5 דברים שידעת או לא ידעת על 'ספירת העומר'

יעקב לוסטיג

 

  • ספירת העומר היא מצות עשה מ'דאורייתא' (מצווה שהחיוב שלה נכתב בתורה הקדושה), שהיתה נהוגה בזמן שבית המקדש היה קיים. עם זאת, כיום אנחנו מקיימים את המצווה הזאת 'מדרבנן' (מצווה שקבעו חכמינו זכרונם לברכה), במטרה לזכור את בית המקדש שבו היתה נהוגה המצווה הזאת.
  • את ספירת העומר מתחילים ממוצאי החג הראשון של פסח, והיא נמשכת שבעה שבועות – 49 יום, כשהיום ה-50 הוא חג השבועות.
  • עיקר המצווה נועדה כדי לסייע לנו לקבוע באיזה יום יחול חג השבועות, שבשונה מכל שאר החגים, אין לו תאריך בפני עצמו, והוא חל כעבור 50 יום מהחג הראשון של פסח. ביום הראשון של ספירת העומר היו מביאים בבית המקדש את מנחת העומר שהיתה עשויה משעורים שנקצרו במהלך הלילה, ויחד עמה הביאו גם את 'קרבן העומר'. ביום ה-50, בחג השבועות, הביאו את מנחת 'שתי הלחם' שהיתה עשויה מקמח חיטה.
  • כתבו חכמי הדורות שטעם המצווה הוא כדי שנספור את הימים לקראת חג השבועות – חג מתן תורה, כדי שנראה ונפגין כלפי חוץ את הציפיה הגדולה שלנו לקבלת התורה, בכל שנה בחג השבועות.
  • בתקופת התנאים אירעה מגיפה גדולה בקרב תלמידי רבי עקיבא, שמספרם עמד על 24 אלף, והם מתו כולם בימי ספירת העומר, למעט חמישה תלמידים שנשארו בחיים. לכן אנחנו שומרים בימים אלו על מנהגי אבלות חלקיים, נמנעים משמיעת מוזיקה, מהשתתפות בריקודים, ומתגלחת השיער.

 

רבי שמעון נפטר, אז למה אנחנו שמחים?

זיקוקין_310364000 (Small)

יעקב לוסטיג

 

ל"ג בעומר מתקרב, ואתו חוזרת התהייה הקבועה של מי שעדיין לא קיבל לה תשובה ברורה ומסודרת. מה זה בכלל ל"ג בעומר? למה כל כך שמחים ביום הזה, ואיך זה נוגע אלינו?

ביום י"ח באייר, היום ה-33 (ל"ג) של ספירת העומר, נפטר התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון היה מגדולי חכמי המשנה, והוא כתב יחד עם תלמידיו את ספר הזוהר הקדוש, שמשמש בסיס רחב ואיתן לחכמת הקבלה ותורת הנסתר.

 

הסיבות לשמחה

חכמנו זיכרונם לברכה מספרים שביום בו נפטר רבי שמעון בר יוחאי הוא שכב במיטתו, ואש הקיפה אותה. באותו היום הוא גילה סודות נפלאים מחכמת הנסתר, ותלמידיו רשמו את הדברים והוסיפו לספר הזוהר.

מעבר לכך ידוע וכתוב בספרים הקדושים, שמדי שנה, ביום פטירתו של האדם, אם זכה והגיע לגן עדן, הוא עולה דרגה נוספת על הדרגה שבה היה עד עתה, ולכן אנחנו שמחים בשמחתו שהוא זוכה להתעלות בגן עדן.

אם כן יש בל"ג בעומר את השמחה הרגילה שיש בכל יום פטירתו של צדיק, עם תוספת חשובה שביום זה גילה רבי שמעון בר יוחאי סודות תורה גדולים, מה שבהחלט מעניק לנו סיבה לשמוח.

על כל אלו יש להוסיף גם את השמחה על כך שביום ל"ג בעומר, נעצרה המגפה הגדולה שפגעה בתלמידי רבי עקיבא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. הם מתו כולם למעט חמשה תלמידים, בהם רבי שמעון בר יוחאי.

 

מנהג ה'חלאקה'

בקהילות רבות נוהגים שלא לגלח את שער ראשם של הילדים עד גיל שלוש, ובגיל זה מספרים אותם בפעם הראשונה, ומשאירים פאות בצדעי ראשם.

המנהג הנפוץ הוא שמי שיכול משתדל מאוד להעלות את ילדו למירון, ולגלח את שיערו או לפחות להתחיל לגזוז את שערותיו על יד ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. רבים מקפידים לערוך את טקס ה'חאלקה' דווקא במירון, ויש טעמים רבים למנהג הזה, אך חשוב לזכור שלא מדובר בחובה הלכתית.

 

הדלקת המדורה

נוהגים להדליק מדורה של אש לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. את המדורה מדליקים בליל ההילולא, ובקהילות שונות נהגו להשליך אל תוך האש בגדים כדי להדגיש את גודל החשיבות וההערכה שלנו לזכרו ולמורשתו של רבי שמעון בר יוחאי.

הדלקת האש היא זכר ללהבות האש שהקיפו את מיטתו של רבי שמעון בר יוחאי ביום פטירתו, שכאמור היה בל"ג בעומר.

חשוב לזכור שהדלקת המדורה היא רק מנהג, ויש להיזהר מאוד כשמדליקים מדורה שלא לעבור על מצוות התורה: אסור לנו חלילה לגנוב עצים ורכוש של אחרים כדי לשרוף במדורה, אסור להדליק מדורה במקום שבו היא תגרום נזק לרכוש ציבורי או לרכוש של אנשים אחרים, וכמובן צריך לנקוט בכללי זהירות מרובים, כדי שלא להכניס את המשתתפים בטקס לסכנה חלילה.

לכן מי שאין לו עצים להדלקה, או שאין לו מקום פתוח בו הוא יכול להדליק ללא חשש, עדיף שידליק בביתו נר לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי, ולא יכניס את עצמו או אנשים אחרים לסכנה חלילה וחס.

 

העלייה למירון

כמובן שיש חשיבות רבה לתפילה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ביום ההילולא שלו, ולכן עולים רבבות יהודים לציון הקדוש במירון, שם הם מתפללים בבכי ובדמעות, ולאחר מכן רוקדים בשמחה של מצווה.

עם זאת, העלייה צריכה להיעשות מתוך רגשי שמחה וקדושה, ולא חלילה בדרך של פריצות והללות חס ושלום. למרבה הצער התפתח שוק של ממש בדרך העולה אל הציון, ומי שרוצה לשמור על עיניו ממראות שאינם צנועים עלול להתקשות בכך. בשנים האחרונות ייסדו פרנסי הציבור 'דרך מהדרין', שבה צועדים בנפרד נשים וגברים, ובוודאי שמי שיכול לעלות דרכה אל הציון, תבוא עליו ברכה, ותפילתו תתקבל ברצון לפני אדון כל הארץ.

 

התפילה על קברו של רבי שמעון

כשמתפללים על יד קברו של צדיק, חשוב לזכור שאנחנו לא עובדי עבודה זרה, ולא מתפללים לצדיק חלילה וחס. התפילה היא לקדוש ברוך הוא בורא השמים והארץ, ואנחנו מבקשים ממנו שזכות הצדיק שליד קברו אנחנו מתפללים, תסייע לנו שהתפילה שלנו תתקבל ברצון.

לכן, ומטעמים נוספים, לא מומלץ ולא כדאי לדחוף בכח את האנשים המצטופפים על יד הקבר כדי להגיע אל המצבה עצמה, וגם אין שום חובה או צורך להיכנס בכח אל תוך היכל הציון. הדוחק הגדול עלול להיות מאוד מסוכן לך ולסובבים אותך, ואם אתה מרגיש שיהיה לך קשה לעמוד בדוחס הזה, או שאתה עלול להגיע חלילה למצב של כעס ולהתחיל לדחוף אנשים אחרים ולסכן אותם – עדיף שתישאר בחוץ ותתפלל בקרבת מקום לציון הקדוש, והקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב, ויודע ושומע את תפילתך באותה מידה.

לקנות דברים בספירת העומר?

בזמן העומר מותר לקנות דברים חדשים ולהשתמש בהם רק לאחר שמסתיים העומר ?

ועוד שאלה במכלול האיסורים הנהוגים בתקופת ספירת העומר, האבל על תלמידי רבי עקיבא (עד ל"ג בעומר) אסור להסתפר. האם גם לנשים אסור להסתפר בתקופה זו?

תשובה:

שלום רב

מותר לקנות דברים חדשים בספירת העומר, אך יש מנהג שלא לברך שהחיינו על דברים חדשים, ולכן אם אינך משתמש בהם, גם אם הם דברים שצריך לברך עליהם שהחיינו מותר לקנותם בעומר.
בעניין ההסתפרות לנשים יש המתירים לנשים להסתפר בספירת העומר כשיש להם צורך בכך ויש מחמירים גם בזה.
בהצלחה

49 ימים של התעלות רוחנית

 

יעקב לוסטיג

 

מדי שנה אנחנו מציינים את ימי ספירת העומר, בהם אנחנו סופרים שבעה שבועות, 49 ימים שבין החג הראשון של פסח לבין חג השבועות. מתחילים לספור ממוצאי החג הראשון של פסח, ושכמגיע היום ה-50, עורכים את חג השבועות.

ספירת העומר נועדה למעשה לקבוע את התאריך של חג השבועות. בשונה מכל חגי ישראל, לחג השבועות אין תאריך משל עצמו. בתורה לא כתוב היום שבו יהיה חג השבועות אלא רק שהוא ייערך אחרי שספרנו 49 יום ממחרת החג הראשון של פסח.

היום ה-50 יוצא תמיד ב-ו' בסיוון, אבל בשנים קדמוניות קרה לא פעם שחגגו את חג השבועות ב-ז' בסיוון. היה זה כאשר לוח השנה היה נקבע על פי עדות ראיה שהיו מגיעים עדים ומעידים שהם ראו את חידוש מולד הלבנה, מה שאומר שהגיע חודש חדש. במקרה כזה, קרה לא פעם שעדים הגיעו ביום ה-30 לחודש ניסן, מה שאומר שבאותו יום התחיל חודש אייר, וחודש ניסן הורכב רק מ-29 ימים. אם חודש ניסן הוא 'חודש מלא' שיש בו 30 יום, היום ה-50 לספירת העומר יוצא ב-ו סיוון, אבל אם חודש ניסן הוא חודש חסר, היום ה-50 יהיה ב-ז' סיוון. ומה יקרה אם גם חודש אייר יהיה חסר? יחגגו את חג השבועות ב-ח' בסיוון.

אבל ספירת העומר היא לא רק טווח זמן שנקבע להמתנה בין החג הראשון של פסח לחג השבועות. לספירת העומר יש גם משמעות עמוקה יותר, של ציפיה לקבלת התורה. אנחנו סופרים כל יום, הנה כבר עברו שלושה עשר יום, ארבעה עשר, חמישה עשר וכו', מה שאומר שנותר יום אחד פחות כדי לקבל את התורה. הנה אנחנו מתקרבים עוד ועוד למתן התורה, איזה יופי, איזו התרגשות!

חשוב שנדע, שהצדיקים הקדושים מלמדים אותנו, שבכל חג שאנחנו חוגגים, אנחנו מעוררים את מה שקרה באותו היום לפני אלפי שנים. בחג הפסח אנחנו מעוררים שוב את נושא הגאולה והיציאה לחירות. בפורים אנחנו שוב מעוררים את "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובחג השבועות אנחנו שוב מקבלים את התורה, במשנה כח ובמשנה מרץ.

לכן גם היום, כשכבר יש לנו את התורה, אנחנו עדיין צריכים לצפות ולייחל לחג השבועות, ולהמתין בכיליון עיניים ליום שבו נקבל את התורה.

ואיך עושים את זה בפועל?

לא מספיק רק לשבת רגל על רגל ולהסביר בקול שאנחנו מחכים לקבלת התורה.

אנחנו צריכים לעשות מעשה, לצחצח את הלב, להבריק את הנפש, ולהתכונן בצורה מעשית לקבלת התורה.

בספרים הקדושים כתוב שכשבני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים ב'מ"ט שערי טומאה'. חכמי הקבלה מסבירים שישנם 50 שערים של טומאה, ובני ישראל היו שקועים ב-49 שערי טומאה. רק עוד מעט הם היו נשארים מבצרים והיו טובעים גם בשער ה-50 חלילה. מי שמגיע לשער ה-50, אין לו תקומה, הוא לא יכול לצאת משם לעולם. לכן מיהר הקדוש ברוך הוא להוציא את בני ישראל ממצרים ביום הראשון של חג הפסח. מאז הם עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, ויצאו בכל יום משער טומאה נוסף. הם ספרו 49 יום, וביום החמישים הם כבר יצאו מ-49 שערי טומאה ונכנסו במקום זאת בשערי הקדושה.

גם אנחנו צריכים לצעוד בדרך הזאת, ואת ימי ספירת העומר עלינו לנצל להזדככות רוחנית, ליציאה מהטומאה. כל יום לוותר על עוד משהו קטן שמגביל אותנו מבחינה רוחנית. כל יום נקריב קרבן קטנטן לקדוש ברוך הוא, פעם אחת נתחזק בנושא של הלבנת פנים, נקבל על עצמינו להיזהר שלא להעליב חברים, למחרת נתחזק מעט בנושא של הימנעות משקר, יום אחר כך נקפיד קצת יותר על ממונו ורכושו של החבר, יום אחד נקפיד יותר לשמור את העיניים שלא להביט במקומות ראויים, כל אחד לפי הדרגה שלו ולפי המקום הרוחני שבו הוא נמצא בימים אלו. כשיעברו 49 הימים, נביט לאחור ונראה איך עשינו גם אנחנו מעין יציאת מצרים קטנה, יצאנו מעבדות לחירות, ובמקום לעבוד אצל היצר הרע שכובל אותנו אליו ולעולם הגשמי, התקדמנו הלאה, השתחררנו לפחות מחלק מהכבלים שקשרו אותנו, ונכנסנו למקום רוחני יותר.

אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לעבודה!

למה סופרים את העומר, ומה זה בכלל 'ספירת העומר'?

מצוות ספירת העומר היא מצווה שציווה אותנו בורא העולם בתורתו הקדושה, לקיים בימים שבין חג הפסח לחג השבועות.

בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו יוצאים שלוחי בית הדין הגדול בירושלים לשדות התבואה הסמוכים לעיר במוצאי החג הראשון של פסח, וקוצרים באותו הלילה שעורים שזה עתה הבשילו. את השעורים היו מביאים לבית המקדש, שם היו דשים אותן, מנקים, קולים את הגרגירים, טוחנים ומנפים פעם אחר פעם ב-13 נפות, עד שהיתה מתקבלת סולת נקיה מקמח שעורים.

מהסולת היו לוקחים כמות של 'עומר' (עשירית האיפה), בוללים אותה בשמן זית, בוזקים עליה לבונה, ולאחר מכן היה הכהן לוקח ממנה קומץ בידו, ומקטיר על המזבח. ההקטרה היתה מתבצעת יום למחרת החג הראשון של פסח, היום הראשון של חול המועד פסח.

מאותו לילה שבו קצרו את העומר, היו מתחילים לספור את ספירת העומר. היו אומרים "היום יום אחד לעומר". בלילה שלמחרת היו סופרים "היום שני ימים לעומר", וכך בכל יום היה המספר עולה עד שהיו מגיעים ל-49 ימים, שהם שבעה שבועות לעומר. כאן היתה הספירה נעצרת ולמחרת בלילה היו חוגגים את חג השבועות, כמו שכתוב בתורה שאת חג השבועות חוגגים 50 יום אחרי החג הראשון של פסח.

כיום אין לנו בית מקדש, אנחנו לא יכולים להקריב את מנחת העומר, ולכן יש פוסקי הלכה שסבורים שמצוות ספירת העומר אינה נוהגת מהתורה. אחרים חולקים עליהם וטוענים שהחיוב לספור אינו תלוי בהקרבת העומר, אלא תלוי בתאריך, וביום ה-16 לחודש ניסן מתחילים לספור את העומר בין אם קרבן העומר הובא ובין אם לא.

גם מי שסבורים שהמצווה כבר אינה קיימת היום, מסכימים שבוודאי יש מצווה 'מדרבנן' ולכן אנחנו מחויבים בה בפועל בדיוק כמו שהיו מחויבים בה בזמן שבית המקדש היה קיים.

נשים לא חייבות לספור את העומר, אבל אם הן רוצות ומרגישות שהן יכולות להתמיד בכך עד חג השבועות, הן יכולות לספור, ובכך הן מרוויחות מצווה חשובה מאוד.

איך סופרים בפועל?

מברכים את הברכה שתיקנו חכמים לברך:

ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר

מיד אחרי הברכה מוסיפים את הספירה של אותו הערב: "היום יום אחד לעומר", או "היום שני ימים לעומר", וכן הלאה.

ביום השביעי אומרים: "היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד". (האשכנזים אומרים: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר).

ביום השמיני אומרים: "היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד" (נוסח האשכנזים: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר).

החל מהיום ה-11 עוברים לומר "יום" במקום "ימים": "היום אחד עשר יום לעומר שהם שבוע אחד וארבעה ימים". כך ממשיכים עד לילה לפני חג השבועות בו סופרים "היום תשעה וארבעים יום לעומר שהם שבעה שבועות".

מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה, יספור ביום שלמחרת בלי ברכה עד הלילה, ולאחר מכן יכול לחזור ולברך בכל לילה על הספירה שלו. אבל אם לילה אחד שכח לברך ולא נזכר עד ששקעה החמה ביום שלמחרת, מכאן והלאה הוא לא מברך עוד על ספירת העומר באותה שנה, אבל סופר מדי ערב בלי ברכה.

בימי ספירת העומר, מיד אחרי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, נוהגים מנהגי אבלות, נמנעים מלעשות חתונות, לא שומעים מוזיקה, לא מסתפרים ולא מגלחים את הזקן.

בקהילות האשכנזים נוהגים להתחיל את מנהגי האבלות מראש חודש אייר ולנהוג אותם עד ערב חג השבועות, ויש שנוהגים את מנהגי האבלות מיד אחרי חג הפסח וממשיכים אותם עד שלושה ימים לפני חג השבועות, כשבאמצע הם מפסיקים את האבלות ליום אחד, במהלך יום ל"ג בעומר עצמו.

24,000 תלמידי ישיבה נפטרו

מרים פיינשטיין
ספור עממי מספר על שני אנשים, במקרה שני קרחים, שפסעו בדרכם על פני אותו השביל. זה בא מדרום וזה מצפון. מספר מטרים מבדילים בין השניים, לפתע באותו רגע ממש מבחינים הם בחפץ המונח באמצע הדרך. "מעניין מה מונח לו שם על אם הדרך".

הדמיון הפרוע החל בעבודה מאומצת והלב בעקבותיו חומד, חושק…

באופן אוטומטי הרגליים החלו בריצה מהירה לעבר האוצר. אוהו, איזה "מזל", אף אחד מהם לא תפס ראשון כי…כי שניהם תפסו בו זמנית בחפץ. קרח זה משך לכאן וחברו משך לשם, כך התפתחה לה מריבה לא נעימה שסופה היתה משיכה קצת יותר חזקה שהעשירה ברגע את אחד הקרחים.

"זה שלי, אני תפסתי!" ."מה פתאום, צעק השני, אני ראיתי את זה ראשון!"

ומבלי לבזבז זמן יקר, הזוכה המאושר פתח את היד והופס…לא פחות ולא יותר התגלה לנגד עיניהם המאוכזבות" מסרק עלוב" , מסרק שבעצם לא יהיה בו שימוש לא אצל זה ולא אצל האחר.
ימי "ספירת העומר" ימים של אבלות על פטירתם של 24,0000 תלמידי רבי עקיבא. סיבת הפטירה, כידוע, שלא נהגו כבוד זה בזה.

הבה ננקוט במשנה זהירות כאשר אנו עוסקים בתלמידי חכמים, גדולי עולם, תנאים קדושים שכידוע הקב"ה מקפיד איתם כחוט הסערה, ונתבונן במה שמביא בעל "השפתי חיים" (מועדים ג' – מה') על הנושא.

"הגמרא מציינת את הסיבה בגללה נענשו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה. ורבי עקיבא גילה לתלמידיו שהגורם שלא כיבדו זה את זה הוא צרות עין!

צרות עין פירושו, שלא יכולים לסבול שלשני טוב, חוששים שמא הוא לוקח ממה שמגיע לי. וזה גורם שלא יכבדו את השני כפי הצורך, כי כל הזמן חשים כמי שמתחרה ונוגס בחלקי". עכ"ל.

באו ונוריד את הדברים אלינו וניקח מהם צידה לדרך.

מכירים את השכן שלא יכול לסבול ששכנו יוציא מרפסת בטענה הכל כך "אנושית" "כי למה שלך יהיה ולי לא?" פשוט כך, בלי כל בושה!

"טענה אנושית" אמרנו? כן! כי זו תכונה המאפיינת לא מעט בני אנוש. הקנאה, הצרות עין והתחרות.

נו, מה עושים? איך מתפטרים מרעה חולה זו? איך ממגרים את התופעה? ובכן באו ונשמע דבר חשוב ויסודי. האדם מגיע לעולם ומציידים אותו כביכול עם "ערכה" הכוללת את כל הצרכים שיצטרך מיומו הראשון ועד יומו האחרון – "ערכה" זו עוברת בדיקה ורענון מידי ראש השנה.

הבורא מוסיף ומוריך לפי הצורך – הבורא יתברך הוא ורק הוא יכול להחליט אם לתת או לקחת.

אם האדם יעמיק את הידיעה הזו בקרבו, ויבין "שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו כמלא הנימה" אז האדם יקבל מבט חדש על החיים, על מה שיש ועל מה שאין לו ולחברו.

השלווה והרוגע יהיו מנת חלקו – תיפסק הרדיפה המטורפת אחר כל מה שמיותר ואינו נצרך באמת, והכוונה לא רק לרכוש כי אם גם להישגים בחיים, וביניהם הצלחות וכישלונות.

לא יקשה עלי לפרגן לשני כמה שהוא מוצלח, כי הצלחתו לא מורידה ממני מאומה ולא מעלה – כי היא לא קשורה לחיים שלי כלל, כי כמו שאמרנו זה היה כלול "בערכה" שהוא קיבל לצרכים שלו, ואינני יכול לנגוע במוכן לו… בדיוק כמו שהוא לא יכול לנגוע במוכן לי.

הבה נתמקד בעצמינו, בלא קשר והשוואה לחברינו, נפתח את המודעות העצמית שאנו כה זקוקים לה. נכיר את המעלות שבנו וגם החסרונות. נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו ונגלה שהם לא רבים, ושהרבה מהם נמצאים כבר ברשותנו.

נלמד לוותר מראש על המיותר, ולפרגן את כל המיותר הזה לסובב אותנו נפתח עין טובה היודעת להכיר במעלת חברנו ולא בחסרונם, כך בדיוק כמו שאמר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל בתפילתו המיוחדת.

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19