Monthly Archives: יולי 2019

חשבתי לרגע שאולי אחי נמצא על המטוס, התייחסתי לכל הסיפור בצורה שונה לחלוטין.

נסעתי לאסוף את אחי ששב מארה"ב בטיסת קונקשן דרך גרמניה, ובדרך מתקשר אלי חבר מהמשרד, ומדווח לי שבנתב"ג נערכים לנחיתת חירום של מטוס שמגיע מגרמניה

והמסר שלמדתי מהסיפור הזה: מי שממריא לא נכון, עלול לנחות אל תוך אסון.

 

אוהד אטינגר

 

בימים האחרונים נסעתי לשדה התעופה, כדי לאסוף את אחי ששב מארה"ב בטיסת קונקשן דרך גרמניה.

בדרך מתקשר אלי חבר מהמשרד, ומדווח לי שבנתב"ג נערכים לנחיתת חירום של מטוס שמגיע מגרמניה.

התברר שעל מסלול ההמראה שממנו המריא המטוס, נותרו שרידים של צמיג גומי חרוך.

בשדה התעופה הגרמני חששו שמדובר בשרידיו של אחד מגלגלי המטוס שהמריא לישראל, ועדכנו את רשויות התעופה בארץ, שכדאי להיערך לנחיתת חירום.

האמת? נלחצתי.

מיהרתי לברר את הפרטים והתברר לי שבעצם זו לא אותה הטיסה. נכון שגם היא מגיעה מגרמניה, אבל מעיר אחרת ומדובר במטוס של חברת תעופה אחרת.

נרגעתי.

המשכתי בנסיעה והגעתי לשדה התעופה, כשבמקביל מגיעים למקום עשרות אמבולנסים וניידות כיבוי אש. על כל צרה שלא תבוא.

עד שאחי עבר את מסלול איסוף הכבודה וביקורת הדרכונים, כבר נחת גם המטוס השני בשלום. וכשיצאנו מהמתחם של שדה התעופה,

ראינו גם את כוחות ההצלה מתפזרים ושבים לבסיסיהם השונים.

זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע על נחיתת חירום, אבל בגלל שהפעם חשבתי לרגע שאולי אחי נמצא על המטוס,

התייחסתי לכל הסיפור בצורה שונה לחלוטין. זה כבר לא 'עבר לי ליד האוזן', אלא חדר ללב, ועורר מחשבה מעמיקה.

מהסיפור הזה יצאתי עם שתי מסקנות, שאולי ידעתי אותן גם קודם לכן, אבל עכשיו הן התחדדו עוד יותר.

מסקנה ראשונה: כשאח שלך נמצא על המטוס, אתה לוקח את זה ללב. כשמישהו שאתה מכיר ואוהב נמצא בסכנה – זה מדבר אליך.

אז מה זה אומר עלינו, כשאנחנו לא מתרגשים מצרות של אחרים? שאנחנו לא מרגישים שהם אחים שלנו.

זאת אומרת שיש לנו מה לתקן בעניין, כי ההרגשה הטבעית של כל יהודי צריכה להיות 'כל ישראל אחים'. כל יהודי בעולם שנמצא במצוקה, אנחנו צריכים לחשוב עליו ולנסות לעזור, אם הדבר אפשרי.

המסקנה השניה: כשמטוס מתנתק מהקרקע בהמראה לא מוצלחת, צריך לקחת בחשבון שייתכן שהנחיתה תהיה טראגית.

הרי למטוס יש גלגלים רבים. המשקל שלו אינו נח רק על שלושה גלגלים.

גם אם גלגל אחד התפוצץ, רוב הסיכויים הם שהמטוס אכן ינחת בשלום.

אבל בכל זאת, ברור שיש צורך להיערך גם לאפשרות שלא הכל ילך כשורה.

אז מה אנחנו לומדים מזה… כשאנחנו ממריאים, אנחנו צריכים להשתדל להמריא בצורה נכונה.

עלינו לעשות זאת בזהירות המתבקשת, לוודא שאנחנו לא שורפים בדרך צמיגים ולא דורכים על אחרים.

כי מי שממריא לא נכון, עלול לנחות אל תוך אסון.

מה מותר לאכול בטיול לתאילנד?

ומה לגבי פירות וירקות? האם צריך לאכול דווקא מחנות עם הכשר, או שאפשר גם בלי הכשר?

שאלה:

אנחנו נוסעים לטיול בתאילנד, ורוצים לדעת אם אנחנו יכולים לאכול במסעדות מקומיות. כמובן שנקפיד לא לאכול בשר.

האם לפי ההלכה הדבר מותר, או שיש איסור לאכול במסעדה לא כשרה גם אם אוכלים אוכל כשר?

 

תשובה:

קודם נאחל לכם שתיהנו בטיול, ותחזרו בשלום בלי שום נזק רוחני או גשמי.

ולגוף השאלה: לפני שנדבר על עצם העניין האם ראוי או לא ראוי לאכול אוכל כשר במסעדה שאינה כשרה,

כדאי שנבדוק את עצם ההנחה שהאוכל שתאכלו אכן כשר.

 

בדרך כלל במסעדות אוכלים מאכלים מבושלים, ולכן גם אם כל הרכיבים שנעשה בהם שימוש להכנת הארוחה הם כשרים, עדיין אסור לאכול את המנה שהוכנה, כי היא בושלה על ידי גוי, ואנו כיהודים אוכלים רק מאכלים שבושלו על ידי יהודים.

בנוסף חשוב לדעת שקשה מאוד להבדיל בין מאכלים כשרים לכאלו שאינם.

לגבי בשר ועוף, בוודאי שבחו"ל אם הוא מקום שאינו של יהודים, ובוודאי שאם אין להם כשרות ידועה קרוב לוודאי שמדובר בבשר טרף, בין אם הוא מבהמה או חיה טמאה,

ובין אם הוא בשר בהמה או עוף טהור, אלא שהשחיטה לא נעשתה כמתבקש על פי ההלכה, וכן לא מלחו את הבשר כדי להוציא ממנו את הדם.

גם בדגים, רוב סוגי הדגים אינם טהורים למאכל, ורק דג שיש לו סנפירים וקשקשים כשר למאכל.

מוצרי היסוד ורכיבים אחרים כמו תבלינים, פסטות, ביצים, חלב, גבינות שונות ורוב רובם של מוצרי המאכל, עלולים להיות לא כשרים, אלא אם כן הם מגיעים עם חותמת כשרות.

ואפילו אם תוכלו לוודא שהמסעדה מכינים לכם דג טהור למשל, בלי שום רכיבים מפוקפקים, גם אז אין בכך כדי להימנע מבעיית הכשרות

כי הכלים שבהם מכינים את הדג שימשו גם להכנת דגים טמאים והאוכל המתבשל בהם אסור באכילה ליהודים.

מסיבה זו גם לא אוכלים לחם שנאפה על ידי גויים, כי ברוב המקרים הלחם נאפה בתנור המשמש גם לאפיית מיני לחמים שמשוחים בשומן טרף,

וכל מה שנאפה בתנור לאחר מכן אסור באכילה. זאת, מלבד עצם הדין שלא לאכול 'פת עכו"ם', כלומר לחם שנאפה על ידי גויים, ואפילו הוא כשר ונאפה בתנור כשר.

לנוכח כל האמור, ברור הדבר שיהודי אינו יכול לאכול במסעדה שאינה כשרה.

בקיצור, אכילה בחו"ל במסעדה, עלולים להיכשל באכילת מאכלים אסורים.

ובנוסף, עצם הישיבה במסעדת טריפה אינה ראויה, כי יהודי צריך להיזהר שלא לעשות מעשים הגורמים לאחרים לחשוב שהוא עובר על איסורי התורה, גם אם בפועל הוא אינו עושה זאת, וכשאדם יושב במסעדת טריפה, הוא מעורר על עצמו חשד.

לכן, לפני שאתם נוסעים כדאי שתיצרו קשר עם בית חב"ד בתאילנד, ותבררו היכן ניתן למצוא מסעדה כשרה.

כמו כן כדאי שתביאו אתכם מזון כשר לטיול, ובמהלך הטיול עצמו תוכלו לקנות פירות וירקות ולאכול בלי חשש של כשרות (אם אין חשש של תולעים), כי בחוץ לארץ לא צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות והירקות, והם כשרים למאכל בלי חשש.

הייתי ילד, ואז קפצו עלי ברכבת ת"א-יפו וגזרו לי את הפיאות

ואז הוא משך לו את הפאות…

הצטרפו אלינו לסיור מצולם:

צוות 'אחינו' יצא לבדוק מהו סמל הפאות הקדושות, מדוע מגדלים פאות

ומה יש בפאות שכ"כ מפחיד את מי שאינו יהודי

 

https://www.youtube.com/watch?time_continue=5&v=qM6lbqCiGso

 

איך שומרים על העיניים בקיץ הישראלי?

איך שומרים על העיניים ?

אוהד אטינגר

 

איך שומרים על העיניים?

הקיץ כבר כאן, חופי הרחצה כבר פעילים באופן חלקי, הביגוד האופנתי הופך להיות

יותר ויותר קיצי, ובאקלים הישראלי יש לזה גם משמעות דרמטית מבחינה רוחנית.

הרחובות הופכים יותר ויותר פרוצים, ומי שרוצה לשמור את עיניו ממראות לא צנועים,

צריך להתאמץ מעל ומעבר כדי להצליח בכך.

שוחחנו עם הרב ישראל ליוש, מרבני ישיבת 'אהבת אהרן' בבני ברק, אליה מגיעים צעירים מכל

רחבי הארץ, המבקשים להתחזק ברוחניות ולהקדיש את מיטב שנותיהם ללימוד התורה הקדושה.

 

אז איך באמת אפשר לשמור על קדושת העיניים גם בחודשי הקיץ החמים?

 

לבעיה הזאת אין פתרונות קסם, משיב הרב ליוש בכנות, "אנחנו חיים בדור שבו הקדוש

ברוך הוא העמיד אותנו בניסיונות קשים. לפני 50 שנה, לא היה ניסיון גדול כל כך לשמור

על העיניים, כי אנשים התביישו להתלבש בצורה כל כך פרוצה. אבל היום המצב שונה,

וחשוב שנזכור דבר אחד יסודי ובסיסי: אם הקדוש ברוך הוא העמיד אותנו בניסיון הזה,

סימן שאנחנו מסוגלים לעמוד בו.

הקדוש ברוך הוא אף פעם אינו מעמיד אדם בניסיון שהוא לא מסוגל לעמוד בו!!

אבל אני רוצה לומר עוד משהו חשוב: כדאי לדעת שדווקא כשהניסיון קשה יותר,

ההתגברות גם היא חשובה יותר. לכן, בחור צעיר שמתגבר היום ושומר על העיניים

שלו, זוכה לקדושה נפלאה, ומגיע לדרגות רוחניות גבוהות מאוד, הרבה יותר מאלו

שהיה מגיע אליהם בחור ששמר על קדושת העיניים שלו לפני 50 או 100 שנה.

הקדושה הזאת, יש לה השפעה. היא עוזרת לו להתמודד אחר כך עם ניסיונות אחרים.

כי כל התגברות הופכת אותו לאדם רוחני ונעלה יותר.

יתירה מזאת, כשיהודי מתגבר, הוא נותן כח ליהודים אחרים לעשות צעדים גדולים של

התקרבות לקדוש ברוך הוא. חכמינו זכרונם לברכה אומרים, ש'כל ישראל ערבים זה לזה',

והמשמעות היא שכולנו משפיעים האחד על זולתו, זה נכון לשני הכיוונים, גם כשאדם חוטא

הוא משפיע לרעה על יהודים אחרים ועל אחת כמה וכמה כשהוא מקיים מצוות ומתגבר על

היצר, הוא משפיע עליהם לטובה. לכן אנחנו רואים שבקיץ יש הרבה יותר צימאון לדברי תורה.

צעירים מכל הארץ פתאום מתעניינים ומתקרבים לתורה הקדושה. הם אפילו לא יודעים מה גרם

להם להתחיל להתעניין ביהדות, אבל זאת התשובה:

 

ההתגברות של צעירים אחרים על הניסיונות הקשים, היא שנותנת להם כוחות רוחניים לעשות את זה.

 

אני רוצה לספר סיפור מפעים מאחד מגדולי הרבנים לפני השואה:

הגאון רבי ברוך דב לייבוביץ זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת קמניץ.

פעם המליצו לו הרופאים לשהות במשך תקופה בחוף הים, כדי שמצבו הבריאותי

ישתפר וגופו החלוש יתאושש ויתחזק. הוא היה גר בליטא, לה אין חוף ים. כדי להגיע

לחוף הקרוב היה עליו לנסוע לגרמניה, ובאותם ימים הדרך לעשות זאת היתה עם מעבר

באזור שבשליטה רוסית. מדובר במבצע לא פשוט. אל ראש הישיבה התלוו שני מלווים,

כדי ללמוד איתו בדרך וגם כדי לדאוג שהוא יאכל כראוי, ינוח היטב ולא יזניח את מצבו

הרפואי בגלל שקידתו האינסופית בלימוד התורה הקדושה.

במשך יותר מחודש דאגו להנפקת ויזות לרב ולמלוויו, והכינו את כל צרכי הנסיעה, ואכן יצאו

לדרך, עברו את הגבול לרוסיה ולאחר כמן לגרמניה. התחבורה כמובן לא היתה אז קלה ונוחה

כמו היום, והדרך היתה ארוכה ומפרכת. כשהתקרבו לחוף הרחצה, העיר אחד ממלוויו של הרב,

שלקראת הכניסה לאזור הרחצה, יש לפעמים מראות שהם אולי לא כל כך צנועים, ולכן כדאי

להיזהר יותר בשמירת העיניים. בחוף הים עצמו לא היתה בעיה רוחנית כלשהי, שכן באותם ימים

דאגה הכנסיה הנוצרית לכך שיהיו חופי ים נפרדים לנשים ולגברים, אבל בדרך הגישה אל החוף

לגברים, עלולים היו להיתקל במראות לא צנועים. כששמע הרב לייבוביץ את ההערה,

הוא ננער ממקומו והודיע למלוויו באופן חד משמעי: "חוזרים הביתה".

אחרי כל הטרחה והמאמצים הגדולים, הם שאלו, אפשר לבדוק ולוודא שאין בעיה של צניעות ולהגיע לחוף…

אבל הרב בשלו, "עם העיניים שלי אני לא לוקח שום סיכון", אמר להם, "אני בשום אופן לא מוכן להגיע לחוף

הים אם הדבר עלול להיות כרוך בחשש קל של חוסר צניעות. ואכן, העגלה שבה על עקבותיה, והרב ומלוויו

חזרו את כל הדרך לקמניץ, מבלי שהצליחו אפילו לראות את חוף הרחצה. מכאן אנחנו לומדים, מסיים הרב

ליוש, כמה חשובה השמירה על העיניים.

הרי מדובר ברב זקן, ירא שמים, הוא בוודאי לא יעלה בלבו שום הרהור של חטא גם אם חלילה יראה מראה

אסור. ובכל זאת הוא לא העלה בדעתו אפילו לשניה להתקרב למקום שבו עלולה להיות בעיה צניעות.

אף פעם בחיים שלי עוד לא היו לי כאלה בושות!

כל אחד יכול לטעות
כן, מסתבר שכל אחד יכול לטעות, גם מוטי המַלְיָין!…

מאת: מענדי

יום שישי בצהריים אני יוצא מהבית בדרך למאפייה לקנות קצת מאפים לשבת, למטה בחנייה של הבנין אני רואה את מוטי השכן צועק לי, היי ג'ינג'י בוא, בוא שניה, בא לפה.

רק אתן לכם קצת רקע על מוטי השכן שלי, ובכן אני גר בבנין פשוט עם אנשים פשוטים, כולם עובדים קשה ואף אחד לא עף על עצמו,

רק בקומה למעלה גר מוטי שגם הוא לא עף על עצמו, באמת אחלה בנאדם עם לב זהב, רק שהוא ספציפית דווקא יש לו קצת מה לעוף על עצמו, כי הוא מה שנקרא בלשוננו 'מַלְיָין'.

מוטי הוא מיליונר, (תַּ'אמת, תוך כדי שאני מקליד עכשיו אני קולט שמוטי זה אחלה שם של מיליונרים. לא? לא יודע כך זה נשמע לי כזה – מוטי… אולי אשקול לקרוא לבן שלי כך)

לא יודע בדיוק כמה מיליונים יש לו, אף פעם לא חפרתי לו, כי אבא שלי זכרונו לברכה תמיד היה אומר לי,

אם תשאל בנאדם כמה כסף יש לשכן שלו שזה נתון שאפילו לאשתו הוא לא מספר, ישר הוא ידע להגיד לך

(מה השכן שלי? טחון אחי טחון, כל יום עושה מקלחות לתינוקות עם שטרות של דולרים…)

אבל אם תשאל אותו כמה ילדים יש לשכנו שזה נתון מפורסם שהולך ברחובות העיר, הוא לא ידע להגיד לך (וואלה אחי, כמה ילדים? אנַא אעַרֶף, חמש, שבע, לא יודע אולי אשתי יודעת…)

בכל אופן מה אני בא להגיד, שאני לא חופר לו ומפרגן לו באהבה מלא מלא, רק אני יודע שהדירה המפוארת שלו חולשת על כל קומת הגג של הבניין שלנו שזה שווה ערך לגודל של ארבע דירות,

בלי עין הרע חַמְסַה טְפוּ, ואומרים עליו שזה כלום לעומת המגדלים שרשומים על שמו ברחבי הארץ, וגם רוני השכן בקומה שלי אמר לי ששמו של מוטי מופיע במגזינים היוקרתיים של המַלְיָינִים,

אבל על זה אני לא לוקח אחריות, קחו זאת בעירבון מוגבל, למה רוני לא כל מה שהוא אומר זה תמיד מדוייק, לפעמים הוא מפלטר קצת…

אבל קיצֶר מַזֶה משנה, הנקודה העיקרית היא, שביום שישי מוטי קרא לי ושואל, תגיד ג'ינג'י, זה נכון מה שאשתי שמעה מאשתך שאתה כותב טור שבועי באיזה אתר אינטרנט?

אוי, רותי שתהיה בריאה עושה לי פרסומת בחינם… אבל איזה ברירה יש לי, מה אני אגיד לו עכשיו שלא? אז אני עונה לו במבוכה ובנכבדות מתרגשת:

כן. בהחלט יש לי הזכות שמפרסמים את ההגיגים שלי בבמה המכובדת ששמה אתר 'אחינו' לצעירים ישראליים מתחזקים. (ובלב אני חושב וואי איזה חוזה שמן אני הולך לחתום עם המַלְיָין הזה, טפו טפו, מצידי אני אכתוב לו ספר ביוגרפיה על אשתו העיקר שישלם טוב… אבל מוטי כנראה יש לו תוכניות אחרות.)

בוא, כנס לאוטו – הוא אומר לי – אם אתה כבר כותב טור, אז יש לי סיפור בשבילך…

אוקיי, סיפור זה גם טוב, גם כך אני הרי כל היום משתדל להיות ערני ולקלוט סיפורים טובים שאוכל לשתף בהם את קוראי החביבים.

אז אם לא חוזה גלובלי עם מוטי על כתיבת ספר תוך שנה בתמורה למשכורת חודשית מנופחת, לפחות הרווחתי סיפור…

ועל הדרך גם קצת לחזק את הקשרים הרופפים עם השכן מהקומה למעלה וודאי לא יזיק…

צְ'מַע ג'ינג'י – מתחיל מוטי את סיפורו – תַּ'ה רואה את כל השקיות פה על הספסל האחורי, זה אני עכשיו קניתי אוכל לשבת.

(נו, מה חשבתם, בשביל מה יש למוטי מרצדס S Class חדשה מודל 2019 בשביל שיקנה בַּסוּפֶּר פה ליד הבית?

הוא נוסע לרשתות הגדולות במרכז, שם גם יש לו את מיטב המבחר של הגלידות והפינוקים שאני רואה מבצבצים מהשקיות פה מאחורי…

אבל כל זה אני כמובן לא אומר בקול רק חושב בלב.

וביינתים מוטי ממשיך את סיפורו כשאני יושב בשקט ומהנהן בראשי בצייתנות במקומות שמתאים להנהן, כך אני מקווה לפחות…

ועוד הערה חברים,

שלא תהיה לכם טעות. אני חלילה לא מקנא במוטי או משהו כזה, מוטי אדם טוב ובאמת מגיע לו כל הטוב הזה, רק אני מתאר לכם מנקודת מבטי מה אני רואה…)

יש היום משהו חדש – מאלף אותי מוטי בינה בחידושים הטכנולגיים החדשים – ברשתות המזון הגדולות הם עשו, בשביל לחסוך את הקופות המיותרות,

הם פיתחו אפליקציה שכל לקוח מוריד אותה חינם, ואתה מקבל בעצם סורק בר-קודים אצלך בטלפון,

אתה יכול להסתובב חופשי בחנות, אוסף מוצרים, סורק ברקוד, והוֹפּ זורק לעגלה.

בסוף הקניה אתה עובר תהליך אימות קצר שבו העגלה נשקלת בעמדת משקל ובאמצעות מערכת ממוחשבת חכמה,

המחשב מזהה אם סרקת את כל המוצרים שבעגלתך ולא דילגת בטעות על משהו…

מי שמכיר אותי – אומר מוטי – יודע שאני חובב ג'אדג'טים, וברגע שראיתי את הסטארט-אפ הזה יוצא לשוק, הייתי הראשון לעוף על זה,

עד היום לא נתקלתי בשום בעיה עם המערכת הזו, ממש ידידותי, נוח, מהיר וחדשני כמו שאני אוהב.

עד היום בצהריים כשהעמדתי את העגלה על המשקל המערכת נתקלה בחוסר התאמה,

והיא השמיעה כזה צליל צורם טנזזזזזזזז, ואז היא שואלת אותי בכזה נימוס בריטי האם יכול להיות ששכחת לסרוק מוצר כל שהוא?!

ישר הגיעה האחראית בפרצוף חמור ושואלת אותי: אדוני, באילו מוצרים לא סרקת את הברקוד?

מה? אני בהלם! סרקתי כל מוצר! מה אני בא לעקוץ אתכם פה? אני בטוח ב100 אחוז! אין מצב שפספסתי משהו!

אבל הקופאית הזו לא הותירה לי שום ברירה, והייתי צריך לסרוק את כל המוצרים מחדש, ומה בסוף התברר?

שטעיתי! יש 2 מוצרים שכשלקחתי אותם בדיוק הייתי באמצע לקרוא לבת שלי שנתקעה עם חברה שפגשה, שתבוא כבר לעזור לי קצת,

וכנראה בטעות לא שמתי לב וזרקתי לעגלה בלי הסריקה המטומטמת הזו.

מה אני אגיד לך ג'ינג'י, כל אחד יכול לטעות, אבל אף פעם בחיים שלי עוד לא היו לי כאלה בושות!

אתה מבין תַּ'סיטוציה, אני מוטי כהן, שאין ילד בכל החנות שם שלא מכיר את הפרצוף שלי, עומד שם ליד העמדה כמו איזה מוּזֶלְמָן עם פרצוף נבוך, ואני לא יכול לצאת מהחנות,

למה גנבתי פה משהו בלי לשלם. ועוד איזה משהו?

אחד מהמוצרים זה שקית חלב, כאילו אין לי משהו אחר לעשות בזמני הפנוי ואני בא לעקוץ פה תַּ'עקיצה של החיים,

שקית חלב… מי שישמע.

יצויין לשבחה של הקופאית שבטח זיהתה אותי כההוא מהעיתון וראתה איזה בַּאסַה בשבילי כל האירוע הזה, שבסוף היא ניסתה קצת להיות רגישה והרגיעה אותי

שהכל בסדר וזה קורה במשפחות הכי טובות, ולא צריך להילחץ… אבל האמת שעד עכשיו שאני מדבר איתך עוד לא השתחררתי מהפַדִיחַה הזו. הבנת ג'ינג'י?!

נו, אז מה המסר שהיית רוצה להעביר לקוראי הנכבדים מכל הסיפור הזה, אני שואל את מוטי כמו מראיין ראוי לשמו.

מה המסר? הוא נושך את שפמו ומפטיר: המסר הוא שכל אחד יכול לטעות! הנה גם מוטי כהן שבטוח שכל העולם שייך לו, ואין מצב בעולם שהוא טועה,

כי לטעות זה משהו שקורה רק לאנשים אחרים ולא לו,

הנה עכשיו הוא יודע שגם הוא יכול לטעות! ומהיום הוא ידע להיזהר יותר בכל דבר. כך עונה לי מוטי בהומור עצמי חינני.

הבנתם חברים? זה לא בושה לטעות! כל אחד טועה או מתבלבל לפעמים.

כל אחד יכול לטעות ואם טעינו צריך גם לדעת להודות בטעות, ולא להתחפר בעמדה שלנו בעקשנות מטופשת.

כי היות ואנו בסך הכל בני אנוש אז אנחנו טועים לפעמים בוודאות גמורה.

אבל חכמינו לימדו אותנו "שבע ייפול צדיק וקם". אין בכך בושה. יש בכך אנושיות. טעויות מקדמות אותנו,

אם נשכיל ללמוד מהן מה כדאי לעשות בפעם הבאה וממה כדאי להימנע, הטעויות יחשלו אותנו, אבל ההתייחסות שלנו לטעויות, מחלישה אותנו, גורמת לנו למתח.

הרצון להסתיר ולהעמיד פנים שאנחנו לא טועים אינו מצביע על גבורה. זה בא מתוך חולשה.

בשביל להודות בטעות עלינו לעבור תהליך לא פשוט. כל אחד יכול לטעות והודאה בטעות מעידה עלינו שאנו לא מושלמים.

להודות בטעות זה לקחת אחריות על מעשינו במקום להאשים את הסביבה שלנו בהתנהלות לא נכונה. ל

הודות בטעות זה מעשה שמעיד על גדלות וגבורה. זה בשום אופן לא ביטוי של חולשה, כי כאמור, זה בלתי נמנע בחיים ובהתקדמות שלנו.

ולסיום, אתם בטח יודעים מה פירוש האותיות שמופיעות תמיד בצידי פרסומות בכתב מיניאטורי – ט.ל.ח.

זה ראשי תיבות – טעות לעולם חוזרת… לא צריך להיבהל, כל אחד יכול לטעות

ביי לבינתיים