השר צרח וצווח: "לא הבנת את כוונת המלך: כוונתו היתה לשר האוצר לא אלי!!" אבל צעקותיו היו לשוא, המנהל קרא לפועל, וביחד השליכוהו אל התנור המוסק

מאת: הרב אברהם פוקס

 

וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי (אסתר ז ט)

אומר המדרש, המן הרשע שהלך בעצמו להכין את העץ לתלות עליו את מרדכי, לבסוף תלוהו עליו, ולא זו בלבד, אלא גם מה שהשתדל שיהיה גבוה, היה לו לרועץ, שחרבונה היה יכול להצביע עליו ממרחקים ולומר: גם הנה העץ. וזה מה שכתוב בתהילים: בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל.

מסופר על רבינו יצחק בן יהודה אברבנאל, שהיה שר האוצר במלכות ספרד. המלך שהכיר בחכמתו וקדושתו, גידלו ונישאו על פני כל השרים, והתייעץ עמו בכל ענייני המלכות. הוא נהנה מאוד מעצותיו המחכימות, אך כגודל הערכתו של המלך כך גברה קנאת השרים הגויים. הם בקשו בכל צורה להבאיש את שמו בעיני המלך, שכמובן מיאן בכל תוקף להאמין לדבריהם.

לאחר שכנועים רבים, אילצוהו השרים לשמוע לדבריהם, והוא השתכנע להוציא את השר היהודי להורג. המלך ידע שאם ידבר על כך עם דון יצחק אברבנאל, תתבטל מזימתו, ויעשו מכך רעש גדול במדינה, לכן החליט להורגו בצורה שקטה ומסתורית. הוא הודיע למנהל מפעל ייצור הלבנים, שמי שישאל אותו אם נעשה מצות המלך, יהיה מי שיהיה, עליו לתפסו ולהשליכו אל התנורים הבוערים שבמפעלו.

באותו יום הגיע האברבנאל אל המלך, וכבכל יום ברכו בברכת שלום לבבית. הוא שם ליבו לכך שפני המלך אינם כתמול שלשום, המלך השיבו בשפה רפה ובקשו ללכת למסיק התנורים, ולשאלו אם עשה את מצות המלך.

ענה האברבנאל: "בבקשה, תיכף ומיד אלך למלא את פקודת המלך". הוא הזדרז למלא את פקודתו, אך בדרך עצרו אדם בבקשה דחופה: "יש לי בן שהיום מלאו לו שמונה ימים, ולא מצאתי מוהל. השמש כבר עומדת לשקוע ואיני רוצה להחמיץ את היום".

האברבנאל ניסה לדחותו: "ממהר אני בפקודת המלך לאיזו שליחות, שמא תוכל לחפש מוהל אחר?" אך אותו אדם התחנן על נפשו, שזה זמן רב שמחפש הוא מוהל, ולשוא, הוא אינו מוצא. האברבנאל לא יכל לסרב והלך עמו לביתו. הקהל שהתאסף בבית שמח על מציאת המוהל, ובינתיים התעכב קמעא עד שהתארגנו לברית.

לאחר שמל את הילד, אלצוהו להסב עמהם שכן בלעדיו לא יהיה מנין, ובלית ברירה עשה גם את זאת. כמובן שנתבקש לשאת דברי תורה, השעות נקפו, ודון יצחק טרם מילא את פקודת המלך.

בינתיים השר ששכנע את המלך כנגד האברבנאל, היה סקרן לראות אם יצא סוף סוף זממו לפועל, לאחר כמחצית השעה מיהר אל מפעל הלבנים ונכנס בשמחה, בחיוך רחב שאל את מנהל המפעל: "האם כבר נעשה דבר המלך?" רק שמע זאת המנהל ותיכף לפתו חזק בין זרועותיו וקשרו היטב בידיו וברגליו.

השר צרח וצווח: "לא הבנת את כוונת המלך, כוונתו היתה לשר האוצר, לא אלי!!!" אבל צעקותיו היו לשוא, המנהל קרא לפועל וביחד השליכוהו אל התנור המוסק…

לאחר שעות מספר, הצליח האברבנאל לצאת מסעודת המילה, זרז את צעדיו במהירות למלא את פקודת המלך, והלך למפעל הלבנים. בהגיעו לשם ושאל: "האם נעשתה מצוות המלך?" אמר המנהל: "כן בודאי, מיד כשבא לכאן השר, קשרנו אותו והשלכנו אותו לתנור המוסק…" שניות מועטות לקח לאברבנאל לעכל את מה שארע. הוא הבין שידו של שונאו השר היתה בדבר כדי לגרום למותו, אך הצטער על כך שמחמתו הרגו יצור אנוש.

כששב אל המלך לברר על מה יצא הקצף, השתומם המלך לראותו, לאחר התנצלות וסיפור הדברים סיפר המלך על העלילה שבקשו השרים ובראשם אותו שר לעשות לו, והבין כי משמים הצילוהו, "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל", באותו בור שכרה לו אותו רשע להורגו, שם נהרג הוא בעצמו.

מסר עצום ניתן ללמוד מסיפור זה, כי אל לו לאדם לחרוש רעה חלילה על רעהו, שהרי כל אשר יחשוב עליו, יכול להתהפך עליו בעצמו. וכעין מאמר העולם 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה'.
וכן מסופר בגמרא: "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו: 'ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?', לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

עוד מסופר על עניה אחת שהסתובבה ברחובות קריה, ובכל פעם שראתה את המלכה מטיילת ביער, באה לבקש ממנה נדבה, והמלכה היתה מביאה לה איזה דבר מאכל.

דבר מה הפריע למלכה מאוד, בכל עת היתה העניה משננת לה את הפתגם: 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה', ודבר זה חרה למלכה. היא החליטה לעשות קץ לדבר. היא בקשה מן המשרתים לאפות לה עוגה מכובדת ושפכה לתוכו רעל, כדי להמית את אותה עניה.

בפעם הבאה כשבאה העניה לבקש נדבה, נתנה לה המלכה עוגה מכובדת זו, העניה שלא היתה רגילה בדבר, שמרה זאת לשעת הצורך, ובינתיים העוגה עמדה על האחד העצים ביער. לימים, יצאו שני בני המלכה עם מלווים לסיור ברחבי המדינה, אך לאחר כמה ימים טעו בדרך ורעבו עד פת לחם, הם עברו באותו מקום וראו עוגה זו, תיכף התנפלו עליה ואכלו ממנה. כמה דקות לאחר מכן, נפחו את נשמתם. המלווים ניסו להזעיק עזרה אך הרופאים קבעו את מותם, כשמוע זאת המלכה מיהרה אל המקום, ומה נתפלאה לראות שהיתה זו אותה עוגה שביקשה להכין בעבור העניה.

או אז הבינה היטב את מאמרה של העניה: כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה, ולמדה על בשרה את הלקח באופן כואב.

הנה כי כן, המכין רעה לחברו ידע שיתכן שמכין זאת לעצמו, וגם אם לא יוזק ברעה זו, הקב"ה משלם מידה כנגד מידה ויכול להענישו ברעה באותו עונש.

(מתוך 'המגילה המחכימה')

סיפורו המטלטל של סוכן המוסד חושף כיצד ניצל ממארב חיסול מתוחכם בבריטניה

בראש המתנות האהובות בהן זכה עם ישראל, עומדת ללא ספק מתנת יום השבת. ששה ימים אדם ממהר לעבודה, טרוד בדאגה, עסוק בעסקים, מתרוצץ בין המשימות, ואז מגיעה השבת… רקיע תכול מאדים לו לאיטו, נצבע בגוונים כחולים קטיפתיים עמוקים, מרעננים ומעוררי התרגשות. שמים זרועי כוכבים מקדמים את פנינו, עוטפים אותנו ביריעה שמימית ייחודית, בהילוכנו עם שני המלאכים המלווים אותנו, כמו הם מבקשים ליטול מעימנו קורטוב של הוד…

קשה לתאר את האווירה המשפחתית, את החום האוהב העוטף את בני המשפחה עת מגיעה שבת המלכה. החוויה שבסעודות השבת הינה חוויית אחדות משפחתית מרגשת, כל לב נמס עם הצלילים הענוגים של זמירות השבת, מתמלא בכח ואנרגיה של אמונה וחיבור אמיתי עם בורא עולם, מטענים המלווים אותנו לכל ימות השבוע. אין מי שלא מתמוגג בנחת לשמע דברי תורה הבוקעים מפי הילדים, הנהנים מכבוד ומיחס אישי, ומעמידה במרכז הבמה כשכולם קשובים רק להם.

ברגעי סעודות השבת, מגלה רבי שמעון בר יוחאי שחיבר את ספר הזוהר הקדוש, מושפעת ממרום הברכה לכל ימות השבוע. לכן אנו כה מהדרים את שולחן השבת, מענגים אותו בתענוגים ובמיני מטעמים, מעטרים אותו בכלים נאים. לכן גם אנו מעניקים לסעודת השבת את המימד הרוחני הגבוה – זמירות שבת באווירה טעונת הוד ודברי תורה מרוממי לב.

הבה ננצל את שעות סעודות השבת לשירה מרוממת באווירה משפחתית סוחפת, נתרפק על הנעימות הענוגות המטעימות אותנו מצוף השבת והחיבור עם נותנה, וכך נזכה להפוך את סעודות השבת לתחנות כח המטעינות את כל בני המשפחה לכל ימי השבוע, ומעניקות לנו רוב שפע וברכה מהיום שהוא מקור הברכה!

 

סעודה ששינתה חיים!

השתתפותו של מתפלל לא מוכר בתפילת שחרית בשכונת 'סטמפורד היל' בלונדון, אינה תופעה נפוצה. מה עוד, שהאיש נראה זר ומנוכר להווי המקום והסביבה, איש לא הכירו ולא ידע את זהותו, אם כי חזותו העידה עליו כי הוא יודע ספר וירא שמים. האיש לא סיפק כל מידע, נותר שקט ומופנם, ואיש לא עמד על טיבו.

כשהתעניינו בו, הגיב האיש במשיכת כתפיים רפה וחיוך נבוך, ופיו נותר סגור וחתום. אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי בשם ר' מרדכי, גמר אומר לעשות כל מאמץ כדי לפצח את התעלומה, ומשלא עלה בידו הדבר גם כעבור כמה חודשי מאמץ – החליט לקבוע חברותא ללימוד משותף עם האיש הזר מדי יום, בנסיון לגלות את פיתרון חידתו. אך דווקא הלימוד המשותף העצים את התעלומה: התברר שמדובר בגאון תורני בקנה מידה נרחב. אם כן מי האיש, ומה סיפורו?!

ויהי באחד הימים, גילה האיש את שמו, ור' מרדכי ניצל את ההזדמנות ומיד נכנס עמו בשיחה. המשיך לדובב, התעניין בכנות, עד שהאיש פתח את סגור לבו בסיפור חיים מדהים חובק עולם, שר' מרדכי נדהם לגלות כי גם לו עצמו יש חלק בו…

'הגעתי הנה בשל מחלת רעייתי, הנמשכת כבר יותר מדי זמן', נאנח האיש, 'יש כאן טיפול מיוחד המתאים לה, אולי יוכל להקל על סבלה. אך לא תמיד עסקתי במה שאני עוסק היום…' – פתח צוהר לעולמו האישי הפנימי, והחל לגלות:

'נולדתי בארץ ישראל להורים שומרי מסורת, אך לא זכיתי לגדול על קיום המצוות באדיקות. גדלתי בסביבה מסורתית, ולאחר השחרור מהשירות הצבאי בהצטיינות – קיבלתי הצעת עבודה ב'מוסד לביון ולתפקידים מיוחדים'. תחת מעטה חשאיות ולאחר אימונים מפרכים – נשלחתי למשימות ביטחוניות ברחבי תבל, עליהן כמובן לא אוכל להרחיב…'

ר' מרדכי עצר את נשימתו. האיש פרש בפניו פרק חיים המשתרע על פני שלושה עשורים, בשלושה משפטים בלבד. ר' מרדכי לא יכול היה לשער בנפשו כי כך החל האיש את חייו, וכי עברו שונה כל כך מהווייתו הנוכחית. האיש נאנח קלות, והמשיך:

'נבחרתי לשמש כשליח נאמן למשימות מיוחדות ורגישות, בכל זמן ובכל רחבי תבל. הממונים עליי היו מרוצים ממני, בתיקי האישי הצטברו ביקורות מחמיאות ואותות גבורה. באחת הפעמים, נשלחתי בצוותא עם חבר נוסף למשימה מורכבת ומסובכת במיוחד: להתחקות אחרי אחד מראשי הטרור השוהה בציריך – בירת שווייץ, להגיע אליו ולחסלו. אני וחברי נשלחנו למשימה בטיסות נפרדות, שכרנו לעצמנו דירות נפרדות והתחלנו במעקב…'

ר' מרדכי הביט בו בעיניים קרועות, המום מהסיפור המרתק הנפרש בפניו, שכמו לקוח מספר בדיוני. האיש לגם מעט מים והמשיך:

'חלק עיקרי מהצלחת הפעולה, הוא למנוע קשר בין שני הסוכנים העוסקים בה, כדי למנוע את חשיפתם. לכן, חילקנו מראש את שעות המעקב בינינו, ורק כשהמעקב הושלם וקיבלנו הנחיה לבצע את החיסול – יצרנו קשר מאובטח, וסיכמנו:

המחבל יוצא מדי ערב בשעה 8:00 ממסעדה פלונית, ופונה בצומת ימינה. חיסולו הוא ענין של פיקוח נפש ללא צל של ספק, ולפיכך קבענו שנמתין לו בליל שבת הקרובה, בשעה 8:00 בדיוק, מיד לאחר הפניה ימינה. כשרכבו יעבור את הצומת – ניצמד אליו אני וחברי מימין ומשמאל, נבצע את החיסול וניעלם מהזירה תוך שניות…

ביום ששי בבוקר התעוררתי מוקדם, לאחר לילה טרוף שינה. 'היום הוא רגע המשימה' – הזכרתי לעצמי, וכדי להפיג את המתיחות יצאתי לחנות גדולה, לקנות מעט מזון ליומיים הקרובים, בדגש על סעודות השבת שאסעד לבדי לאחר החיסול. בעודי משוטט בסתמיות בין המדפים, הגיע מולי יהודי חם וחייכן, ואמר לי בלבביות: 'שלום עליכם, יהודי מישראל?'

הופתעתי, ידעתי כי חזותי אינה מסגירה דבר על ארץ מוצאי ואני נראה אירופאי מצוי. 'מנין הוא יודע?' – הרהרתי, אך כמובן שום מבע בפניי לא השתנה. הגבתי בהנהון רפה, שנועד להבהיר כי אינני מבין את השפה ואת המושגים עליהם הוא מדבר, אך האיש לא הרפה, ובסופו של דבר – הלבביות החמה שלו המיסה את שנות האימונים שלי במוסד, הכריעה את חומות קור הרוח והארשת הבטוחה שלי…

נאלצתי 'להודות' שאני יהודי מישראל, ואז – הוא הקסים אותי בהזמנה אישית חמה להשתתף בסעודת השבת בביתו, תוך הדרכה ברורה כיצד ומתי להגיע, ואני נשביתי בקסמו והבטחתי את השתתפותי בסעודת השבת במעונו…

בהגיעי לביתו בליל שבת, שכחתי להציץ בשעון… אין בפי מילים לתאר את חוויית סעודת השבת המשפחתית הנפלאה שחוויתי. מיד כשנכנס הביתה הגיעו שלושת בניו ושתי בנותיו ובירכו אותו בברכת 'שבת שלום' חגיגית, ואף הוא השיב לעומתם בברכה חמה. הבטתי במחזה כמהופנט, מעודי לא ראיתי סעודת שבת באווירה ביתית וחמימה כזאת. כל הילדים לבושים בקפידה, האב בראש השולחן מנעים באמירת 'שלום עליכם', ולאחר מכן מקדש על היין כשהוא מטעים כל מילה במתיקות…

הבטתי כמחושמל במתרחש, באווירה הטובה והביתית, בחום המשפחתי המענג, בהווי הרוחני הקסום, ושכחתי את עצמי. לפתע הבטתי מבט חטוף בשעון, ואז גיליתי את דבר האיחור הנורא. השעה חמישה לשמונה!!!

בעוד חמש דקות עליי להיות במקום אחר, מרוחק קמעא, לפעולת חיסול דרמטית. ידעתי כי שותפי לבטח כבר ממתין לי שם, ואין לי כל דרך לתקשר אתו, להודיעו על האיחור. אובד עצות ועשתונות קמתי ויצאתי מהבית לכיוון המקום המוסכם, והגעתי באיחור בלתי נסלח של 25 דקות תמימות…

המקום, למותר לציין, היה ריק מאדם. רכב המחבל כנראה עבר כבר מזמן, וגם את חברי למשימה לא ראיתי. התבוננתי בכל עברי הזירה, ודי מהר הבנתי כי לפני כמה דקות היתה כאן חוליית טרור מיומנת. מאוחר יותר הסתבר, כי תוכנית החיסול שלנו נודעה למחבלים, והם טמנו לנו מארב. חברי למשימה נרצח בידיהם המגואלות בדם, השם יקום דמו, ועד היום מפעיליי אינם מבינים כיצד אני ניצלתי מאש התופת שטמנו לנו…'

האיש ניגב דמעה סוררת, התעשת מהתרגשותו והמשיך: 'הסיפור הזה הפך אותי לשבר כלי. כל נסיונות השיקום שלי עלו בתוהו, ולכן שוחררתי מ'המוסד' מצוייד בפנסיה נדיבה, מהרהר כל העת בסעודת השבת הנפלאה שזכרונה לא יישכח ממני, הסעודה שהצילה את חיי…

בכל רגע ראיתי לנגד עיניי את הסעודה ההיא, שהובילה לאיחור. ראיתי בעיני רוחי את מארחי בראש השולחן, את בני משפחתו, וחשתי געגוע צורב לחוש את האור הזה שוב. סעודת השבת הזו חוללה בנפשי תמורה כזו, שלא מצאתי מנוחה עד שנרשמתי לסמינר שהתקיים בשבת, כל כך רוצה ושואף לחוש שוב את המתיקות ההיא…

זו היתה תחילת הדרך, ההמשך ברור ולא אלאה אותך. כמו ב'מוסד' כך בתפקידי הרוחני, שאפתי למצויינות והעפלה לשיאים. אני עדיין לא שם', אמר האיש הזר וחייך לראשונה חיוך קטן, 'אך אני ממשיך לחתור גבוה…'

'כיצד היה נראה המארח שלך?' – שאל ר' מרדכי מיד, 'האם היה לו זקן באורך בינוני, האם מול שולחן הסלון ניצב שעון קיר גדול?'

'אכן כן', השיב האיש, 'מה קרה?' – לנוכח עיניו הנדהמות, החל ר' מרדכי בוכה חרישית. 'כבר נפגשנו פעם', אמר בשקט, 'האיש שאירח אותך הוא אבי המנוח. הוא גר בכתובת שהזכרת…, היטבת לתאר את סעודות השבת עליהן גדלתי, אני אחד משלושת הבנים שהסבו איתך לסעודה, ושתי הבנות הן שתי אחיותיי… זה בטוח הוא!' קרא נרגש ונסער…

סיפור זה, שמופיע בספר 'ניצוצות', מראה לכולנו מה כוחה של סעודת שבת אחת, אחת. סעודת שבת אחת עשויה להותיר חותם בל יימחה, להוביל אנשים לשינויים מרחיקי לכת בחייהם, לחולל מהפכים דרמטיים. אם זו השפעתה של סעודה אחת על אדם זר ומנוכר, קל וחומר לאלו הזוכים מדי שבוע לעונג הקסום של שעות סעודות השבת, שבתוכן טמון כור גרעיני של עוצמה יהודית, קדושה, הוד קסום ובראשיתי של יהדות נפלאה…

 

מה יש לדתיים נגד השתלת איברים?

מה יש לדתיים נגד השתלת איברים?

יעקב לוסטיג

בכל דיווח על תאונת דרכים שתראו בעיתון או באינטרנט, תמצאו תמונות בהן נראים המתנדבים החרדיים פועלים בזירה ומעניקים עזרה ראשונה לפצועים. באזורים בהם יש אוכלוסיה חרדית גדולה, זמן ההמתנה לקבלת עזרה ראשונה עומד על דקות בודדות ולפעמים אפילו פחות מדקה. רק תרימו טלפון, וארבעה או חמישה מתנדבים מסורים כבר יופיעו על סף דלתכם.
זה לא מפתיע. דבר יודע הוא שההלכה היהודית מקדשת את החיים, ומציבה את קדושת החיים לפני כל דבר אחר. אין זה פלא, אם כן, שיהודים שגדלו והתחנכו על הרכים הללו, יקדישו את חייהם להצלת חיי אדם.
לא רק חרדים מתנדבים בארגונים אלו, ישנם לא מעט אנשים שאינם שומרי מצוות, ואפילו לא יהודים, שמצטרפים לפעילות הברוכה הזאת. בשנים האחרונות מתרחבת התופעה לעוד ועוד מקומות, אבל אין ספק שהגרעין הבסיסי והחזק של ארגוני ההצלה בישראל הוא הגרעין החרדי, מה שהביא אפילו את ממשלת ישראל להכיר בכך שארגון 'איחוד הצלה' הוא ארגון רשמי, בדיוק כמו ארגון מד"א.
אז אם החרדים כל כך מקדשים את חיי האדם, למה הם לא משתפים פעולה עם התפתחות ענף השתלת האיברים בישראל? מדוע לא משענו עד כה על משפחה חרדית שתרמה את איבריו של יקירה להצלת חייהם של אחרים? הכיצד יכולים בני משפחה חרדיים לסרב לתרומת איברים, כשברור להם שייתכן שהדבר יוביל למותם של אנשים הממתינים לקבלת השתלת לב או ריאות?
לאיפה נעלמה קדושת החיים?
אז קודם כל בואו נזכיר את המציאות הקיימת: הציבור החרדי בישראל מוביל בתרומות אלטרואיסטיות של כליות לטובת חולים. בכתבה שפורסמה בערוץ 2, מדווח על 311 תורמים שתרמו כליה מגופם למען אדם זר שאינם מכירים בכלל. במשך 7 שנים התייצבו 311 תורמים כאלו בבתי החולים, ומסרו כליה כשהם לא מקבלים על כך שום תמורה. הם נזקקו לתקופת אשפוז והחלמה, אבל עשו זאת בשמחה. מתוך אותם 311 תורמים – 'רק' 309 היו חרדים ודתיים. כל היתר – שניים במספר – היו חילוניים…
הנה הכתבה
אבל אם תחפשו כמה חרדים תרמו לב או ריאה, לא תמצאו אפילו אחד.
למה?
כדי לענות על השאלה הזאת, הרשו לי לשאול אתכם שאלה אחרת: לבית החולים מגיעים סבא ונכדה. הסבא בן 97, עיוור בשתי עיניו, אינו יכול לקום מכסא הגלגלים שלו, ואת ארוחות הוא אוכל באמצעות קשית בלבד. פניו מלאות קמטים, רגליו מלאות כתמים שחורים, הגב כואב, המצב רוח ירוד אבל הלב… הלב עובד מצויין!
נכדתו של הסבא, אשה צעירה בת 23. רק לפני שבוע היא ילדה את בתה הבכורה. היא צעירה וחיונית, חברת הסטרטאפ שהקימה גורפת רווחים של מאות אלפי דולרים בשנה, והאקזיט שהיא תצא עמו בקרוב צפוי להפוך אותה למיליונרית בכל קנה מידה. הרגליים שלה בסדר, הגב לא כואב, הפנים לא מקומטות ולא חסר לה כלום. אבל הלב… הלב שלה עומד לקרוס…
שואל אותם הרופא מה מבוקשם והם מפתיעים: "אני רוצה לתרום את הלב שלי לנכדתי", אומר הסבא. "אני כבר זקן, עשיתי את שלי. הנכבדה שלי בתחילת הדרך, יש לה ילדה קטנה והיא עומדת להיות מיליונרית. אני רוצה שתעקור את הלב שלי ותשתיל אותו בגופה של נכדתי. כך אדע שהלב שלי נמצא במקום הנכון, ואוכל לנוח בשלום על משכבי".
האם לדעתכם הרופא אמור להסכים ולמלא את בקשתו של הסבא?
בוודאי שלא! אף רופא בעולם לא יסכים לעשות דבר כזה. לקחת אדם ולרצוח אותו כדי להציל מישהי אחרת? אין מצב! זה שהוא מבקש את זה לא משנה את העובדה שלהוציא את הלב שלו זאת פעולת רצח לכל דבר ועניין.
אבל הנכדה תמות אם לא ישתילו לה לב? אולי. זה באמת יהיה מאוד עצוב, אבל כדי להציל את הנכבדה אין שום הצדקה לרצוח את הסבא שלה, אפילו אם הוא זה שמבקש שירצחו אותו.
ועכשיו נחזור לנושא השתלת ה איברים:
כולם, כל הרופאים והרבנים, תמימי דעים שאסור להוציא לב מאדם חי, כדי להשתיל אותו בגופו של אדם אחר. זהו רצח לכל דבר ועניין. אף אחד לא חולק על כך.
כולם גם יסכימו שכדי להציל אדם חי, יהיה מותר לקחת את לבו של אדם מת. גם על כך אין חולק.
השאלה היא מה ההגדרה של מת. בעולם הרפואה מקובל לטעון שכשגזע המוח מת, האדם מוגדר כמת. זה שהלב והריאות ממשיכים לתפקד לא אומר שהוא חי. למעשה מדובר בשאלה פילוסופית יותר מרפואית. הרופא יכול לומר אלו איברים מתפקדים ואלו אינם מתפקדים, אבל להגדיר אם בכך האדם מת או לא – הוא אינו יכול. ישבו גדולי הפילוסופים והגיעו למסקנה כזאת או אחרת.
שמעתי פעם שביפן יש כאלו שטוענים שעיקר החיים של האדם מגיעים מהקיבה, ולכן כשהקיבה לא מתפקדת הוא כבר נחשב למת. זו כמובן גישה מאוד קיצונית לכיוון ההפוך, ועל פי אנחנו יכולים לראות 'מתים חיים', שכל איבריהם עדיין פועלים וגם המוח יכול להיות צלול ופרודוקטיבי, אבל הקיבה שלהם אינה פועלת והן מקבלים הזנה דרך הווריד.
מבחינת ההלכה, לב פועם מלמד על חיים. ריאות עובדות מראות שהאדם חי. לקצור את האברים הללו מגופו של חולה זהו רצח בהגדרה ההלכתית. לכן הציבור הנאמן להלכה לעולם לא יסכים לתרומת איברים הנלקחים מהאדם ומסיימים את חייו, גם אם הוא סבל ממוות מוחי קודם לכן.
זו גם צריכה להיות הגישה של כל יהודי, כי ההלכה היא לכולם, לא רק לחרדים או לדתיים. כי את התורה נתן לנו בורא העולם, הוא זה שנותן לאדם חיים, והוא זה שקובע כמה זמן הם יימשכו. הפילוסופיות באות והולכות, מה שבעבר נחשב למוסכם על הפילוסופים מתחלף ומשתנה עם הזמן, אבל ההלכה לא זזה ממקומה, היא תמיד היתה ותמיד תישאר אתנו ואנחנו נפעל בדיוק כפי שהיא מורה לנו לפעול.

"הצלת חיים היא גם מצווה גדולה וגם מעניקה לך סיפוק עצום"

יעקב לוסטיג

 

בכל דיווח בעיתונות על תאונה, פיגוע או זירת אסון אחרת חלילה, אנחנו תמיד נראה אותם בתמונות המצורפות: מתנדבי הצלה על האפודים הזוהרים, עטורי זקן ופאות, וכיפה שחורה גדולה מכסה את ראשיהם.

זה כבר הפך לנוהל קבוע, כשמישהו מתקשר למד"א להזמין אמבולנס, יגיעו לזירה מספר מתנדבי 'הצלה' ברכבם הפרטי או באופנוע של הארגון, בלי אומר ודברים הם יגשו אל הפצוע או החולה, ויתחילו להגיש לו עזרה. הם יעשו כל ניסיון להציל את חייו של החולה, וימשיכו להנשים אותו עד שיגיע אמבולנס של מד"א, או אז הם יתדרכו את אנשי הצוות, ויישארו איתם עד לפינוי החולה לבית החולים.

כשהחולה מפונה לבית החולים, מתנדבי ההצלה שבים איש איש לעבודתו ולעיסוקיו, מבלי לקבל תמורה כלשהי. התרומות שמתקבלות מתורמים פרטיים וציבוריים מנותבות לרכישת ציוד, אמבולנסים, אופנועים ותפעול המוקד שמכוון את המתנדבים לזירות השונות. אבל המתנדבים עצמם אינן מקבלים תמורה כספית לפעילותם, ומדובר בעבודה שמתבצעת 24 שעות ביממה, שבתות חגים ובכל רגע נתון.

פנינו לרב אושי שלומוביץ, מנכ"ל ארגון 'הצלה', וביקשנו לשמוע קצת יותר על הארגון הנפלא הזה. הרב שלומוביץ מספר על ארגון קטן שהוקם על ידי משפחת הלפרין מבני ברק, לפני 29 שנים. "היה זה כשאבי המשפחה, הרב נחום יואל הלפרין, נפטר אחרי התקף לב קשה, בגלל שעבר זמן רב ממועד הפנייה למד"א ועד שהוא החל לקבל טיפול.

"באותה תקופה הוקם בניו יורק ארגון חרדי שעסק בהצלת חיים, ומתנדביו העניקו שירותי הצלה בהתנדבות מלאה. המשפחה של הנפטר החליטה להקים ארגון כזה גם בבני ברק, כשהמטרה היא להציל חיי אדם. זו היתה המטרה אז, והיא נשארה המטרה היחידה שלנו גם היום.

"את הקמת הארגון הם עשו בביתו של הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זכר צדיק לברכה, גדול פוסקי ההלכה שנפטר בשנה שעברה. הרב ואזנר קבע שהארגון יפעל בצמוד למד"א, ויקבל ממד"א את ההכוונה המקצועית, כשמקביל הוא גם הצמיד את אחד מגדולי תלמידיו, הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שיהיה מורה הדרך הרוחני וההלכתי של הארגון.

"זה התחיל עם כ-20 מתנדבים ואחרי תקופה ממושכת מנה הארגון 32 מתנדבים בסך הכל. אני עצמי נכנסתי לארגון באיחור של כמה שנים, והייתי המתנדב ה-37. זה מספר הקוד שלי עד היום. חמש שנים מאוחר יותר מינו אותי כמנהל הצלה בני ברק, ומאז התרחבנו להצלה גוש דן, ובהמשך הפכנו לארגון 'הצלה' בלי שם של עיר או מחוז כזה או אחר, כי אנחנו כבר פרושים ברוב אזורי הארץ, ואנחנו נמצאים בסימן התרחבות בלתי פוסקת בעזרת ה'.

  • מה באמת מניע אדם כמוך להקדיש את כל החיים שלו למען הצלת חיי אדם, ויותר מכך, מה גורם למתנדבים הרבים לצאת בכל רגע נתון ולהציל חיי אדם על חשבון זמנם הפרטי. הם יוצאים בזריזות לטפל בפצועי תאונות וכדו', במקום לשבת על הכורסה ולהתרווח אחרי יום עבודה מפרך. מה המנוע שלהם?

"זה החינוך היהודי על פי התורה. זה לא רק ארגוני הצלה, לך תסתובב בבניב רק ובכל ריכוז חרדי אחר, בכל פינת רחוב תמצא ארגון חסד. כל חרדי שנולד לעולם הזה, מחפש איפה הוא מתאים איפה הוא יכול לעשות חסד. לכל אחד יש לו משהו שהוא מתאים לו. לא כל אחד מתאים להכל, יש שמתאים לביקור חולים, יש שיכול לעשות עבודות של סיעוד ועזרה לקשישים, יש מי שיכול לשטוף כלים לבית שההורים בו לא מתפקדים, יש למשל את ארגון 'ידידים' בפועל בריכוזים החרדיים ומתנדביו יוצאים ב-6 בבוקר כדי לעזור למישהו שהם לא מכירים לתקן את הפנצ'ר בגלגל או להטעין לו חשמל במצבר כדי שיוכל להתניע את האוטו.

" אני יוצא לאירועים בתל אביב מציל חיי אדם, ואנשים שואלים אותי מי משלם לך? מאיפה אתה חי? אני עונה להם שעובד ומתפרנס וחי ב"ה, אבל אני רוצה גם זכויות. כשאני מגיע לראש השנה ויום הכיפורים ואני יודע שעכשיו דנים אותי בשמים על הדברים הטובים והרעים שעשיתי, אני רוצה שיהיו לי יותר זכויות מחטאים ועוונות. אני לא אדם מושלם, פה ושם מדברים לשון הרע, פוגעים במישהו וכדו', כשמגיע יום הדין אני רוצה לאזן את זה עם ערימה גדולה של מעשים טובים, אז אני מחפש איפה אני יכול לעשות חסד, איפה אני יכול להציל חיים או לעשות טוב לאנשים אומללים.

"אבל חוץ מהרצון לצבור זכויות, והמצווה העצומה של הצלת חיי אדם, יש לנו מנוע נוסף, וזה תחושת הסיפוק. בשבוע שעבר הייתי בבר מצווה של ילד שלפני 18 שנים עשיתי לאבא שלו החיאה והצלתי את החיים שלו. אם אני לא הייתי מטפל בו אז, הוא היה מת, ולא היה נולד לו הילד החמוד הזה שבשבוע שעבר היתה חגיגת בר המצווה שלו. כשהגעתי לבר מצווה זאת הסיפוק שהרגשתי היה עצום! הרגשתי שיש לי חלק בקיומו של הילד הזה, כאילו הייתי אבא שלו!

"זה לא רק אני, זה כל מתנדב בהצלה יכול לספר לך כאלו סיפורים לרוב. אנחנו נוסעים ברחוב ורואים אנשים שהצלנו את חייהם והנה הם הולכים עם שלושה ארבעה ילדים קטנטנים שנולדו להם ואתה אומר, וואו, תראה כמה נפשות הצלתי באותו רגע, לפני 10 או 15 שנים… אנחנו לא נמצאים כאן כדי להתגאות במעשים שלנו, חלילה לנו, כל אחד עושה מה שהוא יכול בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, אבל הסיפוק, הסיפוק הוא עצום. אחרי שאתמול חילצת גולה מגרונו של תינוק קטנטן והצלת את החיים שלו, איך אתה יכול להתרווח על הספה כשאתה שומע על קשיש שסובל מכאבים בחזה? הצלת חיים זה ממכר, אתה לא יכול להפסיק את זה!

  • האם הארגון שלכם עוזר רק לחרדים או שהוא מגיש עזרה לכולם?

"ברור שלכולם. אנחנו נוכחים בכל מקום ובכל שעה. כולם רואים את האמבולנסים שלנו והאופנועים שלנו בכל מקום שבו אנחנו פעילים. לא תמצא ילד בגוש דן שלא ראה אותנו בדרך לפעולה, וכך גם בשאר המקומות שבהם יש לנו סניפים, כשהמטרה שלנו היא שבעזרת ה' בקרוב מאוד יהיו לנו סניפים בכל מקום בארץ. זה לא רק לחרדים וחילונים, גם לגויים אנחנו מגישים עזרה, חיי אדם זה חיי אדם ואנחנו תמיד מצילים חיי אדם עד כמה שהקדוש ברוך נותן לנו כח ויכולת".

מרגיש רדוף? יש דרך להשתחרר מפחדים!

  • בבוקר ובערב תגידו קריאת שמע עם פרשת 'ואהבת', וכן הקפידו על אמירת קריאת שמע בלילה לפני שהולכים לישון.
  • הקפידו על נטילת ידיים מדי בוקר. נוטלים את הידיים שש פעמים, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין: קודם יד ימין ואחריה יד שמאל, ושוב ימין ושמאל ועוד פעם. ליטול ידיים בצורה זו גם אחרי שאתם מסתפרים, או קוצצים ציפורניים.
  • ליטול ידיים שש פעמים לסירוגין, גם בכל פעם שאתם יוצאים מהשירותים. ולוודא שהנטילה נעשית ברוגע ולא בחיפזון ובחטף.
  • להשתדל למעט בנגיעה בנחיריים ובשפתיים.
  • סגולה להינצל מהפחד לומר בכל בוקר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון" וכו'. וכן יאמר שלוש פעמים מזמור קכ"א "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו'. ולפני שהולך לישון יאמר את שני המזמורים הללו פעם נוספת. בנוסף, יאמר את מזמור "שיר למעלות" בכל תפילות העמידה, בשבת ובחול, לפני 'אלוהי נצור לשוני מרע', אחרי שאמר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך אדני צורי וגואלי".
  • לבישת טלית קטן בכל עת, סגולה להינצל מהפחד, ויש לוודא שמדובר בציצית כשרה.
  • אמרו מדי פעם "עִיזָא דְבֵי טַבְחֵי שְׁמֵינָא מִנָאִי'. בכל פעם שמתעוררים הפחדים כדאי לומר את המשפט הזה.

 

מי שיש לו פחד סגולה שיאמר כך:

בשם אדני נעשה ונצליח

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 

ויאמר שלוש פעמים:

אַדֹנָי צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְֹגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: אַדֹנָי צְבָאוֹת. אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: אַדֹנָי הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: X3

 

ויאמר פרק נג בתהילים תשע פעמים:

לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה טוֹב: אֶלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים: כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד: הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ: שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל: X9

 

ויאמר שלוש פעמים:

אֲדֹנָי יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ:X3

 

ויאמר:

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַאַדֹנָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה יְהֹוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָֹּאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

ויגיד את אותו המזמור מסופו לתחילתו:

בִּישׁוּעָתִי וְאַרְאֵהוּ אַשְׂבִּיעֵהוּ יָמִים אֹרֶךְ: וַאֲכַבְּדֵהוּ אֲחַלְּצֵהוּ בְצָרָה אָנֹכִי עִמּוֹ וְאֶעֱנֵהוּ יִקְרָאֵנִי: שְׁמִי יָדַע כִּי אֲשַׂגְּבֵהוּ וַאֲפַלְּטֵהוּ חָשַׁק בִי כִּי: וְתַנִּין כְּפִיר תִּרְמֹס תִּדְרֹךְ וָפֶתֶן שַׁחַל עַל: רַגְלֶךָ בָּאֶבֶן תִּגֹּף פֶּן יִשָֹּאוּנְךָ כַּפַּיִם עַל: דְּרָכֶיךָ בְּכָל לִשְׁמָרְךָ לָּךְ יְצַוֶּה מַלְאָכָיו כִּי: בְּאָהֳלֶךָ יִקְרַב לֹא וְנֶגַע רָעָה אֵלֶיךָ תְאֻנֶּה לֹא: מְעוֹנֶךָ שַׂמְתָּ עֶלְיוֹן מַחְסִי אֲדֹנָי אַתָּה כִּי: תִּרְאֶה רְשָׁעִים וְשִׁלֻּמַת תַבִּיט בְּעֵינֶיךָ רַק: יִגָּשׁ לֹא אֵלֶיךָ מִימִינֶךָ וּרְבָבָה אֶלֶף מִצִּדְּךָ יִפֹּל: צָהֳרָיִם יָשׁוּד מִקֶּטֶב יַהֲלֹךְ בָּאֹפֶל מִדֶּבֶר: יוֹמָם יָעוּף מֵחֵץ לָיְלָה מִפַּחַד תִירָא לֹא: אֲמִתּוֹ וְסֹחֵרָה צִנָּה תֶּחְסֶה כְּנָפָיו וְתַחַת לָךְ יָסֶךְ בְּאֶבְרָתוֹ: הַוּוֹת מִדֶּבֶר יָקוּשׁ מִפַּח יַצִּילְךָ הוּא כִּי: בּוֹ אֶבְטַח אֱלֹהַי וּמְצוּדָתִי מַחְסִי לַאַדֹנָי אֹמַר: יִתְלוֹנָן שַׁדַּי בְּצֵל עֶלְיוֹן בְּסֵתֶר יֹשֵׁב: כּוֹנְנֵהוּ יָדֵינוּ וּמַעֲשֵֹה עָלֵינוּ כּוֹנְנָה יָדֵינוּ וּמַעֲשֵֹה עָלֵינוּ אֱלֹהֵינוּ אֲדֹנָי נֹעַם וִיהִי:

 

ויאמר ברכת כהנים שלוש פעמים:

יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּא אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵֹם לְךָ שָׁלוֹם:X3

בנים אומרים שלוש פעמים את הפסוק הבא:

רְפָאֵהוּ אֲדֹנָי וְיֵרָפֵא. הוֹשִׁיעֵהוּ וְיִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה.X3

 

בנות אומרות שלוש פעמים:

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. X3