Monthly Archives: ינואר 2017

שלוש דקות ביום עם ה'אלף בית' של היהדות

קריאת שמע – ה'אלף בית' של היהדות אלף בית
יעקב לוסטיג

התורה הקדושה מצווה אותנו לומר בכל בוקר ובכל ערב את 'קריאת שמע' – "שמע ישראל אדני אלוהינו אדני אחד".
אמירת קריאת שמע היא ה'אלף בית' של הדת היהודית. בכל הדורות מסרו יהודים את נפשם על קידוש השם, כשהגויים אילצו אותם לבחור בין המרת הדת ובין מוות מיידי. בעת שהועלו על המוקד והלהבה החלה ללחך את בשרם, עצמו הקדושים הללו את עיניהם וזעקו בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".
בתאי הגזים, כשאלפי יהודים נדחפו באכזריות אל ה'מקלחות' שפלטו אדי גז רעילים, הם זעקו את אותה קריאה בקול גדול, וגם חיילי צה"ל הנאבקים מול האויב הערבי קראו לא פעם את קריאת הנצח של העם היהודי, כשהרגישו שחייהם עומדים להסתיים.
מה כל כך חשוב באמירת קריאת שמע?
פרשת 'שמע' היא פרשה שמבטאת בצורה הברורה ביותר את הקשר בין היהודי ובין בורא העולם. היא מבטאת את האמונה בכך שהקדוש ברוך הוא הוא "אחד", ואין שני לו. הוא הכח היחיד שמשפיע עלינו ועל כל דבר אחר בעולם. כל מה שקורה כאן, נעשה תחת השגחתו הקפדנית, שום דבר אינו בורח מנגד עיניו, ואף מקרה אינו קורה מבלי שהוא מאפשר לו לקרות.
בהמשך הפסוקים אנו מבטאים את האהבה שלנו לקדוש ברוך הוא, את הנכונות שלנו למסור את הנפש ולמות למענו, לאבד את כל הכסף והרכוש שלנו אם זהו רצונו, ולבטל את כל הרצונות שלנו כדי לעבוד אותו בלב שלם.
צדיקי הדורות, חכמי הקבלה, מלמדים אותנו שכשאדם אומר את 'קריאת שמע', ומתכוון בליבו באמת ובתמים שאם עכשיו הוא יצטרך לבחור בין המרת דת לבין מוות מיידי, הוא יבחר במוות ולא בהמרת דת – בכך נחשב לו הדבר כאילו קיים באותו הרגע את מצוות 'מסירות נפש', ושכרו גדול מאוד כמו שכרם של מי שבאמת מסרו את נפשם ונהרגו על קדושת ה'.

כשאומרים את קריאת שמע צריך לומר את שלושת הפרשות שלה: "שמע ישראל…" "והיה אם שמוע", וכן את פרשת ציצית.
עם זאת, במקרה שאמירת שלושת הפרשיות קשה מדי עבורכם, אפשר להתחיל מהפרשה הראשונה שהיא עיקר המצווה.

בשורות הבאות נביא את הפרשה הראשונה עם הסבר קצר ותמציתי של המילים המרכיבות אותה:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (הבן וקבל, עם ישראל), אדני אֱלהֵינוּ (הקדוש ברוך הוא הוא האלוקים שלנו), אדני אֶחָד (הקדוש ברוך הוא מושל לבד בעולם, ואין שום כח אחר שפועל ללא רשותו ורצונו):
מוסיפים בלחש: בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו, לְעולָם וָעֶד (מבורך יהיה שמו של הקדוש ברוך הוא לעולם ועד):
וְאָהַבְתָּ אֵת אדני אֱלהֶיךָ (עליך, על עם ישראל ועל כל יהודי, לאהוב את הקדוש ברוך הוא שהוא האלוקים שלך). בְּכָל לְבָבְךָ (בכל הלב, עם כל הרצונות והתאוות שלך), וּבְכָל נַפְשְׁךָ (ועם כל הנפש שלך, שתהיה מוכן למות כדי למלא את רצונו ולקיים את מצוותיו) וּבְכָל מְאדֶךָ (ובכל הרכוש שלך, שתהיה מוכן לאבד את כל רכושך כדי לקיים את רצונו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום עַל לְבָבֶךָ (את הדברים האלו שנאמרים בתורה הקדושה, אתה צריך לנצור בליבך ולזכור אותם תמיד): וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (תלמד אותם לילדים שלך) וְדִבַּרְתָּ בָּם. בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ (ותעסוק בהם כשאתה יושב בביתך), וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ (וגם כשאתה הולך בדרך תלמד תורה) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (וגם כשאתה הולך לישון או כשאתה קם בבוקר, בכל עת תעסוק בדברי תורה): וּקְשַׁרְתָּם לְאות עַל יָדֶךָ (את הפרשה הזאת תכתוב בתוך התפילין ותקשור אותם על ידך מדי יום). וְהָיוּ לְטטָפת בֵּין עֵינֶיךָ (וכן תכניס אותם לתפילין שעל הראש שאותם מניחים על גבי השיער מול החלק שבין העיניים): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (את הפרשה הזאת תכתוב גם על קלף שאותו תקבע על מזוזת הפתח של הבית שלך, ובשער של החצר ובכל דלת שיש לך):

מה זה ברכת המזון

בברכת המזון היא מצווה חשובה שבה אנו מצווים על ידי התורה הקדושה ^

יעקב לוסטיג

כתוב בתורה הקדושה: "ואכלת ושבעת ובירכת את השם אלוקיך". כלומר, אחרי שאנו אוכלים לחם והופכים לשבעים, אנחנו צריכים לברך את הקדוש ברוך הוא.
החיוב הוא 'מצוות עשה מדאורייתא', כלומר, מצווה שאנו מצווים לעשות אותה, והיא מפורשת בתורה. המצווה היא רק על אכילת לחם על שלל סוגיו, כולל פיתה, לחמניה, באגט, לאפה, פיתה עיראקית או חלה לשבת.
עם זאת, רק מי שאכל שיעור 'כזית' שהוא 23 גרם – חייב לברך. מי שאכל כמות קטנה יותר מברך ברכת המזון.
הרב אליהו חיים פנחסי, העומד בראש מערך הכשרות במבשרת ציון, מסביר בשיחה עם 'אחינו', שהחשיבות של ברכת המזון היא גדולה מאוד: "בספר 'החינוך' כתוב ש"כל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד". ומקובל בשם גדולי הרבנים שיש לברך את הברכה דוקא מתוך סידור וזו סגולה גדולה מאוד להתברך בפרנסה, בבריאות ובעוד דברים טובים".
"בספר 'חסידים' כתוב שצריך מאוד מאוד להיזהר בברכת המזון, וכשמברכים צריך להפנים ולחשוב על המילים שאנו אומרים, ולא סתם למלמל אותן בלי מחשבה. הוא מביא שם מעשה באחד שמת והתגלה בחלום לאחד מקרוביו ואמר לו, "בכל יום דנים אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכוונת הלב".
החיוב לברך מוטל על גברים ונשים כאחד, ומצווה על ההורים לחנך גם את הילדים הקטנים שלהם לברך ברכת המזון בהתאם לגילם, כשבשלב הראשון מלמדים אותה רק מעט מתוך הברכה, וכשהם גדלים מוסיפים עוד בהדרגה עד שהם מסוגלים לברך את הברכה במלואה כשהם מגיעים לגיל שש או שבע.
למרות שהחיוב לברך הוא בעיקרון על אכילת לחם, יש מקרה נוסף שבו חייבים לברך ברכת המזון: כשאוכלים עוגות או מני מאפה שיש בהם קמח, הם אפויים בתנור או על גבי האש, ורק במקרה שבו אכלתם כמות של 230 גרם או יותר. אם אכלתם פחות, אינכם חייבים לברך עליהם ברכת המזון, אלא אם כן קבעתם על המאפה סעודה, כלומר הפכתם אותו לארוחה העיקרית שלכם ולא רק נשנשתם מעט כדי להשקיט את הרעב. כך למשל, מי שאוכל פיצה בתור ארוחת ערב, יברך עליה ברכת המזון.
אבל כאשר אנו אוכלים דברים מטוגנים בשמן עמוק כגון ביסלי או לביבות וכדומה אף ששיעורן גדול, איננו מברכים ברכת המזון אלא ברכת 'מעין שלוש' – "על המחיה ועל הכלכלה". וכן הדין בכל דבר שהוא מבושל כגון פסטות, אטריות, פתיתים – אף שאכל מהם כמות גדולה מאוד, אינו מברך עליהם ברכת המזון.
מי שאכל במהלך הסעודה מאכלים שונים, ושתה מים או יין, אינו צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כמו ברכת 'בורא נפשות' או ברכת 'על המחיה' – כי ברכת המזון כוללת את כל הברכות ופוטרת אותנו מהן.
את ברכת המזון אפשר לברך עד 72 דקות מסיום הסעודה, אבל מי שאכל סעודה גדולה והוא עדיין שבע ממנה, יכול לברך ברכת המזון גם אחרי שעתיים או יותר. עם זאת, רצוי ומומלץ לברך ברכת המזון מייד כשמסיימים לאכול, כדי למנוע מצב של שכחה או מקרה שבו תצטרכו לצאת בדחיפות ולא תוכלו לברך.
כשמברכים ברכת המזון צריך לשבת ליד השולחן עליו אכלתם. מי שנאלץ לצאת בדחיפות יברך במקום שבו הוא נמצא גם אם הוא לא ליד השולחן, אבל יש לעשות רק במקרה של חוסר ברירה מוחלט, ובכל מקרה בו אתם יכולים לחזור למקום בו אכלתם ולברך בישיבה ליד השולחן – יש לחזור ולברך.
בתורה כתוב רק שאנחנו צריכים לברך ולא כתוב כיצד נברך ומה יהיו המילים שנאמר. עם זאת, את המילים של ברכת המזון תיקנו צדיקים גדולים וקדושים: כשהחל ה'מן' לרדת לבני ישראל במדבר, תיקן משה רבינו את הברכה הראשונה "הזן את העולם כולו בטובו" וכו', יהושע בן נון תיקן את הברכה השניה כשנכנסו לארץ ישראל. את הברכה השלישית העוסקת בירושלים ובבית המקדש תיקנו דוד המלך ושלמה בנו, ולאחר חורבן בית המקדש שינו החכמים מעט את הנוסח שלה, בו אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ייבנה במהרה את בית המקדש החרב. את הברכה הרביעית, ברכת "הטוב והמטיב", תיקנו חכמי ישראל לאחר חורבן בית המקדש, כשהמלכות המרושעת הרשתה לקבור את היהודים הרבים שנהרגו בעיר ביתר והגיים לא הרשו לקבור אותם משך זמן רב.
ולסיום: חכמנו זיכרונם לברכה כותבים דבר נפלא: כשיהודים מקפידים ומדקדקים לברך ברכת המזון בכל פעם שהם אוכלים לחם, הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים על עם ישראל וברכת המזון היא כמו מתנה שאנחנו נותנים כביכול לבורא עולם כדי שידון אותו לזכות בכל פעם שבא השטן ומקטרג עלינו.

אני חולם על חיים חדשים טובים

משה ויטמן

הלבטים 'הורגים' אותך? זה טבעי, אנושי ומוכר!
"תקופה ארוכה אני מרגיש רצון להתקרב ליהדות, אבל אין לי מושג איך לעשות זאת"
"אני מתעניין ביהדות אבל יש לי המון שאלות, איך אוכל לקבל הסברים"?
"משהו מבפנים דוחף אותי אבל אני מאוד מפחדת משינויים ועמוסה באינספור לבטים"

התחבטויות משמחות כאלו ואחרות הן מנת חלקם של נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, מהערים ומהקיבוצים, שמתחילים לחוות בתוכם את הכמיהה לחיות ולחוות את האמת. משמחות אמרנו? מאוד משמחות. מדוע? משום שהדבר הטבעי ביותר לבן אנוש כאשר מסלול החיים המוכר לו נראה לו פתאום לא מתאים עבורו, הוא לחוות התחבטויות קשות, כואבות ומדירות שינה ואין יותר משמח מלקבל אישור להיותך אנושי ובן אדם…

אז לך, הבחור או הבחורה, הצעיר או בעל המשפחה, הבוגר או המתבגר החווה את ההתחבטויות האנושיות והטבעיות הללו וחולם/ת על הרגע שחייך ייהפכו לבהירים וברורים יותר, יורשה לנו להמליץ בחום את ההמלצה העתיקה ביותר אך גם זו שהוכחה כיעילה ביותר למציאת הדרך הנכונה עבורך בחיים:

ההמלצה הטובה ביותר: "עשה לך רב"
את המשפט הזה אמרו חכמים לפני שנים רבות מאוד ומאז הוא עובד בהצלחה מלאה, אם רק משתמשים בו נכון. אם יהיה לך רב או רבנית שידריכו אותך מה לעשות ומה לא לעשות, מה מתאים לך ומה לא, איזה החלטות לקבל, מה קודם למה, מהו סולם העדיפויות היהודי, מה לעשות כשנתקלים בקשיים וישיבו לכל מה שעולה לך בראש (או בלב), חייך ייהפכו מהר געש של ספקות ושאלות לדרך סלולה רגועה ויציבה המלאה בשמחה ובאוויר צלול לנשימה.

שאלת השאלות: במי אבחר לי לרב? 4 טיפים חמים
כדי שהבחירה ברב תהיה חכמה, נכונה ובאמת מועילה, קבל/י 4 טיפים חמים:

זמינות. הרב שתבחר/י צריך להיות פנוי עבורך, נגיש למענה אמיתי, לא עמוס בפניות, לא גר במרחק שיגרום לך לפעמים 'לוותר' על הפנייה אליו ובעל יכולת לספק לך מענה גם או בעיקר פנים אל פנים.
ליווי אישי. לעיתים אנו מכירים רבנים דרך שיעורים, הרצאות, קבוצות כאלה ואחרות, אך בכך אין די. עליך למצוא רב שיכיר אותך ואת הסיפור שלך אישית, יוכל לספק מענה המתאים והנכון לך בנקודת הזמן הספציפית של השאלה וילווה אותך אישית בדרך הארוכה שלפניך.
בעל ניסיון. "אין חכם כבעל הניסיון" אמרו חכמינו ז"ל ובדיוק כמו שבכל תחום בחיינו נעדיף בעל מקצוע מנוסה, גם הרב שתבחר/י צריך להיות בעל ניסיון מוכח בעניין ההתחזקות וצעדי ההתקרבות ליהדות. איך תדע/י? רק מאחרים…
והכי חשוב: אמיתי. "לא המדרש עיקר אלא המעשה" אמרו חכמינו והנחו אותנו כי בטרם ניתן את הערכתנו למישהו, נסתכל בעיקר על מעשיו והתנהגותו ולא רק על יופי דיבוריו. לכן, חשוב מאוד, בטרם תתנו את אמונכם לאדם כלשהו, בדקו: האם הוא אמיתי? האם הוא עצמו אכן עסוק בתורה? האם הוא אכן מוותר על פינוקי החיים (כפי שנשקפת מהצצה ולו חד פעמית בבתיהם של גדולי התורה)? רק אז הוא מתאים להיות לכם לרב.

ולסיום, הרשו לנו לאחל לכם, מכול הלב ובהבנה מלאה: בהצלחה!
ואם אתם מעוניינים במענה אנושי ואישי יותר, אתם מוזמנים לפנות למוקד המיוחד שלנו 1-800-20-18-19 (שיחת חינם)
או בשיחה אישית ומיידית עם הרב שמעון וייס הזמין לשרותכם בטלפון
052-7636278

אבא שלי משגע אותי

"אני מבין שחשוב לכבד את ההורים ושזאת מצווה גדולה" אומר שלמה, צעיר דתי מחיפה. "אבל אני לא מצליח לכבד את אבא שלי. הוא מלחיץ אותי, נוזף בי ללא הרף, מעליב אותי, אף פעם לא מרוצה ממני ומשום מה גורם לי הרגשה רעה. הגענו לכזה מצב שבכל פעם שאבא מעיר לי, אני חווה התפרצות של כעס. אני מרגיש שאני לא מצליח להשתלט על עצמי, ובלי לרצות אני צועק עליו".

הסיפור של שלמה החיפאי הוא סיפורם של נערים רבים. למעשה אפשר לקבוע שכמעט כל ילד או נער, מזדהה עם ההרגשה הזאת לפחות בחלק מהזמן. יחסי הורים וילדים מעולם לא היו ירודים כל כך כמו שהם בדורנו.

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

הרב יוסף אריה, מרבני 'אחינו', נותן לנו כמה עצות ותובנות שיסייעו לנו להתמודד עם הניסיון הזה, ולכבד את ההורים בצורה טובה יותר.

"קודם כל, צריך לדעת שלעולם לא תצליח "לתקן" את אבא שלך. לא רק כי אתה הבן והוא האבא, אלא גם כי זה בלתי אפשרי לשנות את האחר. בקושי אדם יכול לשנות את עצמו אחרי עבודה ועמל של שנים רבות. לשנות את האחר זה לא מציאותי.

"כשאתה לא מצליח להסתדר עם אדם זר, אתה מתנתק ממנו. לא אכפת לך ממנו והוא לא אכפת לו ממך. אבל כשמודבר באבא שלך, אתה לא יכול להתנתק. הוא אבא שלך. ההורים מלווים אותנו מהרגע שאנחנו נולדים עד שהם עוזבים את העולם הזה. אוי ואבוי למי שמתנתק מההורים שלו חלילה. זה מעשה חמור מאין כמוהו, שאינו מתקבל על הדעת, ולא רק אצל היהודים אלא גם בקרב העמים האחרים ובני הדתות האחרות.

אז אתה לא יכול להתנתק מהאבא, וגם לא יכול לשנות אותו. מה עושים אם כן? איך פותרים את הבעיה הקשה הזאת? איך אפשר להתגבר על פרצי הזעם האלו?

"בראש ובראשונה צריך לחדד את ההבנה שההורים נתנו לנו את מתנת החיים. אנחנו מחויבים לכבד אותם גם בגלל שזה הציווי שציווה אותנו בורא עולם, וגם בגלל שהם עשו לנו טובות בלי סוף. אני אומר לשלמה מחיפה, כשייוולד לך תינוק בעזרת ה', תדע כמה ההורים שלך השקיעו בך, וכמה הם אוהבים אותך.

"לגדל ילד זה להיות עירני כל הזמן, גם כשאתה ישן. לקום אליו בלילה כשהוא בוכה, להרים לו את המוצץ, להחליף טיטולים, לרחוץ אותו, לקנות לו בגדים, אוכל, צעצועים. אפילו ההורים הכי פחות משקיעים, גם הם משקיעים בילדים שלהם המון. הם דואגים להם, מתפללים עליהם, שומעים אותם, מדברים עם הגננת ואחר כך עם המורה, עם אימהות של חברים שמציקים להם ועוד ועוד.

"אם מישהו נותן לך מיליון דולר, ואחר כך מושך לך באוזן, אתה תצעק עליו? תרגיש שאתה לא מצליח למנוע את עצמך מהתפרצות זעם? לא ולא! אתה תגיד לו תודה רבה, ותסלח לו בלי לחשוב פעמיים. כי הוא הביא לך מיליון דולר!!

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

"ומה עם אבא שלך? שנתן לך את מתנת החיים, וגידל אותך יום יום שעה שעה?

ובכל זאת, גם ההורים שעשו לנו את הטובה הכי גדולה, עושים טעויות ופוגעים בנו לפעמים.

"זה קורה. וצריך לדעת לסלוח על זה. הרי כל אחד עושה לעצמו נזקים, וסולח לעצמו. כל אדם שחי ונושם, גם לפעמים מכאיב לעצמו בטעות, גורם לעצמו לנזקים כספיים כבדים ועוד. אף אחד מאיתנו לא מסוכסך עם עצמו ולא חוטף התקפי זעם על עצמו. כל אחד יודע לסלוח לעצמו.

"אנחנו צריכים להרחיב את התחושה הזאת גם כלפי ההורים. הם טועים בדיוק כמונו, ואנו צריכים לסלוח להם בדיוק כמו שאנחנו סולחים לעצמנו".

במילים אחרות, אתה אומר בעצם שכל אחד צריך להשלים עם גורלו ולא לעשות כלום אם ההורים שלו מלחיצים אותו או מותחים עליו ביקורת בלי הפסקה?

"להתפלל לה' תמיד טוב, וזה תמיד עוזר. אפשר להתפלל לקב"ה שישפיע עלינו ועל ההורים חכמה ותבונה כדי שנוכל לחיות יחד באהבה ואחווה וללא כעס ולחץ.

"ואפשר גם לעשות מעשים בפועל, לצד תפילה חמה מעומק הלב. צריך להבין שהאבא במקרים רבות לחוץ כי הוא עובד קשה, מתאמץ יומם ולילה להביא פרנסה הביתה, מתמודד עם בוס קשוח, או עם לקוחות מעצבנים, וכשהוא מגיע הביתה, במקום שהילד שלו יכבד אותו וישמע בקולו, הוא צריך להתחיל לריב אתו על כל דבר קטן. זה מתסכל.

לא פלא שהיחסים בין האבא והבן הופכים לטעונים במיוחד.

"לכן העצה היעוצה למקרים אלו היא פשוט להתחיל לכבד את אבא, להראות לו שאנחנו מכבדים אותו, שחשובה לנו דעתו ושאנחנו משתדלים כמיטב היכולת לציית לו.

"אבל חשוב לזכור. אסור לנו לצפות לתוצאה מיידית. קודם כל כי הוא האבא ואנחנו חייבים לכבד אותו בכל מחיר, גם אם העצה הזאת לא עוזרת. בנוסף, תהליכים כאלו, לוקח להם זמן עד שהם מתהווים. כל אחד צריך לעשות את המוטל עליו, ולראות את התוצאה מתחילה אט אט להשתקף גם מהתנהגותו של זולתו".

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

מה למדתי משלטי ההכוונה של הנמלים

מה למדתי משלטי ההכוונה של הנמלים

אוהד אטינגר

שלמה המלך מייעץ לנו בספר 'משלי': "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם", כי אכן הנמלה היא סמל לחריצות, ועל אף שמשך חייה הוא בסך הכל כששה חודשים, היא אוגרת מזון לתקופות ארוכות הרבה יותר, כשהיא אומרת לעצמה שאולי הקדוש ברוך הוא יעניק לה חיים ארוכים יותר, והיא צריכה להיות מוכנה גם לאפשרות כזאת.

בעידן המודרני מאפשר לנו המדע המתקדם להבין ולהכיר את אורח חייה של הנמלה, ולהרחיב את מוסר ההשכל שאנו למדים ממנה ומדרכיה. מסתבר שתבונתה של הנמלה היא פלאית. היכולת של הנמלים להוציא לפועל פרויקטים בממדים עצומים ביחס לגודלן, מעוררת השראה. צוותים של עשרות ומאות נמלים פועלים יחדיו מבלי שיוכלו לתקשר זו עם זו בעזרת מכשירי קשר או אפליקציות מתקדמות. שיתוף פעולה מוחלט, הירתמות של הפרט למען הכלל, והרמוניה תמידית – אלו הם סודותיה של הנמלה.

מחקר ישראלי חדש שופך אור על חלקים נוספים בחיי הנמלים. המחקר נערך על ידי ד"ר עופר פיינרמן, מהמחלקה לפיזיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן, ד"ר אודי פוניו מהמעבדה שלו, וד"ר עמוס קורמן, מומחה לתיאוריה של מדעי המחשב ממכון המחקר הצרפתי CNRS בפריס.

החוקרים שוחחו עם כתב 'הארץ' עידו אפרתי ושיתפו אותו בממצאי הביניים של המחקר שלהם. המידע שחשפו מפתיע ומלמד אותנו שבבריאה שברא הקדוש ברוך הוא, טמונה חכמה עצומה, שגם אלפי שנות לימוד ומחקר לא יספיקו כדי שנוכל להקיף אותה ולרדת לעומקה המלא.

נמלים עושות בחוש הריח שימושים רבים מגוונים. "הן יכולות לסמן באמצעות הריח אזור או מזון מסוים, להפיץ את הריח באוויר בתור גז כדי להזהיר מפני סכנה או למרוח על גופן ריח בעל מסר, כמעין 'סטטוס' שמספר מה הן עושות באותו זמן או לאיזה קן הן שייכות", מסביר פיינרמן. את חלקיקי הריח מפרישות הנמלים מחלקו האחורי של גופן, בתנועה שנראית כפעולת הטלה ומשאירה נקודה זעירה על פני השטח, וניתנת לביצוע גם תוך כדי תנועה מהירה.

ואולם, מה שנראה ברור ונכון עבור הנמלה הבודדת, כותב אפרתי, משתנה והופך מורכב יותר בתרחיש שבו עשרות או מאות נמלים צריכות לנווט את דרכן חזרה אל הקן.

בניגוד לשביל הנמלים "הקלאסי", מסביר פיינרמן, כשמדובר בסחיבה משותפת סימון נתיב החזרה אל הקן נעשה במקטעים קצרים — כמו במשחק "סימני דרך" במסגרתו ילדים עוקבים אחרי חיצים שמצוירים על המדרכה תוך כדי תנועה. הנמלים מסמנות ומחזקות את סימני הריח רק לכמה סנטימטרים קדימה בכל פעם. הן מתקדמות, מסמנות וחוזרות לעזור לחברותיהן בפעולת הסחיבה. בכך הן מייצרות שלטי הכוונה לקבוצה תוך כדי תנועה ומסייעות לנווט את הדרך חזרה.

ואולם, יכולות הניווט של הנמלים אינן מושלמות כשמדובר בסחיבה משותפת. "גילינו שרוב סימני הדרך שהן יוצרות נכונים — אבל לא כולם. זה נובע מההבדל בין נקודת המבט של הנמלה הבודדת לנקודת המבט הקבוצתית. נמלה יכולה לסמן, למשל, נתיב שעובר תחת עלה גדול מבלי להביא בחשבון שהקבוצה לא תוכל לעבור דרכו עם המשא והיא למעשה מוליכה אותן לעבר מכשול. הן לא תמיד יודעות להעריך את תנאי השטח ואת יכולות הקבוצה. צריך לזכור שעבור הנמלים זו אף פעם לא אותה משימה בדיוק — המקום, המרחק, תנאי הדרך והחבילה שהן נושאות משתנים בכל פעם", יוצא פיינרמן להגנתן.
"בניווט המשותף יש לנמלים מרכיב אקראי שנכנס לפעולה, ואחת לכמה 'שלטי הכוונה' (המבוססים על חותמות ריח שהטביעו הנמלים בדרך אל הקן) הן סוטות מכיוון השלט, גם אם הוא מסמן כיוון נכון. זה מנגנון שמתייחס למכלול הרחב של הניווט ולא לכל סמן בנפרד", מסביר קורמן. האקראיות עלולה להתפרש, ובכן, כ"אקראית" וסתמית. אלא שהחוקרים גילו שרמת האקראיות תואמת את שיעור הטעויות בניווט של הנמלים ועל כן מצליחה לאזן אותה. "אנחנו ניתחנו את האלגוריתם של המנגנון ומצאנו שהוא אופטימלי מבחינת מיצוי האפשרויות. משך הזמן שלקח להן להגיע ליעד היה לא רחוק ממשך הזמן שהיה לוקח להן לו כל השלטים היו נכונים", מסביר קורמן.

עכשיו תגידו לי אתם: הכיצד ייתכן שיצור קטנטן כל כך, שמעולם לא למד, ושהיכולת שלו לתקשר עם בני מינו מוגבלת מאוד, הגיע לתוצאות מפתיעות כל כך?

מי שאינו מנסה להתחמק מהתשובה האמתית, יגיע בוודאי למסקנה הברורה מאליה: בורא העולם הוא זה שברא את כל היצורים עם תנאים מתאימים להישרדות ולהתרבות.

אז למה אותנו, בני האדם, הוא ברא חסרים כל כך, וזקוקים לכל כך הרבה לימוד, הכוונה, ניסוי ותעייה?

התשובה היא שאותנו הוא ברא כדי שנתמודד, נתהה, נילחם ביצר הרע, ניאבק בכוחות הרשע ונעשה את רצונו למרות כל הקשיים. כל יתר הנבראים נמצאים פה רק למעננו, רק כדי לשרת אותנו, כל אחד בדרכו הוא. ולכן הם אינם צריכים להתמודד, הם נבראו שלמים ומוכנים כדי שיוכלו לשרת אותנו וכדי שאנחנו נוכל להתקיים בעולם שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ולעשות רצונו בלבב שלם.

אני מודיע בזאת שהחלטתי להתפטר מתפקידי, אומר הרב .

לפני כ-400 שנה, זכתה העיר קרקוב שבפולין, שכיהן בה אחד הרבנים המפורסמים ביותר בעולם היהודי: רבי נתן נטע שפירא זכר צדיק לברכה. הרב שפירא היה ידוע כצדיק וקדוש שזכה לרוח הקודש, עסק רבות בתורת הקבלה ובחכמת הנסתר, והיה גאון עצום גם בתורת הנגלה. הוא חיבר את ספרו 'מגלה עמוקות', שנלמד עד היום רק על ידי תלמידי חכמים מופלגים, כי לא כל אחד מסוגל להבין את הפירושים העמוקים שלו, המתבססים על ידע נרחב בכל חלקי התורה הקדושה.

לרבי נתן נטע שפירא היה תלמיד, רבי שבתאי כהן, שחיבר את 'שפתי כהן', ספר הלכה שמופיע בצמוד ל'שלחן ערוך' ונחשב לאחד המפרשים הידועים שלו. תלמידיו האחרים של הרב שפירא, היו גם הם גאונים עצומים, והעיר קרקוב זכתה להתברך בנוכחותם, מה שהסב כבוד רב לתושביה היהודיים והנוכרים כאחד.

והנה ביום בהיר מזמן הרב שפירא לביתו את 'ראש הקהל', שהיה כמו ראש העיר של היהודים: "אני מודיע בזאת שהחלטתי להתפטר מתפקידי", אומר הרב לראש הקהל שנבהל עד עמקי נשמתו: "מה קרה?", הוא מבקש לדעת, אבל הרב מסרב לענות לו: "בעוד שלושה ימים אני יוצא מכאן, ולא יעזרו ניסיונות שכנוע כאלו ואחרים".

ראש הקהל יצא מביתו של הרב בפנים נפולות ומיהר לבשר את הבשורה המרה. אבל כבד ירד על העיר, גדולי תלמידי החכמים ניסו לדבר עם הרב ולשכנע אותו, אבל הרב לא הסכים לשמוע על כך. הוא עוזב את העיר ויהי מה.

בצר להם החלו התושבים להיערך למסיבת פרידה ראויה. הם כולם אוהבים ומעריכים מאוד את הרב שפירא, קשה להם להיפרד ממנו, אבל לפחות הם רוצים להיפרד כראוי, עם מסיבה שתבטא היטב את הכבוד הגדול שהם רוחשים לרבם הנערץ.

עברו יומיים, וההכנות למסיבה הפכו קדחתניות. עוד רגע אמור הרב להיכנס ולשבת עם בני עדתו למסיבת הפרידה, שמיד לאחריה הוא יעלה על עגלה הרתומה לסוס, ויצא מהעיר יחד עם בני משפחתו ועם מעט הבגדים והכלים שצררו בתרמיליהם.

רגע לפני המסיבה קורא הרב לראש הקהל ומודיע לו: "התחרטתי. אני לא עוזב את העיר".

ראש הקהל אפילו לא עצר כדי לשאול מדוע. הוא יצא החוצה בשמחה ובצהלה, והחל לצעוק בקולי קולות: "הרב נשאר איתנו. הרב נישאר איתנו. הוא לא עוזב. איזה יופי".

מסיבת הפרידה הפכה לחגיגה ספונטנית ומתפרצת של תושבי קרקוב, אשר לא ידעו את נפשם מרוב שמחה על הבשורה המשמחת.

רק לאחר שנרגעו הרוחות פנו כמה מנכבדי הקהל, תלמידי החכמים והרבנים של העיר, וביקשו לשמוע מהרב שפירא, מה קרה שהחליט לעזוב את העיר, ומה גרם לו לשנות את החלטתו.

הרב שפירא הביט בהם בעיניו הטובות, חייך חיוך אבהי ופתח את פיו:

"לא אוכל לספר לכם למה רציתי לעזוב בתחילה, מטעם הכמוס עמדי, אבל למה החלטתי להישאר – אספר לכם: ביום האחרון לשהותי בעיר, שעות ספורות לפני מסיבת הפרידה המתוכננת דפקו אצלי בדלת שני בעלי דין, תובע ונתבע. התובע היה העשיר הגדול ר' יעקב, שתבע את ר' מוישה התלמיד חכם.
"מיהרתי אומנם להתארגן כדי לצאת מהעיר, אבל השניים הבהירו לי שמדובר בדיון דחוף מאוד בנושא שאינו סובל דיחוי. הם חייבים שאדון את הדין שלהם לפני שאצא מהעיר, כי מי יודע כמה זמן יעבור עד שימצאו רב חדש שידון ביניהם.

ר' מוישה הינו אברך תלמיד חכם, בעל משפחה ברוכה שהיה עומד ברחוב מידי יום ומוכר כעכים בעגלתו. בוקר אחד, עבר ברחוב ר' יעקב העשיר בכרכרתו המפוארת, ושמע את קריאותיו הקצובות של ר' מוישה, המזמינות את הקונים לבוא ולקנות מכעכיו.

עצר ר' יעקב את הכרכרה ומיהר לגשת לר' מוישה: "אמור לי, ר' מוישה, כמה שעות ביום הנך עומד כך ומוכר במקום ללכת ללמוד תורה?"
"שלוש שעות", ענה האברך בצער.

"וכמה אתה מרוויח בחודש?" ממשיך העשיר לשאול.

"2,000 שקל, ולפעמים 2,200 שקל לחודש".

"אם תסגור את חנותך ותשוב ללמוד – אשלם לך 7,000 שקל בכל חודש", מבטיח העשיר.

האברך הדל פוקח זוג עיניים גדולות ותמהות: "תשלם לי? מדוע?"

"אני רוצה לעשות איתך עסקת 'יששכר וזבולון'", ענה הגביר, "תלמד תורה יום שלם במנוחת הנפש ונתחלק בזכויות…"

ר' מוישה, מסכים לעסקה בחפץ לב, וסוגר את דוכנו אחר כבוד. כל אותו חודש הוא יושב בבית המדרש ולומד במנוחה ובשמחה.

הגיע ראש חודש, שליח דופק על דלתו ומושיט לו את המעטפה שמכילה, כמסוכם, 7,000 שקל. למחרת, שב ר' מוישה, התלמיד חכם, עם העגלה לקרן הרחובות וממשיך בממכר הכעכים כבימים ימימה. עובר שם ר' יעקב העשיר ומתפלא מה קורה כאן?? הרי עשינו הסכם?

הוא ממהר לרדת מן העגלה וקורא לידידו: "ר' מוישה! מה קרה לך?! האם לא שלמו לך את ההתחייבות?"

"בודאי שילמו לי", עונה האברך.

"אז למה הפסקת את ההסכם?" תוהה העשיר.

"כי אני לא מעוניין!" פוסק ר' מוישה.

"אבל היתה לנו עסקה, אי אפשר להפר הסכמים!" צועק ר' יעקב, "בוא נמהר לרב לפני שהוא עוזב"!

"הגיעו אלי שני בעלי הדינים והשמיעו את טענותיהם", ממשיך הרב שפירא לספר את הסיפור. "שאלתי את ר' מוישה: "למה הפסקת את ההסכם? אני מכיר אותך, אתה הרי רוצה ללמוד…."

"זה נכון, רבי", עונה האברך, "אני אכן רוצה ללמוד, אבל העסקה הזאת היתה טעות".

"מה? אתה רוצה תוספת?" נזעק ר' יעקב, "למה לא אמרתי לי שאתה רוצה יותר כסף? אשלם לך בשמחה".
"לא רוצה תוספות!" פוסק האברך.

"כאשר מכרתי את הכעכים, הייתי קם מידי לילה לאמירת תיקון חצות, ואחר כך ישבתי ללמוד עד התפילה. כאשר חזרתי הביתה מתפילת ותיקין, ניגשו כל בנות המשפחה למלאכה המורכבת של טחינת החיטים לקמח. מאחר והיתה זו מלאכה קשה ומסובכת, היו אשתי והבנות נושאות תפילה, להצלחת הטחינה, זו מתפללת ובוכה, וזו אומרת פרקי תהילים.

"סיימו לטחון את הקמח, עכשיו צריך לשאת תפילה על מלאכת הניפוי, שחלילה לא תיפול תקלה תחת ידינו ולא יגיעו תולעים או חרקים קטנים אל תוך הכעכים חלילה וחס, כי הרי אסור לאכול חרקים, ושוב, זו עומדת בפינה זו וזו בפינה אחרת, כולן מתפללות מעומק הלב ומתחננות לאבא שבשמים שהמלאכה תתבצע בצורה טובה, שהאוכל יהיה כשר וטעים. עכשיו צריך לשאת תפילה שתצליח הלישה, שהבצק יהיה רך וטוב, ולאחר מכן תפילה שהכעכים יצאו טובים, טעימים ומספיק פריכים, וכך על כל פעולה ופעולה תפילות ודמעות, כשגם אני מצטרף לתפילות.

"קירות הבית ספגו תפילות, והילדים ספגו את החינוך, שכאן בבית לא מבצעים שום פעולה ללא תפילה!

"ועכשיו, חודש שלם עבר עלינו בבית ללא התפילות הלוהטות של אפיית הכעכים, הרגשנו חסר בבית, ועל זה – קשה היה לי לוותר, מוטב לי לוותר על משכורת שמנה מאשר על קירבת אלוקים. אין לי על מי לסמוך, לא על אף עשיר ונדיב, אלא רק על הריבונו של עולם!"

"לאחר ששמעתי את דבריו של ר' מוישה", סיים הרב שפירא את דבריו, "התרגשתי מאוד ואמרתי לעצמי: אם בקרקוב מתגוררים כאלו יהודים יקרים – אני נשאר כאן!!"