הנחיות לצום יום כפור לחולי קורונה

מרן הגר"י זילברשטיין, בהנחיות לקראת צום יום כפור הבעל"ט

 

  1. חולה קל- שעבר את המחלה לאחר יומיים שלושה ללא שיירים (לא סימפטומים משמעותיים, לא אושפז) אין בעיה עם הצום , אולם יקפיד על שתייה מרובה מערב החג.

 

  1. חולה שפיתח סימפטומים משמעותיים, ו/או הסימפטומים ממשיכים יש להיזהר וכדאי לשאול פרטנית האם לשתות פחות פחות משיעור דהיינו כל תשע דקות 40cc.

 

  1. חולה שנמצא כעת במחלה ולא ידוע האם יפתח מחלה משמעותית או לא, במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים במהלך הצום, במידה ואי אפשר ישתה מים מרים (דהיינו חליטת של 4 תמציות תה קמומיל בכוס רגילה של מים רותחים לרבע שעה ויכול לשתות ללא שיעורים), במידה וגם זה לא אפשרי, ישתה פחות מכשיעור, אם יכול לבא לידי סכנה היות וכאמור הנגיף מפעיל את מערכת הקרישה ובהינתן התייבשות מסוימת של הצום יכול לגרום לסיבוכים.

 

  1. חולה עם מחלה משמעותית (חום גבוה, שיעול , קוצר נשימה, ירידה בסטורציה וכו'), אם יכול לבא לידי סכנה, לא יצום. במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים , במידה ולא ניתן ישתה כרגיל.

 

  1. חולה המאושפז לא יצום אם יכול לבא לידי סכנה. במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים, במידה ולא ניתן ישתה כרגיל.

 

  1. חולה שהיה עם מחלה משמעותית או שהיה מאושפז בחודש האחרון, ויכול לבוא לידי סכנה, במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים במהלך ה צום, במידה ואי אפשר ישתה מים מרים (4 תמציות תה קמומיל בכוס ויכול לשתות ללא הגבלה) במידה וגם זה לא אפשרי, ישתה פחות מכשיעור.

 

"בברכת והסירותי מחלה מקרבך"

 

חבר המועצת מרן הגר"י זילברשטיין כתב "רבי עקיבא איגר פרסם הנחיות לעיר פוזנא בשנת תקצ"ב בשעת המגיפה שם, וכתב שקשה לתת הנחיות כלליות ליום הכיפורים, ולכן יהיו שני רופאים נוכחים במשך כל היום בחדר הקהל, והזהיר שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר

 

לכייף ביום כיפור

לכייף ביום כיפור

אסור לאכול, אסור לשתות, אסור אפילו לשטוף את הפה או לרחוץ את הפנים, ואסור גם ללבוש נעלי עור. הסלולארי מושבת והאינטרנט מכובה. אין בלקברי, אין פייסבוק, או טוויטר או אפילו אימייל פשוט ופרימיטיבי. הטלוויזיה אמורה להישאר כבויה וברדיו אין מה לשמוע. בררר… איזה פחד, מה אפשר לעשות ביום כל כך מדכא? איך אפשר לשרוד 25 שעות של ניתוק מוחלט מכל אותם דברים שמכניסים לנו תוכן לחיים?…

אז זהו שהדבר בהחלט אפשרי. לא רק שאנחנו מסוגלים להתנתק מכל הדברים הללו למשך יממה אחת, אלא שהדבר אפילו חיוני לבריאות הרוחנית שלנו.

החיים הרגילים מציפים אותנו בכל כך הרבה גירויים ועיסוקים עד שאנחנו לא מצליחים לפנות לעצמנו קצת זמן כדי לפגוש את האדם החשוב ביותר עבורנו – את עצמנו.

תבינו, יש חבר'ה שמחזיקים בזיכרון הסלולארי שלהם את המספרים של חצי בית ספר, שיש להם מאות "חברים" בפייסבוק, שמכירים את כל האנשים הנכונים והצטלמו כבר עם כל הידוענים, אבל הם עוד לא הספיקו לעשות את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר – לפגוש את עצמם.

אלו הם החבר'ה שמעולם לא קיימו שיחת נפש עם עצמם, שמעולם לא ניסו להכיר מי הם בעצם, מעולם לא טרחו לברר מה הנשמה שלהם רוצה. ההכרות שלהם עם עצמם מסתכמת באמירת 'שלום' חטופה למראה במעלית בדרך למטה…

זה לא באשמתם. החיים זורקים עליהם ועלינו כל כך הרבה עיסוקי לוואי שאנחנו פשוט לא מוצאים את הפנאי לכך. אנחנו מאוד רוצים להכיר את היצור העלום שנקרא 'עצמנו', ואפילו מכירים בכך שקיים איזה קשר משפחתי רחוק בינינו לבינו, אבל לוח השנה שלנו פשוט עמוס מדי…

וכאן נמצא הכייף האמיתי של יום כיפור. 25 שעות שבהם אנחנו פתורים מכל הלחצים והעיסוקים השגרתיים. אנחנו אפילו לא צריכים לאכול או לשתות. 25 שעות שבהן אנחנו מוזמנים לבלות עם היצור הקרוב לנו ביותר – עם עצמנו.

אדם חכם לא ירשה לעצמו לפספס את ההזדמנות הזאת. מי יודע מתי שוב נקבל הזמנה חגיגית כזאת?…

כל המנהגים, התפילות הפיוטים והשירים של יום כיפור מכוונים למטרה הזאת – לחבר את האדם עם עצמו, להפגיש אותו עם הנשמה שלו, ולהעניק לו את ההזדמנות לפתח כמה תובנות בסיסיות על דרכו בחיים. אם מסתכלים על יום כיפור מהזוית הזאת 25 שעות נשמעות אפילו מעט מדי. יש לנו כל כך הרבה דברים להכיר, כל כך הרבה קבלות לקבל. חבל על כל רגע.

אז זהו בואו נצא להכיר את האדם המיוחד ביותר בעולם.

 

בואו ונכיר את עצמנו.

 

איך חוזרים בתשובה?

מאת: יוסי איזק – כתב אחינו
לחזור בתשובה זו מטלה ענקית. איך עושים את זה?

"דבר ראשון צריך לדעת שתשובה אמיתית מתחילה מתהליך מסודר ומבוסס. גדולי המוסר תמיד היו מזהירים את תלמידיהם שלא "לקפוץ לשמים". מי שקופץ למעלה סופו שייפול חזרה ארצה תוך כדי ספיגת חבטה עזה. הדרך הנכונה בתשובה היא כמו טיפוס על סולם – שלב אחר שלב, בתהליך הדרגתי התואם את כוחותיו ואת דרגתו האמיתית של האדם".

ממה מתחילים?
"החכמה היא להתחיל מדבר מציאותי שהוא בתחום יכולותיו של האדם. ההתעלמות מעקרון יסודי הפילה בעלי תשובה רבים. צריך לזכור שכאשר אדם יוצא לדרך חדשה יש לו בהתחלה התלהבות מרובה. אבל מה קורה כאשר ההתלהבות דועכת? מה יחזיק אותו אז? החכמה היא לתפוס דבר שאדם יהיה מסוגל לעמוד בו גם בחלוף ההתלהבות הראשונית".

אבל איך אפשר להסתפק בדבר כה קטן, הרי התשובה צריכה לשנות את כל אופיו של האדם?
"צריך להבדיל בין שאיפה לבין ביצוע. מבחינת השאיפה וודאי שאדם צריך לשאוף לתקן את כל מעשיו ולהגיע למדרגה הגבוהה ביותר. הבעיה היא שמי שמסתפק בשאיפה הכללית הזאת אך אינו מתרגם אותה לתוכנית פעולה מסודרת עלול למצוא את עצמו חופן רוח. לכן, לצד ההתעלות והתרוממות שאדם חווה למשל בימי ראש השנה ויום כיפור ומעשרת ימי תשובה כשבידו "קבלה" מוגדרת, דהיינו החלטה מעשית, ריאלית וברת ביצוע עליה הוא ישקיע את כוחותיו בתקופה הקרובה. לאחר שאדם יפנים ויתרגל לדרגה החדשה שרכש לעצמו בדרך זו, רק אז יחתור הלאה לדרגה הבאה".

אדם שחוזר בתשובה אבל יודע שגדולים הסיכויים שבהמשך הוא ישוב לסורו. האם יש ערך לתשובה שלו?
"חז"ל אומרים שאדם העובר עברה מתוך מטרה שלאחר מכן יחזור בתשובה ובכך יתחמק מהעונשים הצפויים לו משמים לא יניחו לו לחזור בתשובה. אבל כל זה רק ביחס למי שנוקט בדרך זו כחלק ממדיניות ערמומית ומכוונת. לעומת זאת אדם שחוזר בלב שלם ומגיע לחרטה כנה על מעשיו השלילים הרי שברגע זה חזרתו שלמה ומתקבלת לרצון. העובדה שהוא בשר ודם וקיים חשש שהיצר עוד יצליח חלילה להפילו באחת ממצודותיו הרבות איננה גורעת מערך התשובה שלו. נהפוך הוא, ככל שלהט התשובה יתגבר בקרבו ויביאנו למעשים טובים יותר משתפר הסיכוי שתשובתו תכה שורשים ושוב לא יגלוש באותה מידה לפסים השליליים".

מה מושך את כולם ליום כיפור..

הרב שלמה רוזנשטיין

מה מושך כל כך את כל היהודים אל אותו יום נורא ונכבד: "יום הכיפורים", מה גורם להם להתאחד בבית הכנסת באווירה רצינית ואחראית, דוקא בחג שהוא כל כך לא "חגיגי"? אין סעודות, אין סוכה, אין מצה ואין סופגניה, ובכל זאת מצוי יום הכיפורים כחג שסביבו קונצנזוס רחב ביותר, שביתה כללית ממלאכה והתכנסות המונית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הייתי מבין, אילו החליטו כל היהודים לחגוג את אחד החגים שבהם ישנם מנהגי שמחה רבים, חוויה משפחתית, או סממנים של חגיגיות כלשהי. אבל יום כיפור? צום? תענית? שעות ארוכות בבית הכנסת? מדוע כל יהודי באשר הוא, מהקיבוץ של השומר הצעיר דרך התרמילן בהודו ועד אותו אחד שמצא את דרכו לאיסלנד והתיישב שם, מחפשים להתחבר ליום הזה, לציין אותו בשביתת מלאכה מוחלטת ואפילו בצום ובתפילה בבית הכנסת.
אין זה אלא שיום זה טומן בחובו משמעויות עכשוויות עמוקות, המתאימות לכל דור ודור ולכל אדם באשר הוא, וכאשר מתחבר הדבר עם היות אותו אדם יהודי, הרי שנוצר כאן הצירוף המעניין והמרתק שתוצאתו ציון "יום הכיפורים".
ואכן, התפיסה התורנית אודות יום הכיפורים מבהירה די והותר על מה ולמה זכה יום זה בבכורה.
"חג הפסח" הוא מועד החירות של עם ישראל ויום היותו לעם בעל עצמאות לאומית.
"חג השבועות" העניק הצדקה לקיום העם הזה כעם, על ידי נתינת התורה והפיכתה לסוד קיומו.
אולם, הנה כבר לאחר שני חגים אלו, מגיע יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה, ומביא בכנפיו בשורה של "סליחה". הוי אומר, שכבר מיד לאחר בחירת העם וקיומו ונתינת ההצדקה לקיומו, נזקק העם לסליחה, עקב בגידה ופגיעה בתפקיד ובייעוד.

מוחקים את העבר – מתחילים מחדש
וכאן, ניצב יום הכיפורים כחג החגים והמוביל שביניהם.
כאן בא ואומר בורא העולם כי הוא מוכן בתנאים מסוימים למחוק את העבר ולהתחיל מההתחלה!!!!
הוא מוכן לבוא מיד לאחר יום הכיפורים ולהציב מחדש כביכול את בחירת העם ואת הענקת ההצדקה – התורה, לניסיון נוסף שיבחן את מידת עמידותו של העם במטלות.כך מבהיר זאת גדול ההוגים היהודיים בעת האחרונה הרב ד"ר שמשון רפאל הירש:

"יום הכיפורים הוסיף את העדות ההיסטורית על הגדולה שבכל האמיתות, כי לא רק פעם אחת בלבד יעניק ה' את הקיום וימסור את התפקיד לקיום, אלא הוא מוכן בכל עת להעניק קיום מחדש, אפילו אבדה זכותו מחמת המעילה בתפקיד עם חידוש הברית הישנה שהופרה הוא מוכן "לקבור" את העבר ולפתוח עתיד חדש. "פסח" הוא המועד של נס הבריאה הלאומית, "שבועות" הביא את העובדה שהיא תנאי לקיום היהודי. ואילו "יום הכיפורים", הוא המועד של נס כל הניסים, נס המחייה של תוצאות העבר, נס חידוש הקיום שכבר נגזרה עליו כלייה. יום הכיפורים הוא מועד הכפרה, מועד התחייה הרוחנית המוסרית והחברתית, בחסד ה' הכל יכול… ולפיכך לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים…"

לכל אחד יש סיכוי

לא פלא להבין כי כל אדם שואף בכל ליבו להתקשר לעוצמתו של יום הכיפורים. כי אכן זה הוא היום שאומר ומודיע קבל עם ועולם, כי לא דחה ה' איש מישראל לעולמים, ומוכן הוא לקבל כל מי ששייך לאותו מעמד היסטורי בהר סיני, אשר קבע כי יהודי בן לעם הנבחר הוא. לא פלא שרבים מתחברים ליום זה ושואפים ליטול בו חלק.
אולם גם מעבר לכך, ישנה משמעות חינוכית ליום הכיפורים בהקשר זה. אנו שואפים תדיר בחיי היומיום למושג הסליחה, אנו זקוקים למושג זה בחיינו – ויודעים אנו היטב כי ללא סליחה וללא כפרה לא נוכל להתקיים בין אדם לחבירו, ואיש את רעהו חיים בלעו. כאשר יש חג שהוא כולו סמל לסליחה ולמחילה, אנו רוצים להיות קרובים וקשורים לחג זה, ישנה הזדהות בלתי רגילה של כל אדם עם מושגי החג, ועם החינוך שהוא מקנה לנו בענייני הסליחה.
עלינו לנצל אפוא גם מבחינה חינוכית את המועד המופלא "יום הכיפורים", להעניק לעצמינו את המודעות הפנימית למשמעות ה"סליחה", ה"הבלגה", ה"כפרה" וה"התחלה מחדש", בכל תחומי החיים, הן במה שנוגע לאדם כלפי עצמו, והן במה שנוגע ליחסי האדם כלפי זולתו. עלינו להבהיר לעצמינו כי רק בדרך זו יהיה קיום לעולם, כפי שלמדנו מדרכי הבורא אשר תיכן והכין יום זה מתוך הכרה כי בלעדי יום זה לא יוציא העם את שנתו הראשונה בשלום.

גמר חתימה טובה.

נלקח מאתר אחינו

בליל יום כיפור ניגש העשיר אל החזן ו'כיבד' אותו בסטירת לחי מצלצלת

יעקב לוסטיג

ליל יום הכיפורים בעיירה יאנובה שבמחוז קובנה הליטאי. כל יהודי העיירה מתכנסים לבית הכנסת לאמירת 'כל נדרי', ולתפילת ערבית. הנשים החסודות והצנועות מצטיידות מראש במטפחת בד רחבת ממדים שתוכל לספוג את דמעותיהן הזולגות ללא הרף. הגברים עטופים בטליתות, ובית הכנסת מואר באור יקרות.
אווירת הקדושה מורגשת בחלל בית הכנסת. הקהל הנרגש עומד על רגליו, ופוצח בתפילה המיוחדת של היום הקדוש.
תפילת 'כל נדרי' הסתיימה, כולם מברכים ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', ומתחילים להתפלל תפילת ערבית.
לפני התיבה ניגש רבי יעקב, השמש של בית הכנסת שהיה ידוע בקרב בני עירו כצדיק גדול למרות ניסיונותיו הכושלים להסתיר את גדולתו הרוחנית מעיני הבריות. הוא מתפלל בקול ערב והקהל מחרה מחזיק אחריו.
תפילת העמידה הגיעה, כולם מתנועעים על מקומותיהם בדממה. עיניהם מתלחלחות מהדמעות המלוחות הזולגות. דמעות אלו דמעות צער הן, דמעות של חרטה על המעשים הרעים שעשו במהלך השנה. כל אחד לפי רמתו הרוחנית. זה מתחרט מכל הלב על כך שהתפתה לדלג על ברכת המזון מדי פעם כשמיהר מאוד לעבודתו, וחברו שמעולם לא נכשל בחטאים מסוג זה שופך את לבו בחרטה עמוקה על כך שפעם אחת בירך את ברכת המזון בקצב קצת יותר מהיר מהרגיל, כי היה עייף ולא היה לו כח לכוון את פירוש המילים כראוי.
הזריזים מבין המתפללים כבר סיימו את תפילתם. הם פוסעים לאחוריהם שלוש פסיעות, מכופפים את קומתם לשמאלם ולימינם באמירת 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו', שחים מעט קדימה באמירת 'ועל כל ישראל ואמרו אמן', ועומדים על מקומם, ממתינים בסבלנות עד שרוב הקהל יסיים את תפילתו והחזן יתחיל באמירת הפיוטים אותם יש לומר אחר תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים.
רוב המתפללים כבר סיימו את תפילתם, אבל החזן – שמש, רבי יעקב עדיין שקוע בתפילתו. מרוב התרגשות והתעלות רוחנית הוא שכח את תפקידו ואת מקומו, ובדביקות נפלאה המשיך להתפלל דקות ארוכות אחרי שיתר המתפללים כבר סיימו את תפילתם.
המתפללים בבית הכנסת לא כעסו עליו, על רבי יעקב. הם ידעו היטב שאיש צדיק וקדוש הוא, ושתפילתו בוודאי נשמעת בשמים ועושה נחת רוח גדולה לקדוש ברוך הוא. איך הם יכולים להפריע לקדוש ברול הוא לרוות נחת מתפילתו של יהודי צדיק? עמדו והמתינו בסבלנות עד שיסיים החזן את תפילת הלחש.
אבל בקרבו של אחד מעשירי הקהילה, אדם יהיר וגס רוח, לא נותרה עוד סבלנות. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות מופגנת, התנשף בקולניות וכחכך בגרונו שוב ושוב בניסיון לעורר את החזן מדבקותו, ולהחזיר אותו לחיי המעשה.
עברו מספר דקות נוספות, ורבי יעקב סיים את תפילתו. הוא פסע לאחוריו במתינות לאמירת 'עושה שלום במרומיו', והעשיר שכבר לא נותר בו עוד שביב זעיר של סבלנות התמלא כעס וחמה, פסע בצעדים גדולים לעברו של החזן וכיבד אותו בסטירת לחי מצלצלת: "חצוף!!", קרא לעברו של רבי יעקב. "כל הקהל צריך לעמוד ולחכות לך דקות ארוכות עד שתסיים להתפלל?! אתה החזן, אתה צריך שתהיה לך אחריות ציבורית!".
המתפללים כעסו מאוד על העשיר עז הפנים, וביקשו לגשת ולמחות בו על מעשהו הנפשע, אבל רבי יעקב סימן להם בידיו שיישארו על מקומותיהם, דפדף בדפי המחזור והחל לומר בקול ערב וצלול את הפיוטים הנאמרים בליל יום הכיפורים, כאילו לא אירע דבר, וכאילו לא היה קרבן למתקפת זעם חסרת עכבות של עשיר יהיר ושתלטן.
**
שבועות אחדים עברו ובשעת ליל מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי יעקב. אחד מעשירי הקהילה עמד שם, ובידיו מעטפה גדושה בשטרות כסף בעלי ערך רב: "רבי יעקב", אמר לו העשיר, "אני ראיתי איך הגבת בגבורה נפלאה כל כך על מעשהו של חברי העשיר החצוף, ואני רוצה שתמכור לי בבקשה את הזכויות השמורות לך בשמים בזכות התגובה המאופקת שלך. תמכור לי את המצווה הזאת ואני אשלשל לידך את כל הכסף שבמעטפה. אם תרצה אני מוכן גם להכפיל ולשלש את הסכום".
אבל רבי יעקב לא אבה לקבל את המעות: "סלח לי ידידי היקר, איני ידוע על מה אתה סח. באותו רגע בו סטר העשיר על לחיי סלחתי ומחלתי לו בלב שלם, ואין לי מה למכור לך. איני יכול לקחת את כספך מבלי שאתן לך תמורה כלשהי עליו, וכמו שאמרתי אין לי מה למכור לך".
באותו הלילה הודיעו לרבי יעקב בחלומו שבזכות הגבורה שגילה כשהעביר על מידותיו והתנהג בצורה נאצלת כל כך, הוא יזכה שייוולד לו בן שיהיה צדיק קדוש אשר יאיר את העולם כולו בגודל צדקותו וקדושתו.
כעבור שנה נולד לרבי יעקב ולאשתו בן ראשון, אחרי שנות נישואין רבות בהן לא זכו לפרי בטן. לתינוק הם קראו אהרן, ולימים הוא התפרסם כ'רבי אהרן הגדול מקרלין', שהיה תלמידו של הבעל שם טוב קדוש, ושייסד את השושלת החסידית קרלין, ממנסה הסתעפו ששולות חסידיות נוספות. שמו של רבי אהרן הגדול נישא עד היום בהערצה רבה בפי יהודים בכל רחבי העולם, ובליל שבת שרים בבתים רבים את הזמר 'י-ה אכסוף נועם שבת' שחיבר רבי אהרן ברוח קודשו.

מעובד על פי 'באר הפרשה'.

"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים, עליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – חכמנו זיכרונם לברכה במסכת ברכות מתלמוד הבבלי.

"הייתי צריך לזרוק אותו החוצה, אבל עבר עלינו יום כיפור"

 

יעקב לוסטיג

הגאון רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, היה מגדולי התורה בארה"ב בדור הקודם. גדלותו בתורה היתה ידועה ומפורסמת לכולם, וכל רחבי העולם נהגו גדולי הרבנים לשגר אליו מכתבים ומברקים כדי לקבל ממנו חוות דעת מוסמכת לפני שפסקו בשאלות הלכתיות סבוכות.

הסמכות של רבי משה פינשטיין היתה כה גדולה ורחבה, עד שרק גדולי הדור הבכירים ביותר יכולים היו לחלוק על פסיקותיו, וגם הם עשו זאת רק לאחר שעיינו בנושא שוב ושוב, ובדקו את עצמם לא פעם ולא פעמיים עד שהחליטו להביע דעה שונה מזו של רבי משה הצדיק.

**

יום אחד התדפקו על דלתו של הרב שני יהודים שהתגוררו בעיר הסמוכה. "אנחנו רוצים שהרב יפסוק לנו הלכה כיצד לנהוג בוויכוח כספי אליו נקלענו", אמרו השניים כשעיניהם תלויות ברב בהערצה גדולה.

רבי משה הזמין אותם אל חדרו, וביקש לשמוע מה בפיהם: "שותפים עסקיים אנחנו", הם סיפרו לו, "שנינו חברים טובים ותמיד אנחנו מסתדרים יפה בכל הקשור לניהול העסק המשותף שלנו, במסגרתו אנו מייצרים ומשווקים מוצרי נייר.

"בתקופה האחרונה היה אחד מאתנו מעורב בתיווך של עסקה גדולה בתחום הנייר. הוא חיבר בין מוכר לקונה, ומאחר והעסקה היתה גדולה מאוד, גם דמי התיווך הסתכמו לכדי סכום של עשרת אלפים דולרים. כעת אנחנו עסוקים בשאלה למי שייך הכסף שהתקבל מעסקת התיווך".

השותף שסגר את עסקת התיווך טען את טענותיו: "מדובר בעסקה שהמפעל שלנו לא יכול היה לספק אותה, כי אנחנו לא מייצרים את המוצרים הללו. את התיווך עשיתי בזמני הפרטי, ובלי שום קשר לעסקי הנייר בהם אני עוסק יחד עם שותפי, לכן אני חושב שכל כספי התיווך מגיעים רק לי, ואיני רואה סיבה שאצטרך להתחלק בהם עם שותפי האהוב".

השותף שמנגד העלה גם הוא טענה חזקה: "אלמלי היינו עוסקים בעסקי הנייר, לא היה השותף שלי יכול לתווך עסקה כזאת. הסיבה שפנו אליו מלכתחילה היא בגלל שהוא שותף שלי בעסקי הנייר, ובכלל, אנחנו שותפים בכל העסקים כך שגם אם אני הייתי מתווך עסקה צדדית בתחום הנייר, בוודאי הייתי מתחלק בה עם השותף שלי".

שני השותפים סיפרו לרב שהם אינם מעוניינים להיכנס לסכסוך עסקי חלילה: "עוד לפני שהגענו לרב, הפקדנו את הכסף בידי שליש, אברך צעיר וירא שמים ששומר על הכסף עד שנחזור אליו ונאמר לי כיצד פסק הרב את הדין בינינו. אנחנו מתחייבים למלא את פסק ההלכה ככתבו וכלשונו ואין לנו שום כוונה לריב זה עם זה".

שמח רבי משה על ישרותם של השניים, ועל הדרך הנפלאה בה בחרו לפתור את התסבוכת אליה נקלעו מבלי להיקלע למריבה ממושכת.

משך שעה ארוכה ישב הרב ועיין ספריו, ולבסוף פסק שלאור הפרטים שהם מספרים לו, ולנוכח הנתונים שהובאו לידיעתו, הוא פוסק שכספי התיווך שייכים במלואם לשותף שביצע את עסקת התיווך, ולחברו איון בהם כל חלק".

השניים קמו ממקומותיהם והודו לרב על הזמן היקר שהקדיש עבורם, כשהם מקבלים על עצמם כמובן למלא את פסיקתו ללא עוררין.

כשהגיעו השותפים אל השליש שאצלו הפקידו את הכסף הם סיפרו לו מה פסק הרב, וציפו ממנו שייתן את כל הכסף לידיו של השותף שתיווך את העסקה. אבל האברך מצדו לא מיהר לשמוע בקולם: "בזמן שנסעתם לרב פינשטיין, ישבתי גם אני ועיינתי מעט בספרי ההלכה, והגעתי למסקנה שאתם כן צריכים להתחלק בכסף. אני לא אתן לכם את הכסף עד שתחזרו לרב ותגידו לו שאני אמרתי שהוא טעה בפסק ההלכה ושהכסף צריך להתחלק ביניכם שווה בשווה".

שני הסוחרים הסמיקו מכעס: "דבר יפה!", הם נזפו באברך הצעיר והיהיר. "רבי משה פינשטיין הוא גדול הדור, איך אתה לא מתבייש להטיל ספק בפסיקותיו ההלכתיות?!!".

אבל האברך לא נרתע: "גם גדול הדור יכול לטעות. תחזור אליו ותגידו לו שיעיין שוב בספרי ההלכה".

בלית ברירה שבו השניים לרבי משה וברגליים כושלות שחו בפניו על חוצפתו של האברך, כשהם מתנצלים ומסבירים שהוא הצהיר בפניהם שאם לא ישובו אל הרב הוא לא יחזיר להם את כספם.

הרב פינשטיין שמע את הדברים, שאל לשמו של האברך, ניגש לארון הסמוך ושלף ממנו את ספר הטלפונים: "מי יודע", השיב להם בענווה מופלגת, "אולי הוא באמת גאון גדול בתורה והוא יוכל להאיר את עיני ולהעמיד אותי על טעותי. אדרבה, אשמח לשמוע את טענותיו, כדי שלא תצא חלילה טעות מתחת ידי".

האברך ענה לטלפון ורבי משה הזמין אותו לביתו כדי לדון אתו בהלכה. וכך הגיע האיש הצעיר שלא היה תלמיד חכם גדול, כדי להתווכח עם גדול הדור על פסיקתו ההלכתית.

הרב פינשטיין קיבל את פני האברך במאור פנים, וביקש לדעת כיצד החליט לפסוק שהכסף שייך לשני השותפים: "זה מאוד הגיוני", השיב לו האברך. "הם שותפים. כל הרווח צריך להתחלק ביניהם שווה בשווה".

"אבל ראית באיזשהו ספר שההלכה כמו שאתה טוען ולא כמו שאני אמרתי?", שאל הרב את הצעיר החצוף, "לא. לא ראיתי", השיב בעזות, "אבל אני בטוח שההלכה כמו שאני טוען".

רבי משה כעס על האברך שמעז ככה לזלזל ברב פוסק הלכה בלי שיהיו לו טענות המבוססות על פסיקה הלכתית כלשהי, אבל הוא הבליג על כעסו ובאורך רוח פתח בפניו את ספרי ההלכה כשהוא מראה בזה אחר זה שההלכה היא שהכסף שייך רק לשותף שתיווך את העסקה.

בתחילה ניסה החצוף הצעיר להתווכח, ורק אחרי שרבי משה הסביר לו שוב ושוב את ההלכה מהיסוד ועד לפסיקה אותה פסק ניאות האברך לסכים בחוסר שביעות רצון עם פסק ההלכה של גדול הדור, והחזיר את הכסף לידי השותף שזכה בדין.

**

חודשים ספורים לאחר מכן שבן האברך החצוף והקיש על דלת ביתו של רבי משה פינשטיין. הרב קיבל את פניו במאור פנים, והכניסו לחדרו שם ביקש לשמוע את אשר בפיו. האברך הצעיר סיפר לרב שהוא למד את מקצוע השחיטה על כל הלכותיו, ולאחר שקיבל תעודה בה נאמר כי הוא יכול לכהן כשוחט, הוא בא להתקבל לעבודה במשחטה: "אם אני אראה להם מכתב המלצה של גדול הדור, הם בוודאי יקבלו אותי לעבודה", אמר האברך.

ללא אומר ודברים שלך רבי משה את נייר המכתבים הרשמי שלו, לקח עט בידו והחל לכתוב המלצה חמה וארוכה בה שיבח את האברך בכל פה והמליץ לקבל אותו לעבודה. השוחט הצעיר יצא מבית הרב כשהוא שמח וטוב לב, ובני ביתו של הרב עטו עליו בשאלות.

"הרב, האברך הזה הוא חצוף שטרם נראה כמותו בכל האזור. הוא פגע בך והתחצף אליך פעם אחר פעם". רבי משה הנהן בראשו והסכים עמם. "הייתי צריך לטרוק לו את הדלת בפרצוף, לזרוק אותו מכל המדרגות", הרב שוב מהנהן בראשו, "אז למה נתת לו כזו המלצה חמה? למה לא שילחתו אותו כלעומת שבא?".

רבי משה התבונן בפניהם בפליאה גדולה: "על מה אתם מדברים?!", הוא שאל אותם בתמיהה, "הרי מאז ועד עכשיו עבר עלינו יום כיפור. ביום כיפור אנחנו סולחים לכל מי שפגע בנו, וגם הוא בוודאי חזר בתשובה על מעשיו. אם כן איזו סיבה יש לי שלא להמליץ עליו שיקבל עבודה טובה בקלות ובמהירות?!!".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תיטהרו".

מתי יש מצווה לאכול!

"מחר התור לבדיקה", הזכיר אבא לבן העשר, "זוכר שעליך להיות בצום כמו שהסבירו לך. נכון?"
"כן, אבא. זוכר מצויין. מהיום בשעה אחת אני לא מכניס לפה שלי שום דבר".
"אז היום בצהריים אבקש מאמא שתכין לך משהו טעים. לפחות תאכל טוב שלא תהיה רעב אחר כך וחלש".
"תודה, אבא. זה רעיון מוצלח".

הבדיקה הזו, כבר נקבעה לפני זמן רב, בגלל בעיה מסויימת ממנה הוא סובל. לא מדובר במשהו פולשני, רק רנטגן ותו לא, אבל הבדיקה דורשת להיות בצום עשרים וארבע שעות וזה קצת קשה.
לא לשתות בבוקר את הקפה המרענן, לא לטעום שום דבר עד אחד בצהריים אז תתבצע הבדיקה.
בצהרים, כשאבא חוזר הביתה מן העבודה, הוא מחליט להפתיע את הילד שלו. קונה לו המבורגר טעים וטוב, בדיוק כזה שהוא אוהב, עם הרבה צ'יפס ורוטב. שישבע. שיאכל. עוד מעט יתחיל הצום. חשוב שיהיה לו כח להחזיק מעמד ולא להחלש פתאום.
אבא מסור, בלי ספק.

כך בדיוק מתייחס אלינו בורא עולם, זו הגישה האוהבת. הוא נתן לנו את יום הכיפורים יום של צום. ביום הזה נעשה "אוברול" כללי, נבחן את עצמינו, וימחקו לנו העבירות, כולנו מוזמנים להתחיל אז דף חדש. התורה מצווה אותנו לא לאכול שום דבר, לא לטעום, לא לשתות, עשרים וארבע שעות של צום מוחלט.
כדי שלא נחלש, ולא יכביד עלינו הצום, אומרת התורה לאכול לפני כן ככל האפשר. חובה לאכול, וזו מצווה: עשו זאת משך כל היום שלפני, כך תגיעו ליום כיפור שבעים לחלוטין בלי שום קושי. יש המקפידים ליטול ידיים פעמיים לארוחה, פעם אחת בצהרי היום, ופעם ממש לפני שיום כיפור מתחיל.

וישנם סיבות נוספות לאכילה לפני הצום:
בכל שבת וחג אוכלים סעודה חגיגית, יושבים על יד שולחן ערוך מלא בכל טוב. כך מכבדים את השבת, כך שמחים עם כל חג שבא, זו הדרך להודות לבורא עולם על הזמנים הטובים שקבלנו במתנה. גם יום כיפור הוא יום חג, שאינו נופל מכל חגי השנה, מה לעשות שאת היום הזה אי אפשר לכבד במאכלים טובים ובשתיה?

אמרו לנו החכמים, אכלו ביום שלפניו. לא תוכלו לעשות זאת ביום הצום, השלימו את החסר לפני כן.
חוץ מהכל, אנחנו כל כך שמחים שכבר הגיע יום כיפור! סוף סוף נוכל להפטר מעודף המעשים הלא טובים שדבקו בנו, סוף סוף נרגיש נקיים לגמרי, ללא צלקות ונקיפות מצפון. נהיה קרובים אל ה' כמו מלאכים, נבקש ממנו סליחה ונתחרט באמת על מה שהיה עד היום. נבטיח לו ולנו להיות טובים יותר, ונשתדל לעשות את מה שהוא רוצה. באמת. התחושה הטובה הזאת ממלאה אותנו שמחה, אנחנו בהחלט רוצים "לחגוג" את המאורע בסעודה טובה. אז לפני שהיום הגדול מגיע, ביום שלפני הלילה, נרבה לאכול ולשתות ונודה לבורא עולם על ההזדמנות שנתן לנו גם הפעם הזאת.