Monthly Archives: ינואר 2019

כיצד ניתן לדעת אם המעשה אותו אני חושב לעשות הוא באמת מעשה טוב?

מאת: הרב יעקב שטיר

לכל יהודי יש שני יצרים, היצר הטוב והיצר הרע. אם רוצים לדעת האם המעשה אותו אנו חושבים לעשות הוא מעשה טוב, יש לבחון לעומק האם הרצון לעשות את אותו מעשה נובע מתוך היצר הטוב או מתוך היצר הרע.

אם המניע למעשה הוא היצר הטוב, נחשיב את המעשה למעשה טוב, ואם המניע למעשה הוא היצר הרע, אנו נחשיב את המעשה למעשה לא טוב.

בספר "מעלות התורה" כתוב: "צריך להתבונן ולשקול דעתו על כל מה שחפץ לעשות, אם הוא מצד יצר טוב או מצד יצר הרע. ואם יבין שהוא מצד יצר הרע, ירגיז עמו ויעשה כנגד עצתו, ועל זה נאמר (משלי ד', כ"ו) 'פלס מעגל רגליך'".

הדברים שאמרנו ברורים למדי. אכן, בכדי ליישם את הדברים למעשה, צריכים עדיין להבין, כיצד נוכל לזהות בוודאות מאיזה יצר נובע המעשה אותו אנו באים לעשות? ליצר הרע יש יכולת להופיע לבן אדם בחזות של "צדיק" והאדם בטוח שהעומד מולו ומביא את המחשבות למוחו זה היצר הטוב, בעוד שבאמת היצר הרע הוא זה שפועל כעת את פעולתו.

הרמח"ל זצ"ל כותב בספרו "מסילת ישרים" (פרק כ') את הדברים הבאים: "הרבה דברים טובים יכול היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות".

אם כן, כיצד באמת נוכל לדעת האם העומד מולנו הוא היצר הטוב או היצר הרע?

בספרים מצאנו כמה דרכים בהן אנו יכולים להשתמש בכדי לנסות ולזהות איזה יצר עומד מאחורי כל מעשה.

הרמח"ל עצמו כותב שם בהמשך דבריו: ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה, אלא בשלושה דברים, שיהיה לבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פניתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולא זולת זה כלל, ושיהיה מעיין על כל מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ואחר כל זאת, יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהילים פ"ד) 'אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים'". עיין שם עוד שמאריך בעניין.

בספר "מכתב מאליהו" לרב דסלר זצ"ל (חלק ג', עמ' 133) נאמר: הנה ידוע שאחד מכלי זייניו הגדולים של השטן הוא כח ההטעאה, שהאדם מטעה את עצמו, אבל יש בזה עיקר גדול מאד, והוא יסוד גדול בעבודת ה' – ההטעאה אפשרית רק כנגד החיצוניות. כלומר, נגד אותן המידות, המעלות ומהעשים שהם פרי חינוכו, אבל במה שנקנה ונקבע בפנימיותו של האדם, לא תתכן הטעאה כלל.

למשל, אם ההתעוררות לקום ממטתו וללכת להתפלל עם הציבור באה מצד החינוך, אז שייך שיטעה את עצמו בחשבו שבוודאי היה ראוי ללכת ולהתפלל, אלא שראוי לחשוש היום לבריאותו וכדו', וזה משום שבפנים הלב חפצו שלא ללכת לתפילה בציבור, אבל אם ההתעוררות לתפילה בציבור באה מפנים לבבו ממש, הרי כבר אין שורש וסיבה אל ההטעאה, כי הרי זה חפצו האמיתי.

אולם, כשהרצון הפנימי הוא לרעה, והוא נגד מה שקיבל על ידי חינוכו, מתבייש האדם קצת, וכדי להתחבא מבושתו, הוא מטעה את עצמו וממציא כל מיני אמתלאות.

נבדוק נא את מעשינו לאור בחינה זאת, ואל נחשב מפלט בתירוצים מדומים, אלא נרכז את כל מאמצינו לשאוף לפנימיות אמיתית בעזהש"ית". עד כאן דברי הרב דסלר.

הלומד תורה בקביעות, וודאי תהיה לו סיעתא דשמיא לזהות את המקומות בהם היצר הרע טומן את ידו ולהתרחק מהם, וכדברי ה"חפץ חיים" זצ"ל הבאים: "ודע אחי, שכל הדברים… שהיצר הרע מרמה את האדם, הוא הכל כשאדם מסלק עצמו מן התורה, שאז הוא ממש כמי שניטל המאור מעיניו, וכמו שכתוב 'מצות ה' ברה מאירת עיניים'. שמזה מוכח שבלתי התורה הוא כמי שיש לו עיניים בלתי מאירים, שאיש כזה יוכלו הרמאים לרמותו ולהוליכו על כל המכשולים והמעקשים והבורות והפחתים, ולהפקיר את נפשו העלובה. אבל מי שיש לו אור בעיניו, לא יוכלו לרמותו. ועל כן, העיקר שיראה האדם להתחזק ולקבוע עיתים לתורה בכל יום, שעל ידי אור הבהיר ידע את אשר לפניו ולא יכול היצר לרמותו, ואז אשריו וטוב לו". ("שם עולם", חלק ב', פרק ג')

בספר "לקט אמרי פנינים" מובא כך: "שמעתי ממורי (הבעל שם טוב הקדוש) זלה"ה שם הרמב"ן, שציוה לבנו 'אם יסתפק לך באיזה דבר מצוה איך לעשותו, כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן, או שיש לך ספק אם הוא מצוה או לאו, ואם יש לך לעשותו או למנוע ממנו, אז תראה קודם לסלק כל הנאה או כבוד שלך מעסק דבר זה, והכל לשם שמים, ואחר כך תראה לצדד לכאן ולכאן, ואז ה' יתברך יודיעך האמת ותלך לבטח. והוא כלל גדול בתורה ובכל ענייני הנהגה בעולם הזה, לעשות במתון הרבה ובמשקל, אם לדבר דבר זה או לא, אם לעשות דבר זה או לא, והכל לשם שמים".

עצה נוספת נמצאת ב"בספר חסידים (אות קנ"ה), וזה לשונו: "זה יסוד לימוד היראה, יסוד יראי אלוקים, כשתבוא לעשות שום דבר, תחשוב אם היה אדם אחר עושהו, אם היה שואל לך עצה, מה היית משיב לו, וכן אמר 'ותפארת לו מן האדם' – כאשר פללת לאחרים תראה לך".

ובשם רבי ישראל מסלנט זצ"ל מוסרים שאם אדם מסתפק בדבר אם לעשותו או לא, עליו לחשוב כיצד הוא היה נוהג בשאלה כזו  אם היה היא הייתה באה לפניו ביום כיפור בזמן תפילת נעילה.

כמובן שכמו על כל דבר, גם על עניין זה צריכים אנו להתפלל ולבקש מה' יתברך שיורה לנו את הדרך הנכונה, וכתפלתו של דוד המלך עליו השלום: "הורני ה' דרכך, אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך" (תהילים פ"ו, י"א).

 

 

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו במקום צר כחור המחט. אבל כאשר הם שונאים זה את זה, אין די בכל חלל העולם כולו כדי להכיל את שניהם!

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו

במקום צר כחור המחט. אבל כאשר הם שונאים זה את זה, אין די בכל חלל

העולם כולו כדי להכיל את שניהם!

 

ירושלים העתיקה שבימי בית המקדש, לא היתה רחבת ממדים כירושלים של ימינו.

כל השכונות החדשות שהוקמו במהלך המאה שנים האחרונות לא היו קימות באותה

תקופה. חרף זאת, הכילה עיר הקודש את רבבות עולי הרגל, מבלי שמאן דהו יחוש

בצפיפות ובלא שאדם יאמר לחברו "צר לי המקום שאלין בירושלים".

רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול זצ"ל כותב בספרו מבחר פנינים:

"אין נקב המחט צר לשני אוהבים, ואין רוחב העולם מכיל שני שונאים".

כאשר שני אנשים אוהבים איש את רעהו, הם יכולים לשהות יחדיו אפילו במקום צר

כחור המחט. אבל כאשר שנים שונאים זה את זה, אין די בכל חלל העולם כולו כדי

להכיל את שניהם! אגדה נושנה מספרת על יהודי שנסחף לאי בודד והקים על אדמתו

הצרה שני בתי כנסיות. לארח זמן, כשחילצו את האיש מהאי השומם אליו נקלע, שאלו

אותו לשם מה היה לו צורך בשני בתי כנסיות.

"מה השאלה?!" השיב הלה בבטחה, "בית כנסת אחד דרוש לי ללימוד ולתפילה,

ואילו בית הכנסת השני הוא המקום אשר בו כף רגלי לא תדרוך לעולם!"…

ישנם אנשים שלעולם אינם מרצים בחייהם ותרים תמיד אחר סיבות לקטטות, תלונות

וטענות. הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר באחת מדרשותיו, על אדם שנסע ברכבת,

ובמשך כל זמן הנסיעה בכה והתאונן: "אוי כמה שאני רעב! אוי כמה שאני רעב!"

כך חלפה שעה ארוכה של נסיעה מלווה בטרוניות וביבבות, עד שאחד הנוסעים שנפשו

נקעה מההתאוננויות הבלתי פוסקות, שלף מאמתחתו דבר מאכל והגיש לאיש המורעב.

הלה נטל את המזון, הכניס אותו לפיו ולעס בחיפזון ובתאבון רב, אולם בכך לא בא הקץ

לתואנותיו. "אוי כמה שהייתי רעב! אוי כמה שהייתי רעב!" בקעו מפיו היללות במשך כל

הנסיעה, עד שהרכבת הגיעה למחוז חפצה…

היוצא מן הדברים, כי אדם המחפש סיבות לבכי ולטענות, ימצא תמיד על מה לבכות ועל

מה להתאונן. ברם, באי ירושלים ידעו להודות לה' על רוב חסדיו וטובותיו. ברוך ה' השמש

זורחת, ברוך ה' אני עדין נושם, ממילא אין כל סיבה להתלונן!

גדולי הצדיקים אומרים, שכאשר אדם מדבר רק טוב – יהיה לו טוב, וכאשר אדם מדב

ר לא טוב – יהיה לו לא טוב!

כאשר אדם עוצר לרגע ממרוץ החיים השוטף ומתבונן קמעא ברוב הניסים והנפלאות

שה' יתברך עשה לאבותינו ועושה לנו, הוא מבין ומפנים כי באמת אין לו כל עילה לבוא

בטענות ומענות, אלא רק להלל ולהודות על רוב החסד והטובה שהקב"ה משפיע עליו כל ימיו.

 

מתוך הספר אבות ובנים על מסכת אבות

אני מסתכל על העבר שלי ומתקשה להבין את המקום שהייתי בו. עולם הרוח היהודי שאליו נכנסתי ממלא אותי לחלוטין

עיניים תמימות יש לו לעופר שניידר. תמימות וחודרות. כשמסתכלים בהן קשה לנחש את תהפוכות הנפש שמלוות את האיש הזה, שמוזיקה יהודית ממלאת את עולמו מאז היה ילד ועד שהפך לאחת הדמויות המשפיעות בסצנת המוזיקה היהודית המתחדשת. השיחה איתו לא דמתה לאף שיחה אחרת שקיימנו באין-ספור ראיונות עם מוזיקאים שמצאו את דרכם אל היהדות. הרבדים העמוקים שאליהם לקח שניידר את השיחה, הפתיעו גם אותנו. המודעות שלו למקומו בעולם, השאלות שלא מפסיקות להעסיק אותו גם שנים אחרי שחזר בתשובה והפך ליהודי עובד ד', על כל המשתמע, והיכולת שלו להביט אל המציאות בעיניים, באומץ רב, ולהגביל את עצמו פעם אחר פעם במישור המוזיקלי, הכל כך אהוב עליו.

שניידר הוא נגן קונְטְרַבָּס  – כלי הנגינה הענק ממשפחת כלי הקשת, שיש לו מקום של כבוד בתזמורות הסימפוניות. בחתונות החרדיות הקלאסיות כמעט ולא תראו את הכלי. מי שפורט על הכלי הזה חייב להיות מקצוען בחסד, איש שמוזיקה היא מרכיב מרכזי בחייו.

או בקיצור: ר' עופר שניידר.

הוא גדל הרחק מאוד מההוייה היהודית. בעברו שניידר היה חלק מהסצנה התל אביבית של יצירה מוזיקלית. הוא הגיע לפסגות, עבד עם האמנים הגדולים ביותר בארץ ולא רק. במשך שנים חצה את העולם כדי להעצים את המסלול המקצועי שלו, עשה כל שיכול כדי להתייצב בעמדות המפתח של תעשיית המוזיקה הישראלית, כאשר במקביל לא הפסיק לרגע לחפש את החיבור שלו לרוחניות. היום, כשהוא יושב בחדר העבודה שלו, בביתו שביישוב קרית יערים טלז סטון, הוא מביט אחורה ומרשה לעצמו לחייך בסיפוק על הדרך שעשה. "בלי מסגרת רוחנית הרגשתי כמו עלה נידף" , הוא אומר בקול שקט. "חיפשתי רוחניות בהמון מקומות עד שמצאתי את היהדות. הרגשתי שהדרך היחידה שבה אני יכול לקיים חיים נורמליים, חיי משפחה טובים, היא ביהדות".

"היה איזה שלב בחיים שלי, לפני שלוש עשרה שנה, שהתחלתי להרגיש שאני מחפש דרך להודות לבורא עולם, על כל הטוב שהוא משפיע על העולם שלו. עוד לא ידעתי בדיוק מה אומר המונח 'בורא עולם', אבל היה לי ברור שיש כתובת כזו, מציאות של בורא, ואני מבקש להודות לו. זה השתלב גם בעיסוקים שלי בחיים – מהמוזיקה ועד לשמירה על הסביבה. החיבור להקב"ה היה לדרך היחידה שהייתה מסוגלת להעניק לי את הרוחניות שכל כך חיפשתי".

וזה לא שהוא לא בדק מקומות אחרים. מתורות המזרח ועד לשיטות רוחניות אלטרנטיביות שפושטות בארץ ובעולם כולו. שניידר תמיד ביקש מזון לנשמה שלו. כשהיה צעיר, חיפש פתח ליהדות ולא הצליח למצוא אותו. רק כשהיה באמצע שנות השלושים לחייו, הוא מצא את הטעם המבוקש, בזכות תורת החסידות אליה נחשף.

מאז הוא הפך להיות חרדי במלוא מובן המילה. במקביל, הוא לא נטש את העשייה המוזיקלית שלו. בשנים האחרונות הוא מנהל הרכב מוזיקלי-יהודי יוצא דופן העונה לשם 'ניגון' – הרכב מוזיקלי ייחודי שמשלב בין מוזיקה קלאסית לעולמות הניגון החסידיים העמוקים ביותר. בפוזיציה הזו, היה מתבקש ששניידר ינוח קצת מהחיפוש הבלתי פוסק שלו אחר משמעות, אבל גם במקום הזה הוא לא נח לרגע.

 

שבוי מוזיקלי

שניידר נולד בשנת תשל"א בירושלים, בן למשפחה חילונית שורשית. הסבתא שלו מצד משפחת אמו, הוא מספר, הייתה אישה מסורתית, והחיבור שלו ליהדות במובן המוכר התבטא בעיקר בלילות שבת שבהם היה מגיע עם משפחתו לסבתא ומשתתף כאורח בשולחן השבת שכלל את הקידוש על היין.

"היה לי דוד דתי שהתגורר במושב בית מאיר, וגם שם הכרתי קצת יהדות", הוא מספר. "חוץ מהחיבורים האלה, הרקע שלי בכל הקשור לדת היה מינימלי. רוחניות תמיד חיפשתי, כבר כילד, אבל לא היו לי את האפיקים שצריך כדי למצוא אותה".

המוזיקה משכה אותו תמיד, כמו פרפר לאש. כבר כילד למד לנגן על פסנתר וניסה ללמוד תווים. "היום אני יודע שגם במישור הזה לא קיבלתי חינוך ראוי", הוא אומר בחיוך, "המורה שלימדה אותי מוזיקה באותה תקופה, לא הצליחה לגרום לי לאהוב את מה שאני עושה. למדתי את התווים בלי אהבה מיוחדת לתחום, אבל הנפש שלי רצתה עוד".

החיפוש המוזיקלי של שניידר, בגיל צעיר למדי, לא פסק לרגע. כשהגיע לבגרות, מצא את השקט שלו בז'אנר מוזיקלי קצבי. המוזיקה שאבה אותו פנימה במהירות, ומהר מאוד הפך שניידר מנער שהמוזיקה הייתה לו תחביב- למוזיקאי שכל עולמו נע סביב המוזיקה.

אחד המאפיינים הבולטים בסגנון המוזיקלי שאליו התחבר הוא היכולת לאלתר, כך שהמוזיקאי הופך לכמעט עצמאי במגרש המוזיקלי שלו.

"בשלב מסוים הפסקתי להתעניין בכל ז'אנר מוזיקלי אחר", מספר שניידר, "בתחילה ניגנתי על גיטרה ובשלב מאוחר יותר על קונטרבס. זו לא הייתה עוד מוזיקה. בעיניי, זו היתה דרך. מסגרת מסוימת להתפתחות. מעין דרך פנימית שאדם צועד בה. זו מוזיקה אישית מאוד, פנימית, שדורשת הרבה מסירות בהמון אלמנטים.

"בשבילי, את החור הזה שהנשמה רוצה למלא, ושהיום מתמלא דרך היהדות והעולמות הרוחניים הכי עמוקים שלה- מילא בשעתו הסגנון המוזיקלי הזה".

מדובר במוזיקה עם מיומנות גבוהה מאוד, הדורשת אימון יומיומי, ובשלב מוקדם מאוד מתחיל המוזיקאי שעוסק בז'אנר הספציפי הזה – לצעוד בדרך חיים שסוללת לו המוזיקה הזו.

"להבדיל, זה הופך למעין סדר לימוד קבוע", מסביר שניידר, "מי שחי את זה – נכנס למערכת מסוימת של חיים.

"היום אני מסתכל על העבר שלי בעולם הזה ומתקשה לפעמים להבין את המקום שהייתי בו. אבל זה רק בזכות עולם הרוח היהודי שאליו נכנסתי והוא ממלא אותי לחלוטין. כשאין לך עולמות רוחניים דוגמת היהדות- הסגנון המוזיקלי הופך בעצמו לעולם של רוח, שמהווה תחליף מסויים לחיים רוחניים. היום אני יכול לומר שבמובנים מסוימים הבועה שנוצרת לאדם שעוסק בכך, בלי אופק רוחני אחר- היא מעין עבודה זרה. כי אתה הופך לשבוי בתוך העולם הזה".

 

למלא את החלל

מהר מאוד הפך שניידר את התחביב למקצוע. הוא התחיל לעבוד בתחום ושקע בו. הוא הפך לנגן קונטרבס, ניגן במקומות הכי מפורסמים בתל אביב והפך לחלק בלתי נפרד מהסצנה המוזיקלית שלה בשנות התשעים. "הגיעו לכאן אמנים מניו יורק ואני נשאבתי לעולם הזה. ניגנתי עם האמנים האלו, אבל ידעתי שכדי להיכנס באופן מוחלט לחיים האלו- אני אצטרך להגיע למקום שבו הכל התחיל- ניו יורק".

וכך מצא שניידר את עצמו עושה את הדרך לתפוח הגדול, כדי להשתלב בתעשיית המוזיקה המקומית. ניו יורק הייתה גדולה למידותיו, בטח לאור העובדה שהוא הגיע אליה כשהוא נשוי לאישה שהייתה מחוברת מאוד לאדמה הארץ-ישראלית. "אלו שמצליחים באמריקה, לא חוזרים משם", הוא מספר, "אבל לנו היה קשה להשתלב שם. רעייתי היא חקלאית מטבעה, מחוברת מאוד לארץ, לאדמה. מבחינתה, זו הייתה ממש מסירות נפש להיות שם".

"אני התקדמתי במקביל, והייתי קרוב מאוד לוויזת אמן- ויזה שמקבלים האמנים שפועלים בניו- יורק, אחרי תקופה מאומצת של עשייה. הרגשתי בבית, אבל רעייתי התקשתה מאוד להתחבר לסצנה הזו. היא התחילה ללמוד איך מגדלים מזון בריא בעיר, הפכה את הדירה שלנו במנהטן למעין חווה קטנה שבה גידלה ירקות וסוגים שונים של ירק חי.

"שני העולמות האלו, הסותרים לכאורה, הובילו בסופו של דבר להחלטה שנדרשתי לקבל: להשקיע בחיי המשפחה או במקצוע. ההתלבטות הייתה לא פשוטה. רציתי מאוד להיות חלק מהעולמות הניו-יורקיים, ומצד שני, רציתי בית, משפחה בסיס איתן לחיים נורמליים".

שניידר בחר במשפחה. הוא שב עם רעייתו לארץ וחווה משבר לא פשוט. "בשלב מסוים החלטתי לנטוש את העיסוק במוזיקה, לטובת עשייה בתחום של אוקולוגיה וסביבה. פתחתי חברת גינון אקולוגי, ובבדיחה שהייתה רצה אז, הפכתי מנגן לגנן".

"ככל שהעמקתי בלימוד על מצב האנושות והעולם, הרגשתי שאנחנו ניצבים על סף תהום. במחשבות הפנימיות שלי, העיסוק במוזיקה היה נראה לי פתאום כל כך מיותר. איך אפשר לנגן כאשר העולם קורס אל תוך עצמו? זה הוביל אותי להעמיק את העשייה האקטיבית שלי בנושאים שקשורים בשמירה על הסביבה, על העולם שמאחד אותנו בתוכו".

יחד עם רעייתו הקים שניידר משק אוקולגי בפרדס חנה. בשבע השנים הבאות הוא הפסיק לנגן, והשקיע את כולו במטרה להפוך את העולם למקום טוב יותר. "האנושות עברה איזה קו אדום מהבחינה של ניצול המשאבים שהטבע מציע לנו", הוא מסביר. "המשאבים האלו מתכלים. הם לא אין – סופיים. וההשחתה הבלתי פוסקת של המערכות הטבעיות תוביל אותנו לאסון. אנחנו חיים על איזה חסד מסוים שכרגע מתאפשר, אבל מתישהו נתחיל להרגיש את התוצאות של אורח החיים הזה".

שניידר השאיר רגל אחת, או חצי ממנה, בעולם המוזיקה, בדמות שיעורי מוזיקה שאותם המשיך להעביר תלמידים. "לא ניגנתי. אני מניח שבגלל שילוב של עקרונות ושל דרך חיים שונה שבחרתי לעצמי", הוא מסביר, "אבל המשכתי ללמד מוזיקה, ובאותן השנים זה היה החיבור היחיד שלי לעולם שממנו באתי. הניתוק מהמוזיקה עשה לי טוב במובן מסוים, אבל גם הותיר בי חלל גדול חלל שהייתי חייב למלא אותו".

 

מחשב מסלול מחדש

באותן שנים חזר חיידק החיפוש הרוחני להציק לעופר. הרוחניות, הוא אומר, הייתה חסרה לו תמיד, אבל העיסוק במוזיקה ההיא העמיס את הנפש שלו במטען ערכי מסוים. כשהעיסוק הזה פסק, הנפש שלו נותרה מיותמת. הצורך בחיפוש אחר מזון רוחני התעצם בו. המפגש הראשון שלו עם היהדות הותיר אצלו משקעים שמנעו ממנו חיבור רוחני ליהדות.

"במסגרת החיפוש הזה, ניגשתי אל החומש", הוא מספר, קודש הקודשים של היהדות. ולא הבנתי כלום. לא התחברתי. הכל היה נראה לי  כמו סיפורי היסטוריה חביבים ותו לא. לא הבנתי איפה כאן הרוחניות. זה היה נראה לי מאוד מוזר שיהודים במשך אלפי שנים מסרו את הנפש על המסמך ההיסטורי הזה.

"כמו כן, לא הבנתי את העיסוק הבלתי פוסק של היהדות סביב המזון. אכילת מצות בפסח, מניעת מזון ביום הכיפורים, חוקי כשרות, חוקי הקרבנות ועוד ועוד. היהדות הייתה נראית לי מאוד לא רלוונטית לחיים שלי. אני מניח שאם מישהו היה חושף אותי בשעתו לעולמות הרוח החסידיים, שבהם אדם יכול ללמוד על הפנימיות של המצה או הקורבן, הכל היה שונה. אבל באותה העת, לא מצאתי את שחיפשתי ביהדות. ומה עושה יהודי שלא מוצא מזון לנשמה שלו ביהדות? פונה לאפיקים אחרים".

כאן החל מסע ארוך במזרח, שבמהלכו ביקש שניידר לחפש את המזון הרוחני שהיה חסר לו. "היו שם תכנים שבהחלט הצליחו להשפיע עליו, אבל רק לתקופות מדודות", הוא אומר. "אחרי הליך של 'ניקוי' ושל 'התחברות' לנפש שלי, הייתי מוצא את עצמי מהר מאוד בחזרה בשאלת החיפוש. במקביל חזרתי לעשות מוזיקה, ליצור, והמציאות הזו הקשתה עלי את ההתעמקות בעולמות הרוח שבהם שוטטתי".

"החזרה למוזיקה הייתה גם כן חלק מאותו הליך של חיפוש, תוך שאני מבין שהחיבור שלי למוזיקה הוא לא משהו שאני יכול לקבור. שזה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אחרי שבע שנות התנזרות, חזרתי להתעסק במוזיקה והמשכתי כל הזמן בחיפוש אחרי עולמות הרוח".

החיפוש במחוזות רחוקים לא הביא לתוצאה הרצויה, ושניידר פנה שוב אל היהדות . "בפרדס חנה פועל הרב איתמר פרלמן",  הוא מספר. "הלכתי במשך תקופה לשיעורים שלו, ודרכו התחלתי להיכנס לרבדים עמוקים של יהדות. התחלתי להבין פנימיות מהי , ונמשכתי יותר ויותר פנימה".

בתוך שנה, בין השנים תשס"ו- תשס"ז, הפך שניידר ליהודי שומר תורה ומצוות. המהפכה המהירה הזו פעלה לצד שני האפיקים שבהם המשיך לעסוק- היצירה המוזיקלית והשמירה על הסביבה. "בהליך המהיר למדי שבו שעטתי אל היהדות, הגעתי גם להבנות ששני העולמות שאני חלק מהם, לא יכולים להתקיים בלי יהדות. גם במישור המוזיקלי אבל גם במישור של שמירה על העולם הזה, במובן הסביבתי. כל הרוע מסביב, שעושה שמות באנושות, יכול וצריך להיפתר רק במסגרת היהדות, תוך אמונה בהקב"ה".

"אגב, בניגוד למה שנתפס בחוץ, שני הציבורים שהייתי חלק מהם- המוזיקאים ופעילי הסביבה- הם אנשים שבדרך כלל מלאים במחשבות על רוחניות. הם אנשים מאוד מפותחים, עם נשמות ענקיות. אני מתפלל בשבילם שהעיסוק שלהם יתמקד ויתלכד על מסלול היהדות, כי הם שם, מבחינת החיפוש הרוחני. אנחנו, כחברה חרדית, יכולים להרוויח המון מדמויות פעילות במישורים אלו, שהופכים ליהודים שומרי תורה ומצוות".

רעייתו, הוא מספר, גם היא עשתה את הדרך שלה אל עולם היהדות, כאשר בתחילה זה לא היה מובן מאליו, אבל ההליך כולו היה מהיר משחשב. "באופן יחסי להרבה משפחות שעוברות את התהליך הזה- אצלנו זה היה קל. תוך שנה הפכנו לדתיים. אני זוכר את הפעמים הראשונות ששמתי כיפה על הראש. בפרדס חנה זה היה קל, אבל כשהייתי יוצא לאירוע בתל אבי, זה הפך לקשה יותר.

"אני זוכר שיחה שהייתה לי עם מוזיקאי חוזר בתשובה, דניאל זמיר, אמן בחסד עליון. באתי לדבר איתו על החיבור בן היהדות לעשייה מוזיקלית. כשסיימנו את השיחה, יצאתי לכיוון תל אביב , שם הייתי אמור לנגן בהיכל התרבות. מיהרתי להכניס את הכיפה לכיס. דני הסתכל אלי בעיניים מזרות אימה. 'למה אתה מתבייש? ממי אתה מפחד?' שאל אותי.

"זה לקח זמן, אבל התחלתי להתבונן בזווית אחרת על כל העניין. פתאום שאלתי את עצמי- 'את מי אני סופר'. אבל זה לא משהו שיכול לקרות ביום אחד. אני זוכר אירוע בתל אביב, כשאני עומד בחוץ בזמן כוונון הכלים, מוציא כיפה ומתפלל מנחה. ההליכה הייתה בין הטיפות, בגלל החשש של 'איך זה יתקבל'.

"באותה תקופה אני זוכר נסיעה לאירוע באילת. נסענו קבוצה של אמנים, ובדרך עצרנו באיזה קיבוץ. בלילה ישנו שם. בבוקר, כשקמנו, היה ברור לי שאני צריך לתפוס שחרית ותפילין לפני שממשיכים בנסיעה. מצאתי לי רגע פנוי, התחמקתי אל ירכתי החדר, שם הנחתי תפילין והתחלתי בתפילה.

"פתאום גילה אותי אחד הנגנים. גיטריסט. הוא ראה אותי עם תפילין וכיפה, והיה בשוק חייו. כשסיימתי, ביקש לדעת 'מה עובר עלי'. הסברתי לו שאני מוצא ביהדות המון עולמות תוכן מדהימים, ובקשתי שיישאר בינינו. אני זוכר את המבט שלו, התוהה, השואל. כך שההכלה החברתית לא הייתה פשוטה, אבל צלחתי גם את המחסומים האלו עד שהתחלתי לנגן עם כיפה על הראש".

 

חיים של גם וגם

הליך החיבור של ר' עופר ליהדות לא יכול היה להיות מושלם בלי התעמקות בתורת החסידות, כשהצינור שדרכו קיבל אותה שניידר היה תורתו של 'בעל הסולם', רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל. שניידר התמיד בלימוד התורות של 'בעל הסולם', ובשלב מסוים התחבר לקהילת תלמידי הרב אשלג בקריית יערים-טלז סטון, בראשותו של הגאון רבי אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של בעל ה'ברכת שלום' מאשלג, בנו של 'בעל הסולם'.

"רוחניות היא דבר נרכש, וככל שאתה מעמיק בה אתה מצליח להתחבר אליה בחיבור בלתי מתפשר", מסביר שניידר, "תורתו של 'בעל הסולם' נתנה לי מענה להמון שאלות ודחפים שלא הצלחתי למצוא להם תשובות בעולמות תוכן אחרים. התחלתי ללכת לשיעוריו של הרב גוטליב, ומהר מאוד הפכתי לחלק מהקהילה שהתקבצו סביבו. בשלב ההוא עדיין לא גרתי בטלז סטון. הייתי מסיים לנגן באירוע בתל אביב, נוסע לטלז סטון, ישן בבית המדרש, ובבוקר יושב ולומד עם בני הקהילה. כך אחת לשבוע, עד שהבנתי שאני חייב לעשות צעד ולהתקרב עוד יותר אל הקהילה הזו, שאופי הלימוד בה והתכנים המיוחדים לה, שבו אותי".

כמעט שנתיים אחרי שחזר בתשובה, עבר שניידר להתגורר בערי ירושלים, בישוב בית מאיר. כאשר הילדים שלו גדלו עוד יותר, עבר להתגורר בטלז-סטון. והפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה החרדית במקום. שאלתי אותו איך הוא התקבל בלב החברה החרדית, שנתיים בלבד אחרי שחזר בתשובה. שניידר שקל את מילותיו, אבל הקו המנחה שלו יכול בהחלט לשמש חוזרים בתשובה רבים, שעושים את צעדיהם הראשונים בחברה החרדית.

"אני מחפש את קו האמצע. מחד, חיצונית, ליישר קו עם ההגדרות של החברה החרדית. מצד שני, אני חש צורך ליישם את התובנות שאליהן הגעתי, עם הכוחות שהקב"ה נתן לי, בדרך שלי. לקיים את היהדות בצורה פנימית. שגם לי וגם לילדיי יהיה קשר אישי למה שאנחנו לומדים. שנראה בתורה משהו שיפתֵּח אותם, שיקרב אותם   לבורא. שנראה את היופי שביהדות ונבין איך כל דבר ביהדות קשור באופן בלתי תלוי בחיים שלנו.

"יש כמה סוגים של בעלי תשובה. יש כאלו שלא רוצים להשתייך. לא רוצים לסבול מחבלי הקליטה. אלא מה? אותם יהודים נותרים למעשה בלי קהילה מוגדרת, בלי רב. בלי מסורת. בעיניי זו טעות. אפילו יהירות מסוימת. רבים מאלו שבחרו לחיות כך, סובלים מהמציאות שבה הם למעשה מתמודדים לבד.

"מצד שני, יש את בעלי התשובה שמנסים למחוק לחלוטין את העבר שלהם. בעיניי זה לא אפשרי וגם לא נכון. אני לא חושב שנכון לנפנף בסטטוס של 'חוזר בתשובה', אבל גם לא נכון להתעלם ממנו ולהדחיק את העבר באופן מוחלט.

"הקו שאותו בחרתי הוא קו האמצע. לא נטשתי את העיסוק במוזיקה, ואני ממשיך לחקור את הרוחניות שאני זקוק לה, גם בלי קשר לחברה החרדית. ומצד שני, יישרתי את הקו עם החברה שבה אנו חיים, על כל המשתמע מכך. אני חושב שבדרך הזו, יש לנו, כבעלי תשובה, את האפשרות לקבל וגם לתת.

העיסוק במוזיקה, ממשיך שניידר, הפך מיד כשהחל בהליך התשובה באופן בלתי הפיך, לשאלה עקרונית: האם לעסוק במוזיקה, ואם כן, באיזה אופן. "בתחילה, המשכתי לנגן בתל אביב, אבל מהר מאוד החלו להיווצר קונפליקטים שקשה היה לדלג מעליהם. כאשר הודעתי שאני לא עובד בשבתות, בחגים, בשלושת השבועות וכו'- במישור הטכני, זה נהיה קשה".

"חוץ מזה, גם ברמה ההשקפתית, היה לי קשה להיות חלק מהסצנה. כשנוסעים לאירוע, בוואן, מתקיימות שיחות בין הנגנים, שלא תמיד אתה רוצה להיות חלק מהן. מצאתי את עצמי לא פעם מנסה להסביר את עצמי ואת הדרך שבחרתי, ובשלב מסוים הבנתי שאני לא בטוח שאני רוצה להיות בעמדת המסבירן, בטח לאור העובדה שבשלב ההוא עוד לא היו לי הכלים להסביר.

"ככל שנכנסתי למעמקי עולם היהודי, החרדי, העבודה במוזיקה הלכה ופחתה. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות עקרוניות לגבי העיסוק במוזיקה. האם נכון להמשיך, ואם כן, באיזו צורה. ואולי בכלל אני צריך להקריב את המוזיקה כקרבן לד', בשעה שאני מעמיק בהתפתחות היהודית- רוחנית שלי? ואולי להפך. אולי הקב"ה נתן לי כלים שבאמצעותם אני יכול להשפיע, וממילא, אסור לי לנטוש את העשייה המוזיקלית?"

 

החסיד ושאמיל הקוזק

השאלות המהותיות האלו, מלמדות יותר ממשהו על התמודדות של אמן שבחר לנתב את חייו אל היהדות. ההתמודדות של שניידר, שעליה הוא מדבר בפתיחות נדירה, הובילה אותו לנסות ליצוק תוכן לעולמות המוזיקליים בהם פעל. "החיבור בין העולמות החדשים שלי הוביל אותי אל הכלייזמר", הוא מספר, "אני טיפוס שאוהב הרפתקאות, והתגלגלו לידי תקליטי כלייזמר מקוריים, שיצאו באמצע המאה הקודמת בארה"ב.

"הכלייזמר הוא למעשה סגנון מוזיקלי- יהודי. בניגוד לחשוב, 'כלייזמר' הוא לא שם של מוזיקה אלא שם של מקצוע. נגני המוזיקה היהודית במזרח אירופה של לפני המלחמה נקראו 'כלייזמר'. הטיפוסים שעסקו ביצירת המוזיקה הזו באותן השנים היו לפעמים טיפוסים מפוקפקים למדי, אבל היצירה הייתה מאוד מעניינית.

"הכלייזמר המקורי הורכב מצימבָּלום – כלי הקשה בעל מיתרים, קונטרבס וכינור. הקלרינט, שמזוהה כל כך עם הסגנון הזה כיום, השתלב מאוחר יותר. בארץ הסגנון הזה כמעט לא היה קיים, ומי שיחידש אותו עשה את זה באופן שונה למדי מהסגנון המקורי. ככל שהעמקתי בלמידת הסגנון הזה, התברר לי שאפשר לנסות ליצור דרכו מוזיקה יהודית מאוד מעניינת".

הניסיון הראשון היה בהקמת הרכב, דרכו ניסה שניידר עם הנגנים שאיתו ליצור מוזיקה יהודית-כלייזמרית שעובדה למציאות המודרנית של ימינו. ההרכב הזה, שבו היו חברים בין היתר הקלרינט נחמן צוקר, שלום שטיינברג שלהטט על התופים וגם שר, וליאור גרוסמן שניגן על אקורדיון- לא שרד למשך תקופה ארוכה. "היה קשה לגרום לכל ההרכב הזה להתחייב לאירועים שניסינו לייצר, כשבמקביל חברי ההרכב מחויבים לפעילות השוטפת שלהם, שהיא בעיקר חתונות", מסביר שניידר.

השלב הבא היה הקמת הרכב נוסף, שיועד דווקא לקהל ישראלי, שמנותק ממוזיקה יהודית. "במסגרת ההרכב הזה לקחנו ניגונים חסידיים ושילבנו אותם עם סגנונות נוספים", הוא מסביר. "זה הרכב שמשלב את היצירה של הקונטרבס, סקסופון, פסנתר ותופים. מעין שילוב בין עולמות מוזיקה כלליים למוזיקה יהודית.

"כשהתחלנו לנגן בתל אביב, הבנתי את הפוטנציאל שיש למוזיקה הזו. השילוב של העוצמה שבניגונים החסידיים, עם  המקצבים וההרמוניות שאנחנו מביאים איתנו, בתוספת של יכולות האלתור- יצרו משהו שאף אחד מהשומעים לא נחשף אליו מעולם.

"במקביל, התחלנו לשלב סיפורים בהופעה. מאחורי רוב הניגונים יש סיפורים ודברי תורה שקשורים בהם. איכשהו, המוזיקה הזו והסיפורים הנלווים, מוציאים את הקהל מהקונטקסט הקבוע של יהודי דתי שעומד מולם ומדבר יהדות, ומכניס אותם למישהו אוניברסלי, פנימי הרבה יותר".

כשביקשתי משניידר דוגמה, הוא נקב באחד הניגונים המפורסמים ביותר, 'ניגון שאמיל', שההרכב שלו עשה לו עיבוד מרנין ומרתק. "שאמיל היה מנהיג של שבטים קווקזים מהמאה ה-19", מספר שניידר. "האגדה מספרת על איש חזק מאוד, לוחם כביר, שהיה לסמל של גבורה. במשך עשרות שנים הוא ניהל מלחמה עיקשת בכובש הרוסי, עד שבשלב מסוים הוכנע"

"האגדה מספרת שהרוסים שכנעו את הקווקזים להניח את נשקם, וכשהם הסכימו, נתפס שאמיל ונזרק אל הכלא הרוסי. כשהיה כלוא, חסר ישע, התגעגע שאמיל אל החופש שלו ואז נהג לנגן ניגון מיוחד-

ניגון שלימים הפך לאחד הניגונים המזוהים ביותר עם חסידות חב"ד.

"כשאני מספר את הסיפור הזה, אני שואל את הקהל מה הקשר לכאורה בין הסיפור של מנהיג הקווקזים לשירה החסידית? והתשובה היא פנימית יותר. אנחנו , אני אומר להם, כולנו, כמו שאמיל. כל אחד חי בתוך גוף, כאשר הנשמה שלו במקרים רבים, כלואה בתוכו ומתגעגעת ומלאה בכמיהה לרוחניות. את שירת החופש של שאמיל, שרה הנשמה שלנו. הניגון הזה מבטא את הגעגועים למחוזות הנעלמים, שהנשמה מבקשת להיות בהם.

"מיד לאחר ההסבר הזה, אנחנו מבצעים את הניגון, עם העיבוד הייחודי שיצרנו לו. אחרי שהניצוץ נדלק במהלך הסיפור, כאשר אנחנו מנגנים, ישנה בערה אמיתית. הנשמות בוערות, דווקא במחוזות הכי מרוחקים, הכי לא צפויים".

 

לנגן את הנשמה

היצירה המכוונת אל העולמות שבהם חי בעבר, לא מספקת את שניידר. הוא רוצה יותר. בשנים האחרונות הוא נתקל לא פעם בחרדים שמבקשים להתמקצע במוזיקה, לא במובן המוכר של נגינה בחתונות, אלא במישור העמוק הרבה יותר- לימוד מוזיקה מקצועי.

שניידר מתחבט בינו לבין עצמו אם יש מקום ללימוד כזה בעולם החרדי. הוא מלמד כיום במוסד של הציונות הדתית, ושם נולדו ההתחבטויות שבהן ביקש לשתף אותי. "קשה מאוד לחיות כנגן מהסוג הזה, ולשמור על אורח חיים יהודי-חרדי", הוא מסביר, "הנגן בד"כ שקוע בעולם המוזיקלי הזה, ומטבע הדברים כשאדם שקוע בעוללם כזה הוא מחובר לאנשים כמוהו, וארח חיים של אמנים מהסוג הזה לא משתלב עם אורח חיים יהודי.

"ממילא, העובדה שאני מלמד את הצעירים הדתיים את הסגנון המוזיקלי המסוים, העלתה את השאלה האם יש אופק ללימודים האלו? האם הצעירים שלומדים לא נמצאים בסכנה רוחנית, על כל המשתמע, במקביל לשאיפה שלהם להפוך למוזיקאים בקנה מידה? ההתחבטות הזו מילאה אותי במשך תקופה. בשלב הראשון, יצרתי במקביל לשיעורי המוזיקה שיעורי חסידות שאני מוסר לאותם התלמידים שלי. כך אני מכניס המון רוחניות לנושא של המוזיקה.

"בהקשר החרדי, ברור לי שיש שנשאבים לעולמות המוזיקה המקצועיים. אני לא מדבר על מוזיקה במטרה להפוך לנגני חתונות, אלא לימוד עמוק יותר. נכון להיום, אלו שנשאבים לזה עלולים למצוא את עצמם מתפתים לפזול החוצה. למוזיקאי החרדי, נכון להיום, אין אופק אמיתי כי הוא לא יכול למצוא מודל לחיקוי שעבר את המסלול שלו.

"רוב המוזיקאים המקצועיים,  שומרי תורה ומצוות, שפועלים היום בשוק, הם אנשים שהגיעו מהעולם ההוא. כמוני. כך שיש כאן איזו שהיא דרך ללא מוצא. יש גישה שאומרת, אם אין אופק, אז אין עניין לתת לגיטמציה לעיסוק במוזיקה מקצועית. בעיניי זו גישה שנובעת מטעות מחשבה, בגלל שאי אפשר להדחיק צורך של אדם ליצור מוזיקה. אין תחליפים שישקיטו את החיבור הזה, אצל אלו שהוא קיים אצלם.

"אני מאמין שאדם שנולד עם הכישרון הזה ועם הצורך הבלתי פוסק הזה ליצור, יגיע לקונפליקט עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי, במידה ולא יהיה מענה שיאפשר לו את הצורך הקיומי הזה שהוא ליצור מוזיקה. הווי אומר- יש הכרח למצוא את הפלטפורמה הראויה, עבור לומדי תורה אמיתיים שמבקשים לתת לנשמה שלהם לפרוץ דרך עולם המוזיקה.

"בשנה האחרונה התגבשה אצלי תזה, שאותה אני מעביר לתלמידים שלי למוזיקה, שבעיניי מסוגלת להוות מהפכה מחשבתית בכל הנוגע ללימודי מוזיקה בציבור החרדי. אין לאמן חרדי כלים להתמודד עם אמן חילוני. זה נכון אבל זה רק במישור הטכני. במישור הפנימי, אמן חרדי, שמחובר לתורה, יכול להתעלות הרבה יותר מכל אמן חילוני. כי אמן כזה מסוגל להגיע ליצירה רגשית עמוקה הרבה יותר מאדם שלא מחובר לעולמות הרוחניים.

"בשביל זה לא צריך להתאמן הרבה, אלא צריך ללמוד הרבה תורה. לא מזמן ניגנתי באירוע שהיה שם אמן, חרדי, שניגן מולי, וממש יכולתי לקרוא בנגינה שלו את החשיבה של עובד ד'. הפרייזינג שלו- חיתוך המשפטים המוזיקליים- היה של אדם שמודע לנפש שלו. מישהו ששקוע בתורה. קשה מאוד להסביר את זה לאדם שלא חי מוזיקה, אבל היתרון של מוזיקאי חרדי יכול להיות עצום.

"מוזיקה ככלל, היא דבר עמוק. ולנגן מוזיקה יהודית שלא נופלת- מקצועית- ממוזיקה כללית, יש לזה יתרון, כשהאמן מחובר לנפש שלו בדרגות רוחניות עמוקות. אחד התלמידים שלי אמר פעם: 'איך אני יכול להתחרות באמן חילוני, הרי הוא מתאמן שבעה ימים בשבוע, ואני רק שישה'. ואני אמרתי לו שההפך הוא הנכון, כי לשומר המצוות יש את השבת. 'את מה שתשאב מהשבת לא תצליח לשאוב משום אימון'. השבת עצמה מוסיפה לנגינה. וזה משהו שאמנים חרדים יכולים להביא לעולם המוזיקה".

התזה הזו מרתקת. היכולת של שניידר למצוא את החיבורים בין המוזיקה המקצועית לאורח חיים חרדי, במלוא-מובן- המילה, מרתקת גם היא. "תמיד יהיו השאלות של ההתמודדות", הוא אומר, "כי מוזיקה מסוגלת לגזול מהאדם את האחיזה שלו ברוחניות הקשורה לאידישקייט. אבל אי אפשר להתעלם מזה שהקב"ה נתן לנו כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. אפשר להתעלות דרך המוזיקה, רק שצריך לדעת איך לעשות את זה ולקבל את ההכוונה הראויה לזה.

"לצערי כיום אין לנו מרכז לימודים שיתאים באופן מוחלט לחרדי, שבו הוא יוכל ללמוד מוזיקה מקצועית אבל שלא ייפגם אף מישור בחיים הרוחניים שלו. אני חולם על מקום כזה, שיאפשר את המקצועיות המוזיקלית לאלו שחפצים בה. אני חושב שזה ישֹים בהחלט, וברור לי שמוזקאים שיצאו משם יהיו בעלי פוטנציאל גבוה מכל מוזיקאי חילוני שחי אורח חיים שלא מחובר עם רוחניות יהודית".

עם החלום הזה, ששניידר מקווה שירקום עור וגידים ויהפוך למציאות, סיכמנו את השיחה הזו. "אני מקווה שאהיה חלק ביצירת מסגרת כזו", הוא אומר, "מלבד המענה לנשמות של המבקשים את המוזיקה המקצועית, אני מאמין שזה יוכל להשפיע על היצירה החסידית המוכרת לנו מהחתונות ומהאירועים החרדיים. כאשר לא רק שמחת חתן וכלה יעמדו במרכז אלא גם יצירה יהודית אמיתית, מקצועית, האירוע כולו ייראה אחרת, ויהיה מסוגל להביא את החוגגים למצב של התרוממות רוחנית גבוהה בהרבה מזו שאליה מגיעים כיום.

"אין באמת סיבה שלא תהיה מוזיקה כזו, יהודית אמיתית. ברור לי ששירת הלווים בבית המקדש הייתה הדבר הכי מקצועי שניתן להעלות על הדעת. השירה והנגינה בבית המקדש בוודאי לא היו בפורמט המוכר לנו מחתונות. אלו היו ניגונים ששימשו את האדם באופן של להוציא אותו מהאבק של היום יום ולהעלות אותו למצבים גבוהים יותר- לרצונות פנימיים ורוחניים יותר.

"אז נכון שבינתיים בית המקדש חרב, אבל אני בטוח שגם בימינו יש צורך במוזיקה שתעזור לאנשים להתקרב לבורא, שתעורר את הנשמה שלהם. בשביל ליצור מוזיקה כזו צריך סוג מאוד מיוחד של מוזיקאים- מצד אחד מוכשרים ומיומנים, אבל מצד שני כאלו המחוברים עמוק לתורה ולימודה.

"אנחנו יכולים לפחות לנסות להגיע לשם, עם הכלים שבורא העולם נתן לנו, תוך שמירה מתמדת על היותנו יהודים חרדים, יראי ד', לומדי ואוהבי תורה".

('משפחה, כו טבת תשע"ט)

למה אנו צריכים שהמשיח יבוא?

למה אנו צריכים שהמשיח יבוא?

 

כבוד הרב יש לי שאלה:

אני התחלתי לאחרונה להתקרב ליהדות, התחלתי להניח

תפילין, ולשמור שבת, ואני מרגיש ממש נפלא. יש לי שאלה,

הרבה פעמים  אני נתקל בעניין הזה של 'ביאת המשיח'  שהמשיח

יבוא.. וכדומה נשאלת השאלה למה אנו צריכים שהמשיח יבוא, הרי

ידוע שכיהודים עלינו להאמין שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה,

ואם גם עכשיו הכל טוב, אז בשביל מה צריכים את המשיח?

י. כפר סבא

 

תשובת הרב יעקב שטיר

נכון מאד שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, אך זה עדיין לא אומר שהמצב

בו אנו נמצאים זה המצב הטוב ביותר והרצוי.

כוונת הדברים היא שאמנם הייסורים שאנו עוברים מטיבים ומועילים לנו, אך

הסיבה שאנו זקוקים לאותם ייסורים היא מחמת העבירות שעשינו במהלך שנות

הגלות. אם כל מעשינו ומחשבתנו היו מתוקנים, לא היינו זקוקים לאותם ייסורים

והיינו חיים בשיא השלווה, האושר והשלמות. הקב"ה היה הרבה יותר שמח אילו

לא היינו חוטאים וממילא היו נמנע מאתנו כל הצער שעובר עלינו.

ביאת המשיח היא כניסה למצב שבו העולם נעשה מתוקן, לא יהיו יותר עבירות

ומעשים לא טובים. במצב כזה לא יהיה צורך בייסורים.

בימות המשיח גם לא יהיו לנו הפרעות ללימוד תורה ולקיום המצוות כפי שיש לנו

היום. נעסוק בתורה במלא העוצמה ונרגיש היטב את הנועם והטוב שבה.

בנוסף, ההיטהרות של העם היהודי בימות המשיח מכל העבירות והטומאה שדבק

ו בו במשך שנות הגלות, תביא לכך שנזכה להגיע לתקופה שנקראת "חיי העולם הבא".

בתקופה זו נחיה חיים מלאים בעונג עצום, העונג של "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו".

הדברים האמורים מבוארים ברמב"ם בספרו "משנה תורה" (הלכות תשובה

פרק ט', הלכה ב'), וזה לשונו: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם

לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות

כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה

את ה", ונאמר 'ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו', ונאמר 'והסירותי את לב

האבן מבשרכם'. מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה,

ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו

כל הגוים לשומעו, שנאמר 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים'.

וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא,

אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל,

וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות

בלבד". על כאן לשון הרמב"ם.

מצב זה הוא המצב אותו חפץ הבורא יתברך להנחיל לנו, וזו הסיבה שאנו מרבים לבקש

שיבוא כבר המשיח ומצפים בכל רגע ורגע לביאתו.

משבר התמודדות יחיד השומר שבת בבית שכולם מחללים

כבוד הרב

שלום,

אני רוצה להציג בפניך בעיה. אני התחלתי בהליך של התחזקות ביהדות, התחלתי לאכול רק דברים כשרים, ובעיקר אני מתחזקת בשמירת השבת. אני עושה כל מה שביכולתי אכן לשמור את השבת, אבל זה קשה לי מאוד!! מאוד!!. כל הסובבים אותי, המשפחה כולה, די משוחררת, ואני מרגישה כבולה, וממש בדיכאון. בעבר התארחתי בשבתות במשפחה חרדית, וזה היה עונג שבת אמיתי הסעודות, הזמירות, והאוירה, הכל היה מדהים. אבל עכשיו אני לא מצליחה עם משפחתי והם לא משתפים פעולה בעניין והכל מאוד קשה מדי שבת

מירי ס. – באר שבע

 

שלום לך

קראתי את שאלתך ואני מרגיש את מצוקתך.

אני רוצה לצטט בפנייך קטע מתוך ספרו של הרב יעקב ישראל לוגאסי, (מתוך הספר 'כל משבריך')  שאולי מבטא בדיוק את מה שאת כותבת.

'שומע אני היאך שבת משוש ליבך נהפך לאבל מחולך,

השבת והחג שמיועדים להיות הימים השמחים ביותר לנפש האדם, הימים המיועדים למנוחת הנפש מיגיעתה, ושלוות הנפש מרצף טרדותיה, לבטחון הנפש מדאגותיה, והנה לך נפשי היקרה נהפכו ימים הללו לאבל וליגון. שכן הנך מסתובבת בימים אלו שבתות וחגים כמוזרה וכנכרית בין הסובבים אותך, אולם הנך כשושנה בין החוחים

כך הסובבים אותך המחללים את הקודש, ואילו את נצרכת להיות שמרנית על כללי השמירה שנצטוינו בימים אלו.

אוי נפשי נפשי, כמה יש לקנאות בך, לו היית מודעת לנחת רוח שאת עושה להקדוש ברוך הוא בשמירת השבת שלך מתוך צער, מתוך בדידות, מתוך תחושה של מוזרות ונכריות. ויתכן אף מתוך שמקנטרים אותך, מבזים אותך, והנך מקבלת בזיונות עבור כבוד שמים, לו היית יודעת כמה הקדוש ברוך הוא מתפאר בך, משתבח בך, מתגאה בה, מכריז עליו בפמליא שלו: ראו בריה שיש לי בעולמי, בודדה, מול אריות ודובים, הסובבים אותה בחרופין גידופין, ואילו היא בשלה, לא סרה ממצוותי, לא מפרה את חוקותי, לא מחללת את שבתותי וחגי.

לו היית שומעת ברמזים אלו, כמה היית מאושרת.

צר לי עלייך נפשי, שחשה את ברע במצבך זה

 כמה קשה לי על אשר נעלם ממך כבודך ותפארתך אצל בוראך,

שכן לו היית רואה את הנחת שעושה את לבורא דוקא במצבך זה, האמיני לי שלא היית מקנאה אפילו לא באלו החרדים ששומרים שבת מתוך נחת, ללא נסיונות וללא הפרעות

בספר "אבות דרבי נתן" מובא: פעם אחת בצער יותר ממאה שלא בצער.

כלומר פעם אחת שמקיים אדם מצוה בצער שקולה היא יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ובכן התבונני נפשי במילות אלו של התנא הקדוש רבי נתן זיע"א וראי כמה רווחים לנפשך יצאו לך ממילות אלו.

בשבת אחת שאת שומרת מתוך צער היא תיקון ליותר ממאה שבתות שחיללת…

ובכן נפשי היקרה, אם הנך בעלת תשובה שחיללת שבתות הרבה, בואי וראי היאך נעשה תיקונך במהרה ובאופן היעיל ביותר, שכן דוקא בכך שהנך שומרת שבת מתוך צער של בדידות, קושי של נסיונות מצד שכולם סביבך מחללים ואת צריכה להתגבר, ועל אחת כמה וכמה כאשר מקנטרים אותך ומבזים אותך, אזי בשבת כזו נחשב לך כאילו שמרת 100 שבתות, היש לך תיקון גדול מזה…?!

ואם כן דעי בנפשך, שבצער זה שמצטערת את בשמירת השבת בסביבת המחללים אותה, ויש לך מכך צער ועגמת נפש, כבר בכך מתקנת את 100 שבתות שחיללת, ונחשב לך כאילו שמרת עוד 100 שבתות אחרות.

 

 שכרך בשבת שכזו פי כמה משכר שבת נוחה ושקטה

נפשי היקרה והחביבה, עד כה דיברנו מצד התיקון שהנך מתקנת בשבת מתוך צער יותר ממאה שבתות שחיללת, עתה אבאר לך את שכרך בשמירת שבת שכזו מתוך צער ונסיונות שהוא יותר מי מאה משכר שבת שהוא מתוך עונג ונחת, וככל שיגדל הצער והנסיונות אפילו במשהו נכפל שכרך ביותר מפי מאה שלא בצער.

ודברי אלו המה דברי ה"מכתב מאליהו" לרבנו אליהו דסלר זצ"ל, וזה תוכן דבריו:

כל מה שאמרו  ב"אבות דרבי נתן": פעם בצער יותר ממאה שלא בצער, זהו אף בצער כל שהוא, אולם ככל שיגדל הצער עוד קצת, אזי יוכפל ה"פי-מאה" וככל שיגדל הצער עוד משהו – שוב יוכפל ה"פי-מאה" של ערך המצוה, ואם כן כאשר גדל צערך בשמירת השבת יותר ויותר הרי שאין קץ הן לתיקונך על חילול השבתות שעברו, והן לשכרך בשמירת שבת שכזו.

ולסיכום, אסיים בסיפור אמיתי, התקשרה אלי אשה כבת 60 מקיבוץ חילוני בצפון, וסיפרה לי שהיא היחידה במשפחתה מכל הקיבוץ ששומרת שבת לבדה בתוך ביתה, לא אאריך בצער שעוברת היא שם, אם זה איומים מהמשפחה שינטשוה, ישליכוה, בעלה וילדיה "מנדים" אותה, ועוד ועוד, אולם מה שמעניין הוא שסיפרה לי שבעלה אמר לה פעם, מה את שמה על פניך בשבת… שכן בשבת את נראית אחרת מיום חול… זכתה אשה זו שאור שבת ניכר על פניה אפילו לעיני בעלה שהוא מחלל שבת

בכל אדם יש טבע של אכזריות, כל זמן שאין לאדם תפקיד סמכותי, אזי יצר האכזריות שלו רדום

 

בעלי תפקידים

בעלי סמכות למיניהם – אנשים שניתנה בידם מלכות וממשלה – כגון: שוטרים, שופטים, מורים,  מפקדים בצבא, פקידים, וכל מיני בעלי תפקידים, שעל פיהם ישק דבר, צריכים לדעת שהם נתונים בנסיון גדול מאד. אם יזכו לעמוד בו – יוכלו לזכות למעלות רבות ולשכר רב, ולמלא שליחותם, ואף לתקן את כל העבר שלהם וגם גלגולים קודמים. ואם לא יעמדו בו – הם יבואו לקלקולים גדולים ולחטאים רבים מאד, שכפרתם קשה מאד.

 

וזה מכמה סיבות:

א. אדם שאינו בעל תפקיד ציבורי, בדרך כלל אינו בא במגע אלא עם מספר אנשים מוגבל, בעיקר עם משפחתו, עם חבריו לעבודה או ללימודים. לכן, באפשרותו להועיל או להזיק למספר מצומצם של אנשים בלבד. אבל בעל תפקיד נמצא במגע עם הרבה מאד אנשים, שחייהם מושפעים ישירות מההחלטות שלו, מההתנהגות שלו וכדומה. נמצא שמחד גיסא, אם יזכה לעשות את תפקידו באמונה, הוא יזכה להיטיב עם הרבה מאד אנשים; והברכה תשרה בכל תחומי חייו, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ומאידך גיסא, אם לא ילמד כיצד להשתמש בשלטון שבידו באמונה, ויצער אותם אנשים שתחתיו, הוא יעבור הרבה מאד על עבירות, שבין אדם לחברו. וכידוע, קשה מאד לתקן עבירות אלו, כי צריך שיפייס את כל מי שסבל צער מחמתו. וזה כמעט בלתי אפשרי למצוא את כולם, ולבקש את מחילתם. נמצא שהוא מכין לעצמו צרות צרורות במו ידיו. ואל יתפלא, אם הוא רואה שהוא מקבל מכות מכל מיני כיוונים, והחיים שלו מקבלים צורה של סיוט ושל חלום בלהות.

ב. ישנה אחריות גדולה על כתפיו. כיון שהצלחת החיים של בני האדם שתחתיו תלויה במידה רבה בהתנהגותו. למשל: התנהגותו של מורה אל התלמיד תשפיע לכל אורך חייו – לטוב או לרע, חס ושלום; פקיד במשרד ממשלתי יכול בהחלטה של רגע להיות לעזר או למוקש, חלילה; פסק דינו של שופט יכול להשפיע לחיים או למות, חס ושלום; שוטר יכול לצער בחינם או להביא להצלחת חיי אדם וכו' וכו'.

ג. לבעל תפקיד יש צורך בעבודת המידות יותר מאדם רגיל, כי יש לו נסיונות רבים ומגוונים, שבלי מידות נעלות, לא יוכל לעמוד בהם. שהרי בכל רגע יש לו בחירה, האם להיטיב עם בני האדם או להרע להם, חס ושלום; אם להתנהג ברחמנות או באכזריות; אם לתת הנחות והטבות או לא וכדומה; אם לתת עונש חמור או קל, או לותר לגמרי על העונש. וכן יש לו בחירה אם להתנהג בדרך ארץ ובכבוד אל מי שעומד מולו, או לזלזל, או להתעלם, או אף לבזות אותו. לכן, הוא צריך יותר מכל אדם אחר להתנהג ביראת שמים, ולחפש תמיד מה רצון ה' בכל החלטה והחלטה, ולדעת שהבורא יבוא איתו במשפט על הכל.

הכלל הוא שכאשר יש לאדם תפקיד סמכותי, הוא צריך לראות את זה כשליחות משמים, שהוא רק צינור של ה'. לכן ייטיב עם בני אדם, שבזה הוא מקיים את שליחותו. אם יתגאה בתפקידו, ויחשוב שהוא בעל הבית על הנתונים תחתיו, הוא יכשל, והוא יענש.

זכור! אתה בסך הכל יד ארוכה של הקדוש ברוך הוא. אתה יכול לבחור להיות יד מלטפת או יד מכה; להיות המשענת של הקדוש ברוך הוא או מקל החובלים שלו. ומאחר שמגלגלים חובה על ידי חייב, וזכות על ידי זכאי, אם כאן, תדע שכאשר אתה מצער מישהו, סימן שאתה חייב, ובחרו בך להיות המקל. וכאשר אתה מיטיב עם מישהו, סימן שאתה זכאי, ובחרו בך להיות המשענת.

 

אכזריות לעומת רחמנות

המבחן הקשה ביותר של בעל תפקיד הוא שנזרקת בו אכזריות. בכל אדם יש טבע של אכזריות, שהוא נהנה לספק אותו. כל זמן שאין לאדם תפקיד סמכותי, אזי יצר האכזריות שלו רדום. אולם ברגע שהוא מקבל תפקיד, והוא נמצא בעמדת כח, נכנס בו הדמיון, שמותר לו להתנהג כרצונו, וממילא, הוא נהנה לספק את האכזריות שלו. זהו מבחן האמונה שלו – האם יטה אחר האכזריות שבו, או אחר מידת הרחמנות. כי כפי שיש הרבה בעלי תפקידים שהם אכזריים, לעומתם ישנם גם הרבה בעלי תפקידים המתנהגים ברחמנות גדולה מאד, וזוכים על ידי זה לשכר רב, כי מידה טובה מרובה.

מובא במדרש, שעתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבון סוסים מרוכביהם. קל וחומר לעלבון של בני אדם. לכן, צריך הוא להתפלל הרבה יותר מכל אדם לשבר את טבע האכזריות ולהתנהג ברחמנות.

 

בעל תפקיד – בעל אמונה

הכלל הוא, שיש הבדל גדול בין האופן שבעל אמונה עושה את תפקידו, ובין האופן שאדם, שאין לו אמונה, עושה את תפקידו. כי בעל אמונה יודע, שיש עין צופה ואוזן שומעת, ושחייב הוא לחשוב על רצון ה' בכל תנועה שעושה, וכי אם יתנהג שלא כהוגן, הוא יצטרך לתת על זה את הדין.

לעומתו, מי שאין לו אמונה, חושב שמאחר שהכח בידו, יכול הוא לעשות כרצונו ולהתאכזר לאנשים, ולצל את מעמדו לטובתו ולהנאתו האישית, ה' ירחם.

נביא כמה דוגמאות לבעלי תפקידים ולמבחנים שהם צריכים לעמוד בהם. וכל אדם בעל תפקיד יוסיף מדעתו, לפי סוג התפקיד שיש לו, להבין מה הוא המבחן שלו, ואיך יעמוד בו בהצלחה.

 

פקיד

פקיד שצריך לשרת את הציבור, תפקידו חשוב לעם ישראל והוא נמצא במבחן של אמונה. צריך הוא להאמין, שמן השמים שמו אותו בתפקיד זה, משום שיש לו תיקון עם הרבה בני אדם שהוא ציער אותם, או גרם להם לכמה חסרונות. התיקון שלו הוא שייטיב עמהם בגלגול זה, ולכן, שמו אותו בתפקיד כזה על מנת לתת לו הזדמנות לפגוש בכל הנשמות הרבות הללו. וצריך שידע, שהרבה מאד מהאנשים העומדים בתור אצלו בכל יום, יש לו קשר עמם או חוב אליהם מגלגול קודם. ואם יעשה עמהם חסד, הוא יגמור את התיקון שלו איתם.

לכן, ינצל את תפקידו בשביל לעזור לכל מי שפונה אליו, ויתנהג עם כולם בדרך ארץ ובאריכות אפים. וכל שכן, לא יבזה ולא יתאכזר לשום אדם. וגם אם ישנם פעמים שהפונים אליו מבזים אותו, או מייסרים אותו, יאמין שזה מן השמים. וזהו מבחן האמונה שלו – להאריך אף ולעשות תשובה על העוונות, שבגללם מגיע לו לסבול יסורים.

שערו לעצמכם, בכמה אנשים נתקל פקיד ממוצע בכל יום. אך אכן הוא ינצל את תפקידו בשביל לעזור לבני אדם ולהיטיב עמהם, הוא יזכה לעמוד בתיקון שלו, לעשות חסדים לרוב, ולקבל שפע של ברכות מלמעלה ומלמטה. כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג'). ופרש רבינו עובדיה מברטנורא: כל מי שהוא אהוב למטה, בידוע שהוא אהוב למעלה.

אבל אם לא יעשה את תפקידו באמונה, ולא ישתדל מספיק לעזור לפונים אליו כפי כוחו, וכל שכן, אם יתאכזר אליהם, יתעלם מהם, יבזה אותם, או כל פגיעה אחרת, לא זו בלבד שהוא אינו מתקן את מה שבא לתקן בזה העולם, אלא הוא מקלקל יותר. מוסיף לעצמו תיקונים רבים, ומכין לעצמו צרות צרורות, כי הוא יצא את עצמו בתסבוכת שאי אפשר להתירה מרוב בני האדם, שמקפידים עליו.

 

פקח חניה

כל אדם צריך לעשות הכל, בשביל שלא יקפידו עליו בני אדם. ופקדי חניה, אף שתפקידם חשוב ביותר לעם ישראל בהשלטת סדר ברחובות העיר, מניעת מפגעים והפרעות בתנועה וכל כיוצא בזה, צריכים להשתדל ביותר לעשות את תפקידם מתוך התחשבות והגינות מירביים. כי גם אם הם עושים את תפקידם על פי החוק היבש בלי להתחשב, הם עלולים להינזק מההקפדות שעליהם. וכל שכן, אם הם נותנים קנסות בחינם, כגון: האדם חונה לרגע קל במקום, שאינו מפריע לאיש, והם אינם מתחשבים שהוא עמד רק לרגע קל בשביל איזו סיבה וכדומה, או אורבים לאדם שיצא מהרכב ומצמידים את הקנס לחלון, במקום שהיו יכולים להזהירו על כך, ועוד ועוד.

לסיכום, אדם החי באמונה, יודע שיש דין ויש דין, ועל כל מעשיו יבוא בחשבון, וכל עבירה שעושה – ייענש עליה. ומצד שני יודע הוא, שמידה טובה מרובה, ועל כל מעשה טוב שיעשה, יזכה לשכר רב, ויזכה למלא את שליחותו בעולם. לכן, הוא מכלכל דבריו במשפט, ואינו נסחף אחר הזרם להתנהג בגסות, ובאכזריות, בזלזול, בליצנות וכדומה. אלא מכון ליבו לשמים, ועושה מעשיו באמונה ובחסד – אשרי לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.

 

מתוך הספר בגן האמונה המבואר

כשהרב מרדכי אליהו קרע לגזרים את הצ'ק של מליון הדולר

כשהרב מרדכי אליהו קרע לגזרים את הצ'ק של מליון הדולר

 

ישנו אדם שמהרגע בו הוא קם בוקר ועד שהוא עולה על משכבו לעת ערב

הוא 'מת' חמישים פעם. האדם הזה הוא צר עין, שאינו מסוגל לראות בהצלחת

זולתו. מידת הקנאה בוערת בעצמותיו עד שאינו יכול לראות או לשמוע שלמישה

ו אחר טוב. ועיקר המוות של האדם בעולם הזה אינו מתרחש כאשר מלאך המוות

נוטל את נשמתו, אלא כאשר הוא מקנא בחברו

האדם על פי טבעו, אינו מסתפק במה שיש לו. אפילו אם אינו מקנא בחברו, הוא

תמיד אינו מרוצה מכל אשר השיג ורכש עד כה. אדם שיש בבעלותו רכב תקין, אינו

חש סיפוק עד שיעלה בידו לרכוש מכונית יוקרתית. וברגע שעולה בידו לקנות את

המכונית משאת לבו, מיד הוא מגלה כי זה עתה יצאה לשוק מכונית חדישה יותר

ועדכנית יותר, וכבר מנקרת בקרבו שאיפה חדשה.

כל חיי האדם הם מרדפים חסרי קץ, להשיג עוד, ושיהיה לו עוד! בחסד ה' הוא זכה

לבריאות, אשה, ילדים, בית, פרנסה, מזון בשפע, ואף על פי כן, הוא לעולם אינו נרגע,

ותמיד מציב לעצמו מטרות ומשתוקק להשיג מעבר למה שיש לו עתה.

הקב"ה שתל כל אדם במקום מסויים, נתן לו את האשה המתאימה לו, ואת הילדים

הראויים לו. הכל מנוהל משמים, וגם אם לעיתים נראה לאדם כי מצב מסוים שבוא הו

א נמצא הינו קשה ומאתגר, הרי הקב"ה שמכיר אותו לפני ולפנים הוא זה שהעמיד בפניו

את ההתמודדות הזאת, ומכאן שהוא יכול ומסוגל להתגבר על כל הקשיים והמכשולים

הניצבים בפניו.

המוות של האדם מתחיל כאשר הוא פוזל למקומות אחרים וחושב לעצמו: "אם רק הייתי

שם, אם היו לי התנאים האלו, את הבית הזה או את הרכב ההוא – הייתי המאושר באדם!"

במקום להודות על אשר קיבל ומונח לפניו, הוא עסוק ב'שם' ובמה שנמצא מעבר להשגתו.

 

כאשר אברהם אבינו יצא למלחמה כנגד המלכים, ונחל ניצחון, הוא היה זכאי לקבל את כל

רכושם כשלל. כל אוצרות המלכים, כספם וזהבם – היו לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"

(בראשית י"ד, כ"א), נשבע אברהם אבינו וקרא: "הרימותי ידי אל ה' קל עליון קונה שמים

וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

את אברהם לא מעניין הכסף, ברוך ה' לא חסר לו דבר. אותו מעניין דבר אחד והוא רוחניות.

לכן – כך הוא אומר למלך סדום – את הכסף והרכוש אתה יכול להותיר בידך, אבל על הנפשות

איני מותר, כי עלי ללמד אותם שיש בורא לעולם! זו היתה מידתו של אברהם אבינו ותלמידיו,

אשר סיגלו לעצמם עין טובה, ושמחו בחלקם, ושאפו תמיד רק לקנות מידות רוחניות טהורות.

מרן הגאון הראשון לציון  רבי מרדכי אליהו זצ"ל הזדמן פעם לארצות הברית וביקר בביתו של

יהודי עתיר הון שרכושו נאמד במיליארדי דולרים. הגר"מ אליהו הביט בדמותו של העשיר,

ותכף ראה כי על פניו שורה רוח נכאים. "למה אתה כל כך מדוכדך?" שאל את האיש, שהשיב

בעגמה: "כבוד הרב, אין לי מה לעשות עם כל הרכוש הרב שצברתי, כל עושרי העצום עומד

לרדת לטמיון! "מה ארע?!" שאל הגר"מ אליהו כשארשת דאגה מתוחה על פניו.

"יש לי בן יחיד העומד עתה להינשא לגויה!" השיב האיש במרירות לב.

"את כל רכושי העצום עתידים לרשת גויים!"

"האם נסית לפנות לרבנים או לאנשי חינוך שידברו על ליבו של בנך?"

"מה השאלה?" ביכה העשיר, "כל הרבנים דיברו עמו וניסו לשכנעו לבל יוציא עצמו מכלל

ישראל, אך כל הדיבורים והשכנועים נפלו על אזנים אטומות, בני עומד איתן בדעתו,

ומתעקש לשאת את הגויה לאשה!" עוד הרב יושב בסלון ומשוחח עם העשיר, והבן הסורר

נכנס לחדר בלוויית ארוסתו הגויה. האב לא היה מסוגל להביט במראה המזעזע והחל לבכות

בכיות עצומות ונוראות. הגר"מ אליהו לא היה יכול לראות בכאבו של האב ואמר לו: "אמור לבנך

שמבקש אני לדבר עמו בחדר סגור במשך חמש דקות בלבד!"

האב פנה לבנו וביקש בתחנונים שיאות לשוחח עם הרב, אך הבן בשלו: "כבר שלושים רבנים

דיברו איתי, ואיש לא הצליח לשנות את דעתי. מפני מה אתה חושב שהרב הזה יצליח לעשות

את מה שלא עשו כל קודמיו?!"

לאחר שהאב הבטיח לו את כל אוצרות תבל, נכנע הבן הסורר, והסכים לדבר עם הרב.

"שבי פה והמתיני במשך חמש דקות על השעון", פנה הבחור לארוסתו הגויה, "אני נכנס

לחדר סגור כדי לשוחח מעט עם הרב, ותכף אחזור!"

הבן עשה כדבריו, ונכנס לחדר בו ישב הגר"מ אליהו. בינתיים חיכה האב הדואב בחוץ בלב

חרד ודרוך. עשר דקות חלפו, רבע שעה, עשרים דקות, חצי שעה והבן לא יוצא מהחדר

. ארבעים דקות חלפו והבחור עדיין משוחח עם הרב. רק לאחר חמישים דקות תמימות

נפתחה הדלת. הבן יצא מהחדר, נישק את ידי אביו וקרא בהתרגשות: "אבא! קיבלתי

החלטה, אני לא מתחתן עם הגויה הזאת, עכשיו אני הולך לבטל את האירוסין לאלתר,

ולומר לה ללכת לדרכה!"

הבן עשה כדבריו, והאב הנרגש הוציא ממגרת שולחנו פנקס המחאות ומיהר לכתוב צ'ק

על סך מליון דולר לפקודת הגר"מ אליהו. "כבוד הרב! תודה. ברם הגר"מ אליהו נטל את

ההמחאה לידיו, קרע אותה לגזרים והחזיר אותם במתנה לעשיר.

"כבוד הרב!" מחה האיש, "עשית לי טובה עצומה, גרמת לי לשמוח בילד היחיד שלי,

עכשיו אני רוצה שגם אתה תשמח בילדים  שלך, ותוכל לחתן אותם בשלווה, ללא כל

עול ודאגה!" אך הרב בשלו: "שמע חביבי, אני דיין, יש לי משכורת קבועה, ברוך ה' לא

חסר לי מאומה ואני לא רוצה לקבל ממך מאומה. אם אתה רוצה להשיב לי טובה,

חלק את הכסף לישיבות שבארץ ישראל!" הגביר לא נכנע והמשיך לדבר על לב הרב,

אולם כל השכנועים לא פעלו כמלוא נימה.  הגר"מ אליהו לא הסכים ליטול לידיו ולו פרוטה אחת!

לאחר שהרב יצא מאת העשיר, פנו עליו בניו ומלויו: "אבא! האם לא חבל על מליון הדולר?!

הרי יכולת לשבת וללמוד בלי כל טרדות ודאגות במשך כל ימיך!"

תשובתו המאלפת של הגר"מ אליהו מהווה שיעור מוסר עצום.

"דעו לכם בני, כי אם הייתי נוטל את מליון הדולר, בסופו של דבר הבחור היה מתחתן

עם האשה הנכרייה. וזאת מפני שעל ידי כך היה מתברר כי כל כוונתי מלכתחילה לא

היתה נקיה ולשם שמים בלבד. כדי שאדם יוכל להשפיע על מאן דהו, עליו לחשוב רק

על טובת זולתו בלא לערב שמץ נגיעה אישית!" זוהי הנהגתו של אדם שניחן בעין טובה.

הוא תמיד שמח בחלקו ואף פעם אל חסר לו דבר. הוא חי בהרגשה תמידית שהקב"ה

מעניק את כל צרכיו וממילא אין לו צורך לשאוף לחומריות ולהשיג ולהרבות שלל!

 

מתוך הספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות

 

לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת? 

מאת: הרב יעקב שטיר

יש רבים ששואלים אותי לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת?

אחד מהדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו, זה שאם אנו סוטים חלילה מדרך הטוב, הוא מביא עלינו עונשים. לולא העונשים היינו נמשכים לעשות ככל העולה על רוחנו, מתרחקים מדרך התורה ומאבינו שבשמים.

כשהקדוש ברוך הוא מביא על האדם עונש, הוא מביא עליו את העונש ב"מידה כנגד מידה", דהיינו, שלפי צורת ואופן החטא, כך צורת ואופן העונש. על ידי כך, אם נהיה חכמים דיו, נוכל להבין מה עשינו לא טוב ומה עלינו לתקן.

עניין זה מוזכר במשנה (מסכת סוטה פ"א, ז'), שם נאמר "במידה שהאדם מודד, בה מודדים לו".

ובגמרא במסכת סנהדרין (דף צ' ע"א)  מצאנו כתוב על האומר אין תחית המתים מן התורה: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה".

במדרש "בראשית רבה" נאמר: "ר' סימון בשם ר' שמעון בר אבא – כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלה. ר' הונא בשם ר' יוסי – מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא שבמידה שאדם מודד – בה מודדין לו, לפיכך אמר הכתוב 'והנה טוב מאד' – הנה טוב מידה".

על אדם שרוצח חלילה נאמר בתורה: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ו'). זו גם הנהגה של מידה כנגד מידה.

עוד מצאנו בתורה שניתן עונש מידה כנגד מידה, בפסוק: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו, שבר תחת שבר עין תחת עין, שן תחת שן. כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו". (ויקרא כ"ד י"ט-כ)

על הפסוק "ויבא יוסף את דתם רעה אל אביהם" (בראשית ל"ז, ב') שנאמר על אחי יוסף, כותב רש"י: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי – וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם – ותשא אשת אדוניו וגו'".

את האחים של יוסף שמו במצרים במאסר, וכותב על כך הרשב"ם, שזה היה מידה כנגד מידה. כלומר, מכיוון שהם השליכו את יוסף לבור, הם נענשו במידה כנגד מידה והושמו בעצמם בבור השבי.

בתורה שבכתב ושבעל פה ניתן למצוא עוד דוגמאות לעניין של מידה כנגד מידה. בכל אופן כעת אנו כבר יודעים לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת למי שאמור חלילה להענש.

שנזכה תמיד לראות רק את חסדו הגלוי של ה' יתברך עלינו, מעתה ועד עולם, אמן סלה!

בשביל מה האלוקים ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי חוקים איך להתנהג, או שלא יברא אותי בכלל, או שאם הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה

בשביל מה האלוקים ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי חוקים איך להתנהג,

או שלא יברא אותי בכלל, או שאם הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה

 

סבי, הרב הצדיק רבי חיים שכטר זצ"ל שחי לפני כמאה שנה, היה מתגורר

בבית דו משפחתי. בכניסה אחת גר הסבא, ובכניסה השניה גר גוי. כידוע,

הבתים בחוץ לארץ היו עשויים מעץ. באחת השבתות פרצה שריפה, וכל

הבית נשרף. הגוי עמד ובכה, וסבא שלי עמד ורקד.

שאל אותו הגוי: "מדוע אתה רוקד?"

השיב לו הסבא: "מאותה סיבה שאתה בוכה".

וסבא הסביר: האלוהים שלך היה בתוך הבית. הוא נשרף עם כל תכולת הבית.

אין לך, אפוא, מי שיתן לך בית אחר. אבל האלוקים שלי יושב בשמים.

הבית אומנם נשרף אבל הוא ידאג לי לבית אחר"…

הם, היונים הארורים, רצו שנמיר את אלוקינו שבשמים.

בשטויות ובהבלים שלהם… הם ממשיכים לרדוף אותנו עד עצם היום הזה

ולהפוך אותנו לכאלו סמרטוטים. תעשו מה שבא לכם, תתלבשו איך שמתחש

ק לכם, תתנהגו ככל העולה על רוחכם, כאילו אין דין ואין דיין. וזאת משום שגם

הם יודעים כי אם לבושים כבן מלך, זה מחייב להתנהג כבן מלך!

האלוהים שלהם נשרף ביחד עם תכולת הבית והם רוצים שנאמין בו…

תאמינו לי, אני מדבר מתוך נסיון: כאשר ניגשים בצורה מכובדת, ובדרך ארץ,

ומעירים לבן ישראל או לבת ישראל, על התנהגות שאינה הולמת ואומרים להם:

"אתה בן מלך", "את בת מלך"- זה מחולל פלאות!

כל חייהם חינכו אותם: "אתם סמרטוט", "את סמרטוט". "תעשו מה בא לכם",

ולפתע הם שומעים בפעם הראשונה בחייהם: "אתה בן מלך", "לבוש שאינו צנוע

אינו הולם את מעמדך הרם… לא מתאים לבן מלך לדבר בגסות ובחוסר דרך ארץ"…

כאשר הם שומעים זאת, הם מתביישים ומסיקים את המסקנות הנכונות, המתבקשות

לנוכח מעמדם החדש.

וזה עובד, בדוק ומנוסה! בתוך תוכו של כל יהודי נמצאת נשמה אלוקית טהורה. דא עקא,

כיסו אותה בסמרטוטים. הציפו אותה באידיאולוגיות חדשות, באמונות של הבל ובתרבות

זרה. מנסים כל הזמן לקעקע את הזיקה לתורה ולמצוות. אבל ברגע שמנערים את כל

הסמרטוטים ואומרים ליהודי: "אתה בן מלך! מה לדעתך מתאים יותר לבן מלך- חיים כאלו

או כאלו?" הנשמה מתעוררת ובן האדם רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה…

הקב"ה נתן לנו תורת אמת, ובה מערכת חוקים, "חוקי רצונך", המורים מה מותר לבן מלך

לעשות, ומה אסור. מה עליו לרכוש וממה עליו להתרחק. ישנן הגבלות, לא הכל מותר! אי

אפשר לעשות כל מה שבא לראש. מערכת החוקים הזאת – היא שיוצרת את ההבדל התהומי

שבין היהודי לגוי.

שאל אותי פעם יהודי אחד: בשביל מה הקב"ה ברא אותי, ואחר כך הוא כופה עלי מערכת

שלימה של חוקים איך להתנהג, מה מותר ומה אסור? או שלא יברא אותי בכלל, או שאם

הוא כבר ברא, שיתן לי להתנהג איך שאני רוצה?".

השבתי לו: "מישהו נתן לך במתנה מכונית קאדילק ואמר לך: 'עליך לשים מים ברדיאטור,

שמן במנוע, ודלק במיכל הדלק',. האם גם כאן תגיד לו: 'או שלא תתן לי את המכונית במתנה,

ואם כבר החלטת לתת לי- אל תתן לי הוראות איפה לשים מה? תן לי לעשות מה שבא לי…

אני רוצה לשים את המים במנוע, ואת הדלק ברדיאטור… אל תגיד לי מה לעשות'?"…

הקב"ה שנתן לנו את החיים במתנה, נתן לנו מערכת חוקים כדי שהחיים הללו יהיו טובים יותר,

ומאושרים יותר, תקינים יותר. כשם שאם מפרים את הכללים ושמים מים במנוע, כי "ככה בא לי"-

הרכב לא יסע, כך גם אם אדם ינסה לחיות "איך שבא לו"- חייו לא יהיו חיים!

 

(קטעים מתוך הספר 'אריה שאג' חנוכה)

 

 

 

התארחתי בשבת בבסיס של חיל האויר בנגב. כמובן, באתי עם בגדי השבת, עם השטריימל והטלית

יש צמאון אדיר לשמוע את דבר ה'. התקשורת עוסקת כל היום בהסתה נגד החרדים ונגד הדת, אבל ההסתה הזו אינה משיגה את מטרתה. עם כל הרפש והרדידות של הרחוב, עם ישראל משתוקק לשמוע על יהדות, על תורה ועל מצוות. אין אנטי. האנטי קיים בתקשורת , לא בציבור.

כבר ארבעים שנה שאני בא במגע קרוב עם כל האוכלוסיות, ועוד לא ראיתי יהודי רשע! צריך רק לגרד קצת את הקליפות, ופתאום אתה רואה כיצד מבצבצת מולך נשמה של צדיק.

אני מגיע להרצאות אצל בני נוער צעירים. לפני שלושים שנה הייתי נתקל בהפרעות מצידם. הם לא היו מסוגלים לשבת ולהקשיב. כיום, הם יושבים בדממה מוחלטת ומקשיבים במלוא הקשב וכשאומרים להם דברי תורה הם מוחאים כפים בהתלהבות.

הייתי באחת השבתות באור יהודה בליל שבת סיימתי את ההרצאה לפני שתים-עשרה. אמרו לי בסמוך יש שכונה חדשה, נוה סביון, שמתגוררים בה אנשים אמידים, בעלי מקצועות חופשיים. יש אדם שעורך לילדי השכונה "עונג שבת". הוא הזמין אותי לבוא. מצאתי עשרים וחמישה ילדים עם עיניים בורקות מסקרנות ומצמאון לשמוע את דבר ה'. דיברתי איתם על אמונה, הסברתי להם מה זה למסור את הנפש על קידוש ה'. הם שתו בצמא את הדברים.

ואז שאלתי אותם: "אמרו לי, ילדים יקרים, אם היו מציבים בפניכם שתי אפשרויות- להתנצר או שיירו בכם כדור בראש, מה הייתם בוחרים?" כולם, פה אחד, אמרו: "כדור בראש!" הם מוכנים למות על קידוש ה' ולא לעזוב את הדת היהודית.

שאלתי אותם: "האם אתם מוכנים שנקבל יחד עול מלכות שמים, נאמר: "שמע ישראל", "ה' הוא האלוקים". אני שומע את כולם משיבים בשאגה אדירה: "כן". נעמדנו ואמרנו "שמע ישראל" בהתרגשות. אמרתי להם: "כשאתם אומרים "שמע ישראל", תחשבו שאתם מוכנים למות על קידוש ה', מוכנים לקבל יסורים כדי להשאר יהודים".

כשהסתובבתי אחר קבלת עול מלכות שמים לאחור, ראיתי את עיני כולם לחות מדמעות! ומדובר בילדים שחיים בתוך כל הסחי והמאוס של הרחוב.

בשבת של מלחמת צוק איתן, התארחתי בשבת בבסיס של חיל האויר בנגב. זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. כמובן, באתי עם בגדי השבת, עם השטריימל והטלית. מתוך מאתיים וחמישים חיילים, רק ארבעים וחמישה באו לבית הכנסת. ובכל זאת לא ראיתי במשך השבת בכל המחנה אפילו סיגריה אחת.

אני חש בציבור החילוני התחברות לבורא עולם. הם לא מתחברים כל כך לציבור החרדי, בגלל כל הסטיגמות שהתקשורת מדביקה לחרדים, אבל הם מתחברים לבורא עולם. הם מכבדים את התורה.

כשצעיר חילוני חוזר בתשובה, רובם המכריע של ההורים אינם רודפים אותו. אולי בהתחלה יש להורים קשיי הסתגלות, אבל אין התנגדות לעצם התהליך. אחרי שהם מסתגלים למראה ולאורח החיים החדש של הבן החוזר בתשובה, לאשתו עם כיסוי הראש, ולנכדים החמודים עם הפאות- הם מתמלאים אושר ושמחה אמיתית.

יש צעירים רבים שעזבו את התיכון והלכו ללמוד בישיבה. יש הורים שהשלימו עם עצם החזרה בתשובה , אך הם דורשים שהבן ימשיך ללמוד בתיכון, שיוציא "תואר". אבל הבן מתעקש: "נפשי חשקה בתורה". מה עושים? הולכים לרב. באו אלי זוג הורים ואמרו לי: "כבוד הרב, מה עם פרנסה? הוא חייב שיהיה לו תואר".

חייכתי ואמרתי: "אני חושב שכדי לדעת את המצב, צריך ללכת לבדוק את המצב בסניפי הבנקים של בני ברק. שמתי לב לתופעה מעניינת: אלא שיש להם תואר- הם הפקידים, ואלה שאין להם תואר- הם המפקידים"…

האם הנהנה בהסכמה ואמרה: "אני פקידה בכירה בבנק. הרב צודק… בני, לך ללמוד תורה".

ועדיין לא דיברתי על האנשים המסורתיים, שומרי שבת וכשרות. יש המונים כאלה. המראה החיצוני שלהם מטעה, משום שאינם הולכים בכיפה ובציצית. אני קורא להם "מחופשים"… פעם נסעתי עם יהודי, בדרך שאלתי אותו: "אתה שומר שבת?", הוא משיב לי "כן" . "כשרות?" – "כן". והיכן לומדים ילדיך?"- "בבית ספר דתי".

ואז שאלתי אותו: "אם כן, למה אתה הולך בלי כיפה וציצית?".

והוא משיב לי: "כי אני לא רוצה להיות צבוע"…

אמרתי: "אתה יודע שאתה מלך הצבועים?!"…

הוא נבהל מהמשפט שהטחתי בו, ואז הסברתי את דברי: "הרי אתה שומר שבת, כשרות, מניח תפילין, אתה שולח את ילדיך לחינוך דתי, אתה דתי, אם כן למה אתה צריך להתחפש לחילוני?"…

 

אם כן, כאמור רואים איך מצד אחד הקדושה מתחזקת. אך מצד שני, במקביל, ברגעים האחרונים של הגלות, הטומאה מתגברת ומשתלטת. כל כלי התקשורת, האייפונים והאינטרנט, משתלטים על העולם וממלאים אותו בטומאה נוראה.

התורה מזהירה (ויקרא יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". ארץ ישראל היא רגישה מאוד, כל פגיעה בקדושה גורמת לה לבחילה והיא מקיאה ופולטת את אלה המטמאים אותה. אם כן למי תהיה ארץ ישראל אם לא לאלו ששמרו על קדושתם מאתים ועשר שנים בתנאים הכי קשים.

לפעמים היא עושה זאת בצלצולים ובקול רעש גדול, כמו אותן גלויות קשות ונוראות שהיו בעבר, אך לפעמים היא עושה זאת בשקט. בעשרות השנים האחרונות ירדו מן הארץ מאות אלפי משפחות, בעיקר לארצות הברית. אלפי ישראלים מתגוררים בכל מיני "חורים" בעולם, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק, בהודו, בתאילנד. זה לא קורה סתם, יש לכך סיבות עמוקות.

כאמור, הטומאה לא אכפת לה מהגויים הטמאים. אבל היא לא יכולה לסבול את הקדושה של עם ישראל. לכן את עיקר הנשק שלה היא מפנה כלפינו פנימה. אנחנו היעד האמיתי של מלחמת הטומאה בקדושה. חשוב שנדע זאת, כדי שנדע לעמוד על המשמר בכל כוחנו.

 

(קטעים מתוך הספר 'אריה שאג' חנוכה)

 

 

כיצד לזכור את התורה שלומדים?

שאלה:

כיצד לזכור את התורה שלומדים?

 

תשובה:

על האדם מוטל באמת להשתדל שלא לשכוח את מה שהוא לומד.

את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כ"ח י"ד) מפרשת הגמרא: "ההוא בדברי תורה כתיב" (מסכת ברכות דף ס' ע"א), ומפרש שם רש"י: "אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד".

הדבר הראשון והעיקרי שיש לעשות בכדי לא לשכוח את הלימוד הוא לחזור על מה שלומדים. על שלומד תורה ולא חוזר על הלימוד, נאמר בגמרא: "רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". (מסכת סנהדרין דף צ"ט ע"א)

אף האמוראים הקפידו לחזור רבות על לימודם, כפי שמספרת הגמרא במסכת תענית (דף ח' ע"א) על ריש לקיש שהיה חוזר על הלימוד ארבעים פעמים, ורב אדא בר אהבה היה מסדר את לימודו עשרים וארבע פעמים.

במסכת ברכות (דף ל"ח ע"ב) מסופר על רבי חייא בר אבא שאחרי כל שלושים יום של ללימוד הוא היה חוזר ביום השלושים ואחד בפני רבי יוחנן על מה שהוא למד באותם שלושים יום (ע"פ פירוש התוספות). ישנם עוד מקומות בגמרא בהם מסופר על הקפדת האמוראים לחזור על לימודם.

עוד מבואר בספרים שצריכים להתפלל ולבקש מהקב"ה שיעזור לנו לזכור את מה שלמדנו. גם דוד המלך התפלל וביקש מהקב"ה "סעדני ואושעה" (תהילים קי"ט, קי"ז), ומפרש בספרי (קרח מ"ו) שכוונת תפילתו הייתה "שלא אהיה לומד תורה ושוכח".

עצות נוספות לזכירת הלימוד הן:

א. ללמוד בקול רם.

ב. להשתדל בזמן הלימוד להתנתק מכל הסובב וללמוד בריכוז וללא הסחת הדעת.

ג. לעשות סימנים שיעזרו לזכור את הנלמד.

ד. לכתוב את מה שלומדים. ישנה אפשרות לכתוב רק את עיקרי הדברים.

אז מה הם המנהגים של ט"ו בשבט?

 

אז מה הם המנהגים של ט"ו בשבט?

אספנו עבורכם 6 עניינים חשובים על מנהגי ט"ו בשבט

 

 

 

  • נהוג לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל המפורטים בפסוק הבא:

 

"ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית ותמר ודבש" (דברים ח').

 

  • חכמי הקבלה אף מהדרים ומוסיפים "סדר" ט"ו בשבט, שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות, וכולל גם ברכות, שירים ולימוד

 

  • מברכים על אכילת פירות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ".

 

  • בט"ו בשבט מקובל לאכול "פרי חדש" (פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה הנוכחית), ולומר את הברכה הבאה: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

 

  • בספר בני יששכר מובא: שיש עניין להתפלל על האתרוג, על מנת לקבל אתרוג נאה בשנה שלאחר מכן.

 

  • בהלכה ניתנו ליום זה סממנים מעטים של חג: בתפילה אין אומרים תחנון, ורבינו גרשום מאור הגולה פסק שאסור להתענות בו.

 

לפניכם גם ענייני הלכה ולימוד על הפירות השונים כפי שמצאנו במקורות היהדות:

 

חיטה
האילן, שאכלו ממנו אדם וחוה, חטים היה. כשאין באדם דעה,
אומרים: לא אכל אותו האיש פת חטים מימיו (ב"ר, טו, ח).
זית
נמשלו ישראל לזית,שנאמר: 'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך'
ירמיה יא,טז. מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות
הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא
בעולם הבא" מנחות נ"ג: ועוד מה זית אינו מתערבב עם שאר משקין,
כך ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם.שמות רבה לו א ועוד מה שמן
זית תמיד מעל המשקים, כך ישראל העם הנבחר למעלה מכולם.

תמר

נמשלו ישראל לתמר, מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה,
לולבין לארבעת המינים,ענפים לסכוך,סיבים לחבלים, סנסינים לכברה,
קורות לקרות בהן הבית. כך ישראל אין בהם פסולת. אלא מהם בעלי מקרא,
בעלי משנה, בעלי אגדה, בעלי מצוות, בעלי צדקות" ב"ר, מ"א,א'

גפן

נמשלו ישראל לגפן, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע' לומר לך,מה הגפן הוא הרך
שבאילנות אולם פריו הוא המשובח מכל הפירות,כך עם ישראל ,נחשב לחלש
בין האומות, אולם פריים, התורה והמצוות-יקר ונעלה מאד. ועוד מה הגפן, אינו
מקבל הרכבה עם שאר אילנות, כך ישראל אינם יכולים להטמע באומות, כי שרשם
קדוש ונבדל,וסוף כל יהודי שיחזור לשרשו. עוד יוסף חי.וישב.

תאנה

נמשלו דברי תורה לתאנה שנאמר: נצר תאנה יאכל פריה משלי כז לומר לך, מה
תאנה זו כלומר: העץ עצמו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים משום
שאינן מתבשלות בבת אחת אלא היום מעט ולמחר מעט, אף דברי תורה כל זמן
שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם. (עירובין נד) ועוד רוב האילנות, נלקטים כאחת,
והתאנה נלקטת מעט מעט, כך ד"ת, היום לומד מעט ומחר מעט עד שלומד כולה.
מ"ר. יב,א. ועוד, כל הפירות יש בהם פסולת: תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש
בהם חרצנים, רמונים יש בהם קליפין, אבל תאנה כולה יפה לאכול [שאין לה גרעינים
וקליפין]. כך דברי תורה אין בהם פסולת, שנאמר: "כי לא דבר ריק הוא מכם". (דברים
לב) הרואה תאנה בחלום,תורתו משתמרת בקרבו.

רמון

"הנצו הרמונים- אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות
כגרעיני הרמונים" שיר השירים רבה, "כפלח הרמון רקתך" שיר השירים ד, אמר
רבי שמעון בן לקיש: אל תקרי "רקתך" אלא "ריקתך", שאפילו ריקנין שבך מלאים
מצוות כרימון. עירובין עב.

אתרוג

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" [ויקרא כג]. עץ שטעם עצו ופריו שוה,זה
האתרוג. סוכה לה ע"א. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם
תורה, ויש בהם מעשים טובים. (מ"ר ויקרא פרק ל, יב). ובבעל הטורים: "פרי עץ הדר"
בגימטריא אתרוגים. (ויקרא כג)

תפוח

"סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב) "סמכוני באשישות"- אלו
ההלכות המאוששות פרוש, החזקות והבהירות." רפדוני בתפוחים"- אלו ההגדות,
שריחן וטעמן כתפוחים. "כי חולת אהבה אני"- אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה:
רבונו של עולם, כל היסורין שאתה מביא עלי, בשביל לאהבני לך. מדרש רבה. ועוד
נמשלו ישראל לתפוח שנאמר: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים"שיר השירים
ב לומר לך, מה תפוח זה פריו קדם לעליו שחניטת פירותיו קדם לצמיחת עליו, אף
ישראל הקדימו "נעשה" לנשמע. שבת דף פח ע"א.

אגוז

"כל הפירות אדם יכל לטול מהם מתוך שק, ואין חבריהם מרגישים. אבל האגוז, כיון
שאתה נוטל בידך מעט מהם-כולם מתרגשים. כך ישראל: כיון שנטל אחד מהם ונתן
במחבוש, מיד ניעורים כלם ופודין אותו" רבי עזריה אמר: מה אגוז זה קליפתו משמרת
פריו, כך עמי הארץ מחזיקין בתורה.

חרוב

חוני המעגל פגש איש זקן הנוטע עץ חרוב. שאל אותו: מתי יניב העץ פירות? ענה לו
הזקן: בעוד כ-70 שנה. שאל חוני בפליאה: וכי תחיה עוד 70 שנה, ותהנה מן הפירות?
ענה לו הזקן: כשנולדתי אכלתי מן החרובים שנטעו לי אבותי, ועכשו הנני נוטע לילדי…"

שאר פירות

האגסים והקרסתומלין, והפרישים והעזרדים-אינם כלאים זה בזה. התפוח והחזרד,
הפרסקים והשקדין, והשיזפין והרימין, אף על פי שדומין זה לזה- כלאים זה בזה.
(מסכת כלאים,פרק א משנה ד)

הלקט על הפירות באדיבות הרב יחיאל בוסי שליט"א ראש כולל ברסלב "חסדי ציון"

 

 

 

 

תֵּן בִּי בְּשָׂרוֹ שֶׁל מִשְׁמֵשׁ, שֶׁאוּכַל בְּמַעֲשַׂי תָּמִיד לְפַשְׁפֵּשׁ.

תפילה מיוחדת לט"ו בשבט

 

אֱלֹקַי,

תֵּן בִּי אֶת קֶמַח הַחִטָּה, שֶׁאוּכַל לְהָבִין מַהִי הַסֹּלֶת,

תֵּן בִּי אֶת קְנֵה הַשְּׂעוֹרָה, שֶׁאוּכַל לְהַשְׂכִּיל מַהִי הַפְּסֹלֶת,

תֵּן בִּי קִמְּטוֹ שֶׁל צִמּוּק, שֶׁאוּכַל לְקַמֵּט מִצְחִי בְּמַחְשָׁבָה,

תֵּן בִּי אֶת הִצְטַמְּקוּת הַתְּאֵנָה, שֶׁאוּכַל לְהַשְׁלִיט עַל עַצְמִי עֲנָוָה.

תֵּן בִּי גַּרְעִינָיו שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁאוּכַל לְשִׂימָם לִי – תַּמְרוּר מְאוֹתֵת.

תֵּן בִּי שַׁמְנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַזַּיִת, שֶׁאוּכַל לְטַהֵר נִשְׁמָתִי הַחוֹטֵאת.

תֵּן בִּי לִבְנוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל תַּפּוּחַ, שֶׁאוּכַל טָעוּתִי לְלַבֵּן בִּיחִידוּת.

תֵּן בִּי שַׁקְדָנוּת הַשָּׁקֵד, שֶׁאוּכַל עַל אִישִׁיּוּתִי לִשְׁקֹד בִּתְמִידוּת.

מְרִירוּת הָאֶשְׁכּוֹלִית שֶׁאוּכַל לְהַבְלִיג בְּקַלּוּת.

תֵּן בִּי קְלִפָּתוֹ שֶׁל אֱגוֹז, שֶׁאוּכַל לְפַצֵּחַ לִבִּי הָעִקֵּשׁ.

תֵּן בִּי בְּשָׂרוֹ שֶׁל מִשְׁמֵשׁ, שֶׁאוּכַל בְּמַעֲשַׂי תָּמִיד לְפַשְׁפֵּשׁ.

רֵיחוֹ הַטּוֹב שֶׁל אֶתְרוֹג, שֶׁאוּכַל כַּוָּנוֹתַי הַטּוֹבוֹת לְמַמֵּשׁ.

תֵּן בִּי מְתִיקוּתוֹ שֶׁל תָּמָר, שֶׁאוּכַל לְהַחְזִיר מְתִיקוּת הֲדָדִית.

תֵּן בִּי תְּמִירוּתוֹ שֶׁל לוּלָב, שֶׁאוּכַל לְהִזְדַּקֵּף בְּגַאֲוָה יְהוּדִית.

וּמֵעַל לַכֹּל, רִבּוֹנִי!

נְטַע בִּי אֶת ט"ו הַכֹּחוֹת בְּלִי לַחְדֹּל

שֶׁאוּכַל בְּעֶזְרָתָם תָּמִיד לִגְדוֹל.

כשהתפוז לא יכול לדבר

האם יכול להיות שלעתים אנחנו נדבר במקום עצם דומם?

הרב ירחמיאל קראם, מרצה בכיר בנושאי יהדות סבור בהחלט שכן. "זהו תפקידה של הברכה שאנחנו מברכים לפני אכילת כל דבר מאכל", הוא אומר. "אנחנו בעצם משמשים כ פה לדבר המאכל אותו אנחנו עומדים לאכול".

 

מה הכוונה?

 

ובכן, כידוע לפני אכילת כל פרי או ירק או כל דבר מאכל אנחנו מצווים לברך את הקב"ה על שנתן לנו את אותו דבר מאכל. מדוע? "תמיד חשבתי", אומר הרב קראם, שהסיבה לברכות שאנחנו מברכים היא משום שנאמר ש'לה' הארץ ומלואה', כלומר הכל שייך לקב"ה, והנה על ידי הברכה אתה כאילו פודה את מה שאתה עומד לאכול ומקבל רשות.

 

"כל זה חשבתי עד שנתקלתי בדברי רש"י בגמרא במסכת ברכות, שאומר כי 'מי שאוכל בלא ברכה – הוא גוזל את ברכת הפרי'. למה כוונתו?

 

"התשובה לכך פשוטה:

 

לכל יצור שקיים בעולם, יש מטרה בחיים, סיבה למה הוא נברא. והנה, כתוב בפסוקים שונים בתנ"ך כיצד ההרים והגבעות מהללים את הקב"ה. הייתכן? וכי הרים וגבעות יכולים לדבר? אז איך הם מהללים את הקב"ה?

 

אלא הכוונה היא כזו: כאשר אדם רואה את ההרים הוא אומר 'איזה יופי, מה רבו נפלאותיך ה'!'. כשהוא רואה איזה נחל יפה הוא שוב אומר: 'איזה יופי' ומשבח את ה'. אז הוא בעצם משמש כשליח של ההר או הנחל להלל את ה'.

 

"וכך בדיוק עם הפירות או הירקות ושאר דברי המאכל שאנו אוכלים, אנחנו "שליחיו" של הפרי להלל את ה'. פרי, תפקידו בעולם הזה הוא לעורר אמונה. אדם מסתכל עליו וחושב איך יתכן שמהגרעין הקטן צמח דבר כזה, ואז הוא זוכה לאמונה בה'.

 

"אבל ברור הוא שגם הפרי, כמו כל דבר שברא הקב"ה בעולמו עליו להלל את ה', אז איך הוא יעשה זאת? וזאת התשובה: בזמן שאדם מברך לפני שהוא אוכל, אז נכון שעוד רגע האוכל או הפרי ייעלם, אבל יש דבר אחד שהוא עושה לפני כן: מברך. הברכה שהאדם מברך, היא בעצם הברכה שהפרי היה צריך לברך אם היה נשאר בעולם. כלומר, אני משמש לו כפה, כי זו המטרה שלו, להלל את ה'. ולכן אומר רש"י שאם אדם אוכל בלי ברכה – הרי שהוא גזל את ברכת הפרי ,כי לכל פרי יש תפקיד להלל את ה'!".

מה עלי לעשות בכדי שאנשים יכבדו אותי?

שאלה:

מה עלי לעשות בכדי שאנשים יכבדו אותי?

 

תשובה:

מאת: הרב יעקב שטיר

ראשית יש להקדים ולומר, שעל פי התורה הרצון לכבוד נחשב לרצון לא רצוי. המשיכה אחר הכבוד נחשבת לאחת מהמידות הלא טובות שבנפש. מידה שעל האדם מוטל לעבוד על עצמו ולתקנה.

המשנה במסכת אבות (פרק ד', כ"א) אומרת: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". השאיפה לכבוד עלולה לשבש את החיים, להביא את האדם לידי בלבולים קשים ולמעשים בלתי רצויים, עד כדי כך שהוא יחשב כמי שיצא מן העולם.

דווקא אדם שעבד על עצמו, וויתר על הרצון לכבוד, ולבו וגופו עסוקים בדברים הטובים שבחיים, הוא זה שיזכה לכבוד בסופו של דבר לכבוד. הרודף אחר הכבוד גורם לכך שאנשים פחות יכבדו אותו. דבר זה נאמר לנו מפורשות ע"י חז"ל, וזה לשונם: "כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו". (מסכת עירובין דף י"ג ע"ב)

ובמסכת אבות (א, י"ג) נאמר: "נגד שמא אבד שמה" – המגדיל את שמו, שמו יאבד.

מספרים על אדם שניגש לרבו ובפיו שאלה: "תקופה ארוכה הנני בורח מן הכבוד, והנה חז"ל הבטיחו שמי שיברח מן הכבוד, הכבוד ירדוף אחריו, אם כן, מדוע לא התקיימה בי הבטחת חז"ל ולא קיבלתי עדיין את הכבוד המובטח"?

ענה לו הרב: "נכון שהנך מרגיש כבורח מן הכבוד, אך בזמן בריחתך, הנך מסתכל מידי פעם אחורה לראות האם הכבוד כבר התחיל לרדוף אחריך, הלזה יקרא בורח מן הכבוד?!"

לאור האמור, נשאלת השאלה, איך נצליח באמת לברוח מן הכבוד, לא לברוח באופן מדומה כנ"ל?

דבריו החזקים והנוקבים של ה"פלא יועץ" זצ"ל (ערך כבוד), יסייעו בעדנו בעזרת השם לברוח באמת מן הכבוד, וכך הוא כותב:

"וראוי לאדם לברוח מן הכבוד כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל. ועל כל מידה רעה אשר יצרו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, צריך להתחזק ברוב עוז ותעצומות במחשבות טהורות להתרחק מהן, כי קשה ענשן של מידות רעות, ובפרט אלו דברים שמוציאין את האדם מן העולם.

ויחשוב ויאמר מה אני ומה חיי? טיפה סרוחה, עפר ואפר, רימה ותולעה, כלי מלא צואה, בושה וכלימה. ונחנו מה? דבר שאין בו ממש, ומה יתן לי ומה יוסיף אם יכבדוני אנשים שכמותי או אם יבזוני? אני והם הבל הבלים. ואם אני מכובד לפני מלך הכבוד, מה איכפת לי על כבוד המדומה של בני אדם.

ואם אני נבזה ונמאס לפני מלך הכבוד וכל צבא המרום, למה לי חיים ולמה לי כבוד מבני אדם. יאבד יום אולד בו. וקרוב הדבר שאני חוטא ונבזה ולמעלה, שאם הייתי ראוי לכבוד, היו זוכים לי מן השמים לכבוד, אלא ודאי שאני חוטא, וחטאתי מונעים הכבוד ממני, וה' אמר לו קלל. על זאת יכנע לבבו ויקבל דין שמים בשמחה, ולא יתרעם על שום אדם ולא יתקוטט עם שום אדם, כי מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו".

מדוע הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם?

שאלה:

כבוד הרב יש לי שאלה שמציקה לי מדוע הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם?, מה יש לו מזה? ומה יש לנו מזה?

 

 

 

תשובה:

מאת: הרב יעקב שטיר

מבואר בספרים, שהסיבה שהבורא יתברך ברא את הנבראים, היא משום שהוא רצה להיטיב לאחרים, וכדי שיהיה אפשר להיטיב למישהו אחר, צריך כמובן קודם לברוא אותו אם הוא עדיין לא קיים.

אכן, עיקר ההטבה והתענוג שהנבראים מקבלים מהבורא היא בעולם העליון ובמה שהם יקבלו בזמן הגאולה, שם כל הנאה הכי קטנה, שווה להרבה יותר מכל הנאות העולם הזה. אי אפשר בכלל לתאר איזה תענוג גדול יהיה לנו באותם ימים.

הסיבה שהקדוש ברוך הוא הוריד אותנו לעולם הזה, היא כדי כדי שתהיה לנו אפשרות להכין את עצמנו לקראת העולם הבא וימות המשיח, כפי שאמרו חז"ל: "העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין (להיכל) – התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". יוצא אם כן, שמטרת ביאתנו לעולם הזה – לפרוזדור, היא כדי שעל ידי עבודת השם  – לימוד התורה וקיום המצוות, ועל ידי וההתמודדות עם הניסיונות, נוכל אח"כ להכנס לעולם הבא – הטרקלין.

כמובן שמי שהולך בדרך התורה זוכה להנות גם בעולם הזה מעניינים רוחניים שנותנים לו תענוג וסיפוק הרבה יותר מכל הדברים הגשמיים. לדוגמה, כתוב שבשבת אפשר לזכות לתענוג של אחד חלקי שישים מהתענוג של העולם הבא, שזה המון, וכן בלימוד תורה באופן הנכון ניתן לחוש הנאה ורוממות שאין להם אח ורע בהנאות גשמיות. כמו כן בתפילות ובשאר המצוות אפשר להרגיש הנאה, שמחה ואושר עצומים.

כעת נצטט קטע מתחילת הספר החשוב "מסילת ישרים" (פרק א') שכתב רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זצ"ל, שמדבר בדיוק על הענין הזה:

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד) 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'.

והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'.

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים ע"ג) 'ואני קרבת אלקים לי טוב'. ואומר (שם כז) 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו", כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצות" עד כאן לשונו של הרמח"ל.

איך אצליח להרגיש את קדושת השבת?

שאלה:

יש לי שאלה לכבוד הרב,

אומרים ששבת זה יום קדוש, איך אני אעשה שאצליח להרגיש את קדושת יום השבת?

 

תשובה:

מאת: הרב יעקב שטיר

שלום לך, ניתן בזאת בעזרת השם כמה עצות שיעזרו לנו להרגיש יותר את קדושת השבת:

א. ללמוד הלכות שבת ולשמור שבת כהלכתה.

ב. ללמוד על מהותה של השבת ומעלתה.

ג. לצפות בימות השבוע לביאת השבת.

ד. ביום שישי, ערב שבת, לעסוק בהכנות לשבת מתוך כוונה שעוד מעט השכינה הקדושה תבוא אלינו (שזו היא ה"כלה" שאליה מתכוונים באמירת הפיוט "לכה דודי"), ואנו טורחים כעת בעשיית דברים לכבודה של השכינה ולכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כשעוסקים בהכנות לשבת, יש עניין לומר שעושים זאת "לכבוד שבת קודש".

ה. לומר את סדר "קבלת שבת" מתוך שמחה גדולה על כך שהשבת שוב פעם מגיעה אלינו, ואנו זוכים עכשיו להיות יותר קרובים לקדוש ברוך הוא.

ו. לעסוק בשבת בעניני קדושה: תפילות, תהילים, לימוד וקריאת ספרי קודש.

ז. לגברים, רצוי מאד לטבול במקווה בערב שבת, ולכוון בטבילות לטהר את הנפש ולקבל את קדושת השבת.

מי מרוויח מהרוע??

מי מרוויח מהרוע??

 

שאלה:

יש לי שאלה, למה ישנם דברים רעים בעולם? מי מרוויח מזה?

 

תשובה:

מאת: הרב יעקב שטיר

האמת היא שאין רע אמיתי בעולם. יש אמנם דברים שלעינינו נראים כרעים,

אך באמת אלו הם רק דברים שטובים עבורנו.

הטוב שבאותם דברים כל כך גדול, עד כדי כך שחז"ל חייבו אותנו לברך עליהם

ולהודות עליהם באותה שמחה שבה אנו מברכים ומודים על הדברים הטובים

וכפי שכתוב במשנה במסכת ברכות (פרק ט' משנה ה'):  "חייב אדם לברך על

הרעה כשם שמברך על הטובה", ומבואר בגמרא שם (דף נ"ד) שהכוונה לברך

באותה שמחה.

למרות שהקב"ה, הוא זה שעושה את כל הרע שיש בעולם, ולמרות שהוא עושה

את אותם דברים לטובתנו, בכל זאת הוא נותן לנו להרגיש שמדובר על דברים רעים.

הסיבה לכך היא משום שרק כך תושג המטרה של הייסורים – כפרת עוונות וסיוע

לעליה הרוחנית שלנו ולהתקרבותנו לאבינו שבשמים.

בנוסף לכך, אנו מרגישים שישנה בעולם מציאות של רע, משום שהעבירות והפגמים

שעשינו במהלך הדורות, יצרו מסך המסתיר מאתנו את ראיית האור הרוחני וההטבה

שיש בכל דבר ודבר.

לעתיד לבוא, כשנתעורר מתרדמת הגלות, ויתברר לנו ש"היינו כחולמים", "אז ימלא

שחוק פינו ולשוננו רינה", ונראה באופן הברור ביותר איך שמסכת החיים שלנו כאן

בעולם הייתה מסכת שכולה אהבה והטבה מאת הבורא יתברך שמו.

למה חשוב ללבוש ציצית?

שאלה:

למה ללבוש ציצית?

 

תשובה:

מצות ציצית הינה מצוה חשובה מאד. בתורה (במדבר פרק ט"ו) נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם". פסוקים אלו הם גם חלק מקריאת שמע הנאמרת ע"י כל יהודי שומר מצוות פעמיים ביום.

מצות ציצית כה גדולה, עד כדי כך שהגמרא אומרת: "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה". (מסכת נדרים דף כ"ה ע"א ובעוד מקומות).

רש"י מפרש במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) שאנו יודעים שהציצית שקולה כנגד כל המצוות, משום שבפסוקים הנ"ל המדברים על מצות ציצית נאמר: "וזכרתם את כל מצות ה'". פירוש אחר מביא רש"י, שלומדים שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות, מכך שציצית בגימטריה יוצא שש מאות, ואם נוסיף למספר זה את חמשת הקשרים שבציצית ואת שמונת החוטים שבה, נקבל את המספר שש מאות ושלוש עשרה, ובתורה ישנן כידוע תרי"ג מצוות, דהיינו שש מאות ושלוש עשרה מצוות.

מצות ציצית, בכוחה להביא את היהודי לשמירת כלל המצוות כראוי, וכפי שנאמר בתורה על מצוה זו: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", והגמרא שם במסכת מנחות לומדת מפסוק זה ש"ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה".

ה"חפץ חיים" זצ"ל כותב בספרו "משנה ברורה" (סימן כ"ד סק"ה): "מצוה זו מציל האדם מן החטא, דכתיב 'ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו' והייתם קדושים', ואף דכל שאר המצוות אין בהם זאת הסגולה להצילו מיצר הרע, ציצית עדיף".

עוד מובא בגמרא שם במסכת מנחות על מצות ציצית: "רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה".

ובמסכת שבת (דף ל"ב ע"ב) מצאנו כתוב לגבי השכר שאדם יקבל לעתיד לבוא: "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו ב' אלפים וח' מאות עבדים".

למה מדליקים נרות שבת?

שאלה:
למה מדליקים נרות שבת?

 

תשובה:

אחת מהמצוות המיוחדות, אותה מקפידה לקיים כבר דורות רבים כל משפחה יהודית,

אף אם היא בעלת זיקה מסורתית, היא מצות הדלקת נרות שבת.

מצוה זו מקורה עוד בימות משה רבנו, והיא עברה מאז מדור לדור, כפי שחז"ל לימדונו:

"קבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק את הנרות לשבת". (פסיקתא זוטרתא)

את חשיבות ההקפדה על קיום מצוה זו, ניתן לראות גם מדברי ה"שולחן ערוך" שפסק:

"אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר". (סימן רס"ג, ב')

ובמשנה במסכת שבת שנינו: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות

בנדה, בחלה ובהדלקת הנר". בטעם המצוה, כותב ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "משנה ברורה":

"עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת". (סימן רס"ג, סק"א)

בחז"ל מבואר שהעונג שבת שישנו בנרות שבת, נובע מהאור שהנרות מאירים בבית, אשר על

ידי אור זה ניתן לראות את המאכלים אותם אוכלים, וזה לשונם של חז"ל: "אין שביעה אלא במראית

העין, לפיכך אמרו הדלקת נר בשבת חובה, שיתענג במאכל ובמשתה". (פסיקתא זוטרתא)

בנוסף לעונג שבת שיש בהדלקת הנרות, יש בזה גם כבוד שבת, וכפי שאומר ה"ילקוט שמעוני":

"נרותיה הן כבודה". (פרשת בהעלותך) וברמב"ם כתוב: "ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך לאכול,

ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".

על ידי האור של נרות השבת ישנו שלום בבית, כפי שמסבירה הגמרא במסכת שבת (דף כ"ה ע"ב,

שהפסוק "ותזנח משלום נפשי" מדבר על הדלקת נר בשבת. ורש"י מבאר שם ש"במקום שאין נר,

אין שלום, שהולך ונכשל, והולך באפילה".

בזכות קיום מצות הדלקת נרות שבת, זוכים לבנים תלמידי חכמים, כמבואר בגמרא שם (דף כ"ג ע"ב)

ש"הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים". רש"י מסביר שלומדים זאת מהפסוק "כי נר מצוה

ותורה אור", אשר מפסוק זה רואים ש"על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה".

בטור (סימן רס"ג) כתוב: "יהא זהיר לעשות נר יפה, דאמר רב הונא, הרגיל בנר שבת להשתדל

בו לעשותו יפה, הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

על גודל השכר שיקבלו המדליקים נרות שבת לעתיד לבוא, אומרים חז"ל: "אם שמרתם נרות של

שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר 'והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות'. ואיני

מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר 'לא יהיה לך עוד השמש

לאור יומם, ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם'. האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם,

שנאמר 'והלכו גוים לאורך'. ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל? באור הצדקה, שנאמר 'וזרחה לכם

יראי שמי שמש צדקה'. וכל כך למה? בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת". (ילקוט שמעוני, פרשת בהעלותך)

מהם ימי השובבי"ם?

שאלה:

מה הם ימי השובבי"ם?

תשובה:

המילה שובבי"ם מורכבת מאותיות ראשי התיבות של הפרשיות שבוע שקוראים בימים הנקראים שובבי"ם. הפרשיות הן שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. בשנה מעוברת, כלומר, שנה שבה עושים שני חודשי אדר, מאריכים את ימי השובבי"ם בעוד שבועיים, דהיינו השבועות שבהם קוראים את הפרשיות תרומה ותצוה. מכיוון שכך, בשנה מעוברת קוראים לימים אלו שובבי"ם ת"ת, ראשי תיבות של כל הפרשיות הנקראות בתקופה זו.

בפרשיות השבוע הנזכרות מסופר על התהליך שעם ישראל עבר מאז ימי שעבודו בארץ מצרים ועד גאולתו משם וקבלת התורה והמצוות בהר סיני. ימים אלו מסוגלים גם בכל שנה ושנה, עבור כל יהודי, בכדי לעבור בעצמו תהליך של הטהרות מטומאה וחטאים ותחילתם של חיים טהורים וקדושים.

על כן, מנהג עם ישראל להרבות בתיקון העצמי בימים אלו, להתרחק מעבירות ותאוות, ובפרט מעבירות הקשורות למידת היסוד המטמאות מאד את הנפש, ולהרבות בלימוד תורה והליכה בדרך של קדושה.

השל"ה הקדוש כותב על ימים אלו: "דרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת". (הקדמה לפרשת שמות)

הפסוק "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג', כ"ב) מרמז על סגולת התשובה שיש בימי השובבי"ם. (רבי חיים וויטאל זצ"ל ב"שער רוח הקודש")

יהודים רבים נוהגים להרבות באמירת תהילים בימים אלו, דבר המסייע מאד לטיהור הנפש.

בקדמונים מוזכר מנהג שהיה נפוץ בימים עברו, להתענות תעניות בימים אלו. לפי האר"י הקדוש יש להתענות בתקופה זו פ"ד (שמונים וארבע) תעניות או לפי שיטה אחרת להתענות ארבעים יום. היום, מחמת החולשה שירדה לעולם, רוב היהודים לא מתענים, ובוודאי שלא מתענים כל כך הרבה תעניות, אך כן משתדלים כפי שהוזכר, להתרחק יותר מעבירות המטמאות את הנפש ולהרבות יותר בלימוד תורה וענייני קדושה. כמו כן, יהודים רבים, במקום להתענות מאכילה ושתיה בזמן הזה, עושים תעניות דיבור. תענית דיבור ידועה כדבר מועיל מאד לטהרה ותשובה.