Monthly Archives: דצמבר 2018

לו היית מתחיל ללכת, גם אם היית זוחל על ארבע, כבר היית מגיע לירושלים…

להתחיל ללכת

מעשה שהלכו כמה חברים לטיול. בדרך הילוכם ראו אדם עומד על אם הדרך. לאחר כמה ימים, כשחזרו, ראו שהוא עדיין עומד באותו מקום. שאלו אותו: "מדוע אתה עומד כאן?" אמר: "אני רוצה להגיע לירושלים". שאלוהו: "כמה ימים אתה עומד כך?" "כבר שבוע", ענה לכם. אמרו לו: "כל כך הרבה ימים אתה עומד כאן, ומצפה להגיע כך לירושלים? לו היית מתחיל ללכת, גם אם היית זוחל על ארבע, כבר היית מגיע לירושלים…"

הנמשל הוא: אדם שרוצה לתקן את עצמו ולחזור בתשובה. הוא אמנם רוצה להשתנות, אבל הוא חוזה שזה יקר לבד. והוא דומה לאותו אחד, שעומד על אם הדרך ומחכה להגיע לירושלים, בלי שיעשה שום צעד לכיוון המטרה.

ידוע הפתגם העממי: גם דרך של אלף קילומטר מתחילה בצעד אחד! אף על פי שהדרך לפעמים ארוכה, צריך, על כל פנים, להתחיל ללכת בה בשביל להגיע למחוז חפצו.

הצעד הראשון בדרך לתיקון ולתשובה הוא לקבוע לו לפחות שעה ביום (שישים דקות) לחשבון נפש ולתפילה. אדם שרוצה להשתנות, חייב לייחד לשם כך שעה בכל יום, שבזמן הזה הוא שופט את עצמו ב'תיקון המשפט' על כל מעשיו ועל רצונותיו, ומתפלל על כל פרט ופרט בחייו הצריך תיקון. וכן מודה על מה שהוא כבר זכה לו, ומתפלל שימשיך להחזיק בו וכדומה.

אדם שרוצה לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו, ואינו קובע לזה זמן למשפט ולתפילה, דומה לאדם שרוצה להגיע לאיזה מקום, ואינו צועד לכיוונו כי הכלי המעשי היחידי שיש לאדם בשביל לתקן את מידותיו ולצאת מתאוותיו ולהתרחק מכל העברות שבתורה, דהיינו, לחזור בתשובה – הוא חשבון נפש יום יומי ותפילה.

ודע שאין לו לאדם להסתפק במה שמתפלל את שלוש התפילות מתוך הסידור, שהרי מעטים זוכים לכוון בהם כראוי. ואף מי שמכון היטב, סוף כל סוף כל בקשתו מסתכמת בכמה שורות בלבד. ואיך יכול הוא לצפות להשתנות ולחזור בתשובה מכמה שורות שאומר? ובפרט שבתפילה הקבועה אין את כל הצרכים המשתנים, שהאדם צריך במשך ימי חייו. כגון כשצריך להתפלל על הזיווג, על שלום בית, על מידות טובות וכדומה. וכל שכן, נסיונות שעוברים עליו, שצריך להתפלל שיזכה לעמוד בהם. כל הדברים הללו ועוד הרבה אינם מוצאים ביטוי בתפילה, שהאדם מתפלל מן הסידור.

לכן, ידוע שכל הצדיקים שבכל הדורות הרבו בתפילה נוסף לשלוש התפילות הקבועות, שגם בהן האריכו והתפללו מילה במילה בכונה. לכן, כל אחד ילמד קל וחומר מהצדיקים – ומה אם הצדיקים הרבו כל כך בתפילה, והוסיפו תפילות ותחינות רבות בשביל לזכות לתיקונם, אני – שאיני צדיק כל כך – על אחת כמה וכמה, שצריך אני להוסיף הרבה תפילות בשביל לזכות להיות כרצון ה'. ובטח לא אסתפק בכמה שורות של תפילה, שגם אותם איני זוכה לומר בכוונה כראוי.

וכך כותב רבי ישראל מראדין ה"חפץ חיים" זצ"ל (ליקוטי אמרים י' מ"ז):

"…כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל שמונה-עשרה שלוש פעמים ביום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו, כשהוא בביתו, מעמקא דליבא".

 

(בגן האמונה המבואר)

בזמן הפסקת הצהרים, במקום לאכול, הוא הלך לחדר צדדי, ושם התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לספסל הישיבה, שאר היום היה בשמחה

השמחה תחילת הבחירה

בכל רגע ורגע בחיים האדם עומד בפני בחירה. רוב בני האדם חושבים, שהבחירה מתחילה תמיד בשיקולים העניניים – מה הדבר הטוב לעשות, וכיצד לעשות וכדומה. אבל באמת, הבחירה מתחילה לפני כן – בבחירה אם להיות שמח בחלקו או לא.

נמצא שהבחירה מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא הבחירה אם להיות בשמחה או לא להיות בשמחה; השלב השני הוא הבחירה הענינית. רק אם האדם בחר נכון בשלב הראשון, והוא בשמחה, רק אז יכול הוא לעבור לשלב השני של הבחירה, שהוא לבחור את הבחירה הנכונה בכל ההתלבטויות שיש לו – מה לעשות, ואיך לעשות. האם הוא עושה נכון או לא, והאם כדאי לו לעשות דבר אחר ממה שהוא עושה וכו'. למען האמת, אם יבחר נכון בבחירה הראשונה, ויהיה בשמחה, אזי לא יהיו לו כמעט התלבטויות, והבחירה מה לעשות תהיה לו קלה מד.

אבל אם בבחירה הראשונה הוא לא בחר נכון, והוא אינו שמח בחלקו ,אזי הוא אינו יכול כלל לגשת לשלב השני, כי על ידי עצבות האדם מאבד לגמרי את יכולת הבחירה. וזאת מחמת שכאשר האם בעצבות, אין לו יכולת לחשוב נכון ולהחליט החלטות נכונות; ואין לו גם כח להזיז את עצמו ולעשות מעשים. ועוד, שעל ידי העצבות ה' יתברך לא איתו, ובודאי בלי ה' יתברך הוא לא יכול לבחור נכון, ולא יכול לעשות שום דבר.

 

שמחה ביום יום

לכן האדם צריך תמיד להיות מרוצה ממהלך חייו, ולשמח במה שהוא עושה; כי בזה הוא בטוח, שלפחות את השלב הראשון של הבחירה הוא עושה נכון. כי במציאות אנו רואים הרבה אנשים שאינם מרוצים מחייהם בלי סיבה מיוחדת. ואם תשאל אותם, מדוע הם אינם מרוצים, הם לא ידעו לענות לך. הם פשוט מרגישים הרגשת החמצה תמידית, ואינם בטוחים, שהם הולכים בדרך הנכונה. בקיצור – הם אינם בטוחים, שהם בוחרים נכון.

אולם, לאור מה שהסברנו מובן עתה, שבזה שהם אינם מרוצים מהחיים, אזי בודאי בכל רגע ורגע מחייהם הם אינם בוחרים נכון. כי עצם ההרגשה שלהם, שאולי הם אינם עושים את הדבר הנכון, היא עצמה טעות שצריכה תיקון לפני כל פעולה אחרת. שהרי אפילו כאשר ברור לאדם, שישנם שינויים שהוא חייב לעשות, ברוחניות או בגשמיות, ולכאורה יש לו סיבה לא להיות מרוצה, גם אז הבחירה שלו בהכרח מתחילה מלהיות שמח בחלקו. שעל ידי זה ה' איתו, והוא יכול לעשות ישוב הדעת, ולקבל על עצמו קבלות ושינויים וכדומה. כל שכן, כאשר האדם אינו יודע בכלל מה הוא צריך לשנות, ומה טוב בשבילו, שאז חייב להיות שמח במציאות שהוא חי בה, כפי שה' משגי עליו, ובזה הוא בטוח שלפחות השלב הראשון של הבחירה בידו כראוי.

לכן, כל דבר שאדם עושה, כגון כשמטפל בילדיו, או עושה סידורים וכדומה, וכן כאשר מתפלל, או לומד או עוסק במצוה זו או באחרת, או עושה חסד, יעשה הכל בשמחה. ולא יניח ליצר הרע לתת לו הרגשה של החמצה, כאילו הוא צריך עתה לעשות דבר אחר. כי זו דרכו של היצר הרע, שבכל מה שיעשה האדם, הוא מבלבל אותו, כדי שלא יהיה מרוצה אף פעם. אבל לא זו הדרך. כי האדם חייב קודם כל להיות שמח בחלקו, ולעשות הכל בשמחה, ורק אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעשות דבר אחר, יעשה אותו הדבר האחר גם כן בשמחה.

נמצא, שכאשר במהלך החיים הוא ללא תקלות מיוחדות, בודאי צריך האדם להאמין שהכל לטובה. על ידי זה הוא יהיה בשמחה, ויוכל לחפש מה היא שליחותו במה שעושה. שהרי אם כאשר אין לו בעיות מיוחדות, הוא אינו שמח, איך ישמח כאשר יבואו עליו תקלות בלתי צפויות ובלתי שגרתיות, שאי אפשר לעבור אותן בשלום בלי להתחזק לקבל שהכל לטובה?

 

שאיפות

כאשר יש לאדם בעיות, והוא רוצה לשנות דברים בחייו, כגון שעבודתו אינה נוחה לו, והוא רוצה להחליפה, או דירתו צרה לו וכדומה, ואין בידו לעשות את השינוי, סימן שזה רצון ה', שכך יהיה לעת עתה. צריך הוא לבטל את רצונו, ולקבל את רצון ה' בשמחה, ולדעת שזה לטובתו, שיהיה כך לעת עתה, ואת רצונותיו לשינוי יביע בתפילה. דהינו, שיקבע לעצמו זמן בכל יום –  מעט או הרבה – לבקש על השינוי שהוא רוצה, ושאר היום יהיה רק בשמחה. ויאמין שלכל דבר יש עת ורצון מאת ה' יתברך מתי יגיע.

לאדם זה אנו אומרים: ממה נפשך. אם יש בידך לעשות שינוי במהלך חייך – בבקשה, תעשה! אבל אם אתה רואה, שאינך יכול כרגע לשנות את הדבר, אז תאמין, שמשמים רוצים, שהמציאות שלך תהיה כך. זו טובתך לעת עתה, ואתה צריך לקבל את הכל באהבה. אינך צריך לעזוב את הרצון לשינוי, אלא לקבל לעת עתה את המציאות בשמחה, ולקבוע זמן בכל יום להתפלל למי שבידו הכח לשנות כל דבר, ולבקש את השינוי שאתה רוצה.

ואפילו בענינים רוחניים, כאשר אדם רוצה ללמוד יותר, ואינו יכול; או רוצה לתקן מידה רעה, או לצאת מתאוה רעה – והוא אינו מצליח, בודאי עליו להמשיך לרצות ולעשות כל שביכולתו, וללמוד על הנושא ולהתפלל עליו. אבל עד שיזכה שה' ימלא את רצונו, יקבל את המציאות שלו באהבה. זה גם יקל עליו מאד, וגם יצמצם את הנזקים של אותם חסרונות או פגמים שיש לו.

צריכים לדעת, שחוסר הצלחה בעבודת ה' זהו סוג של יסורים. כי בודאי נעים מאד להיות משוחרר מתאוות, ולהיות בעל מידות טובות, ולהיות מתמיד בלימוד וכדומה. כאשר האדם שואף להצליח בעבודת ה', ואינו מצליח, יכולות להיות לזה כמה סיבות:

א. יתכן שאלו יסורים שבאים עליו משמים לכפר לו על כל הזמן, שהיה רחוק מאותה מצוה, ולא השתדל בה.

ב. יתכן שמשמים מעכבים אותו, מחמת שרואים שאין לו כלים לקבל אותה מעלה רוחנית שהוא מבקש. כי בשמים יודעים, שאם יקבל מיד את מבוקשו, זה יכניס בו גאוה, ויזיק לו.

לכן, בכל אופן שיהיה, עליו לקבל באהבה את ההמתנה, להשליך את שכלו לגמרי, ולהאמין שהכל לטובה. להמשיך ולהתפלל ולעשות תשובה, עד שתהיה לו הזכות והכלים להצליח בעבודת ה'.

 

חסיד או פקיד

מספרים על רב מפורסם בן דורנו, מעמודי התוך של אחת מהחסידויות הגדולות, שבנסיבות שונות הוכרח לעזוב את בית המדרש ולעבוד כ… פקיד בבנק! כמובן קדמו לזה כמה מהלכים, שכביכול דחפו אותו לכך, אבל בשורה התחתונה הוא מצא את עצמו ביום בהיר אחד יושב מאחרי הדלפק באחד מהבנקים במקום לשבת בישיבה ללמוד תורה כפי שהוא רוצה.

אותו חסיד ישב בבנק, וחשב בליבו: "איך הגעתי לכן? מה אני עושה כאן? מדוע אין אני יושב בית המדרש?" והוא הגיע למסקנה, שזה בודאי לא במקרה, אלא יש לו איזו שליחות ותיקון, ועליו לקבל את זה באהבה. הוא לא נתן לעצבות וליאוש להתגבר עליו, וגם לא ניסה להתנער ולהתחמק מהמציאות. הוא גם לא נפל לשום כעס או לתרעומת על ה', ולא להאשמות עצמיות. אלא נקט בצעד המעשי ביותר שאפשר – בזמן הפסקת הצהרים, במקום לאכול, הוא הלך לחדר צדדי, ושם התפלל והתחנן בדמעות לבורא העולם, שיחזיר אותו לספסל הישיבה. שאר היום היה בשמחה, ועשה את עבודתו בנאמנות.

והתוצאות הגיעו בסופו של דבר. זה לא ארך שבוע וגם לא שבועיים, אבל אחרי תקופה מסויימת הוא מצא את עצמו שוב חובש את ספסלי בית המדרש האהוב.

 

נהג ותיק

כאשר אדם חי באמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, ואין הוא חושד בהקדוש ברוך הוא שיוליך אותו שולל. הוא דומה לאדם שיושב באוטובוס, וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע, וכיצד לנהוג באוטובוס. הוא בודאי יושב לו נינוח על מושבו, ומתבונן בנופים החולפים לנגד עיניו, ונהנה מכל רגע ורגע.

לעומתו, אדם שחסר לו אמונה, דומה לנוסע עצבני, שחושב שהוא הנהג, וגם חושב שהוא יודע את הדרך, והוא מנסה לנהוג באוטובוס מהספסל שבו הוא יושב. הוא כל הזמן מתוסכל וממורמר, שאין הנהג נוסע לכיון שהוא רוצה, וגם הוא מודאג ומוטרד מצורת הנהיגה: פעם הוא מתמרמר שזה מהר מידי, ופעם שזה לאט מידי; כאן הנהג נכנס לסיבוב בפראות, וכאן האוטובוס קפץ וכו'. והאמת שהוא בכלל אינו יודע לאין הוא נוסע, ואינו יודע כלום מחייו. רק חי בצער ובדאגות, והכל מפני שהוא חסר אמונה בנהג.

כל הזמן שהאדם חושב, שהוא שקובע את המסלול של חייו, הוא אינו יכול לבטל את רצונותיו, ולא לקבל באהבה את מהלך חייו. בכל פעם שלא מסתדרים לו הדברים כרצונו – הוא מתעצבן, רודף את עצמו, מתיאש, נשבר וכדומה. ובכלל – ישנם אנשים רבים, שפשוט אינם מוכנים לקבל את העובדה, שבעולם הזה חייבים לעבור תיקונים. והם כל הזמן מתלוננים ובוכים, וכל המציאות של החיים בעולם הזה בלתי נסבלת עליהם.

זו מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה – לעולם אין החיים מתנהלים בדיוק במסלול שהאדם רוצה, אלא ישנן הפתעות ושינויים בלתי צפויים בתכניות של האדם. משמים מוליכים אותו למקומות שבהם הוא צריך לתקן. ובמקום להתרעם ולהצטער בכל פעם מחדש על התקלות שיש לו בתכניות שלו, ולחיות בהרגשת מרמור ובהרגשת זעף תמידיים, צריך האדם להתחזק באמונה, שככה ה' רוצה, ושהכל לטובה. לחפש בכל דבר את ה' יתברך ואת המסר שהוא רוצה להעביר לו, וזזה מה שנקרא "להסתכל בשכל שיש בכל דבר".

(בגן האמונה המבואר)

אך לא עבר זמן רב, והנה באופן פתאומי נעשו קירות הפרוזדור שחורים משחור

כיצד מגיב אדם, כאשר זמן מה לאחר צביעת הקירות בביתו, פורצת דלקה והופכת באחת את הקירות שחורים ומפוייחים?

נקל לשער, שאדם זה יתן ביטוי מילולי לעגמת הנפש שיש בדבר. אדם זה בודאי, יתנה את גודל ההשקעה, את ההפסד הכספי ואת הטרחה המרובה המוטלת עליו כעת, בעל כרחו.

כאלו הם פני הדברים כשבבני אדם פשוטים עסקינן, אולם יהודי שהויות העולם, אינן נחשבות אצלו כלל, וכל שיגו ושיחו, ליבו ומחשבתו אך בתורה – נראה – כי אצלו עולם החומר נשחק עד דק, ואינו נחשב למאומה.

מי אינו מכיר את הבית ה"גדול" והצנוע ברחוב חזון איש 5 בבני ברק. מי לא פקד את מעונו של מרן הגאון רבי אהרן ליב, אם לבקשת עצה, או בקשת ברכה, אין כל צורך להכביר בתאורים. הבית מן המסד ועד הטפחות "עשיר" במושגי פשטות בלתי מצויים. הקירות המקולפים, הארונות העתיקים, הרהיטים הרעועים והמרצפות השבורות – זועקים תדיר "הבל הבלים אמר קוהלת – הכל הבל".

אמת נכון הדבר – הכל הבל, אולם מה עושים, אם מקרה מצוקה של צבע עני מן השכונה מתדפק על דלת הבית? עני מעניי עירך 'אפשר שמצות צדקה מן המובחר היא זו' – סברו בני הבית. הן הדרך המובחרת לנתינת צדקה היא, לתת פרנסה לעני, ובאופן זה אין בנתינה תחושת בושה. נו, אפשר, תהיה זו הזדמנות לרענן את מראה הקירות שלא זכו לצביעה שנים על גבי שנים. כך הוזמן הסייד העני לצבוע את פרוזדור הכניסה לבית.

אך לא עבר זמן רב, והנה באופן פתאומי ומפליא, נעשו קירות הפרוזדור שחורים משחור.

מסיבה בלתי מובנת בעליל, פרצה שרפה ממנורת הנפט, שהיתה שימושית באותם ימים קדומים. "שריפה אינה פרצת סתם כך", אמר מרן הגאון רבי אהרן ליב, "ודאי קרה הדבר משום שצבעו את הקיר בצבע חדש. מנורת הנפט עלתה באש כדי לקלקל את היופי".

המבקר בתל התלפיות ברחוב חזון איש 5, ויצליח לראות קורה מקורות הבית הצבועה ירוק, ידע כי מתחת למעטה הצבע הירוק ספונה מזכרת נצח שחורה משחור אשר באה בשל אפס קצהו של שיפוץ

ומה עם צער האשה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות!!

תקומה היתה לה לעיר הצרפתית ליאון, זכתה העיר לביקורו של מרן הגאון רבי אהרן ליב שטיינמן. היה זה בעת יצא מרן ראש הישיבה למסע חיזוק בגולה. לוח הזמנים היה צפוף, במעט ימים בקשו להטעים את מרב הקהילות והמוסדות שניתן, באור תורתו. סדר היום היה עמוס לעיפה, מתוכנן ומדוקדק בקפידה רבה: בשעה זו – בישיבה פלונית, משם אל תלמוד תורה, משם – אל בית כנסת, ומשם – לעיר אחרת…

הרבנים המתלוים, אף שהיו צעירים ממרן, התקשו להבין איך עומדים בעומס מאורעות שכזה, כשבין שיעור לשיעור ובין שיחת חיזוק למשנה, יש לעבור כברת דרך ארוכה בנסיעה ממושכת.

בהגיע הגאון רבי אהרן ליב לעיר ליאון, מדובר היה על פי המתוכנן כי הגאון רבי אהרן ליב יסור לביתו של הרב טובול לסעוד פת שחרית, מיותר לציין איזו תכונה הורגשה בבית הרב טובול.

בהתרגשות רבה, הכינו בני הבית ארוחת בוקר ראויה ומכובדת מתוך שימת לב מרבית לכל פרט. אמנם לעת בוקר התברר, כי אם יסור הגאון רבי אהרן ליב אל בית הרב טובול לסעוד בביתו, היה עלול לאחר את המטוס.

הודיעו אפוא בני הבית והנלוים אליו לרב טובול, כי עקב איחור בלוח הזמנים לא יוכל הרב להגיע אל ביתו. ניתן לשער עד כמה היתה האכזבה גדולה. הרב טובול ניסה לשדלם אך לא היה בידם פיתרון כיצד אפשר לקיים את שניהם: גם לבוא לביתו, וגם לא להפסיד את הטיסה.

מששמע הגאון רבי אהרן ליב כי הביקור בביתו של הרב טובול התבטל, פנה אל מקורבו ונאמנו הרב יצחק לוינשטיין זצ"ל ואמר: "ומה עם צער האשה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות. צודק הרב טובול בהפצרותיו הן אשתו טרחה ואי אפשר לאכזבה".

אחר ביקור קצרצר נסעה המשלחת אל שדה התעופה. ובסיעתא דשמיא הם הגיעו בעוד מועד למטוס ובלי לגרום עגמת נפש לאי מי.

 

(משולחנם של גדולי הדור)

כל עוד לא נפרע את מחיר ההובלה וההרכבה, לא יוכל הרב להשתמש בעמודון החדש

כדאי להיות מוכר רהיטים עשרות שנים בשביל רגע אחד כזה השוה רוחנית. ומסתבר ש… גם גשמית

בחנות הרהיטים הצנועה במאה שערים ניצבת הרבנית חיה שיינא אלישיב. ספרייתו של בעלה הרב הולכת וגדלה ומקום לספרים אין. יש, אפוא, צורך בעמודון חדש לספרים.

המוכר נקב במחיר העמודון הכולל עמודי תמיכה ומדפים, והוסיף כי מחיר זה אינו כולל הובלה והרכבה, להם יש תעריף נפרד. ישב בעל הבית וערך חשבון, חישב את מחיר העמודון,  צרף את מחיר ההובלה וההרכבה, והגיש לקונה. הסכום הכולל חולק לתשלומים והמוכר נפנה לרשום הזמנה מפורטת. מה השם בבקשה? אלישיב. 'אולי…' חושב המוכר ברגשה 'אולי היתה לו הזכות'…

"כתובת"?

"חנן 10"

'איזו זכות, איזו זכות', התמוגג המוכר. תקומה היתה לה לחנות הקטנה, הנה זוכה הוא לספק רהיט לגדול הדור, ולא סתם רהיט – כזה שישמש מקום לספריו בהם הוגה הוא יומם ולילה. כן… כן… המדפים שלו, העוברים תחת מכונת החיתוך שלו, הם אלו המעותדים לתפקיד הגדול.

חלפו יומים והנה המוביל, המרכיב המאושר עומד בשערי הבית, נכון לשמוע היכן להעמיד את העמודון. משסיים אסף את כליו, הציץ פעם נוספת בטופס לראות אם הכל שולם, ומשנמצא שאכן כך נפנה והלך לדרכו.

מה מאד התפלא המוכר בראותו את הרבנית בשערי החנות. לפי מיטב זכרונו הבוקר הגיע כבר העמודון לביתו של מרן! האם העמודון אינו לשביעות רצונם? נתבהל, 'ואולי ההתקנה לא היתה כמצופה'?

"מה קרה"? שאל בחשש. רק עתה שם לב כי גם הרבנית מבוהלת קמעא.

"כמה עלתה ההובלה וההרכבה"? שאלה קצרות.

"הכל שולם". השיב המוכר באנחת רוחה. ב"ה שאלו הבעיות…

"שולם – אך בתשלומים. דעתו של הרב אינה נוחה מכך, הוא לא מוכן להשתמש בעמודון החדש, כל עוד לא שילמנו את שכר הטרחה של הפועל – ההובלה וההרכבה".

"אבל כן שילמתם". ניסה המוכר להתמקח. "שילמנו בתשלומים, ובאופן זה לא שילמנו עדין את כל פעולת הפועל. והרי התורה ציותה שלא להלין שכר שכיר".

"כל עוד לא נפרע את מחיר ההובלה וההרכבה, לא יוכל הרב להשתמש בעמודון החדש".

המוכר משך בכתפיו כנכנע, על שפתיו ריחף חיוך מיוחד, השמור למקרים נדירים בהם "העימות" עם הלקוח הוא בכיוון הבלתי מצוי. המוכר נקב במחיר ההובלה וההרכבה והרבנית שילמה אותו במלואו על אתר. אחר נעשה תחשיב מחודש של התשלומים.

רק אז עזבה הרבנית את החנות רגועה. דקדוק ההלכה של הרב הושלם. ב"ה, שכר הפועל ניתן בעיתו.

(משולחנם של גדולי הדור)

כבוד בית הכנסת ניצח במשפט

קוראי העיתונות היהודית בארצות הברית, מתאריך ערב שבת קודש פרשת משפטים תשי"ג, הופתעו לקרוא את הידיעה הבאה:

"בשבוע שעבר נסתיים בבית משפט בפילדלפיה משפט שתחילתו עוד לפני שלוש שנים. בשנת תש"י נשכר צעיר דתי בשם הרשל פישר על ידי גבאי בית כנסת בפילדלפיה לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. אולם על אף ששני הצדדים חתמו על חוזה, לא התפלל פישר בבית כנסת זה בימי החג…

היות שכך, סרבו גבאי בית הכנסת לשלם לו את המשכורת שהוסכם עליה מקודם, אולם הצעיר דרש אותה בטענה שהגבאים אחראיים להפרתו של החוזה. הוא דרש מגבאי בית הכנסת לבוא עמו לדין תורה. לאחר שאלו לא נענו להזמנות התכופות הגיש את תביעתו בהסכמת הרבנים לבית משפט אזרחי, וכאמו נסתיים המשפט בשבוע שעבר.

פסק הדין המנומק שהוצא על ידי שופט גוי נוצרי ממוצא אירי היה לטובת הצעיר, והוא עורר סערה בקרב יהודי ארצות הברית…".

את הסיפור המרתק העומד מאחורי כתבה זו פרסם הרב משה שרר, נשיא 'אגודת ישראל' בארצות הברית, בגליון השני של ירחון 'דאס אידישע ווארט', שיצא לאור בחודש שבט תשי"ד. הרי הוא לפניכם:

הרשל פישר לא היה רב ולא גאון, אלא איש מכירות פשוט. חבר מן השורה בסניף 'אגודת ישראל' בבואו פארק. מעולם לא ראוהו דוחק עצמו לשררה. תמיד היה הוא מתפלל בפינתו, נחבא אל הכלים אך בהגיע השעה ביצע ר' הרשל פישר מעשה אמיץ של קידוש ה' המהוה דוגמא מופתית למסירות נפש יהודית.

פניה של היהדות הדתית באמריקה בשנות התש"י היו שונות לחלוטין מפניה היום. אולם דוקא באותה תקופה חומרית ומגושמת כאשר ה'דולר' השתלט על הנשמה ושיחד אותה עד כדי התכחשות עצמית לזהותה, התרחש אותו הסיפור. ומעשה שהיה כך היה:

היה זה בקיץ תש"י. ר' הרשל פישר שהיה מפרנס יחיד במשפחתו, מצא עצמו באותם ימים מחוסר עבודה. מתוך שניחן בקול נעים, ביקש לנצל את כשרונו כדי להשלים את הכנסותיו. המזל האיר לו פנים ובשלהי הקיץ של אותה שנה חתם על חוזה עם בית כנסת בפילדלפיה כחזן לימים הנוראים תמורת שכר שלא אלפים ומאה דולר – סכום עצום באותם ימים.

כיהודי חרדי ברר מראש שמדובר בבית כנסת אורתודוקסי הנוהג לפי כל המנהגים המקובלים. אלא שחודש לאחר חתימת החוזה, נודע לפתע לר' הרשל פישר כי גבאי בית הכנסת נסחפו אחר המרוץ החולני של המודרניזם שפשה אז בארצות הברית, והחליטו לבטל את המחיצה שהיתה קיימת עד אז בבית הכנסת, כך שהחל מראש השנה ישבו בו גברים ונשים יחד.

ר' הרשל פישר היה נסער כולו, אך הוא לא רץ לחפש התרים וגם מנע עצמו מלהיות מושפע מחשש אבדן הפרנסה. הוא אף לא הושפע מפתויי היצר המקובלים שזו אפילו מצוה להתפלל שם כדי לקרב רחוקים. דרכו היתה ברורה לפניו; כיהודי חרדי אסור לו בתכלית לשמש חזן בבית כנסת כזה.

בתחילה ניסה להאבק. הוא התקשר לגבאי בית הכנסת וניסה להשפיע עליהם לשנות את החלטתם; מלבד טענותיו כלפיהם על עצם שינוי אופיו של בית הכנסת, העלה בפניהם אף טענה משפטית, לפיה שינוי אופי בית הכנסת משמש הפרה של החוזה שנחתם עמו. ובפרט שהיות שהוא התודע לכך רק בערב ראש השנה אפסו סיכוייו להשיג לעצמו מקום אחר לתפילה תמורת שכר הוגן.

משנפלו בקשותיו על אוזניים אטומות, ניסה להזמין אותם לדין תורה, אלא שגבאי בית הכנסת סרבו בשאט נפש ללכת לבית הדין, ותחת זאת בחרו להוציא לפועל את תכניתם.

נקל לתאר מה התרחש בלבו של ר' הרשל; נשארו ימים ספורים עד לראש השנה. חובותיו לחצו והעיקו, בשעה שעליו לפרנס אשה וילדים וכבר מתקרב החורף… אך בהיותו חדור אמונה פשוטה חיזק עצמו ושינן את הפסוק בתהילים (נ"ה, כ"ג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

לכך לאחר השתדלויות מרובות קיבל משרת חזנות בבית כנסת צדדי, תמורת שכר מגוחך של מאה דולר בלבד.

אף כעבור הימים הנוראים התקשה ר' הרשל פישר לעבור לסדר היום. הוא היה משוכנע כי מדובר בפרשה שאסור להחריש עליה; מלבד הנזק הכספי, היה כאן ענין עקרוני של פריצת מוסכמות מסוכנת: בית כנסת זה אף לאחר שהנהיג ישיבה מעורבת של גברים ונשים בשעת התפילה, המשיך להציג עצמו כבית כנסת אורתודוקסי, והסיכון כי בתי כנסת אחרים ילכו בעקבותיו היה גדול.

תהליך מסוכן זה של טשטוש ושל סילוף דמותה של היהדות החרדית עורר כאב עמוק בנשמתו הרגישה של ר' הרשל פישר והוא החליט לעשות מעשה:

כאמור, לאחר שגבאי בית הכנסת התעלמו מכל הזמנותיו לדין תורה, באישור רבותיו תבעם ר' הרשל לערכאות.

המשפט שנמשך לאורך כשנתיים תמימות התנהל סביב טענתו של פישר, שאף הביא רבנים חשובים כעדים לכך, כי בית כנסת אורתודוקסי שמכניס מנהגים אסורים מאבד את זכותו להקרא אורתודוקסי. והואיל וכך הרי שאותו בית כנסת הפר את החוזה שנחתם עמו.

לעומתו טענו הגבאים כי למרות הנהגת התערובות, נשאר בית הכנסת בגדר אורתודוקסי; הפרדה בין גברים ונשים – ניסו הגבאים ה'למדנים' לטעון – אין לה יסוד בתורה, ולפי זה דוקא פישר הוא שהפר את החוזה לאחר שסרב לשמש כשליח ציבור בבית כנסת אורתודוקסי.

המשפט נמשך למעלה משנתיים ובסיומו פרסם השופט סמיטה, נוצרי ממוצא אירי, את החלטתו הברורה. מקריאתה עולה כי בשכלו הגויי הפשוט הבין אותו שופט את העיקרון הבסיסי שאותו ניסו גבאי בית הכנסת לטשטש.
החלטתו היתה כי פישר צדק בסרובו להתפלל שם, וכי גבאי בית הכנסת חייבים לשלם לפישר את אלפים הדולרים שהפסיד בעטים. מלבד זאת בחר השופט להדגיש את נימוקים שעליהם ביסס את פסק דינו, כשבין הדברים כתב את דעתו הנחרצת:

"היהדות האורתודוקסית מחייבת מחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת. מקור החיוב הוא בתורה, ברמב"ם ובדיני ההלכה של הרב יוסף קארו. חזן אורתודוקסי איננו יכול אפוא בשל צו מצפונו להתפלל בבית כנסת 'טרפה', כלומר בית כנסת המחלל את ההלכה היהודית".

דבר המשפט ופסק הדין היו לשיחת היום בקרב יהודי ארצות הברית והעולם, והשפיע רבות על עתידה של יהדות ארצות הברית, אשר נפעמה לראות כי גם שופט גוי מבין בהגיונו הפשוט כי בית כנסת שמתכחש להלכה ברורה נהפך ל'טרף'.

'מוסף שב"ק' מקץ תשנ"ח

וכל מאמינים // גליון 259 פרשת שמות

 

מדוע הנשים מדליקות נרות שבת ולא הגברים?

מדוע הנשים מדליקות נרות שבת ולא הגברים?

שאלה:

מדוע הנשים מדליקות נרות שבת ולא הגברים?

 

תשובה:

מנהג ישראל עתיק יומין, הוא שנשים מדליקות את נרות שבת. גם ב"שולחן ערוך" נפסק ש"הנשים מוזהרות בו יותר". (או"ח סימן רס"ג, ג')

נשאלת השאלה מדוע זה כך?

ובכן, שאלה זו נשאלה כבר במדרש (בראשית רבה י"ז, ח'), וכך נאמר שם: " שאלו את רבי יהושע… מפני מה ניתן לה מצות נר שבת?" והתשובה שענה על כך רבי יהושע היא: "על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת".

כוונת המדרש היא שהדלקת נר על ידי הנשים היא תיקון מיוחד עבורן על כך שחוה, אשת אדם הראשון, גרמה לבעלה לאכול מעץ הדעת ועל ידי כך נקנסה עליו מיתה. לולא אכילת אדם הראשון מעץ הדעת הוא היה חי לעולם.

נשמה קרויה נר, ומכיוון שחוה כיבתה את נרו של אדם הראשון, דהיינו את נשמתו, לכן כתיקון לכך, כל הנשים במשך הדורות משתדלות להדליק בעצמן את נרות השבת ולא להשאיר זאת לבעליהן.

גם בתלמוד ירושלמי (דף כ' ע"א) כתוב: "אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר 'נר אלקים נשמת אדם', וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה".

הרמב"ם לימד אותנו טעם אחר, מדוע נוהגים שנשים מדליקות נרות שבת, וזה לשונו: "נשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסוקות במלאכת הבית". (הלכות שבת, פ"ה, ה"ג)

אומר ה"זוהר הקדוש: "צריכה האשה בלב שמח ובכוונה להדליק נר של שבת, שהרי כבוד העליון הוא לה, וזכות גדול לעצמה לזכות ע"י הדלקת הנרות לבנים קדושים, שיהיו נרו של העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם, ונותנת לבעלה חיים ארוכים. ומשום זה צריכה להזהר בהדלקת הנרות, שתהיה בכוונה גדולה". (תרגום מהזוהר בראשית מ"ח, ע"ב)

בספרים מבואר שהזמן בו אשה מדליקה נרות שבת, זהו זמן מסוגל להתפלל עבור בנים תלמידי חכמים, וכך כותב ה"חפץ חיים" זצ"ל: "ראוי שתתפלל האשה אחר שתגמור ההדלקה והברכה, שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה". (משנה ברורה, סימן רס"ג, סק"ב)

מה פירוש המילה מחיצה, כותל או חלוקה?

הצטרפו אלינו לשיעורים בגמרא "גמרא לכל אחד" עם הרב אבישי מלכה. 

לשיעורים ורבנים נוספים הכנסו לאתר הרב של האינטרנט בכתובתwww.ravinternet.org

שיעור בבא בתרא דף ב: – שיעור מס' 4

 

נפלה המחיצה בין הכרם לשדה החיטה

הצטרפו אלינו לשיעורים בגמרא "גמרא לכל אחד" עם הרב אבישי מלכה. 

לשיעורים ורבנים נוספים הכנסו לאתר הרב של האינטרנט בכתובתwww.ravinternet.org

שיעור בבא בתרא דף ב.-ב: – שיעור מס' 3

 

שני שכנים שיוצאים למרפסת משותפת

הצטרפו אלינו לשיעורים בגמרא "גמרא לכל אחד" עם הרב אבישי מלכה. 

לשיעורים ורבנים נוספים הכנסו לאתר הרב של האינטרנט בכתובתwww.ravinternet.org

שיעור בבא בתרא דף ב. – שיעור מס' 2

 

מהי ברכה?

מה היא ברכה?

כיהודים, אנחנו מצווים לברך את הקדוש ברוך הוא ברכות שונות ומגוונות, בהזדמנויות ספציפיות שנקבעו על ידי חכמנו זכרונם לברכה.

ישנן ברכות שאנחנו מברכים בתפילה, כמו הברכות שבתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה), והן נקראות 'ברכות שבח'. הברכות הללו באות כדי לשבח את הקדוש ברוך הוא בעיתים ובזמנים שנקבעו.

ישנן ברכות שאנחנו מברכים כשאנחנו נהנים ממעשה ידיו של הקדוש ברוך, ואלו נקראות 'ברכות הנהנין', מטרתן היא להודות לקדוש ברוך הוא על ההנאה שגרם לנו במעשה ידיו.

'ברכות המצוות' לעומת זאת, הן ברכות שאנחנו מברכים לפני קיום מצווה, כמו למשל נטילת לולב, לפני אכילת מצה בלילה הראשון של פסח, לפני הנחת תפילין ולבישת ציצית, לפני הדלקת נרות של שבת או של חנוכה ועוד.

נוסח הברכות של ברכת הנהנין וברכת המצוות, מתחיל עם פתיחה זהה: "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם", ולאחריו משתנה הנוסח כמו "שהכל נהיה בדברו", או "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".

לעומת זאת, 'ברכות השבח' מנוסחות באופן שונה, ולא כוללות את הפתיחה האמורה.

הכוונה שאנחנו צריכים לכוון במילות הברכה היא כדלהלן "ברוך" – מקור הברכה והשפע, "אתה ה'", שם ה' נכתב באותיות י' ולאחריה ה', לאחר מכן ו' ובסוף האות ה'. אבל אנחנו לא קוראים את שם השם כפי שהוא נכתב אלא אומרים "אדני". ומכוונים בזה שהקדוש ברוך הוא הוא "אדון הכל", כלומר הוא האדון של כולם ושל הכל, כי העולם כולו שייך לו על כל פרטיו ופרטי פרטיו. כמו כן אנחנו מכוונים באמירת שם ה' שהקדוש ברוך הוא הוא "היה הווה ויהיה", כלומר הקיום שלו נצחי ואינסופי. הוא תמיד היה קיים, תמיד הוא יהיה קיים וגם בהווה הוא קיים, כשהקיום שלו הוא בעצם שלטון מלא שיש לו בכל מה שקורה בעולם, ולכן אנחנו מוסיפים את המילים "מלך העולם".

את הברכות צריך לברך בקצב שלא יהיה מהיר מדי, כדי שנוכל להספיק ולחשוב מה שאנחנו אומרים בפה בזמן הברכה, ולא נסתפק במלמולים חסרי פשר.

כשמברכים על דבר מאכל, יש להחזיק אותו ביד ימין בזמן הברכה. אם מברכים על קיום מצווה, יש לקיים את המצווה מיד אחרי סיום הברכה, וכך גם ב'ברכת הנהנין', יש לאכול את המאכל מיד אחרי הברכה, ולהשתדל שלא יהיה הפסק של זמן מה בין הברכה לקיום המצווה או אכילת המאכל שעליו בירכנו.

כמובן שאסור לדבר בין הברכה לבין האכילה או קיום המצווה, ומי שדיבר בטעות, צריך לחזור ולברך את הברכה פעם שניה.

אסור לברך ברכות ללא צורך, וברכה כזאת שנאמרה ללא צורך נקראת 'ברכה לבטלה'.

ברכת הנהנין עדיף לברך בזמן שאנחנו יושבים, ואת ברכת המצוות יש לברך בעמידה. שונה מהן ברכת הנחת תפילין, שבמהלכה נהגו הספרדים ובני עדות המזרח לשבת, ואילו האשכנזים נוהגים לעמוד גם במהלך ברכה זו. כמו כן, במקרה שאדם אוכל או שותה בעמידה, יכול לברך את ברכת הנהנין כשהוא עומד.

 

מה אנחנו מתרגשים מנצחון המכבים? כבר היו לנו נצחונות שונים

שאלה:

מה המיוחד בניצחון החשמונאים על היוונים יותר משאר הניצחונות שהיו לעם היהודי במשך הדורות?

 

תשובה:

המיוחד בניצחון שהיה במלחמת החשמונאים נגד היוונים, הוא שכל המלחמה שם הייתה בדרך ניסית, הרבה למעלה הדרך הטבע. הניצחון היה דבר בלתי הגיוני לחלוטין.

ב"על הניסים", הקטע שאומרים בימי חנוכה בתוך תפילת העמידה וברכת המזון, נאמר כך: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

בזכות מה זכו החשמונאים לנס כה גדול?

ברור שהם זכו לנס משום שהם היו צדיקים גדולים, אך בנוסף לכך הייתה להם זכות גדולה ע"י המסירות נפש המיוחדת שהם עשו, וזכות זו עמדה לימינם. לבוא קבוצת אנשים קטנה, אנשים חלשים, ולצאת להלחם באויב כה עוצמתי, זה דבר שדורש מסירות נפש של ממש, וכשעושים מסירות נפש זוכים לניסים.

הגמרא במסכת ברכות (דף כ' ע"א) שואלת: " מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא (במה שונים הראשונים שהתרחשו להם ניסים, ובמה שונים אנו שלא מתחרשים לנו ניסים)?" מתרצת הגמרא: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם (אלו שלפנינו היו מוסרים את נפשם את קדושת השם, ואנו לא מוסרים את נפשנו על קדושת השם)".

יש להוסיף, שאנו מציינים באופן מיוחד את נס הניצחון של חנוכה, משום שהייתה בנס זה הצלה רוחנית עצומה לעם ישראל. רוב האויבים שקמו במהלך הדורות על עם ישראל על מנת לכלותו חס וחלילה, קמו על העם על מנת להורגם ולהשמידם באופן פיזי. היונים, מטרתם הייתה שונה, מטרתם הייתה להשמיד רוחנית את העם היהודי, להרחיקם מהתורה הקדושה ומהקדוש ברוך הוא.

עד כמה שהצלה משמד פיזי היא דבר חשוב, הצלה משמד רוחני נחשבת לדבר עוד יותר חשוב. כך מתבאר מתוך מאמר חז"ל שאמרו: " מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא". (מדרש במדבר רבה כ"ד, ד')

בשמחה רבה ניגשים אנו בימים גדולים אלו של חנוכה להודות ולהלל ה' יתברך על נס הניצחון של החשמונאים ועל כל הניסים והנפלאות שהוא עושה עמנו תמיד, בכל עת ובעל שעה.

התקשרתי לגבי בוסקילה וצעקתי לתוך השפופרת: קרה לי אסון

 מטבע גדול – כמין מדליה – מונח בכיסי בכל עת. קיבלתי אותו בזמנו ממורי ורבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב. הוא קרא לי פעם והעניק לי את המטבע הזה, לא לפני שביקש מצורף שיחרוט עליו את המילים: "בעזה"י הצלחה".

בכל ערב שבת אני מוציא את המטבע מכיסי וגונז אותו עד למוצאי השבת. בכל ימות השבוע, זה כארבעים שנה, מלווה אותי המטבע הזה, כסגולה לשמירה.

באחד מימי השישי אני מכניס ידי לכיס להוציא את המטבע, כמנהגי מדי שבוע, ו… אין כלום. המטבע נעלם כלא היה. חיפשתי כאן ושם. הרבנית עזבה את ההכנות לשבת והתגייסה לימיני למצוא את המטבע האבוד.

לבי הלם בפראות. לאן נעלם המטבע? הרגשתי כי עולמי חרב עליי. קראתי פרקי תהילים ולפתע נזכרתי כי באותו שבוע השתתפתי בבר מצווה שעשה ראש העיר שאול עמור לבנו בחוף עתלית על שפת הים. בחגיגה זו הגיעו גם הנשיא וראש הממשלה וכוחות הביטחון הקימו מגנומטר פרוביזורי על שפת הים.

כל באי האירוע היו חייבים לעבור את מחסום הבידוק לפני האולם. ואז נזכרתי, כי כשעברתי התריע המגנומטר ונאלצתי להוציא את המטבע מכיסי. לא היה שם מקום או שולחן להניח את המטבע והנחתי אותו על חולות ימה של עתלית.

מיד כשאני עובר את הבידוק בא מולי ראש העיר כרמיאל וחיבק אותי בחום. הלכנו יחד לאולם, כשהמטבע נותר מאחור. שכחתי אותו על החול. שוד ושבר.

מה עושים? איך אמצא את זה בחולות הים? השעה הייתה קרובה לשבת והחלטתי להרים טלפון לראש העיר, בעל השמחה. שאלתי אותו מה ניתן לעשות. הוא הציע לי לשוחח עם עוזרו, גבי בוסקילה.

• • •

התקשרתי לגבי וצעקתי לתוך השפופרת:  קרה לי אסון. מה קרה? נבהל גבי. סיפרתי לו על אבידתי. מה אני יכול לעזור? שאל בהתעניינות. אמרתי לו, אולי תסע לקריה בתל אביב ותבדוק מי היו אנשי הביטחון שהיו באירוע, אולי מהם תצמח הישועה?

"כבוד הרב, הוא שואל אותי, איזה מטבע זה היה? של שקל? של חצי שקל?" אמרתי לו: זה מטבע גדול כמו מדליה, חרוטים עליו פרחים והמילים "בעזה"י בהצלחה", ואז אני שומע אותו צועק לתוך הפומית: "אני לא מאמין". מה קרה? הגיע תורי להיבהל. "אני לא מאמין. המטבע שלך כאן".

מה? איך זה הגיע אליך? כאן היה תורי להשתומם. מסתבר שרעייתו השתתפה בבר מצווה ולקחה הביתה את השי שחולק, בקבוק ויסקי מהודר. בעודה עורכת את שולחן השבת נזכרה בבקבוק הוויסקי והוציאה אותו מהשקית כדי להניח אותו במרכז השולחן.

ואז, באותו רגע, נופל המטבע מתוך השקית ומתגלגל ארצה. "מה זה?", היא שואלת את בעלה העסוק בדיוק בשיחת טלפון עמי. ואז היא שומעת את הצעקה שאני שומע: "המטבע שלך כאן".

זה היה דקות ספורות לפני כניסת השבת. רצתי כל עוד נשמתי בי לביתו של גבי. הוא עמד בדלת והביא לי את המטבע אותו נישקתי בדחילו ורחימו, כמוצא ידיד קרוב אותו לא ראה זמן רב.

איך זה הגיע אליכם? תחקרתי את גבי ורעייתו שעד היום הזה אינם יודעים את הסוד. אני השארתי את זה על שפת הים. אין ספק שהאדמו"ר הקדוש דאג שזה יגיע לכאן בשעה שאני משוחח עמכם, אמרתי להם.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי, מתקשר אליי גבי וקרא לי לסור לביתו. הוא ערך סעודה המונית, כי לא היה לו ספק שהרב מלעלוב ביקר בביתו… רקדו שם עם המטבע כמו עם ספר תורה בשמחת תורה.

מתוך : ב"קהילה"-  ד' תשרי תשע"ט

"דובי, אתה יכול לשוטט לך בכל העולם ולחפש את כל החוכמות, אבל בסוף תחזור אל הקב"ה ואל התורה"

 מנחמים רבים עברו בבית משפחת ויינרוט בבני ברק במהלך ימי ה'שבעה' על אבי המשפחה, הרב ד"ר יעקב ויינרוט ז"ל, מהצמרת המשפטית בארץ. היו שם ראשי ישיבות מפורסמים ואישים בכירים בעולם המשפטי והפוליטי, שאת מקצתם ייצג במרוצת השנים.

כאשר בנו, דובי ויינרוט, נשאל על דבר מיוחד מה'שבעה', הוא משיב מייד: "החברותא של אבי, ראש ישיבת פוניבז', הרב ברוך פוברסקי. הוא אמר שאין הרבה שקיימו את הפסוק בתהילים 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'. אבא הרצה הרבה לפני הצמרת המשפטית, ובכל פעם שילב בדבריו דברי תורה, והוכיח כי במשפט התורה שוקללו כל התובנות המשפטיות".

 

לימוד שנותן כוח

הבן (38), אף הוא עורך דין, תושב בני-ברק. למד בישיבות.. בנו מבקש להדגיש את הפן התורני שלו:

"אבא הקפיד ללמוד תורה בכל יום, יהיה אשר יהיה לוח הזמנים שלו. תמיד המתין לו בבית ה'חברותא'. זה דבר שנצרב בתודעה כבר מילדות. תמיד ידענו שגם אם עבר עליו יום מתיש, אבא יפתח את הגמרא וילמד בעיון.

הוא גם למד את ספר התניא עם הרב יחזקאל ספר. את החסידות גילה בשנים האחרונות, ואמר שהלימוד הזה מחיה אותו ונותן לו כוחות. העובדה שלא הרפה מלימוד החסידות עד יומו האחרון מלמדת עד כמה נשאב לתורה זו"

 

רגישות לזולת

לדברי הבן, אביו האמין באמת ובתמים שהעולם הזה הוא הבל הבלים. הוא נזכר ברגע אינטימי במחיצת אביו: "פעם אחת במהלך נסיעה ברכב, דיברנו על אמונה. זו הייתה שיחה אישית מאוד. אבא אמר לי: 'דובי, אתה יכול לשוטט לך בכל העולם ולחפש את כל החוכמות, אבל בסוף תחזור אל הקב"ה ואל התורה".

הרבה למד דובי מאביו, אבל הוא בוחר לציין את הרגישות לזולת: "לכאוב את כאבו של השני ולשמוח בשמחתו. להשתדל תמיד לתת מילה טובה לזולת, ולעזור בגמילות חסד כשצריך".

 

להתבונן בטבע

כמה חודשים לפני פטירת אביו נפרד דובי גם מרעייתו חני ע"ה, שהלכה לעולמה אחרי מחלה קשה. איך מתמודדים עם שתי טרגדיות כאלה? "קודם כול", הוא משיב, "אני לא רואה בזה טרגדיות. זכיתי לחיות קרוב מאוד לשני ענקי רוח, שבאו לעולם הזה לזמן מוגבל. אמת, קשה לאבד אותם, אבל למדתי מהם מהי אמונה ואיך מודים על הטוב שיש. אני מתמקד בדברים הטובים ומרגיש בר-מזל".

רעייתו ע"ה זכתה לחזק המונים באמונתה הלוהטת, גם ברגעים הקשים ביותר (בימים אלה יצא לאור הספר 'שבת שלום חני', המרכז את מאמריה על פרשיות השבוע). "היא כתבה פעם אחת משפט שמאפיין מאוד את ההסתכלות שלה על העולם: רבי עקיבא החליט ללמוד תורה אחרי שהתבונן במים המטפטפים על אבן ויוצרים בה חור. חני ביקשה שגם אנחנו נרים את העיניים מהצגים ונדע להתבונן ביפי הבריאה, וללמוד לקחים לחיינו", אומר דובי.

 

מתוך שיחת השבוע/ פרשת ויצא / ח' בכסלו תשע"ט

 

למה כל כך חשוב להדליק נרות חנוכה?

למה כל כך חשוב להדליק נרות חנוכה?

מאת הרב יעקב שטיר

אחת מהמצוות החביבות ביותר על עם ישראל היא הדלקת נרות חנוכה, ובאמת,

בהלכה ניתנת חשיבות מיוחדת וגדולה למצוה זו. ב"שולחן ערוך" (או"ח סימן תרע"א, א') נפסק:

צריך לזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק".

הטעם הפשוט לחשיבות הגדולה של מצוה זו, היא משום שמצוה זו באה לפרסם את הנס הגדול של ניצחון החשמונאים

ונס פך השמן שהספיק לשמונה ימים.

אך יש גם רובד יותר עמוק בעניין הנרות חנוכה…

מצאנו בכמה מקומות שעניין הנר מורה על אור רוחני גבוה. בפסוק (משלי ו', כ"ג) כתוב: "כי נר מצוה ותורה אור".

המצוה נקראת נר משום שהיא מביאה אור גדול לנשמה. גם הנשמה עצמה נקראה נר, כפי שכתוב (משלי כ', כ"ז): "נר ה' נשמת אדם".

היוונים גזרו גזירות קשות על עם ישראל

לא גזירות של שמד פיזי, אלא גזירות של שמד רוחני. רצונם היה לעקור את הקשר של עם ישראל לנשמותיהם,

לנצחיותם ולאור הגדול של התורה הקדושה. מניעת אותו אור מעם ישראל הביאה חשכות רוחנית גדולה לעם.

זו הסיבה שחז"ל ביארו שהמילה "וחושך" הכתובה בתורה בספר בראשית בפסוק "וחשך על פני תהום" (א, ב'),

מרמזת על גלות יוון, שכן גלות זו "החשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן" (בראשית רבא ב, ב').

החשמונאים במסירות נפשם הצליחו לגבור על היוונים ולהאיר מחדש את העולם באור רוחני נפלא ונשגב.

הם הדליקו את המנורה שהייתה במקדש אשר ממנה האיר אור רוחני גדול בעולם. באותה מנורה נעשה כידוע נס פח השמן,

מה שגם מורה על העוצמות הרוחניות האדירות שהיו שם.

ימי החנוכה נקבעו להיות באמצע החורף, בימים בהם במשך היממה יש יותר שעות חושך מבשאר ימות השנה.

את אותם ימים חשוכים אנחנו מאירים ע"י נרות החנוכה.

בכל שנה ושנה אנחנו מדליקים נרות חנוכה בכדי להכניע מחדש את קליפת יוון ואת החשכות הגדולה הבאה בעקבותיה,

ומביאים אנו בזאת לעצמנו ולעולם כולו יותר אור רוחני.

נפלתי במשחק כדורגל, איך אחזק את האמונה שהכל מהקב"ה?

נפלתי במשחק כדורגל, איך אחזק את האמונה שהכל מהקב"ה?

 

שאלה

שלום וברכה.

אני בן 19 בישיבת הסדר ארבעה חודשים לפני גיוס לקרבי ולפני שבוע נפלתי 

במשחק כדורגל ונחבלתי בחוזקה ביד ובברך. ברוך ה זה לא שבר רק מכה חזקה

ובברך אני צריך לעשות השבוע בעז"ה mri לזיהוי חומרת הפציעה. אם יתברר חס 

וחלילה שמדובר במשהו רציני כנראה שייקח שיקום ארוך ולא אוכל להתגייס כמו שחלמתי.

אני חייב לציין שאני מחכה ומתאמן כמה שנים כבר לגיוס וזה החלום שלי. אני רוצה להאמין

ב100 אחוז שהכל מהקב"ה בכל מקרה ומה שהוא ירצה זה הדבר הנכון והטוב עבורי.

לפעמים קשה לחשוב ככה ועולות תהיות..

איך מחזקים את האמונה בקב"ה ?

 

תשובה

שלום

אתה צודק, זה ברור שכל מה שקורה לנו בחיים מגיע מאת הקב"ה, וכל מה שהוא עושה לנו,

זה רק לטובתנו. הבעיה היא שקשה לנו להרגיש זאת, משום שהמוח שלנו רגיל לחשוב באופן אחר.

כדי שנצליח לקיים את הנאמר "וידעת היום והשבותך אל לבבך" – להרגיש את מציאות השם יתברך

והטבתו איתנו בכל רגע ובכל עניין ועניין, עלינו להרבות במחשבות של אמונה ובטחון. ככל שנרבה

יותר במחשבות שכאלו, כך הדברים יחדרו יותר פנימה ללבנו ונצליח לחיות על פיהם.

גם תפילה עם כוונה מועלת מאד לחיזוק האמונה. בתפילה אנו הרי מבטאים באופן חזק ביותר את

היותנו תלויים רק בחסדו יתברך, ושום גורם אחר לא יכול לשנות את מצבנו.

חשוב גם להבין שהשכל שלנו בנוי באופן שהוא כל הזמן מטעה אותנו ונותן לנו לחשוב ולהרגיש שהטבע

פועל ומשפיע, ושיש דברים רעים בעולם שאין בהם תועלת. השכל שלנו מקשה עלינו להרגיש

ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ו"שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

הקב"ה בכוונה נתן לנו שכל כזה, משום שעיקר מטרת ביאתנו לעולם היא לגלות את הקב"ה בתוך

אותו הסתר ולהאמין בו באמונה שלמה. ברגע שנבין שהשכל שלנו בטבעו קולט, משיג ומבין את

ענייני הנהגת העולם באופן מוטעה, נבין גם שלא כדאי להתייחס למחשבות ההגיוניות שהשכל

מביא לנו. במקום שההיגיון מסתיים שם מתחילה האמונה, כלומר, האמונה היא מעל ההיגיון.

צריכים כביכול לסתום את השכל שלנו לגבי דברים שסותרים את האמונה הזכה ולחשוב רק מחשבות של אמונה.

אנחנו וודאי לא יותר חכמים מהקב"ה ולא מתחילים להתקרב אפילו לאפס קצהו של חכמתו

והבנתו מה הכי טוב לאדם. לכן הטוב ביותר הוא לא להתייחס לשכל שלנו ולחיות עם מחשבות והרגשות של אמונה.

במבט של אמונה, גם הייסורים הכי קשים שלא עלינו שישנם בעולם, הם אך ורק לטובתנו,

ועלינו להודות לשם יתברך עליהם ואף לשמוח בהם. את זאת לימדונו חז"ל באומרם במשנה:

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והגמרא מסבירה שיש לברך על הרעה

באותה שמחה שבה מברכים על הרעה.

 

בברכה

יעקב

 

זמני צום עשרה בטבת

זמני צום עשרה בטבת שנת תשפ"א 2020

 

הצום מתחיל עם עלות השחר, ומסתיים בצאת הכוכבים.

במהלך כל היום אסור לאכול ולשתות.

ראוי גם להימנע מטיולים או פעילות חווייתית ביום זה.

אבל לא נוהגים מנהגי אבלות נוספים כמו בתשעה באב, ולכן מותר לשבת על כסא רגיל, מותר להתרחץ ועוד.

ילדים אינם צריכים לצום בצום זה בכלל, והחיוב לצום הנו רק מגיל 12 לבנות ומגיל 13 לבנים.

נשים מעורבות, אנשים הסובלים ממחלה, מי שאינו חש בטוב ועוד, ישאלו רב פוסק הלכות אם הם צריכים לצום או לא.

כך גם לגבי יולדת בחודש שאחרי הלידה, ונשים מניקות.

 

 

להלן זמני צום עשרה בטבת:

יום שישי י' בטבת תשפ"א • 25/12/2020 • בברכת צום קל

 

הצום מתחיל עם עלות השחר, ומסתיים בצאת הכוכבים.

במהלך היום אסור לאכול ולשתות.

ראוי גם להימנע מטיולים או פעילות חווייתית ביום זה.

אפשר לחזור בתשובה גם בגיל מבוגר?

שאלה:

כבוד הרב יש לי שאלה,

אני בן אדם מבוגר אחרי גיל 70, נשאלת השאלה האם גם אני בגילי יכול לחזור בתשובה, ויכופר לי החטאים, או שחייבים לחזור בתשובה רק בגיל צעיר

תודה רבה

 

תשובה:

ללא ספק גם אדם מבוגר, ואף אדם זקן, יכול לחזור בתשובה ולמחוק על ידי כך את את העבר הלא טוב שלו.

בגמרא במסכת קידושין (דף מ' ע"ב) כתוב במפורש: "אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ב) 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'".

יתכן שלאדם מבוגר שמרץ הנעורים כבר לא פועם בקרבו יהיה יותר קשה לתקן את מעשיו להתחיל דף חדש בחיים, אך עם רצון חזק, הוא וודאי יצליח בעזרת השם. לעולם אסור להתייאש.

אחד הראשונים הנקרא "המאירי", כתב דברי חיזוק בעניין זה, וזה לשונו: "אל יתייאש אדם מן התשובה, אפילו נתיישן בעבירה ונזדקן בעונות, כל שהוא מפלגי בתשובה ומת מתוכה, קונה עולמו. ועל כיוצא בו אמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) 'תשב אנוש עד דכא (תהילים צ', ג') – עד דכדוכה של נפש'. והוא שאמרו בכאן יש קונה עולמו בשעה אחת". (מסכת ע"ז דף י"ז ע"א)

עוד מצאנו כתוב ברמב"ם: "ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה (את העבירות שהיה עושה כשהיה יותר צעיר), אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונתיו נמחלין, שנאמר (קהלת י"ב, ב') 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם', שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו". (הלכות תשובה פ"ב ה"ב)

למרות שכאמור תשובה מתקבלת בכל גיל, וודאי עדיף מאד לחזור בתשובה בגיל צעיר, וככל שמקדימים לעשות זאת, כך יותר טוב. שלמה המלך עליו השלום כבר אמר: " וזכור את בוראך בימי, בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת י"ב, א'), ורש"י מפרש ש"ימי הרעה" הכוונה ל"ימי הזקנה והחלשות".