Monthly Archives: יוני 2019

איך ילדה בת 16 וחצי הכניסה אותי לבית שלי דרך החלון!…

אותי

מאת: מענדי

הכל התחיל מזה שרותי אשתי היקרה תפסה אותי בבוקר ליד הדלת שניה לפני שעפתי לעבודה, ואמרה לי: בייבי, כבר מלא זמן לא יצאנו לאכול משהו. אנחנו חייבים לדבר קצת.

כמה זה 'מלא'? שאלתי.

מלא! היא פוסקת.

המוח שלי עושה חישוב מהיר, הבוס מחכה בעבודה, לא בא לי לפתוח עכשיו דיון מתי יצאנו פעם אחרונה, מה יש לי תוכניות להערב, וכמה חרגנו כבר מהתקציב החודשי, במקום זה אני פשוט אומר:

אוֹקֵיי היום בשמונה וחצי יוצאים לארוחה חלבית בקפה קפה, אבל אני אומר לך מראש רותי, עד מאתיים שקל! בלי להיסחף עכשיו עם קינוחים ושייקים, שיהיה רומנטי וזה, מובן?!

אַה, ואל תשכחי להזמין את מוֹר, הבייבי סיטר, לשעתיים, סגור?, יאללה בּיי מאַמַלֶ'ה.

יצאנו, אכלנו, שילמנו, היה מצויין. תכלס' היא צודקת רותי, צריך לפעמים להשקיע בזוגיות קצת, ככה כולם אומרים…

בדרך הביתה רותי אומרת לי: 'בייבי פְּלִיז לך לסוּפֶּר לקנות קצת פיתות לילדים שיהיה למחר, רק תוריד אותי לפני זה ליד הבית, למה אין לי עכשיו כח לכל התורים הארוכים בסוּפֶּר…

הלכתי לסוּפֶּר כמו אבא טוב, קניתי פיתות וחיכיתי בתור, אחרי רבע שעה אני חוזר הביתה

יוצא מהמעלית וקולט את רותי עומדת מחוץ לדלת, עם הטלפון ביד אחת וביד השניה בועטת בדלת ברצחנות כאילו היא מהמשטרה הצבאית או עובדת בהוצאה לפועל,

בּוּם בּוּם בּוּם, ותוך כדי היא גם צועקת – מור, מור, מווווווווווווור.

מה הסיפור? אני שואל. ותוך כדי קולט שהשכן ממול פותח את הדלת מנסה להבין את הסיטואציה.

היא לא פותחת! רותי עונה לי בצווחת מצוקה.

מה לא פותחת? מה היא נורמלית? מה, את רוצה להגיד לי שכבר רבע שעה את ככה עומדת ובועטת על הדלת?

כן! וגם חייגתי אליה לטלפון איזה חַמֶשׂרֶה פעם, ונאַדַה, אין קול ואין עונה.

תאמין לי אני כבר לא יודעת מה לחשוב, השם שישמור, אולי יש שם איזה דליפת גז, אִימַלֶ'ה צריך להזמין כיבוי אש הרגע שיפרצו פה את הדלת.

שום דליפת גז, אל תרוצי רחוק, בטח נרדמה על הספה הילדה. שינה בלי דאגות…

אבל אחרי שעברה עוד חצי שעה, עם עוד בעיטות ובומים וצעקות, וכמה שכנים שהתגייסו לנסות לעזור הבנתי שאין ברירה, וחייבים לעשות מעשה.

ביקשתי מהשכן מהקומה שמתחתי שיכניס אותי למרפסת שלו, ויחד עם עוד שתי שכנים עשינו בזריזות סולם גנבים מאולתר, והוֹפּ, הנה אני בתוך המרפסת שלי.

פורץ את התריס, פותח את הדלת בעדינות שאני לא אפול עליה ככה פתאום… ומה אני רואה?

הילדה, יושבת על הספה בסלון, הלֶפּטוֹפּ על הברכיים שלה, שתי אוזניה מכוסות עם אוזניות גדולות של סוֹנִי, והיא צופה בסרט – – –

ככה. פשוט. מרותקת למסך ומחייכת לעצמה.

כאילו אין מחר – – –

כאילו שהיא לא בתפקיד עכשיו, כאילו היא לא מקבלת תשלום על השעות האלו, כאילו אני ואשתי לא עומדים כבר חצי שעה ומרימים את כל הבנין בשעה אחת עשרה בלילה.

כלום! מת העולם, מתו הדגים.

סרט!

לא דליפת גז, לא חטיפה, ולא מוות בעריסה. שום דבר. כולה סרט טיפשי אחד.

מה אני אגיד לכם חברים? בסדר. תודה לקדוש ברוך הוא שהצלחתי לסתום את הפה ולתת לאשתי לנזוף בה בעדינות,

אני בינתיים העפתי משם את כל השכנים, אמרתי להם שהיא נרדמה, (לא היה לי את הלב לשרוף לה את מקצוע השמרטפות בכל השכונה…)

אשתי שילמה לה זריז, והיא הִתְחַפְפַה הביתה בלי לקלוט באמת איזה אנדרלמוסיה היא הרימה פה, (וואי, סורי, לא נעים, פעם הבאה אני אדע להוריד את הווליום…) וזהו.

קרסתי על המיטה בסערת רגשות מעורבבים.

הפדיחה של החיים שלי

מסתבר שכל אחד יכול לטעות, גם מוטי המַלְיָין!… שלי

מאת: מענדי

יום שישי בצהריים אני יוצא מהבית בדרך למאפייה לקנות קצת מאפים לשבת, למטה בחנייה של הבנין אני רואה את מוטי השכן צועק לי, היי ג'ינג'י בוא, בוא שניה, בא לפה.

רק אתן לכם קצת רקע על מוטי השכן שלי, ובכן אני גר בבנין פשוט עם אנשים פשוטים, כולם עובדים קשה ואף אחד לא עף על עצמו, רק בקומה למעלה גר מוטי שגם הוא לא עף על עצמו, באמת אחלה בנאדם עם לב זהב, רק שהוא ספציפית דווקא יש לו קצת מה לעוף על עצמו, כי הוא מה שנקרא בלשוננו 'מַלְיָין'.

מוטי הוא מיליונר, (תַּ'אמת, תוך כדי שאני מקליד עכשיו אני קולט שמוטי זה אחלה שם של מיליונרים. לא? לא יודע כך זה נשמע לי כזה – מוטי… אולי אשקול לקרוא לבן שלי כך) לא יודע בדיוק כמה מיליונים יש לו, אף פעם לא חפרתי לו, כי אבא שלי זכרונו לברכה תמיד היה אומר  לי, אם תשאל בנאדם כמה כסף יש לשכן שלו שזה נתון שאפילו לאשתו הוא לא מספר, ישר הוא ידע להגיד לך (מה השכן שלי? טחון אחי טחון, כל יום עושה מקלחות לתינוקות עם שטרות של דולרים…) אבל אם תשאל אותו כמה ילדים יש לשכנו שזה נתון מפורסם שהולך ברחובות העיר, הוא לא ידע להגיד לך (וואלה אחי, כמה ילדים? אנַא אעַרֶף, חמש, שבע, לא יודע אולי אשתי יודעת…) בכל אופן מה אני בא להגיד, שאני לא חופר לו ומפרגן לו באהבה מלא מלא, רק אני יודע שהדירה המפוארת שלו חולשת על כל קומת הגג של הבניין שלנו שזה שווה ערך לגודל של ארבע דירות, בלי עין הרע חַמְסַה טְפוּ, ואומרים עליו שזה כלום לעומת המגדלים שרשומים על שמו ברחבי הארץ, וגם רוני השכן בקומה שלי אמר לי ששמו של מוטי מופיע במגזינים היוקרתיים של המַלְיָינִים, אבל על זה אני לא לוקח אחריות, קחו זאת בעירבון מוגבל, למה רוני לא כל מה שהוא אומר זה תמיד מדוייק, לפעמים הוא מפלטר קצת…

אבל קיצֶר מַזֶה משנה, הנקודה העיקרית היא, שביום שישי מוטי קרא לי ושואל, תגיד ג'ינג'י, זה נכון מה שאשתי שמעה מאשתך שאתה כותב טור שבועי באיזה אתר אינטרנט?

אוי, רותי שתהיה בריאה עושה לי פרסומת בחינם… אבל איזה ברירה יש לי, מה אני אגיד לו עכשיו שלא? אז אני עונה לו במבוכה ובנכבדות מתרגשת: כן. בהחלט יש לי הזכות שמפרסמים את ההגיגים שלי בבמה המכובדת ששמה אתר 'אחינו' לצעירים ישראליים מתחזקים. (ובלב אני חושב וואי איזה חוזה שמן אני הולך לחתום עם המַלְיָין הזה, טפו טפו, מצידי אני אכתוב לו ספר ביוגרפיה על אשתו העיקר שישלם טוב… אבל מוטי כנראה יש לו תוכניות אחרות.)

בוא, כנס לאוטו – הוא אומר לי – אם אתה כבר כותב טור, אז יש לי סיפור בשבילך…

אוקיי, סיפור זה גם טוב, גם כך אני הרי כל היום משתדל להיות ערני ולקלוט סיפורים טובים שאוכל לשתף בהם את קוראי החביבים. אז אם לא חוזה גלובלי עם מוטי על כתיבת ספר תוך שנה בתמורה למשכורת חודשית מנופחת, לפחות הרווחתי סיפור… ועל הדרך גם קצת לחזק את הקשרים הרופפים עם השכן מהקומה למעלה וודאי לא יזיק…

צְ'מַע ג'ינג'י – מתחיל מוטי את סיפורו – תַּ'ה רואה את כל השקיות פה על הספסל האחורי, זה אני עכשיו קניתי אוכל לשבת. (נו, מה חשבתם, בשביל מה יש למוטי מרצדס S Class חדשה מודל 2019 בשביל שיקנה בַּסוּפֶּר פה ליד הבית? הוא נוסע לרשתות הגדולות במרכז, שם גם יש לו את מיטב המבחר של הגלידות והפינוקים שאני רואה מבצבצים מהשקיות פה מאחורי… אבל כל זה אני כמובן לא אומר בקול רק חושב בלב, וביינתים מוטי ממשיך את סיפורו כשאני יושב בשקט ומהנהן בראשי בצייתנות במקומות שמתאים להנהן, כך אני מקווה לפחות… ועוד הערה חברים, שלא תהיה לכם טעות. אני חלילה לא מקנא במוטי או משהו כזה, מוטי אדם טוב ובאמת מגיע לו כל הטוב הזה, רק אני מתאר לכם מנקודת מבטי מה אני רואה…)

יש היום משהו חדש – מאלף אותי מוטי בינה בחידושים הטכנולגיים החדשים –  ברשתות המזון הגדולות הם עשו, בשביל לחסוך את הקופות המיותרות, הם פיתחו אפליקציה שכל לקוח מוריד אותה חינם, ואתה מקבל בעצם סורק בר-קודים אצלך בטלפון, אתה יכול להסתובב חופשי בחנות, אוסף מוצרים, סורק ברקוד, והוֹפּ זורק לעגלה. בסוף הקניה אתה עובר תהליך אימות קצר שבו העגלה נשקלת בעמדת משקל ובאמצעות מערכת ממוחשבת חכמה, המחשב מזהה אם סרקת את כל המוצרים שבעגלתך ולא דילגת בטעות על משהו…

מי שמכיר אותי – אומר מוטי – יודע שאני חובב ג'אדג'טים, וברגע שראיתי את הסטארט-אפ הזה יוצא לשוק, הייתי הראשון לעוף על זה, עד היום לא נתקלתי בשום בעיה עם המערכת הזו, ממש ידידותי, נוח, מהיר וחדשני כמו שאני אוהב. עד היום בצהריים כשהעמדתי את העגלה על המשקל המערכת נתקלה בחוסר התאמה, והיא השמיעה כזה צליל צורם טנזזזזזזזז, ואז היא שואלת אותי בכזה נימוס בריטי האם יכול להיות ששכחת לסרוק מוצר כל שהוא?!

ישר הגיעה האחראית בפרצוף חמור ושואלת אותי: אדוני, באילו מוצרים לא סרקת את הברקוד?

מה? אני בהלם! סרקתי כל מוצר! מה אני בא לעקוץ אתכם פה? אני בטוח ב100 אחוז! אין מצב שפספסתי משהו!

אבל הקופאית הזו לא הותירה לי שום ברירה, והייתי צריך לסרוק את כל המוצרים מחדש, ומה בסוף התברר? שטעיתי! יש 2 מוצרים שכשלקחתי אותם בדיוק הייתי באמצע לקרוא לבת שלי שנתקעה עם חברה שפגשה, שתבוא כבר לעזור לי קצת, וכנראה בטעות לא שמתי לב וזרקתי לעגלה בלי הסריקה המטומטמת הזו.

מה אני אגיד לך ג'ינג'י, אף פעם בחיים שלי עוד לא היו לי כאלה בושות!

אתה מבין תַּ'סיטוציה, אני מוטי כהן, שאין ילד בכל החנות שם שלא מכיר את הפרצוף שלי, עומד שם ליד העמדה כמו איזה מוּזֶלְמָן עם פרצוף נבוך, ואני לא יכול לצאת מהחנות, למה גנבתי פה משהו בלי לשלם. ועוד איזה משהו? אחד מהמוצרים זה שקית חלב, כאילו אין לי משהו אחר לעשות בזמני הפנוי ואני בא לעקוץ פה תַּ'עקיצה של החיים, שקית חלב… מי שישמע.

יצויין לשבחה של הקופאית שבטח זיהתה אותי כההוא מהעיתון וראתה איזה בַּאסַה בשבילי כל האירוע הזה, שבסוף היא ניסתה קצת להיות רגישה והרגיעה אותי שהכל בסדר וזה קורה במשפחות הכי טובות, ולא צריך להילחץ… אבל האמת שעד עכשיו שאני מדבר איתך עוד לא השתחררתי מהפַדִיחַה הזו. הבנת ג'ינג'י?!

נו, אז מה המסר שהיית רוצה להעביר לקוראי הנכבדים מכל הסיפור הזה, אני שואל את מוטי כמו מראיין ראוי לשמו.

מה המסר? הוא נושך את שפמו ומפטיר: המסר הוא שכל אדם יכול לטעות! הנה גם מוטי כהן שבטוח שכל העולם שייך לו, ואין מצב בעולם שהוא טועה, כי לטעות זה משהו שקורה רק לאנשים אחרים ולא לו, הנה עכשיו הוא יודע שגם הוא יכול לטעות! ומהיום הוא ידע להיזהר יותר בכל דבר. כך עונה לי מוטי בהומור עצמי חינני.

הבנתם חברים? זה לא בושה לטעות! כל אחד טועה או מתבלבל לפעמים. ואם טעינו צריך גם לדעת להודות בטעות, ולא להתחפר בעמדה שלנו בעקשנות מטופשת. כי היות ואנו בסך הכל בני אנוש אז אנחנו טועים לפעמים בוודאות גמורה.

אבל חכמינו לימדו אותנו "שבע ייפול צדיק וקם". אין בכך בושה. יש בכך אנושיות. טעויות מקדמות אותנו, אם נשכיל ללמוד מהן מה כדאי לעשות בפעם הבאה וממה כדאי להימנע, הטעויות יחשלו אותנו, אבל ההתייחסות שלנו לטעויות, מחלישה אותנו, גורמת לנו למתח. הרצון להסתיר ולהעמיד פנים שאנחנו לא טועים אינו מצביע על גבורה. זה בא מתוך חולשה.

בשביל להודות בטעות עלינו לעבור תהליך לא פשוט. הודאה בטעות מעידה עלינו שאנו לא מושלמים. להודות בטעות זה לקחת אחריות על מעשינו במקום להאשים את הסביבה שלנו בהתנהלות לא נכונה. להודות בטעות זה מעשה שמעיד על גדלות וגבורה. זה בשום אופן לא ביטוי של חולשה, כי כאמור, זה בלתי נמנע בחיים ובהתקדמות שלנו.

ולסיום, אתם בטח יודעים מה פירוש האותיות שמופיעות תמיד בצידי פרסומות בכתב מיניאטורי – ט.ל.ח.

זה ראשי תיבות – טעות לעולם חוזרת… לא צריך להיבהל

ביי לבינתיים