Monthly Archives: נובמבר 2019

האמא שנשארה בלי עריסה לתינוק שלה, דרשה שהמטוס יחזור על עקבותיו, ורק לאחר שיביאו עריסה נוספת, ימריא שוב בדרכו לארה"ב

יצא לי פעם לנסוע לארה"ב ולהיות עד למחזה לא נעים, בלשון המעטה. היו שם כמה הורים שטסו יחד עם תינוקות רכים, והנוהל במקרה כזה הוא שאחרי ההמראה הדיילים מביאים עריסה מיוחדת שמתחברת לקיר שלפני המושב של האמא, ובעריסה הזאת היא משכיבה את התינוק.

אלא שבאותה טיסה אירע מקרה מצער, ובגלל טעות אנוש חסרה עריסה אחת. אותה האמא שנשארה בלי עריסה לתינוק שלה, היתה כנראה אשה מאוד מפונקת, ומאוד קולנית. כשהיא הבינה שהתינוק שלה נשאר בלי עריסה, היא החלה לחולל מהומה של ממש, הרימה את קולה בכעס על אנשי הצוות של המטוס, ודרשה שיחפשו בכל פינה אפשרית כדי להביא לה עריסה כפי שהובטח לה כשרכשה את כרטיס הטיסה.

לאחר שהסבירו לה שוב ושוב שאין עוד עריסה במטוס, היא השיבה בזעם בלתי נשלט שהיא דורשת שהמטוס יחזור על עקבותיו, ינחת בשדה התעופה, ורק לאחר שיביאו עריסה נוספת, ימריא שוב בדרכו לארה"ב.

אנשי הצוות גיחכו לשמע ההצעה המוזרה הזאת: "אנחנו כבר למעלה משעה באוויר", הם הסבירו לה, "כדי לנחות בחזרה אנחנו נצטרך לשוב במשך שעה, להמתין לחלון זמן פנוי לנחיתה, ולאחר מכן לחבר מדרגות, להביא עריסה, להכין את המטוס להמראה נוספת ולהוסיף לו דלק, ורק אז נוכל להמריא שוב. כל הסיפור הזה יגרום לעיכוב של חמש שעות לפחות…"

אבל היא לא הסכימה לשמוע 'תירוצים של דיילים', והתעקשה שהמטוס ישוב על עקבותיו. הדיילת הראשית ניסתה להציע לה הנחה של 20 אחוזים במחיר הכרטיס, הציעו לה להחזיר את כל כספה, אבל היא ממשיכה בשלה ודורשת בכל תוקף לקבל את המגיע לה, בזמן שהתינוק שלה צורח וחסר מנוחה בגלל הכאוס שהתחולל סביבו…

זה הזכיר לי משל נפלא ששמעתי פעם, ושמתאים במיוחד לפרשתנו.

 

רעבים בלב ים

אירע פעם שבמהלך טיסה לניו יורק, שכחו אנשי הצוות להעלות אוכל על המטוס. הנוסעים ישבו על מקומותיהם, חגרו את חגורות הבטיחות בהתאם להוראות, הטייס המריא, ולאחר חצי שעה חילקו לכולם שתייה כמקובל.

רק אחרי כמה שעות טיסה, כשהגיע הזמן לחלק את האוכל, הבינו הדיילים את הטעות המרה: הם שכחו להעלות את האוכל על הטיסה…

הנוסעים החלו להתלונן, כמו אותה אמא שהתלוננה בטיסה בה נסעתי בעצמי, אלא שכאן היא היתה לבד אל מול קהל של נוסעים שניסו להרגיע אותה, ובמשל הם היו 370 איש רעבים, שכולם פה אחד דרשו את המגיע להם: רוצים ארוחה!!

גם הדיילים הצטרפו אליהם, ואפילו הטייס התחיל להרגיש את הבטן שלו מאותת על תחושת רעב הולכת ומתחזקת…

לפתע הציע אחד הנוסעים הצעה מבריקה. "תסתכלו מי יש מתחת למטוס", אמר לכל הנוסעים…

כולם השתתקו והביטו עליו בתימהון: "מה יש מתחת למטוס? מים. זה האוקיינוס הגדול!!"

"לא הבנתם", הוא אמר להם בחיוך צופן סוד, "יש מתחתינו אוקיינוס שלם. ומה יש באוקיינוס? דגים!! אתם יודעים כמה דגים יש שם? מליארדים!!… בואו נשלה כמה דגים מהים, ותהיה לנו ארוחה משביעה!!"

הם התחילו להתווכח ולצעוק, כולם אמרו שהוא מדבר דברי הבל. איך בדיוק הם ידוגו דגים מהים, הרי אפילו חכה אין להם, וגם אם כן, אי אפשר לפתוח את החלונות, ויש כל כך הרבה סיבות לטעון שההצעה שלו לא הגיונית בעליל.

 

שרשרת אנושית

אבל האיש הזה ניחן בכושר שכנוע עמוק, וטען שזה לא כזה מסובך… "נפתח את דלת המטוס, אני אצא ראשון, בזהירות, אחזיק בכנף המטוס, אחרי ירד עוד נוסע שיחזיק ברגליים שלי ועוד אחד יחזיק ברגליים שלו, כך נעשה שרשרת אנושית ונגיע עד לאוקיינוס. האיש שיהיה האחרון בשרשרת, יתפוס דג, ימסור אותו לזה שמעליו וכן הלאה, וכן יתפוס עוד דג ועוד דג, ולבסוף נוכל לצבור כמות נאה של דגים…".

הנוסעים לא היו רגועים: "תשמע, היה פעם סיפור שדלת של מטוס נפתחה במהלך טיסה, וכל הנוסעים עפו החוצה. אתה מציע שאנחנו ניתלה על הכנף של המטוס? זה לא הגיוני!".

האיש לא נרתע גם משאלות קשות: "שם זה קרה בגלל המהירות הגבוהה של הטיסה. הם לא היו מוכנים לזה, לא ידעו מראש שהם צריכים להחזיק חזק. אנחנו ערוכים ומוכנים. נבקש מהטייס שיוריד את מהירות הטיסה, וגם ינמיך את גובה המטוס, עד למטרים בודדים מעל הים…".

הנוסעים הבינו שהאיש אולי מציע הצעה לא שגרתית, אבל לפחות הוא היחיד פה שיש לו פתרון. הם כמובן רעבים מאוד אחרי שכבר עברו כמה שעות טובות מההמראה, והרעיון התחיל למצוא חן בעיניהם.

גם הטייס הסכים לשתף פעולה. אט אט הוא האט את מהירות הטיסה והוריד גובה. כשהגיע לגובה של כ-20 מטרים מעל פני הים וטס במהירות של 120 קמ"ש בלבד, הוא נתן להם אור ירוק. דלת המטוס נפתחה, משב אוויר חזק מאוד פרץ אל תוך המטוס, אבל אף אחד לא עף החוצה.

ראשון הדוברים, איש שרירי ובעל כח רב קפץ החוצה והחזיק בכנף, ואחריו נוסע שחור וגברתן שהחזיק ברגליו. כך הם ירדו בזה אחר זה, עד שהיתה שרשרת של 15 אנשים התלויים זה בזה, והאחרון בשרשרת הודיע להם שהוא מצליח להגיע עם היד אל המים.

התוכנית עבדה מצוין עד כה, אבל נשאר רק אתגר אחד קטן, לשלות דג מהמים בלי חכה ובלי צלצל, עם ידיים חשופות.

כמובן שמדובר באתגר בלתי אפשרי, ולאחר דקות ארוכות של ניסיונות לא מוצלחים החלו החברים בשרשרת לכעוס על האחרון ה'לא יוצלח' שאינו מצליח לתפוס דג. הם החליפו אותו באחד אחר והאיצו בו להזדרז כי בסופו של דבר הכוח שלהם מוגבל. כמה זמן הם יכולים להמשיך ולהיות תלויים בשרשרת הזאת, כשהמטוס נע במהירות של 120 קמ"ש?!

ירד אחד חדש, עם הרבה  מרץ, הוא ניסה לתפוס דגים, וכמובן גם הוא לא הצליח. האיש הראשון, זה שהחזיק בכנף ושמתחתיו היתה תלויה שרשרת של 15 אנשים השוקלים יחד למעלה מטון, כבר הרגיש את שרירי ידיו כואבים בעוצמה רבה. הוא קרא לאלו שמתחתיו שיאיצו ב'דייג' לעלות מהר מהר, כי עוד מעט הידיים שלו נשמטות מהכנף ואז הם כולם נופלים אל המים…

אבל הדייג לא מיהר לוותר: "עוד כמה שניות", הוא ענה להם, "אני תיכף תופס דג. לפחות יהיה לנו דג אחד להתחלק בו…

"עברה דקה, עברו דקותיים ופתאום הוא מרגיש שהוא תפס משהו. אולי היתה זו ירוקת, אולי שקית שהתגלגלה למרכז האוקיינוס. זה בוודאי לא היה דג, אבל הוא מיד צעק "תפסתי דג, אני עולה!!".

באותו הרגע נשמטו ידיו של העליון מהכנף, הוא כבר לא הצליח להחזיק מעמד ושחרר את אחיזתו הרופפת. כמובן שכל ה-15 נפלו אל המים, והאוקיינוס בלע אותם אל קרבו בשקיקה, עד שלא נודע כי באו אל קרבו…

 

הנמשל זה אנחנו!

בוודאי אתם תוהים לעצמכם למה אני מספר כזה סיפור שלא היה ולא נברא, ואפילו לא משל היה… איך השרשרת הזאת של אותם פתאים שחשבו שיצליחו לשלות דגים מהאוקיינוס, קשורה אלינו.

אז הדג מהאוקיינוס אולי באמת לא קשור אלינו, אבל השרשרת האנושית קשורה גם קשורה. אנחנו כולנו חלק מאותה שרשרת. כל אחד מאתנו מחזיק ברגליים של אביו שמחזיק ברגליים של אביו וכן כל הדרך במעלה שושלת הדורות, עד אברהם אבינו.

בתורה כתוב: "אברהם הוליד את יצחק"!! אנחנו כולנו מחזיקים ברגליו של אברהם אבינו על ידי אותה שושלת מופלאה של אבותינו ואבות אבותינו.

יתירה מזאת, כל אחד מאתנו הוא החוליה שבה מחזיקים הדורות שיבואו אחריו. הילדים שלנו, הנכדים, הנינים!! כולם קשורים באותו קשר עתיק יומין באברהם אבינו, ואנחנו החוליה המקשרת.

כמה אחריות זה מטיל על כתפינו!!

אנחנו צריכים להידבק בקשר הזה. להקפיד שיהא 'מעשה אבות סימן לבנים'. לדעת שיש לנו אחריות כבדה, ואנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק בכל הכח בשושלת הקדושה הזאת, כי אם חלילה נרפה את האחיזה שלנו, אנחנו ניפול אל האוקיינוס חלילה וחס, ואתנו גם בנינו וזרעינו אחרינו.

 

 

אז כמה באמת שווה המצווה? ולמה אחרי שקיימת אותה היא כבר שווה יותר?

אוהד אטינגר המצווה

 

הצדיק רבי יעקב גלינסקי, ביקש פעם להתפלל תפילת מנחה בבית כנסת ברמת גן. אלא שבבית הכנסת היו רק שמונה יהודים, ויחד עם הרב גלינסקי עצמו, הם היו תשעה.

כדי להתפלל במניין יש צורך בעשרה מתפללים, ולכן יצא הרב לרחובה של עיר בחיפוש אחר יהודי נוסף שיסכים להתפלל.

לפתע הבחין הרב באדם שעבר ברחוב בהליכה מהירה. אצה לו דרכו להגיע לשוק כדי לקנות מצרכים לביתו, וכשביקש ממנו הרב שיצטרף למניין סירב האיש והסביר כי זמנו קצר ומלאכתו מרובה.

הציע לו הרב גליסנקי שיעשה את הקנייה במכולת הסמוכה, ואת ההפרש במחיר שבין המכולת למחירי השוק, ישלם הוא עצמו מכיסו, אך קודם לכן שיסכים להתפלל עמם תפילת מנחה.

חכך האיש בדעתו ולבסוף הסכים להצעה, ונשאר להתפלל עם תשעת היהודים בבית הכנסת.

לאחר התפילה ניגש אליו הרב, וביקש לקיים את התחייבותו ולשלם לו את ההפרש, אך האיש סירב בתוקף לקבל את הכסף.

חשב רבי יעקב שאולי סכום הכסף אינו מספיק כדי לכסות את ההפרש בין מחירי השוק למחירי המכולת, והוסיף עוד שטר על הסכום שתכנן מלכתחילה לתת,.

אך האיש המשיך לסרב, וגם כאשר הציע לו רבי יעקב סכום כסף גדול הרבה יותר, עמד בסירובו.

התפלא הרב גלינסקי ושאל אותו: מדוע אינך לוקח מידי את הכסף, הרי הרווחת אותו ביושר?

הזדעזע האיש והשיב לו בלהט: "חלילה לי! למכור תפילה תמורת כסף! אני כבר התפללתי, זכיתי בזכות של תפילה במניין, ואיך אמכור אותה לך תמורת כסף? הרי כל הכסף שבעולם לא יוכל להגיע לערכה של מצווה אחת!".

עמד רבי יעקב ותהה בינו ובין עצמו, כיצד אירע המהפך הגדול בלבו של האיש?

הרי זמן קצר קודם לכן סירב בתוקף להשלים מניין בטענה שזמנו קצר ומלאכתו מרובה, ואילו עכשיו, כעבור רבע שעה התהפך לבבו עד כדי כל שהוא אינו מוכן לקחת אפילו כל הון שבעולם תמורת המצווה שקיים?

אלא השיב רבי יעקב, כך היא דרכו של היצר הרע. לפני שהאדם מקיים את המצווה, מפחית היצר הרע את חשיבותה בעיניו, ומציב בפניו את השיקולים האחרים כדחופים וחשובים הרבה יותר.

אבל לאחר שכבר קיים האיש את המצווה, עוזב אותו היצר הרע לנפשו ופונה לחפש לעצמו קרבנות חדשים, או אז מתגלה האמת הפנימית של היהודי בכל הדרתה! הערכה גדולה וחיבה עצומה לקיום המצוות!

אחי, תשמח!! אתה יהודי שיכול לקיים מצוות וללמוד תורה!!

האסירים

אנו כיהודים צריכים לדעת להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים מצוות ולעשות את רצון הקדוש ברוך הוא, בורא העולם. להלן שלושה סיפורים שיחזקו בלבנו את ההרגשה הזאת:

 

הסיפור הראשון: רבם של האסירים

מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, המכונה 'רב האסירים'. שבשבת אחת בא ל'קישלה', בית הסוהר הירושלמי, לבקר את האסירים היהודים שנכלאו שם, כמנהגו בכל שבת.

בשער הכניסה הראשי, ניצבו שני שוטרים, האחד אנגלי והאחר יהודי. פנה אליו השוטר האנגלי בחומרה: "אני יודע שאתה הראביי של הפריזינר'ס, ויש לך אישור כניסה קבוע. אבל, כיצד בכלל הגעת לכאן, אינך יודע שהוטל עוצר? איי אם וורי סורי, היום לא תוכל להיכנס!".

ביקש השוטר היהודי, אנא, תן לו להיכנס. זו המצוה שלו, הוא כל כך רוצה לנחם את האסירים ולדבר על ליבם, הוא 'עושה להם את היום'.

השיב לו השוטר האנגלי בביטול: זה סתם 'ביזנס'. זו הפרנסה שלו. הכבוד שלו. היום הוטל 'עוצר', יש לו חופש. שילך לביתו וייהנה מהחיים. גם הוא בוודאי ישמח על כך שחסכתי לו ביקור ממושך בין כותלי הכלא.

רבי אריה לא וויתר. הלך סביב ה'קישלה', וכשראה מקום בו הגדר נמוכה למדי, ניסה, ממרומי שנות זקנותו, לטפס עליה.

ראה זאת השוטר האנגלי, קרא לו ואמר: "עכשיו אתה יכול להיכנס דרך השער הראשי".

השוטר היהודי התפלא מאוד: מה גרם לחברו הבריטי לשנות את דעתו בעניין?

השיב לו השוטר הבריטי, עכשיו הבנתי שהוא באמת באמת רוצה להיכנס לבקר את האסירים. אם זה היה עניין של תפקיד ושל כסף, הוא היה שמח מאוד שהיום הוא פטור ממילוי חובתו לבקר את האסירים. אבל עכשיו שהוא ממש מסתכן ומוכן לטפס על גדר למרות גילו המופלג, ולמרות שמדובר במעשה לא חוקי שיכול לגרום לו להפוך בעצמו לאחד מהאסירים כאן בכלא, אני מבין שזה באמת חשוב לו ולכן אני מרשה לו להיכנס ולבקר את האסירים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד, כיצד להגיב כשיש לנו חיוב לקיים מצווה כזאת או אחרת. אם אנחנו מתעצבים על החיוב לקיים את המצווה, ושמחים ברגע שיש לנו אפשרות להיפטר ממנה, זה מראה שהיא נעשית לילה רק מן השפה ולחוץ. אבל אנחנו מחפשים דרכים כיצד להדר במצווה, ומראים שהיא חשובה ויקרה לנו, זה מוכיח כמה אנחנו שמחים במצווה הגדולה.

וכבר אמר ראש המקובלים רבינו האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא), שהוא זכה להגיע למדרגות גבוהות מאוד בקדושה רק בזכות העובדה שהיה שמח מאוד עם כל מצווה שקיים.

 

 

הסיפור השני: האיש שדילג על ברכת 'שלא עשני גוי'

סיפר לי אבי ז"ל, סיפור מיוחד במינו: בבית כנסת אחד היה מתפלל באופן קבוע יהודי ירא שמים בתכלית. תפילתו היתה זכה וברה.

אבל הרב, שישב בסמוך לו, הבחין שכאשר היהודי אומר ברכות השחר, הוא מדלג על ברכת 'שלא עשני גוי'.

התפלא הרב מאוד. הלא היהודי עושה רושם של ירא ושלם, כיצד זה  מדלג על ברכה מברכות השחר. כשראה שזהו מנהג קבוע, החליט שעליו לשאול את היהודי לפשר הדבר: מדוע אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'.

אמר היהודי, אומר לרב את האמת…

כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני', שמחה עצומה ממלאת את ליבי. אני חושב לעצמי, הנה, אנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, לאחר מכן עוסקים בלימוד תורה וקיום מצוות. איזו זכות גדולה יש לנו כיהודים.

ואילו הגוי המסכן, מה הוא הולך לעשות היום, לעבוד, לאכול, לשתות ולישון? מה בינו לבין הבהמה? כשאני חושב מחשבות אלו, אינני מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מפי מאליה, "ברוך אתה ה' …. שלא עשני גוי"!

כבוד הרב, אם ניתן לברך בשנית, אשמח מאוד!!

 

 

 

הסיפור השלישי: חלקו של הרב בעולם הבא

פעם ישב הצדיק רבי אלעזר מנחם מן שך, שהיה ראש ישיבת פוניבז' ואחד המנהיגים הבולטים של היהדות החרדית בדור האחרון, ולמד תורה.

הוא היה שקוע בלימוד התורה, נהנה ומתענג על כל מילה מהתורה הקדושה. שואל שאלות, מתרץ תירוצים, מקשה קושיות ומשיב תשובות.

לרגע עצר מתלמודו, הרים את עיניו באושר מהגמרא, ואמר למקורבו שניצב בסמוך: "אתה לא מבין איך אני נהנה מהלימוד. איזה כיף לי. אני כל כך נהנה מהלימוד שאני מפחד שאולי אני מקבל כאן בעולם הזה את כל השכר שמגיע לי על המצוות שקיימתי, והשכר שלי הוא לימוד התורה.

"ואם אני מקבל את כל השכר שלי כאן בעולם הזה, אני חושש שאולי לא יישאר כלום לעולם הבא…".

כך צריך יהודי להתייחס ללימוד התורה ולקיום המצוות, כאל מתנה מיוחדת שזכינו לקלב מידיו של הקדוש ברוך הוא. מתנה שבה אנחנו צריכים לשמוח, עד כדי כך שנצא בריקוד שיבטא את הרגשת הלב המלא וגדוש בתודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו להיות יהודים, ללמוד תורה ולקיים מצוות.

 

מעובד מתוך הספר 'מפיק מרגליות' מאת רבה של כרמיאל הגאון רבי אברהם צבי מרגליות שליט"א.

 

"חולה?!" שאג האיש, "לפני שתביאו לי אישור מבית חולים שהוא יכול לטוס, לא נאפשר לו לעלות על המטוס!"

 

 

בצעירותי זכיתי ללמוד תורה מפיו של מורי ורבי, הצדיק רבי משה יהודע לנדא, זכר צדיק לברכה, שהיה גדול בתורה, ובחכמה מיוחדת היתה מסתיר את גדלותו מעין כל.

באחת הפעמים, חלה רבי משה יהושע, והתלוויתי אליו לנסיעה לאמריקה לצורך טיפולים רפואיים שהיה עליו לעבור. במהלך הדרך הוא סבל והתייסר מאוד, אך שתק ולא התלונן.

בעקבות מחלתו הוא נטה להתייבש במהירות, והיה זקוק כל העת לשתיה מרובה. לכן לקחתי איתי לכל מקום שני בקבוקי מיץ תפוזים, כדי שיוכל לשתות בכל רגע.

ביום רביעי בלילה הסתיימו הטיפולים. רבי משה יהושע רצה בכל מאודו לחזור לארץ לפני שבת, אך לא היה מקום פנוי בטיסות הקרובות. לכן רשמנו את שמותינו ברשימת ההמתנה, ונסענו לשדה התעופה בתקווה שיתפנה עבורנו מקום בטיסה הקרובה.

לפנינו היו עוד עשרים ושבעה איש שנרשמו קודם לכן. לא היה נראה שיש לנו סיכוי לחזור ארצה לפני שבת, אך רבי משה יהושע לא וויתר, ונשארנו בשדה התעופה להמתין.

באותם ימים ניתנה מטעם חברת אל-על הנחה לחולים ולמלוויהם. וכך קיבלנו כרטיסים בהנחה של תשעים אחוז. הראיתי לפקידה האחראית את הכרטיסים המיוחדים שלנו ובקשתי ממנה לאתר עבורנו מקום בטיסה הבאה: "אם נתנו לנו כזו הנחה, תוכלי להבין בעצמך את מצבנו" אמרתי לה.

היא אכן הבינה, אך לא היה לאל ידה לעזור. "אם שני אנשים מנוסעי הטיסה לא יגיעו, תקבלו את מקומם", עודדה אותנו.

לפתע הבחנתי באחד הפקידים שנראה סמכותי במיוחד, והחלטתי לגשת אליו, להסביר לו את המצב ולבקש את עזרתו.

אך הלה התגלה כאדם קשוח וחסר לב: כשראה את הכרטיסים המוזלים שלנו הוא אמר מיד: "שילמתם רק עשרה אחוזים ממחיר הכרטיס, לכן גם אם יבואו אנשים אחריכם הם זכאים לטוס לפניכם, כי הם שילמו מחיר מלא, ואתם לא!"

ניסיתי לדבר על לבו, ולהסביר לו שמדובר בחולה במצב קשה, ולפיכך יש להקדים את תורו. אך הדברים השיגו את התוצאה ההפוכה.

"חולה?!" שאג האיש, "לפני שתביאו לי אישור מבית חולים שהוא יכול לטוס, לא נאפשר לו לעלות על המטוס, אף אם יהיה מקום!"

הבנתי במי מדובר והתרחקתי מטווח ראייתו…

לפתע שמעתי הודעה במערכת הכריזה: "רבאיי לנדא, רבאיי שכטר, בואו לעשות צ'ק אין". ברגע האחרון התפנה עבורנו מקום.

נשמתי לרגע בתחושת הקלה, אך לחרדתי צץ לפתע הפקיד הנוקשה שהחליט להתערב. "את האנשים האלו את מעלה לטיסה?!" אמר לפקידה, ותוך כדי דיבור תפס את הכרטיסים והחל להתרחק מהמקום.

רבי משה יהושע החל ללכת אחריו כדי להתחנן לפניו שיאפשר לנו לטוס. אך אני אמרתי לו: "האדם הזה הוא חסר רחמים אין מה להתחנן לפניו. במקום זאת הבה נעמוד רגע ונשתמש בסגולה הידועה להתרכז במחשבת 'אין עוד מלבדו', וכך בעזר ה' נתפטר ממנו".

זו סגולה מיוחדת שגילה הצדיק רבי חיים מוולוזין לפני למעלה מ-200 שנה, ובמסגרתה יהודי שמתרכז בכל כוחו במחשבה על כך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ואף אחד לא יכול לעשות דבר רע או טוב בלעדיו – זוכה שכל הבעיות נעלמות כלא היו.

הוא התחייך, נעמד באחת הפינות והתרכז במחשבותיו. תוך דקה וחצי הגיעה הפקידה הראשונה שעמה דיברתי בתחילה, חטפה את הכרטיסים מידי הפקיד, וגערה בו שלא יתערב בעניינים שאינם נוגעים אליו. וכך הוכנסנו מידית לטיסה.

כדי להגיע למטוס ברגע האחרון הובלנו אליו על גבי ג'יפ מיוחד. מאחר שישבנו במקומותיהם של נוסעים שאיחרו לטיסה, הושיבו אותנו בשני קצות המטוס.

התאמצתי להחליף מקומות ולהעביר אנשים לשביעות רצונם, כדי שאוכל לשהות על יד רבי משה יהושע ולסעוד אותו במשך הטיסה. לאחר שעות של התרוצצות, שתדלנות ואי ודאות מורטת עצבים, התרווחתי סוף סוף על מושב המטוס במנוחה.

הרגשתי יובש וצמא עז. רציתי להרטיב את גרוני היבש תוך כדי שאני חושב לעצמי: "אם אני כל כך צמא, מי יודע כיצד מרגיש רבי משה יהושע שכזכור סבל מנטייה להתייבשות והיה צריך לשתות בתדירות גבוהה מאוד?!"

בקבוקי המיץ היו לידי, אך כוס אין. רציתי לבקש מהדיילים, אך הם היו עסוקים בתיקון תקלה שארעה בדלתות המטוס. רבי משה יהושע חשש שאם אפריע להם כעת אגרום לחילול ה'. חשבתי לרגע אולי לשתות ישירות מהבקבוק, אך הרב פסל גם את האפשרות הזו כי התנהגות כזאת אינה מתאימה ליהודי ירא שמים.

זמן מה חלף עד שתוקנה התקלה, והדיילים התפנו להגיש לנו כוסות. בשפתיים יבשות ובגרון ניחר מצמא, מזגתי לשנינו מן המשקה המרענן, ועמדתי לברך ולשתות אך הרב עצר בעדי ואמר לי: "המתן נא רגע, בוא ואלמד אותך איך מברכים!"

כשאתה עומד לברך, עליך לחשוב כמה חסדים עשה הקדוש ברוך הוא כדי שכוס המיץ הזה תגיע אליך כדי להרוות בה את צימאונך.

ראשית, הוא ברא אנשים ונתן להם כח וחכמה לעבד את הקרקע, לטעת את עצי התפוזים להשקות ולגדל אותם במשך כמה שנים עד שיוציאו פירות.

לאחר שגדלו הפירות, טרם הסתיימה המלאכה. היה צורך להביא אנשים שיקטפו אותם. ולאחר שקטפו אותם היה צורך בנהגים ובמשאיות שיובילו את התפוזים לבית האריזה.

היה צורך בפועלים שיעבדו בבית חרושת ליצור משקאות, ויסחטו את התפוזים. כמו כן היה צורך בפועלים ובבית חרושת נוסף ליצור בקבוקים כדי שיהיה ניתן לאכסן את המיץ, ובעוד בית חרושת ליצור קופסאות הקרטון, שבהן ארזו את הבקבוקים.

מלבד זאת היה צורך בבית חרושת ליצור כוסות בהן נוכל לשתות את המשקה, ואת כל זאת עשו אנשים שהקב"ה ברא ונתן להם יכולת וחכמה ליצור את כל הדברים המופלאים הללו, כדי שנוכל לשתות כוס מיץ תפוזים ולהרוות את צימאוננו!"

רבי משה יהושע לא סיים בזאת, ובמשך דקות ארוכות המשיך למנות עוד ועוד פרטים מחסדי ה' יתברך. ורק אז סיים ואמר בהתרגשות: "עכשיו אראה לך איך לברך! כשאנו מברכים: 'שהכל נהיה בדברו', עלינו לחשוב ולהודות על כל הדברים הללו שנעשו בחסדי הבורא! כמה הכרת טובה אנו חייבים לקב"ה על החסד העצום שהוא עושה אתנו בכל רגע ורגע! ברוך שעשה לי כל צרכי!"

באותם רגעים הרגשתי בחוש את התיאור "תדבק לשוני לחיכי". ואם אני חשתי בצמא כה נורא, על אחת כמה וכמה שרבי משה יהושע נזקק לשתות בדחיפות.. אבל את המתנה שנתן לי באותם רגעים, את הלימוד איך מברכים, היאך מודים וכיצד מכירים בטובת ה', לא אשכח כל חיי!

 

 

(מעובד מתוך הספר 'אריה שאג')