Monthly Archives: נובמבר 2018

והדמעות שזלגו ממני, יכלו להשקות גינה שלימה

 אפרת ברזל

אמא שלי שותפה לקבוצה של חובבי גינון. אחת החברות בקבוצה, שמה נורית קופרמן. שלחה לפני כמה שבועות את המילים הבאות ואמא שלחה לי. וכך כותבת קופרמן.

בגינה שלי מטפלים זוג גננים. זוג מיוחד ממאה שערים, אם להיות ספציפיים, מבתי אונגרין, הכי אונגרישע הייזר שיש, הוא בחליפה ארוכה, זקן ופאות היה גוזם עצים, מנסר ענפים מתפרעים, מנכש עשבים שוטים. היא בחליפה כחולה ומטפחת שחורה, הייתה שותלת אמנון ותמר ורקפות בחורף, גרניום וסלסלי כסף בקיץ, הייתה מעיפה עלים יבשים עם המפוח הזה. היא תמיד הייתה שמחה עם כל פעולה בגינה וידעה להרצות באריכות על ההבדלים בין הפטוניה המפלית, לציניה הכדורית והוא היה מקשיב לה תוך כדי שהוא והיא הופכים את הגינה לירוקה וצבעונית כמו שאני אוהבת. כך כל חודש, במשך שנים ארוכות, הם נהגו לדבר ביחד אל הפרחים שלנו בפרחים (באמת, פרחים בדיוק כמונו, צורכים אהבה, בדוק), עברנו יחד את השלג הגדול והעצים שהוא שבר, עברהו יחד את השמיטה הגדולה והאדמה שיבשה, ואחרי שניהם הם עבדו קשה, מאד קשה לשקם אותה, את הגינה. ויום אחד, לא יודעת לשים את האצבע בדיוק מתי, הוא הפסיק לעבוד, הוא רק היה מגיע, עומד בשקט, והיא הייתה עובדת קשה, גוזמת, מנסרת, מנכשת.

מעיר לה פה ומעיר לה שם וידיו משולבות לאחור.

וככה מידי פעם הייתי צופה מהחלון, או בדיוק יוצאת מהבית או חוזרת ועוקבת אחריהם. ואני זוכרת שיום אחד חשבתי לעצמי, מה יש לו? למה הוא נותן לה ככה לעבוד קשה, לא יותר סביר שהוא יעבוד והיא תצפה? ויום אחד הוא הפסיק לעמוד לידה ולצפות, הוא נשאר בטנדר הגנני שלהם, צופה מתא הנהג, מביא ומחזיר אותה והיא עמלה שם לבד ותמיד עם חיוך ומרץ נעורים, מבדילה בין פקעת לפקעת, צוחקת כשהיא מדברת על הפרחים, כאילו היו הילדים שלה ומנקה בהתלהבות עלים צהובים מהאבוקדו הגבוה שאבא שלי שתל כשעברנו לכאן.

בשבוע שעבר חזרתי מהשבעה שלו.

בשבוע שעבר, הוא פשוט נפטר.

בשבוע שעבר הבנתי שכשהוא "נתן לה לעבוד לבד" הוא פשוט לא היה מסוגל לעבוד, כי המחלה אכלה לו את הגוף, אבל הוא לא סיפר ולא התלונן, גם היא לא סיפרה ולא התלוננה, הוא פשוט בא איתה שלא תהיה לבד והם יוכלו להמשיך לחייך יחד אל הצמחים והיא הביאה אותו איתה, כדי שלא ישאר לבד עם המחלה במיטה.

ואני שלא ראיתי 'שלט של מחלה' על הכיפה, לא הבנתי ולא דנתי לכף זכות. הדמעות שזלגו ממני, יכלו להשקות גינה שלימה.

וכשראיתי בשבעה, את האתרוג הענק שהוא שתל שם בחצר הגדולה והמשותפת בבתי אונגרין, אתרוג נדיר, בעיר שבה לא מצויים אתרוגים, צומח בין כבסים שתלויים על חבל, לגינה הזעירה שהם שתלו שם יחד בכמה עשרות אדניות, האתרוג הזה סימל אותו, אתרוג של הדר, של תורה ומעשים טובים יחד.

הבנתי שאני אתגעגע.

אני אתגעגע אליהם באים יחד לגינה שלנו, למרות שהיא תמשיך לבוא ולספר לפרחים את הסיפור החודשי.

אני אתגעגע להלכות שהוא לימד אותנו, על ענפי הפרי שאסור לנסר ומתי מותר לאכול את הפסיפלורה.

אני אתגעגע בשלג כשיפלו עצים ובשלכת כשעלים צהובים יכסו את הכל. אני אתגעגע, ואבטיח לעצמי לדון לכף זכות, את כל אחד, בכל מצב, אנחנו כל כך לא יודעים מה קורה אצל השני ומאיפה הוא פועל וכל כך עסוקים בלראות אותו דרך המבט שלנו בלבד.

למדתי לנסות לחשוב רק טוב על השני, למדתי לכבד כל פעולה של כל אחד גם אם לא נעשית בדרך המובנת לי. ואת הלמידה הזו, אני מקדישה לעילוי נשמתו של ר' חיים סיני בן משה צבי קרביצקי זכרונו לברכה.

ולרבקה הגננית היקרה שלנו שתחיה עד 120.

וזהו, כאן אני מסיימת, כי אני שוב בוכה.

כך נורית קופרמן, החברה של אמא מקבוצת אוהבי גינון.

ואני, אפרת, אין לי מה להוסיף.

(אפרת ברזל  מתוך קטיפה לבית י"ב באלול תשע"ח )

 

יש קשר בין הזיהום לתחילת השנה החדשה?

שאלה

שלום רב,
בלילה שבין שלישי לרביעי בסביבות אחד בלילה התחיל להתפתח אצלי זיהום,
עכשיו מרגיש הרבה יותר טוב אבל לא 100%. רציתי לשאול האם יש קשר לזה שזה קרה ממש בתחילת השנה החדשה ואם כן על מה אני צריך להקפיד יותר?

ואשמח לעוד שאלה, אני מבית חילוני וחוזר בתשובה לאט לאט לבד, רציתי לשאול איזה דברים קטנים (או גדולים) אני יכול לעשות בשביל להתחיל אפילו בקטן לשמור שבת עד שאוכל לשמור שבת כמו שצריך? בהנחה ששאר הבית לא שומר שבת כלל, אפילו לא קידוש, אין לי חדר שאני יכול להיות לבד ואין לי חברים ששומרים שבת אשר גרים יחסית קרוב אליי.

תודה רבה מראש!

דניאל

 

תשובה

שלום דניאל היקר

גם אם יש קשר בין הזיהום לזמן של תחילת השנה, זה לא דבר שאנו יכולים לדעת אותו בוודאות. יתכן שהזיהום הוא חלק מהייסורים שהקדוש ברוך הוא שלח לך בכדי לקרב אותך יותר אליו, שכן ידוע שכל צער וייסורים שאדם עובר בעולם הזה, אם הוא מקבל את הייסורים מתוך אמונה, הייסורים מכפרים לו על עבירות ומוסיפים טהרה לנפשו.

 בכל אופן על כל צער שאנו חווים, עלינו להאמין שהדבר הגיע מאת הבורא יתברך, והכל נעשה רק לטובתנו. יהודי עם אמונה שלמה, מודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שקורה לו, בין על הדברים הטובים ובין על הדברים שנראים בעיניו כלא טובים.

שמחתי מאד לקרוא את מה שכתבת על ההתקרבות שלך לתורה ולאבינו שבשמים. כל פעם ששומעים על עוד בן יקר שחוזר לאבינו שבשמים זה משמח ומרגש. אשריך!

 לגבי שמירת שבת אתה יכול להתחיל עם כך שאתה לא מדליק אש בשבת (כגון לא להדליק את הגז בכדי לחמם לך אוכל), אתה יכול להשתדל לא להדליק או לכבות את האור בשבת, לא להשתמש במחשב בשבת וכדו', לפי מה שמסתדר לך בשלב הזה.

 למרות שלפי איך שאני מבין אתה נמצא בשלב די התחלתי, הרבה פעמים מומלץ גם בשלבים כאלו, ללכת לבית כנסת בשבת. כשאתה בבית כנסת אתה מרגיש הרבה יותר את האווירה של השבת ואווירה של קדושה. חוץ מהמצוה של התפילה בבית כנסת שאתה מרוויח, הדבר יכול לתת לך יותר כוחות לשמור שבת.

 לגבי קידוש, אם אתה מרגיש רצון לעשות קידוש בשבת, אז כדאי שתדע שבאופן עקרוני אין שום מניעה מלעשות קידוש בלי המשפחה. לא צריך לעשות קידוש עם ארוחה רצינית, אפשר לעשות משהו מינימלי. דהיינו לקחת כוס עם מיץ ענבים (מיץ שכתוב על הבקבוק שלו שהוא טוב לקידוש), להגיד את נוסח הקידוש, לשתות את המיץ ענבים ולאכול איזה לחמניה או פרוסת לחם. באופן כזה כבר יוצאים ידי חובת המצוה של קידוש וסעודת שבת. כמובן שאם אתה יכול להוסיף עוד מאכלים בכדי שיהיה לך יותר "עונג שבת" זה עדיף, אך כאמור הדבר לא מחוייב.

 אתה יכול גם לדאוג לקצת חטיפים או דברים טעימים אחרים שיהיו לך לכבוד שבת. כך תוכל להרגיש יותר נעימות ותענוג בשבת.

 אם יש איזה שיעור תורה שמתאים לך ושאתה יכול ללכת אליו בשבת, זה וודאי יהיה דבר מצויין.

אם תזדקק לעוד עזרה בהתחזקות, נשמח לעזור.

 בהצלחה ובברכה

יעקב

קניתי בזול ומכרתי במחיר השוק, האם זה מותר?

שאלה

קניתי למישהו שאני מכיר מוצר בזול, ומכרתי לו את זה כפול במחיר.

למרות שהמחיר האמיתי של המוצר הוא יקר יותר, והוא קיבל את זה

בפחות ממחיר השוק, האם זה נחשב גזל ואני צריך להחזיר לו את כספו?

או שמותר לקנות ממקום ממש זול ולמכור במחיר השוק? למרות שלי זה

עלה חצי מחיר פחות.

תשובה
אברהם שלום וברכה

אם קנית בכספך ומכרת פחות ממחיר השוק, אין חשש אונאה, ואין

איסור בדבר, ואדרבא תבא עליך ברכה. אם חברך נתן לך כסף לקנות

עבורו את המוצר, ראוי ליידע אותו שהנך מרוויח, רק שאתה מוכר לו יותר

זול ממחיר השוק, כדאי גם לומר לו שאם תמצא הצעת מחיר זולה יותר אני

אתן לך את ההפרש [כמובן לקבוע זמן שבו הוא יכול למצוא הצעת מחיר זולה יותר].

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מאיזה גיל אפשר ללכת לבית הכנסת לסליחות?

מאיזה גיל אפשר ללכת לבית הכנסת לסליחות?

 

שאלה

מאיזה גיל אפשר ללכת לבית הכנסת לסליחות מפני שהילדים הקטנים רוצים?

 

תשובה

שלום וברכה

אין הגבלה מאיזה גיל שהנך חושב שזה נכון חינוכית. וכמובן בגיל שלא

יפריעו לשאר המתפללים. באופן כללי אם מדובר בילדים קטנים שהשהות

הארוכה בסליחות יגרום להם סבל, והם יזכרו זאת כעול, עדיף לתת להם טעימה

מהנה קצרה.

עד בר מצוה המצוה הוא רק חינוך, כלומר להאהיב ולהרגיל את הילד לעשות את

המצוה בהנאה ובחשק. ובעיקר חשוב הפרגון לאחר המאמץ. ופרגון על התקדמות

ולו הזעירה ביותר ממה שהיה אתמול. לדוגמא ילד שראית שמעשמם לו, ובכל הוא

נשאר במקום [להבדיל מאתמול], גם אם הוא חלם רוב התפילה. חשוב לפרגן אח"כ

כמה ההשתתפות שלו יחד עם כולם חשובה, ושה' ראה את המאמץ, אם יש לך יכולת

כדי לתאר בלשון ציורית מה זה עשה בשמים, ואיך בזכותו המון חולים יתרפאו, ובעיקר

המון ילדים שנגזר עליהם לחלות לא יחלו בכלל. ומה אמן יהא שמיה רבה אחד פועל.

תוכל גם להוסיף כל פעם שהיה קשה וחטפת עוד מילה אתה יודע מה עשית. ועל זה הדרך כפי הענין.

 

ברכה והצלחה

גמר חתימה טובה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

ברכה והצלחה

גמר חתימה טובה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות

המתכון הסודי של "מיסיס פילדס"

הסיפור של גב' פילדס מרתק אותי תמיד, שווה להקדיש כאן כמה דקות.

וכך כתב העיתונאי בנימין חינקיס

גב' פילדס, הינה חברת מאפים ועוגיות מפורסמת בארצות הברית. החברה נקראת, לא קשה לנחש, על שמה של המייסדת – גב' פילדס, אשר במשך שנים אפתה עוגיות בהן משולבים שבבי שוקולד, הידועים בכינוי המפורסם: "שוקולד צ'יפס".

העוגיות שלה היו שונות: הן היו גדולות מהרגיל, בכדי שלא יאכלו מהן הרבה ולא ישמינו (אם ניתן לסמוך על כך) והן היו רכות – להבדיל מעוגיית השוקולד צ'יפס שכולם הכירו (ומכירים גם כיום), שהיתה פריכה.

גב' פילדס קיבלה המון מחמאות מן השכנות, המכרות ובני משפחתה – שהיללו את המתכון הייחודי שלה עבור עוגיות אלה.

בשנת תשל"ז החליטה גב' פילדס, שהיא רוצה לפתוח חנות קטנה בפאולו אלטו שבקליפורניה – עיר הולדתה ולמכור בה את העוגיות שלה.

"רציתי לתת משהו" – כתבה לימים באוטוביוגרפיה שפירסמה. "רציתי להיות חלק מהדברים, לחלוק עם אחרים. ומה שהיה לי לתת, במקרה, זה עוגיית שוקולד צ'יפס מצוינת".

היא החלה לשתף אנשים קרובים סביבה ברעיון, אך כולם סברו שמדובר ברעיון נואל, שאין לו שום סיכוי להצליח.

בעלה, שהיה כלכלן, נהג להזמין לביתם בקביעות את לקוחותיו העסקיים. גם הם הכירו את העוגיות המשובחות של עקרת הבית ואהבו אותן מאד, אך גם הם היו בדעה חד-משמעית לגבי הרעיון לפתוח חנות לממכר העוגיות:

"זה רעיון גרוע", ענו בפה מלא (בעוגיות). "זה בחיים לא יצליח. כדאי להניח לזה".

"כל המקצוענים היו נגד הרעיון, אך זה לא נתן לי מנוח" – הוסיפה וכתבה בקורות חייה: "לא יכולתי להבין את זה. ידעתי שאני לא מתוחכמת, אבל היו לי עיניים לראות. זה הרגיש כאילו הם אומרים דבר אחד, אבל מראים משהו אחר לגמרי. לא היה בזה שום הגיון".

כאשר התבקשו אנשי העסקים להסביר למה הרעיון נראה להם כל כך גרוע, הם הגיבו במספר רב של תובנות:

"אמריקה רוצה עוגיית שוקולד צ'יפס פריכה. לא גדולה ורכה"…

"חוץ מזה, הגב' פילדס צעירה מדי", אמרו. "אין לה לא כסף, לא נסיון בעבודה ולא השכלה פורמלית בעסקים. מה היא כבר מסוגלת לדעת על הקמת עסק?"

ומגוון סיבות מסיבות שונות, שאמורות היו לרפות את ידיה.

אולם גב' פילדס החליטה – למרות הכל – ללכת עם תחושתה ועם המחמאות שזרמו מכל עבר לעוגיותיה הייחודיות. אמנם, לא היה לה די ממון כדי לפתוח את החנות ולכן פנתה אל הבנקים במטרה ללוות את הכסף.

אך גם כאן ציפתה לה אכזבה. היא נתקלה באותו יחס חסר-אמון וחסר-הצדקה שיש בהרפתקה זו. כל בנקאי ששותף ברעיון, חשב שמדובר ברעיון הזוי.

כולם פרט לבנקאי אחד…

פקיד אשראי בשם אד סאליבן, אשר שירת בבנק אוף אמריקה, החליט להעניק את האשראי הנדרש.

הסיבה שלו, כפי שתיאר מאוחר יותר, נעוצה היתה בשני מישורים: ראשית – הוא בטח בבעל שהיה כאמור כלכלן מוכשר, שנית – גם הוא אהב מאוד את עוגיות השוקו-צ'יפס שהוגשו לפניו לטעימה…

בתאריך ד' באלול תשל"ז, פתחה הגב' פילדס את החנות שנשאה את שמה ושם העוגיה: "מיסיס פילדס צ'וקולט צ'יפרי".

ההצלחה היתה מסחררת…

לא באמת, ההיפך!

שום לקוח לא נכנס לחנות.

נואשת, סגרה הגב' פילדס את דלתות החנות והוציאה את העוגיות לרחוב, שם חילקה דוגמיות חינם לעוברים ושבים. לפחות שיטעמו, אולי כך ייהנו מהן וישובו לרכוש מהן.

והפעם, זה הצליח!

עד מהרה החלו לקוחות לפקוד את החנות.

ביום הראשון היא מכרה עוגיות ב-75$, פדיון שעלה ועלה, כי החנות הפכה לאחת ההצלחות הגדולות בשנות ה-80. החנות הצליחה עד כדי כך, שמיסיס פילדס החלה למכור זכיונות. תחילה היו לה שלוש חנויות באזור פאולו אלטו וכעבור תקופה מספרן עלה ל-15. עם הזמן, הפכו אותן 15 חנויות ל-600 חנויות בכל רחבי אמריקה ובעוד עשר מדינות ברחבי העולם.

בסופו של דבר היו בבעלותה של גב' פילדס לא פחות מ-1,000(!) חנויות תחת המותג שלה. עסק העוגיות הקטן, הגיע לשווי של מאה מליון דולר!

(מתוך מגזין סודות המודיע סוכות תשע"ט)

 

מה כ"כ מרתק בכתבה זו, כי ממנה אפשר ללמוד גם בדרכי העבודה הרוחנית של כל אחד, ואחד, אל תתייאשו גם אם כל הקרובים לכם לא מאמינים, אל תתייאשו גם אם כולם נגדכם, היו דבקים במטרה, ובסוף תזכו לחיים מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא

 

זיווג משורש נשמתי, לא הבנתי מה זה אומר?

שאלה

שלום כבוד הרב!

התחלתי להתקרב לדת ממש לאחרונה… אני צופה קצת בהרצאות של רבנים באינטרנט ונחשפתי למושג – זיווג משורש נשמתי… לא ממש הבנתי מה זה אומר… לפי מה שאיכשהו הצלחתי להבין זה ששתי נפשות משלימות אחת את השניה.

רציתי לשאול- האם קיים מצב שאקבל בשבילי משהו שאני פחות מתחברת אליו? בין אם זה תכונות אופי ובין אם זה מראה חיצוני? אולי הוא לא יתאים לי ולא אתחבר אליו כי הוא לא בדיוק מה שרציתי?

אשמח לדעת לעומק יותר.

תודה רבה!!

 

תשובה

שלום רב!

כל איש ואשה, עוד לפני שהם נולדו, נקבע משמים מי יהיה בעתיד בן הזוג שאיתו הם יתחתנו. הבן זוג נקבע בשמים לפי שורש הנשמה, דהיינו לפי החיבור שיש בנשמות בין אחד לשני.

על פי רוב, ישנה התאמה גם במערכת המושגים של העולם שלנו בין איש לאשתו. ויותר מכך, כשמישהי מחפשת את בן זוגה, והיא באה לברר אם הוא אכן מתאים לה, היא לא מבררת זאת דרך בדיקה האם אותו בחור הוא משורש נשמתה (והיא גם לא יכולה לבדוק זאת). היא מבררת זאת דרך בדיקה האם הוא מתאים לה מבחינת התכונות אופי שלו, אם היא מרגישה טוב איתו וכו'. אם נמצא שאכן ישנה התאמה בין השניים, וגם הבחור וגם הבחורה חושבים כך והם רוצים להתקדם לקראת חתונה, זה סימן עבורנו שישנה התאמה ביניהם גם על פי שורש נשמתם.

יכול להיות שאיש ואשה יתחתנו גם כשאין ביניהם כל כך התאמה, אך זה לא משהו שנעשה בכפיה, זה יתכן לדוגמה אם משמים סובבו שבאותו זמן שהם הכירו אחד את השני, הם לא הרגישו שהם לא מתאימים כל כך אחד לשני. גם במקרים כאלו, בדרך כלל כשיש רצון טוב בין שני הצדדים, ניתן ללמוד איך לחיות טוב אחד עם השני ולהנות מהחיים המשותפים, אך כל מקרה הוא לגופו של עניין.

בברכה
יעקב

הם דואגים לחיות אבל אין להם בעיה ל'אכול' בני אדם

הם דואגים לחיות אבל אין להם בעיה ל'אכול' בני אדם

 

הזהרו מן הצבועים! ישנם אנשים יפי נפש, שיסדו אגודות שונות של "צער בעלי חיים"

מתוך דאגה עמוקה לשלום החיות. יש מהם, שמתוך רחמנות על בעלי החיים לא יאכלו בשר.

יש מהם מחמירים, שאף לא ישתו חלב. יש כאלו, רחמנים בני רחמנים, שאף לא לובשים

בגד מצמר. אבל "לאכול" בני אדם – אין להם שום בעיה! יפי נפש, צבועים.

קין היה כזה. התורה אומרת: "וקין היה עבד אדמה". היא כתבה זאת כדי להדגיש שקין לא

רצה להיות רועה צאן. הוא חשש שמא לא ידע לטפל בהם כראוי… אולי לכבש יהיה חם מדי,

או קר מדי? אולי הכבש יותר, חלילה, רעב או צמא? צער בעלי חיים! אכן, "חסיד קדוש".

ומה קורה עם אותו חסיד קדוש? "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (ד, ח).

הצביעות זועקת עד לב השמים. הוא לא מוכן להיות רועה צאן, ובוחר בדוקא להיות

עובד אדמה, משום צער בעלי חיים, אבל להרוג את אחיו – לא היתה לו בעיה.

במטותא מינך, אל תהיה רחמן יותר מדי. זה עלול להוביל לאכזריות!

 

(מתוך הספר דורש ציון, פנינים משלים וסיפורים על פרד"ס התורה, מדרשותיו של הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א – פרשת בראשית)

לקוח מתוך הספר דורש ציון, של הרב בן ציון מוצפי שליט"א

אם פגעו בי למה שלא אכעס?

שאלה:

כבוד הרב, יש לי שאלה: ראיתי הרבה בספרים שכתוב, שלא טוב לכעוס, ואני תוהה עם עצמי למה לא לכעוס, אם מישהו פגע בי או יש לי סיבה לכעוס על מישהו, למה שאני לא יכעס, מה הבעיה?

ירון

 

תשובה:

שלום לך ירון.

שאלת שאלה מעניינית, אשיב לך כמיטב יכולתי

יהודי חייב להאמין שכל מה שקורה לו בחיים נעשה מאת ה' יתברך לטובתו ולתועלתו. אם אדם כועס, זה אומר שהוא לא מאמין שהדבר עליו כועס הגיע אליו מה' וזה לטובתו. אמונה היא יסוד היהדות ועליה נאמר "צדיק באמונתו יחיה". אם כן, ברור שכעס הוא דבר האסור.

חז"ל התייחסו לכועס באופן כה חמור, עד כדי כך שהם אמרו: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה". (זוהר הקדוש בראשית כ"ז)

הכועס כעס רב, יכול להגיע בסופו של דבר גם לידי עבודה זרה ממש, כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת (דף ק"ה ע"ב): " המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד. אמר רבי אבין מאי קראה? 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' (תהילים פ"א, י'). איזהו 'אל זר' שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

עוד על ההפסדים שמגיעים לאדם בעקבות הכעס, מצאנו כתוב בגמרא במסכת פסחים (דף ס"ו ע"ב): "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".

ומסכת נדרים (דף כ"ב) נאמר על הכועס שהוא "משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז') 'כי כעס בחיק כסילים ינוח', וכתיב (משלי י"ג) 'וכסיל יפרוש אולת'".

ובהמשך הגמרא שם: "כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים – מורידין אותו".

וכן נאמר שם בגמרא: "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר (קהלת י"א) 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', ואין 'רעה' אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז) 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה'".

על הנזק הרוחני העצום שמגיע למי שכועס, כותב ה"ראשית חכמה": "אין לך דבר שיסלק השכינה מהאדם וכן הנשמה אלא הכעס" (שער התשובה פרק ו', מ"ד).

ובאמת על האר"י הקדוש מסופר ש"היה מקפיד בעוון הכעס, יותר משאר כל עבירות". (שער רוח הקודש)

הבאנו כאן רק חלק מדברי רבותינו על חומרת הכעס, אך דברים אלו דים בכדי לעורר אותנו להתאמץ מאד לא לכעוס על שום דבר, ולחיות חיים שלווים מלאים באמונה ובטחון בה' יתברך.

בהצלחה יעקב שטיר

כשהנהג טרק בפניך את הדלת

 

בהרבה מקרים ניתן לראות בבירור, כיצד דבר שנראה כמשהו רע, מתגלה אח"כ כטובה. כל אחד שיש לו התבוננות, רואה את זה במהלך החיים שלו. לדוגמא: אדם ממהר לעבודה, ומגיע לתחנת האוטובוס בדיוק כאשר האוטובוס עומד לצאת לדרכו. הנהג סוגר את הדלת בפניו, מתעלם מנקישותיו ונוסע…

כמובן, אותו אדם אינו יכול לקבל באהבה את מה שקרה לו, הן מחמת הבזיון שיש לו מהזלזול של הנהג, והן מעצם האיחור שנגרם לו. אבל כאשר מתגלה לאחר מכן. שהאוטובוס שהוא רוצה לעלות אליו היה מעורב בתאונה קטלנית, הוא מקבל את הדברים קצת אחרת… הוא מודה בדמעות של התרגשות לה' שהצילו, והוא מברך את הנהג, שקודם היה רשע בעיניו, באלף ברכות.

כמובן, בזמן הנסיון אין לאדם אפשרות לדעת מה יהיה אחר כך, כי הוא אינו צופה ויודע עתידות, לכן הוא מתרגז על שיבוש בתוכניות שלו. אבל הבורא היודע את כל העתידות, שומר על האדם תמיד, כמו שכתוב: "שומר פתאים ה'" (תהילם קט"ז ו'). ואף אם לא ארעה שום תאונה לאוטובוס, יש סיבות נסתרות רבות, מדוע זה לטובה, שלא עלה על האוטובוס, סיבות שרק הבורא יתברך יודע. ועל האדם להאמין שזה לטובה, ולא להאשים את הנהג או את מי שעיכב אותו או את עצמו.

זו רק דוגמא פשוטה ושטחית, כי באמת בכל המצבים שעוברים על כל אחד, יש לבורא שיקולים וסיבות שונות, מדוע להנהיג כך אותו אדם, שיקולים שבשעת הנסיון הם בהכרח נסתרים מהאדם. אם יעמוד בנסיון האמונה, יוכל ברוב הפעמים להבין מה היא הטובה שהיתה במה שעבר עליו; אך ישנם גם דברים שישארו נסתרים ממנו עד לשלב מאוחר יותר בחייו; או שישארו נסתרים עד לאחר מותו, או עד שיבוא משיח, ויספר לכל אחד בדיוק מה עבר עליו, ומה היתה הטובה בכך.

הכלל הוא, שרק הבורא רואה ויודע בעומק את המסלול, שהאדם צריך לעבור בחייו, בגשמיות וברוחניות, לכן הוא היחידי שיודע את הטובה שתצמח מכל דבר. ודע שבהכרח לא יוכל האדם לראות את הטובה בזמן הנסיון. כי אם כן, לא יהיה זה נסיון כלל. לכן, הדרך היחידה לעמוד בנסיון היא רק על ידי אמונה שהכל לטובה.

 

הלכה ולא חסידות

ואם תאמר, שהאמונה שהכל לטובה היא השגה נשגבת, השייכת רק לבעלי מדרגה או לגדולים בחסידות, אין הדברים כן. אלא היא מובאת ב'שולחן ערוך' (אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה') כפסק הלכה לכלל ישראל: "לעולם יהא אדם רגיל לומר- כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה' – לטובה הוא עושה).

וכמו שיש חיוב על כל יהודי לקיים כל הלכה הכתובה ב'שולחן ערוך', בין בהלכות שבת ובין הלכות תפילה ובהלכות קריאת שמע וכדומה, כך מחויב הוא לקיים גם פסק זה. ומה עוד, שפסק זה – אין עליו שום מחלוקת בפוסקים. לכן, ידע האדם , שאם הבורא ציווה עליו להאמין שהכל לטובה- זה אפשרי לקיים את זה. ועל ידי העבודה ועל ידי ההדרכה שבפרק זה, יוכל להגיע ולקיים את זה. התורה היא לא בשמיים, ועל האדם לחיות באמונה שהכל לטובה.

(מתוך הספר בגן האמונה המבואר  מאת הרב שלום הרוש פרק שני תמצית האמונה)

אם אלוקים אוהב אותנו למה הוא נותן לנו עונשים?

שאלה:

כבוד הרב יש לי שאלה,

אם אלוקים אוהב אותנו למה הוא נותן לנו עונשים?

תשובה:

מאת הרב יעקב שטיר

אלוקים הוא אבא שלנו, ממש כך, וכשם שאבא חייב להעניש את הבן שלו כשיש צורך אמיתי לכך, ואם הוא לא יעשה כן, הבן שלו לא יהיה מחונך, כך אבינו שבשמים נצרך לעיתים להעניש אותנו. אבא שלא מעניש את בנו במידת הצורך, קורא לו שלמה המלך עליו השלום "שונא בנו" וכלשון הפסוק "חושך שבטו – שונא בנו" (משלי י"ג, כ"ד). כך גם הקדוש ברוך הוא, מחמת אהבתו הגדולה אלינו הוא נותן לנו עונשים, ועל זה נאמר "את אשר יאהב ה' – יוכיח". (משלי ג', י"ב)

כשיהודי מקבל עונש משמים, עליו להבין שישנם דברים אותם הוא צריך לתקן אצל עצמו, יש לו מעשים שלא רצויים בשמים. עליו לראות את העונש כהזדמנות שנותנים לו משמים לתקן אצלו את הדברים הדרושים תיקון. הגמרא אומרת במסכת ברכות (דף ה' ע"א): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג', מ') נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

בנוסף על האמור, העונשים באים גם לזכך ולטהר אותנו. אדם שעבר עבירה, נוצר בנפשו פגם ונדבקת בו טומאה. טומאה זו הנקראת בספרים גם קליפה, יכולה להזיק לו, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית, וכן היא תהווה מניעה עבורו מלקבל את כל ההטבה הגדולה המגיעה לו לעתיד לבוא. בכדי לטהר ולנקות את אותו פגם וטומאה בנפש, יש לעשות כעין "כביסה" לנפש. הייסורים, כשאדם מקבלם מתוך אמונה, מכבסים באופן נפלא את הנפש.

יש לציין שלא חייבים לעבור ייסורים בכדי להטהר, לימוד התורה וקיום המצוות מטהרים את הנפש באופן נפלא ביותר. הדבר מבואר בכמה מאמרים שחז"ל הקדושים לימדו אותנו, כגון במאמרם במדרש: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". לכן העוסק בתורה ובמצוות חושך מעצמו הרבה ייסורים ועוגמות נפש.

בימינו הכל נוח ונגיש ועדיין צריך לשמור שבת כמו בעבר?

שאלה

כבוד הרב המשיב שלום רב.

אני מעוניין לדעת מדוע בימינו שהכל נוח ונגיש עדיין יש צורך לשמור שבת בדרך בה היא נשמרת כיום?
נסיעה/ הדלקת אש/ שימוש במוצרי חשמל ביתיים לבידור וכו'

 

תשובה

שלום וברכה!

שאלתך נובעת כנראה מתוך הנחה שסיבת האיסור לעשות מלאכה בשבת היא מחמת הטירחה הרבה שבכך וההפרעה למנוחת הגוף.

אכן, הנחה זו בטעות יסודה. בשבת התורה אסרה עלינו לעשות 39 מלאכות, מה שנקרא ל"ט מלאכות שבת, ומלאכות אלו לא תלויות כלל במאמץ ובטירחה. לדוגמא, אין שום איסור מהתורה להזיז רהיטים ממקום למקום בבית במשך כל השבת (אם כי אין זה מן הנכון לעשות זאת), למרות שכמובן הדבר דורש מאמץ רב. מצד שני אחת ממלאכות השבת היא מלאכת כותב, דהיינו, שאסור לכתוב בשבת אפילו מילה אחת, ומי שעושה כן עובר בשבת על איסור תורה. ישנן עוד הרבה מאד דוגמאות לעניין, והבאתי רק דוגמא אחת בכדי להמחיש את הדבר.

העניין של מלאכות שבת, לפי המבואר בספרים, הוא לא לעשות מלאכות של יצירה, דהיינו לא ליצור משהו חדש. בהעברת רהיטים ממקום למקום לא יוצרים שום דבר חדש, אך מאידך, בכתיבה, יוצרים כאן מילה חדשה כתובה שלא הייתה קודם.

ההסבר לאיסור זה הוא משום שבשבת אנו מתעלים לדרגה אחרת לגמרי של חיים, ואנו צריכים להרגיש שיש רק בורא אחד לבריאה, שהוא יצר ועשה הכל, ועד היום הוא זה שמנווט ועושה הכל מלמעלה. באי עשיית מלאכת יצירה בשבת אנו מכריזים ומפנימים שרק אלוקים עושה הכל ובו אנו תלויים. הרגשת אמונה וביטחון כזו משרה הרבה רוגע ושלווה, וזוהי מנוחת השבת האמתית.

לאור דברים אלו, וודאי שתבין שאין הבדל בין שמירת שבת בדורות עברו לבין שמירת שבת בתקופה הנוכחית.

בברכה

יעקב

למי להחזיר את עגילי הזהב שמצאתי?

למי להחזיר את עגילי הזהב שמצאתי?

 

שאלה

לפני 3 חודשים מצאתי עגילי זהב תליתי מודעת השבת אבידה אך לא התקשרו אלי, מה עלי לעשות?
בתודה מראש.

 

תשובה

שלום וברכה

קודם כל יש לדעת האם חל עליך חיוב השבת אבידה מעיקר הדין,

או שזה רק ענין גדול לפנים משורת הדין.

ישנם שני תנאים שבהם את פטורה מהשבת אבידה:

 

א.      אם אין על העגיל סימן, מעיקר הדין העגילים שלך, ואינך חייבת בהשבת אבידה.

כל דבר שנעשה בקו היצור אינו נחשב סימן הלכתית.

סימן יכול להיות רק אם נעשה בעגיל חריטה ע"י הבעלים [מצוי שחורטים ר"ת של שם הבעלים],

או שהעגילים הונחו במקום מסוים היכול להיות סימן, או שהם היו בתוך שקית יחודית או מעטפה.

 

ב.      כמו כן במקום שניתן לשער שמרבית העוברים במקום אינם מקפידים על מצות השבת אבידה,

אין חיוב השבת אבידה. גם במקרים אלו יש מצוה גדולה וענין גדול כן להכריז ולהשיב את האבידה,

ובפרט דבר כמו עגילי זהב, שיכול להיות שיש למאבדת קשר רגשי רב אליהם, ויתכן שהם נקנו

ברוב עמל ויגיעה. ואין ספק שמה שטרחת ופרסמת קיימת מצוה גדולה. אולם כעת העגילים

הלכתית שלך, ואת יכולה לעשות עמהם מה שתרצי.

 

אם קיימים שני התנאים הנ"ל, יש בהם סימן, וגם נמצאו במקום שרוב העוברים שם מקיימים

השבת אבידה, נשאר חיוב השבת אבידה. אך מותר לך לשום את שווים הכספי, ולרשום אצלך

אלו ואלו הסימנים, ואם ימצא המאבדת אני חייבת לה סכום זה. או לחלופין אם את מאמינה

שכבר אין סיכוי יותר למצוא את המאבדת, ניתן לתרום את העגילים לצורכי רבים, למשל

לארגון הנותן לכלות עניות צרכי נדוניה.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

כאשר האורח היה מרבה באכילה, היה גם הרבי מרבה באכילתו

כאשר האורח היה מרבה באכילה, היה גם הרבי מרבה באכילתו

 

רבי שלמה זלמן פרידמן שליט"א, רב בעיר לייקווד שבארצות הברית,

בלקט מופלא של סיפורים, מהכנסת אורחים של גדולי ישראל

  • ידוע שבעל ה"חפץ חיים" זכותו תגן עלינו, כשהיו לו אורחים לסעודות שבת קודש,

    היה ממהר ומקדש מיד, ולא אמר תחילה את תפילת "שלום עליכם" שנאמרת למלאכים,והיה מתבטא במתק לשונו: "המלאכים יכולים להמתין, אבל האורחים, הם אינם יכולים להמתין"…

בזקנותו של החפץ חיים, התארח אצלו אדם אחד, והחפץ חיים טרח עבורו בכבודו ובעצמו –

הוא הציע לו את המטה והניח בעצמו את הסדינים עליה – והאורח שלא הרגיש בנעימות

מזה שהחפץ חיים בעצמו טורח לפניו, אמר לו: "אני יכול לעשות את כל זה בעצמי, אתם

לא צריכים לטרוח כל כך עבורי!". השיב לו החפץ חיים: "ככה?! וכי מחר אתה תניח תפילין

עבורי גם כן?! – מה יש לי מזה שאתה יכול לעשות את זה בעצמך – האם יכול אתה לפטרני

מהמצוות המוטלות על גופי לעשותן?!"…

  • רבי לוי יצחק מברדיטשוב סנגורם של ישראל, היה סמוך על שולחן חמיו העשיר כמהשנים

    אחר חתונתו, וחמיו היה מכניס אורחים גדול, ופעם הבחין איך שחתנו הנעלה רבילוי יצחק טורח בעצמו ומשמש את האורחים בכבודו ובעצמו. תמה חמיו ואמר לו: "הלא

    יש לנו משרת גוי, וכי למה לך לטרוח בעצמך? הלא תמורת כמה רובלים נוספים יוכל הגוי

    לעשות את כל זה!". השיב רבי לוי יצחק לעומתו בהתלהבות דקדושה: "וכי מצוה גדולה זו

    של הכנסת אורחים- אתן מתנה לגוי, ועוד אשלם לו על כך?!"…

  • האדמו"ר רבי דוד מלעלוב זצ"ל היה זהיר מאוד במצות הכנסת אורחים, ומנהג כשר היהלו לרבי,

    לנהוג כמנהג האורחים כדי שירגישו בנוח, ממש כמו בביתם. כאשר האורח היהמרבה באכילה, היה גם הרבי מרבה באכילתו, ואם האורח היה מרבה לשתות, היה הרבי

    גם הוא מרבה בשתייתו, והכל כדי שהאורחים ירגישו בנוח ולא כזרים. פעם אחת אירע,

    שאחד האורחים העניים אכל אכילה גסה ביותר, והרבי, שהקפיד בכבוד האורח ורצה שירגיש

    בנוח, הרבה גם הוא לאכול כמידת האורח – אף שהדבר עלה לו בקושי רב. כאשר שאלוהו

    תלמידיו מנין לו מקום כה רב בגופו המצומק, וכיצד היה יכול לאכול אכילה גסה כל כך? השיב

    הרבי בנועם שיחו

    "כשם שיש לי בדירתי מקום מיוחד עבור האורחים, כך יש לי בקיבתי פינה מיוחדת לאורחים"…

  • הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה מופלג מאוד במדת הכנסת אורחים, והיו מסתובבים אצלו בבית

    אנשים גלמודים ועניים, כאילו זה הבית שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. פעם ניגש אליו אחד העניים,שכבר תקופה ארוכה השתכן לו בביתו של רבי אריה, ושאל את רבי אריה מבלי שידע כמובן שהוא

    בעל הבית, שהיות והוא כבר שוהה כאן כמה שבועות, ואף אחד לא אמר לו בינתיים מאומה, ולכן

    הוא שואל אותו שמא הוא יודע עוד כמה זמן הוא יכול להישאר שם? השיב לו רבי אריה בתמימות:

    "הַאֲמֵן לי, גם אני כבר נמצא כאן יותר מכמה חדשים, ועדיין אף אחד לא אמר לי לעזוב את המקום –

    אתה יכול להישאר כאן עד מתי שתרצה"…

  • הרב דב וַידנפלד שנודע בכינוי הרב מִטְשֶׁעֶבִּין, היה אומר, שאדם שהוא מכניס אורחים, והוא רוצה

    לבחון את עצמו אם הוא מהדר במצוות הכנסת אורחים בתכלית ההידור – יבדוק עצמו כך, שאם האורחיכול להיכנס למטבח ולעשות לעצמו קפה באין אומר ודברים, ידע נאמנה שהוא מהדר במצוות הכנסת

    אורחים בתכלית ההידור. ומסופר על אחד מגדולי וצדיקי הדור, שכשהיה מכניס אורחים, היה טורח

    למענם בגופו ממש, ובעת שהיו ישנים, היה מכסה אותם בלילות הקרים בכבודו ובעצמו, וכאשר הבחין

    שנעליו של העני – המונחות אצל המטה – היו קרועות ובלויות, היה מחליף אותן בנעליים חדשות, ולמחר

    כשהעני היה קם היה מוצא נעליים חדשות אצל מטתו.

 

מה עדיף, ללמוד תורה או להתפלל?

שאלה:

מה עדיף, ללמוד תורה או להתפלל?

תשובה:

התורה והתפילה הן שתי מצוות שקשורות זו לזו והולכות בד בבד. כדי להיות יהודי טוב ההולך בדרך הנכונה, יש למצוא את הזמן גם ללימוד תורה וגם לתפילה.

 אם לומדים תורה ולא מתפללים, לא רק שמפסידים את מצות התפילה, אלא גם הלימוד תורה נפגם. וכן הפוך, אם מתפללים אך לא לומדים תורה, התפילה מאבדת הרבה מכוחה.

 וכך כתב ה"חזון איש" זצ"ל: "הלימוד והתפילה קשורים זה בזה. עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד. תפילה בבחינת קבע (דהיינו שמרגיש שהתפילה היא חוק קבוע, ועליו להתפלל רק לצאת ידי חובתו, ולפי פירוש אחר הכוונה שאינו אומרה בלשון תחנונים – ע"פ הגמרא בברכות כ"ט ע"ב ורש"י שם) מרחיקה את הלימוד, והלימוד בעצלתיים מונע תפילה". (קובץ אגרות, חלק א', ב')

 שלמה המלך עליו השלום אומר: "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" (משלי כ"ח, ט'). מאידך, על הלומדים תורה, אומרת הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ט ע"א): "כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק, תפילתו נשמעת".

 ובגמרא במסכת שבת (דף י' ע"א) מסופר: " רבא חזייה (ראה) לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה (שמאריך בתפלתו), אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד".

 גם אדם שצריך ללכת לבית כנסת ואין לו הרבה זמן ללמוד תורה, עליו לנצל את הזמן המועט שבידו, וללמוד בזמן הזה תורה, וכפי שכתוב בספר "אורחות צדיקים" (שער הזריזות), וזה לשונו: "אל יאמר אדם עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד אצטרך לעמוד מיד להתפלל. כי טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דיבור אחד, מכל דברים שבעולם. ועל זה נאמר 'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה'".

 את הקשר שיש בין לימוד תורה ותפילה, ניתן לראות גם מכך שבגמרא כתוב שהאמוראים נהגו להתפלל באותו מקום בו הם למדו תורה, כמובא במסכת ברכות (דף ח' ע"א): "אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא (בתחילה הייתי לומד בתוך הבית ומתפלל בבית כנסת), כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא (לא הייתי מתפלל אלא במקום שהייתי לומד)".

ובהמשך הגמרא שם נאמר: "רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא (למרות שהיו להם שלוש עשרה בתי כנסיות בטבריה), לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי (לא היו מתפללים אלא בין העמודים במקום שהם היו לומדים)".

מה זה שכינה?

מה זה שכינה?

 

שאלה:

הרבה פעמים אני רואה שכותבים 'שכינה' מה זה שכינה?

תשובה:

האלוקים הוא גבוה מעל גבוה, עם זאת הוא שורה בתוך עם ישראל, וכפי שנאמר בתורה

"ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). אותו חלק אלוקי ששוכן בתוך עם ישראל נקרא שכינה.

מטרת היהודי היא לקדש ולטהר את עצמו באמצעות התורה והמצוות בכדי להיות כלי מוכן

להשארת השכינה. שמחה גדולה ועצומה היא לבורא עולם להשרות שכינתו בתוכנו.

במדרש כתוב: "מיום שברא הקב"ה עולמו, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים" (בראשית רבה פ"ד).

על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ישנה שאלה מדוע נאמר "בתוכם",

הרי פשטות הפסוק מדברת על בית המקדש, אם כן היה צריך להאמר "ושכנתי בתוכו"?

מתרצים רבותינו זצ"ל שהפסוק מלמדנו שהקדוש ברוך שורה בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל.

השכינה שורה על עם ישראל גם במשך שנות גלותם, וכדברי חז"ל: "לכל מקום שגלו ישראל,

גלתה שכינה עמם". (ילקוט שמעוני, שמואל א')

ובגמרא נאמר: "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש

ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א', ב', כ"ז)

'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו". גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מ"ג, י"ד)

'למענכם שלחתי בבלה'. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל', ג') 'ושב ה'

אלהיך את שבותך' –  'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות". (מסכת מגילה דף כ"ט ע"א)

איך זכתה משפחת זלץ בשלושה מיליון שקל

 הרב אשר קובלסקי

 

אחד הסיפורים מרגשי הלב ומרטיטי הנפש שביסוד ההיסטוריה היהודית שלנו, מסופר בפרשת ויצא בחומש בראשית. פסוקי התורה ומפרשיהם נוטלים אותנו במסע מרטיט בנבכי נפשן של האימהות, המקבלות את הזכות להעמיד את עם ישראל על תילו, להינשא ליעקב אבינו – בחיר האבות, ולזכות להקים עמו משפחה שתהיה הבסיס לכלל ישראל – שנים עשר שבטי י-ה.

וכאן אנו נפגשים בסיפור המטלטל, בו יעקב קובע סימנים עם האשה שבחר לשאת – היא רחל, על מנת לוודא שלבן לא יגנוב אותו וישלח את לאה תחתיה, כפי שאכן עשה לבסוף. רחל אימנו רואה כי אכן כן, אביה הרמאי שולח את לאה במקומה, ומבינה כי היא לא תדע את הסימנים, ואז יקרה הנורא מכל: לאה תתבייש!

אוי! לכזה דבר לא מסכימה רחל אימנו הצדקנית, את המחשבה הזו היא לא יכולה לשאת. היא ממהרת לומר את הסימנים ללאה, מאפשרת לה בעצם לחטוף את הזכות להינשא ליעקב. היא מבינה שבמעשה הגבורה הזה ייתכן שתפסיד את הזכות להינשא ליעקב בכלל, בוודאי שחלק משנים עשר השבטים לא ייוולדו על ידה, ועדיין – היא מוותרת, ויתור גיבור ואמיץ, שקשה לאמוד את השלכותיו ואי אפשר לתאר את גבורת הרוח שבו.

אם היינו עוצרים את הסיפור כאן, יתכן שתעלה המחשבה כי בסופו של דבר, רחל הפסידה מהויתור. הנה, היא נישאה רק כאשה שניה, זכתה להעמיד רק 2 שבטים במקום 12. עד שבא המדרש בפתיחת איכה, וחושף תגלית מרעישה:

היו אלה ימים קשים לעם ישראל, ימי חורבן בית המקדש. ירמיהו הנביא בא ועורר זכות אבות, ביקש מהם לחלות פני בורא עולם ולבקש רחמים על עם ישראל. גם ממשה רבנו ביקש, אך כולם לא נענו, כיוון שהיתה גזירת שמים קשה במיוחד. עד שבאה האמא של עם ישראל, הנושאת את הדאגה לשלום בניה באהבה אין קץ, רחל אימנו, ואמרה בפשטות:

רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שהייתי אמורה להינשא ליעקב כאשה ראשונה ויחידה. ויתרתי, ויתרתי למען אחותי, שלא תבוש ולא תיכלם, למענה ויתרתי על הזכות הגדולה, ויתרתי על כל הזכויות העתידיות, ויתרתי למען אחותי! אז אנא ה', כשם שאני ויתרתי, כך אתה תוותר לעם ישראל בשעת צרה קשה זו!

מיד נכמרו רחמי הקב"ה, והוא זכר את מעשה הויתור האצילי, והשיב לרחל את אותה הבטחה אלוקית נצחית מפורסמת: 'כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם!' זו ההבטחה האלוקית כי עוד ישובו ימי הזוהר, עוד ייבנה עם ישראל במלוא תפארתו והדרו, ועוד נזכה לגאולה השלימה. לא שבט אחד ולא שניים, את עם ישראל כולו, לדורי דורות, הצילה רחל אימנו בויתורה האצילי. כי בזכותה אנו מובטחים לגאולה שלימה בקרוב.

כי כשעם ישראל היה נתון בצרה, כשגזירה קשה ונוראה ריחפה על כולנו, כל האבות והאימהות ומשה רבנו שהתחננו – לא הצליחו להכריע את הכף. עד שהגיע כוחו של הויתור, עד שהתייצבה בכף המאזניים הגבורה העוצמתית שיש בויתור והקרבה למען הזולת – והיא שהכריעה את הכף להבטיחנו בגאולה שלימה, לפתוח למעננו שערי שמים כבתחילה.

מתברר, כי כשאדם מוותר, תמיד בשעת מעשה ולטווח הקצר הוא נראה כמפסיד, יתכן שבעיניו או בעיני אחרים הוא נראה נחות, מסכן כזה, שאפשר 'לדרוך' עליו והוא ותרן. אך ההיסטוריה מרחל אימנו והלאה מוכיחה, שלטווח הארוך הויתור תמיד משתלם, לא רק למען המוותר עצמו – אלא ויתור של אדם יחיד יכול להציל את העם כולו, ויתור אחד, אצילי וגיבור של יהודי על פרט קטן או גדול – יכול לשנות את גורל העם היהודי כולו, כי אין כדאי ומשתלם מהויתור!

רגעי ההתמודדות הללו אינם נדירים, הם מתרחשים בבית הכנסת, מול השכנים, עם האחים והגיסים וגם בחצרות תלמודי התורה ובתי הספר. ברגעים רבים אנו מתמודדים עם השאלה אם לוותר, וכדאי לזהותם ולדעת כי אלו הם רגעי הזדמנות עבורנו ועבור עם ישראל כולו. ברגעים אלו ניזכר בדמותה האצילית של רחל אימנו והישועה שהגיעה בזכותה, ונפנים: מויתור לא מפסידים, רק מרוויחים לפתוח שערי שמים, להשפיע שפע טובה וברכה וישועות גלויות!

 

הסוד שנחשף לאחר הפטירה…

כשמשפחת זלץ הביטה ביחידת הדיור הנאה שבנו, הם לא יכלו לדמיין מה צופן עתידה. הם בנו את יחידת הדיור בעמל ויזע, בעזרת הלוואות ומחשבות על תוספת ההכנסה מדמי השכירות. כשהיתה מוכנה פרסמו כמה מודעות סביב שכונתם השקטה, ממתינים לטלפונים מזוגות צעירים, אולי אפילו ממחותנים טרם יום החתונה…

אך ביום המחרת, כבר בשעה שבע בבוקר, צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמע קול מבוגר, אשה שמטון קולה ניכר כי היא בגיל זיקנה ממש. היא התעניינה לגבי הדירה, שאלה על השכנים ועל הסביבה, וביררה גם על שטח הדירה. 'נראה לי שזה מתאים לי' – אמרה לבסוף, 'אפשר לבוא לראות?'

הם קבעו לשעה שמונה, ובשעה שמונה אפס אפס צלצל הפעמון. בני הזוג זלץ הביטו בעינית הדלת, ועיניהם חשכו. היתה זו אשה מבוגרת מאוד, שנראתה שונה ואולי אף קצת מוזרה. בלשון המעטה נוכל לציין, כי לא כך דמיינה משפ' זלץ את השוכרים שלהם – הם חשבו על זוג צעיר וחייכן, ולפניהם עומדת אשה הנראית כלקוחה מעולם אחר…

אלא שהשוכרת המדוברת, כלל לא הרגישה בכך, והיתה נמרצת ועניינית, מבקשת לחתום חוזה כאן ועכשיו. בתחילה, ניסו בני הזוג לדחותה בתירוצים שונים, ואף טענו כי הבנין צעיר ותוסס מדי עבורה, ואולי כדאי לה לחפש דירה בבנין שקט יותר, מה עוד, שהם מבקשים שיקים לחצי שנה מראש, וכך קיוו כי העניין יידחה קצת ויוכלו להרהר מה עושים…

אלא שהגברת הנמרצת, שלפה פנקס שיקים, חתמה על ששה מהם וחתמה באותה נשימה על חוזה השכירות. לנוכח זאת, לא היתה לרב זלץ ברירה, וגם הוא חתם על השכירות כדת וכדין, בלי לדעת מה צופן עתידה. עוד באותו היום העבירה האשה את מיטלטליה לדירה, וגם הספיקה לערוך היכרות קולנית עם השכנים, כשנקשה בדלת אחר דלת ועוררה מבטי תמיהה בולטים…

בחלוף ימים ספורים התברר, כי האשה זקוקה נואשות לברי שיח, ומסוגלת לנקוש על הדלת בכל שעה, ולבקש בפשטות להיכנס ולדבר, כשבית משפ' זלץ הקרוב אליה – הוא היעד המועדף. בתוך ימים בודדים, כבר ידעו כל בני המשפחה את סיפור חייה העצוב, ומדוע היא זקוקה באופן כה נואש לתשומת לב:

האשה התארסה בצעירותה עם חייל, שנפל על משמרתו במלחמת ששת הימים, ומאז – לבה לא השלים עם הבשורה הקשה, והיא עדיין מחכה לו – לכשישוב בתחיית המתים… בינתיים, כבר עשרות שנים, התגוררה לבדה, גלמודה וערירית, בבית בתל אביב, אלא שכאשר התבגרה והתקשתה לצאת – הכבידה עליה הבדידות, ולכן החליטה לעקור לשכונה עליזה יותר, לחיות בחברה תוססת ומליאת שמחת חיים…

לצד העובדה שנפלה כמעמסה על כל דיירי הבנין ועל משפ' זלץ בפרט, העיקה העובדה הכלכלית הפשוטה: האשה לא שילמה את דמי השכירות! אחרי שלושה חודשים בהם הופקדו השיקים שלה, היא הודיעה למשפ' זלץ כי אם יפקידו את השיקים – הם יחזרו מחוסר כיסוי, ולכן כדאי שימתינו מעט. אך כשזמן נוסף חלף והכסף איננו, שבו בני הזוג והזכירו לה את הבטחתה, אך ללא הועיל…

חולף עוד חודש ועוד חודש, וכבר כמחצית השנה שהאשה מתגוררת ביחידת הדיור, מבלי לשלם! אין צורך לחזור על טענותיה, באשר הצד השווה שבהם שאלה הניבו תירוצים, ולא כסף כדמי שכירות! מצד שני, בכל פעם היתה בוכה ומתחננת, משבחת את הסביבה ואת חייה החדשים, ומבקשת להמתין עוד, כי 'הרי לא שייך שתזרקו אשה ערירית לגור ברחוב'…

ערב אחד, אחרי שהילדים נרדמו וגם השוכרת כבר סיימה להשיח את ליבה כמדי יום, התקיימה התייעצות דחופה בסלון בית משפ' זלץ. העובדות עלו על השולחן חד וחלק: האשה נראית מוזרה, היא מעמסה כבידה על המשפחה ועל דיירי הבנין, ויש מי שרואים בה מטרד. היא גם זקוקה להרים של תשומת לב, אך החמור מכל – היא לא משלמת שכירות, פשוט חיה כאן בחינם! היתכן כדבר הזה?!

מצד שני – היא באמת עושה רושם של אשה יהודיה אומללה, שהחיים לא הטיבו עמה. היא בודדה וגלמודה, וטענתה כי היא עלולה להיזרק לרחוב ולהפוך להומלסית – נכונה לחלוטין. מה עוד, שניכר שחייה השתפרו, היא כבר לא בודדה, הסביבה הטיבה עמה. אולי זהו המקרה בו נדרש ויתור? אולי כאן המקום לנשוך שפתיים בגבורה, לדלג על כל מה שהוזכר קודם לכן, ולהחליט להמתין עוד ועוד?

ההתייעצות נמשכה שעה ארוכה, בסיומה קיבלו בני הזוג את ההחלטה האצילית לוותר. עם כל הקשיים ולמרות ההתמודדות, עם הקושי הכלכלי ואף שהאשה מהווה מטרד מסויים עליהם – יש כאן מצוה נאצלת, וכדאי לוותר לה. אחרי קבלת ההחלטה עלו בני הזוג זלץ על יצועם, מרוצים מהויתור, מאושרים מהגבורה, שמחים על שזכו לוותר למרות הכל…

חמש שנים נמשכה ה'שכירות' המוזרה, כשמשפ' זלץ נושכת שפתיים בגבורה פעם אחר פעם. הם המשיכו להיות לה לחברה, נתנו לה לדבר באוזניהם כאוות נפשה, וגם שלחו לה מכל תבשיל שבישלו כדי שתטעם, ותחווה את דעתה המלומדת גם בנושא זה כמובן… היה ניכר שהאשה מרוצה מחייה החדשים, וממש מאושרת מההחלטה שקיבלה – לבוא לגור לצידם, ועוד חינם אין כסף!

ואז, ביום בהיר אחד, האשה לא חשה בטוב ופונתה לבית החולים, כשהגב' זלץ מגיעה מיד אחריה כדי לדרוש בשלומה, וגם ממהרת לקבוע תורנות ביקורים בין השכנות לימים הקרובים. כשהאשה המבוגרת שמעה על כך, קרנו פניה מאושר ושמחה, אלא שלזמן מועט בלבד – כי כבר ביום המחרת חלה הידרדרות פתאומית במצבה, והיא נפטרה לבית עולמה…

איש לא ישב על הגלמודה הזאת 'שבעה', אך דיירי הבנין השתדלו להתפלל וללמוד לעילוי נשמתה בדירה בה התגוררה בחינם בחמש השנים האחרונות. עם סיום השבעה, החלו בני משפ' זלץ לפנות את הדירה מחפציה, כשלפתע, מהמגירה הראשונה בשידה, צפה ועלתה לנגדם מעטפה חומה גדולה, בראשה כתוב באותיות גדולות: 'צוואה'…

וכך נכתב בצוואתה: 'לבני משפ' זלץ היקרים! האמת היא, שמעולם לא התקשיתי בתשלום דמי השכירות, יש לי כסף די והותר. אך רציתי לבדוק אם היחס ההוגן והמפרגן כלפיי תלוי בכסף, או שאתם באמת אנשים כה אציליים וותרנים, המעניקים יחס כה נחמד ותשומת לב בלתי מוגבלת לאשה זרה, ללא כל תמורה. עמדתם במבחן בהצלחה רבה, ובהתפעלות עמוקה מהתנהגותכם האצילית אני מעניקה לכם מתנת פרידה את ביתי שבתל אביב, דירה בת 2 וחצי חדרים עם נוף לים. מיום לכתי מהעולם תהא הדירה הזו שלכם במתנה!'

הצוואה מסתיימת בתודה נרגשת, כשהאשה ממשיכה לקשור כתרים לראשה של משפ' זלץ, שהתמסרה למענה מעל ומעבר ללא כל תמורה ותוך ויתור אצילי ונעלה. כשביררו על הדירה המדוברת והגיעו לעו"ד המטפל בתיק, גילה הלה את אוזנם כי הדירה מוערכת בהון עתק, ושווה כשלושה מיליוני שקלים. 'זכיתם בלוטו בשלושה מיליוני שקלים' – אמר העו"ד בחיוך רחב, 'הדירה שלה – הופכת לשלכם!'

הסיפור הלא ייאמן הזה, המופיע בספר 'האמנתי ואספרה' בעדות ממקור נאמן, ממחיש לנגדנו עד כמה מויתור לא מפסידים, אף פעם. זה יכול לקחת שנים ארוכות, לפעמים צריך לנשוך שפתיים לאורך זמן, אך הויתור תמיד משתלם, תמיד לבסוף הוא כדאי!

הבה נאמץ את המסר הזה, הבוקע מסיפור כה מטלטל ומסעיר. ברגעי התמודדות נזכור, כי הויתור הרבה יותר משתלם, הרבה יותר כדאי. הוא פותח פתח לשערי השפע, ומעניק לנו שפע ברכה וטובה שאי אפשר לשער!

 

ועוד סיפור כיצד נחטפה דירה חשוכה?

היתה זו שעת ערב מוקדמת, עת נקשה שכנה על דלתה של משפחת כהן, ובידה אוגדנית דפים משורטטים, ובה תוכניות בניה והרחבה מפורטות ומוכנות. השכנה פירטה בקצרה את בקשתה, ולא הסתירה את הקושי שבה:

'את יודעת, ב"ה המשפחה גדלה, ונוצר הצורך להרחיב את הדירה. שרטטנו תוכניות בניה, ואנחנו זקוקים לאישור השכנים כמקובל. אני חייבת לציין' – הודתה השכנה בגילוי לב – 'שכשאנו נרחיב בצד מזרח – זה בהחלט יחסום לכם את השמש מחלון הסלון והמרפסת בסלון, וכל הצד המזרחי. ועדיין, אני מבקשת שתבדקו אם תוכלו להסכים לחתום לנו…' – סיימה את בקשתה במבוכה קלה…

בשעת ערב מאוחרת, החלה ההתייעצות בין הגב' כהן לבעלה. 'אין ספק' – קבעו השניים לאחר בדיקה מעמיקה, 'שמרפסת השמש בסלון תהפוך למרפסת האין שמש, והסלון יוחשך משמעותית. לפיכך אנו רשאים להתנגד לתוכניות הללו, עקב הנזק הנגרם לנו מהן… מצד שני, יש לנו הזדמנות לוותר, ויתור איכותי ואצילי, ויתור אמיתי מהלב לשכנים, כדי שירווח להם. אז נכון שזה יחשיך לנו את הבית, אבל אולי כדאי בהרבה שהנשמה תאיר מויתור זך וטהור לשכנים?

לאחר התייעצות שנמשכה כמה ימים ולילות, התקבלה ההחלטה הגורלית והגיבורה. בכוחות משותפים החליטו בני הזוג כהן לוותר על השמש למען השכנים. הם הגישו את התוכניות החתומות לשכנים, ובתוך תקופה קצרה כבר החלו הטרקטורים במלאכתם, והרחבת השכנים קרמה עור וגידים, יציקות ובלוקים, טיח חיצוני וחיפוי פנימי…

התקופה הראשונה היתה כרוכה בהסתגלות. הסלון המואר עד עתה באור טבעי – הוצרך לתאורת חשמל בכל שעות היום. במרפסת כבר לא היה שמש, אפשר להשתזף בשמש רק בגינה השכונתית. כל אימת שחלפו במוחה של גב' כהן הרהורים וערעורים על הצעד שעשתה, נזכרה בכך שרווח לשכניה, ביתם התרחב, חייהם מאושרים יותר, והיא השתדלה להתרכז בלשמוח בשמחתם.

חלפה תקופה לא קצרה, ועקב שינויים שונים הוצרכה משפ' כהן למכור את ביתם ולעבור לעיר אחרת. בני הזוג קיוו כי בעיית חוסר השמש בדירה תפגע כמה שפחות במחירה, והתייעצו במתווך שקבע להם מחיר. כמנהגם של מוכרים היודעים שיצטרכו לרדת במשא ומתן – הוסיפה משפ' כהן עוד מאה אלף ש"ח, 'כדי שיהיה ממה לרדת'…

לאחר כמה ימים, התקשרה אשה וביקשה לראות את הדירה, כשהיא מדגישה שהיא רוצה לבוא בשעה שהשמש בראש הרקיע, כי היא צריכה לבחון את הנקודה הזו בדווקא. נקבעה שעה מוארת בעיצומו של יום, למרות הספקנות הרבה. הרי אם האשה רוצה לבחון את עניין השמש – מה הסיכוי שתחתום על דירה חשוכה ונטולת שמש?

למחרת, בשעת בוקר צחה מעננים, הופיעה האשה המתעניינת. היא נכנסה לבית, בחנה את כל פרטיו ודקדוקיו, והחלה לבחון את ענין השמש. הסתכלה בסלון, בדקה את המרפסת, ועיניה מפיקות קורת רוח, היא מתחייכת והולכת… היא שבה ונכנסה למרפסת, מביטה ובוחנת כל העת את השמש שאיננה, ונראית יותר ויותר מרוצה…

'סגרנו!' – קמה לפתע המתעניינת והפכה לקונה בכהרף עין, בלי להתמקח על המחיר, בלי לדון בהסדרי התשלום, 'מה שנוח לכם' – אמרה, והחלה לשרבט את 'זכרון הדברים' על הכתב. ולאחר שנחתמה העיסקה כדת וכדין, פתחה את סגור לבה וסיפרה:

'האמת, שבוודאי הייתי שמחה להתווכח על המחיר, לחסוך לי כמה עשרות אלפי שקלים. אלא שאין לי ברירה – אני סובלת ממחלה נדירה, וחשיפה לאור השמש מסכנת את חיי. ראיתי מאות דירות, אך בכל אחת מהן יש שטח חשוף לשמש, וזה מסוכן עבורי. עד שראיתי את הדירה שלכם, ואינני יכולה לוותר על ההזדמנות לקנות את דירת חלומותיי – דירה מקסימה שאין בה שמש!' – אמרה ולא הוסיפה מילה…

ובני הזוג כהן נותרו המומים, נטועים למקומם ואינם מאמינים. לא רק שלא הפסידו מהויתור, לא רק שמחיר הדירה לא ירד – אלא הוא עלה והתעלה בעיני זו שקנתה את הדירה, עד שמיהרה לחתום לפני שדירת חלומותיה תיחטף לה מבין האצבעות, ובמחיר יקר מהמקובל – העיקר שזו דירה שאין בה שמש, אותה שמש שויתרו עליה בגבורה ולא ידעו כמה ירויחו מהויתור הזה…

את הסיפור סיפר הגאון רבי משה טולידנו שליט"א ממקור נאמן, כדי ללמדנו: מויתור לא מפסידים, לא מפסידים! לפעמים רואים זאת בעיניים, לפעמים זה לוקח שנים, לפעמים – רק בורא עולם המשנה ומסדר סדרי עולם כרצונו – קובע כיצד זה באמת יקרה. אבל תמיד תמיד – מויתור לא מפסידים, רק מרויחים!

הבה נאמץ את המסר הזה, וניקח אותו עימנו כמסר לחיים: כשהשכן מבקש או החבר, כשילד בבית – לפעמים קשה לוותר, זה נראה שנפסיד. אבל אין דבר כזה, מויתור רק מרויחים, רק מרויחים!

ירדתי מהמטוס והחלטתי לגשת לפקידי המכס

ירדתי מהמטוס והחלטתי לגשת לפקידי המכס

אברהם פוקס

 

זה לא מכבר חזרתי עם בני ממדינת הים, נסיעה קצרה של תפילות והתרוממות הרוח

באוקראינה ערש החסידות, כשעשינו את דרכנו בחזור בארץ הקודש מכבש המטוס בואכה

אולם מקבלי הפנים, כבר התעדכנו על ידי קרוב משפחתנו שעוד כרבע שעה הוא יגיע לאסוף

אותנו. הורדנו את קצב ההילוך במרחבים הבלתי נגמרים שבשדה התעופה ופסענו בניחותא

לכיוון היציאה. כבר מרחוק הזדקרו השלטים המאיימים 'מכס', אך עלי הם לא השפיעו, לא

הצליחו להפחיד אותי כלל, כמו הסיפור על הגנב שניסה לפרוץ לביתו של העני באמצע הלילה,

כשלתדהמת הגנב בעל הבית פתח לו את הדלת לרווחה ואמר לו בוא נחפש יחד אולי נמצא משהו…

כשעברנו ממש בד' אמותיהם של המוכסים העפנו מבט לעברם, הם ישבו שם שניהם מנומנמים,

או לפחות ניסו לראות ככאלה, ופתאום נזכרתי בדברי הבעל שם טוב הקדוש שכל מה שיהודי שומע

או רואה יש בו משום הוראה בעבודת השם יתברך, כאשר יצחק אבינו אומר לעשיו שיביא לו מטעמים

והוא יברך אותו, אומרת התורה 'ורבקה שומעת', היא הבינה שאם היא שמעה את דברי יצחק לעשיו

היא צריכה לעשות משהו, נו, מה אפשר ללמוד כאן? חשבתי לעצמי, הרי כאן זה מקום שכולם עוברים

במהירות מבלי להעיף מבט לעברם, זאת אומרת מנסים לעשות כך. נגשתי אליהם במתינות עם חיוך

רחב וברכתי אותם בברכת לילה טוב, הם השיבו לי בברכת לילה טוב עם מבט שואל לרצוני ולהעזתי,

אמרתי להם, אתם יושבים בצומת דרכים, צומת שדרכו עוברים אנשים מסוגים שונים ומשונים, אנשים

שרוצים להתחמק ממכם וממבטיכם, ואתם, בדיוק אותם מחפשים, תנו לי איזו דבר חכמה ממקום שִׁבְתֶּכֶם,

הם הרהרו לרגע, ואז נפנה הצעיר ואמר: במכס לא רצים!

זה היה מספיק בשבילי, הודיתי לו בחום ופסעתי ליציאה כשאני מהרהר על המוסר השכל ששמעתי

בזה הרגע, לכאורה סתם משפט ש'נזרק' מאדם ללא מחשבה מרובה, אבל יש בו המון!

העולם שבו אנו חיים, הסביבה שבורא העולם שַׂם אותנו, דורשת מאיתנו כל הזמן עוד ועוד,

וכך גם האדם מטבעו, רוצה להספיק כמה שיותר, להגדיל את רכושו, להתעשר, וכן, גם להגדיל

את עולמו הרוחני, איזו שאיפה פנימית להיות מליארדר ולעזור לכל העולם, למצוא תרופות למחלות

חשוכות מרפא, לתמוך בעניים ואומללים ביד רחבה,לחטוף עוד ועוד,

המשנה במסכת אבות מביאה שבעה סימנים בחכם, וכהמשנה אומרת 'חכם' זה באמת חכם,

אחד הסימנים הוא 'ואינו נבהל להשיב' , זאת אומרת שאם הוא נשאל על דבר מה, הוא לא קופץ

עם תשובה מיידית, הוא ממש לא מנסה להיות חזק בשליפות שעל כל דבר יש לו תשובה במקום,

להיפך, הוא מקשיב לשאלה עד סופה, שוקל את צדדיה ורק כאשר התשובה ברורה לו כשמש

בצהריים, הוא יאמר אותה.

יעקב ועשו התאומים הכי מפורסמים, עשו מגיע עייף ורעב, הוא לא מוכן להמתין, הוא רוצה מיד

ועכשיו את התבשיל שטרם הספיק להתבשל, ובעבורו הוא מוכר את עולמו, יעקב אבינו לעומתו

ממתין שבע שנים כדי להתחתן עם רחל, וכך לזכות לשתים עשרה שבטי ה'.

בחיים, לא רצים, כדי לקנות מדה טובה, הרגל טוב, או סתם החלטה טובה,

צריך לפעול בזריזות אך במתינות ובשיקול

כיצד אצליח לאהוב את הזולת?

שאלה:

כיצד אצליח לאהוב את הזולת?

תשובה:

מצוה גדולה היא לאהוב את הזולת, וכפי שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י "ח), ואמר על כך רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".

אם חלילה מרגישים הרגשה הפוכה מההרגשה אותה אנו מצווים להרגיש, דהיינו שמרגישים שנאה כלפי השני, זוהי עבירה חמורה. חומרת העבירה כה חמורה, עד כדי כך שמבואר בגמרא שבית המקדש השני נחרב על עוון שנאת חינם (מסכת יומא דף ט' ע"ב). ומוסיפה שם הגמרא: "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים".

כדי להגיע לידי הרגשה אמיתית של אהבה לזולת, ראשית, עלינו לדעת את חשיבות העניין וגודל המצוה של אהבת הזולת, וכפי שהוזכר. ידיעה זו תדחוף אותנו להמשיך ולהשתדל להגיע לידי הרגשת האהבה לזולת, גם אם ייקח זמן עד שהרגשה זו תחדור עמוק ללבנו.

עוד יש להתרגל ללמד זכות על השני. דהיינו, שגם אם אנו רואים אצל חברנו מעשים, הנהגות, מידות ודעות, אשר לא נראים לנו נכונים ומוצדקים, צריכים אנו לדון אותו לכף זכות, ולא לחשוב שהוא חלילה רוצה בכוונה ללכת בדרך רעה. במשנה ב"פרקי אבות" נאמר מפורש: "והוי דן כל אדם לכף זכות". (פרק א', ו')

מצות גמילות חסדים נחשבת למצוה יסודית מאד בעבודת ה' יתברך. מעלות רבות נאמרו על קיום מצוה זו. בנוסף, הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל לימד אותנו שקיום מצוה זו תחדיר ללבנו אהבה לשני, וכדבריו המופיעים בספרו "מכתב מאליהו":

"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא. אם בן יהיה אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם.

וכן הראוני מקור בדברי רבותינו זכרונם לברכה כסברה זאת השניה, כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו'.

… כללו של דבר, זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם אהבה". עד כאן דברי הרב דסלר זצ"ל. (חלק א', עמ' 36,37)

בנוסף, צריכים לחשוב מחשבות של שמחה בשמחתו של השני וצער על צערו של השני. לחיות עם הרגשות של נושא בעול עם חברו.

למה צריך ללמוד גמרא? ומה המקור?

למה צריך ללמוד גמרא? ומה המקור?

 

שאלה

למה צריך ללמוד גמרא? ומה המקור? יש לי ולחבר שלי עבודה בגמרא ואנחנו מנסים למצוא מקורות ואנחנו לא מוצאים

 

תשובה

שלום יונתן!

 כבר דורות רבים שהלימוד בו משקיעים עם ישראל הכי הרבה הוא לימוד גמרא.

 על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף כ"ד ע"א ישנה מעלה ללימוד הגמרא,

התלמוד בבלי, משום שהכל בלול (כלול) בו, גם המקרא, גם המשנה וגם הגמרא,

כשלומדים גמרא, יוצאים ידי חובת לימוד שלושת דברים אלו. דבר זה מבואר שם

בפירוש התוספות.

 בנוסף, גדולי הפוסקים הראשונים, קבעו על פסקי ההלכות שלהם ע"פ מה שיצא

להם מתוך לימוד הגמרא, ועל כן כשלומדים גמרא, לומדים את יסודות ההלכות

שנפסקו ב"שולחן ערוך" המבוסס על פסקי הראשונים. כך ניתן להיות הרבה יותר

 בקיאים בעומק ההלכות.

 יתרון נוסף שיש בלימוד גמרא, הוא שלימוד זה הוא כידוע לימוד עמוק אשר מצריך

עמל רב ויגיעה רבה בכדי לרדת לעומק הדברים ולהבינם על בוריים. לכן יש לעמל

בלימוד זה כוח מיוחד להעלות את הדרגה הרוחנית של האדם ולהביאו לידי יותר

קדושה וטהרה, ובכלל להביא לו יותר ברכה לחיים.

בנוסף לכך, חלק גדול מהגמרא עוסק בידיעה של שורשי המצוות וההלכות, ובלי ללמוד

את הגמרא, לא ניתן להבין לעומק את ההלכות הרבות המצויות. בגמרא ישנם גם הרבה

דברי מוסר וחיזוק מחז"ל הקדושים, שכמובן הלימוד שלהם יכול להועיל לנו מאד.

 

בברכה

יעקב

 

 

אם מידי פעם אעשה איזו מצוה, זה יתן לי משהו?

שאלה:

אני עדיין לא דתי ולא מצליח בשלב זה של חיי לקיים את כל המצוות, אם מידי פעם אעשה איזו מצוה, זה יתן לי משהו?

תשובה:

וודאי שזה יתן לך, ולא רק יתן לך משהו, אלא יתן לך המון…

מצוה אחת של התורה שווה יותר מכל ההון שיש בעולם, וכבר נאמר בספר תהילים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהילים קי"ט, ע"ב).

הטעם שאפילו קיום מצוה אחת היא דבר כה גדול, הוא משום שמצוה היא דבר רוחני, ולדבר רוחני אין גבול. למרות שאת המצוה אנו מקיימים על ידי פעולה גשמית, מכל מקום היא פועלת גם ובעיקר בעולמות העליונים הרוחניים שאינם מוגבלים, והיא מביאה אור גדול ועצום לנשמה שלנו.

אנו לא רואים את אותה עוצמה ולא תמיד יכולים להרגיש את האור הגדול של המצוה, אך העניין של גודלה של מצוה אחת, השפעתה ותועלתה המרובה מבואר בהרבה מקומות.

במשנה במסכת קידושין (פרק א, משנה י) כתוב: "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ".

ובמסכת אבות (ד', י"א) אומרים חז"ל: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד".

בגמרא במסכת סוטה (דף ג' ע"ב) נאמר: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נ"ח, ח') 'והלך לפניך צדקך'".

לאור האמור, וודאי שכל פעם שמזדמנת לפניך מצוה שאתה יכול לקיימה, אל תהסס מלקיימה. אין קץ לשכר ולתועלת הגדולה שתקבל מכך.