Monthly Archives: ינואר 2020

מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה גרביים ישנים…

אוהד אטינגר גרביים

 

היה זה לפני למעלה מ-25 שנה. הצדיק הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז זכר צדיק לברכה, נפטר למגינת לבם של חסידיו ואוהדיו הרבים, ובביתו שבנתניה ישבו בניו שבעה, וקיבלו את רבבות המנחמים שברו מכל קצוות הארץ.

והנה נכנסת אל בית האבלים אשה זקנה הנשענת על מקל ההליכה שלה, ובידיה זוג גרביים ישנים…

הנוכחים במקום תמהו, מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה זוג גרביים…

הכניסו אותה לחדר בו ישבו בנותיו של הרבי שבעה, נתנו לה כסא לשבת עליו, ולפני שהספיקו לשאול אותה מדוע היא מחזיקה בידיה גרביים בלים מיושן, פתחה היא עצמה את פיה והחלה לספר.

היה זה אחרי השואה האיומה. נערה בודדה וגלמודה הייתי, צעירה לימים ושבעת תלאות ומכאובים. כל משפחתי נשחטה בידי הנאצים ימח שמם, לא נותר ממני שריד ופליט, חוץ ממני. הנערה הצעירה שנותרה לפליטה.

התגוררתי במשך תקופה במחנה העקורים שבו שהו עוד אלפי ניצולי שואה. באותה העת, עוד לא ידעתי מה עלה בגורל יקיריי. שלחתי מכתבים וגלויות, שאלתי עקורים אחרים, וחיפשתי כל בדל של מידע אודות בני משפחתי. אט אט התררה לי התמונה המלאה. מאן דהו סיפר לי על הדודה שנרצחה, מישהו אחר העיד באוזני על מותה של אחותי, וכך קיבלתי את בשורות האיוב בזו אחר זו.

באחד הימים נשברתי. ישבתי לי בצד הדרך, ומיררתי בבכי. לא היה זה מחזה נדיר באותו מקום. כולנו היינו ניצולי התופת הנאצית, כולנו איבדנו את היקרים שלנו. לכולנו היו סיבות רבות לבכות בכי תמרורים.

והנה עוצר לידי יהודי נשוא פנים, היה זה אביכם הרבי מצאנז זכר צדיק לברכה. הוא שמע את הבכי שלי וניגש לבדוק כיצד יוכל לעזור לי.

שעה ארוכה דובב אותי הרבי, ביקש שאספר לו מי אני, מהיכן משפחתי. חיזק אותי, עודד אותי בשעתי הקשה, ובירך אותי מעומק לבו שאזכה להרבה שנים טובות ומאושרות. שאזכה ללדת ילדים שימשיכו את השושלת המשפחתית שכמעט ונגדעה לחלוטין.

ואז ראיתי שגם מעיניו של הרבי זולגות דמעות חמות. נבהלתי. מילא אני נערה צעירה, אבל הוא רב חשוב ומפורסם, מדוע הוא בוכה.

הרבי אמר לי שהוא כואב את כאבי ולכן הוא בוכה יחד איתי. הוא גם הוסיף ואמר לי שהוא בוכה על כך שאני כבת להורים יראי שמים, ילדה שהתחנכה לצניעות ולקיום המצוות בהידור, הולכת במחנה בלי גרביים, דבר שאינו מתאים לבת ישראל כשרה וצנועה.

"הרב אל תחשוד בי שאיני צנועה חלילה", אמרתי לו. "אכן היה לי זוג גרביים אחד, והקפדתי שלא לצאת בלי לגרוב אותם. אבל הגרביים בלו ונקרעו, ואין לי גרביים אחרות לגרוב במקומן".

רק יצאו המילים הללו מפי, ואביכם, הרבי זכר צדיק לברכה, מיהר לחלוץ את נעליו, פשט את הגרביים שלו והעניק לי בשמחה.

"כבוד הרב, חלילה לי מלקחת את הגרביים של הרבי", מחיתי בתוקף, "אין זה כבוד לתורה שהרב צועד בלי גרביים, הרי גם לרבי אין עוד זוג גרביים נוספות".

אבל הרבי התעקש, ואמר לי שהוא לא יוכל לגרוב גרביים כשהוא יודע שנערה יהודייה נאלצת לצאת לרחוב כשאין גרביים לרגליה. ואכן, במשך חודשים ארוכים לא היו לרבי גרביים, עד שהגיעה מעט אספקה למחנה העקורים, ונמצא עבורו זוג גרביים חדשים.

הגרביים הללו, שאני מחזיקה בידי, הלא הם אותם גרביים של הרבי, עליהם אני שומרת מאז. הם מזכירים לי כמה חשובה היא מצוות הצניעות, וכמה צריך כל יהודי להתאמץ כדי לאחוז במסורת ולשמור את מצוות התורה.

 

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי וגם המורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

ראש השנה הולך ומתקרב, ובבתי ישראל נערכים לחגוג אותו בחיק המשפחה. זוגות צעירים מגיעים להתארח בבתי הוריהם, והזקנים מתארחים בבתי ילדיהם. כולם יחד סועדים את סעודות ראש השנה, ושומרי המצוות והמסורת גם מקפידים לבקר בבית הכנסת ולהשתתף בתפילות היום. המורה

המשפחתיות היא ערך חשוב מאוד, כיבוד ההורים והסבים הנו מצווה גדולה, וגם הכנסת אורחים היא זכות גדולה וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.

אבל חשוב מאוד לזכור בתוך כל החוויה המשפחתית, שראש הנש הוא יום הדין, ולא יום של חגיגות משוחררות מכל עול.

כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, הבאנו את המשל הבא, שסיפר הרב יחיאל צוקר, ושהובא בהגדת 'דורש טוב'.

 

בכי תמרורים

 

כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות תלמידי חכמים כילדי העיר הלומדים בתלמוד התורה, בזמן שילדי הכפר מבלים את זמנם בין הרפת לשדות המרעה.

מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למורה ויחכים את בניו תורה.

לאחר מאמצים רבים מצא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שכדי לפרנס את משפחתו הסכים לבוא ולהשתקע עימם בכפר למשך ימות השבוע, וללמד את הבנים תורה, ואכן המורה החדש הגיע והחל לעשות את מלאכתו נאמנה.

לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד.

הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה… הוא כמובן עשה 'תיקון חצות', אבל הכפרי מעולם לא שמע על הטקס הזה!

הוא נכנס בשקט והתיישב לצידו, הניח את ידו על כתפי המורה והחל לדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא ממרר בבכי.

אמר לו המורה: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש וזאת אני עושה!"

 

ריקודים על השולחן

 

השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?" השיב המורה, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי ובודאי שגם הוא יכול להשתתף.

מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אבל מהר מאד גילה שלשבת על הרצפה באמצע לילה אירופאי חורפי קר זה לא נעים בכלל. הקור החל לחדור לעצמותיו, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו.

שאל הכפרי את המורה: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?" "כן…" ענה המלמד, "לא מצאנו ב'שולחן ערוך' סעיף שאוסר זאת".

חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות לתוכן מזג את המשקה, והגיש אחת למורה ואחת לעצמו…

המורה, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מהנאה מרובה… והמשיך לבכות! הכפרי הבין שהמשקה מצא חן בעיניו, ומזג לו כוס שניה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות אלכוהול טיפסו למוחם של צמד החברים, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…

למשמע הקולות קפצו בני הכפר ממיטותיהם, וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם לא מאמינות: בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

הם נצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה חג היום? מדוע אתם רוקדים ושרים?"

והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…"

כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל.

החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…"

 

-"למה אתם, לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… אל תרחיקו כל כך את החילונים…"

באחת מנסיעותי לחוץ לארץ, נזדמן לי מקום מושבי שבמטוס, ליד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ואדם זה, כפי שסיפר לי בתוך הדברים, היה מהנדס גדול, וגם פרופסור לא קטן… ובקיצור- איש מדע, שחושב שיודע הכל ומבין בהכל. גמישות

היה חסר לו ב'השכלתו' רק למצוא יהודי כמוני שנראה רב גדול, עם זקן גדול, ולהטיח בו את טרוניותיו על הרבנים, ושאלותיו על התורה וההלכה.

-"למה אתם, הרבנים!" פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… מה יש? קצת גמישות… ולא תרחיקו כל כך את החילונים…"

עניתי לו- "שאלתך דורשת, אכן, הסבר, אך קודם, נניח מעט את שאלתך וספר לי: מה מקצועך?"

-"אדריכל ומהנדס", השיב. "וכעת אני בדרך לחו"ל, להביא תכנית של בנין רב קומות, שהוא פרויקט מיוחד".

-"התוכל בבקשה להראות לי את התכניות שנמצאות בוודאי בתיק הנמצא לידך?"

-"בבקשה… אבל מה כבר יוכל כבוד הרב להבין במבט חטוף על תכנית מורכבת ומסועפת?"

-"אמת היא שלא אוכל להבין הרבה, אבל להתרשם קצת מעבודתך, עם קצת תוספת הסברים אוכל להבין משהו".

 

גמישות בהנדסה

האיש התרצה, והוציא בהנאה גלויה צרור ניירות. הוא פרס לפני דפים על גבי דפים. הוא מתאר ומסביר, ואני מגלה התעניינות מעמיקה בתכניות. משתפסתי מעט במה המדובר, בקשתי ממנו: "כעת תן לי שקט בבקשה שנים שלושה רגעים להתבונן בתוכניות".

קימטתי את מצחי, כאדם שמבקש לעיין בעיון נמרץ… ונטפלתי לאחד מהקווים המסמנים אחד מיסודות הבניין, שהלכו ובאו בקווים לא ישרים.

אחר כמה רגעים הרמתי את ראשי ושאלתי- "תאמר לי בבקשה מדוע הקו התחתון שנמצא בפינת דרום מזרח, לא יכול לנוע מעט לכיוון מזרח…" וכשיהיה ישר, גם יהיה יפה יותר, ופחות מסורבל?? מה יש, קצת גמישות פה, וקצת גמישות שם, והכל יראה יותר טוב?"

-"ממתי רבנים מבינים בהנדסה?!".. השיב לי בלגלוג, הרי כל הכח והחוסן של הבניין תלוי בעיקר באותם קווים, וכל תזוזה של מילימטר אחד מסכנת את הכל!"

חוקי ההנדסה חדים וברורים ואין לסור מהם ימין ושמאל כמלא נימה- סיים את תוכחתו הנוקבת…

-"וממתי מהנדסים מבינים בהלכה?! השבתי לו כגמולו, הרי כל קיום העולם תלוי בקיום התורה, וכל חוקי התורה שניתנה משמים מיד ה', מלאה חוקים ברורים, ואיך מלאך לבך לתמוה למה אין גמישות פה ושם…

כשאני מבקש גמישות בסך הכל על בניין אחד, ורק על חכמה של מהנדס בשר ודם אחד, ששבועות מספר, או חודשים בודדים עמלת על תכנונם, הנך כה סר וזועף, ותורתנו שניתנה לפני אלפי שנים, כאן אתה מבקש מהרבנים המופקדים על שמירת ההלכה שיתערבו בחוקי ה' ויגלו 'גמישות'"…

 

הנעל והרגל

עוד אמרתי לו: "אספר לך סיפור":

פעם היה ילד בן עניים שאסף פרוטה לפרוטה עד שהגשים את חלומו שיוכל לקנות נעליים חדשות לכבוד חג הפסח. כשצרור מטבעות בידו, הלך אל השוק הערבי שבו הייתה סחורה בזול, ומצא נעליים כלבבו, אלא שלמרבה הצער, רק נעל אחת התאימה אל הרגל ואילו השנייה מאנה להתלבש על הרגל.

הסוחר הערבי שהבחין בצערו של הילד ניסה את כל האפשרויות להתאים את הנעל, ומשלא הועילו כל הדברים, אמר לבסוף לילד: "יש לי פתרון עבורך: אם תרשה לי אחתוך מעט מהאצבע של הרגל והנעל תתלבש היטב"…

לכך נדמו כל השוטים המבקשים להתאים את התורה לרוח הזמן, ואינם מבינים שצריך להתאים את הזמן לרוח התורה, כשם שצריך להתאים את הנעל אל הרגל ולא את הרגל לנעל.