Monthly Archives: פברואר 2020

פתאום הגיע פריג'ידר ורצה לקחת לי את המקרר

יוסי ברקאי

 

אתמול הגעת הביתה ונהיה לי חושך בעיניים.

מה קרה?

קיבלתי התראה אחרונה לפני עיקול מטלטלים.

שלומית מספרת לי שהגיע בחור שנראה כמו פרג'ידר כתום.

גבוה רחב, ג'ינג'י, ובעיקר מאיים.

הוא הסביר לה בשפה מאוד פשוטה ומאוד ברורה, שאם לא נשלם את החוב שלנו לעירייה, בפעם הבאה הוא מגיע עם שוטר ועם צוות מעקלים, ולוקחים לנו את המקרר ואת מכונת הכביסה.

חושך בעיניים.

האמת, מגיע לי.

למה?

כי לפני יותר מחצי שנה התקלקל המנעול של תיבת הדואר שלי.

אצלנו בשכונה, תיבות הדואר מרוכזות בביתן של הדואר.
לכל אחד יש תיבה ממוספרת, ואם אין לך אפשרות לפתוח את התיבה, אתה בבעיה.

צריך להתקשר לדואר ישראל, הם גובים משהו כמו 70 שקלים, ככה אמרו לי, ואז הם מחליפים את המנעול ונותנים לך מפתח.

התקשרתי לדואר, אבל אתם יודעים… דואר…

אחרי 35 דקות על הקו נמאס לי.

ניסיתי עוד פעם או פעמיים.

לא הלך

אף אחד לא ענה לי מעבר לקו.

אז אמרתי "יאללה, שיהיה… לא צריך דואר".

זהו.

לא שילמתי ארנונה, לא חשמל ולא מים.

לא גז, אל טלפון ולא שום דבר אחר.

כיף.

לא?

אבל מה? חברת החשמל יודעת להתקשר אליך ולומר לך שאתה חייב לשלם לפני ניתוק.

אין בעיה, שולפים כרטיס אשראי, נותנים מספר והסיפור נגמר.

אותו הדבר עם בזק ועם חברת הגז.

אבל העירייה זה כבר סיפור אחר.

הם לא מתקשרים, הם שולחים מעקלים ולוקחים את המקרר …

כמובן שהיום כבר פתחתי את הבוקר בהמתנה ממושכת באגף הגבייה העירוני.

מתחנן שיקבלו אותי ויאפשרו לי לשלם.

הרב שלי, שיהיה בריא, לימד אותי שלכל דבר יש סיבה, ומכל דבר צריך ללמוד משהו לחיים.

אז השיעור הראשון שלמדתי מהסיפור הזה זה לדאוג לכך שתהיה לי אפשרות לפתוח את תיבת הדואר.

זהו. נגמרו החגיגות. מטפלים בזה חזק, וממתינים על הקו כמה שצריך, העיקר שיהיה לי דואר.

אבל למדתי שיעור נוסף.

זה לא רק הדואר.

יש עוד הרבה מאוד דברים בחיים שאם אתה מתעלם מהם, אתה עושה חיים.

אבל אחרי זמן מה מגיע החשבון, ואתה צריך לשלם ביוקר על זה שהתעלמת עד עכשיו.

אז כן.

זה לימד אותי שאסור להדחיק שום דבר. כל בעיה וכל חוב שמוטל עלי, אני צריך לעקוב, לבדוק, לראות מה המצב.
לא לחכות שיגיע אלי פריג'דר הביתה וייקח לי את המקרר.

זה נכון גם, ואפילו בעיקר לעניינים רוחניים.

לפעמים אתה אומר לעצמך, יאללה, למה צריך לבדוק את המזוזה..

זה עולה קצת כסף, ואם יגלו שהיא פסולה זה יעלה קצת יותר כי תצטרך לקנות מזוזה חדשה.

בוא נשאיר את זה ככה.

יהיה בסדר.

או שאתה אומר לעצמך, למה להשקיע כל יום שעה או שעתיים בלימוד תורה?

אני כבר כמה שנים לא לומד כמעט תורה, ואל קרה לי כלום.

הכל בסדר….

אז זהו שלא.

שום דבר לא בסדר.

אם אתה לא מטפל בבעיות, הן מצטברות.

הבעיה שברוחניות אין התראות ברורות.

לא שולחים לך מעקל הביתה. נותנים לך לעשות מה שבראש שלך.

ואחרי שמגיע רגע האמת, שבו הבנאדם עוצם את עיניו לנצח, ושמים אותו עמוק באדמה עם מצבת שיש קרה ואפרורית שמכסה אותו מלמעלה… אז מגיע שלב התשלום.

ואז אתה כבר לא יכול להתחרט.

אתה לא יכול לרוץ לאגף הגבייה ולשלם כדי להינצל מהעיקול.

זה כבר מאוחר מדי.

הייתי מאריך עוד בעניין הזה, אבל אני חייב להתקשר לדואר שיסדרו לי כבר את התיבה.

אז נסתפק בזה להיום, ונראה לי שהמסר שלי ברור מספיק.

סומך עליכם שתמצאו לבד את הנמשלים הנוספים למשל האמיתי הזה שקרה לי עם החוב לעירייה.

 

 

על הגשר מרוח סטיקר ענקי: "אחי, הסתכלת היום לשמיים ???"

הסתכלת היום לשמיים – מה עשה לי המשפט התמים הזה ואיך הוא שינה לי את החיים.

 

טור אורח מאת: מענדי

 

לפני חצי שנה השתנו לי החיים.

עד חודש יולי בקיץ האחרון עבדתי במכון הוצאה לאור של ספרים, ישבתי פנאן על כיסא מסתובב, נשמתי אויר מזגנים, ומידי פעם עבדתי קצת.

היה לי זמן לאכול, להתכתב עם חברים, להציץ בחדשות, ואפילו לעשות את דיאטת 3 השעות שזה אומר לצאת כל 3 שעות להפסקת יוגורט עם שקדים…

בערב הייתי יוצא לבלות, טוחן סדרות, ובקיצור חיים על הכיף כיפאק מה שנקרא.

עד שקרה מה שקרה, ובמעבר חד עברתי לנהל עסק אינטנסיבי מאד, שמונה שעות ביום שירות לקוחות פלוס ניהול עובדים.
לאחר מכן בערב טיפול בהזמנות באספקות ובחשבונאות, ובין לבין עונה בטלפון לכמאה חמישים שיחות ביום.

קִיצֶר, נהיה מצב שאין לי זמן כמעט אפילו להתפנות.
שלא לדבר על לנוח, לעשן, לאכול או לבלות, אני פשוט עובד כמו חמור מצאת החמה ועד צאת הנשמה.

ערב אחד, סיימתי פגישה עם בעל מפעל שאני עובד איתו, וישבתי באוטו בפקק ביציאה מאזור תעשייה בפאתי ירושלים, ובראש רצה לי רשימה של משימות שאני עוד צריך להספיק בשעות הקרובות עד שאצנח למיטה כרגיל בסביבות השעה 1 אחר חצות.

פתאום אני מוצא את עצמי בוהה באויר על גשר שעובר מעלי, ועל הגשר מרוח סטיקר ענקי שבטח כמה נַנַחִים הדביקו, ורשום שם:

"אחי, הסתכלת היום לשמיים ???"

אין לי הסבר הגיוני מדויק למה שקרה אחרי זה, הכל קרה כמו מתוך אינסטינקט, פשוט עצרתי בצד ימין של הכביש, דוממתי מנוע, יצאתי מהאוטו, נשענתי על המכסה מנוע, היה שם נוף יפהפה של הרי ירושלים, הרמתי עינים לשמים, והתחלתי להסתכל…

כן, פשוט ככה

להסתכל על השמיים

דקה, שתי דקות, עשר דקות חולפות ואני עדיין מסתכל, למזלי הטלפון נשאר מודבק על המגנט באוטו ואני לא הרגשתי בכלל שהזמן עובר.

אני רק מתבונן על שמיים יפים מעוננים חלקית, נושם נשימות עמוקות של אויר צח, וזהו.

רוגע

הרפיה

מדיטציה…

ולאט לאט מתחילים לעבור לי בראש מחשבות;

יא בנאדם, לאן אתה רץ? תרגיע אחי, תעצור שניה, תנשום עמוק, תפסיק לרדוף כל היום אחרי הזנב שלך.

הסתכלת היום לשמיים ?

וככה אני מתחיל לשחזר את המירוץ המטורף שאני נמצא בו כבר קרוב לחצי שנה, ואומר לעצמי, הלו מה קורה פה??? איפה אתה חי? אתה על הקרקע או שאתה בללהלנד? מה זה המרדף הזה? תרגיע נשמה תרגיע. כפרה עַלֶק.

נעמדתי מול הוואדי הענק שמולי ונתתי שאגה אדירה אהההההההההההה, ככה כמה פעמים, אהההה אהההה אהההה, מעומק הנשמה, פרקתי את כל הכאב והלחץ שעברתי בתקופה האחרונה והחלטתי בנחישות, לא עוד!

אני הולך לשבור את המעגל הזה, אני עוצר את זה כאן ועכשיו!

מה אומר לכם חברים, עבר מאז חודשיים, זה לא קל, אני עדיין באמצע התהליך, עשיתי כמה שינויים משמעותיים בסדר יום שלי, ואני נלחם עם עצמי לשמור על הסדר הזה, אבל זה עולם אחר.

פשוט התחלתי לחיות.

פתאום יש לי זמן להיות קצת בבית, עם הילדים, לצאת עם אשתי לארוחה, או סתם לשבת על כוס קפה ולחייך קצת…

ולמה אני מספר לכם את כל זה?!

כי אנחנו חיים היום בעולם מטומטם, הכל אינסטנט, המוטו זה לא כאן ועכשיו אלא כאן ואתמול, הכל טס במהירות האור.
אתה פותח את הטלפון לחייג לאשתך ואז קופצות לך שבע עשרה הודעות שלא קראת ואתה שוכח כבר מה רצית, ושעה אחר כך היא מתקשרת לצעוק, אתה עושה לה כזה, 'סורי מאמי הייתי בדרך לצלצל אלייך'.
תודו שזה קורה לכם לפחות פעם בשבוע…

וזה כבר אפילו לא בעיית קשב וריכוז, זה פשוט מערבולת אחת גדולה של מירוץ מטומטם שהמוח שלנו בכלל לא עומד בקצב.

לכן אני ממליץ לכם בחום לנסות גם לפעמים כזה בערב אחרי העבודה לצאת קצת לטבע, לבד, בלי טלפון ובלי כלום, ופשוט להסתכל קצת לשמים, להתבונן…

אם בא לך טוב אתה יכול גם לשוחח קצת עם בורא עולם, אה אבא מה נשמע? הרבה זמן לא דיברנו, נראה לי התגעגעתי קצת, מה ככה? איך החיים?…

דבר ראשון תרגישו הקלה מיידית, תוך רגע מפלס הלחץ והדאגות יורד לאפס, ומפה והלאה הכל בונוס מה שנקרא…

תנסו פעם אחת, אתם עוד תודו לי!…

 


רבי נחמן מברסלב שאל פעם את תלמידו: "הסתכלת היום לשמיים ?"

השיב האיש: "לא".

קרא לו רבי נחמן אל החלון ואמר: "אמור לי מה אתה רואה".

השיב לו האיש: "אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה".

אמר רבי נחמן: "עוד חמישים שנה יהיה יריד אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד.
רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות אחרות ואנשים אחרים. וגם אני ואתה לא נהיה כאן עוד.
ובכן על מה אתה כל כך בהול וטרוד שאין לך זמן אפילו להסתכל על השמים?"

(כוכבי אור אות ה')

 

אז השנה בפורים אני מוריד את ה… תחפושת של כל השנה

אז השנה בפורים אני מוריד את ה… תחפושת של כל השנה

יוסי ברקאי

 

שלומית מאוד לחוצה בימים האחרונים.

מה יהיה יוסי, היא שואלת אותי בלילה, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון.

מה יהיה?

כל התחפושות תקועות בסין, ואתה לא תוכל להתחפש השנה…

שתבינו, כל שנה אני חייב את התחפושת הכי עדכנית.

פעם אחת התחפשתי לטראמפ, כשהוא בדיוק נהיה נשיא ארה"ב.

שנה אחר כך התחפשתי ל… וואלה לא זוכר. חח כבר עברו מאז שלוש שנים.

אבל הבנתם את הקטע. אני תמיד חייב תחפושת הכי הכי עדכנית.

השנה חשבתי להתחפש לבני גנץ.

היו דיבורים על זה שימכרו בארץ תחפושות שלו.

אבל עכשיו אומרים שבגלל מגפת הקורונה, כנראה שלא יהיו פה תחפושות.

האמת? עוד לא יצא לי לבדוק, ואני גם לא לחוץ בכלל.

למה לא בדקתי?

כי לך תדע אם גנץ יהיה רלוונטי אחרי הבחירות.

אם ביבי לוקח בענק, גנץ כבר לא מעניין.

אז אני מחכה עד אחרי הבחירות לפני שאני קונה תחפושת, וגם שמעתי פה ושם שיש מצב שכן הגיעו כבר התחפושות והרשתות סתם עושות עלינו דאווינים כדי להעלות קצת את המחירים.

לך תדע…

אבל שלומית לחוצה מאוד.

היא אף פעם לא מתחפשת. היא ביישנית.

זכותה.

אבל היא דואגת לי שאני כן אוכל להתחפש כמו שצריך, ולכן היא לחוצה.

אני מנסה להרגיע אותה, לא כל כך מצליח.

עד שבסוף עלתה לי הברקה…

תקשיבי, נראה לי השנה אני מתחפש ליוסי.

מה יוסי, היא שואלת, איזה יוסי?

יוסי שריד? כבר מזמן לא חי, יוסי ביילין? כבר מזמן לא מעניין.

אולי תתחפש לאיציק, היא אומרת, איציק הסיני, זה כוכב רשת חזק בגלל ה'קורונה'.

עזבי, אני שם תחפושת של יוסי.

איזו תחפושת?

יוסי ברקאי!

היא צוחקת.

מה את צוחקת? אני רציני.

ליוסי ברקאי אתה מתחפש כל השנה, היא טוענת בתבונה רבה.

אבל זה לא יוסי האמיתי, אני עונה לה.

אני כל השנה מתחפש ליוסי אחר, אני קצת מתלהב משטויות, קצת רוצה להיות הבחור המגניב הזה שכולם אוהבים.

כל השנה אני רץ אחרי הכסף כי אני רוצה להיות מוצלח יותר מהשכנים.

אני עוקב אחרי המשחקים כדי להיות בעניינים ולדבר עם החבר'ה בעבודה על השער שהבקיע כדורגלן כזה או אחר, ועל השלשה שהביא הכדורסלן הכוכב במשחק ששודר אתמול בערב.

אבל בתכל'ס…

כל הדברים האלו לא חשובים לי. זה סתם, רק היצר הרע גורם לי להתעסק עם שטויות, במקום לחשוב ולחתור לעיקר.

יוסי האמיתי, רוצה לתת צדקה.

יוסי ברקאי יש לו לב זהב, הוא רוצה השנה לתת משלוח מנות במיוחד לאיש הזקן שגר מעבר לכביש ואפ'חד לא מסתכל לכיוון שלו.

אז השנה בפורים אני לא שם תחפושת.

השנה אני מוריד את התחפושת של כל השנה וחושף את הלב היהודי האמיתי שלי.

תאמינו לי שאם אתם תורידו את התחפושת שלכם, תגלו שבסוף בסוף, אנחנו מאוד דומים זה לזה.

"יהיה לך קשה לעמוד כל הדרך לוורשה, יש רכבת הנוסעת לריגה"

"יהיה לך קשה לעמוד כל הדרך לוורשה, יש רכבת הנוסעת לריגה" רכבת

אוהד אטינגר

 

פייבל היה יהודי עשיר מאוד. הוא התגורר בוורשה בירת פולין, אבל עסקיו היו ענפים ומפוזרים על פני כמה וכמה ממדינות אירופה.

באחד המסעות שערך לרגל מסחרו נסע פעם ברכבת שחלפה בין היתר גם בעיירה קובנה, בה התגורר הצדיק רבי אלחנן וסרמן. השניים למדו יחד בישיבה כשהיו צעירים, ופייבל העשיר שמע שרבי אלחנן הפך לראש ישיבה גדול.

"אולי אלך להתארח בביתו", חשב לעצמו, "כך אראה את חברי הטוב כשהוא ראש ישיבה למאות תלמידים, וגם אוכל קצת לשוחח עמו ולהיזכר בשנות הנעורים המשותפות שלנו".

ירד פייבל מהרכבת, שילם כמה גרושים לאחד העגלונים שמתינו בסמוך לאנשים שאולי ישכרו את שרותיהם, העגלון העמיס את המזוודה של העשיר על גבי העגלה ומיהר להביא אותו אל הכתובת של רבי אלחנן וסרמן.

ירד העשיר מהעגלה, והסתכל על ביתו של רבי אלחנן. הבית היה מיושן, לא פאר ולא הדר, הדלת מקולפת והמדרגות קצת עקומות.

 

פגישה מרגשת

נקש על הדלת, ורבי אלחנן פתח אותה: "חברי היקר", זיהה אותו ראש הישיבה, "איזו שמחה גדולה שבאת לבקר בביתי… מדוע זכיתי לכבוד הגדול הזה, בוא שב, אכין לך כוס תה שתוכל להתחמם מעט".

בזמן שרבי אלחנן ניגש לחלוט את התה, העיף פייבל מבט סביבו, ונחרד לגלות שביתו של רבי אלחנן נראה גרוע עוד יותר מבפנים.

הגיע רבי אלחנן עם כוס התה, העשיר בירך עליה בכוונה ולגם לאטו, כשהוא אינו מצליח להתאפק: "רבי אלחנן ידידי", אמר, "אני רואה שאתה חי בתנאי עוני קשים מאוד. חבל לי עליך אחי, אם רק הייתי שולח את ידך במסחר, כמה שעות ביום, יכולת להיות עשיר מופלג. הרי אתה אדם מוכשר מאוד, ואם אני הצלחתי בעסקים, אתה בוודאי היית מצליח הרבה יותר".

שמע רבי אלחנן, ולא השיב לדברי העשיר. במקום זאת המשיך לשוחח אתו על עניינים אחרים, ולבסוף קם כדי ללוות אותו לתחנת הרכבת.

והנה כשהגיעו לתחנת הרכבת ופנו לרציף שאליו תגיע עוד מעט הרכבת הנוסעת לוורשה, הבחינו ברציך הסמוך, שהיה כמעט ריק מאנשים.

"ראה ידידי", אמר רבי אלחנן לחברו העשיר, "הרציף לוורשה עמוס וצפוף. אין מקום לשבת ברציף, ובטח גם הרכבת צפופה מאוד. ספק אם תמצא מקום לשבת, וגם אם כן תוכל לשבת, יהיה לך צפוף מאוד.

"מה דעתך שנעברו לרציף הסמוך", הוסיף רבי אלחנן, "הרי שם יש מקום לשבת, וגם הרכבת בוודאי תהיה ריקה יחסית ותוכל לשבת נוחות מירבית".

"ידידי רבי אלחנן", השיב לו פייבל בתמיהה, "אני מתפלא עליך. אתה יודע הרי שאני גר בוורשה. אני עכשיו נוסע לוורשה ולכן אני ממתין ברציף של הרכבת לוורשה. מה יצא לי מזה שאשב ברציף של הרכבת הפונה לכיוון ריגה. אין לי מה לחפש בריגה!".

 

איזו רכבת אתה בוחר…

"אבל פייבל", המשיך רבי אלחנן בשלו, "אני חושב עליך, מסכן, זה יהיה לך מאוד קשה לעמוד כל הדרך לוורשה. מדובר בשעות ארוכות של נסיעה. שמע בקולי, גש לרציף השני, אולי תגיע לריגה, אבל בינתיים תוכל לשבת בנוחות, לא תצטרך להידחק ולהצטופף".

פייבל כבר ממש כעס: "ידידי, מה קרה לך. אתה הרי אדם חכם, איך אתה מדבר דברי הבל כאלו? היעד שלי הוא ורשה, מה פתאום אסע לריגה??".

רבי אלחנן הביט בו כשחיוך עולה על פניו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אמר לפייבל, "אתה מוכן להידחק ולהצטופף כדי להגיע ליעד שלך. נכון? אתה לא מוכן לשבת בנוחות וליהנות מהדרך אם זאת לא הדרך שלך.

"כך גם אני. הדרך שלי היא דרך התורה. אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמד תורה לתלמידים, אני רוצה שיהיו לי זכויות. אני רוצה להגיע לעולם הבא עם כמה שיותר מצוות.

"נכון, אני יכול לשלוח את ידי במסחר, כמו שהצעת לי מקודם, כשהיית בביתי, יהיה לי יותר נוח. יהיה לי בית יפה ובגדים מכובדים יותר. אבל הנוחות הזאת לא שווה לי כלום, כי היעד שלי הוא אחר, ובשביל להגיע ליעד שלי אני מוכן להצטופף, להידחק, וגם לחיות בעוני ובמחסור".

 

מעובד מתוך 'ויחי ראובן' – הגדה של פסח         

 

קורונה – איך נזהרים מהנגיף? יש הנחיות מיוחדות ליהודים?

יעקב א. לוסטיגמן

 

המגפה כבר כאן. זאת עובדה מוגמרת. קבוצה של 39 תיירים מקוריאה הדרומית ביקרה בארץ, ולאחר ששבה לקוריאה התברר כי 31 מהם היו חולי 'קורונה'.

המשמעות: אין שום ספק שלפחות אחד מהתיירים נדבק בנגיף עוד לפני שהם יצאו מקוריאה הדרומית והגיעו ארצה. כשהיו בארץ, הם היו צמודים זה לזה במשך שבוע שלם, וכך נדבקו כמעט כולם במחלה.

אם הם הדביקו זה את זה, כמעט בטוח שהם הדביקו גם אזרחים ישראליים. נהג האוטובוס והמדריך שליוו אותם כל השבוע בוודאי היו חשופים לנגיף, ויש סיכוי סביר שהם נדבקו, וכך גם ילדים, נערים, וגם מבוגרים ששהו איתם במקומות שונים, כמו במצדה בה הם ביקרו, במערת המכפלה ובמקומות נוספים.

במשרד הבריאות מניחים שהנגיף כבר בארץ, ובהתאם לכך נדרש כל אזרח להתחיל ללמוד את כללי הזהירות.

כתבנו כאן את השאלות הנפוצות והחשובות ביותר עם התשובות עליהן, אבל לפני כן הרשו לנו לשאול שאלה אחת שנוגעת רק לנו, היהודים:

  • מה מזכיר לנו נגיף קורונה לגבי 'זיהום סביבתי'?

הנגיף הוא יצור קטן כל כך, עד שאי אפשר לראות אותו אפילו באמצעות מיקרוסקופ רגיל, וכדי לצפות בו צריכים המומחים להשתמש בציוד אלקטרוני משוכלל מאוד.

כשאדם נדבק בנגיף, בתחילה לא נראה עליו סימן כלשהו. הוא לא השתנה, ואפילו אינו סובל מחום או שיעול.

אבל האדם שנדבק בנגיף, הופך לפצצה מתקתקת, הוא צועד ברחובה של עיר כאחד האדם, וללא ידיעתו הוא מפיץ את המחלה ומדביק בה אנשים אחרים, בהם גם אנשים שעלולים למות ממנה חלילה וחס.

לכן, כשאנחנו שומעים שיש מדינה שבה יש אנשים רבים עם הנגיף, משרד הבריאות מזהיר אותנו שלא נבקר בה, שלא נתקרב אליה, ושכל מי ששהה בה צריך לבדוק את עצמו במשך שבועיים, לראות אם הוא לא נדבק חלילה, לפני שיצא לרחובה של עיר. כדי שלא לסכן אחרים.

בדומה לנגיף הקורונה יש 'נגיף' מסוג קצת שונה. היצר הרע. גם הוא בלתי נראה, אפילו לא באמצעות ציוד משוכלל מאוד. אדם שעושה עבירות נראה כמו אדם רגיל, אנחנו לא יכולים לראות שום שינוי על הפנים שלו, על צורך ההליכה או דרך הדיבור שלו. אבל בפועל הוא חולה, והוא מדבק את כל מי שבא בסביבתו. כשאנחנו ליד אדם שאינו הגון, ושסובל ממחלה רוחנית, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כדי שלא נידבק ממנו חלילה.

ועכשיו נחזור לנגיף קורונה .

אז מה באמת אנחנו צריכים לדעת? יש הרבה מאוד מידע באתר של משרד הבריאות ובמקומות נוספים, אבל לכאן ליקטנו מתוך דף המידע של משרד הבריאות, את המידע הכי מעשי והכי רלוונטי:

  • איך בני אדם נדבקים בנגיף?

ישנה העברה של הנגיף קורונה מאדם לאדם, ככל הנראה בחשיפה להפרשות מדרכי הנשימה בעת עיטוש או שיעול.
טרם הוברר עד כמה המחלה מדבקת, אך בשלב זה נראה כי רמת הדבקה דומה לפחות לזו של נגיף השפעת.
עדיין לא ברור האם אנשים יכולים להדביק לפני הופעת תסמינים של המחלה, או שההדבקה מתחילה להתבצע רק לאחר הופעת התסמינים אצל החולה המדבק.

  • איך אוכל לדעת אם נדבקתי בנגיף חלילה?

סימני המחלה הנגרמת מנגיף הקורונה דומים לאלו של שפעת: חום, שיעול, קוצר נשימה וקשיי נשימה.
למעשה, לא ניתן להבדיל בבדיקה קלינית בין הדבקה בנגיף הקורונה לבין מחלות נשימתיות אחרות.
רק באמצעות בדיקת מעבדה אפשר לדעת זאת בוודאות.

המחלה עלולה להוביל לדלקת ריאות קשה, לתסמונת נשימתית חמורה, לאי ספיקת כליות ואף למוות חלילה וחס.
אחוז הסיבוכים הקשים מכלל הנדבקים טרם הוברר.

  • קורונה – עד כמה זה מסוכן?

הנתונים המפורסמים מסין מצביעים על כך שברב המקרים מדובר במחלה קלה.
עד 20% מהחולים המאובחנים מפתחים סיבוכים ושיעור התמותה הינו כ-2% מהחולים. ניתן להניח כי לא כל החולים בסין מאובחנים.

לא ברור גם מהם גורמי הסיכון לפתח מחלה קשה.
על פי המידע כעת, נראה כי המחלה קשה יותר בקרב מבוגרים ואנשים הסובלים מפגיעה במערכת החיסון וממחלות כרוניות.

  • אם הייתי ליד מישהו שחולה בקורונה, מה אני צריך לעשות?

במקרה של מגע הדוק עם חולה מאומת במחלה, יש להיכנס לבידוד בית על פי ההנחיות ולדווח על כך למשרד הבריאות כמחויב על פי חוק באמצעות טופס מקוון או המוקד הטלפוני "קול הבריאות" 5400*.
במקביל יש לפנות טלפונית לרופא המטפל או למוקד קופת החולים להתייעצות.
אילו שהוחלט לגביהם שאכן היו במגע הדוק נדרשים לפעול לפי אותן הנחיות המומלצות לחוזרים מסין ומהמדינות הנגועות בנגיף – בתשובה הבאה.

  • אם הייתי בסין, יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, תאילנד או מקאו, מה אני צריך לעשות?

​בידוד בית למשך 14 יום מהיציאה ממקום זה.
הבידוד והודעה על כך למשרד הבריאות מחויב על פי חוק.
מי ששהה בסין חייב לנהוג לפי הוראות אלו גם אם עבר בה רק במסגרת טיסת קונקשן, בשאר המדינות המוזכרות בשאלה ההוראות חלות רק על מי ששהה בתוך המדינות עצמן.
מי שנשאר רק בשדה התעופה אינו מחויב לנקוט באמצעים אלו.
כמו כן צריך להתקשר ל מוקד 101 של מד"א ולדווח על חזרתך ממדינה הנגועה בנגיף.

  • מה עושים בבידוד מחשש להידבקות בווירוס הקורונה?

אין לצאת מהבית.

יש לשהות בחדר נפרד מאוורר היטב עם דלת סגורה.
יציאה מהחדר תהיה רק לצורך פעולות הכרחיות ולזמן קצר ככל הניתן, תוך כדי כיסוי הפה והאף במסכת אף-פה או בבד.
במידה וישנם מספר מבודדים באותו משק בית, הם יכולים לשהות יחד באותו חדר.
במידה וכל בני הבית נדרשים לבידוד, אין כל מגבלות מיוחדות בתוך הבית.

צריך לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי לפני ואחרי הכנת אוכל, לפני אכילה ולפני ואחרי שימוש בשירותים.
במידה ועל הידיים יש לכלוך נראה לעין, יש להעדיף שטיפה במים וסבון על פני חומר חיטוי.
עדיף להשתמש בניירות חד-פעמיים לייבוש הידיים.

במידת האפשר, יש להשתמש בשירותים נפרדים.

יש להקפיד על כיסוי הפה והאף בעת עיטוש או שיעול, בעדיפות אל תוך מטפחת חד פעמית או מרפק מכופף.
זאת על מנת למנוע את פיזור הנגיף.
מיד לאחר מכן, יש לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי.

אם הופיעו חום או תסמינים נשימתיים, ובכל בעיה רפואית, יש לפנות למוקד 101 של מד"א.

  • מה אנחנו לומדים מהווירוס הזה?

כמו שאמרנו בהתחלה, הווירוס הוא אמיתי מאוד, אבל הוא גם משמש כמשל. מהווירוס אנחנו צריכים ללמוד כמה עלינו להתרחק מהעבירה.

היצר הרע מפתה אותנו לדברים קטנים, חטאים לא מורגשים כאלו, שאחרי שעברנו עליהם חלילה וחס אנחנו לא מרגישים שום שינוי.

אבל חכמי המשנה לימדו אותנו ש"עבירה גוררת עבירה".

חטא אחד קטן, מביא אחריו עוד חטא קטן ועוד אחד, ואז, לאט לאט החטאים גדלים, בקצב איטי מאוד, עד שהאדם החוטא מוקף פתאום בעבירות מכל עבר, הוא שקוע בתוך הטומאה, ואז הוא כבר חולה מאוד.

אבל אל יאוש, גם מי שכבר שקוע בחטאים חלילה וחס, עדיין יכול לקבל 'תרופה', כלומר לחזור בתשובה, להתוודות על חטאיו ולכפר עליהם.

אבל זה כבר נושא למאמר נפרד…

"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

יוסי ברקאי לשיר

 

לפני כמה ימים דיברתי עם עצמי על הנושא של 'חינוך עקיף'.

אמרתי לי, וגם לכם, שהדרך הכי טובה להשפיע על אנשים זה לדבר איתם בצורה עקיפה.

כי השיטה ה'דוגרית' לא עובדת.

מניסיון.

אחר כך חשבתי על זה קצת, והבנתי משהו קצת יותר עמוק בסיפור הזה.

רוצים לשמוע?

יאללה.

אבל קודם סיפור…

פעם פעם, כשהייתי ילד בן 10 בערך, ארגנו אצלנו בבית הספר מקהלה של ילדים, לכבוד מסיבת חנוכה.

התמזל מזלי, והמורה בחר בי כאחד מילדי המקהלה.

הייתי מאושר!

אבל מה זה מאושר…

באותו היום לא הלכתי לשום מקום.

ז'תומרת בטח שהלכתי, אבל זה לא היה בהליכה אלא בצעדי ריקוד.

אח שלי הגדול ראה אותי מהדס ומקמץ בעליזות, ושאל אותי: תגיד מה אתה כל כך מאושר היום?

אמרתי לו, מה אתה לא יודע? מינו אותי להיות חבר במקהלה של מסיבת חנוכה…

"וואלה יופי", אמר אחי, "כל הכבוד לך".

אחרי כמה דקות אני שומע אותו מדבר עם חבר שלו, ואחר כך הצטערתי מאוד שהקשבתי לשיחה הזאת.

"איזה קטע, אתה לא מבין", הוא אמר לחבר, "אח שלי יוסי?? מינו אותו להיות חבר במקהלה.

"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

"אבל מה? המורה שלו חבר של אבא שלנו, כנראה בגלל זה הוא נתן לו את התפקיד".

אתם כבר מכירים אותי, אני לא מתרגש מאנשים.

שמעתי, צחקתי, אמרתי לעצמי שהוא מקנא והמשכתי הלאה.

שרתי במקהלה והכל היה בסדר גמור.

גם הקול היה בסדר גמור.

תאמינו לי.

אבל אחרי כמה ימים ואולי כמה שבועות, המילים ששמעתי בדרך אגב, התחילו לחלחל לי פנימה.

'מים שקטים חודרים עמוק'.

מכירים את פתגם הזה?

אז אני לא רק מכיר, אני הרגשתי אותו על בשרי.

אחרי חודש כבר התביישתי לשיר בקול…

עברו כמה שנים טובות, עד שיום אחד שרתי לעצמי ככה בשקט, כשחשבתי שאף אחד לא שומע אותי.

אחי הגדול, אותו אח שדרס את הביטחון העצמי שלי בכל הקשור לשירה וזמרה, שמע אותי.

"בוא'נה יוסי, אתה שר יפה… ואללה לא ידעתי".

בום!!

חטפתי שוק.

הסמקתי עד תנוכי שערותי או עד שורשי אוזני… חח זה הפוך אני יודע, אבל תאמינו לי שאז לא ידעתי. פשוט הייתי בהלם כבד.

לקח לי כמה שנים להתאושש ולשקם את הביטחון העצמי הירוד שלי.

לאט לאט התחזקתי. שרתי בהתחלה רק לעצמי, אחר כך רק יחד עם עוד אנשים כששרו זמירות שבת מסביב לשולחן ובאירועים שונים.

בסוף בסוף התחלתי לשיר בקול, בלי להתבייש מאף אחד.

סיפור קצת עצוב.

נכון?

הבעיה שהסיפור הזה קורה לכל אחד מאתנו. ולא פעם אחת. לשיר

אנחנו כל הזמן שומעים דברים בדרך עקיפה.

פעם הדברים האלו מחזקים אותנו למעשים טובים, ופעם הם דורסים לנו את הביטחון העצמי.

לפעמים הדברים האלו מעודדים אותנו למעשים שליליים.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל ברבנים חלילה וחס, ואומרים לעצמנו 'וואלה… יש משהו בדברים שלו'.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל בצורך להקפיד על מסעדה שיש לה כשרות של רב.

ואומרים לעצמנו "אולי באמת לא צריך. גם בבית שלי אין רב שנותן כשרות, אז מה? האוכל בבית לא כשר???".

זה לא רק בקטע הדתי.

זה נכון לגבי כל דבר בחיים.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

לבנות חומות מסביבנו. לא חומות כאלו ששום דבר לא נכנס. לא בונקר.

חומות שיש בהן פתח רחב.

שער גדול שדרכו נוכל להכניס לתוכנו הרבה מאוד מסרים ומחשבות.

אבלם בשער חייב להיות שומר שבודק כל מה שנכנס.

אם זה חיובי, אני לוקח, אם זה שלילי אני זורק.

שלא תחשבו שזה קל, זאת עבודה של הרבה שנים. אבל לאט לאט אנחנו לומדים לנהל לעצמנו את החיים באופן עצמאי, ומפחיתים את מידת ההשפעה החיצונית שיש עלינו.

מצד שני, אנחנו לומדים להיות מושפעים מאוד מדברים חיוביים, לאמץ אותם אל לבנו בחום ובאהבה.

מי שעובד על זה, רוכש את המיומנות להבדיל בין החיובי לשלילי.

מי שמצליח בכך, החיים שלו תותים.

תאמינו לי.

מניסיון!

אני אוכל לומר לילדים שלי: "תקשיבו מתוקים, אני עשיתי מאמצים. אבל זה לא הלך. אין כסף!!

יוסי ברקאי

 

הייתי לחוץ בטירוף.

אתם לא מבינים כמה.

זה היה משהו כמו עשר דקות לפני סגירת דוכני הפיס, בערב שבו נערכה הגרלת הלוטו הגדולה שהיתה על 80 מיליון שקלים.

אני חייב להשתתף בהגרלה הזאת.

טוב, ברור לי שאני כנראה לא אזכה בכסף, אבל אפילו לא לקנות כרטיס??

הזוי!!

חייב לקנות!! לפחות אני אוכל להסתכל לילדים שלי בעיניים ולהגיד להם: "תקשיבו מתוקים, נכון אתם רוצים שבוע בבית מלון? אז אני עשיתי מאמצים. אפילו קניתי כרטיס לוטו, אבל זה לא הלך. אין כסף!! אולי בשנה הבאה…".

אבל אם אני לא קונה כרטיס אפילו, איך אני אגיד להם שאין בית מלון.

אה?

אני סתם יוצא אבא לא אכפתי. אפילו כרטיס לוטו ב-12 שקל אני לא קונה למענם??

אין מצב!!

אבל מה?

עוד עשר דקות סוגרים את דוכן הפיס.

אני נוסע במהירות, מרוכז כולי בכביש כדי לא לדרוס אף אחד חלילה וחס, מנסה לאתר את החניה הקרובה ביותר לדוכן הפיס, יוצא מהאוטו כל עוד רוחי בי.

ו… מגיע לדוכן.

אבל יש תור, שני אנשים לפני, והמחשב שלו עוד רגע נסגר אוטומטית.

ככה זה עובד אצלם.

יאאאאללללה

מה עושים?

אני מתנשף עדיין מהריצה המבוהלת, ולא מוריד עין מהשעון, והנה מגיע זה שלפני מסיים לשלוח את הכרטיס שלו, ו…

המחשב כבה.

"מצטער אדוני, מכירת הכרטיסים הסתיימה", ככה אומר לי המוכר.

אני לא כועס עליו. זו לא אשמתו, זה ההנהלה הראשית של מפעל הפיס.

תכל'ס הם צודקים, יש זמן, והיה לי הרבה זמן לרוץ לקנות כרטיס.

זה אני שהייתי עצלן ובטלן.

אשמתי!!

אני חוזר לאוטו בצעדים כושלים… מרגיש מאוד רע.

אם רק הייתי קונה את הכרטיס בזמן, יש מצב שהייתי יוצא עם 80 מיליון שקל.

נשארתי בלי כלום.

12 שקל יש לי ביד. הכסף שהתכוונתי לשלם עבור הכרטיס.

זהו.

לא נעים בכלל!!

**

בדרך חזור זה הכה בי.

בום!!

הרגשתי כאילו הלב שלי נשמט ונופל על הכביש…

עצרתי את האוטו בצד ועיכלתי את המחשבה הזאת. או לפחות ניסיתי לעכל.

תגיד, מה נראה לך? הכל כסף בחיים? זה מה שמצער אותך?

כן, בהחלט.

בסדר תצטער על ה כסף, אין בעיה, אבל אתה יודע כמה דברים אתה מפסיד חוץ מהגרלות לוטו?

לא, מה אני מפסיד.

כמה שעות ביום אתה לומד תורה?

אהההה נראה לי חצי שעה.

חצי שעה??

כן… בערך.

אתה יודע כמה שווה שעת לימוד תורה? אתה יודע כמה שווה ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על כוס מים?

כמה שווה מצוות צדקה, אתה נותן שקל לעני ומרוויח מצווה ענקית!!

כמה שווה הנחת תפילין?

אבל אני מניח תפילין…

בסדר, יפה שאתה מניח, אבל האם אתה מעריך את הזכות להניח תפילין? יצא לך פעם לפצוח בריקוד קטן ככה מרוב שמחה על המצוה המיוחדת הזאת?

האמת שלא…

לא חייב לרקוד, אבל תדע להעריך.

אבל מה זה קשור עכשיו?

אהה!! אתה חושב זה לא קשור?

בטח שזה קשור.

אתה עכשיו נמצא לפני שהמחשב נכבה. יש לך הזדמנות לקנות כרטיסים, אבל לא כרטיסי הגרלה אלא כרטיסי זכייה.

כל כרטיס מזכה אותך בפרס עצום.

ברגע שתעצום עיניים ותלך לבית עולמך כשתהיה זקן ושבע ימים, יביאו אותך לפני בית דין של מעלה, ישקלו במאזניים את כל המצוות שלך, וייתנו לך שכר עצום על כל מצווה ומצווה.

כן אני יודע. למדתי על זה בבית הספר.

זה שאתה יודע זה לא מספיק. השאלה מה אתה עושה עם הידע הזה.

תחשוב מה קורה לבנאדם כשהוא נפטר.

הנשמה יוצאת מהגוף, ומביאים אותה לשם, למעלה, היא מקבלת שכר שאנחנו לא מסוגלים לדמיין על כל מצוה ומצווה שעשה הבנאדם כשהיה חי.

תחשוב מה הנשמה מרגישה אז.

בדיוק כמו שהרגשת כשהפסדת כרטיס לוטו על 80 מיליון שקל, אבל בעוצמה הרבה יותר חזקה.

י-א-לל-ה כמה מצוות יכולתי לעשות.

עוד קצת צדקה, עוד קצת השקעת מחשבה בהנחת תפילין, קצת חיוכים ומילים טובות לאנשים מסכנים ולאנשים שאינם מסכנים, קצת עזרה לקשישים פה ושם לסחוב שקיות הביתה.

כלום השקעה!!

ואיזה שכר אדיר על כל מצווה….

לא חראם על כל אותם ימים שבהם למדת רק חצי שעה תורה ויכולת ללמוד שעה וחצי??

תגיד!!

לא חראם??

 

'שבת שקלים'… למה לא דולרים?

יעקב א. לוסטיגמן

 

אחת מארבע הפרשיות שקוראים בבית הכנסת בשבתות של חודש אדר, היא 'פרשת שקלים'.

זהו הטקסט בתורה שבו הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לתת מדי שנה 'מחצית השקל' תרומה לה'.

הציווי מופיע בחומש שמות, פרק ל', פסוק י"ג וזה לשונו: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'".

הציווי הוא לתת מטבע של חצי מהשקל המקראי, מטבע כסף שבתקופת התלמוד הוא הוערך בקרוב לשניים וחצי אחוזים ממשכורתו של פועל ממוצע.

את מחצית השקל היו נותנים פעם אחת בשנה, במהלך חודש אדר.

 

למה רק חצי? שקלים

חכמי התלמוד ופרשני המקרא הסבירו הסברים רבים בטעמה של המצווה, ומדוע ציווה הקדוש ברוך הוא לתת דווקא מטבע של מחצית, ולא מטבע המסמל ערך של משהו שלם.

ההסבר הנפוץ הוא שהקדוש ברוך הוא רצה שכל יהודי ירגיש שהוא שווה רק 'חצי', וכדי להשלים את החצי הזה עליו להשתתף עם שאר בני ישראל, ורק כשאנחנו באחדות אנחנו זוכים לשלמות.

בגלל שהציווי לתת את מחצית השקל הוא בחודש אדר, קבעו חכמי התלמוד שבכל בית כנסת ברחבי העולם, יקראו מדי שנה, בשבת שלפני ראש חודש אדר, את הפרשה העוסקת בציווי זה, וכך יזכרו כולם להכין את הכסף – מחצית השקל עבור כל אחד מבני משפחתם.

מאוחר יותר הגיעו שליחי בית הדין הגדול שבירושלים לכל עיר ועיר, והיו אוספים ומקבצים את הכסף מידי הציבור.

עם הכסף הזה קנו את הבהמות לקרבנות הציבור: קרבן התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש מדי בוקר וערב, וכן קרבנות ה'מוספים' שהיו מקריבים בשבתות, בראשי החודשים ובחגי ישראל.

הרעיון הוא שהקרבנות הללו נקנו במשותף על ידי כל עם ישראל, וכך כל אחד מהקרבנות הללו ייצג כל יהודי ויהודי, שהיה לו חלק בהקרבת הקרבן בבית המקדש.

גם בימינו, כשבית המקדש אינו קיים ואנחנו לא חייבים לתת מחצית השקל מדי שנה, אנחנו עדיין קוראים בבית הכנסת את 'פרשת שקלים', כדי שכאשר ייבנה בית המקדש נדע על ההלכה הזאת וניתן את מחצית השקל, בתקווה שבית המקדש ייבנה בימים הקרובים ונוכל לתת את מחצית השקל בחודש אדר של שנה זו.

 

איך זה קשור אלינו?

למרות שהמצווה של מחצית השקל אינה נהוגה בזמן הזה, כי בית המקדש חרב, ברוב קהילות ישראל נוהגים לתת חצי שקל או חצי דולר, בכל מדינה לפי הכסף המקובל בה, בערב יום הפורים או במהלך יום הפורים, ואת הכסף הזה תורמים לבית הכנסת לצורך התחזוקה השוטפת שלו.

מנהג זה נקרא 'זכר למחצית השקל', כי הוא אינו מצוה מהתורה כאמור, אלא רק מנהג שאנחנו נוהגים כדי לזכור את אותה מצוה חשובה ויקרה שאפשרה לכל יהודי להיות שותף להקרבת הקרבנות בבית המקדש.

השבת שלפני ראש חודש אדר שבה אנו קוראים את 'פרשת שקלים', מכונה 'שבת שקלים', והיא הראשונה מבין 'ארבע הפרשיות'.

שלושת הפרשיות האחרות נקראות 'זכור', 'פרה' ו'החודש', ובהתאם לכך גם השבתות שבהן קוראים אותן נקראות 'שבת זכור', 'שבת פרה', ו'שבת החודש'.

מעניין לציין כי בשבתות אלו מוציאים מארון הקודש שני ספרי תורה: באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני את 'פרשת שקלים'.

אם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים את פרשת 'שקלים' באותה השבת, ואז מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה: באחד קוראים את פרשת השבוע, באחד את פרשת 'שקלים', ובשלישי את הקריאה שיש לקרוא בכל ראש חודש.

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא עקשנית. אי אפשר לשנות את דעתה

חינוך עקיף

יוסי ברקאי

 

הבת השלישית שלי, מיכלי, תמיד היא מרוצה ומאושרת.

אם יש לה מבחן גדול בבית הספר, זה אומר שאמא מרשה לה ללכת לישון מאוחר בלילות שלפני כן, כדי לדגור על החומר.

כיף!!

לא?

אם היא קיבלה מכה, היא בוכה קצת, אני לא אומר שלא.

אבל זה עובר לה מהר מאוד.

אם מישהו עצבן אותה, וזה קורה הרבה בבית שיש בו חמישה ילדים שצריכים להתחלק במשחקים, להסתדר בכל פעם מחדש לגבי מקומות הישיבה מסביב לשולחן בארוחת הצהרים או הערב.

קיצור, אם מישהו מעצבן אותה, היא מעצבנת אותו בחזרה, אבל מיד אחר כך היא חוזרת לעצמה.

שמחה ומאושרת, אמרנו?

אמרנו!

אז למה אני מספר לכם על מיכלי?

קודם כל כי אני מאוד גאה בה. אין עליה, חיימשלי.

אני גאה בכל הילדים שלי, שלא תבינו לא נכון, הם כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו שלו.

אבל עכשיו אני רוצה לספר לכם על מיכלי.

למה?

תקשיבו סיפור…

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא ילדה עקשנית בלי עין הרע.

לפעמים 'נתפס' לה משהו, ואתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את דעתה.

למשל, היא מחליטה שהיא ישנה עם שמיכה דקה. לא רוצה שמיכה עבה ומחממת.

אני מגיע בלילה בודק מה קורה עם הילדים הישנים, הילדה קפואה!!

שם לה שמיכה נוספת, והיא מעיפה אותה מתוך שינה.

אני אומר לה מיכלי, פליז, שימי עוד שמיכה, זה מסוכן, את עלולה להצטנן חלילה…

לא יעזור כלום.

עקשנית, כבר אמרנו?

אמרנו!

בתקופה האחרונה הילדה החליטה שהיא לא אוכלת יותר ירקות.

"מיכלי תאכלי קצת סלט", לא רוצה.

"אני אכין לך כריך עם גבינה ופרוסות עגבניה", לא רוצה.

"מיכלי, לקלף לך גזר ולחתוך לרצועות?" לא.

כלום!

אשתי אומרת לי אין מה לעשות, עזוב אותה. אתה מכיר אותה ויודע שאי אפשר להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה.

החלטתי לעבוד איתה בצורה שונה מהרגיל.

'חינוך עקיף' קוראים לזה. חינוך עקיף

ישבתי עם הילדים ושוחחתי אתם קצת מה קורה בבית הספר ובתלמוד תורה, מה אתם, עם הם רבים ועם מי הם השלימו.

הדברים הרגילים… אתם יודעים.

ואז תוך כדי סיפרתי להם שהיום פגשתי את שמוליק, חבר שלי מהילדות.

נדהמתי לראות ששמוליק הפך להיות עיוור.

לא עיוור לגמרי, אבל כבד ראיה. הוא הולך ברחוב עם מקל עיוורים, ומבקש מאנשים שיעזרו לו לעבור את הכביש.

מסכן…

הילדים הגיבו בחמלה ורחמים גדולים על האיש ועל הילדים שלו שבטח לא פשוט להם להתמודד עם זה שאבא שלהם כמעט לא יכול לראות אותם.

"איך זה קרה לו?" שאלה אותי מיכלי…

אמרתי לה את האמת.

"שמוליק אמר לי שהרופאים טוענים שזה קרה לו בגלל שבילדות הוא לא אכל ירקות. אמרו לו שזה לא בריא, ושהגוף חייב את הוויטמינים והמינרלים שיש בירקות אבל הוא התעקש. עכשיו הוא משלם את המחיר למרבה הצער. ולא רק עכשיו, אלא מעכשיו ועד סוף ימי חייו עלי אדמות…".

זהו.

קמתי והלכתי משם.

לא אמרתי למיכלי כלום על זה שגם היא לא אוכלת ירקות. כבר חודש שלא דיברתי איתה על זה.

כשחזרתי הביתה הילדים בדיוק אכלו ארוחת ערב.

מה נראה לכם שהיה בצלחת של מיכלי?

סלט ירקות!!

סלט אמיתי, עם מלפפון, עגבניה, גזר מגורד, קוביות בצל ופרוסות דקיקות של קולורבי.

הבלעתי חיוך של ניצחון, ולא אמרתי לה כלום.

למחרת בבוקר מרחתי לה גבינה בכריך, והיא באה וביקשה שאשים לה גם פרוסות עגבניה. הסתכלתי עליה בעיניים גאות, ואמרתי לה "כל הכבוד לך מיכלי. אני מאוד מעריך אותך על השינוי הזה".

סיפור יפה, אה?

אבל מה הקטע בסיפור אם אין בסוף מסר חזק?

לא שווה כלום.

אבל אל תדאגו, הנה זה מגיע:

חשבתי לעצמי, בוא'נה יוסי, תראה מה זה…

מסרים עקיפים חודרים עמוק.

בשפה מקצועית קוראים לזה חינוך עקיף.

כל בנאדם, ילד או מבוגר, אם אתה רוצה להעביר לו מסר שהוא צריך להשתנות או להשתפר, תמיד תעשה את זה בעקיפין.

אף פעם אל תהיה דוגרי.

הדוגריות לא עוזרת!!

כי חינוף עקיף עובד לא רק על הילדים, אלא גם על חברים ואפילו על נהג האוטובוס שאתו אתה נוסע כל יום.

יום אחד תגיד לו שאתה מה זה מעריך אותו על זה שיש לו סבלנות לנוסעים הקשישים.

פתאום תראה שבאמת יש לו סבלנות אליהם.

תאמינו לי…

אני אומר לכם את זה מניסיון.

כשאני רואה אותם, הלב שלי מחסיר פעימה. אני משתדל לקחת את הנתיב השמאלי ביותר, ומתחבא מאחורי משאית

יוסי ברקאי

 

הייתי בדרך לירושלים, נוסע במכוניתי המקרטעת.

טוב, היא לא כל כך מקרטעת, אבל היא נראית ישנה מאוד.

למה?

כי היא באמת ישנה.

קיצור, כשאני עובר את שער הגיא, עומדת בצד ניידת של משרד התחבורה, ולצדה ניידת משטרה.

מכירים את זה?

הם תופסים מכוניות באופן אקראי, ומעבירים אותן בדיקת בטיחות.

אח שלי, שנתן לי במתנה את המכונית הישנה שלו, תמיד מזהיר אותי מפניהם.

"אם הם עוצרים אותך", הוא אומר לי בביטחון רב, "הם פשוט משביתים לך את האוטו. אין מצב שהם מאשרים לך להמשיך לנסוע עם הגרוטאה הזאת על הכביש".

לכן, כשאני רואה אותם, הלב שלי מחסיר פעימה.

אני משתדל לקחת את הנתיב השמאלי ביותר, ואם בדיוק עוברת משאית גדולה באזור, אני מאט מראש את קצב הנסיעה שלי, ומתחבא מאחוריה.

כמובן שאני מקפיד לא להסתכל לכיוונה של הניידת, למקרה שהם כן יראו אותי וינסו לעצור אותי.

אם לא שמתי לב שאמרו לי לעצור, לא עשיתי שום דבר רע כשהמשכתי לנסוע.

לא ככה?

בקיצור, הלב שלי החסיר פעימה.

אולי אפילו שתי פעימות.

ברוך ה' הם לא עצרו אותי. הרווחתי עוד כמה ימים על הכביש עם הרכב הישן. בואו נקווה שגם בפעם הבאה לא יעצרו אותי לבדיקה…

במשך כמה דקות, הם כבר הרחק מאחורי, אבל הלב שלי עדיין דופק בחוזקה.

לא נעים בכלל!

תכל'ס אולי באמת הגיע הזמן לשלם קצת ולעבור לרכב חדש יותר.

אני בכלל לא בקטע של כלי רכב חדישים.

אין לי שום משיכה למכונית יפה או חדשה.

אבל אני לא רוצה לחשוש כל כך בכל פעם שאני עובר ליד ציידי המכוניות הללו.

למה אני מספר לכם את זה בכלל?

בגלל שהיום עברה לי מחשבה מאוד מאוד חזקה בראש.

חשבתי לעצמי, תגיד, רק ממשרד התחבורה אתה פוחד?

מתי הפעם האחרונה שבה הלב שלך דפק ככה חזק בגלל שפחדת מהקדוש ברוך הוא?

מתי בפעם האחרונה הרגשת צורך עז לשפר את המעשים שלך כדי שבביקורת הרוחנית הבאה שתיערך לך, תוכל לעבור בשלום ולא 'ישביתו' אותך לחלוטין??

אה?

תענה לי!!

מתי??

בכל ערב אתה הולך לישון והנשמה שלך עולה לשמים, שם היא עוברת בדיקה מקיפה ויסודית.

מחברים לה כבל USB למחשב של הקדוש ברוך הוא, כביכול, והוא עובר על כל הנתונים.

שעת קימה, כמה זמן לקח לך להתלבש, האם זכרת לנעול קודם נעל ימין ורק אחר נעל שמאל ואז לקשור שמאל ואחר כך ימין.

התפללת?

זה נקרא להתפלל????

קצת מלמלת עם השפתיים… ביג דיל!

איפה הלב? איפה הכוונה??

וואו… אני אומר לכם, לא נעים בכלל.

בעיקרון הקדוש ברוך הוא יכול 'להוריד מהכביש' כל אחד מאתנו, ותאמינו לי שיש לו מספיק סיבות טובות לעשות את זה.

אבל הוא מרחם עלינו, אוהב אותנו, נותן לנו הזדמנות שניה, שלישית, עשירית, ואפילו בפעם המיליון הוא נותן לנו עוד הזדמנות.

אבל אולי הגיע הזמן לעשות לנשמה שלנו טיפול עשרת אלפים… לתקן את מה שצריך, כדי שבבדיקה הבאה לא יהיו ליקויים, ואם יהיו ליקויים, לפחות נראה לו, לאבא שבשמים, שאנחנו עובדים על זה ומנסים לתקן…

 

אז יאללה

שיהיה לכם בהצלחה

מחר נתראה שוב בעזרת ה'.

אם הוא לא יוריד אותי מהכביש….

יוסי

"אני לא מתפללת תפילת 'שמונה עשרה', כי אני לא יודעת מה צריך לעשות"

שלום לכבוד הרב
אני בת 22, חוזרת בתשובה.

יש לי כמה שאלות שאשמח לקבל בתשובה עליהן.

גדלתי בבית מסורתי, לא דתי, וחונכתי בבתי ספר חילוניים. יש בי בושה על כך שאני לא יודעת כלום לגבי סיפורים מהתורה ודברים בסיסיים נוספים.

אני משתדלת לברך ברכות השחר, ברכת אשר יצר וברכת מזון. אלו התפילות היחידות שאני יודעת.

אני לא מתפללת תפילת 'שמונה עשרה', כי אני לא יודעת מה צריך לעשות ואיני יודעת איך להתפלל בכוונה, כי איני מבינה את המשמעות של המילים, ואני לא חזקה מספיק.

מידי פעם אני הולכת לשיעורי תורה ומקשיבה באינטרנט לשיעורים, אבל אני רוצה  לדעת איך אוכל להעמיק את הידע, ואשמח אם כבוד הרב ינחה אותי בעניין הזה.

בנוסף אני רוצה לשאול שאלה הלכתית לגבי מצוות כיבוד הורים: אני גרה בבית עם המשפחה ואני יודעת שכיבוד הורים זה חובה, אבל יש לי אמא שמהרגע שהיא קמה היא רק מקללת ומשפילה אותי כל פעם שהיא רואה אותי. ההורים שלי הם לא יציבים, כל דבר קטן מערער אותם ואין לי שום כוח לדבר איתם במיוחד לא עם אמא שלי שרק מקטינה אותי ומביאה אותי לכעס רב.

איך אוכל להתחזק במעלה הזאת? כמה אפשר לשתוק? האם הפתרון הוא ללכת למדרשה? הבעיה היא שאני בן אדם סגור, ביישן, ואני לא יודעת אם אסתדר שם.

 

בתשובה:

שלום וברכה

קודם כל – כל הכבוד על ההתקדמות היפה שלך.

ברוך השם זכית להתחבר לבורא עולם ולעשות צעדים עצומים שיביאו לך שפע ואושר, והם גורמים שמחה עצומה לבורא עולם.

בתפילה – הדבר הכי חשוב הוא לדעת שבורא עולם נמצא לידך ומקשיב לך ורוצה לשמוע אותך. לוקח זמן רב עד שמתרגלים לכך, כיון שהדבר לא נתפס במסגרת החושים, ולכן אין להיבהל מכך שבתחילת הדך קשה לבצע את זה.

בינתיים, עד שמבינים את הנוסח ומתחברים אליו, כדאי לדמיין שנשלחת לקרוא טקסט לפני נשיא ארה"ב, טקסט שהוכן ע"י מיטב כותבי הנאומים המומחים הגדולים ביותר בתחום, והוא מתאים במדויק לסגנון שהנשיא אוהב, הטקסט מכיל בקשות אישיות עבורך, ונאמר לך שהנשיא רוצה להיענות לכל בקשותיך. גם זה לוקח זמן רב, ותמיד צריך להתקדם צעד אחר צעד עד שלאט לאט מתרגלים.

לגבי כיבוד הורים, מובא בהלכה שאדם שאינו יכול לכבד את הוריו מחמת מצבם הנפשי, ראוי שיעבור לגור במקום אחר, וימנע מלפגוע בכבודם. ובפרט במקרה שלך שנראה שלעבור למדרשיה הוא הדבר היותר טוב עבורך. צריך להיזהר שלא להתקדם מעבר למה שאת יכולה ומסוגלת מצד אחד, מצד שני צריך לזכור תמיד מהו האידיאל והצורה הראויה ביותר להגיע אליו, ולהתקדם אליו בעוד צעד קטן.

מומלץ ליצור קשר עם ארגון לב לאחים טל. 03-6145-060 ולשמוע פרטים על מדרשיה, הרכז או הרכזת ידעו גם לייעץ לך בצורה אישית בהרחבה מה הכי טוב עבורך.

עם זאת צריך תמיד לזכור כי יש מצוה גדולה מאד לכבד את ההורים דוקא כאשר מצבם הנפשי גורם להם לנהוג כך. וכמה שאת יכולה לכבד ולמצוא את המקום לתת להורים הרגשה טובה, הוא מצוה עצומה.

הגמרא מספרת על אדם לא יהודי בשם דמא בן נתינה שהוריו לא היו יציבים, והוא כיבד אותם בצורה יוצאת דופן. כשהוא היה יושב בפגישות עם אנשים רמי מעלה הייתה אימו נכנסת ומכה בו עם סנדליה, או קורעת את בגדיו, דמא ידע לכבד את האם, וקיבל את הבזיונות בהבנה. והגמרא מסיימת שדמא זכה בזכות זאת לעושר אגדי, והוא ובניו היו מבכירי השלטון של האימפריה הרומאית.

חשוב לזכור שאדם שמקטין את השני לא עושה את זה מרוע אלא מחולשה וכאב פנימי, ככל שתצליחי להתרחק מעט ולהתנתק מהכאב האישי, ותצליחי להכיל את אימך, למצוא את הצדדים החיוביים שבה, ולהבין את הכאב והסבל האישי שגורמים לה להתנהג כך, או המצב הנפשי הגורם לכך, ולהפריד ביניהם.

ככל שתוכלי לעמוד במקום חיצוני, ולהכיל אותה ולתת לה כבוד והבנה, כך תוכלי להועיל לה יותר, וגם לעצמך.

לא מדובר במשימה קלה, הכאב והפגיעה האישית הוא דבר מאד אנושי והוא מצריך הרבה מאמץ להגיע למצב שבו את יכולה להתעלם ממנו ולהעניק הכלה וכבוד, אך תמיד חשוב לזכור מהו היעד הסופי אליו אנחנו שואפים להגיע.

ויהי רצון שתקויים בך הנבואה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם", וכל משפחתך יזכו לשוב בתשובה שלמה.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה 'נאות שמחה'
בראשות הגר"י לוקסברג שליט"א

 

מה עם ישראל חושב על הנחת תפילין?

מה עם ישראל חושב על הנחת תפילין?

אוהד אטינגר

 

מה שקורה בטוויטר נשאר בטוויטר. נכון? אז זהו שלא, לפעמים זה גולש החוצה ואפילו מגיע לאתר שלנו…

לא מאמינים?

תקראו:

חשבון הטוויטר 'בארכבת', עובד שעות נוספות. בשנתיים האחרונות הוא צבר קרוב ל-2,000 עוקבים, שמשתמשים בפלטפורמה הזאת כדי להתלונן אודות כשלים וליקויים בהתנהלותה של 'רכבת ישראל', לקבל עדכונים חיים כשמתבטלות נסיעות רכבת ועוד ועוד.

אבל הפעם מישהו שם ב'בארכבת' עשה מעשה שלא ייעשה: החליט להכריז מלחמה על דוכני היהדות והנחת התפילין הפרושים בחלק מתחנות הרכבת ברחבי הארץ.

"אז ביררנו…", כותב הצייצן, "ואסור לפתוח דוכנים להנחת תפילין בתחנות הרכבת. נתקלתם – דווחו לנו ונעביר הלאה לטיפול".

התגובות של העוקבים וגם של גולשי טוויטר אחרים לא איחרו לבוא. ברובן המוחלט הביאו הצייצנים לידי ביטוי את הזעם הגדול ואפילו את הגועל והסלידה שהם חשים בעקבות הציוץ החמור.

הגולש אבי מ. כתב בתגובה: "למה שהשולחן הזה יפריע למישהו?? בן גוריון הכריז מפורשות "מדינה יהודית". מה הבעיה?". מיכאל כהן כתב: "אתם בושה לעם ישראל. אתם מכניסים שנאה".

גולש בשם יוסי ציין שהוא חי כבר 25 בארה"ב ומזועזע מהרדיפה נגד דוכני היהדות: "זאת בושה למדינה ולאנשים החיים בה", כתב. נתי ישראלי טוען ש"לא הולם שבמדינה יהודית יילחמו נגד כל דבר עם סממן דתי", חיים שור טוען שהתנהגות זו חשוכה, ואנשים הנוהגים כך מגדילים לעשות כשהם מכנים את הדתיים 'חשוכים'.

רבים מהגולשים תהו מדוע חשבון טוויטר המוקדש למאבק בכשלים ברכבת בוחר לעסוק בכלל בנושא שכזה, ואחד מהם, נתנאל אביטל, דווקא מצא את ההקשר: "עצם העובדה שכביכול אסור להניח תפילין ברכבת היא אבסורד", כשהוא טוען שאכן מדובר בליקוי חמור של הנהלת הרכבת.

גולשים רבים הגדילו לעשות וטענו כי רדיפת הדת הזאת מזכירה להם את מעשיהם של שונאי ישראל הגדולים ביותר: "יש ילדה יהודיה שמתחבאת בארון למעלה, לדווח גם על זה?", שאל אחד מהם, ואחרים אף כתבו דברים חריפים וחמורים הרבה יותר.

המגיב הבולט ביותר היה ללא ספק שר התחבורה בצלאל סמוטריץ שהשיב לרודפי הדת מנה אחת אפיים: "לתומי חשבתי שבאתם לשפר את השירות של הרכבת ולא לעסוק באנטישמיות ורדיפת יהדות.

"אבהיר:", הוסיף סמוטריץ, "כל עוד אני שר התחבורה מותר ואף רצוי להעמיד דוכני יהדות והנחת תפילין בתחנות הרכבת (ולא רק בהן) ניסיתם להקים ונתקלתם בקושי? פנו אלי ונטפל בעזרת השם".

ואכן כעבור זמן מה פרסם העמוד 'בארכבת' הודעה חדשה בה הבהיר כי לאחר בירור נוסף התגלה לו שדוכן התפילין בתחנה הספציפית שבה צולמה התמונה הוצב לאחר קבלת אישור ממנהל האגף.

הגולשים לא ויתרו ודרשו מהעמוד להתנצל על ההודעה הראשונה ואף למחוק אותה, אלא שדרישות אלו לא זכו למענה כלשהו מצד מנהלי החשבון.

"בסופו של דבר אני חושב שזה דווקא היה לטובה ואנחנו צריכים להודות למי שהעלה את הציוץ הזה", אומר לנו פעיל בכיר בארגון 'אחינו' העוסק בהכוונת צעירים מתחזקים וליווי נערים שבחרו ללמוד בישיבה קדושה.

"התגובות שהגיעו מהגולשים, שרובם המוחלט אינם שומרי מצוות, מלמדות על כך שעם ישראל מחובר מאוד לתורה ולמצוות. גם מי שאינו שומר מצוות בפועל, לפחות רוצה שתהיה לו הזדמנות להניח תפילין לפחות מדי פעם כשהוא עובר בתחנת רכבת או בשדה התעופה וכדו'. זה מאוד מעוד ומשמח, וזה בעיקר מחזק בלבנו את ההכרה הברורה שיהודי לעולם יישאר יהודי, ולא משנה היכן הוא התחנך וכיצד הוא מנהל את אורח החיים שלו. אם נאמר בעדינות, מי שפרסם את הציוץ הזה בא לקלל ויצא מברך, כמו שאמרו חכמי התלמוד על בלעם הרשע".

"יתירה מזאת", הוא מוסיף, "אני רוצה לטעון שגם אלו שכן מתנגדים לדוכני התפילין, מוכיחים בכך שהם יהודים עם לב יהודי. הם מנסים לקבור את הניצוץ היהודי הפועם בלבם, ללא הצלחה. עובדה: הדת מעצבנת אותם, כלומר יש לה משמעות עבורם. אם זה היה דוכן לממכר נקניקיות הם לא היו אומרים מילה, אם זה היה דוכן שמציע לאנשים לטעום סוגים חדשים של תה צמחים, אף אחד לא היה מנסה לטעון שמשהו לא בסדר עם זה. הם מתנגדים דווקא ליהדות, כי הם מנסים בכך להוכיח שהם כבר לא יהודים, שהיהדות כבר לא חשובה להם, אבל זה שקר כמובן.

"אם חלילה נראה שהדת כבר לא מעצבנת אותם בכלל, או אז נדע שלמרבה הצער הניצוץ היהודי כבר דעך והתעמעם עד שכבר לא נשאר ממנו כמעט כלום. זה יהיה הזמן לדאוג לגביהם ביתר שאת".

זה מה שאני למדתי מהמגפה הסינית

יעקב א. לוסטיגמן סין

 

מגפת הקורונה מכה בעוצמה רבה ברפובליקה העממית של סין, מפילה רבבות בני אדם למשכב, ועד כה קטלה מאות רבות מתוכם.

העולם כולו נערך לקראת המגפה הגדולה. בכל מדינה ומדינה מכינים חדרי בידוד, מרעננים ומחדדים נהלים, מצטיידים במסכות פנים להגנה מפני הנגיף, ומתדרכים את הצוותים הרפואיים כיצד לנהוג באנשים שיחלו במחלה חלילה.

סין עצמה מושבתת באופן כמעט מוחלט. עשרות מיליוני בני אדם מצויים תחת עוצר מוחלט, אינם יכולים לצאת מהבית למעט גיחות קצרות להצטיידות במוצרי מזון. כבישים נחפרו לרוחב כדי למנוע מעבר של כלי רכב מעיר לעיר ומשוכנה לשכונה, אנשים נועלים את דלתות ביתם ואינם פותחים לאיש, לא לשכנים לא לחברים ואפילו לא לבני משפחה.

אזרחים יושבים בכניסה לשכונות שונות, ומונעים כניסה של אנשים זרים לתוך שכונתם.

מעצמה בהשבתה.

אנחנו עדיין לא ידועים כיצד זה יתפתח, מה יקרה בהמשך. האם המגפה תתפשט חלילה ותגיע לממדים מפלצתיים או שמא היא תיעצר בקרוב וזה יסתיים באלף או אלפיים הרוגים ובזה יסתיים הסיפור.

אבל אנחנו כן יודעים שמכל דבר יהודי צריך ללמוד משהו, וגם מהמגפה הסינית יש הרבה מה ללמוד.

כל אחד יכול ללמוד ממנה לקח אחר, אבל כותב השורות בחר ללמוד כמה לקחים, והרי הם מופיעים לפניכם.

  • לאף אחד אין תעודת ביטוח

סין היא מעצמה עולה. מדינת ענק עם למעלה ממיליארד וחצי בני אדם. היא מייצרת מוצרי צריכה, מכשירי חשמל, פריטים שונים, כלי בית, צעצועים, מזוודות וכל דבר אפשרי, ומשווקת לעולם כולו. הצבא שלה הולך ומתעצם בשנים האחרונות, והיא הפכה לשחקן חשוב ומרכזי מאוד בניהול הכלכלה העולמית ובכל מה שקשור לקהילה הבינלאומית.

ובכל זאת, נגיף קטן שצריך מיקרוסקופ כדי לראות אותו, מצליח להתל ולתעתע במעצמה האדירה הזאת, משבית אותה באופן כמעט מוחלט, ומאיים לקטול מיליוני בני אדם שהמשטר השקיע רבות כדי שהם יהיו ממושמעים וצייתנים.

  • זהירות, זה מדבק

לפעמים אתה אומר לעצמך, מה רע שאתרועע מעט עם פלוני ואלמוני. נכון, אני יודע שהם לא בדיוק יראי שמים, ושהדיבור שלהם לא כל כך נקי, אבל היי… אני רק מדבר אתם קצת, לא לומד חלילה ממעשיהם הרעים…

אז זהו, שאין דבר כזה. מחלה זה דבר מדבק, ואדם שאינו ירא שמים, יש לו מחלה רוחנית. הוא יוצר סביבו גלים של הדבקה, הוא מדביק חברים בקרירות שלו, בציניות שלו כלפי כל דבר שבקדושה, בדיבור הלא נקי שלו, והחברים שלו מעבירים את זה הלאה. בדיוק כמו מגפה.

זה אומר שאנחנו צריכים להתרחק מאנשים כאלו, ובמיוחד אנחנו צריכים להיזהר שלא להיות בעצמנו אנשים שמפיצים מגפות. כל אחד מאתנו צריך להשגיח על עצמו שההשפעה שלו על הסביבה תהיה חיובית, ולא שלילית חלילה.

  • יש מנהיג לבירה

טוב, אני לא מתכוון ל'בירה קורונה', למרות שכולנו צוחקים על יצרנית הבירה הזאת שהסתבכה עם מחלה נוראה הקרויה על שמו של המוצר שהיא מייצרת.

אני מתכוון לדברי חכמי התלמוד זיכרונם לברכה שאמרו 'יש מנהיג לבירה', כלומר יש מנהיג למדינה, לעולם, זה הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

עולם המדע מתיימר לדעת ולחזות הכל מראש. מדענים יודעים לשבת במשרדים ממוזגים ולספר לנו שבעוד כך וכך שנים העולם יקפא למוות. מדענים אחרים טוענים בלהט שדווקא התחממות גדולה צפויה לבוא עלינו, יהיו המון המון שריפות וכולנו נסבול מחום כבד מאוד.

המדענים יודעים הכל, עד שמגיע וירוס קטן ומשגע אותם.

אני לא מזלזל בכוחו של המדע. תורת הרפואה למשל, וכך גם מדעים אחרים, הם חשובים מאוד מאוד, הם עוזרים להציל חיי אדם, ומסייעים לאנושות בצורה שקשה לתאר אותה על גבי הכתב. אבל חשוב מאוד לזכור שאחרי הכל, בסוף בסוף, ובעצם זה לגמרי בהתחלה, יש מישהו שמנהיג את העולם, וזה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

כשהוא רוצה, הוא משנה את הטבע. כשהוא מחליט, הוא משדד את מערכות הטבע. הוא יכול לקרוע ים לשניים, הוא יכול לגרום למים שיעמדו בערמה כמו שעשה בים סוף, הוא יכול לכבות את אור השמש כמו שעשה במצרים, או להוריד לעם שלם לחם מהשמים, יום יום במשך ארבעים שנה רצופות.

אז אנחנו חיים בתוך הטבע, משתדלים ללמוד את חוקי הטבע ולנצל אותם לטובתנו, אבל חשוב שנזכור שמי שיצר את הטבע נשאר גבוה ממנו בהרבה, ובסופו של דבר אנחנו צריכים לבטוח בו ולהתפלל אליו. כי הוא תמיד יכול לשנות את הטבע, גם אם הוא עושה את זה לאדם אחד קטן ושפל, שהתפלל לפניו מעומק הלב.

  • שנהיה בריאים!!

נסיים את המאמר הזה בהבעת תקווה עמוקה, ובתפילה נרגשת לבורא העולם, שיציל את עמו ישראל מכל רע, וירחם על מעשי ידיו, בני כל העמים, ויביא את המגפה לסיומה בהקדם.

רפואה שלמה ובריאות איתנה לכולנו!!