Monthly Archives: אפריל 2019

בהגיע ליל הסדר, אנו חווים מחדש את אותו תהליך שחרור נפלא

בהגיע ליל הסדר, אנו חווים מחדש את אותו תהליך שחרור נפלא

 

אנו היהודים נקראים עבדי ה', וכפי שאומרים בפרקי ההלל "הללו עבדי ה'" (תהילים קי"ג, א').

ובתלמוד ירושלמי (פסחים פרק ה', ה') נאמר על יציאת מצרים: "לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן ואילך אתם עבדי ה'".

מכיוון שכך, נשאלת השאלה, מדוע יציאת מצרים נחשבת ליציאה מעבדות לחרות, הרי גם לאחר יציאת מצרים אנו קרויים עבדים?

התשובה היא שלהיות עבד של ה', זוהי החירות האמיתית והמשמעותית.

אילו חס וחלילה היינו יוצאים ממצרים אך לא היינו מקבלים את התורה ונעשים עבדי ה',

הרי היינו משועבדים ליצר הרע ולחיילות הס"מ, וכל חיינו היו סבל וצער ורדיפה אחר תאוות העולם.

זהו לא מצב של חירות!

במשנה במסכת אבות כתוב: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (ו', ב').

העסק בתורה פותח את לבו ומוחו של האדם למרחבים אין סופיים, לתחושות והרגשות מרקיעות שחקים.

מצב שכזה נקרא חירות של ממש.

כשהיינו במצרים, היינו עצורים במקום של טומאה וחשכות, לא היינו מסוגלים להשתחרר מכך ולחוש את החירות האמיתית.

יום יציאת מצרים הוא יום גדול וחשוב ביותר בהיסטוריה היהודית.

אמנם יצאנו באותו יום גם מהשעבוד החומרי שבו היינו נתונים ומהעבודת פרך שכפו אותנו לעשות,

אך עיקר המשמעות שיש ליציאה זו, היא היציאה הרוחנית, רק בכך נעשינו בני חורין אמיתיים.

בהגדה של פסח תיקנו לנו לומר את המילים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – בכל שנה ושנה,

בהגיע ליל הסדר, תפקידנו הוא לחוות מחדש את אותו תהליך שחרור נפלא, שחרור מהעבדות ליצר,

ואת הכניסה לעולם של חירות – חירות של עבודת ה', הדבקות בו וההתענגות מקירבתו יתברך.

מצה בצורת קוביית סוכר, מים לארבע כוסות וחתיכת מרגרינה לאפיקומן

אברהם פוקס

הוא נכנס לתאו בשקט ובחשש, תוך כדי שהוא מוודא שאיש לא עוקב אחריו ומתבונן במעשיו. הוא החזיק בידו את האוצר. הקור היה נוראי, עשרות מעלות מתחת לאפס. שגרת מזג אויר אי שם בערבות סיביר, כשלגופו בגדים בלויים שמנסים ללא הצלחה לשמור על חום גופו. שיניו נקשו זו לזו, אך הניצוץ היהודי דלק בתוכו בבערה גדולה, הוא הזיז את האבן שהתרופפה לה באחד הקירות  והחביא את אוצרו – סעודת ליל הסדר שיחול בעוד כמה שבועות. לא, זו לא היתה חתיכת מצה, זו היתה חצי קוביית סוכר שהצליח לקבל תמורת פרוסת הלחם היומית, היום הוא יישאר רעב, כמו ימים רבים, אבל בפסח יהיה לו אוכל כשר, תהיה לו מצה בצורת קובית סוכר, מים לארבע כוסות, חתיכת מרגרינה לכורך, עוד חתיכה לאפיקומן, לגבי מרור הוא לא דואג, יש לו בשפע.

'חמש שנים ועבודות פרך בסיביר!' הקריא השופט הסובייטי בקול רועם את גזר הדין באולם בית המשפט בווילנא על הנאשם הרב יצחק גלבך ז"ל. הוא נאשם בהפצת יהדות, חלוקת לוחות שנה עם חגי ישראל ליהודים שנעו ונדו ברחבי מזרח אירופה, כשהם בורחים מהצוררים מבקשי נפשם. לא שהרוסים היו צריכים סיבה להשליך יהודים לסיביר, 'תנו לנו את האנשים ואנו נמצא כתב אישום עבורם' היו אומרים מפקדי הק.ג.ב. לסוכני החרש, על אחת כמה וכמה כשתפסו דג שמן.

הרב יצחק גלבך נולד בפולין וזכה ללמוד אצל צדיקי אותו הדור: רבי אלחנן וסרמן בעיירה ברנוביץ' ולפני כן אצל רבי ברוך בער ליבוביץ', מהעיירה קמניץ. לימים יספר שדמות רבו ברוך בער, מאירת הפנים שאהב אותו אהבת נפש, היא זו שנזכר בה בימים הקשים ביותר שעבר ונתנה לו את הכח להמשיך הלאה. עם תחילת המלחמה ישיבות שלמות נדדו ממקום מושבן, בורחים מחיית הטרף הנאצית, חלקם מצאו עצמם נופלים היישר לידי הכובש הרוסי שמיהר למלאות קרונות שלמים ולשולחם לארץ גזירה. וכך מצא עצמו רבי יצחק גולה לסיביר. וכמו יהודים רבים אחרים, לאחר מספר שנים הבינו שהמאסר בסיביר היה הפרס הטוב ביותר שקיבלו, ובכך חייהם ניצלו.

עם כניסתו למאסר בסיביר, נערך עליו חיפוש מדוקדק בו התגלו מה שהרוסים חשבו כ- 'מכשירי הקשר', הלא הם התפילין היקרות שרכש בדמים מרובים בהיותו נער. הוא למד את הלכות תפילין על בוריים, וחיפש את התפילין המהודרות ביותר, לאחר שחסך עבורם ממון רב. הוא ניסה להסביר ללא הצלחה לשומרים הרוסים במחנה את טיבם של מכשירי הקשר הללו, אך אלו ראו מולם לראשונה בחיים מרגל גרמני ולא רצו לשמוע כלל את הסבריו, לבסוף החליטו לפרק את מכשירי הקשר מחשש לציתותים, וכך מול עיניו הדומעות, באבחת גרזן רוצצו אותם. עשרות שנים מאוחר יותר כשנלקח לבדיקות רפואיות בלבו, אמר בחיוך אם תחסר לי פעימת לב אחת, אל דאגה, זוהי הפעימת לב החסרה לי מהרגע ההוא שרוצצו את התפילין שלי.

ליל הסדר הראשון במחנה. הגוף מפורק לאחר יום עבודה קשה, אבל הלב מתרונן לקראת הלילה הגדול. הוא מתפלל ערבית של יו"ט בדבקות רבה, 'את יום חג המצות הזה זמן חרותנו' זועק ללא קול, 'למה יאמרו הגויים' הוא שר בדמעות רותחות את הלל של ליל יו"ט. לאחר התפילה המרוממת, הוא פוסע לאותה גומחה שבקיר, שם ממתינה לו 'סעודת יו"ט וסימני החג'. הוא מוציא את קוביות הסוכר וחתיכות המרגרינה ומתחיל לומר מזיכרונו קטעים מההגדה של פסח, אט אט שמורות עיניו נעצמות, הגוף דורש את שלו. למחרת הוא ממשיך לאכול מהאוכל ששמר לו לימי הפסח כדי שלא יכשל חלילה באכילת חמץ.

יומיים לאחר ליל הסדר ההפתעה הכתה בו! הוא מבחין ביהודי תלמיד חכם וצדיק שהגיע ממש בימים האחרונים למאסר במחנה, כוחו עדיין במותניו, ובידו הוא אוחז לא פחות מפרוסת לחם – מנת האסיר היומית, ואוכל בתאבון רב. כשהלה התקרב אליו, רבי יצחק אומר לו בתרעומת: "עד כדי כך הסבל שלכם רב שאינכם יכולים להימנע מחמץ גמור בפסח?" הלה מביט בו במבט משועשע, ומפטיר: "רבי יהודי, אנחנו כעת באדר ב'!" (בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר) רבי יצחק נדהם מהתשובה שהוטחה בפניו, אך מיד גלגלי מוחו פועלים כיצד יספיק לאגור מחדש אוכל לפסח, שיחל בעוד כחודש בלבד, ואכן, חלק הצליח להשיג, ומה שלא, כדי שלא יגווע ברעב, שרף את מנת האוכל היומית עד שלא היתה ראויה לאכילת כלב כפי ההלכה, ואכל את האפר. שנים רבות לאחר מכן היה אומר שהוא עדיין מרגיש את אותו אפר בגופו.

שבוע רודף שבוע וחודש רודף חודש. כמות האוכל שהיו מקבלים היתה מועטת ביותר, הרוסים היו שוקלים כל אסיר, ולפי משקלו נקבעה כמות המזון שיקבל, וממנה יכול היה רק לרדת. אם עבודתו לא השביעה את רצון מפקדיו, הכמות היתה קטנה יותר. המפקדים מצידם היו משתדלים לא להיות שבעי רצון. מחוסר תזונה יחד עם הקור הנורא הגוף שקע אט אט ונכנס למעין תרדמת, תנועות הגוף הופכות למונוטוניות וחסרות חיוּת ונראה שמתהלכים כאן רובוטים ולא בני אדם. העיניים מושפעות מכך עד כדי שהגיעו לכמעט עיוורון בשעות החשיכה, ממש כמו תרנגולים שלא רואים בחשיכה. הדרך חזור מיום העבודה המפרך היתה נעשית בצורה שלא תיאמן, האסירים היו אוחזים אחד בשני כמו קרונות רכבת, וכך שורה של מאה איש, היתה מוצאת את דרכה על ידי אסיר חדש שעדיין מאור עיניו תיפקד היטב והיה יכול להובילם בבטחה, או לחילופין על ידי אחד ממפקדי המחנה שממש לא סבלו מתזונה בלתי מספקת.

מוחו של רבי יצחק בקושי עובד, הוא שוכח את ימי השבוע, והוא מקיים את דברי ההלכה המתייחסת לאדם ששוכח מסיבות שונות איזה יום היום וכך נאמר בה: 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי'. סביבו מתהלכים כמותו, צל של אנשים, התקשורת ביניהם מינימלית, מחוסר כוח. יום אחד, במהלך העבודה, האדם שלידו מתמוטט, ורגע לפני, הוא אומר לו בכוחותיו האחרונים, קוראים לי יוס'ל וייס ממונקאטש, תזכור, יוס'ל וייס ממונקאטש. עם הזמן ודעיכת הגוף, רבי יצחק שוכח צורתה של אות. חלק מן התפילה הוא מצליח לזכור והוא חוטף רגעים ספורים לתפילה תוך כדי העבודה. רופא המחנה מביט בו ושואל אותו למעשיו המוזרים, "אני יהודי", משיב לו רבי יצחק ללא חת ובגאווה גדולה, "ואני מנצל הזדמנויות לדבר עם אלוקי!" "יהודי?" משיב הרופא בשאלה, "גם אני יהודי!" מיני אז היה הרופא דואג להבריח לו מן המרפאה מנות גלוקוז – סוכר, לפצות קצת את הגוף על התזונה הנוראית. אותו רופא גם הציל את חייו לאחר שאסירים באו לספר לו שחברו רבייצחק קפא למוות, הרופא הביא את חבריו הגויים, ובמשך שעה ארוכה שפשפו על גופו שלג כדי להחזיר את זרימת הדם בגופו.

אט אט בניסי ניסים גופו מצליח להתרגל למצב, ואיכשהו מצליח לשרוד. האמונה היוקדת שלו בבורא עולם, נתנו לו את הכוח להמשיך, עמוד אחד מהתלמוד בבלי זכר משום מה והיה משננו בינו לבין עצמו ללא הרף

באחת הפעמים שהתפלל, חלם על אחד מרבותיו שאומר לו, התפלל שתזכה לצאת ולהקים בית בישראל. וכך עשה.

חודש לפני מועד שחרורו נקרא לפתע למפקד המחנה. "תחתום על הטופס, אתה משוחרר!" ברוב טובם השלטונות הסובייטים היו נותנים כרטיס נסיעה ברכבת למקום שהאסיר המשוחרר היה בוחר לנסוע, רבי יצחק שהיה חסיד ברסלב רצה בכל מאודו לנסוע היישר לאומן, מקום קבורתו של הרב הצדיק רבי נחמן מברסלב, שטרם זכה להיות בה, אך היה לו ברור שכאשר ישמעו את היעד יגרשוהו מיידית בלא כלום, הוא מבקש מַפַּה כדי למצוא מקום ששם האקלים והמזג אוויר דומים למקומות שגדל בהם, הוא מתבונן במפה ובוחר את המקום אליו איוותה נפשו, הם נותנים לו את כרטיס הרכבת ואומרים לו שהתחנה במרחק של עשרים קילומטר ומשהו… "את העשרים הקילומטר" היה אומר רבי יצחק "הלכתי די מהר, אבל את ה'משהו' זה כבר לקח ימים ארוכים עם סכנות של חציית נהרות קפואים, כשאני שומר על הכרטיס מכל משמר". ברכבת ישב בדד ללא שום אוכל ושתיה כשלפניו ימים ארוכים של נסיעה. כאשר הרכבת היתה עוצרת בתחנות, הנוסעים היו יורדים לקבל כוס מים חמים שהשלטונות נתנו חינם לכל המעוניין, אך רק בתנאי שיש לו כוס… רבי יצחק שהיה עם בגדיו לעורו נשאר ברכבת, אחד הנוסעים מפקד מבוגר בצבא, פנה אליו בפליאה מדוע אינו יורד כמו שאר הנוסעים, לכששמע את סיפורו גילה לו בסוד שגם הוא יהודי, ומעתה ואילך, הוא יתחלק איתו בכל מאכליו עד סופה של הנסיעה הארוכה, ובכך הציל את חייו. הרכבת מגיעה למוסקבה, רבי יצחק יורד בחשש, הוא מחפש דבר ראשון בית הכנסת, להניח תפילין ולפתוח ספר קודש, הוא במתח עצום האם יצליח לזהות את האותיות? האם יצליח לקרוא? הוא משוטט ברחבי מוסקבה, ותר בעיניו אחר בית כנסת, הוא מצליח למצוא אחד כזה ולהיכנס לתוכו, הוא רץ לארון הספרים ונוטל ספר מתוכו ופותח אותו במהירות, שטף של דמעות פורץ מעיניו, הוא מצליח לקרוא! הוא זוכר את האותיות!

רבי יצחק זכה לעלות לארץ ישראל להקים בית נאמן בישראל ולראות בחייו משפחה גדולה ומפוארת, דורות ישרים מבורכים.

 

 

 

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לנקות, לקרצף, לשפשף, ולהכשיר את הבית כולו לחג הפסח, אמן!

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לנקות, לקרצף, לשפשף, ולהכשיר את הבית כולו לחג הפסח, אמן!

 

בדרשותיו של הרב קרלינשטיין שהיו מושכות קהל רב, היה מדבר על נושאים מגוונים ומלהיב את שומעיו

ללכת בדרכי הטוב, ולהתחזק במעשים טובים. לפני פסח היה מרבה על גודל הזכות שלנו במצוות החג המיוחד,

הניקיון, המצות, ארבע כוסות ועוד, וכך היה אומר:

רבותי! ההרגל אוכל כל חלקה טובה! הפכנו לרובוטים! מנקים חדר, ועוד חדר, כמו בשנה שעברה,

כמו לפני שנתיים – שלוש כמו שאימא וסבתא שלנו ניקו. הכל כרגיל, הכל טבעי, מיד אחרי פורים מתחילים לעשות פסח.

אבל העיקר חסר מן הספר…

היכן הלב? היכן הראש? היכן השמחה של מצוה? היכן החיות וההתעוררות הנדרשות מאיתנו בעת עשיית המצוה?

השם רוצה מאתנו את הלב! הוא לא רוצה ספונג'ה ובית מצוחצח, הוא רוצה שנתבונן במהותן של כל ההכנות הללו.

על בתו הצדקנית, אמר אחד מגדולי ישראל: היא לא עשתה אף פעם בחייה ספונג'ה ביום שישי!

אולם מידי יום שישי היא ניקתה את הבית לקראת בואה של שבת המלכה! מדהים, כמה גן עדן מונח בזה!

העובד מתוך התייחסות כזאת הוא עבד השם אמתי!

עם ישראל – עם קדוש הוא. מנקה, מבריק ומקרצף כל פינה, כדי לקיים את המצוה להכין בית נקי מחמץ לכבוד חג הפסח!

המחשבה לא מתרכזת בצורך לתחזק את הבית, או בהנאה של מגורים בבית מצוחצח,

אלא בצורך לבער כל פרור של חמץ מהבית ומהלב, לקראת חג הפסח ולכבודו.

באיזו טיפשות נוהגים כל אותם אלו, שיחד עם עבודות הניקיון מגיעים לידי כעס, מתרגזים ומתעצבנים על ימין ועל שמאל.

האם בורא עולם רוצה שננקה את החמץ מתוך כעס? בוודאי שלא! אם אנחנו מנקים את הבית כדי לקיים את רצון השם –

כל ניקיון הוא גן עדן, נצח נצחים! למה לאבד את כל זה בעטיים של כעסים ועצבים על תינוק מסכן שהכניס פרוסה לחדר הנקי?

האם ראינו מימינו אדם הנוטל לולב ואתרוג מתוך כעס? הרי כל אחד נוטל את ארבעת המינים בשמחה ובטוב לבב. הלא כן?

אותו הדבר בדיוק בנוגע למצות ההכנה לפסח. צריך לקיים אותה בשמחה, ברוגע. להתרגז? להיכנס למתח? חס ושלום!

השם בוודאי אינו חפץ בכך. מי שמגיע לכלל כעס – יצא שכרו בהפסדו.

כתוב בהלכה שאין לזלזל בנשים שטורחות ויגעות על נקיון הבית לחג הפסח. לעיתים נדמה לנו שהן יצאו מדעתן,

אך אל לנו לזלזל בהן! זוהי עבודת קודש ממש!

צדיקים היו מזכירים ברטט ובחרדת קודש את מאמרו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל,

בעת שהיה רואה את הנשים טורחות ויגעות בהכנות נמרצות לחג הפסח.

הוא היה נושא עיניו למרום ואומר בנוסח של ה"יהי רצון" הנאמר בראש השנה בין התקיעות:

"יהי רצון מלפניך שאלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק – ראשי תיבות קראצן, שאבן, רייבן,

קאשרען [קרצוף, שפשוף, גרוד והכשרה – תרגם מאידיש] – יעלו לרצון לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו".

אולם, חשוב שנזכור: כל זה מצוין אם עובדים לשם שמים, לקיים את רצון השם. אז נבראים מלאכים קדושים מכל פעולה!

כל קשר"ק הוא גן עדן. אבל אם בגלל הקשר"ק נכנסים למתח ולעצבים – נבראים חלילה, מלאכי חבלה.

 

הכוונה משנה את מהות המעשה

שמעתי בשם רבי אליהו דושניצר ז"ל שסיפר, שהכיר יהודי שהיה מחלל שבת בפרהסיה והפך –

בסופו של תהליך – לצדיק יסוד עולם, ומעשה שהיה כך היה:

אדם זה היה בעל בית מרקחת. פעם אחת נכנס אליו הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מהעיר ראדין

שהיה מכונה בפי כל ה"חפץ חיים" ז"ל ואמר לו: "אני מקנא בך!" וחזר שוב ואמר: "אני מקנא בך!".

הלה התפלא מאד, ואמר: "רבי! אתה טועה. אין לך מה לקנא בי. אני מחלל שבת, נקי מתורה וממצוות".

אך ה"חפץ חיים" המשיך ואמר: "יש לי הרבה מאד מה לקנא בך! חכמינו ז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל

כאילו קיים עולם מלא, ואתה מבוקר ועד לילה מציל נפשות. אין לתאר כמה זכויות יש לך!".

ומיד הוסיף ואמר: "רק בקשה אחת אבקש ממך: כשיהודי נכנס לבית המרקחת לקנות תרופה – תכוון לשם מצות הצלת נפש מישראל.

ואם אין ברפואה זו הצלת נפש – תכוון לשם מצות חסד. ואם תשאל: 'איזה חסד אני מקיים, והרי אני גובה כסף בעבור התרופה?'

דע לך, גביית הכסף אינה סתירה לקיום המצוה. גם מי שמקיים חסד צריך כסף כדי לחיות וכדי לפרנס את משפחתו.

ואם תכוון לשם מצוה לא יגרע ממנה מאומה בשל כך שאתה גובה כסף לפרנסתך. המצוה נשארת במלא עוזה ותפארתה".

אותו יהודי החל להתנהג כעצתו של ה"חפץ חיים". כל פעם שסיפק תרופה למישהו היה מהרהר בליבו:

"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להציל נפשות ולגמול חסדים".

מה נאמר ומה נדבר, היהודי החל להרגיש מתיקות בכל פעולה שעשה בבית המרקחת.

יום אחד אמר לעצמו: "אולי כדאי לנסות להתפלל? אולי כדאי לנסות לקיים עוד איזושהי מצוה?…"

ואכן זכה והתקיים בו מאמר הפסוק בספר תהילים "טעמו וראו כי טוב השם'", והוא חש במתיקות וערבות התורה והמצוות,

והפך לבעל תשובה גמור, צדיק יסוד עולם.

כל פעולה שאדם עושה, גם אם היא שגרתית בעבורו, מעשים שבכל יום ויום אם מכוון בה לשם שמים,

לקיום רצון השם – היא הופכת להיות מצוה גמורה, והעושה אותה יזכה בגינה לנצח נצחים.

כל קרצוף הוא מצוה אם רק נצרף אליו את כוונת הלב הראויה:

"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכין את הבית לכבוד חג הפסח כשהוא נקי מכל רבב של חמץ".

 

לרומם את הפעולות השגרתיות

השתתפתי פעם ביום שיעורים והאזנתי להרצאתו של הרב שמחה כהן שסיפר שני סיפורים שהוא מכיר את גיבוריהם באופן אישי:

הסיפור הראשון – פלוני החליט לעשות מעשה טוב. הוא הכיר משפחה, אשה עם מספר ילדים שלא היתה להם פרנסה.

לא יאומן כי יסופר: הוא לקח על עצמו עבודה, פועל או פקיד, כל יום, שמונה שעות ביום,

ובסוף החודש היה מעביר את המשכורת שקיבל, בשלמותה, למשפחה הזאת! הסיפור הזה נמשך כבר שמונה שנים!

מידי חודש בחדשו, בתחילת כל חודש, הוא נותן את המשכורת שלו למשפחה הזאת!

הסיפור השני מפליא לא פחות: הוא מכיר אשה פלונית, שמזה כמה שנים מגיעה לבית עם ילדים ומכינה להם ארוחת צהרים,

ולא זו בלבד אלא כשהילדים שבים הביתה מהלימודים, לאחר שסיימו לאכול את הארוחה שהכינה להם,

היא יושבת איתם ומתעניינת במה שלמדו, איך עבר עליהם היום, ועוזרת להם להכין את שיעורי הבית.

כך היא נוהגת מידי יום ביומו. היא לא פונה לדרכה ולעיסוקיה בטרם דאגה לארוחת הערב שלהם ולעלייתם על יצועם לשנת הלילה.

לפתע נעמד אחד השומעים ואמר בקול רם: "כבוד הרב! אני לא מאמין לשני הסיפורים האלו!

אני לא מאמין שיש אדם שעובד חודש שלם, ומעביר את משכורתו לאיזושהי אשה וילדים!

אני גם לא מאמין שיש אשה שמטפלת מידי יום במסירות כה גדולה בילדים".

ענה לו הרב בזה הלשון: "אני יכול לומר לך את שמו של האיש, גם את שמה של האשה,

ואת הכתובת בה הם גרים. האם תרצה לשמוע?".

"כן!", השיב הלה. "הייתי רוצה מאד להכיר אנשים כאלו!".

"ובכן", אמר הרב, "האיש – הוא אתה בעצמך, והאשה – היא אשתך! האם אינך יוצא מידי יום ביומו לשמונה שעות עבודה

ולעיתים אף ליותר? האם בסוף החודש אינך מעביר את משכורתך בשלמותה, לטובת אשתך וילדיך?

אם במחשבתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא אתה עובד כדי לפרנס את הילדים של השם,

לעשות איתם חסד אמתי – אין כל הבדל אם הילדים הם במקרה גם הילדים שלך, או שהם ילדים של מישהו אחר!"

"אשתך, שעמלה לבשל אוכל לילדים, לקבלם בחום ובאהבה עם שובם מלימודיהם, להתעניין בשלומם ולדאוג לכל מחסורם,

ערב ובוקר וצהרים – מקיימת בזה מצות חסד, מבלי שיגרע כהוא זה משלמות המצוה מחמת שאלו הם ילדיה.

היא קמה בלילה להאכיל את התינוק של השם – שבמקרה הוא גם תינוק שלה – ותקבל על כך שכר.

האמור מן הדברים, שגם פעולות שגרתיות, המבוצעות על ידינו מידי יום ביומו – יכולות להיחשב למצוות עצומות

ולזכות אותנו בנצח נצחים, אם אך נשכיל לעשות אותן שלא כמצוות אנשים מלומדה,

אלא מתוך מחשבה שבמעשים אלו אנו מקיימים את רצון השם, וכוונתנו תהיה לשם שמים.

 

(מתוך הגדה של פסח יחי ראובן)

 

הענק הירוק: "כמו בסרט אימה, צפרדע ענקית צמחה לפתע מתוך מי היאור והחלה להשמיע צרחות מפחידות"

אהרן כהן

 

  1. מוחמד לא ידע את נפשו מרוב בהלה או מהפתעה, ומשניהם ביחד ליתר דיוק. ממש כעת שמע ש'משה' מנהיג היהודים הודיע ל'פרעה' שעוד 'מכה' הכתובה בתורה, בדרך…

ההסתייגות הטבעית של כל בן-תמותה מהייצור הנקרא 'צפרדע', הוכפל פי כמה עם הזיכרון הקצר והמדכא ממכת דם: הצימאון בפה. הריח המחניק באף. צבע האדום שהשתלט על כל מרחבי החום/ירוק האהוב. כל אלו יחד ולחוד הוציאו אותו זה עתה שנית משלוותו כשהוא מרגיש ששוב עולה לו הדם לראש.

כך התמלא מיודעינו מוחמד ישר 'על הבוקר' בהשתלהבות ערבית טיפוסית, כשבעזרת הדמיון המזרחי שעבד כהרגלו; בכל הכח על כל המוח. היה 'מוחמד' בטוח ומשוכנע. הפעם; הם כן יצליחו. תוך כדי, שהוא מתחיל לחלום בהקיץ. אולי הוא, הפלח, שלא ידע ולא שנה, הוא יהיה מי שיצליח להחזיר את ה'זבנג' בשם העם המצרי, ולהחזיר את הכבוד הדגול…

וכך עם הזרם והמרץ המצרי הידוע לשמצה, תפס מוחמד מקל ארוך ורחב, והבריגו בברגים חדים וחותכניים, לצד תקיעות מסמרי בניין. "פאטמה. פאטמה" נשמע קולו הרועם "כן. מה עכשיו" נשמעה התגובה התמהה, יחד עם ההבנה מ'ניסיון בעבר' שעכשיו היא חייבת לשמוע בקולו מחשש ל…

"תעזרי לי לסחוב את זה" הגיב. בעודו מחווה על הציוד המאולתר שלו.

"מה זה" תהתה מול התגובה הנחרצת "תתחילו לעזור לי ואסביר לך בדרך" כך נגררו יחד בקרשים ובברזלים כשהוא מתאר במר ליבו איזו מכה יכולה לבוא עכשיו אם לא יעצרו אותה מבעוד מועד. ומצד שני, "אם אנחנו נצליח לעצור את הטרגדיה הנוספת ההולכת להמיט ב'שנית' בושה נוראה לממלכה האדירה." הוסיף בלחישה קורצת, "אולי אנחנו נקבל פרס מיוחד מהמלך."

בקושי רב הצליח להחניק אכזבתו, למראה כמה אנשים שהספיקו כבר להיות מהעשרה ראשונים בזירת ה'אסון'. הם עוד עלולים להצליח בלעדיו. הרהר בעודו קולט, שמה שבעיקר מפחיד, שאולי יגנבו 'הם' לעצמם את התהילה והכבוד.

לא ייצור כ'מוחמד' ירים ידיים, רגליים לייתר דיוק. לנוכח כולם העומדים בעיניים פעורות מול המחזה הלא ייאמן; צפרדע גדול-רב ממדים שצמח מתוך מי היאור.

וכך כשכולם בוהים מלווים בצעקות מחרישות אוזניים וצפרדעים בהתרחשות הנוראה. הזדרז הוא להיות, מהראשונים העושים ומעשים. כשהוא מכוון את כלי מלחמתו המאולתרים בכיוון הרצוי על צד המסמרים, מרימו כדי לתקעו בשרץ הגדול הלא מוזמן; הצפרדע. שבהוראת משה-מנהיג היהודיים מעוניין להתנחל במצריים ולשרוץ בה.

 

  1. אף אחד לא קלט מה קדם למה. האם המסמר לצפרדע או הצפרדע לבורג.

נחילי הצפרדעים שרצו במהירות מהנילוס לכיוון היבשה פנימה אל תוככי המדינה, תוך התנפלות היסטרית והיסטורית על אלו שהצטרפו למלחמה 'הקדושה' בכופרים הצפרדעים המעוניינים לטמא את ארצם. כשההמון המצרי שזעמם הלך וגדל יחד עם הפלאת מכותיהם במהירות ובמסירות על הצפרדע, הלכה ה'מכה' וגדלה. נחילים נחילים פרצו ושרצו מהצפרדע ליבשה.

"תפסיק כבר" צווחה פאטמה כשקלטה את המתרחש. בעלה מוחמד מוציא את כל זעמו עם המקל על הצפרדע ובכל פעם מחדש; עם קבלת המכה שורצים עוד נחילים של צפרדעים. "לא אפסיק" צעק מוחמד כועס ורותח כאש. ידיו ורגליו רטטו מבלי שליטה אנושית ושכלית כשהוא ממשיך להכות בכל כוחו.

פאטמה עדיין לא החליטה האם לבקש שוב מבעלה להפסיק להשתטות, או להשאיר לו להוציא את עצביו. כשהצפרדעים פתרו לה את השאלה. נחיל צפרדעים אחד דאה וריחף ישר אל פניו הכועסות וההמומות של מוחמד, שכתגובה הולמת השתטח מלוא קומתו לאחוריו…

כשכולם בורחים כל עוד נשמתם בקרבם מאימת השרצים ששצפו בהמונם בזרם ובקצף לפנים המדינה. בא מוסטפה כמעט התנדף מהשטח בהשאירו את מוחמד לנפשו ולצפרדעיו אך קריאתו של מוחמד "מוסטפה" שהדהדה בכל המרחב גברה אף על הקרקורים, כך שלא נשאר לו האפשרות להסתלק כאילו לא ראה או שמע.

בהשלמה עם המצב שהוא נשאר עכשיו בחזית, ניגש אליו. "מה קרה לך?" נתעורר משהו ברחמיו למול המראה מכמיר הלב. מוחמד שכב ליד הנילוס כ'פצוע הלם' אפוף בצפרדעים המתרוצצים מתחתיו ועליו בדרכם פנימה לתוך המדינה.

לאחר 'שיח סוד' מלא בבכיות ורטינות צווחות וצעקות עם שאלות לא אקטואליות: האם מקל 'ברזל' היה יותר יעיל במצב כזה. ואם כן, האם ברזל מלובן היה יותר מעולה וכו' וכדו'. ובכל מקרה באם היה מצליח, האם 'הוא' היה מקבל בכלל, את הפרס נובל או דווקא המקל, או אולי בעצם רק המסמר הארוך באופן אישי… הבין מוסטפה לנכון. שמשהו קרה למוחמד.

כנראה שדבר מה זז לו בראשו. הרהר מוסטפה. הבן-אדם הזה מדבר ומברבר כאילו שאנו יושבים על כוס קהווה מהביל. הוא כנראה שכח שהוא שוכב עכשיו כמו… על חוף היאור מאוגף בצפרדעים. כשהוא מתחיל לחשוב איך הוא יכול להסתלק מכאן בלי להסתכסך אתו.

מוחמד, השקוע ביגונו ובפטפוטיו הוריד ווליום והסתכל סביבו לוודא שאין מאזינים נוספים, "האם יכול להיות ש'המועצה העליונה' תתבע אותו על הנזקים, יען שיטענו שהוא החיש עזרה לאויב-הצפרדעים לצאת…

סוף סוף. הגיע הזמן, קלט מוסטפה מיד. כשהוא עוצם עיניו כאומר; תפסיק לדבר. ומתעטף במחשבות שונות ומשונות המשדרות חשיבות וחשיבה גבוהה.

בטון נמוך, איטי להחריד לחש: "כן, כן. אני מכיר את ה'סיפור' הזה. הרבה פעמים עושים 'משהו' ולאחר 'מעשה' קולטים מה שעשו" כשהוא נושם נשימה איטית, ומצליח להוציא את נשמת מוחמד "כך שבעצם חייבים לומר את האמת. אתה 'הלוחם הדגול' בניסיונותיך הנואלים לפגוע בצפרדע" כשהוא עולה לטון ערבי אופייני, "למעשה. אתה. הבאת עלינו את המכה ההרסנית הזו, שנראית עדיין רק בתחילתה…"

למול עיני מוחמד שהתבלעו מהלם. החליט לסיים את הסיפור; ופלט בארסיות "תברח ותתחבא שאף אחד אפילו לא ישייך אותך עם המקל והברגים המטופשים…" כשמוחמד המבוהל קם ונס כל עוד רוחו בו.

 

  1. בראש שמו פניהם לבית המלך פרעה, מתחמקים באלגנטיות קופצת מהשומרים המיוחדים שעמדו הכן לצורך כך. הפחד והבהלה שניבטה מעיני השומרים, שהסתכלו שוב ושוב, בלא אומר וקול לכל עבר. המחיש לכולם את מצב הביש אליו נקלעה מצרים. ארמון מלך מצרים. המקום הכי שמור בעולם. היה לחרפה ולביזה.

בכל רגע נכנסו ובאו מבעד לדלת הפתוחה עוד ועוד צפרדעים, כשעל הווילונות המכובדים שהשתלשלו לצד החלונות הגדולים המשקיפים לנהר הגדול נראו כל העת צפרדעים מנתרים בעליזות נכנסים ויוצאים; כנהנים להשתעשע בארמון המלך.

במרץ צפרדעי הלכו הצפרדעים והתפשטו; כצבא מיומן הששים אלי קרב, כיחידות קומנדו מלומדים, לא פסחו על אף פיסת קרקע אשר בשם ארץ מצרים כונתה. כשליטים בלתי מעורערים המשיכו בנמרצות לעבור מבית לבית, כשאליהם מצטרפים יחידת ה'שהידים' שפיזזו בעליצות בדילוג מהמם, לתוככי התנורים הבוערים וצננו אותם עד שהאש נחנקה ונכבה. אחר כך פנו לקערות הבצק או הלחמים שהמתינו לאפייה וערבלו וערבבו את הכל לכדי עיסה סרוחה ומבאישה.

קולות הקרקורים הצליחו להוציא משלוות הנפש אפילו את האנשים הרגועים ביותר ובפרט שמדובר בעם המצרי, עם שלא הצטיין בשלווה מולדת. הצליל הצרחני שנשמע כל בעת מקדימה ומאחורה ומתחת הרגליים המרטטות מבהלה, כשאליהם התווספו אלו שנצמדו על מנת לטפס ולהעפיל על האנשים כמשחקים; עולים יורדים וחוזר חלילה.

יחד עם זאת היו גם כאלו צפרדעים רעבים שנצלו את ההזדמנות המיוחדת לתלוש חתיכת בשר רעננה מגופו של המצרי התורן, כדי להשביע את נפשם השוקקת, ככה שלאו נדיר היה אז חולי הנפש מחמת הקרקורים הבלתי פוסקים יחד עם חולי הגוף עקב הנשיכות והכרסומים, כשלא אחת היה זה אחד שעלה בגורלו להרגיש על גופו ונפשו שניהם בצוותא.

הפחד והבהלה הצליחה להצמית את אחרון האמיצים שנשארו עומדים כ'פרעון' מת בלי להגיב אפילו בירי חץ אחת. כשכל המצריים; רצים ונסים, בורחים ונמלטים לכל עבר רק כדי להיווכח עוד פעם ששוב היו 'אוטובוס ציבורי' לעוד כמה צפרדעים שנהנו לרכוב עליהם במקום לטרוח לקפוץ על רגלם.

אט-אט התחילו לקלוט את המתרחש והחלו אף להתגלגל השמועות המקרקרות והחדשות המרתיעות. כך עברה והתפשטה לה השמועה שהלוחם הדגול 'מוחמד' שעמד בראש הלוחמים למען המולדת נפל למשכב, כשהסיבה נתונה במחלוקת ה… הרופאים טענו שזה מחמת 'הרעלת צפרדעים' כשלעומתם חבר החרטומים טענו שזה מחמת הבהלה והפחד שנתקף עקב שהצפרדעים דאו בפרצופו בלי הודעה מוקדמת. איך שלא יהיה. ידעו כולם; מוחמד המסכן שוכב ליד הצפרדעים או ליתר דיוק במחיצה אחת עמם, כמסובב במצוות.

אך שום דבר לא הפליא והפתיע כמו הידיעה שהתקבלה אכן בהתחלה בפקפוק רב בקרב העם הנדהם והלא-מאמין, עד שזה התברר והתבהר בצורה חד משמעית.

בתוך הארמון השמור והמוגן של המלך ירום הודו, המנהיג החזק פרעה, שורר בוקה ומבולקה. צווחות הצפרדעים מתחרים עם צעקות המלך כשעדיין לא הוכרע; קולו של מי גובר על מי. החרטומים והחכמים עומדים לפניו מקורקרים לגמרי מבלי דעת. מה לומר ובעיקר מה לא להגיד למול המלך ה…

בשונה ממכת דם שאז השתבח המלך שבכל זאת היה אחד מיוחד הלא הוא; 'פרעה' שאצלו לא פגעה מכה הדם. הרי עכשיו כך ידעו כולם לומר; הצפרדעים הגיעו אליו ראשונים כמיוחס אמתי. כשיודעי דבר ידעו אף לדמיין ולתאר את מראה פניו שהלבינו מפחדו שעלה על מפלס הנילוס המקרקר.

אם היו כמה שהרגישו שהקרקע מחתחתיהם מתנענע מחמת שאפילו על פרעה הגדול הצליחו הצפרדעים. כבר היו לא מעט שחשבו בשקט. לפחות עכשיו גם פרעה מתייסר וסובל גם קצת. בעודם מרגיעים את עצמם בחשבנם; הוא כבר יישבר ויסכים לשלח את היהודונים שנהפכו מכבר; מנכס מניב לנטל מקרקר.

 

  1. "הצלחנו, הצלחנו" נשמעו הקולות הצוהלים של החרטומים בבית פרעה. כשהם מתארים איך שהם הצליחו עכשיו לבד, בקלות ממש, להעלות בעצמם צפרדעים מהנילוס ליבשה.

פרעה, שצבע פניו החל אט אט לחזור לעצמן לאור ההצלחה ה'גדולה' של החרטומים, התיישב ברוב פאר והדר על כסא מלכותו, סביבו הושיב כרגיל את חשובי השרים כאילו כלום לא קרה. ובהנאה בלתי מוסתרת הסבו והתענגו למראה הצפרדעים החדשים. עד שחיש עד מהרה התוודע: הסיפור עוד לא בסופו. בסך הכול; כעת התחיל עוד פרק בסיפור המתח והאימה…

אך אף אחד לא התכונן לתרחיש בלהות שכזה. קול צווחני וצרחני נשמע מכיוון מושב המלך. קול, שכזה אף אחד עדיין לא שמע; קול צפרדע עמום במקצת. קול הצווחה נשמעה בבירור מתוך בטנו של פרעה באופן שלא הותירה מקום לטעות. כן. יש אחת בפנים. לא משנה איך וכיצד. כשלהוכחה ניצחת, התווסף מיד קולות הצריחות של פרעה שלא ידע נפשו ובטנו מן הצפרדע.

התברר שהצפרדעים שזה עתה יוצרו בידי החרטומים ה'נואלים' הם יותר מתוחכמים מהראשונים, בשיטה מיוחדת אותם המציאו השתחלו פנימה לתוככי גופם של המצריים, כשכל העת עוד ועוד נענו בחיבה לקול קרקורה של חברם ובבחינת "ממנה יראו וכן יעשו" התפשטו בארץ לעשות כמעשיה להיכנס לבטנם של העם המצרי ומשם לשיר ולזמר את 'שירת הצפרדע': ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הפחד ששלט בכיפה בכל ארץ מצריים הוגדל והוכפל באופן משמעותי. כולם חרדו ונכנסו ללחץ; מה יקרה בדקה הבאה?

אלו שעדיין לא קבלו ביקור האישי והדיסקרטי של הצפרדעים חששו מהרגע הזה בהם ייכנסו גם הם בכלל וירגישו  זאת על עצמם. ואלו השומעים ומרגישים כבר בכל בשרם וגופם את דילוגי הצפרדע בתוך בטנם. מובן מאליו שלא הצליחו להמשיך בחייהם כרגיל  בכל רגע ודקה חששו על בשרם ממש, כפשוטו ממש. הרי מספיק שהצפרדע תחליט לתלוש או לטעום מאחד האיברים דבר שהיה אז למקרה די שכיח, והם יעברו בנשיכה אחת לעולם שכולו…

לעומת הבלגן והטירוף שהתחולל בצד המצרי, ניכר ובולט היה חוסנו של צבא הצפרדעים. בסדר מופתי ומאורגן התפזרו בכל המדינה. לא היה מחוז או עיר שלא הגיעו אליה. בית אחר בית; נסרק, נטרד והופרע. כלום לא עמד מולם;

היו מבעלי היכולת שקלטו מיד את ביש המצב אליו הגיעו, ומהרו להתחבא בחדרים סגורים אטומים מוגפים בדלתות שיש כבדות, מצאו עצמם המומים ומופתעים. כאילו לא עמלו והזיעו המשרתים ויוצאי המשרתים ביחד עם בעלי הבתים שעות על גבי שעות על מנת לאטום את החדרים שיהיה חסום ומוגף בצורה הכי טובה…

אבני השיש הכבדים לא עמדו מול דרישת הצפרדעים הנמרצים: "הרשו לנו לעשות רצון השם" וכשהם מתבקעים מעצמם ופותחים סדק ודלת לצפרדעים להיכנס ולפקוד גם חדר זה, למול עיניהם הנדהמות של המתבצרים והמסתגרים שמצאו פתאום את עצמם מצטרפים לסבול ולהצטער ממכת הצפרדעים המקרקרים.

ככה המשיכו במלוא הקצב ובכל כוחם בכל ימי המכה. עד שכל תושבי מצרים מגדול ועד קטן זכו לראות ולהרגיש למעשה ממש על גופם, באוזנם ובעצביהם את המכה.

 

אשמח לשמוע תגובות מהקוראים. בפקס/מייל: 072370-7824 /  a0533185209@gmail.com‏

 

 

תרחיש מוזר: "כל ערב מגיעה הציפור לחלון שלי ונוקשת ממושכות"

הרב אשר קובלסקי

אחד מאוצרות התורה הנפלאים ביותר הוא הייחוס החשוב לכח הדיבור. 'מי האיש החפץ חיים'? נצור לשונך מרע… התורה מגלה לנו את והדרך המשפיעה ביותר על אורך ואיכות החיים שלנו, אותו משהו שכביכול אינו בשליטתנו – לדאוג לחיינו ולאורך ימינו, אך לאמיתו של דבר זה תלוי רק בנו, כי החיים והיפוכם ביד הלשון.

הלשון שלנו היא איבר נסתר מעין רואים, חבוי מאחורי כספת כפולה של שיניים ושפתיים. למרות זאת, לא פעם הלשון נשלחת למשימות מאות פעמים בדקה, נעה, שולחת וחלילה משתלחת – כמעט ללא מחשבה. הקושי הגדול ביותר הטמון בלשון, הוא הפער האינסופי, העמוק והעצום, בין קלות הנעת הלשון לכל עבר ללא מחשבה והתבוננות, לבין המשמעות האדירה – המועילה או חלילה ההרסנית, היצירתית או חלילה המזיקה – שבכל תנועה של הלשון שלנו.

העוצמה האדירה הטמונה בלשון, נחשפת גם בהתבוננות במשמעות הדיבורים היוצאים מפינו. ה'חובות הלבבות' מגלה סוד מבהיל, שכדאי לזכור אותו ולהבין את עומקו:

יכול יהודי להסתובב בעולם הזה 120 שנה, לבצע אלפי מצוות מדי יום, להתפלל בכוונה וברגש, ללמוד מאות אלפי שעות, לקיים מיליוני מעשי חסד – וברגע האמת, בעולם האמת, לגלות שהוא ריק מכל, יצא מהעולם הזה נקי מנכסיו. כל זאת בגלל שהיה משתלח בלשונו, היה מדבר בגנותו של רעהו.

כמו כאן, גם בשמי שמים יש מערכת של 'העברות בנקאיות'. אדם צובר רבבות מצוות, מיליוני מעשים טובים, מיליארדי זכויות, וחלילה – בהינף לחיצות לשונו מעביר את הכל לפקודת רעהו, רק כי דיבר עליו לשון הרע… כמה עצוב, כמה מאכזב, כמה נורא: חסכונות של עשרות שנים יורדים לטמיון, בגלל מילים מיותרות!

 

עקשנות ציפורית יומיומית…

את הסיפור המפעים הבא קיבלנו מפי גיבוריו, מילה במילה. זהו סיפור שמדהים את כל שומעיו, וככל שהוא לא ייאמן – כך בדיוק הוא קרה. וזה דבר המעשה:

היה זה לפני כשנה בערך בשעת צהרים בהירה ונעימה. בחלון בית משפחת כהן, בקומה השלישית של בנין המגורים ברחוב אגרות משה 5 בשכונת רמת שלמה בירושלים, התייצבה לה ציפור דרור רגילה למראה, בעלת מקור מחודד במיוחד…

הציפור שנראתה רגילה לכל דבר, התייצבה על אדן החלון, נתמכת מעת לעת בסורגים המקיפים אותה מכל עבר, והחלה מנקרת, נוקשת, מצפצפת, מכה בחלון. כשזה קורה במשך דקה שתיים – זה סביר. כשזה קורה במשך 10 דקות – זה מעט מוזר. כשזה קורה במשך כל היום – זה משונה מאוד, מאוד מאוד משונה!

אך כשהדבר חוזר על עצמו יום אחר יום – זה כבר הרבה יותר ממשונה, זה מסיט את תשומת הלב ומתחיל לנקר בראשם של בני הבית. הציפור התייצבה מדי בוקר, בחריצות ובזריזות, בעת הנץ החמה. מאז, במשך שעות ארוכות ולפעמים עד שעות אחר הצהריים המאוחרות – היתה מכה במקורה, מצפצפת בפיה, מנקרת בשולי התריס, מקפצת בעצבנות על אדן החלון. כל נסיונות הגירוש, תליית דיסקים, הצבת דחלילון – לא הועילו. כלום לא עזר, כלום.

יום ועוד יום חולפים, ובני המשפחה לא ידעו את נפשם. משהו מוזר עובר על ביתם, זה כמה ימים שהפכו כבר לשבועות. כל יום, בדייקנות וללא איחורים וחיסורים, הציפור מתייצבת על משמרתה, ומפירה את השקט בצפצופיה ודפיקותיה על החלון. גם אם נפלה מהחלון, הוטמנו לה מכשולים, גורשה בחמת זעם – תמיד מצאה את הדרך לחזור ולהתייצב באותו חלון, למצוא מקום לכפות רגליה ולהוסיף להכות ולצפצף בעוצמת ווליום הולכת וגדילה…

הענין המוזר הוסיף ונמשך, ובני הבית כבר ניסו כל פדיון נפש אפשרי, זעקו בגרון ניחר 'מחול לך', וערכו סביבה סיבובים, תיקונים, פרקי תהלים ועצות אחרות. כל סגולה נוסתה, כל כלי טכני, רוחני, גשמי או מקצועי – נוסה והוכתר בכישלון מוחץ. שוב ושוב הציפור כאן, לא מתכוונת לוותר על ההרעשות שאינן פוסקות…

כבר חלף יותר מחודש ימים של סיוט מתמשך, ולאחר חג השבועות החליט ראש המשפחה, הרב אהרן כהן, לגשת לכותל המערבי ולשאת תפילה חמה מעומק הלב, כדי להבין מה הרמז הנשלח אליו משמים באמצעות הציפור, מהו הקול אותו עוף השמים מוליך אליו. לאחר שנשא תפילה נרגשת, נזכר ביונתן בן עוזיאל עליו נאמר שעוף הפורח מעליו נשרף, והרהר לפתע, שאולי בספרו – תרגום יונתן בן עוזיאל על המקרא, ימצא את הפיתרון לבעיית הציפור…

הוא החליט לחפש בתרגום יונתן בן עוזיאל, למצוא מקום בו הוא דן בנושא הציפורים. כשפתח בפרשת מצורע, הביט בתרגום ובפירושו ונחרד מהגילוי המרעיש שלפניו. עיניו ניצתו באחת, ידיו רעדו, הדברים הכתובים פשוט החרידו את נפשו – – –

הפרשה עוסקת בדינו של המדבר לשון הרע שחלה במחלת הצרעת בעקבות כך, שתי ציפורים היה מביא המצורע, שנענש על דיבור לשון הרע, ביום טהרתו. האחת נשחטת, והשניה משולחת לחופשי. מגלה התרגום יונתן את מטרת שליחת הציפור לחופשי, כדי שאם חלילה יחטא שוב היהודי בלשון הרע ועתיד ללקות בצרעת, תשוב הציפור המשוחררת לביתו, תנקוש ותזכיר: לא אדוני! אל תיכשל שוב בלשון הרע! זכור נא את הציפור שהבאת בעבר לאחר הצרעת, שמור פיך ולשונך!

הרב כהן נרעד. האומנם? ציפור נוקשת בחלון – זו משמעותה? ענין של תיקון חטא לשון הרע? על מה מדובר?! הוא החל להרהר בקורות אותו, מבקש להבין מה קרה. ואז נזכר:

בתו, בהיותה נערה, למדה מדי ערב שתי הלכות בספר על הלכות לשון הרע ספר 'חפץ חיים'. זה היה מנהגה המבורך, אותו שמרה במשך תקופה ממושכת ללא הפסקה: יום אחר יום היתה מוצאת כמה דקות שקטות, ומתיישבת ללמוד הלכות לשון הרע. בחודש אדר שחלף כמה חודשים קודם – התחתנה הנערה ובנתה את ביתה, ומאז – פסק מביתו קול לימוד הלכות לשון הרע!

לא ייאמן! בביתו עלה ברמה קול לימוד הלכות לשון הרע במשך שנים, אך לפתע הדבר נפסק בחודש אדר. ובחודש ניסן החלה הציפור להתייצב בחלון, נוקשת ללא הרף, מבקשת משהו! היתכן כי דווקא זו הסיבה שהביאה את הציפור לחלונו? האומנם היא מתייצבת להזכיר את חובת הלימוד היומי וההתחזקות בשמירת הלשון?!

עוד באותו יום, קיבלו על עצמם הרב כהן ובני ביתו להתחזק בלימוד שמירת הלשון, לא לוותר על לימוד ההלכות מדי יום. וראו זה פלא – שלולא סופר לנו מפי הרב כהן בעצמו היה קשה להאמין לו – אך אלה הן העובדות ללא כחל ושרק:

ביום המחרת התייצבה הציפור בחלון, הביטה אל תוך הבית, אך כבר לא נקשה, כביכול מבקשת לוודא שהלימוד היומי נשמר בקפידה רבה… לאחר יומיים, פסקה הציפור מלהתייצב על אדן החלון, נעלמה ואיננה!

משפחת כהן התרגשה, נרעדה לגלות את הדבר. אכן כן, הציפור התייצבה להזכירם את חובת לימוד הלכות שמירת הלשון, נקשה וצפצפה, ביקשה והתחננה, הזכירה ללא הרף: אל תזנחו את הלימוד היומי, אל תוותרו על שעת התחזקות יומית למען טהרת הפה! רק כאשר הצליחו לפצח את שפתה – שבו השקט והשלווה לביתם, באופן פלאי מעורר השתאות!

הבה נתבונן במסר הכביר העולה מהסיפור, שגיבוריו חיים עימנו ומעידים בכל פה. אמנם, את התזכורת הם קיבלו, אבל בעצם – זו תזכורת עבור כולנו: כמה חשוב לייחד זמן ללימוד ההלכות, להתחזקות יומית בשמירה על טהרת הפה והלשון.

הבה נאמץ את המסר הזה אל ליבנו, נהדהד את צפצופי הציפור ההיא באוזנינו… אם לא עכשיו אימתי.

כל מדינת ישראל מחכה בכליון עינים לאירוע האירווזיון הענק שיתקיים הפעם אצלינו בתל אביב בקיץ הקרוב

מאת: מענדי

היי חברים, מה עניינים? מה חדש?

אירוויזיון! נכון?! איך לא?…

כל מדינת ישראל מחכה בכליון עינים לאירוע הענק שיתקיים הפעם אצלינו בתל אביב בקיץ הקרוב. אירוע אדיר בכל קנה מידה. נשפכים עליו מיליוני שקלים. בקיצור – אֶקְשֶן… וזה מביא אותי להרהר קצת על המשמעות של – מוזיקה, שירה, וכל המסתעף.

אתם בטח מכירים את משחק ה'אסוציאציות'? אז מה האסוציאציה שעולה לכם על המילה 'מוזיקה'?

מה שעלה לי ישר באוטומט זה: לב. נשמה. דמעות.

כי זה בעצם מוזיקה, נחצבת מעומק הנשמה, הדבר הכי מחבר ומאחד בין כל סוגי האנשים, בצורה הכי עוצמתית ואדירה שיכולה להיות.

לא לחינם כתוב שלמעלה בעולמות העליונים היכל הנגינה הוא צמוד להיכל התשובה.

כי מוזיקה מרימה את האדם גבוה, מחברת אותו לבורא, מזכירה לו שיש דברים שהם קצת מֶעֶבר לכל השגרה הרגילה והיבשה. יש נשמה. שהעונג שלה הוא מדברים רוחניים. אין שום אפשרות להשוות הנאה גשמית ממאכל או משהו דומה, להתרגשות שאדם מתרגש כשהוא שומע שיר מדהים, שמביא אותו לדמעות, שזה תענוג זך ונקי. עונג מעולם הנשמות.

ידוע שעשו פעם מחקר על צמחים שהשמיעו להם מוזיקה בשדה במשך השנים שגדלו, ותוצאות המחקר הראו בבירור שצמחים שהשמיעו להם מוזיקה רועשת ופרועה גדלו בצורה שונה לגמרי מצמחים שהושמעו להם מוזיקה עדינה ורגועה.

אגב, אם בא לכם חיים תותים, קבלו טיפ ממני לחיים רגועים ומאושרים, שימו לעצמכם פלייליסט קבוע עם השירים האהובים עליכם, בבית, באוטו, בעבודה, שתמיד יהיה דלוק, לפעמים תגביהו, לפעמים תנמיכו לפי המצב. אבל שיתנגן ברקע כל הזמן. תאמינו לי, זה יוסיף לכם הרבה צבע ובעיקר מנגינה יפה לחיים.

וכשמדברים על מוזיקה אי אפשר שלא להזכיר את שירת הלויים בבית המקדש, והנה בקצרה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על שירת הלויים:

  1. מגיל שמונה התחילו להכשיר את הילדים הלויים לעבודת הנגינה במשך 5 שנים רצוף, לפני שזכו לעלות על במה. כדי שידעו לשיר ולנגן בצורה הכי מדוייקת ואיכותית כראוי. במקהלה היו חברים עשרות אלפי לויים שהיו מתאמנים ימים ולילות בלשכות שהיו מיועדות במיוחד לשם כך.
  2. המשנה מספרת, שקול החליל, קול הצלצל, קול שירת הלויים וקול השופר היו נשמעים מן המקדש עד ליריחו! מרחק של עשר פרסאות מירושלים. היה גם כלי שנקרא מגריפה ועשרה נקבים היו בה. בכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה עשרה נקבים. כל נקב של קנה הוציא מין זמר. כך הוציא כל אחד ואחד עשרה מיני זמר. נמצא שהמגרפה כולה הפיקה מאה מיני קולות.
  3. חכמינו שהיו בקיאים בחכמת הנגינה, קבעו עבור כל סוג כלי את כמות הכלים, לא פוחתים ממספר מסויים של כלים ולא מוסיפים על מספר מסויים‎2-6 :‏ נבלים. 2-12 חלילים. 9 כנורות ומעלה ללא הגבלה. ‎2-120חצוצרות וכן צלצל אחד.
  4. נוסף על כל אלו, שלמה המלך הכין כלי נגינה – כינורות ונבלים – מעצי אלמוגים מיוחדים שהובאו מארץ אופיר באוניה מיוחדת שבנה חירם מלך צור. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, הכין שלמה המלך מאתיים אלף חצוצרות, וארבעים אלף נבלים וכנורות עשויים מאלקטרון – תערובת זהב וכסף.
  5. יש מנעימות הלויים שנמסרו למשה רבינו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו. ובשעה שיהודי היה מביא קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל הקרבן והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, אזי רמז הכהן העובד ללויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן שיהרהר בתשובה.

אז חבר'ה, עם כל הכבוד לאירוויזיון שהאירופאים ה'נחמדים' מארגנים, האירוע שאנו באמת מצפים לו מכל הלב והנשמה זה ביאת המשיח ואז נראה מה זה תזמורת, מה זה מוזיקה, ומה זה תענוג לנשמה.

עזבו אתכם משטויות, שירת הלויים לא רואה אותם ממטר…

ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא!

איור המתאר את שירת הלויים ב'דוכן' בבית המקדש. (באדיבות מכון המקדש)

"השכן היריב הפתיע ושלח הזמנה לחתונה של בנו, אממה המעטפה הייתה ריקה…"

בעשרות הזדמנויות בשיעורי התורה שהיה מוסר הרב בן ציון האיר את עיני המקשיבים לנושא החשוב של לדון לכף זכות

וכך סיפר הרב בן ציון פלמן בהזדמנות:

"התפללתי בבית הכנסת הגדול בבני ברק. לאחר התפילה ניגש אלי יהודי ממשתתפי השיעורים, ואמר כי אמש התעוררה לו שאלה בנושא 'כף זכות'

השאלה: "יש לי שכן בבנין שהיחסים בינינו אינם טובים בעקבות מספר חילוקי דעות קשים, שהתפתחו עד כדי ריב ממש".

"אותו שכן מחתן את בנו בשבוע הבא והוא שלח לי הזמנה לחתונה. פתחתי את המעטפה והנה ההזמנה ריקה ולא מודפס בה כלום. וכפי שאני מכיר את השכן, מתאים לו מאד לשלוח לי ככה, בדווקא – הזמנה ריקה, כאומר: תראה, אני עושה חתונה ואותך איני מזמין… אני שואל את הרב, האם גם ברגע כזה עלי לדון אותו לכף זכות…?"

"התשובה שהשבתי לו: בוודאי שגם במקרה כזה ראוי לדון אותו לכף זכות, שהרי כאשר מכניסים את ההזמנות למעטפות לא פותחים כל הזמנה לראות שבאמת מודפס עליה, ואם כן יתכן שאדרבה, הגיע הרגע שהוא החליט להזמינך כדי לקרב את הלבבות, אך לא הבחין שההזמנה פגומה ואינה מודפסת".

"למחרת, תשמעו טוב" – היה מספר הרב בן ציון – "אני חוזר הביתה ובתיבת הדואר הזמנה לחתונה מידידי קרוב. פתחתי את ההזמנה והנה היא ריקה… הפלא ופלא. ואם תאמרו שגם אצלי נעשה הדבר בכוונה כדי לצער אותי" חייך הרב בן ציון ואמר "אין סיכוי, ואפילו לא קטן, שהרי כמה ימים לפני החתונה השולח פגש אותי והזמין אותי מפורשות והדגיש כי מעונין שאבוא כבר לחופה…".

"חשבתי בלבי: עד היום, לא קרה שקיבלתי בדואר הזמנה ריקה, ומדוע בדיוק היום קיבלתיה? אלא בוודאי השם מראה לי אות משמים שהתשובה שאמרתי לאותו אדם היא אמת. להודיע שגם כאשר מקבלים הזמנה ריקה ויש את כל הסיבות ההגיוניות לדון לכף חובה, אף על פי כן צריך להתאמץ ולחשוב תמיד איך לדון לכף זכות".

מובן, שמיד חיפשתי את מקום מגוריו של השואל. הלכתי אליו והראיתי לו את הסימן משמים הנפלא הזה: הנה תראה, ומי יודע שמא אכן השכן רצה לפייס אותך ושלח לך הזמנה, אלא שבטעות נדחקה לו פנימה הזמנה ריקה

ההזמנה הריקה נכנסה למשמרת. ובשנים הבאות, עשרות פעמים הגביה הרב בן ציון והראה אותה לשומעי השיעורים, להוכיח ולהדגים עד היכן יש לדון לכף זכות: ראו נא את ההזמנה הריקה שקיבלתי בדואר!

 

(מתוך הספר: 'ספר ללא שם')

 

"חרדה עצומה לפתה אותי ראיתי את המוות מול העיניים"

כולנו מעריכים אנשים שמתנדבים בהצלת חיים, לא כל אחד זוכה לקחת חלק בפעילות של אותם ארגוני חסד והצלה הגדולים, אבל רגע רגע, הידעתם שיש עוד דרך להציל חיים? ואפילו בצורה פשוטה כל כך שכל אחד מאיתנו יכול לבצע אותה… רוצים לדעת איך? שימו לב לדברים הבאים ולסיפור המרתק שמגיע אחריהם:

אנשים בכל גיל, בכל מעמד ובכל מצב, זקוקים למילה טובה כאויר לנשימה. מילה טובה מחיה נפש, ולא משנה בכלל אם היא ניתנת לראש ישיבה או לרב נערץ, למוכר בחנות, לנהג אוטובוס או לעובר אורח ברחוב. תלמיד צעיר כמו פנסיונר ותיק, מליונר גדול כמו עני ומך, אדם משכיל כמו בור ועם הארץ, כולם כ-ו-ל-ם זקוקים למילה טובה, שמחיה את נפשם!

מילה טובה היא כמו חמצן. נותנת כוחות, מעניקה עוצמות. כשם שבלי חמצן אי אפשר לחיות, כך אדם לא ישרוד בלי מילה טובה. אדם שנותנים לו מילה טובה – מרגיש מוערך, זה נוסך בו כוחות חדשים, הוא מרגיש 'שווה', כדאי לו להשקיע, להתפתח, להמריא. אדם שמתאמץ, עובד, טורח, ולא זוכה במילה טובה של פרגון והערכה – חש שכל מאמציו לשווא, זה מוציא לו את הרוח ממפרשי ההתפתחות, ופשוט חונק לו את חמצן הרצון לפעול ולצמוח!

את המילה הטובה הזו, כל אחד מאיתנו יכול לתת. זה כל כך פשוט, לא עולה כסף ולא כרוך בזמן, לא דורש הכשרה ולא מצריך מאמץ. פשוט לומר מילה טובה, להעניק משפט מפרגן, לתת מחמאה, לחייך בהערכה! הדבר היחיד שצריך, זה להתבונן לרגע איזו מילה תעודד את רוחו של הזולת, איזה משפט יעניק לו את תחושת ההערכה, שחושבים עליו, שמעריכים אותו באמת, שמוקירים את פעולותיו ומשבחים אותו על כך, אז תגידו לי אתם, זה לא נקרא הצלת חיים?

 

8 מילים שהצילו חיים
לונדון הגדולה, שכונת 'סטמפורד היל', 11:30 בלילה. העיר הפעילה והשוקקת חיים נכנסת אט אט לתרדמת הלילה, גם סביבת בית הכנסת שקטה. בתפילת ערבית האחרונה של אותו יום התפלל מר יצחק – מנכבדי הקהילה וגביריה, לאחר התפילה השתהה קלות, ויצא לעבר רכבו ההדור הממתין בחניון האחורי.

לגודל ההלם, ממש מאחורי הרכב, המתינו לו שלושה גברתנים בריאי בשר וגבוהי קומה, שמזמן שמו עליו עין. הם זינקו עליו בהפתעה מוחלטת, טפחו בעוצמה על כתפו, וצווחו לעברו באנגלית: 'אתה רוצה לתת לנו את הכסף בחיים או לאחר המוות? באיזה דרך אתה בוחר?' – שאלוהו בשאגות אימים…

יצחק עמד נדהם, המום, מבולבל, ובעיקר – לפתה אותו חרדה עצומה. הוא רואה את המוות מול עיניו, וככל שהוא מביט לצדדים – אין נפש חיה בסביבה, איש לא ישמע גם אם יצעק. בלית ברירה הוא מתחיל לחשב את חשבון נפשו, יודע שרק יד שמימית יכולה להציל את חייו, בדרך הטבע – אבד כל סיכוי…

הוא נושא עיניים מתחננות לשמים, ובשבריר שניה מנסה לא לאבד את העשתונות. בקול הרגוע ביותר שהוא מצליח לגייס, פונה הוא לראש החבורה: 'אמור לי, אתה נראה אדם הגון, לא אחד שירצח סתם באמצע הלילה. תגיד לי בשביל מה אתה צריך כסף וכמה אתה צריך, ואתן לך ככל שתבקש…'

הגברתן הגבוה נראה מופתע, הוא ציפה לצעקות או אובדן עשתונות, בהלה או בריחה. ולפתע – הנשדד מתחיל לשוחח עמו… הוא מיהר להגיב בצחוק פרוע: 'אני רוצה לשתות, ונגמר לי הכסף. אני צריך כסף, צריך בקבוק!', 'אם זו הבעיה' – החזיר יצחק – 'בוא ואפתור לך אותה. כמה עולה בקבוק?'

'5 יורו', הגיב הגוי, ויצחק השיבו: 'אני נותן לך 10. סגרנו? אדם הגון כמוך, למה לו להסתבך ברצח? קח כסף, תשתה כאוות נפשך!' – הושיט לו יצחק שטר של 10 יורו, והגוי, פשוט כך, לקח והלך, כשמאחוריו פוסעים שני חבריו…

יצחק נשא עיניים לשמים, במבט מודה ומוקיר. חסד הבורא לא עזבו, הן עתה ראה בעיניו נס גלוי… הוא התניע את רכבו בידיים רועדות, ובמשך דקות ארוכות עוד רטט לבו. בקושי רב הצליח יצחק לעצום עין באותו לילה, כשלבו מיטלטל בין רגשות הפחד והאימה, לרגשות ההודאה לנוכח הנס…

כמדי יום, ב-5:15 בבוקר, כבר צלצל השעון להחישו לתפילת שחרית. עיניו היו טרוטות מעייפות, רושם האירוע המבעית טרם חלף ממנו, אך הוא מיהר לבית הכנסת לתפילת שחרית. הוא שב והחנה את רכבו ממש סמוך למקום ההתרחשות אמש, וכשהוא צועד לעבר בית הכנסת – גילה לחרדתו את אותו גברתן גבוה, עומד וממתין לו שוב…

לרגע שבה החרדה ולפתה את לבו, 'מי יודע מה יהיה עכשיו' – הרהר בבעתה, והחל לוחש 'שמע ישראל' במתח גואה… אלא שלנגד עיניו המופתעות, ניגש אליו הגברתן והושיט לו 5 יורו, באומרו: 'אמרתי לך אתמול לתת לי 5 יורו, כדמי עלות בקבוק' – הסביר כמתנצל, 'אבל נתת לי 10 יורו. מגיעים לך 5 יורו עודף…'

יצחק עמד מופתע, המום, הלום רעם. לכזו התפתחות לא ציפה… שהשודד מאמש יבוא להשיב לו כסף?! האם זה סרט אימה או התרחשות דמיונית?, כיצד זה יתכן?! לאחר רגע התאושש ר' יצחק מההלם והאלם שאחזו בו, ניגש לגוי ולחץ את ידו.

'איננו מכירים משום מקום', פתח יצחק, 'ובכל זאת נפגשנו פעמיים בשש השעות האחרונות. בפעמיים הללו היתה נפשי נתונה בידך, בפעם הראשונה איימת ליטול אותה ממני ובפעם השניה אתה מחזיר לי כסף. אני מבולבל לחלוטין, אתה צוחק עלי? אתה רציני? למה כוונותיך? מה הולך פה?'

הגבוה צחק שוב, והשיב בפשטות: 'תראה, אני סטודנט באוניברסיטה, ואם לומר זאת בעדינות – לא כל כך הולך לי בלימודים, אני יותר מדי נחשל ונכשל, וכל סביבתי בזה לי על כך. המצב הוביל לכך שהתמכרתי לטיפה המרה, כל ערב אני צריך את הבקבוק שישכיח ממני את תלאות חיי וכשלונותיי הרצופים, אלא שכמה צפוי – גם להשיג את המימון לזה קשה לי…

בלית ברירה', נאנח לרגע, 'אימצתי את דרך השוד. כל ערב אני תופס קרבן ומוציא ממנו כסף, לפעמים באיומים, לפעמים במכות, בכל דרך אפשרית. הרי מישהו צריך לממן את הבקבוק שלי, לא?, אמש זה היה אתה, והאמן לי שברגע אחד הייתי יכול לסיים את חייך, ולצאת עם הכסף שבארנקך העמוס… אלא שאז שמעתי פתאום משהו שלא שמעתי מעולם, וכך אמרת לי, מילים שנכנסו בלבי בעוצמה רבה:

'אתה נראה לי אדם הגון, לא מתאים לך…'

שנים אני מחכה שמישהו יגיד לי מילים כאלו, שנים! כל היום אני שומע כמה אני לא יוצלח, לא מוכשר, לא הגון, לא ישר, חסר סיכוי, פושע נתעב. פתאום, באמצע הלילה, סתם מישהו, שדוד פוטנציאלי, בא ואומר לי שאני אדם הגון? שמעשים מזוויעים לא מתאימים לי? אתה יודע מה עשית לי באותו רגע, בשמונה המילים הללו?'

לראשונה, החיוך הגדול שלו נעלם, נימת עצב השתררה בקולו, ועיניו לבשו לחלוחית אנושית: 'באותו רגע החלטתי לא לנגוע בך לרעה. לקחתי את 10 היורו והלכתי לדרכי, ולאחר שקניתי את הבקבוק ונותרו לי 5 יורו – החלטתי להשיבם אליך. מי שנתן לי מילה טובה שהחייתה את נפשי – אינני יכול להזיק ולהרע לו. לו היה בידי להשיב לך את חמשת היורו האחרים – גם אותם הייתי מחזיר לך!'

הגברתן מחה דמעה לא אופיינית, נשא רגליו והלך. רק יצחק נותר עומד המום, מסומר למקומו. הוא צבט את עצמו להאמין שאינו הוזה, וכששב לבית הכנסת סיפר את סיפור הצלת חייו.

מדהים! לא ייאמן מה יכולות כמה מילים לעשות, איזה שינויים הם יכולים לחולל. יצחק אפילו לא הרגיש שהוא עושה משהו מיוחד, יתכן אפילו שבאותם רגעי חרדה אפילו לא שם לב אילו מילים יצאו מפיו. אבל המילים הללו היו מילים טובות, ואלו הצילו את חייו והגינו עליו מפני הברנש האלים המאיים!

כמה מילים שהפיחו חיים חדשים בסטודנט האכזר, כמה מילים שהצילו את חייו של יצחק. כי כמה מילים יכולות לחולל שינוי, לבצע מהפך בנפש. ברוב המקרים, לעולם לא נדע, איך המילים שלנו יחוללו שינוי בנפשו של השומע, איזה תמורות הן מחוללות בנפשו, מאיזו דיוטא הן יכולות לרומם ולאלו הישגים הן יכולות להוביל.

כי אדם השומע כמה מילים טובות – חש לפתע מוערך, זה מעניק טעם לחייו, הופך אותו לאיכותי הרבה יותר! הבה ניטיב עם כל אלו שסביבנו, שכולם כולם זקוקים למילה טובה. הבה נעניק אותה מכל הלב, הבה ניתן אותה בשמחה. הבה נציל חיים של אנשים, בפינו ובמילותינו לעשותו!

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם (בעשרת המכות) סִימָנִים (ראשי תבות): דְּצַ"ך. עַדַ"ש. בְּאַחַ"ב

כאשר הגיעה ארצה, בשנת תש"ט, העליה הגדולה מתימן, באה לביקור בישיבת סלבודקה קבוצה של עשרות ילדים תימנים שהצביעו על פאותיהם הגדולות וכינו אותן 'סימנים'.

ניגשתי אליהם ואמרתי להם: בואו ואגלה לכם מדוע הפאות שלכם קרויות כך. התורה אומרת: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" (ויקרא כ"ו, ל"ח), והמדרש אומר שֶׁעַם ישראל הוא בגדר אֲבֵדָה. והרי אבדה עם סימנים אין בה יאוש, וזו בדיוק הסיבה שחכמי תימן הגדירו את הפאות שלכם כ'סימנים', כדי לרמז בכך שכל עוד שהצורה היהודית קימת – יש תקוה ולא צריך להתיאש, כיון שיש סימנים.

 

נותן בהם סימנים

לפנינו סיפור על אחד מגדולי ישראל אשר הלך בדרכו של רבי יהודה, את הוראתו לנכדו כתב בראשי תיבות, ושנים רבות לא הצליחו לפענח את פשרם:

כשעלה רבי שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל הרב מטעפליק, לארץ הקודש, קיבל קודם יציאתו ממקום מושבו פתק קטן ובו ארבע מילים מסתוריות, בתוספת הערה, שפתק זה הוא צוואה של סבא שלך שהורה למסרה לנכדו הראשון שיעלה לארץ ישראל.

מה כללה הצוואה ומה נאמר בפתק? על פניהן היו אלו מילים שאין בכח אדם לפענחן: "ות"ל עיין ברע"ב והגר"א".

כשהגיע לירושלים מסר הרב מטעפליק את הצוואה לגאוני העיר וצדיקיה, על מנת שיפענחו מה שנאמר בה ומה התכוון הסבא, ואין פותר. הגאון מטעפליק לא ידע את פשר הצוואה ושמר אותה לעת מצוא.

הגאון מטעפליק הגיע ארצה בתקופת דוחק ומחסור, וקשיי הפרנסה היו למעלה-ראש. ברם, למרות הקשיים, היה לבו מלא שמחה וסיפוק על שזכה לעלות לארץ ישראל ולהתישב בירושלים עיר הקודש.

מספר חודשים לאחר עלייתו, התיצבה לפני הרב מטעפליק משלחת מכובדת מטעם הרשות והצעה מפתה בפיהם; לשמש כרב רשמי עם משכורת מכובדת, דירה נאה, סמכות והשפעה, ועוד ועוד.

ברגע הראשון דחה רבי שמשון אהרן את ההצעה, אך חברי המשלחת לא הרפו, וניסו לשדלו שחבל לו להפסיד בידיים הזדמנות כזו שאינה מזדמנת כל יום. "אולי כדאי שהרב יתיעץ וישקול את הדבר פעם נוספת", אמרו.

פנה הרב מטעפליק אל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל וביקש חוות דעתו בענין. להפתעתו, ביקש רבי יוסף חיים לעיין שוב בצוואה המסתורית.

הפתק הובא לפני רבי יוסף חיים, שעיין בו פעם נוספת, ולפתע אורו עיניו. "סבא שלך צפה את עתידך", אמר לרבי שמשון אהרן. בחמש המילים הללו פתר סבך את השאלה העומדת לפנינו, וזה הוא פשר ראשי התיבות שבצוואה: ות"ל – ואל תתודע לרשות, עין ברע"ב – רבי עובדיה מברטנורא, והגר"א – והגאון רבי אליהו, שפרשו שם: "ואל תתודע לרשות – כדי ליטול רבנות על ידה"…

הרב מטעפליק לא קיבל, כמובן, את ההצעה האמורה, ונשאר לכהן כרבה של שכונת 'בית ישראל' בירושלים, ומשם יצאו פסקיו לעולם התורה. גדולי הדור, כמו מרנן ורבנן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ובעל החזון איש, התחשבו בדעת תורתו ובפסקיו.

 

ויאמרו החרטומים

שלמה המלך אומר בקהלת (ב', ח'): "כנסתי לי גם כסף וזהב… עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות". מה הכוונה "שדה ושדות"?

אומרת הגמרא (גיטין סח ע"א): "במערבא אמרי: שידתא", ופרש רש"י: "שידתא – עגלה למרכבת נשים ושרים.

ובספר "בניהו" תמה: מה מיוחד בכך שהיו לו עגלות, והרי אף אנשים פשוטים יש להם עגלות?

וכתב לישב: "כיון שעל שלמה המלך כתיב: 'ויחכם מכל האדם', אם כן ודאי שהיתה לו החכמה של זמננו לעשות עגלה שתסע על ידי קיטור, אלא שלא היה חפץ לפרסם הדבר, שיכול להיות גם לרעה, כמו שרואים היום [תאונות דרכים], אבל לעצמו ולאשתו ודאי שעשה מרכבה המונעת על ידי כח הקיטור וכדומה, וזו שידא ושידתא, והוא מלשון שד, משום שהיתה הולכת במרוצה גדולה כהרף עין, כמו השדים", עכ"ל.

כלומר, שלמה המלך בחכמתו כבר המציא את המכוניות של ימינו, ולא פרסמן כדי שלא להרבות בתאונות דרכים. ושמעתי מגיסי הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שגם אביו מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל, אמר כך.

ושמעתי שחכם אחד אמר, שלכן כתוב בתורה שחרטומי מצרים הוציאו גם הם דם מהמים, ולכאורה מה התורה באה לחדש בזה? אלא שהתורה באה ללמדנו שאף אם יגיע זמן שהחכמים הגוים יתפארו בעצמם שהם חכמים יותר מדורות הקודמים, שלא יכלו להמציא את ההמצאות שלהם, יאמרו להם: החכמים של פעם יכלו להוציא דם ממים, ואתם לא, אלא שהקב"ה לא נתן את החכמה, ועכשיו החליט לפתוח שערי החכמה ועוד, שהרי בכל ההמצאות יש גם הרבה רע, ולכן החכמים שידעו, הבינו גם את הרוע שיצא מזה, ולכן לא גילו זאת.

 

(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')

באיזה הכשר היה הפיח של הכבשן במכת שחין?

באיזה הכשר היה הפיח של הכבשן במכת שחין?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה". (ט,ח)

בספר מושב זקנים לבעלי התוספות הקשו, מדוע במכת שחין נאמר 'לכם' מה שלא נאמר כן בשום מקום.

ותירצו שבשאר המכות, הדברים עצמם היו בעולם אלא שהוצרכו רק להביאם למצרים, אבל שחין לא היה בעולם,

כי הקב"ה לא רצה לקחת שחין שנגזר על בני אדם אחרים וליתנם על המצרים.

ובספר שפתי צדיק (פר' וארא אות לז עמ' לג) עומד על הלשון 'לכם', שמשמע שהפיח היה צריך להיות משל משה ואהרן,

כמו שמצאנו בכמה מקומות שנאמר 'לכם' שצריך להיות משלכם,

וביאר זאת שהרי כתב רש"י כאן שהפיח נוצר מגחלים שנשרפים בכבשן, והרי הגחלים באים מעצים,

ובמצרים היו הרבה עצי אשירה שנעבד בהם עבודה זרה, ולכן הוצרכו לשרוף עצים וליצור פיח כשר שלא יהיה מעצי אשרה.

ולכאורה צריך ביאור בדבריו, איזה חשש יש בפיח שעשוי מעצי אשרה, ונראה לבאר בשני אופנים,

א. שהרי על ידי המכות הושרשה אצל ישראל האמונה בה' ובהשגחתו ואינו ראוי שיעשה דבר זה ע"י משהו של עבודה זרה,

ב. על פי מה שמובא במדרש (שמות רבה יא, ה) שמשה רבנו זרק את פיח הכבשן והפיח עלה עד כסא הכבוד,

והקב"ה הפכו לשחין ופיזרו על כל ארץ מצרים, וכיון שהפיח עלה לשמים למקום כסא הכבוד,

אין ראוי שיעלה פיח שעשוי מעצי אשירה, ולכן היו צריכים ליצור פיח כשר.

הגיע שוטר כושי עם ניידת,משהו בלתי ברור השתנה פתאום. השוטר התחיל לנסוע לכיוון ההפוך

הגיע שוטר כושי עם ניידת,משהו בלתי ברור השתנה פתאום. השוטר התחיל לנסוע לכיוון ההפוך

 

אנו אומרים בהגדה של פסח: מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. "מצויינים", כלומר: בולטים בשוני,

נבדלים. כולם ראו שהם עם אחר, שאינם ככל המצרים. הלבוש שלהם היה לבוש יהודי.

שואל על כך רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כידוע, בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה, ושקעו בארבעים

ותשעה שערי טומאה. הבה נתאר לעצמנו בחור עם כובע וחליפה, שעובד עבודה זרה ומחלל שבת

ה' ירחם. מה היינו אומרים לאותו בחור ישיבה? מן הסתם היינו אומרים: "אתה מבייש את הכובע ואת

החליפה! תזרוק אותם, מושחת וצבוע שכמותך! עושה את כל העברות שבעולם, והולך עם כובע וחליפה?!".

בני ישראל חטאו בעברות חמורות, ובכל זאת התורה אומרת, בזכות שלא שינו לבושם, נגאלו.

מדוע אין התורה מכנה אותם 'צבועים'?

מדוע יש מעלה בשמירה על הלבוש, על אף החטאים החמורים?

יש כאן יסוד חשוב: התגברות! בעת שרבים נסחפים אחר היצר, ומנסים להידמות לגויים – אם אדם

מנסה להלחם נגד הסחף, אפילו בפרט אחד קטן, יש לו זכות גדולה. גם להתגברות אחת יש חשיבות עצומה,

והיא עשויה להביא גאולה. עצם מהותו של חג הפסח היא – התגברות. התגברות על היצר ועל התאוות. אתה

לא יכול לאכול מה שאתה רוצה, וגם לא בקצב שאתה רוצה… את ה'כזית מצה' צריך, הרי, לאכול בתוך פרק זמן

מוגבל. עד שאתה מתחיל לאכול, מזרזים אותך: "נו נו… שלא יעבור הזמן".

זהו חלק מעבודת ליל הסדר – שבירת התאוות.

 

מדרש תנא דבי אליהו

מובא, שאחת המעלות של הקדוש ברוך הוא היא, שהוא "שמח בחלקו".

אנחנו יכולים להבין מהו אדם ששמח בחלקו – יש לו דירה קטנה, באזור לא מוצלח, והוא שמח

ומודה על מה שיש לו. אבל הקדוש ברוך הוא, שכל העולם שלו – מהו "חלקו" שהוא שמח בו?

כידוע, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הקדוש ברוך הוא השאיר לאדם בחירה. יראת שמים,

עבודת המידות ועמידה בניסיונות – נתונים בידי היהודי. הקדוש ברוך הוא אומר, כביכול: זה לא שלי,

זה שלכם. נתתי את זה לכם.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם בחירה, והקדוש ברוך הוא שמח בכל 'חלק' שאדם עושה כראוי, לשם שמים.

כל מאמץ קטן וכל מצוה 'קטנה' שיהודי עושה, גורמים לקדוש ברוך הוא שמחה עצומה, עד אין קץ.

 

● ● ●

 

סיפור מופלא על כוחה של התגברות אחת מול סחף, על שמירת הלבוש היהודי – מגיע

אלינו מונצואלה הרחוקה. בונצואלה אין, כמעט, בחורי ישיבה, ונדיר לראות שם יהודי במראה

חרדי. בחור ישיבה אחד ששהה שם, הקפיד ללכת עם כובע וחליפה ברחוב. הוא לא שינה

לבושו, וקידש בכך שם שמים. יום אחד כשהלך ברחוב, פגש אותו סטודנדט יהודי, ושאל אותו

לפשר מראהו החריג. הבחור הסביר לו שהוא לומד בישיבה, וזהו הלבוש של יהודים בני תורה.

הסטודנט לא הכיר את המושג ישיבה, ואפילו לא ידע מהי התורה. במשך שעה וחצי דברו השניים.

בחור הישיבה הסביר, שהלבוש יוצא הדופן הוא לבוש מכובד, כמו שמתאים לבן של מלך, והרי כל

יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים. "נשיא ארצות הברית", הוא שיבר את אזנו של הסטודנט, "לא

ילבש בגדים מוזנחים ועלובים, נכון? אתה רואה אותו מופיע תמיד עם מלבוש מכובד. גם אני, כבן

ישיבה, הולך עם בגדים מכובדים – עם חולצה לבנה, חליפה וכובע".

"איפה נמצאת הישיבה?", שאל הסטודנט.

"בעיר לֵיקְוְוּד שבארצות הברית".

לא עבר זמן רב, עד שהסטודנט החליט לנסוע לליקווד, לבדוק מקרוב את הישיבה המסקרנת הזאת.

אזרח של ונצואלה שבדרום אמריקה, זקוק לויזה כדי להכנס לארצות הברית. לאותו סטודנט היתה ויזה,

והוא הגיע למעבר הגבול, אבל לא שם לב שפג תוקפה של הויזה שלו. השוטרים בצד האמריקני של

הגבול התייחסו אליו בחומרה, כאילו רצה להכנס לארצות הברית במרמה.

הגיע שוטר כושי עם ניידת, הורה לו להכנס, והתחיל לנסוע. עמדו לגרש אותו בחזרה לאמריקה הדרומית.

בדרך פנה אליו השוטר, ושאל: "למה באת לארצות הברית?" אמר לו: "באתי ללמוד בישיבה".

"באת לישיבה??", משהו בלתי ברור השתנה, פתאום. עצר השוטר את הניידת לרגע, ואחר כך התחיל לנסוע לכוון ההפוך.

"היי, לאן אתה לוקח אותי?", הסטודנט נבהל. פניו של השוטר הכושי שידרו אהדה.

למרבה ההפתעה, הוא אומר: "אני לוקח אותך לעורך דין אחד מסוים. תשלם לו אלף דולר, והוא יוכל לארגן

לך ויזה באופן מיידי, במקום". עלה הסטודנט לעורך הדין, שילם לו, וקיבל ויזה. השוטר בינתיים חיכה

לו למטה בניידת. "בוא חביבי", אמר השוטר, "אני עכשיו מונית ספיישל בשבילך, אני אסיע אותך בניידת עד

תחנת הרכבת. אביא אותך לרכבת שתקח אותך לליקווד".

הסטודנט היה מלא הכרת הטוב, אבל גם מבולבל מאד. "אני מודה לך מאד על כל העזרה, אבל אפשר לשאול

משהו? מה קרה שהחלטת, פתאום, לא לגרש אותי, ועוד לעזור לי כל כך הרבה?"

"תשמע סיפור, אבל סיפור חזק"

אומר השוטר. הוא סיפר על תיק ש'תפרו' לאשתו. העלילו עליה עלילה, וחייבו

אותה לשלם אלפיים דולר. מאחר שלא היה באפשרותם לשלם את הסכום הזה, הכניסו אותה לכלא.

זמן מה אחר כך, הלך אותו שוטר ברחוב, וראה חסיד סטאמאר יוצא מחנות עם תיק. פתאום הגיח בסערה ביריון,

ומול עיניו של השוטר, התנפל על החסיד וחטף ממנו את התיק. החסיד התחיל לצעוק, ולרדוף אחרי השודד,

אבל השודד היה הרבה יותר מהיר ממנו. לא היה לו סיכוי מולו. השוטר, לעומת זאת, היה בכושר טוב. הוא רדף א

חרי השודד, תפס אותו, השכיב אותו על המדרכה והזמין ניידת. הוא החזיר את התיק לחסיד.

החסיד היה נרגש. הוא הודה לשוטר במילים חמות, וסיפר לו שבתיק היה סכום כסף גדול מאד.

"אין צורך להודות לי", אמר השוטר. "רק עשיתי את העבודה שלי". "הצלת אותי", אמר החסיד,

"ואני רוצה להכיר לך טובה. לא רק בדיבורים" מכיון שכך סיפר לו השוטר: "אשתי בכלא בגלל

אלפיים דולר שחסרים לי" מיד הוציא את הכסף, ונתן לו. שאל השוטר: "איך אחזיר לך טובה על שהצלת

את אשתי?" אמר לו: "אתה לא צריך להחזיר טובה, שהרי כבר עשית לי טובה גדולה. עם זאת, אני

מבקש ממך, שאם תראה פעם יהודי בצרה – תעזור לו".

"ואיך אדע למי צריך לעזור?"

"אם תראה יהודי שרוצה ללכת לישיבה, תעזור לו".

סיים השוטר, ואמר לסטודנט: "כבר עשר שנים אני מחפש יהודי, שיגיד לי שהוא מחפש ישיבה, ואתה הראשון

שאמרת לי. אני כבר עשר שנים רוצה להחזיר טובה למי שעזר לי, ובגלל זה אני ממש שמח לעזור לך להגיע לישיבה!".

הסטודנט כמעט לא האמין למשמע אזניו. הרצון שלו להגיע לישיבה ולעמוד על טיבה, התחזק פי כמה וכמה.

הוא נסע לליקווד 'לבדוק את הענין', ונשאר שם. היום הוא אברך בירושלים, יש לו ברוך השם אשה

וילדים שהולכים בדרך התורה.

וממה התחיל הכל?

מהלבוש של בן הישיבה, שהלך עם כובע וחליפה בונצואלה.

"שהיו מצוינים שם…"

 

(רבי גואל אלקריף, מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')

 

הרב שיושב בבני ברק ויודע בדיוק מה הולך במשרדי משטרת רומניה

הצדיקים שולטים על מערכות השמים והארץ בכח התורה. מובא בספרים הקדושים מחכמי ישראל, שצדיקים הלומדים תורה לשמה, יכולים לשלוט בטבע ושליטתם מעל מערכות הטבע! באופן כזה, צדיק יכול לגזור רפואה בריאות פרנסה ואפילו גם ראינו שחכמי הגמרא יכלו גם להחיות מתים!, מדהים.

הכח והסמכות שניתנו לגדולי התורה אינם רק הלכתיים. אכן ניתנה ביד גדולי ישראל סמכויות הלכתיות רבות, הם קובעים מתי יהיה לנו שנה עם שני חודשי אדר, הם גם יקבעו בכל דור מתחדש מה מותר ומה אסור לעשות בשבת עם התפתחות הטכנולוגיה, אלא שעל ידי קביעה זו בכוחם לשנות את מערכות הטבע והבריאה. הן בהלכה והן בטבעי העולם

הרב שנתקע ברומניה

אני מכיר יהודי, יליד רומניה, שרצה לעלות עם בני משפחתו ארצה. הוא שמע שהשלטונות נותנים, ביתר קלות, אשרות יציאה לרבנים. לפיכך, על אף שהיה בן תשע עשרה בלבד, הוא הצהיר כי הוא מוסמך לרבנות. אלא שהתוצאה היתה הפוכה משציפה. השלטונות נתנו אשרות לכל בני משפחתו מלבדו. הם טענו שיש צורך שישארו רבנים ברומניה. וכך הוא נותר שם לבדו, תקוע, חודש אחר חודש, ולא ידע מה ביכולתו לעשות. היה לו גיס, תושב בני ברק שהלך כמעט כל יום לצדיק הדור דאז הלא הוא הרב ישעיהו קרליץ המכונה ה"חזון איש". וביקש ממנו שיפעל למען שחרורו.

יום אחד פנה ה"חזון איש" אל גיסו של הבחור שנתקע ברומניה, ואמר לו: דע לך כי הדרכון של גיסך כבר מוכן במשטרה כבר למעלה מחודש. אך ישנה בעיה, הם מחפשים אותו כדי למסור לו את הדרכון, אבל הוא רואה שהמשטרה מחפשת אחריו ובורח ממנה… שלח לו הודעה שלא יפחד, אלא יגיע למשטרה כדי לקחת את הדרכון"…

האיש הזדרז להודיע לגיסו את תוכן דברי ה"חזון איש". ואכן כאשר הבחור הגיע למשטרה, אמרו לו: "היכן היית? אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים כדי לתת לך את הפספורט"…

ואני שואל: מהיכן אמור ה"חזון איש" לדעת שהפספורט של אותו יהודי כבר מוכן? האם יש לו קשר סמוי במשטרת רומניה?! אלא שזה כח התורה!

"שצווה בורא עולם על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם"!

 

 

 כוחם של גדולי ישראל

רבי שלום שבדרון סיפר לי שכשהיו באים אל הרב מבעלז, ומספרים לו על חולה, הוא היה מתאים לכל איבר את המצווה השייכת לו, ואומר לפונים: "אם כואב לחולה איבר פלוני, תלמדו היטב את הלכות מצוה פלונית. למשל אם כואב לו עיניים שילמדו את מצוות שמירת העיניים, אם כואב השיניים שילמדו את מצוות והלכות אכילה כשרה ודיבורים כשרים, וכן הלאה על זה הדרך, וכשכל בני המשפחה ילמדו את ההלכות, תהיה רפואה לאותו איבר חולה!".

זהו כח התורה שפועל ביולוגית על גוף האדם – חיות האיברים נקבעת לפי התורה.

סיפר לי יהודי שגר בשכונת רוממה בירושלים, שבשנת תשל"ז (1977), בהיותו בחור ישיבה, הוא סבל מבעיות גב קשות. לאחר כל מיני ניסיונות טיפול שלא עזרו במאומה, הוא הלך להתיעץ עם רופא מומחה, שקבע כי עליו לעבור ניתוח בחוט השדרה באופן דחוף ביותר, והעניין דחוף ומסכן נפשות. הרופא המומחה הציע לבצע את הניתוח בעצמו, באופן פרטי, תמורת סכום לא מבוטל של עשרת אלפים דולר!

הפגישה נערכה בשעת ערב מאוחרת בקליניקה של הרופא באחד מבתי החולים בירושלים. הבחור שמע את הבשורה הקשה, והחליט לנסוע באופן מידי לצדיק הדור באותו זמן הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה ה'סטייפלר' (על שם עיירת הולדתו) ולשטוח בפניו את הדברים. בסמיכות לשעה שתים עשרה בלילה, הגיע הבחור לסטייפלר, וחזר בפניו על דברי הרופא. "ניתוח דחוף, פיקוח נפש"… הסטייפלר שמע את הדברים ואמר: "סע עכשיו חזרה לירושלים, ותאמר לרופא: 'לא ניתוח, לא דחוף ולא סכנת נפשות!.' מה שכן דחוף הם עשרת אלפי הדולר שהוא צריך כדי לצאת לטיול בחוץ לארץ עם אשתו… את זה הוא רוצה לעשות על הגב שלך… אבל בכל מה שנוגע לניתוח, אפשר להמתין עוד חצי שנה ולראות מה יהיה המצב".

הבחור היה המום "איך אמצא עכשיו רכב הנוסע לירושלים? וגם אם אמצא רכב, מן הסתם הרופא כבר לא ימצא בבית החולים. וגם אם אמצא אותו, איך אעז לומר לו דברים כה חריפים?!".

אך הסטייפלר האיץ בו: "וכי אין לך אמונת חכמים?!".

הבחור צעד לעבר התחנה בתקוה לתפוס את האוטובוס האחרון, כאשר לפתע עצרה לידו מכונית ונהגה הציע לו טרמפ לירושלים… כשהגיעו לכניסה לעיר, שאל אותו הנהג להיכן הוא צריך להגיע, ובאורח פלא התברר כי גם פניו מועדות לאותו כיוון. וכך הוא הביא את הבחור עד פתח בית החולים. הבחור שאל את האחיות, האם הרופא עדין נמצא בבית החולים, והופתע לשמוע כי במקרה התבצע ניתוח דחוף, שהרופא היה חייב להיות נוכח בו, ובעוד דקות ספורות הוא אמור לצאת מחדר הניתוחים.

בשעה שלוש לפנות בוקר, יצא הרופא מחדר הניתוח, ונדהם לראות את הפציינט שלו יושב וממתין. "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאל בפליאה.

הבחור אזר אומץ, וחזר באזני הרופא על דברי הסטייפלר מילה במילה. הרופא היה המום, טפח על ראשו וקרא: "אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי, חזור בבקשה לסטייפלר, ואמור לו כי אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. ולהבא אשתדל לקבל החלטות נכונות, אך ורק מתוך שיקול דעת מקצועי, ולא מתוך נגיעות אישיות"…

 

(מתוך הספר 'אריה שאג')