כמה אתם מרויחים בחודש? – זאת הדרך שלכם להכפיל ולשלש את משכורתכם, בלי טריקים ובלי שטיקים

כמה אתם מרויחים בחודש? – זאת הדרך שלכם להכפיל ולשלש את משכורתכם, בלי טריקים ובלי שטיקים

 

פעם אחת בירך הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב ז"ל יהודי ב'פרנסה טובה',

והלה התעשר עושר רב, בקנה מידה בלתי נתפס. באו גדולי התלמידים אל רבם

ושאלו: "מדוע נתן הרבי את כל הכסף העצום הזה רק ליהודי אחד? סכום כזה מן

הראוי היה שיתחלק בין כמה וכמה אנשים?".

נענה ואמר: "אני לא נתתי לו את כל העושר העצום הזה! אני נתתי לו רק את הברכה,

והוא, במעשיו, הגדיל והעצים את הברכה עד לממדים כה גדולים!".

פירוש הדברים: שאדם זה השכיל לעשות צדקות בכספו. ככל שגדלה הברכה –

כן גדלו תרומותיו לצדקה. הוא לא הסתפק בצדקות שנהג בעבר. וכיון שהוא הגדיל את

הנתינה שלו – באותה מידה הגדילו לו משמים את ה"נתינה" המגיעה משם. בריבוי מעשי

הצדקה שלו, הוא זה שהעצים והרבה את הברכה, עד לעשירות המופלגת לה זכה.

לא הגיוני שאדם שהפריש סכום מסויים לצדקה, בתקופה בה הרוויח אלף, ייתן את אותו

הסכום לצדקה בתקופה בה הוא מרוויח עשרת אלפים… אם הוא לא משכיל להרבות את

הצדקה והצדקה שלו נשארה "עומדת" על אותו סכום – גם משמים לא יעצימו לו את הברכה!

אבל אם הוא יודע שמאלף מפרישים מאה, וכשהשם נתן ברכה ויש עשרת אלפים, מפרישים אלף,

הברכה שבמעונו "מתפשטת ומתרחבת" ולא נותרת כפי שהיתה. וזה מה שאמר הצדיק לחסידיו:

אותו אדם שהתברך ממני, הוא זה שהשכיל לדעת איך להעצים את הברכה. ההעצמה לא באה ממני.

 

מצדקה רק מרוויחים

 

לא אחת עמדתי משתומם מול מעשי צדקה נפלאים, בהם ראו הנותנים – עין בעין –

את התגשמות ההבטחה לברכת פרנסה ועשירות, הנה אחד מהם:

הגיע אלי חתן שהתחתן לא מכבר, ובידיו מעטפה.

"כבוד הרב", כך אמר לי, "במעטפה יש את כספי המעשר מהכספים שקיבלנו לחתונה.

אני מעוניין, בלי נדר, להקפיד על 'מעשר כספים'". אמרתי לו: "הרי אני מכיר אותך.

דירה אין לך. פרנסה אין לך. צרכים מינימאליים לבית עדיין חסרים לך. מדוע לא

תשתמש בכספי המעשר לצרכי קיומך?".

"רבי! אני מעוניין בכל לבי לקיים מצוות מעשר כספים. ובאשר לצרכי הפרטיים –

השם גדול!", אמר ונתן את תרומתו הנכבדה.

כעבור חודש ימים הוא שב אלי. מעטפה נוספת בידו ואמר: "כבוד הרב! במעטפה יש

את כסף המעשר ממתנה נוספת שקיבלנו זה עתה. אחד הדודים שהשתתף בחתונה,

שלח רק עכשיו את מתנתו לחתונה". "אומר לרב את האמת", הוסיף. "לא הבנתי מדוע

הדוד הזה לא הביא מתנה לחתונה, אבל דנתי אותו לכף זכות, כנראה משום איזושהי

סיבה מוצדקת… כבר 'התייאשתי' ממנו… והנה כעבור חודש מהחתונה הוא הגיע אלי,

מתנצל כולו על האיחור, ובידו מעטפה.

"משפתחתי את המעטפה, גליתי שיש בתוכה בדיוק את אותו הסכום שנתתי לכבוד הרב

כ'מעשר כספים' בפעם הקודמת, סכום שהוא מעל ומעבר למה שציפיתי לקבל ממנו.

את המעשר ממנה הבאתי עתה"…

אדם שנותן – נותנים לו. הכל חוזר בחזרה, ובגדול.

זה בהחלט דבר לא פשוט ולא קל. אך טבעי הוא שלכל אחד יש את החשבונות שלו:

"גם לי אין פרנסה"; "אני נצרך לא פחות ממנו"; "אני חוסך כל פרוטה לקנות לעצמי דירה,

איך אני יכול לתת…" וכדומה. דרושה עבודה כדי לשנות את המבט, לשנות את התפיסה.

להפנים שלעולם – אבל לעולם – לא מפסידים מלתת. ולא רק מלתת, אלא גם "מלתת ולחזר

ולתת" רק מרוויחים!

אדם שנותן צדקה, וגומל חסד בממונו, מביא את עצמו למצב שהחסד "רודף" אחריו, ורוצה

"להדבק" בו… ועדיין – גם מי שניחן בלב טוב שרוצה לתת – צריך להתפלל להשם שיכוון אותו

לתת למקומות הנכונים, למקומות של תורה וקדושה.

יש כאלו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, שהם אמנם בעלי חסד ותורמים מהונם, אך הם

תורמים לכל מיני שטויות והבלים, למועדוני ספורט ולבתי תרבות קלוקלים. צריך תפילה

מיוחדת שלא להיכשל בעניים שאינם מהוגנים, ולזכות לעשות עם הכסף צדקה אמתית,

שהקב"ה חפץ בה.

 

סיפור מדהים על כמה שצריך לדון כל אחד לכף זכות

בתקופתו של הצדיק רבי שמואל בנימין סופר ז"ל, נערכה סעודה גדולה לרגל התקנות

החדשות שתיקנו למניעת ההתבוללות. האסיפה הייתה מכוונת כנגד תורת הרפורמים

שהתפשטו באותה תקופה. ובאמצעות כינוס זה ביקשו גדולי הדור לבלום את הפרצות

הגדולות שנוצרו בעם ישראל.

בעיצומה של הסעודה, קם הרב סופר והכריז באזני הנוכחים: "ברצוני להראות לכם חפץ

מופלא! הביטו וראו: הנה מטבע מחצית השקל עשויה כסף טהור! מטבע זו שמורה עימי

בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצוות מחצית השקל בזמן בית המקדש השני!". (בזמן

שבית המקדש היה קיים התקיימה מגבית שנתית בה כל אחד מישראל היה צריך לתת חצי

שקל, עניים כמו עשירים)

המטבע הנדירה הועברה בהתרגשות מיד ליד, והמשתתפים הנפעמים בחנו אותה בעיניהם

בדקדקנות. כעבור זמן מה ביקש הרב סופר לקבל את מחצית השקל בחזרה, אך שוד ושבר,

מטבע הכסף יקרת המציאות לא נמצאה!
כהרף עין הורה הרב סופר לנעול את שערי האולם, וציווה על כל המשתתפים לחפש את המטבע

בכל עוז. לאחר שמחצית השקל לא נמצאה, הודיע הרב כי אם המטבע לא תימצא בעוד עשר דקות,

הוא יאלץ לפקוד על תלמידיו לעבור בין כל המשתתפים, ולחפש את האבידה בבגדיהם. הכל

החלו בחיפושים נמרצים, אך המטבע נעלמה כאלו בלעה אותה האדמה…

הרב סופר כבר עמד להורות לערוך חיפוש מדוקדק בבגדי האנשים, כשלפתע נעמד תלמיד

חכם זקן ונשוא פנים, אשר התחנן ממעמקי ליבו שלא יערכו חיפוש בבגדיהם, אלא ימשיכו

לחפש אחר המטבע במשך עשר דקות נוספות. הזקן בעל הדרת הפנים, היה לא אחר מאשר

אחד הצדיקים הגדולים של אותו הדור, רבי יהודה אסאד ז"ל, שהיה תלמיד חכם מופלג,

ונחשב לאחד מגדולי דורו.

הרב סופר נענה לבקשה והכל המשיכו בחיפושים קפדניים במשך עוד עשר דקות רצופות,

אך המטבע לא נמצאה. הרב כבר עמד לצוות לפשפש בבגדי הנוכחים, כשרבי יהודה אסאד

פנה אליו שוב והתחנן על נפשו: "מבקש אני ממעלתכם בכל לשון של בקשה, אנא המשיכו

לחפש במשך עשר דקות נוספות, אולי בכל אופן תימצא המטבע, והבושה תיחסך מהקהל

הנכבד!".

הבקשה המוזרה העלתה שאלות ותמיהות בקרב הציבור.

'מדוע כל כך חשוב לרבי יהודה שימשיכו בחיפושים?!'

בלב הנוכחים כבר הפציע חשד קל כי למרות זקנתו וגדלותו, לא עמד רבי יהודה בפיתוי,

והחליק לכיסו באין רואים את המטבע היחידה במינה. אולם מחמת כבודו נענו אף לבקשתו

השניה והמשיכו לסרוק את כל פינות האולם, במטרה לאתר את המטבע הנעדרת.

בעוד הנוכחים משוטטים באולם וסוקרים בשיטתיות כל חלקה פנויה, נכנס למקום אחד

המלצרים והכריז באדישות: "אולי מישהו איבד פה מטבע?!". התברר כי אחד העובדים

גרף בחוסר תשומת לב את המטבע יחד עם מפת השולחן. המטבע העתיקה כבר עמדה

להיות מושלכת לאשפה ככלי שאין בו חפץ, לולי ערנותו של המלצר, שהחליט להשיבה

לאולם, ולברר מיהו בעליה.

לאחר שנמצאה המטבע ושקטו הרוחות, היסה רבי יהודה אסאד את קהל הנוכחים ופתח בדברים:

"מן הסתם תמהתם וחשדתם בי על התנהגותי המוזרה במשך הדקות האחרונות.

יתכן גם שבליבו של אי מי כבר ביצבץ החשד כי לא שלטתי ביצרי ושלשלתי לכיסי

את המטבע יקר הערך. אולם עתה, לאחר שנמצאה האבדה,

אגלה באוזניכם את הסיבה שבגינה ביקשתי להאריך את זמן החיפושים!"

כאן עצר רבי יהודה אסאד משטף דבריו, הושיט ידו לכיסו ולהפתעת הנוכחים שלף

מטבע מחצית השקל, יצוקה כסף, זהה ותואמת להפליא למטבע שהובאה למקום

על ידי הרב סופר.

בעוד הנוכחים המשתאים מביטים ומשווים בין שתי מטבעות הכסף הדומות כשני

אחים תאומים, המשיך רבי יהודה בדבריו: "לרגל השמחה היה ברצוני להראות לבאי

האסיפה את מטבע מחצית השקל שקיבלתי בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצווה

בזמן בית המקדש השני. הגעתי למקום כשהמטבע המופלאה נתונה בכיס חליפתי,

אך כאשר נוכחתי כי הרב סופר הוציא את המטבע מכיסו והציגה ברוב רושם לפני

הנוכחים, לא רציתי להוריד מערכה של המטבע הנדירה, ולהראות לכל כי אינה יחידה

במינה. לפיכך הותרתי את המטבע טמונה עמוק בכיסי.

"בשעה שהמטבע נעלמה, ועמדו לחפש בבגדי הבאים, ידעתי כי כאשר המטבע הזהה

תימצא בכיסי, לא יעזרו לי כל התירוצים והאמתלאות שבעולם, והכל יסברו כי לא עמדתי

בפיתוי, ושלחתי יד במחצית השקל. לכן כשהמטבע אבדה,

התחננתי חרש לבורא העולם, וביקשתי שהאבידה תימצא במהרה.

"כשהמטבע לא נמצאה, הפצרתי בכם להמתין עוד מספר דקות, ולחפש את מחצית השקל,

בטרם תחטטו בבגדי הנוכחים. בינתיים נשאתי תפילה בחדרי ליבי והתחננתי לבורא העולם

שיציל אותי מהבושה הגדולה שעומדת להתרגש עלי, ולחרוט את שמי לדיראון עולם כגנב נקלה.

בפעם הראשונה והשניה תפילתי לא נענתה, אבל בפעם השלישית נענה השם יתברך לתפילתי

והמטבע נמצאה!".

רבי יהודה אסאד סיים את דבריו, כאשר הרב סופר נעמד והכריז באזני הקהל הנרגש והנסער:

"רבותי, זה עתה זכינו ללמד על בשרנו עד כמה אמיתיים דברי חכמים: 'והווי דן את כל האדם

לכף זכות'. הלא לו היינו מאתרים את המטבע בכיסו של רבי יהודה אסאד, לא היה לנו כל צד

בעולם לדון אותו לכף זכות. והיינו סמוכים ובטוחים כי הוא לא עמד ביצרו וסלק את המטבע לכיסו.

ראו עד כמה גדולים דברי חכמים! מכאן נראה ונלמד עד כמה עלינו להיזהר ולהישמר שלא לפגוע

בזולת, ולא לחשוד בו לחינם, אלא לראות תמיד במעלת חברנו ולא חסרונם!".

 

(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך')

$300 דולר עבור רבע שעה של צעקות ובזיונות, הייתם מוכנים?

$300 דולר עבור רבע שעה של צעקות ובזיונות, הייתם מוכנים?

 

פעמים רבות אנו רואים דברים שונים שנעשים בעולם, מבלי שיש לנו

איזושהי הבנה או השׂגה על מה ולמה עשה ה' יתברך ככה, לאיזה צורך

ולאיזו תכלית. אולם כעבור תקופה, ולפעמים אף תקופה ארוכה ביותר של

שנים רבות, לפתע מתייצבת למול עינינו התמונה במלואה, שמובילה אותנו

לראות בחוש את יד ההשגחה העליונה, שסבבה את כל הסיבות לתכלית

מסויימת. אז מבינים למפרע ששום פרט לא אירע לחינם, כל המקרים והמאורעות

שמשו כהכנה וכהקדמה, כדי שייעשו על ידם תשועה לישראל, לכלל ולפרט.

אם רצונך לראות את השגחת השם יתברך, אל לך לצפות לראות כל מקרה מהו

פשרו ומטרתו מיד, רק לאחר שהגיעה תכלית הדבר, פעמים שאז נשזרים ומשתלבים

למול עינינו כל הפרטים בשלימותם, וניתן לראות ולהבין למפרע לאיזו כוונה היו

הסיבות והעניינים שסובב הבורא.

הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ספר ה'חפץ חיים' המשיל זאת במשל הבא:

בשבת אחת הגיע עובר אורח לעיר פלונית, וראה כיצד גבאי בית הכנסת מחלק

את העליות לתורה והכיבודים. הסדר שהגבאי קבע לדעתו היה משונה מאד בעיניו,

ובסוף התפילה פנה אל הגבאי ותמה בפניו מדוע כיבד את פלוני על פני אלמוני,

ומדוע הקדים את זה לפני זה, ובכלל מדוע אינו מעלה לפי סדר הישיבה, וכך כל

אחד ידע מתי תורו ולא יבואו לידי מריבה.

השיב לו הגבאי: "הנה באת לשבת אחת ועל כן יש לך קושיות, התכבד והישאר

כאן כמה שבתות, או אז תיווכח לדעת כי פלוני כבר קיבל בשבת הקודמת, וכי אלמוני

יש לו בשבת זו שמחה או אזכרה וכדומה. או אז תשכיל להבין כי השיקולים ואמות

המדה כיצד לתת את הכיבודים בכל שבת, הינם רחבים בהרבה מכפי שאתה חושב".

כך הם חיי האדם בעולם הזה, אמר ה'חפץ חיים'. פעמים נדמה לאדם כי אין דין ואין דיין

, כי השם יתברך חלילה מגביה רשעים ומשפיל צדיקים, או שדבר פלוני שאירע עמו הוא

צרה עבורו, ועומד ותמה מדוע מגיע לי כל זה? היכן הוא היושר בהנהגת העולם?

אך האמת היא שחיי האדם כאן קצרים מכדי שאכן יספיק להיווכח בעיני בשר כי "משפטי

השם אמת צדקו יחדו". ראיית האדם צרה בהיקפה מלכלול את כל פרטי ההנהגה כדי להבין

את עומקן ויושרן של דרכי השם.

אמנם, אילו היה הקדוש ברוך הוא מאריך את ימיו של האדם ופוקח את עיניו, היה מבין ורואה

בחוש את הסדר המופתי שעל פיו מתנהלת הבריאה, בחיי הפרט ובחיי הכלל, והיה עומד

ומשתומם נוכח אמיתות ההנהגה ויושר הדין.

♦ ♦ ♦

כל אדם ואדם נפגש בחייו במקרים רבים, שחש בעצמו כי נחלץ בדרך נס מצרה או

צוקה שהתרגשה עליו, ונפגש כל העת באין ספור חסדים גלויים שמזמן הקדוש ברוך

הוא לידיו, כמו דבר מה שהוצרך לו בדחיפות בדיוק ברגע זה וכדומה, והוא עומד נפעם

מההשגחה הפרטית שנכח בה בחוש מול עיניו.

כמה רצוי וחשוב הדבר לרשום אותם ברשימותיו האישיות לזכרון, כדי שכל פעם שיתמודד

עם בעיה דומה או צרה כזו או אחרת, יוכל לעין ברשימותיו ולהתחזק בביטחון בקדוש ברוך

הוא, דווקא מתוך המקרים האישיים שאירעו עמו בעבר, וזוהי עצה טובה בשביל האדם,

להחדיר בלבו את האמת הפשוטה ואת ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו, ואין הקדוש

ברוך הוא מסיר את השגחתו הפרטית מעמו אפילו לרגע אחד.

אסיים ברעיון יפה שימחיש את הענין:

מעשה באברך ירושלמי שפרנסתו עלתה לו בקושי רב, ומצבו הכלכלי היה בכי רע.

בלית ברירה הוצרך לכתת רגליים לארצות ניכר, להסתובב בין נדיבי עם ולהתרימם

כדי להשיא את צאצאיו.

באחד הימים נכנס לביתו של עשיר גדול עתיר נכסים, וביקש את תרומתו. הלה החל

לצעוק עליו צעקות רמות והפליא בו טעונים קשים: "כיצד אינך מתבייש לבוא ולהתרים

אותי? הרי אני עובד כל כך קשה על כספי. לא ישן לילות מרוב מתח ודאגה מעסקי. מבוקר

ועד ערב אני עסוק בהצלחתם, ואילו אתה… בן ישיבה 'פרזיט', אינך עושה דבר… אינך

מתבייש להעיז פניך לבוא ולדרוש ממני כסף?"

האברך עמד ושמע את הכל בשוויון נפש ובדומיה, מבלי להוציא כל הגה מפיו, ומבלי

להראות שום סימני רתיעה. לאחר דקות ארוכות של צעקות ועוד צעקות, הוציא העשיר

שלוש מאות דולר והעניק לו…

לפני יציאתו מהבית, שאל אותו העשיר: "אינני מבין אותך, אבקש שתסביר לי משהו:

אני עומד וצועק עליך במשך דקות ארוכות, כיצד אתה נשאר כה קר ואדיש כאילו הדבר

אינו נוגע ללבך כלל? וכי באמת אין זה מכאיב לך שאני צועק עליך?…"

השיבו האברך: "אומר לך את האמת, לפני שיצאתי מהבית לאסוף כספים בחוץ לארץ,

הצטיידתי ברשימה מסודרת של כתובות בהן אני אמור לבקר. אחת הכתובות שהופיעה

ברשימה היא הכתובת שלך. במשבצת הערות נכתב אודותיך כך: 'האיש צועק רבע שעה,

אולם בסוף נותן שלוש מאות דולר'. והיות שידעתי כי מצפה לי מתנת יד הגונה לאחר קיתון

הצעקות, הרגשתי שהצעקות הן רק 'היכי תמצי' כדי לקבל את התרומה, והוקל לי לקבלן…"

זוהי בדיוק נקודת האמונה. כאשר האדם קובע בלבו שהכל מתוכנן ונעשה בגזירת עליון, הקשיים

אינם מעיקים עליו! האמונה הזאת נוטעת בו את ההכרה שזהו חלק מהתהליך שהוא אמור לעבור,

והכל לטובתו. הידיעה הזאת מחזקת אותו ונוסכת בו תקוה לעבור את הקשיים בצורה קלה יותר.

(קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

 

השודדים כפתו אותו ואת אשתו, ואיּימו על חייהם אם לא יגלו את מקומה של הכספת

מַעֲלַת הַצְּדָקָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה (מִשְׁלֵי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

בְּעִנְיָן זֶה מֵבִיא רַבֵּינוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זַצַ"ל מַעֲשֶׂה מֻפְלָא בַּסֵּפֶרו "מְאוֹר יִשְׂרָאֵל " (עַמּוּד קצא) עַל מַר דֹּב אוֹרְנְשְׁטֵיין, הָאִישׁ שֶׁעַל שְׁמוֹ נִקְרָאִים "בָּתֵּי אוֹרְנְשְׁטֵיין" בִּשְׁכוּנַת גְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם. הַמַּעֲשֶׂה אֵרַע לִפְנֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שָׁנָה, וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:

מַר אוֹרְנְשְׁטֵיין הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וּנְדִיב לֵב. כָּל עָנִי שֶׁהָיָה בָּא לְפָנָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ נְדָבָה בְּעַיִן יָפָה.

בְּעִירוֹ גָּר תַּלְמִיד חָכָם עָנִי מָרוּד, שֶׁבִּתּוֹ הִתְאָרְסָה בְּשָׁעָה טוֹבָה וּמֻצְלַחַת, וּמוֹעֵד הַחֲתֻנָּה קָרַב וּבָא. הוּא הִתְחַיֵּב לָתֵת לָהּ נְדוּנְיָה, אַךְ לֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ פְּרוּטָה לְפָרְטָהּ.

בְּמַהֲלַךְ נִסְיוֹנוֹתָיו לְגַיֵּס כְּסָפִים, הִצִּיעוּ לוֹ שֶׁיְּנַסֶּה אֶת מַזָּלוֹ אֵצֶל נְדִיב הַלֵּב מַר דֹּב אוֹרְנְשְׁטֵיין, וְכָךְ, בֶּאֱמֶת, עָשָׂה: הוּא סָר לְבֵיתוֹ, דָּפַק עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ הַמְפֹאֶרֶת, וְהַלָּה קִבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

הוּא הֵחֵל לְגוֹלֵל בְּאָזְנָיו אֶת מַצָּבוֹ הַקָּשֶׁה, וּבְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא נָשָׂא חֵן בְּעֵינָיו, וּמַר אוֹרְנְשְׁטֵיין הִסְכִּים לְשַׁלֵּם לוֹ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה. אוּלָם תְּנַאי אֶחָד הִתְנָה: שֶׁגַּם הוּא יֻזְמַן לְהִשְׁתַּתֵּף בַּשִּׂמְחָה.

אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם – שֶׁנִּדְהַם מִנְּדִיבוּת לִבּוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר – הִבְטִיחַ, תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהוּא מַרְעִיף עָלָיו בְּרָכוֹת חַמּוֹת, שֶׁכַּמּוּבָן, הוּא לֹא יִשְׁכַּח לְהַזְמִינוֹ לַחֲתֻנָּה.

מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר? הַהֲכָנוֹת הַקַּדַּחְתָּנִיּוֹת לַחֲתֻנָּה, הָעִסּוּקִים הָרַבִּים, הַטִּרְדָּה וְהַלַּחַץ, גָרְמוּ לְכָךְ שֶׁהַתַּלְמִיד חָכָם שָׁכַח לְהַזְמִין אֶת הֶעָשִׁיר.

רַק לְאַחַר שֶׁהִסְתַּיְּמָה הַחֻפָּה וְהִתְחִילוּ הָרִקּוּדִים – נִזְכַּר…

הוּא הִרְגִּישׁ נוֹרָא וְאָיֹם עַל הֶעָוֶל הַמַּחְפִּיר שֶׁעָשָׂה…

לְלֹא שְׁהִיּוֹת – עָצַר אֶת הָרִקּוּדִים, וּבִקֵּשׁ מֵהַמֻּזְמָנִים שֶׁיִּתְלַוּוּ אֵלָיו, עִם תֻּפִּים וַחֲצוֹצְרוֹת, אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר, כְּדֵי לְהַזְמִינוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף בַּשִּׂמְחָה. "טוֹב מְאֻחָר מִלֹּא כְּלוּם", אָמַר לְעַצְמוֹ…

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַבַּיִת הֵם רָאוּ מַחֲזֶה מְזַעְזֵעַ: מַר אוֹרְנְשְׁטֵיין וְאִשְׁתּוֹ הָיוּ כְּפוּתִים בִּידֵיהֶם וּבְרַגְלֵיהֶם לַמִּטָּה, כְּשֶׁהֵם כִּמְעַט לְלֹא רוּחַ חַיִּים.

מַר אוֹרְנְשְׁטֵיין סִפֵּר שֶׁנִּכְנְסוּ שׁוֹדְדִים לְבֵיתָם, כָּפְתוּ אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאִיְּמוּ עַל חַיֵּיהֶם אִם לֹא יְגַלּוּ אֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל הַכַּסֶּפֶת שֶׁבְּבֵיתָם.

בְּלֵית בְּרֵירָה הוּא נֶאֱלַץ לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת הַמָּקוֹם, וְהֵם הֵחֵלּוּ לְרוֹקֵן אֶת תְּכוּלָתָהּ: זָהָב וְכֶסֶף, תַּכְשִׁיטִים וְיַהֲלוֹמִים.

הַשּׁוֹדְדִים תִּכְנְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁיְּסַיְּמוּ אֶת מְלַאכְתָּם, הֵם יַהַרְגוּ אֶת מַר אוֹרְנְשְׁטֵיין וְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁהַלָּלוּ לֹא יַלְשִׁינוּ עֲלֵיהֶם לַמִּשְׁטָרָה.

לְפֶתַע, בְּעוֹדָם מְמַלְּאִים אֶת שַׂקֵּיהֶם, שָׁמְעוּ קוֹלוֹת שֶׁל תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת, וְסָבְרוּ שֶׁהַמִּשְׁטָרָה הֵכִינָה לָהֶם מַאֲרָב, וְהִיא בְּדַרְכָּהּ לִתְפֹּס אוֹתָם… מִיָּד עָזְבוּ אֶת הַכֹּל, וְנָסוּ בְּבֶהָלָה כָּל עוֹד רוּחָם בָּם, בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

הִתְבָּרֵר כִּי חַיָּיו, חַיֵּי אִשְׁתּוֹ, וְכָל מָמוֹנוֹ נִצְּלוּ בִּזְכוּת מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה!

 

(מתוך הספר משכני אחריך, שמות. שיחות מהגאון רבי ראובן אלבז שליט"א)

 

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

קובי לוי

 

יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי

ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה

מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו היחודיים של גולד,

כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו,

היוצא מתוך הצורות והצבעים.

הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו

כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים.

הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק,

אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים,

ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו,

ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלוויים הבוקעת משם.

יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו,

הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים".

עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו,

היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד,

ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע.

יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה.

לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית,

שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו.

את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב,

והוא לא רצה חלילה להקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה.

הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו.

אשר על כן, הוא שיכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומיספר אותם באופן מדוייק.

הקשישה

באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת,

קשישה עטויית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת,

ופיה מילמל תפילה, או פסוקי תהילים.

"אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד

והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך… ומשביע לכל…"

הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה,

העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות.

יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסידרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה.

הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה.

אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה,

לפתע חירחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה.

גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה,

הנשימה אותה ארוכות… כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "… מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'".

לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא היתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה.

האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכל היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה.

יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור…".

"כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות… הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A.

"נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה".

"הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת השואה כפי שאתה מבין…

אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא,

לפי דבריך, האחרון בסידרת הצדקה". "ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד.

"כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל.

גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והיסורין,

וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך…

199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר … "לא יאומן צדקה בגימטריה… 199".

יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי,

צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה.

והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199".

לילה טוב.

איך הכי מומלץ לתת צדקה?

משה ויטמן
אחד הסימנים החזקים ביותר לכך שאתה יהודי הוא הנטייה הטבעית שלך לנסות לעזור לזולת ולהעניק לו.

הרחמים הפנימיים הללו שבגללן אינך מצליח להתעלם ולהמשיך הלאה, הגיעו אליך מלא אחר מאשר – אברהם אבינו(!) שבמעשי החסד שלו הטביע בעם ישראל לכל הדורות את הנטייה לאכפתיות ונתינה.

לא תמיד נתינה היא דווקא בכסף, אך פעמים רבות היא בהחלט כן. מה לעשות, העולם שלנו פועל על כסף ואם חסר למישהו צרכים חיוניים אין כמו המימון הנכון בזמן הנכון שיושיע אותו ויעמיד אותו על הרגליים.
אין ספור סוגים ואפשרויות למתן צדקה עומדים לפני כל אחת ואחד מאיתנו. אפשר לתת לאגודות ואפשר לעניים ברחוב, אפשר לתרום לבית הכנסת ואפשר לכתיבת ספר תורה ועוד…

אז מה עושים? איך נדע מה המומלץ ביותר עבורנו? מפתיע לגלות כי התורה דירגה בסולם בן שמונה דרגות את סוגי נתינות הצדקה מהמעולה ביותר ועד הנמוך ביותר כאשר העיקרון המוביל הוא – רמת האלגנטיות של נתינת הצדקה או במילים אחרות: כמה כבוד עצמי נותר לנזקק לאחר קבלת הצדקה…
אז איך הכי מומלץ לתת צדקה? בשורות שלפניך (מעובד מתוך ספר חכמת אדם):
הדרגה הגבוהה ביותר: תמיכה באדם שאינו עני אך נמצא בקשייםבעלי סיכון לעוני. "וכי ימוך אחיך והחזקת בו" כותבת התורה על מצוות צדקה. הנוסח "והחזקת" מעיד על עדיפות ברורה למצב בו התמיכה אינה מיועדת להקים את האדם מנפילתו אלא להחזיק בו שלא ייפול כאשר הוא בסיכון לכך, לאור זאת חשיבות עליונה ניתנת לסוג כזה של צדקה. איך תומכים בו? לעיתים בהלוואות, בעזרה במציאת עבודה או בפתיחת עסק ולאו דווקא בנתינת צדקה.
רמה 2: נתינת צדקה בדיסקרטיות מלאה, כאשר הנותן אינו יודע למי הוא נותן והמקבל אינו יודע ממי הוא מקבל. סוג צדקה כזה, מתבצע בדרך כלל על ידי קופות צדקה של מתן בסתר, אך חובה לבדוק לפני הנתינה את מידת נאמנותם של מנהליה.
רמה 3: דיסקרטיות פחותה יותר – כשהנותן יודע למי מיועד הכסף אך המקבל אינו יודע ממי הוא קיבל. צורה כזו מתקבלת באגודות מסוימות הממוענות לצרכים ספציפיים או בהתרמות לאדם מסוים. לעיתים, אתה יודע על מישהו שזקוק לכסף ואתה מאוד מעוניין לתת לו, טוב תעשה אם תשלח אליו שליח או תעביר אליו את הכסף באופן שלא יזהה את עקבותיך.
רמה 4: דיסקרטיות בצורה הפוכה– הנותן אינו יודע למי הולך הכסף אך המקבל יודע. באופן טבעי יתבייש הנזקק מהנותן ולכן דרגה זו פחותה יותר. לא תמיד ניתן לשמור על דיסקרטיות מלאה משני הצדדים אך עדיין עדיף לשמור על רמה זו מאשר הרמה הבאה.
רמה 5: צדקה גלויה. הנותן יודע למי הוא נותן והמקבל יודע ממי הוא מקבל ולעיתים היא ניתנת באופן ישיר, אך הנותן העניק את הצדקה ללא שהעני ביקש זאת ממנו קודם לכן. נתינה כזו אמנם כרוכה בבושה אצל הנזקק, אך פחותה מהרמה הבאה בה הוא הגיע עד למצב שהוא נאלץ לפנות בבקשה לא נעימה.
רמה 6: צדקה המגיעה לאחר בקשת הנזקק. אם חיכית עד שהעני ביקש ממך ולא שמת לב אליו קודם לכן, הצדקה היא בדרגה נמוכה יותר, אבל עדיין כל עוד ואתה עוזר לו ותומך בו באופן המשמעותי עבורו ובסבר פנים יפות, הוא חש שהבקשה שלו התקבלה והצלחת לשמח אותו שהוא לא השפיל את עצמו בחינם.
רמה 7: צדקה בסכום לא משמעותי אבל עם חיוך. החיוך וסבר פנים יפות שווים המון, בייחוד לאדם הנאלץ להשפיל את עצמו ולכן גם אם הנזקק ביקש ממך וגם אם אתה לא מספק לו את מחסורו, החיוך שלך והיחס המכבד מציל את שאריות כבודו ונותן לו תחושה טובה. לכן, הצדקה אמנם אינה ברמה גבוהה כמו הקודמות לה, אבל עדיין יש בה מעשה חסד יפה ו.
רמה 8 והנמוכה מכולן: נתינה במבט קשוח. כאשר הנותן מיצר בליבו על הנתינה והצורך לתת, למרות שאינו מראה זאת לנזקק בצורה גלויה. נתינה כזו משאירה את העני אמנם עם פרוטה ביד, אבל ללא כל תחושת כבוד או אמפתיה כלפיו והוא יחוש רק עוד יותר מסכן. לכן, הנותן אמנם קיים את מצוות צדקה אבל…
חשוב להפנים: נתינת צדקה בפנים זועפות ומזלזלות אינה מהווה מצוות צדקה כלל. חשוב לתורה לראות את האמפתיה והחמלה שאתה מגלה כלפי הנזקקים לכך ולאו דווקא את הכסף שלך מחליף ידיים…