שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

 

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו, לפני כמה חודשים.

זה היה זמן קצר אחרי השבר הקשה במשפחה, עם פטירת האב, שרגא. משה דיבר עם אימו

על ענייני המשפחה והעסקים. "ואז" משחזר משה, "אני מספר לאמא שהתחלתי להניח תפילין לזכרו של אבא".

מעברו השני של קו הטלפון השתררה שתיקה. משה חש כי אמו נשנקת ואינה יכולה לדבר.

כשהתאוששה מעט ביקשה לברר עוד ועוד פרטים, בקול רועד מבכי. הבן לא הבין מדוע אמו נסערת כל כך

ואז היא שיתפה אותו בסיפור שטלטל אותו.

 

חשבתי שעשיתי את שלי

משה, תושב תל-אביב בן 52, משמש סמנכ"ל של חברת בניה. הוא נולד בבית מסורתי,

למד בבית ספר דתי ובהמשך בישיבת 'נחלים'. ואולם בשלב מסויים הרגיש קושי להמשיך בשמירת מצוות ועזב הכל.

"בשבעה של אבא", מספר משה, "מובן שכיבדתי. התפללתי, אמרתי קדיש, הנחתי תפילין,

ומיד לאחר שבעת ימי האבל, אמרתי לעצמי שזהו, עשיתי את שלי. ואז באו לבקר אותי שניים מחברי הטובים,

רמי שמואלי והאדריכל ארז חייט. הם אמרו לי: "משה, הנח תפלין לזכר אבא. כבד אותו, לפחות שנה,

עשר דקות בכל בוקר". משה קיבל עליו.

 

הסוד של אמא

ובחזרה לשיחת הטלפון עם אמו. "אני מתאר לה איך החברים שלי שכנעו אותי להניח תפילין,

ועד כמה אני מתמיד בכך". הוא מוסיף לספר. "ואז אמא מספרת לי שאבא, שעבר את אימי השואה,

היה בעברו אדם לא דתי. אחרי לידתי, בנו-בכורו, התרגש מאד מהמשכיות החיים אחרי השואה,

והחליט להתחזק בשמירת מצוות, ותחילה קיבל עליו להניח תפלין.

"אמא מוסיפה לספר איך אבא לא ויתר אפילו על יום אחד של הנחת התפילין. גם כשחלה באלצהיימר,

בחודשים האחרונים לחייו, ביקש שיניחו עימו תפלין. ואני אומר לעצמי:

אתה בן חמישים ושתיים ומעולם לא שמעת על כך! חשתי צמרמורת בכל הגוף מהמחשבה

על סגירת המעגל המדהימה: אבא, ניצול השואה, החל להניח תפילין בעקבות לידתי, ועכשיו אחרי פטירתו,

אני ממשיך את המסורת, ו'מחזיר' לו בדיוק באותה מצוה לעילוי נשמתו".

 

אבא שומר

משה מקפיד בדבקות על הנחת התפילין. "לפני הקפה של הבוקר, לפני שאני מוריד את הכלב למטה,

הדבר הראשון שאני עושה – מניח תפילין ומתפלל", הוא אומר. "זה נותן לי הרגשה שאני עושה דבר משמעותי

בעבור אבא. בכל בוקר, אחרי הנחת התפילין והתפילה, אני מביט בשמים, בעצים, בטבע,

ומדבר דקה עם בורא העולם. ואני יכול לומר לכם, שאחרי כמה שנים לא פשוטות בעסקים,

פתאום דברים התחילו להתקדם בדרך פלאית".

עכשיו הוא כבר מעביר את המסר הלאה. "אני מספר למכריי איך הדקות הספרות של הנחת התפילין

מטעינות את מצברי הנפש. לי אישית הנחת התפילין גורמת לחוש שאבא שומר עלי מלמעלה ומלווה אותי בכל צעד בחיים".

 

(מתוך שיחת השבוע אדר תשפ"א "חיים יהודים' מאת מנחם כהן)

 

 

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

 

זה היה לפני כעשרים שנה. הרב ארי שישלר, שליח חב"ד בסטארתבון שבדרום אפריקה, עשה חופשה משפחתית קצרה במפרץ פלטנבורג, בחוף המערבי של המדינה.

במהלך החופשה, כשהלך יום אחר ברחוב, ניגש אליו אדם מבוגר, הושיט את ידו לשלום, ואמר: "אני סם גלמן, נעים מאוד!".

הרב שישלר זיהה מיד שהאיש יהודי, הציג את עצמו, והזמין את שיחו לשבת על ספסל ציבורי ולשוחח. האיש פתח ואמר: "רצוני לספר לך סיפור קצר". עיניו הצטעפו. הוא נשא את מבטו אל הנוף הפסטורלי שנפרש לפניהם, והחל לספר:

זה היה בסוף קיץ 1992. יום אחד, נשמעו נקישות על דלת ביתי. ניגשתי אל הפתח והופתעתי לגלות מולי שני צעירים אורתודוקסיים. הפניתי את מבטי וראיתי רכב גדול חונה על הכביש. 'טנק המצוות' נכתב עליו באותיות ענק.

השניים פנו אליי בחביבות ואמרו: "נשמח לבקר אותך בביתך, מר גלמן". הזמנתי אותם להיכנס.

השניים התיישבו בסלון וסיפרו לי שהם עושים סיור מטעם הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד, בניסיון לאתר יהודים ולהעניק להם מידע וסיוע. "אין כאן הרבה יהודים", אמרתי להם, "אבל אני שמח לפגוש אתכם ולשוחח עמכם".

הדקות הבאות התנהלו על מי מנוחות. זו היתה שיחה קלה על הא ודא. כמעט התיידדתי איתם, ואז הכל השתבש.

הם פנו אליי בהצעה להניח תפילין. אינני יודע למה, אבל בקשתם הכעיסה אותי. חשתי שזו חוצפה מצידם להיכנס לביתי ולהציע לי לעשות מעשה דתי. הנדתי את ראשי מצד לצד בנוקשות ואמרתי: "מצטער, אני מבקש לסיים את ביקורכם. תודה לכם ושלום".

השניים הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו מה קרה, בסך הכל הציעו לי להניח תפילין. אבל כשראו את כעסי ונחישותי, מלמלו כמה מילות התנצלות, קמו ויצאו.

שבועיים אחר כך, חל ראש השנה. נהגנו לחגוג את היום הזה בביתנו, וככל שהתאריך הזה התקרב, החל מצפוני להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?! הלוא חגגתי בר מצווה בנעוריי והנחתי תפילין. ושני הבחורים האלה היו נחמדים כל כך!

מחשבות החרטה לא עזבו אותי במהלך החג כולו. קראתי פעם במקום כלשהו שבראש השנה צריך לקבל החלטה טובה. אט-אט נבטה בי מחשבה שעליי לכפר על התנהגותי הבוטה כלפי שני הצעירים, על ידי ש… אתחיל להניח תפילין.

פניתי לחפש את התפילין הישנות שלי. הפכתי את הארונות ופתחתי מגירות, עד שמצאתי אותן. בהתרגשות ניערתי את האבק שהצטבר עליהן, אחרי שנים שלא נגעתי בהן. להפתעתי ידעתי להניחן. מתברר שהלימוד לקראת הבר מצווה נחקק בליבי.

כשהנחתי את התפילין עבר בי רטט של התרגשות. עמדתי כך זמן ממושך, וחלצתי אותן. למחרת התעוררתי ובליבי געגועים לתפילין. ההתלהבות לא פגה גם ביום השלישי. כך הנחתי תפילין יום אחר יום. חודש אחר חודש, עד שלוח השנה עשה הקפה שלמה, ושוב הגיע ראש השנה.

במהלך החג החלטתי לשדרג את המצווה. קבלתי עליי שבעת הנחת התפילין אקרא את פרשת 'שמע'. בשנה הזאת הנחתי תפילין בכל בוקר וקראתי את 'שמע ישראל'.

בראש השנה השלישי החלטתי לעשות עוד צעד, וקבלתי עליי לקיים עוד מצווה. המתכונת הזאת נהפכה לנוהל קבוע – בכל ראש שנה עשיתי עוד צעד לעבר שורשיי היהודיים.

שנה אחת החלטתי ללמוד תורה. בביתי היה חומש ישן התחלתי לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע. לאחר מכן גיליתי את אתר חב"ד באנגלית. הרגשתי כאדם צמא שמצא סוף-סוף מעיין מים חיים. קראתי בשקיקה תכנים מרתקים ונשאבתי לעולם היהדות.

יום אחד אמרתי לעצמי: סם, למה אתה שומר את כל השפע הזה לעצמך? הלוא יש כאן עוד יהודים, שתף אותם בזה! הצעתי לכמה מידידיי ומכריי להיפגש בביתי אחד לשבוע, וייסדנו שיעור תורה.

סם התרווח על הספסל, הניח את ידו על לוח ליבו ואמר לרב שישלר: "אני בטוח שאותם שני בחורים הרגישו רע מאוד למראה תגובתי. ודאי גם הצטערו על התנהגותי הבוטה, כמה הייתי רוצה שיידעו כי ביקורם אצלי לא היה לשווא! אבל נראה כי אין שום סיכוי לאתר אותם, כשאין לי מושג מי היו ומה שמם…".

האיש סיפר את סיפורו וחייך קלות. הוא לא הבחין בדמעה שזלגה מעינו של הרב שישלר.

התרגשות עזה מילאה את ליבו של הרב. בתחילה התקשה לדבר, ואז אמר בשקט: "אני חושב שאני מכיר את שני הבחורים".

"האומנם?!", תלה בו האיש מבט תמה.

"כן, אני מכיר את שני הבחורים שגירשת מביתך", אמר הרב שישלר בחיוך רחב, "אחד מהם יושב מולך עכשיו"…

 

 

(מאת לוי שייקביץ , מתוך עלון שיחת השבוע 1767)

ניצל בנס מסירה שנתקעה בג’מייקה בשל הקורונה, וקיבל קבלה להניח תפילין בכל יום

ניצל בנס מסירה שנתקעה בג’מייקה בשל הקורונה, וקיבל קבלה להניח תפילין בכל יום

 

כשהאמן עמית מנדל מירושלים החליט לפני כארבעה חודשים לצאת להרפתקת טיולים בעולם, באמצעות סירות שעגנו מנמל לנמל, הוא לא ידע שהיא הולכת לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה.

מנדל הגיע ראשית למערב הודו, ולקח טרמפים שהובילו אותו לאי לוסיה. משם המשיך לאי מרטיניק שבו פגש ימאי איטלקי שהבטיח להביא אותו לקובה, ושם התחילה ההרפתקה להסתבך.

סופה קשה תקפה את הסירה, והאיטלקי, כך התברר, לא ידע להשתלט עליה.

בנסי ניסים הם הגיעו לבסוף לקובה – רק כדי לגלות שהיא סגרה את הגבולות שלה בגלל הקורונה, ואין יוצא ואין בא.

טוב, מה עושים עכשיו?

מנדל ניסה חזור לחופיה של הרפובליקה הדומיניקנית, אבל נאלץ לעזוב בבושת פנים ובאיומים, לאחר שהחיילים המקומיים שהוצבו לאורך קווי החוף, כיוונו אליו את רוביהם.

מנדל והימאי האיטלקי נתקעו בים הקריבי על הסירה השבורה, כשכל יום הולך ונהיה קשה יותר מחברו. המזון והשתייה שלקחו עמם נגמרו במהירות, וכשביקשו אספקת מזון חדשה מהמשטרה המקומית – כפי שנהוג היה לעשות במקרה שסירה נתקעת בלב ים עם נוסעים שסכנה נשקפת לחייהם, נענו בסירוב.

הסיבה: אין להם איך לשלם.

איך מתקיימים במצב כזה, כשאפילו מזון לא נמצא כדי להשביע את הרעב?

דווקא בלב ים גילו השניים כי כרטיסי האשראי שלהם לא פועלים.

איך מתקיימים במצב כזה, כשאפילו מזון לא נמצא כדי להשביע את הרעב? פה אירע להם נס שעד היום מנדל לא יכול להסביר: הרעב היה כל כך קשה, שמנדל הוצרך לשחות מהסירה בהחבא ולהתגנב לאי קטן שהם 'במקרה' עגנו עליו. אין מקרה – אלא רק מה'.

באי הקטן הזה מצא מנדל בננות, אגוזי קוקוס וגם מנגו למכביר – שבהם השביע את נפשו ונפש חברו האיטלקי.

בכדי להעביר את הזמן, מנדל אף בנה על האי הזה רפסודה מזרדים, שעליה הפליגו השניים הלוך חזור בכל פעם כדי להביא מזון.

בלב ים כמו בלב ים, יש הרבה זמן לחשוב, וזה בדיוק מה שהיה לו למנדל.

בתוך המחשבות הוא לפתע הגה רעיון: הוא יגיד למשטרה המקומית שהוא יהודי ויבקש ממנה לאתר את מנהלי בית חב"ד בג'מייקה, כדי שינסו לעזור לו.

חשב ועשה.

בנקודה זו נשקפה סכנה מוחשית לחייו של מנדל מבחינה נפשית

המשטרה המקומית יצרה קשר עם הרב יעקב רסקין שמנהל את בית חב"ד בג'מייקה ותפסה אותו בניו יורק – אך הרב רסקין מיד יצר קשר עם מכריו בג'מייקה, וביקש שישלחו למנדל אוכל.

גם הרב רסקין, מסתבר, נתקע בניו יורק בגלל שלא קיבל אשרת כניסה לג'מייקה בשל הקורונה.

פסח התקרב, והוריו של מנדל ששהו בארץ – לא הפסיקו לחשוב מה יעלה בגורלו של בנם בתקופה כל כך טעונה. הם יצרו קשר עם שגריר ישראל בג'מייקה ומשרד החוץ, אך אף אחד מהם לא יכול היה לעזור יותר מדי בשלט רחוק.

בנקודה זו נשקפה סכנה מוחשית לחייו של מנדל מבחינה נפשית, והוריו חששו מהגרוע מכל. הם הבינו שחייבים לפעול ומהר, כדי לחלץ את עמית מהמצב אליו נקלע, לפני שיהיה זה מאוחר מדי, והתחננו לרב רסקין שיעשה משהו.

זה למעלה מחודש וחצי שהוא תקוע בסירה השבורה בלי לדעת מתי כל הסאגה הזו תיגמר.

הרב רסקין שהבין גם הוא את חומרת המצב, יצר קשר עם עורך דין שהכיר והלה הצליח לבסוף לשכנע את רשויות ג'מייקה להוריד את עמית ושותפו האיטלקי אל החוף – שם יושם בבידוד עד שיקבל את האישור הסופי להגיע ארצה דרך ניו יורק.

כש יום הטיסה המיוחל הגיע, החליט עמית לעשות עצירה קצרה בניו יורק כדי להודות לרב רסקין על העזרה הרבה שבזכותה ניצל מהסבל בסירה בג'מייקה, וכשהשניים נפגשו, עמית הסכים להניח תפילין ואף אמר בהתרגשות כי הוא מקבל על עצמו להניח תפילין בכל יום – "כדי להחזיר לאלוקים", לדבריו.

קרדיט: הדברות. הסיפור פורסם במקור בחדשות  chabad.org

 

"לכו מכאן! אתם וכל היהודים שקרנים"…

אדם עושה צעד קטן להקב"ה – והוא פותח מולו שערים גדולים של סיעתא דשמיא ושל קדשה וטהרה. "הבא להטהר מסיעים בידו"

 

מן השמים מסיעים להגדיל את הפתח

לפעמים קורה לאדם, שאין הוא רואה תוצאות מידיות לצעד טוב שהוא עושה. לא פעם מדמה הוא, שהוא אפילו נכשל וטועה… אך צריך לדעת שכאשר אדם פועל לשם שמים, מן השמים דואגים שלא תצא תקלה על ידו, ועד מהרה מתברר מה היו התוצאות הגדולות של אותו מעשה קטן, לכאורה.

חסיד, תושב מנהטן, לקח על עצמו משימה כבדה – להניח תפילין ליהודים הרחוקים מתורה וממצוות. מי שמכיר את רחובות מנהטן יודע, שאלו הם רחובות עמוסים מאד. בכל יום עוברים שם כמיליון אנשים. הכבישים והמדרכות מלאים כל הזמן. אך דבר לא הרתיע את החסיד. הוא התמקם שם באחת הפינות המרכזיות למשך שעתים בכל יום, ולא נלאה מלפנות לכל אחד ואחד בשאלה הנצחית שלו: "אר יו אי ג'ו?" [האם אתה יהודי?]. כששמע תשובה חיובית, סימן לאדם לגשת אליו, הראה לו את התפילין, הסביר על חשיבות המצוה היקרה הזו, הניח לו וקרא אתו פסוק ראשון של שמע.

היו שלא התייחסו אליו, אבל היו רבים, שאף על פי שלא הניחו תפילין בקביעות, נאותו לקיים את המצוה שהזדמנה לידם ולא הפסידוה. הללו היו מניחים, קוראים קריאת שמע ומתחברים מעט להקב"ה.

מרביתם היו יהודים "חד פעמיים" – פעם אחת הניחו תפילין, ויותר לא ראו אותם… אבל היה יהודי אחד, חסון וגבוה מאד, שחזר אליו יום אחרי יום. היתה לו שעה קבועה שבה היה מגיע, מניח תפילין וקורא קריאת שמע. מטבע הדברים התפתחה ביניהם הכרות מינימלית, שכללה שיחה קצרה מדי יום.

כשבוע לפני פורים אמר לו החסיד: "מצאת חן בעיני. אתה יודע, שבעוד שבוע יחול פורים. מה דעתך לעשות סעודה ולהזמין את החבר'ה שלך, ואני אקח אתי את החבר'ה שלי, נתחפש, ונבוא לשיר ולנגן לכם?"

הרעיון מצא חן בעיני האמריקאי. הוא ברר באיזו שעה צריכה הסעודה להיות, והודיע כי יזמין את החברים לשעה ארבע. החסיד מצידו הודיע לו, שיבוא מאוחר מעט יותר, מתוך מחשבה שהוא וחבריו צריכים לסיים את הסעודה בביתם, שהרי לא שייך לסמוך על הכשרות שם.

ואכן, החסיד הצליח לאסוף כמה חברים שהתגייסו למשימה בכל לבם. הם סיימו במהירות את סעודת פורים בביתם ופנו לצאת לדרך.

אלא שפקקים נוראיים עיכבום, בסופו של דבר מצאו את עצמם בכתובת שמסר להם רק לאחר צאת הכוכבים.

שקט קדם את פניהם, משמע – כולם התייאשו והלכו. בכל זאת הם נקשו על הדלת. בעל הבית פתח להם ולא הסתיר את זעמו וקצפו: "תתביש לך!" – הוא צעק על החסיד שהכיר – "שקרן! בזית אותי! האמנתי לך, והשקעתי רבות בהזמנת כל החברים שלי. כולם באו וחיכו עד בוש, ולבסוף התייאשו והלכו"…

"אתם שקרנים!" – החרתה החזיקה אחריו גם אשתו, שהצטרפה אליו – "לכו מכאן! אתם, וכל היהודים שקרנים"…

הם נסו להסביר את עצמם ולספר על הפקקים הרבים שהיו בכבישים, אבל העומדים מולם כה כעסו, עד שלא היה שייך לדבר עמם כלל. בלית בררה הסתובבו החסיד וחבריו והלכו משם בתחושה חמוצה ומעיקה.

למחרת היה יום שישי. בדרך כלל נהג החסיד להגיע לשעתיים של הנחת תפילין, אך באותו יום הוא התלבט וקצת חשש: מי יודע מה צפוי לו היום מאותו יהודי, שכעס עליו אתמול כל כך? אולי הוא יבוא ויצעק עליו לעיני כולם? אולי יתנפל הוא עליו בחמת זעם ויוציא את כל כעסו על גופו הצנום?

לרגע עלתה בו מחשבה לא ללכת היום כלל. אך מיד התחזק ואמר: 'מה פתאום? שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין. אין לי שום סיבה לפחד כאשר אני הולך לקיים מצוה'.

הוא הגיע כרגיל, והניח תפילין לכל מי שרצה. לפתע פקו ברכיו. מקצה הרחוב ראה את אותו יהודי ענק וחסון מתקרב בצעדים גדולים. עוד רגע והוא עוקף את השולחן הקטן שהניח לפניו, ונגש ממש אליו…

אך לתדהמתו – הוא רכן לעברו – ובמקום להכותו החל לחבקו חבוק גדול וחם…

החסיד כבר הכין את עצמו לכל תרחיש. הוא היה בטוח שכעת הלה יפיל אותו ארצה ויחבוט בו. אך אז התבונן האמריקאי לתוך עיניו ואמר:

– "אין לך משג איזו טובה גדולה עשית לי!"…

– "אני מצטער על מה שקרה"… החל החסיד להתנצל

– "אל תצטער" – קטע אותו.

– "אתה וחבריך היקרים הצלתם את חיי, ועשיתם לי את הדבר הטוב ביותר". והוא הסביר את דבריו:

– "לצערי נכשלתי והתחתנתי עם אשה גויה. במהלך השנים הבנתי, שאסור ליהודי לעשות דבר כזה, אבל כשהתחלתי להניח אצלך תפילין גברה בתוכי ההבנה שעלי לעזוב את אשתי הגויה, אך לא הצלחתי לקום ולעשות צעד מכריע זה".

– "אמנם מדי פעם נסיתי לדבר אתה על כך, ולהציע לה להפרד, אך היא לא הסכימה בשום אופן, שוב ושוב הייתי נכבש בידי היצר הרע. מה יכולתי לעשות?!

– "אבל אתמול קרה משהו, שהפך את הקערה על פיה… כשהיא ראתה שלא הגעתם, היא התחילה לצעק: 'היהודים שקרנים!' פתאום היא הסתכלה עלי והפטירה מתוך שנאה: 'גם אתה יהודי שקרן! אני לא רוצה לחיות אתך יותר!'… בסופו של דבר היא לקחה את ילדינו ועזבה את הבית, כשהיא מודיעה לי שנפגש אצל עורך דין"…

דמעות נצצו בעיניו – "אתם הצלתם את חיי! עשיתם לי את השרות הטוב ביותר שיכול להיות! לעולם אהיה אסיר תודה לכם!"…

ההזמנה לסעודת השבת היתה מתבקשת מאליה, ועד מהרה התגלגל כל השאר, עד שקבל על עצמו על תורה ומצוות.

לפעמים אדם מקיים מצוה, ובמקום שכר הוא מקבל בזיונות. הוא אומר לעצמו: "חבל שהלכתי, חבל שאמרתי, אולי רק קלקלתי"… ואינו יודע איזו טובה גדולה נעשתה בעולם דוקא בגלל המעשים שעשה!

אדם צריך לכוון בכל מעשיו לשם שמים. הוא אינו יכול לדעת את התוצאות, אבל בורא העולם צריך רק את הושטת הידיים שלו, והוא יעשה כבר כל מה שצריך.

 

מתוך הספר 'משכני אחריך' שמות

 

משנה מתי במשך היום אניח תפילין?

שלום כבוד הרב

רציתי לשאול האם זה משנה אם אני מניח תפילין בבוקר או בצהריים כיוון שלא תמיד אני מספיק להניח תפילין בבוקר.

איתי

 

איתי שלום וברכה

האיכפתיות להקפדה על הנחת תפילין כהלכתה מידי יום ראויה להערכה, התפילין הוא הקשר שלנו עם בורא עולם, על יום ללא תפילין אמר שלמה המלך 'מעוות לא יוכל לתקון'.

זמנה של מצות תפילין הוא מעלות השחר עד שקיעת החמה. ועל מנת לקיים מצות תפילין יש להניחה פעם אחת במהלך שעות היום.

אולם ישנם שתי סיבות להקפיד להניח תפילין דוקא בבוקר:

הזמן הראוי להנחת תפילין הוא יחד עם אמירת קריאת שמע, שמצותה בשעת הבוקר, ובכך זוכים לקיים גם את מצות התפילין וגם את מצות קריאת שמע בצורתם המושלמת. וכמובן אם ניתן להתפלל את כל תפילת שחרית עם תפילין זו הצורה הראויה והמושלמת ביותר.

אולם צריך לזכור כי הנחת תפילין קריאת שמע ותפילת שחרית אלו 3 מצוות נפרדות, וכאשר אין אפשרות לקיים אותם יחד יש לקיים כל מצוה בפני עצמה. בעוד שמצות קריאת שמע ושחרית הם בשעות הבוקר בלבד, מצות תפילין כאמור זמנה במשך כל היום מעלות השחר עד שקיעת החמה.

ישנו סיבה שמחמתה יש להניח תפילין בשעות הבוקר, כיון שיש איסור לאכול או להתעסק בעיסוקים שונים לפני הנחת תפילין, ועל כך נאמר 'זריזים מקדימים למצות'.

אך בשעת הדחק כאשר אדם אנוס ואינו יכול להניחו בבוקר, יש להניח את התפילין בצהריים מתי שמתאפשר.

יהי רצון שבזכות דקדוק ההלכה וקיום המצות תזכה לשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

עד מתי אפשר להניח תפילין

שלום כבוד הרב
אני מקפיד בכל יום להניח תפילין ועדיין לא הפסדתי יום בלי להניח והיום עדיין לא הנחתי האם מותר לי עוד להניח אחרי שקיעת החמה?
אבי, תל אביב

 

שלום וברכה
יש להקפיד להניח תפילין כל יום עד שקיעת החמה,
במקרה ולא הניחו תפילין עד זמן זה יש להניח תפילין עד צאת הכוכבים, ישנם שיטות רבות מתי הוא צאת הכוכבים, ולכן ראוי להניח תפילין עד 72 דקות לאחר השקיעה.

ברשותך אוסיף לך תובנה נפלאה מהמקורות:
האלוקים נתן לנו יצר מתוחכם מאד, משום שהוא האמין בכוחות העצומים שלנו שנוכל לגבור עליו, כדי לעשות זאת עלינו להכיר אותו
חכמי ישראל שהכירו את היצר היטב לימדו אותנו כיצד הוא פועל, וכיצד ניתן לנטרל אותו.
היצר מחפש כיצד להרוס לנו את המוטיבציה, כשיש לאדם אתגר לדוגמא במקרה שלנו כשאדם יודע שאין יום ללא תפילין הוא לא מפספס,
כשיש לאדם אתגר 'מהבר המצוה מעולם לא פספסתי שום יום' יוצרת מוטיבציה עצומה.
ולכן חשוב מאד ליצר הרע ליצור נסיבות שיהיו איך שיהיו שיקרה פעם ראשונה, וזה אכן קורה לכל אחד בתחום אחר.
החכמה והעוצמה היא כיצד ניתן להגן על עצמנו שלעולם לא יקרה פעם שניה, שאף פעם לא נפספס שוב.

והפתרון הוא פשוט מאד, כשאנחנו קולטים שיש בדיוק מה שהיצר רוצה, אנחנו קולטים שבעצם יש לנו אתגר חדש, אתגר עוצמתי הרבה יותר!!!
כשאדם אומר לעצמו, לי היצר לא יהרוס את המוטיבציה, אני יוכיח לו שאני לא מפספס פעם שניה, האתגר מרתק לא פחות!
אדם שעמד באתגר של 'מעולם פספסתי בפעם השניה', הוא בעל כוחות הנפש ושליטה עצמית הרבה יותר גבוהה מאשר מי שעמד באתגר של 'מעולם לא פספסתי'.

בטוח בהצלחתך
בית ההוראה נאות שמחה

האם מותר להשתמש בתפילין של אבא שלי זכרונו לברכה?

שלום לכבוד הרב
רציתי לשאול, אבא שלי נפטר לפני כמה חודשים אז האם מותר להשתמש בתפילין של אבא שלי זכרונו לברכה?

תשובת הרב:
שלום רב
מותר בהחלט להשתמש בתפילין של האבא, רק בנעליים יש נוהגים שלא ללובשם.

סודם הכמוס של התפילין

היה היה מלך גדול בממלכה רחוקה

, מלך חזק ועשיר ולו נכסים רבים בכל רחבי העולם. בנו של המלך, יורש העצר, גדל וכבר אינו ילד ורצה לצאת , ללכת לתור את העולם. ביקש להכיר ממלכות אחרות, להבין מנהגים של אומות שונות ולחזור יום אחד כשירצה לממלכתו, לפני שיניח את כתר המלך על ראשו. דאג המלך מאוד לבנו אך יותר מכל דאג פן ישכח בן המלך את כס מלכותו. אולי, כך חשב, ברבות הימים, יתערב לו בן המלך בין האנשים, זכר נסיכותו ממנו יעבור ולמלכות לא יחפוץ לחזור. חשב המלך וטיכס עצה כיצד בנו יזכרהו במהלך הנסיעה. לאחר כמה ימים אמר לו אחד השרים: יכתוב המלך לבנו על כמה מהנכסים, היכן מיקומם ברחבי הערים. יילך לו הבן במרחבי העולם ואת אדמות אבותיו יחפש להכיר במלואם. כך יזכור את אביו ואת ממלכתו וישוב בודאי לחיק מולדתו. נפלא, אמר המלך, וכך עשה, כתב המלך את נכסי אבותיו על קלף מגילה. מסרם ביד בנו, אך חשב: כיצד יזכור זאת הבן כל יום, הרי זמן רב יעבור עד הגיעו ובינתיים ישכח את מטרת יציאתו. אמר לבנו: כתב זה אל תניח בביתך או במזוודתך ואף לא בתיקך, מגילה זו תניח במקום אליו אתה תמיד תמיד שם לב, בין שני עיניך אותו תחגור ואל ידך קרוב לליבך אותו תקשור. כך יילך לו הבן למסעו הארוך אך את אביו וממלכתו לא יוכל שלא לזכור.

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" אומרת התורה על מצוות תפילין. כי זהו בדיוק תפקידם, להזכירנו במסעינו הארוך את המלך ואת רצונו ומדוע לזה העולם באנו לחיות. בתוך בתי התפילין (הקוביות) מונח קלף עליו כתובים ארבע פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך". פרשיות אלו הינן מרכזיות בחיי היהודי מאחר ובהם מתואר הקשר הייחודי בין אלוקים ובין עמו ביציאת מצרים ובמלכות שמים, לכן בכל יום נקפיד להניחם על גופינו. תפילין של יד – נניח על הזרוע השמאלית, הכי קרוב ללב שאפשר. (אדם שכותב ביד שמאל יניח ביד ימין) ותפילין של ראש נניח על תחילת הראש, בקו מקביל לבין שני העיניים.

אנו נוהגים כפי דעת הפוסקים שמצוות תפילין של יד נפרדת ממצוות תפילין של ראש ולכן אנו מברכים על שניהם: על של יד "…וצוונו להניח תפילין" ועל של ראש "….וצוונו על מצוות תפילין" אבל בכדי שלא לומר אפילו ספק ברכה לבטלה, כפי שהיא לפי הדעה שאין לברך על תפילין של ראש בנפרד, נאמר מיד אחר ההנחה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – פסוק אותו נקבע לומר לאחר אמירת ברכה לבטלה.

כפי סדר המצוה בפסוק שהקדימה התורה "והיה לך לאות על ידך" – תפילין של יד, ל"ולזכרון בין עיניך" –תפילין של ראש, כך גם אנו מקדימים את הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש וכשנחלוץ אותם נעשה זאת בסדר הפוך – קודם את של ראש ואחר כך את של יד. מאחר והתפילין נועדו להיות הכי קרובים אלינו שאפשר, יש לשים לב שהתפילין מונחות ישירות על הגוף ואין בד של בגד או קשר של שערות (קוקו) שחוצץ בין היד והראש לתפילין.

בזמן שהתפילין על גופינו והתזכורת מהמלך מונחת כה קרוב עלינו, ננהג כמי שזוכר את המלך ונתנהג בכובד ראש וברצינות. אין מקום לבדיחות ולקלות דעת בזמן שהתפילין עלינו. יש לנהוג בהם כבוד רב לכן אין להכנס עמם למקומות כמו בית הרחצה וכדומה ואין להסיח את הדעת מהם.

עקרונית היה מן הראוי שכמו בן המלך, נניח את התפילין עלינו כל היום, כדי שזכרון המלך יהיה איתנו כל הזמן וכך אכן נהגו הצדיקים והקדושים בזמן התלמוד, אמנם מאחר ואין לנו יכולת להמנע במשך יום שלם מלהסיח את דעתינו מהתפילין ומלנהוג בהם קדושה בכבוד ובגוף נקי, לכן אנו מניחים את התפילין בזמן התפילה בלבד. יש להניח את התפילין לכל הפחות בזמן אמירת קריאת שמע משום שבה אנו מזכירים את הציווי על הנחת התפילין. הבה נדמיין לעצמינו את בן המלך מסיר את המגילה שקיבל מאביו, לעתים מניחה על ראשו ולעתים ממהר למסעותיו ושוכח ממנה… האם יגשים כך את מטרת מסעו? ברור, שכאשר מדובר על תזכורת, ההתמדה והרצף היא הנקודה. לכן הנחת תפילין היא חובה מדי יום ביומו ואין לאדם לפטור את עצמו ממנה, כי אם הוא לא יניח את אות התפילין על ראשו ולבו, כיצד ייצא למסע יומו?

קרה ולא הנחת תפילין בבוקר, עדיין אפשר להניח. כל היום, עד שקיעת החמה (מופיע בלוחות השנה), הוא זמן קיום מצוות הנחת התפילין וטוב מאוחר מלעולם לא. הימים בהם לא מניחים תפילין הם: שבתות וחגים, יום כיפור, תשעה באב עד הצהריים.

יש לשים לב למבנה בתי התפילין – מרובעים ושחורים ולצבע הרצועות –שחור. אם הצבע יורד או הריבוע מתעגל, יש לשפץ את התפילין. כמובן שיש לוודאות שהפרשות המונחות בתוך התפילין נכתבו על ידי סופר מוסמך והבתים נעשו על ידי ירא שמיים.

לאחר 11 שנה גילה בתפילין של יד פתק בו נכתב "אכלת אותה"

שומרי המצוות, מניחים מדי בוקר תפילין ואחת לכמה זמן שולחים אותם לבדיקה אצל סופר סת"ם כדי לבדוק שכשרותם לא נפגמה.

אדם מסורתי בשנות ה-80 לחייו שהחליט לבדוק את התפילין אחרי 11 שנה. הוא פנה לסופר לירן קריספין, אך כשזה פתח את בתי התפילין, חשכו עיניו.

בתוך הבית של התפילין של יד הוא נדהם לגלות פתק בו נכתב: "אכלת אותה". הבית של התפילין של ראש היה ריק ללא שום קלף.

"הוא הגיע אליי וסיפר לי כי את התפילין האלה הוא מניח מזה 11 שנה", סיפר הסופר והבודק, לירן קריספין לחדשות 0404, "לאחר שבדק בעבר את התפילין הישנות שלו ומסרו לו שהן פסולות ויש צורך להחליפן".

"הבוקר התחלתי לבדוק את התפילין וכשפתחתי את הבתים, נדהמתי לגלות כי בבית היד היה פתק שעליו כתוב 'אכלת אותה' ובית הראש היה ריק לגמרי. כמה רוע יכול להיות לאדם שעשה את זה? אני מאוד מקווה שאין בשוק עוד תפילין כאלה", הוא אומר.

הסופר מיהר לעדכן את בעל התפילין. "הוא תפס את הראש בין הידיים – זה מאוד כואב לו". סיפר הסופר.

achalta

 

התפילין של גיא זו-ארץ

מי לא מכיר את גיא זו-ארץ? רק מי שלא ראה טלוויזיה כבר שנים רבות. זו-ארץ נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה היותר מפורסמים, הוא המנחה המיתולוגי של סדרת הראליטי 'הישרדות', ומאחוריו שורה ארוכה של פעילות תרבות רחבת היקף בתיאטרון, בטלוויזיה ועוד. זו-ארץ נשוי גם לשחקנית המפורסמת יעל בר-זוהר, ולהם שני ילדים.

לפני שנים אחדות הפתיע זו-ארץ באלבום שהוציא יחד עם אחיו רועי: 'לדינו ופיוט מבית אבא'. התקליט המסורתי למדי, שכלל גם פיוטי קודש מתוך מסורת יהודי טריפולי וצפון אפריקה. ההפקה המפתיעה של מי שאינו נתפס כקשור למסורת יתר על המידה, הביאה לכך שזו-ארץ הפך מבוקש לראיון בערוץ הידברות.

"רובנו מכירים אנשים כמו שאנחנו רואים אותם בטלוויזיה, אבל האמת עמוקה הרבה יותר", אומר זו-ארץ בהתייחס לתדמית החילונית שלו. "למעשה, לא הייתי צריך להתחבר לשורשים היהודיים שלי, כי אני מחובר אליהם מגיל הילדות-הינקות.

"המשפחה של אבא שלי דתית שומרת מצוות", הוא מספר. "כילד הייתי הולך פעם-פעמיים בשבוע לבית הכנסת, ושם, כשישבנו על הברכיים של סבא, המנגינות האלה החלו לחדור פנימה ולהדהד בתודעה ובגוף.

"גם כשבגרתי והפכתי לאמן ושחקן, המנגינות האלה לא עזבו אותי. בגלל הכח הטקסטואלי של הטקסט – היה לי רצון גדול לעשות את הדברים האלה דרכי, לקחת אותם למקום יותר צעיר, יותר מערבי. אני חושב שכשיש לך ילדים, אתה מתחבר יותר לשורשים שלך אפילו מבלי לשים לב. כשאתם הולכים לבית הכנסת והילד שואל מה זה השיר הזה, יש ערך מוסף להעביר את הגחלת".

אבל זו-ארץ לא מסתפק רק בהעברת מסורת כללית לדור הצעיר. הוא מפתיע פעם נוספת כשהוא מגלה שמדי יום הוא מניח תפילין.

"יש סיכוי שנראה אותך חוזר בתשובה?" הוא נשאל ומשיב: "נורא חשוב לי לחזק את האמונה שלי – אמונה ממקום של ביטחון", הוא מספר. "להגיד לך אם ללכת יותר רחוק? לפעמים אני חושב על זה, אבל לא במובן של להיות חסיד".

ומה לגבי שמירת שבת? – "אני מבין את הערך של שמירת השבת, וברור לי מה זה יכול לעשות למשפחה. אני עוד לא במקום הזה, אבל בהחלט יש לי מחשבות על המקום הזה. זה דבר שיכול יותר לגבש את המשפחה ואת כולם. אין ספק בכלל".

סיפור של זו-ארץ הוא סיפורם של רבבות יהודים שהניצוץ הקדוש של נשמת היהודי בוער בקרבם ומבקש לשמור על הגחלת גם למען הדור הבא: "הילדים שלי רואים כיבוד אב ואם, הם רואים קידוש ביום שישי ושולחן שבת, רואים את אבא מניח תפילין, באים מדי פעם לבית הכנסת. ברור לי שזה נותן להם משהו", הוא חותם את השיחה.

"לא פותח את היום בלי תפילין"

משה ויטמן

מאלי ממטולה ועד דני מאילת…
אתה תמצא אותם בכל רחבי הארץ, במוסכי הרכבים או במגדלי המשרדים, בצפון, במרכז או בדרום, צעירים, מבוגרים או קשישים, זה יכול להיות אלי ממטולה או דני מאילת, ציון מרמת גן או חיים מירושלים, כל אחד עם סגנון החיים והאמונות שלו, הגיל והמאפיינים שלו, אבל המשותף לכולם הוא אחד – הם לא יפתחו את היום בלי להניח תפילין. "בלי תפילין" מסביר בלהט עודד בחור בן 19 מרחובות, "איזה טעם יש לי ליום? איך אני יכול לצאת לעבודה בלי לשבת 2 דקות עם עצמי ולהתחבר לאלוקים שילווה אותי כל הזמן"?

ואכן, כל אלו שהזכרנו ועוד רבים אחרים מרגישים כך בכל ליבם. רגעי הנחת התפילין הקסומים מאפשרים להם לחוות את הייחודיות היהודית שלהם, את הקשר הבלתי עקיף עם בורא עולם ולקיים את המצווה העצומה "והיו לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך".

רוצה אבל לא יודע במה להתחיל?
פעמים אינספור אנחנו מוצאים את עצמנו במגוון תחנות בחיים מחפשים את הדרך לחיזוק הקשר עם אלוקים. אנחנו פוגשים ונתקלים בלא מעט אירועים קטנים או גדולים שמבליחים לרגע קרן אור חזקה לתוך נשמתנו וגורמים לה פתאום לשאול את עצמה בשקט: "מה, ככה אני מנותק מאלוקים"? אנחנו רוצים את האהבה שלו, אנו מחפשים את הקשר איתו ויודעים כי להיות "מיודד" עם מלכו של העולם זה נכס שאי אפשר לוותר עליו. "משהו בשביל הנשמה" דורש אותו קול פנימי שמהדהד בתוכנו ורוצה ללחלח את החומריות שמקיפה אותנו בחוויות רוחניות ומרוממות שירימו אותנו קצת מהקרקע הבוצית של החיים. אבל אז, נשאלה השאלה: "איך אני אדע במה להתחיל"?

והאמת? מאוד קל להבין אותך…
השאלה הזו, בכנות וביושר, מאוד מטרידה. יש לך חיים, אתה כבר עובד או לומד, מוקף בחברים ובמשפחה ועם כל הכבוד לרצונות הפנימיים שלך, אתה עדיין לא רוצה לאבד ולהפוך את כל חייך. בלי לדעת יותר מדי הלכות, די ברור לך שהתקרבות לאלוקים תגרור אותך לוותר על דברים או חוויות שעד היום היו חלק מההרגל היומיומי שלך… ויתורים כואבים ובלתי פשוטים. "הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה" אמרו חכמים בפרקי אבות והתכוונו לחישוב הבסיסי והפשוט ביותר: שים על המאזניים את הרווח האישי שלך מצעדי ההתקרבות מול ההפסדים שאתה כה פוחד מהם. כעת, תראה בעצמך: לאן הכף נוטה? מה שוקל יותר?

צעד קטן לאדם
"נכון, אני מסכים עם זה" אתה רוצה לומר "אבל עדיין הקושי והחשש לא נותנים לי להתקדם", התורה מאוד מבינה אותך ובמיוחד בשבילך היא ממליצה על צעדי ההתקדמות איטיים. צעד קטן לאדם, זה מה שתעשה כעת. ותרשה לנו להציע לך לנסות את התפילין. כן, התפילין שכל כך הרבה אנשים מצליחים לחוש דרכם את החיבור וההתרוממות מהעולם החומרי והארצי, יוכלו להוות עבורך את הצעד הקטן והראשוני כדי לטעום את טעם החיים. הנחת התפילין אורכת דקות ספורות, לא מפריעה לך להמשך היום ולא מונעת ממך להמשיך בשגרת החיים אליה התרגלת. אך מנגד היא בהחלט – צעד גדול ליהדות.

צעד גדול ליהדות!
הנחת התפילין אמנם דורשת מינימום מאמץ וזמן מאיתנו מניחי התפילין, אך למרות זאת המשמעות והתוצאות של המעשה הקטן הזה עולות ובוקעות עד הרקיע. על פי המקורות, בהנחת התפילין אנו קובעים על ידינו ועל ראשינו את קדושת השם יתברך, את שמו הגדול וממליכים אותו על העולם. אנו לוקחים את הכתר של מלכו של עולם וקושרים אותו עלינו, הכי קרוב שאפשר לאברים המרכזיים בגופנו – המוח והלב. במעשה הקטנטן הזה אנו יוצרים חיבור אדיר ועוצמתי בינינו לבין הבורא יתברך, חיבור שאחריו כל היום שלנו ייראה ויישמע אחרת. חיבור שיביא אותנו לראות את חיינו מבעד למשקפיים רוחניות יותר ויגרום לנו לרצות לראות את עולמנו היומיומי והמוכר גבוה, רוחני ויהודי יותר.

כמה פרטים חשובים:
לא לחינם, הנחת התפילין מומלצת על ידי גדולי הרבנים כצעד ראשוני קטן שמשמעותו היהודית- ענקית. אך רגע לפני שאתה מאמץ בחום את הנחת התפילין כחלק אינטגראלי מסדר היום שלך, שים לב לכמה פרטים חשובים ומשמעותיים בקיום מצוות הנחת התפילין.

1 . כדי שהתפילין יעמדו במשימה הקדושה שהוטלה עליהם, הם נדרשים לעמוד בתקנים הלכתיים ברורים ולענות על דרישות רבות. רק תפילין שהוכנו ונעשו עם כל הפרטים הנדרשים, ראויים להיות התפילין שאותם תזכה להניח ולכן ברר כי התפילין שברשותך או שאתה מתכוון לרכוש הוכנו ונעשו על ידי מקור כשר ומוסמך.

2. גם אם התפילין שברשותך ישנות מאוד, זה לא אומר שעליך לרכוש אחרות או להפסיק להשתמש בהם. ישנם אנשים רבים המניחים את אותם התפילין במשך כל חייהם. אלא, שבמקרה כזה עלינו לבצע להם אחת לכמה שנים בדיקה תקופתית שתברר את מצבם העכשווי ותוודא כי לא ארע בהם פסול. אם אתה מעוניין בכך, פנה אל מכון בדיקת התפילין הסמוך למקום מגוריך ובצע זאת.

3. צורת הנחת התפילין מוגדרת היטב בהלכה ובכדי לקיים את המצווה עלינו להניח את התפילין "כמו שצריך". אם אתה לא יודע, או שיש לך ספיקות, אין לך מה להתבייש. פנה אל הבחורצ'יק שלצידך ובקש ממנו עזרה קטנה. בפעם הבאה תהיה אתה זה שעוזר לאחרים…
בהצלחה!

מהיכן הכוח שיש לבעלי תשובה

יעקב לוסטיג

איך יש לבעל תשובה כוחות כאלה גדולים לחזור בתשובה, ומתי הכוחות האלה נעלמים.

כדאי לכם לקרוא עד הסוף!!

הרב יעקב הבר, רב קהילת 'שבטי ישורון' ברמת בית שמש, מספר על 'דין תורה' מעניין שבו הוא הובס על ידי בלש במשטרה:

"הייתי אז יהודי חרדי יחיד בשכונה שאינה דתית. כשאנשים התעניינו ביהדות וכדו', הם באו אלי שאעזור להם, וכך קיבלתי יום אחד פניה מידידי יואב, תושב השכונה שעבד כבלש במשטרה.

"יואב אמר לי שהוא רוצה לקנות תפילין. שמחתי מאוד לשמוע שהוא מתחזק בדת, והפניתי אותו לרכישת תפילין בחנות לתשמישי קדושה, כשאני ממליץ לו על תפילין כשרות לברכה, אך לא מהודרות. "חבל על הכסף שלך", אמרתי לו, "אל תשקיע יותר מדי ברכישת תפילין מהודרות מאוד, כי ממילא לא בטוח שתניח תפילין כל יום. תקנה תפילין כשרות וזהו. לא צריך יותר מזה".

"אבל יואב הבין שאני 'מתפשר' בשבילו על רמת ההידור של התפילין והתקומם נגדי. "מה פתאום הרב, אני רוצה תפילין מהודרות, כמו שלך יש. למה שאני אניח תפילין פחות מהודרות ממך?

"הסברתי לו שמדובר בהוצאה כבדה מאוד", מספר הרב הבר, "נתתי לו להבין שזאת הוצאה שהיא למעלה מכוחותיו, אבל יואב היה מאוד נחוש ואמר לי שהוא מצדו מוכר את הרכב שלו כדי לממן את רכישת התפילין, אם יהיה צורך בכך.

"כשראה שאני מנסה לשכנע אותו להישאר עם תפילין פשוטות יותר, דרש יואב ללכת אתי לרב שלי. הרב שיינברג. הגענו לרב ואני יושב ומסביר לו שעם כל ההתלהבות הגדולה של יואב, הוא לא אדם דתי, ובשבילו להשקיע בתפילין מאוד מהודרות זו הוצאה מיותרת.

"אבל הרב שיינברג בכלל לא שמע אותי. הוא התחיל לדבר ישירות עם יואב והדריך אותו אילו רצועות לקנות, ואלו בתים לקנות, כשהוא ממליץ לו על תפילין מהודרות מאוד בשווי של מאות דולרים. באותם ימים היה זה סכום עצום.

"הייתי המום. אבל הרב שיינברג הסביר לי: כשאדם מחליט לחזור בתשובה, הוא מקבל מהשמים כוחות מיוחדים שמסייעים לו להצליח. יש לו עזרה עצומה מהשמים, ולכן זה הזמן לנצל את כוחות העל האלו, ולהתקדם הכי הרבה שאפשר. כשאנו רואים בעל תשובה בתחילת הדרך, צריך לעודד אותו להתקדם במהירות כפי יכולתו, כי אחרי תקופה הכוחות המיוחדים האלו נעלמים, וכל צעד נוסף שהוא ירצה לעשות, יעלה לו בכוחות גדולים ובהשקעה עצומה.

בהמשך פגשתי את המקובל רבי יעקב משה הלל, שהסביר לי שכשאדם חוזר בתשובה, זה לא הוא לבד. הנשמות של הסבים שלו מהדורות הקודמים מצטרפות אליו ועוזרות לו: "אתה מגיע לסבא רבא שלו שהיה רב גדול בתורה ואתה אומר לו שיסתפק בתפילין פשוטות", תהה הרב הלל…".

 

 

 

נינג'ה עם זקן

מאת: יעקב לוסטיגמן

בעיר החרדית אלעד מתגורר תושב שתחום העיסוק שלו מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בגבר חרדי מן המניין. רוב השכנים שלו מימיהם לא ראו חרב אמתית, הידע שלהם בלחימה לא השתפר מאז התקוטטו עם חבריהם בכתה ג' בתלמוד התורה, ואם תבקשו מהם לרוץ למרחק של מאה מטר, סביר להניח שייקח להם כמה דקות ארוכות להתאושש מהמשימה הקשה…

ישי אמנו (34), אולי נראה גבר חרדי שגרתי. הוא נשוי, ואב לששה ילדי חמד הלומדים בתלמוד התורה כמו כל ילד חרדי אחר. אבל מתחת לכיפתו הלבנה של ישי, מסתתר לו אדם עם סיפור חיים שנראה כאילו ברח החוצה מאגדת עם עתיקת יומין. את זמנו הוא מחלק בין לימוד תורה, ובין לימודי לחימה. הוא העמיד תלמידים רבים היודעים לחבוט ולהיחבט כהלכה, להתגלגל בתנועת חתוליות ולהגיב בצורה נכונה כלפי מי שמנסה לתקוף אותם.

"מבחינתי אמנות הלחימה היא בעיקר עניין של שליטה עצמית", הוא מסביר. "יש עמי באמתחתי לא מעט סיפורים על בני נוער וילדים שלא הצליחו להתרכז, שנכשלו בכל תחום שבו הם רצו להצליח, ולאחר שתרגלו נינג'וטסו, למדו לשלוט במחשבות שלהם, להתרכז ולעבוד בצורה מסודרת".

אבל לפני שנקפוץ למסקנות שמסיק אמנו מהמקצוע שלו, עדיף שנחזור אחורה, למקום שבו הכל התחיל…

"נולדתי בקריית מוצקין לבית שבו הדת היהודית היתה משהו לא מוכר בכלל. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3 בלבד, גדלתי עם אמא, והיא לא קיבלה שום חינוך דתי. היא התייתמה בשואה בגיל צעיר מאוד, והגיעה לארץ בגפה, בלי שום ידע על יהדות ועל דת. גם המקום בו גרנו, קרית מוצקין, לא הציע לי הרבה הזדמנויות להיפגש עם הדת היהודית. הפעם הראשונה בה ראיתי בית כנסת היתה ביום בר המצווה שלי, ואני חושב שבכלל לא הבנתי מה זה המקום הזה.

"כבר מגיל צעיר נמשכתי ללימוד אמנות הלחימה. בגיל 9 התחלתי ללמוד קראטה בצורה מסודרת, וכעבור שנתיים עברתי ללמוד נינג'וטסו. זאת אומנות מאוד מיוחדת, ולא רק בגלל שהיא פופולאריות בסרטים. אני זוכר שהסבירו לי שכדי לקבל דרגת 'דאן 5' בנינג'וטסו, אתה צריך להגיע לכזאת רמה של ריכוז שתגיע למצב שבו אתה יושב על הרצפה בעיניים עצומות, ומורה עומד מאחוריך ומוריד חרב במהירות לעבר הראש שלך בלי שתדע מתי הוא עושה את זה. אם הצלחת להרגיש את הסכנה ולחמוק מהחרב בזמן – הצלחת.

"זה הפליא אותי. לא הבנתי איך אדם יכול לפתח כזאת יכולת מדהימה. להרגיש את הסכנה. זה למעשה המהות של הנינג'וטסו, להגיע לרמה כזאת של ריכוז שבה אתה מרגיש כשהסכנה מתקרבת, בלי לראות שום דבר. זה שימוש בחוש השישי, שהופך אצלך להיות כמו חמשת החושים הרגילים. אתה פשוט מרגיש שהסכנה מתקרבת ויודע להיערך לקראתה כראוי.

"נכנסתי ללימוד הנינג'וטסו בכל הכח. זה מאוד משך אותי וגם מילא אותי. אף פעם לא נמשכתי לתרבות החילונית של מועדונים וכל השטויות האלו, אהבתי תמיד להשקיע בשיפור יכולת התנועה, לבלות הרבה בטבע. במשך ארבע שנים הייתי מסתובב כל לילה לבד ביער, לפעמים עם חבר אחד, היינו עושים אימונים עד הבוקר. היו לי ארבעה מאמנים שהייתי מתאמן אצלם בחוג. לא היה מחנה אימונים שהחמצתי, ואף נפגשתי עם ראש השיטה בהולנד ב'טאי קאי' – מחנה אימונים בן שבוע. זה היה תחליף לכל הדברים האחרים בעולם, רוחניים וגשמיים כאחד. הייתי הולך לקניון, לא כדי לקנות משהו, אלא כדי לפתח את הכישורים שלי, כדי לדעת לזוז נכון שאף אחד לא ישפשף אותי וכדו'.

"כגודל ההשקעה כך גם היתה ההצלחה גדולה מאוד. הגעתי ליכולות מאוד גבוהות עם ההרגשה, הייתי מרגיש מתוך שינה. בתקופה בה ישנתי בפנימייה, כל החברים בקבוצה היו משתעשעים עם זה. כשאני הייתי נרדם בלילה הם היו שולחים חבר שיכה אותי באגרוף, ואני מתוך שינה הייתי מרגיש סכנה מתקרבת ומיד תופס את ידו.

"ההצלחה בנינג'וטסו סייעה לי גם בתחומים אחרים. אם בבית הספר היסודי לא הייתי מהתלמידים המבריקים במיוחד, בכתה ט' כבר הייתי המצטיין השכבתי. מי שיודע להתרכז בלחימה, יודע להתרכז גם בלימודים. היה לי גם חבר שהיה ברמה מאוד גבוהה בנינג'וטסו, ויחד היינו עושים תרגילים ברמה גבוהה מאוד. זה מילא אותי".

ואז… בא המהפך: "יום אחד, זה פשוט נעלם לי", מספר ישי. "אני מגיע לאימון, מבצע את התרגילים ולא מרגיש כלום. איבדתי את הריכוז, ובלחימה הריכוז הוא זה שעושה אותך לוחם טוב. אם אתה לא מזהה בשבריר שניה את תנועת היריב, אתה לא מספיק להגיב בזמן. כל היכולות שלך בלחימה לא שוות כלום אם הן לא מגיעות בצורה מדויקת, עם ריכוז מלא וברגע הנכון.

"וזה נמשך. גם למחרת לא הרגשתי כלום, וגם יום לאחר מכן. עברו מספר ימים וכבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מנסה כל מיני הרפיות. הלכתי ליער, הלכתי לים, ניסיתי כל מיני תרגילים. כלום. שום דבר לא עזר לי. הייתי בוכה מרוב תסכול, זה הרס לי את כל התוכניות. רציתי להיות נינג'ה כמו לפני מאתיים שנה, ופתאום אני לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים שהתרגלתי אליהם כבר לפני כמה שנים.

"החבר שלי ראה איך שאני מתייסר ופתאום הוא זרק לי ככה חצי משפט, בלי שום משמעות: "שמעתי שמי שאומר את כל ספר התהילים בשבת, זה מכפר לו על הכל". לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה תהילים? מה זה בכלל? "זה הספר הזה מהתנ"ך?", שאלתי אותו, והוא עונה לי "כן". זהו, לא דיברנו על זה יותר. המשכנו הלאה אני חזרתי להרפיות ולניסיונות הכושלים להחזיר לעצמי את הכוחות שאבדו לי, ובזה נגמר הסיפור.

"עברו מספר שבועות, ובשבת אחת אני מוצא את עצמי מסתובב בבית ככה משועמם כהוגן. רפרפתי על הספרים שלי, מחפש משהו מעניין לקרוא, ומשום מה המבט שלי התעכב על ספרי התנ"ך. היה לי קסוטו. מפה לשם אני עומד כשספר התהילים בידי, ואני מתחיל לקרוא.

 

"נדהמתי. אילו מילים יפות כל כך. לשון מליצית ועתיקה כזאת. זו היתה חוויה מעניינת מאוד. קראתי וקראתי, ופתאום אני מתחיל לזוז קדימה ואחורה, מרגיש אנרגטי, לא מבין למה אני זז. אני לא יכול לקרוא בנחת, אני נכנס להרגשה מיוחדת. התחלתי להרגיש כאילו זה מוכר לי, כאילו אני רואה את המאורעות במחשבה, אני קורא ככה ארבע שעות, נדבק למילים ולא יכול להפסיק.

"האווירה בחדר הפכה קסומה. הרגשתי כאילו אני קורא באיזה ספר קסמים מיוחד. זו היתה תחושה שאני כאילו נבלע לתוך איזושהי ישות רוחנית אדירה, משהו שמאיר אותך באור נפלא, ומשרה עליך תחושת נעימות לא מוכרת.

"במוצאי שבת היה לי אימון בנינג'וטסו. כמו תמיד יצאתי מהבית לאימון ואת הדרך עשיתי בריצה. אני מגיע לאולם, נעמד ככה מול בן הזוג שלי, ופתאום הכתה בי ההרגשה של "מה אתה עושה פה בכלל".

"זה מאוד הלחיץ אותי. כבר קיוויתי שמצאתי את תרופת הפלא ופתאום מתברר שקריאת התהילים רק עשתה יותר גרוע. היא אומנם עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל לא עם הנינג'וטסו, ומבחינתי להיות נינג'ה זה היה כל מה שרציתי אי פעם".

"בשלב זה כבר הייתי בן 17 בערך. בסוף כתה י"א עזבתי את בית הספר כי רציתי להשקיע יותר באמונות הלחימה. החלטתי לנסות לחזור לבקר בבית הספר, למקום שממנו צמחתי. חשבתי אולי ביקור כזה ופגישה עם חברים מפעם, יעזרו לי להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי. אני מגיע למקום ורואה את אחד החברים הטובים שלי מהעבר, עם כפה על הראש. לא הבנתי מה קשורה הכפה, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא חזר בתשובה.

"אני עדיין עולה במדרגות והחבר עם הכפה אומר לי בוא רגע, אני רוצה לספר לך משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק, אבל זרמתי אתו. כיבדתי אותו כחבר. ישבנו כמה חברים יחד והוא סיפר לנו סיפור על רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש. פתאום הרגשתי תחושה מאוד מוכרת. זו היתה התחושה שהרגשתי כשקראתי בתהילים. פתאום אני מרגיש משהו רוחני עצום. כאילו אני רואה את התרחשות הסיפור מול העיניים שלי, כאילו אני כבר מכיר את הסיפור, ומכיר את האור החיים הקדוש. אני נכנס לחוויה כזאת ושואל אותו, "תגיד לי, האור החיים הזה, הוא קשור לתהילים?". החבר שלי לא הבין מה קשור תהילים עכשיו, אבל אני לא מניח לו, זה קשור לתהילים, אני מרגיש שזה קשור לתהילים. בסדר, הוא הסכים איתי, זה שקשור לתהילים. מה אכפת לו?

"החבר ראה שאני ככה מתרגש, והחליט לשאול אותי: "אתה רוצה להניח תפילין". הסכמתי. ושוב אני מרגיש הרגשה מיוחדת כזאת. הלכתי יחד אתו, קנינו שווארמה, והוא נוטל ידיים ומראה לי איך ליטול ידיים ולברך לפני הארוחה. שאלתי אותו, גם זה קשור לתהילים? הוא אומר לי כן. אכלתי והוא אומר לי "עכשיו צריך לברך". אמרתי, בהחלט הגיוני שאחרי שאכלנו צריך להגיד למישהו תודה על האוכל. בירכתי, הנשמה שלי מתרוממת ואני מרגיש משהו מיוחד. הוא לקח אותי לבית הכנסת, זה היה בכפר יונה. כולם שם היו לבושים בבגדים רגילים, חולצות טריקו או מכופתרות, מכנסי ג'ינס וכדו'. רק אחד, השליח ציבור היה גבר חרדי עם לבוש חסידי. אני רואה אותו ככה עם חליפה שחורה ארוכה ואבנט חסידי קשור מעליה, ואני שואל את החבר שלי: "גם אצל הדתיים זה כמו באומנויות לחימה? למורה יש חגורה שחורה? החבר הרגיע אותי והסביר לי שאין קשר בכלל.

"הייתי מאוד נרגש, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה. החבר אומר לי "אני מקווה שתמשיך עם זה", ואני עונה לו: "האמת אני עדיין לא מבין מה זה בדיוק, אבל אני מרגיש שאני נמצא כאן בעולם רק בשביל זה".

"הגעתי הביתה הורדתי את התפילין מהבוידעם שבו הן שכבו מאז הבר מצווה שלי. השגתי סידור תפלה והתחלתי להתפלל בלי לדעת מתי מתפללים ואיך מתפללים. הייתי מתפלל תפילה של שבת ביום שלישי, ובשבת אומר 'על הניסים' כמו בחנוכה. לא ידעתי כלום מהחיים שלי. יום אחד פגשתי גבר חרדי ברחוב, ניגשתי אליו לשאול אותו כמה שאלות, והוא קלט מיד שהנשמה שלי צמאה ליהדות. הוא הציע לי להצטרף ללימודים בישיבה, להיכנס לזה בצורה רצינית. לא היססתי אפילו לרגע. ידעתי שזה הייעוד שלי בעולם הזה, והשתוקקתי לדעת יותר וללמוד יותר.

"זה הסיפור שלי", מסיים ישי את המונולוג המרתק. "חיפשתי להחזיר לעצמי את הנינג'וטסו, אבל מצאתי משהו הרבה יותר חשוב – את היהדות".

CHIMUM

• ובכל זאת, גם היום כאדם חרדי לכל דבר ועניין, אתה עדיין מתעסק עם נינג'וטסו ואפילו מלמד מבוגרים ובני נוער את אומנות הלחימה הזאת?

"בהחלט. הנינג'וטסו לא רק שאינו סותר את התורה הקדושה, אלא הוא יכול גם לשמש כלי עזר ללימוד התורה אם מתעסקים אתו בצורה נכונה, ולוקחים את הדברים בפרופורציה. יש לא מעט אברכים שלומדים יותר טוב בכולל, בזכות זה שהם עברו אצלי אימונים ולמדו לחדד את יכולת הריכוז שלהם. ילדים רבים מצליחים יותר בתלמודי התורה והישיבות, אחרי שעברו אימונים במשך תקופה וקיבלו ביטחון עצמי ושליטה עצמית. אני מלמד הרבה, יש לי קבוצות לילדים, לנערים ולמבוגרים. אבל אנחנו לא לומדים להיות אכזרי, אלא להתגונן מפני אכזרים. אנחנו לומדים איך לשלוט, איך להיות מוכן לסכנה, איך להגיב במהירות לכל התרחשות. האומנות היא אותה אומנות, אבל הלימוד הוא על פי דרך היהדות, עם אמונה וביטחון בה' יתברך.

YELADIM1

• יש איזה תרגיל שאתה יכול להעביר לנו ככה במילים, לעזור לקורא להתמודד עם האיום הביטחוני כשבכל פינה עלול להמתין ערבי עם סכין?

"לחימה צריך ללמוד בפועל. אי אפשר ללמד אותה באמצעות מילים, מבלי להדגים ולהמחיש. אבל אני כן יכול לומר לקוראים שמי שרוצה להיות מוכן ברמה טובה צריך קודם כל להיות תמיד בכוננות. אם יש חשש מפיגועי דריסה, אדם חכם יעמוד מאחורי התחנה או מאחורי גדר וכדו', ולא יהפוך את עצמו טרף קל למחבלים, במיוחד אם הוא באזור מועד לסכנה.

"במקרה שקופץ עליך מחבל עם סכין, הדבר הכי חשוב זה לשמור על ריכוז, לא לתת לפחד להשתלט עליך ולשתק אותך. צריך לדעת שגם אם יש לו סכין ביד זה לא הופך אותו לכל יכול. אפשר להכות בו בחזרה, ואפילו לתפוס לו את הסכין ביד חשופה. גם אם זה יחתוך לך חתכים עמוקים באצבעות, הנזק הזה הוא מזערי לעומת מה שהמחבל עלול לעשות אם לא יתפסו לו את הסכין מהיד. בעיטה לבטן או למקומות רגישים אחרים יכולה גם היא לעזור מאוד במקרה כזה".

YELADIM

אתר נינג'וטסו:
http://ninjutsu-israel.co.il/

מכללת 'רבדים':
http://revadimacademy.com/

 

התפילין- תקשורת ישירה לאלוקים

 

יעקב לוסטיג

 

יצא לך פעם לחשוב איך אתה יכול לקיים בבת אחת שמונה מצוות? וכעבור רגע שמונה מצוות נוספות? וכך עוד ועוד במשך רבע שעה, ואולי גם במשך שעה, כל יום?

הנחת תפילין היא התשובה.

בהנחת תפילין אנו מקיימים שמונה 'מצוות עשה' בכל רגע שהתפילין מונחות עלינו, ארבע מצוות בתפילין של יד, וארבע נוספות בתפילין של ראש. זאת, בשל העובדה שמצוות הנחת תפילין כתובה בתורה לא פחות מארבע פעמים, ובכל פעם יש בה ציווי כפול, על תפילין של יד ועל תפילין של ראש.

התפילין מורכבות מבתים – ה'קופסאות' המרובעות של התפילין, הרצועות שמשתלשלות מהבתים ומשמשות לקשירת התפילין על הראש ועל היד, וה'פרשיות', אלו הן ארבעת הפרשיות הכתובות על גבי קלף, המקופלות ונמצאות בתוך ה'בתים'.

את התפילין צריך לקנות מסופר ירא שמים, או בחנות עם תעודת כשרות מוסמכת. זאת, משום שהלכות כתיבת והכנת התפילין הן מורכבות מאוד, ולפעמים אנו יכולים לראות תפילין רגילות ושגרתיות, שלמעשה הן פסולות משום שהכותב אותן לא ידע כללים בסיסיים בהלכה. בחלק מהמקרים גם אין דרך לדעת אם התפילין פסולות או לא, ורק מי שכתב אותן יכול לדעת, לכן חשוב מאוד לקנות אותן כאמור מגורם מוסמך הידוע כירא שמים.

מתחילים בהנחת תפילין של יד, מברכים "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ומהדקים את הרצועות על הזרוע, כשה'בית' של התפילין צריך להיות מונח על הבשר השריר שבזרוע. את הרצועה כורכים על פי המנהג שבע פעמים על היד, ולאחר מכן מגלגלים אותה על כף היד מבלי לקשור אותה.

תפילין של יד מניחים על יד שמאל, ומי שהוא שמאלי יניח אותם על יד ימינו, ויש לזכור זאת כשרוכשים את התפילין להודיע למוכר שהמניח שמאלי, כדי שימכור לו תפילין המתאימות ליד ימין.

את התפילין של ראש מניחים כך שה'בית' יהיה מונח על השיער סמוך למצח, אך כנגד מרכז הראש – בין העיניים, ולא על המצח עצמו. המניח את התפילין על המצח לא יצא ידי חובתו, ויש להעיר לו שהוא צריך לסדר אותן כך שה'בית' יהיה מונח במקום בו גודל השיער. (מי שנשרו שערותיו מניח במקום שבו גדל שיער לפני שהחלה הנשירה).

הקשר של התפילין, צריך שיהיה מונח על העורף, בבסיס הגולגולת במקום הבולט מעט. שתי הרצועות משתלשלות כלפי מטה.

על הנחת תפילין של ראש, יש שמברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין", ויש שאינם מברכים ברכה נוספת. בדרך כלל בני עדות המזרח נוהגים כמו השיטה השניה ואינם מברכים, ואילו יוצאי קהילות אירופה נוהגים לברך גם על תפילין של ראש. (מי שאביו אשכנזי ואמו ספרדייה, או להיפך, נוהג על פי המוצא של אביו)

כשמניחים תפילין צריך לזכור שאנו מניחים אותן לזכר יציאת מצרים המוזכרת בפרשיות הכתובות בתוך התפילין. על היד אנו מניחים לזיכרון 'זרוע הנטויה' בה הוציא אותנו ה' ממצרים, ובמקביל ממוקמות התפילין שעל היד כנגד מקום הלב, ובזה אנו מכוונים שאנו משעבדים את תאוות ומחשבות הלב לעבודת הבורא יתברך שמו. התפילין שעל הראש – כנגד המח, משום שהמח הוא מקום משכן הנשמה, וממנו יוצאות הפקודות לכל הגוף, וכך אנו ממליכים עלינו את בורא העולם ומשעבדים אליו את הנשמה שלנו יחד עם כל החושים והכוחות שלנו.

יש שנוהגים להניח שני זוגות תפילין, אחד כשיטת רש"י והאחר כשיטת 'רבינו תם' (שנחלקו לגבי סדר מיקום הפרשיות בתוך הבתים), ומנהג יפה הוא, אך העיקר הוא הנחת תפילין של רש"י, והמהדר יניח גם תפילין כשיטת רבינו תם בלי לברך עליהם.

מומלץ לכל יהודי ללמוד ביסודיות את הלכות התפילין, משום שזו אחת ממצוות היסוד של הגבר היהודי, וראוי שנדע לקיים את המצווה כהלכתה.

עוד מהלכות תפילין: בזמן שהתפילין מונחות עליו, צריך להיזהר שלא לנהוג בקלות ראש, לזכור שהתפילין מונחות בזרוע ועל ראשו ולנהוג בהן בכבוד רב. אסור לישון כשאנו מניחים תפילין. מצוות הנחת תפילין נוהגת כל היום, מחצי שעה לפני זריחת החמה ואפילו קודם לכן, ועד צאת הכוכבים בלילה. עם זאת, מצווה מן המובחר להניח את התפילין בזמן תפילת שחרית, ולפחות בזמן אמירת 'קריאת שמע' ותפילת העמידה.

מי שלא הניח תפילין בשעות הבוקר, ומניח בהמשך היום, כדאי שיקרא בזמן הנחתן קריאת שמע.

חובה על כל יהודי להניח תפילין כל יום, וכדאי מאוד לזכות את החברים והקרובים במצווה זו כל עוד אפשר להשפיע עליהם בדרך נעימה, בדברי נועם ובצורה מכובדת.

בתי התפילין צריכים שיהיו מרובעים, ואחת לכמה שנים מומלץ לקחת את התפילין לבדיקה אצל סופר ירא שמים. הרצועות צריכות להיות צבועות מבחוץ בצבע שחור, ומצדן הפנימי אין צורך לצבוע אותן, אך אפשר לצבוע בכל צבע שירצה חוץ מאדום.

בשבת אסור להניח תפילין, כי שבת היא 'אות' (סימן) לקשר בין הקדוש ברוך הוא ובין בני ישראל שנאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", וגם התפילין הם 'אות', שנאמר "וקשרתם לאות על ידיך", והנחת התפילין בשבת מהווה מעין זלזול ב'אות' של שבת, כאילו היא אינה מספיקה וצריך לחזק אותה ב'אות' של התפילין.

בשעות הלילה אסרו חכמים להניח תפילין, כי בלילה בני אדם עייפים ועלולים להירדם עם התפילין בראשם ובזרועם. גם מי שאינו עייף אסור לו להניח את התפילין בלילה, כי הגזירה שגזרו חכמים בנושא זה אינה משתנה מאדם לאדם. כמו"כ חשוב לדעת שבזמן הנחת תפילין, יש לשמור על גוף נקי, וכן יש להימנע מביצוע מלאכות שאינן מכובדות כמו פינוי הזבל או סחיבת משאות כבדים. וכן יש להימנע משחוק וקלות ראש בזמן שהתפילין מונחות עליו.

ובזכות מצוות תפילין זוכה האדם להתקדש וזוכה לשכר רב, כמו שמובא בספרים הקדושים: וכל המניח תפילין מאריך ימים בעולם הזה, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואין אש של גיהנום שולטת בו, וכל עוונותיו נמחלים.

 

'ארוחת הבוקר' של אביב אלוש

הרשת רעשה וגעשה כשהשחקן והמוזיקאי אביב אלוש פרסם באינסטגרם שלו את תמונתו כשהוא מעוטר בתפילין, ומוסיף את הכיתוב: "ארוחת הבוקר שלי".

כי אכן, למי שמבין את משמעות התפילין, ואת חשיבות ההנחה שלהן יום יום, הן חשובות לא פחות מארוחת הבוקר, ואפילו יותר.

אביב אלוש כבר הצטרף למועדון, ומה איתך?

 

 

 

קנו תפילין עכשיו:

מידע אינפורמטיבי בלבד. מערכת האתר אינה אחראית לרמת הכשרות והמחיר של התפילין, ומביאה את המידע כשירות לקורא.