Monthly Archives: דצמבר 2016

9 אלומות אור לפני שתיכנס לישיבה

9 אלומות אור לפני שתיכנס לישיבה

• ישיבה זה עולם חדש. זו לא מדרשייה למתקדמים, ולא רק מקום שבו לומדים תורה יותר משעתיים ביום. זו הוויה אחרת, מציאות שונה ועולם חדש.
• ישיבה זה לא בית ספר. זה לא מקום שאליו באים כדי ללמוד מקצוע. הישיבה היא מהות שונה לחלוטין, שגם אם לימוד התורה הוא העיסוק העיקרי שבו עוסקים תלמידיה, התרומה שלה רחבה יותר. היא בונה לך אישיות, מעצבת לך זהות ומחשלת אותך מבחינה רוחנית כפי שלא תתחשל בשום מקום אחר.
• בישיבה אין מורים. יש ר"מים או מגידי שיעורים. הם אומנם עוסקים בהוראה ומלמדים אותך את התלמוד הבבלי ועוד ספרי קודש אחרים, אבל הם גם עוטפים אותך בהרבה מאוד מושגים חדשים, נותנים לך דוגמה אישית בעבודת ה', ומאזנים אותך כדי שתוכל למצוא את דרכך בעולם החדש אליו נכנסת.
• ישיבה זה משפחה. החברים לא פוגשים אותך למשחק כדורסל פעמיים בשבוע, ואפילו לא לריצת כושר לילית מדי ערב. הם חיים איתך יומם ולילה. בבוקר אתם מתפלליםיחד, לאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר בצוותא, ממשיכים את הלימוד בחברותא, ולאחר מכן יושבים להפסקה קצרה בניחותא, כל היום עובר עליכם יחדיו, והקשר שנוצר בין החברים בישיבה, לא יינתק לעולם.
• ישיבה זה לא מחברת חשבון. לא כל המשבצות הן באותו הגודל. קיים מגוון רחב של ישיבות, ובכל אחת מהן מגוון רחב של תלמידים. כל אחד יכול למצוא את עצמו בישיבה, בין אם הוא אוהב להתפלסף בנושאים שאף אחד אחר לא מתעניין בהם, ובין אם הוא אוהב לימוד רוחבי בצורה קלילה יותר.
• ישיבה זה לא מעבר חציה. לא הכל שחור לבן, וגם הבגדים של תלמידי הישיבה אינם חייבים להיות בצבעים אלו. בישיבות לחוזרים בתשובה מקובל מאוד להתהלך בג'ינס מהוה ובטריקו ירוק, גם אם בישיבות ה'רגילות' לובשים כולם ג'קט שחור על גבי חולצה לבנה.
• ישיבה זה לא רק באמצע השבוע. הישיבות פועלות גם בשבת. ואם תשאל את מי שכבר ניסה וחווה את החוויה הזו מקרוב, לא תחשוב פעמיים לפני שתחליט להישאר שבת בישיבה.
• ישיבה זה לא כלא מוקף חומות. נכון שצריך לשמור על מסגרת מסוימת, אבל זה קורה רק מיוזמת התלמידים. אף אחד אינו עומד ביציאה ומונע ממך לצאת אם אתה מרגיש חנוק מדי. בשלבים הראשונים של תלמיד שהצטרף זה עתה לעולם הישיבות, מקובל מאוד שהוא מקבל 'הנחות' ויכול לצאת הביתה בתדירות גבוהה עד שהוא מסתגל למקום החדש.
• בישיבה לא רק לומדים – אוכלים – ישנים. יש בישיבה הרבה מאוד הווי חברתי, ומדי פעם מוציאים את התלמידים לטיול בחיק הטבע, או לאטרקציה מסעירה שמסייעת לשחרר את הראש ולנקות את המחשבות לאחר תקופת לימודים אינטנסיבית.

מה יש לדתיים נגד השתלת איברים?

מה יש לדתיים נגד השתלת איברים?

יעקב לוסטיג

בכל דיווח על תאונת דרכים שתראו בעיתון או באינטרנט, תמצאו תמונות בהן נראים המתנדבים החרדיים פועלים בזירה ומעניקים עזרה ראשונה לפצועים. באזורים בהם יש אוכלוסיה חרדית גדולה, זמן ההמתנה לקבלת עזרה ראשונה עומד על דקות בודדות ולפעמים אפילו פחות מדקה. רק תרימו טלפון, וארבעה או חמישה מתנדבים מסורים כבר יופיעו על סף דלתכם.
זה לא מפתיע. דבר יודע הוא שההלכה היהודית מקדשת את החיים, ומציבה את קדושת החיים לפני כל דבר אחר. אין זה פלא, אם כן, שיהודים שגדלו והתחנכו על הרכים הללו, יקדישו את חייהם להצלת חיי אדם.
לא רק חרדים מתנדבים בארגונים אלו, ישנם לא מעט אנשים שאינם שומרי מצוות, ואפילו לא יהודים, שמצטרפים לפעילות הברוכה הזאת. בשנים האחרונות מתרחבת התופעה לעוד ועוד מקומות, אבל אין ספק שהגרעין הבסיסי והחזק של ארגוני ההצלה בישראל הוא הגרעין החרדי, מה שהביא אפילו את ממשלת ישראל להכיר בכך שארגון 'איחוד הצלה' הוא ארגון רשמי, בדיוק כמו ארגון מד"א.
אז אם החרדים כל כך מקדשים את חיי האדם, למה הם לא משתפים פעולה עם התפתחות ענף השתלת האיברים בישראל? מדוע לא משענו עד כה על משפחה חרדית שתרמה את איבריו של יקירה להצלת חייהם של אחרים? הכיצד יכולים בני משפחה חרדיים לסרב לתרומת איברים, כשברור להם שייתכן שהדבר יוביל למותם של אנשים הממתינים לקבלת השתלת לב או ריאות?
לאיפה נעלמה קדושת החיים?
אז קודם כל בואו נזכיר את המציאות הקיימת: הציבור החרדי בישראל מוביל בתרומות אלטרואיסטיות של כליות לטובת חולים. בכתבה שפורסמה בערוץ 2, מדווח על 311 תורמים שתרמו כליה מגופם למען אדם זר שאינם מכירים בכלל. במשך 7 שנים התייצבו 311 תורמים כאלו בבתי החולים, ומסרו כליה כשהם לא מקבלים על כך שום תמורה. הם נזקקו לתקופת אשפוז והחלמה, אבל עשו זאת בשמחה. מתוך אותם 311 תורמים – 'רק' 309 היו חרדים ודתיים. כל היתר – שניים במספר – היו חילוניים…
הנה הכתבה
אבל אם תחפשו כמה חרדים תרמו לב או ריאה, לא תמצאו אפילו אחד.
למה?
כדי לענות על השאלה הזאת, הרשו לי לשאול אתכם שאלה אחרת: לבית החולים מגיעים סבא ונכדה. הסבא בן 97, עיוור בשתי עיניו, אינו יכול לקום מכסא הגלגלים שלו, ואת ארוחות הוא אוכל באמצעות קשית בלבד. פניו מלאות קמטים, רגליו מלאות כתמים שחורים, הגב כואב, המצב רוח ירוד אבל הלב… הלב עובד מצויין!
נכדתו של הסבא, אשה צעירה בת 23. רק לפני שבוע היא ילדה את בתה הבכורה. היא צעירה וחיונית, חברת הסטרטאפ שהקימה גורפת רווחים של מאות אלפי דולרים בשנה, והאקזיט שהיא תצא עמו בקרוב צפוי להפוך אותה למיליונרית בכל קנה מידה. הרגליים שלה בסדר, הגב לא כואב, הפנים לא מקומטות ולא חסר לה כלום. אבל הלב… הלב שלה עומד לקרוס…
שואל אותם הרופא מה מבוקשם והם מפתיעים: "אני רוצה לתרום את הלב שלי לנכדתי", אומר הסבא. "אני כבר זקן, עשיתי את שלי. הנכבדה שלי בתחילת הדרך, יש לה ילדה קטנה והיא עומדת להיות מיליונרית. אני רוצה שתעקור את הלב שלי ותשתיל אותו בגופה של נכדתי. כך אדע שהלב שלי נמצא במקום הנכון, ואוכל לנוח בשלום על משכבי".
האם לדעתכם הרופא אמור להסכים ולמלא את בקשתו של הסבא?
בוודאי שלא! אף רופא בעולם לא יסכים לעשות דבר כזה. לקחת אדם ולרצוח אותו כדי להציל מישהי אחרת? אין מצב! זה שהוא מבקש את זה לא משנה את העובדה שלהוציא את הלב שלו זאת פעולת רצח לכל דבר ועניין.
אבל הנכדה תמות אם לא ישתילו לה לב? אולי. זה באמת יהיה מאוד עצוב, אבל כדי להציל את הנכבדה אין שום הצדקה לרצוח את הסבא שלה, אפילו אם הוא זה שמבקש שירצחו אותו.
ועכשיו נחזור לנושא השתלת ה איברים:
כולם, כל הרופאים והרבנים, תמימי דעים שאסור להוציא לב מאדם חי, כדי להשתיל אותו בגופו של אדם אחר. זהו רצח לכל דבר ועניין. אף אחד לא חולק על כך.
כולם גם יסכימו שכדי להציל אדם חי, יהיה מותר לקחת את לבו של אדם מת. גם על כך אין חולק.
השאלה היא מה ההגדרה של מת. בעולם הרפואה מקובל לטעון שכשגזע המוח מת, האדם מוגדר כמת. זה שהלב והריאות ממשיכים לתפקד לא אומר שהוא חי. למעשה מדובר בשאלה פילוסופית יותר מרפואית. הרופא יכול לומר אלו איברים מתפקדים ואלו אינם מתפקדים, אבל להגדיר אם בכך האדם מת או לא – הוא אינו יכול. ישבו גדולי הפילוסופים והגיעו למסקנה כזאת או אחרת.
שמעתי פעם שביפן יש כאלו שטוענים שעיקר החיים של האדם מגיעים מהקיבה, ולכן כשהקיבה לא מתפקדת הוא כבר נחשב למת. זו כמובן גישה מאוד קיצונית לכיוון ההפוך, ועל פי אנחנו יכולים לראות 'מתים חיים', שכל איבריהם עדיין פועלים וגם המוח יכול להיות צלול ופרודוקטיבי, אבל הקיבה שלהם אינה פועלת והן מקבלים הזנה דרך הווריד.
מבחינת ההלכה, לב פועם מלמד על חיים. ריאות עובדות מראות שהאדם חי. לקצור את האברים הללו מגופו של חולה זהו רצח בהגדרה ההלכתית. לכן הציבור הנאמן להלכה לעולם לא יסכים לתרומת איברים הנלקחים מהאדם ומסיימים את חייו, גם אם הוא סבל ממוות מוחי קודם לכן.
זו גם צריכה להיות הגישה של כל יהודי, כי ההלכה היא לכולם, לא רק לחרדים או לדתיים. כי את התורה נתן לנו בורא העולם, הוא זה שנותן לאדם חיים, והוא זה שקובע כמה זמן הם יימשכו. הפילוסופיות באות והולכות, מה שבעבר נחשב למוסכם על הפילוסופים מתחלף ומשתנה עם הזמן, אבל ההלכה לא זזה ממקומה, היא תמיד היתה ותמיד תישאר אתנו ואנחנו נפעל בדיוק כפי שהיא מורה לנו לפעול.

זה יכול להתחיל באיחול קצר למוות ממוקד, ולהסתיים בשורה ארוכה של גידופים

זה יכול להתחיל באיחול קצר למוות ממוקד, ולהסתיים בשורה ארוכה של גידופים

יעקב לוסטיג

החיים בחברתם של אנשים נוספים לא תמיד זורמים בהתאם לרצוננו. לפעמים אנחנו נתקלים במקרים בהם שכנים, חברים או אפילו בני משפחה מכעיסים אותנו עד כדי אובדן עשתונות. הורים שילדיהם מתחצפים ופועלים בניגוד לרצונם, ילדים שהוריהם מסרבים לתת להם כסף לרכישת בגדים או לבילויים, חברים שרימו אותנו במשחק הכדורגל, או שכנה שמציקה לנו בכל פעם וטוענת שאנחנו לכלכנו את חדר המדרגות.
בעיצומו של ויכוח סוער המלווה בהטחת האשמות, קורה לפעמים שאחד הצדדים פולט מפיו קללות ו גידופים כלפי האיש שכנגדו. זה יכול להתחיל באיחול קצר למוות ממוקד, ולהסתיים בשורה ארוכה של גידופים המתארת באריכות ובפירוט רב את הסבל, המחלות, העוני והשכול, שמאחל המקלל למי שהכעיס אותו כל כך.
"אנחנו מוצאים בתורה שהקללה היא דבר מגונה עד מאוד", אומר הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים. "התורה אומרת לנו במילים ברורות: המקלל אביו ואמו מות יומת! כלומר, מי שמקלל את אבא שלו או אמא שלו, ושני עדים שמעו אותו ומעידים על כך בפני בית הדין, בזמן שבית המקדש היה קיים היו לוקחים כזה אדם ומענישים אותו בעונש החמור ביותר: עונש מוות.
"כמובן שבזמן שלנו, אין לנו בית דין שמסוגל לדון בדיני נפשות, וחלילה לנו לנקוט בפעולה פיזית כנגד מי שמקלל את אביו ואת אמו, אבל עצם הציווי האלוקי לעשות זאת למי שקילל את אביו ואמו מלמד אותנו עד כמה הדבר הזה חמור הרבה מעבר למה שאנחנו מבינים.
"לכאורה אפשר לשאול מה עשה אותו בן שקילל את הוריו? הוא בסך הכל אמר כמה מילים. להורים שלו לא קרה שום דבר אחר. הם בוודאי יצטערו צער עצום אם יענישו את הבן שלהם בעונש מוות, הרבה יותר מהצער שהצטערו כששמעו אותו מקלל אותם. אז למה נותנים לו כזה עונש חמור?
"התשובה היא שקללה זה לא "כלום", לקללה יש משמעות. יש לה השלכות. זה לא דבר זניח שאפשר להקל בו ראש. התורה חוזרת על זה פעמים נוספות, "ארור מקלה אביו ואמו", "לא תקלל חרש", "ונשיא בעמך לא תאור".
"בפרשת בלק, אנחנו רואים שהוא שכר את בלעם בן בעור כדי לקלל את עם ישראל. הקדוש ברוך הוא מנע מבלעם לקלל אותם, והפך את הקללות לברכות. אבל ברור שלקללות יש משמעות, אחר למה צריכה ההשגחה העליונה להתערב במילים שיוצאות מפיו של אותו רשע מנוול? את מי הוא מעניין? על אחת כמה וכמה כשהמילים הללו יוצאות מפיו של יהודי, בן לאברהם יצחק ויעקב, נצר לדורי דורות של יהודים. על עם ישראל נאמר שאין כוחו אלא בפה!
"הדברים חמורים שבעתיים כשהם בין בני משפחה. הורים שמקללים את הילדים שלהם מתוך כעסם זה דבר חמור מאוד. אני מכיר באופן אישי אדם שקילל את בנו שימות, והקללה אכן התקיימה בו. הצער שהצטער אותו אב על השטות שיצאה מפיו – אי אפשר לתאר אותו.
"יתירה מזאת, גם את עצמו אסור לאדם לקלל, ואפילו לא בטעות. חכמנו זכרונם לברכה אומרים "ברית כרותה לשפתיים". לדיבור יש כח עצום. על ידי דיבור יכול אדם לקדש אשה ולהפוך אותו לאשתו לכל החיים, עד שימות או ייתן לה גט. בדיבור אפשר להקדיש את רכושו לבית המקדש, והרכוש הופך לקדוש באופן מיידי.
"לכן צריך מאוד להיזהר בנושא הזה. יהודים נזהרים שלא להכניס לפה אוכל שאינו כשר, אבל יותר משנזהרים על כך, צריך להיזהר שלא להוציא מהפה דיבור שאינו כשר. במקום זאת, ננצל את הדיבור שלנו ואת הכח שיש לנו בשפתיים, כדי לברך יהודים, לברך את הילד שישכיל לשמוע בקולנו, לברך את ההורים שלנו שיהיה להם הרבה כסף כדי שיוכלו להעניק לנו בשפע, לברך כל אחד בכל הדברים הטובים, וכבר אמרו חכמנו זכרונם לברכה: "המתפלל על חברו, והוא צריך לאותו דבר, נענה תחילה".

למה אנחנו חוגגים את חג החנוכה?

למה אנחנו חוגגים את חג החנוכה?

יעקב לוסטיג

הימים ימי בית שני. האימפריה היוונית הגדולה, תחת שלטונו של המלך אנטיוכוס אפיפנוס, משתלטת על שטחי ארץ ישראל ומבקש לכפות את התרבות שלה על יושבי הארץ. זוהי תרבות של כפירה בבורא עולם, עיסוק מופרז בספורט ובטיפוח הגוף, עבודה זרה לאלילי היוונים ודחייתה של כל תרבות או אמונה אחרת.
היוונים ראו שקשה מאוד לגבור על העם היהודי. עמים אחרים נכנעו להם וקיבלו עליהם את תרבות יוון ללא התנגדות משמעותית. אך העם היהודי דבק בדרכו ובאמונתו, והיוונים הגיעו למסקנה שמה שגורם לכך זו היכולת של היהודים להמשיך במנהיגיהם הדתיים, שמחזיקים אותם מאוחדים ומונעים מהם לפנות לתרבויות ודתות אחרות.
גזרו היוונים שורה של גזירות: אסרו על היהודים ללמוד תורה, מנעו מהם את היכולת לקדש את החודש ולקבוע את חגיהם בזמנם ובמועדם, אסרו על שמירת השבת, לא אפשרו להם לקבוע מזוזות בפתחי הבתים, וקבעו שמכאן ולהבא אין למול את התינוקות הרכים. מי שיעבור על אחת מהגזירות הללו, הם התריעו, יוצא להורג באופן מיידי.
כשגילו על תינוק יהודי שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו היו היוונים מובילים אותו ואת אמו אל ראש החומה הגבוהה של ירושלים, ומשליכים אותם לעבר התהום הפעור מתחתיה בצדה החיצוני של העיר. עונשים אכזריים אחרים ננקטו כלפי מי שלמדו תורה, שמרו שבת וקיימו מצוות אחרות.
במשך תקופה ארוכה ניהלו היוונים מלחמת חורמה נגד הדת היהודית, עד שקם מתתיהו בן יוחנן כהן גדול מהעיר מודיעין, ויחד עם חמשת בניו המכבים גייס לשורותיו יהודים נוספים שהחליטו למסור את נפשם ולהילחם ביוונים. הם התחילו בפעולות גרילה קטנות, ועברו לניהול קרבות עקובים מדם מול הצבא היווני האדיר. לאחר תקופה של קרבות בלתי פוסקים, כשהיוונים מביאים שוב ושוב תגבורות של רבבות חיילים חסונים ומאומנים היטב, נאלצה יוון להודות בתבוסתה, ואחרוני החיילים היוונים נמלטו מארץ הקודש.
חכמנו זיכרונם לברכה קבעו את חג החנוכה כשמונה ימים שבהם עלינו להודות לקדוש ברוך הוא על הנס הגדול שעשה לעם ישראל, כשקבוצה קטנה של יהודים נטולי עבר צבאי וחסרי אמצעים מתקדמים הצליחה להכות את הצבא היווני הענק, לגרש את היוונים מארץ הקודש ולהכשיר מחדש את בית המקדש לצורך עבודת הקרבנות.
בסיומה של המלחמה ההירואית שניהל אותו קומץ יהודים, ולאחר שסיימו להכשיר את בית המקדש כדי שיוכל לשוב לפעילות מלאה, התברר למכבים שהם אינם יכולים לקיים את אחת המצוות החשובות שהיו נוהגות בבית המקדש – הדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים.
את המנורה היו מדליקים מדי ערב, הכהן היה מנקה את הבזיכים משאריות השמן והפתילות שנותרו מאתמול, ולאחר מכן היה ממלא אותם מחדש ומדליק את הנרות, נרות השמן.
אלא שכדי להדליק את הנרות יש לצקת אל תוך הבזיכים שמן זית זך, שנעשה בטהרה על ידי יהודים שנזהרו שהשמן לא ייטמא. כשהיו מסיימים להכין את השמן היה הכהן הגדול חותם את הקנקן בחותמת שעווה מיוחדת שהעידה על כך שהשמן שבכד טהור וראוי להדליק את הנרות.
הבעיה שהיוונים פתחו את כל הכדים וטימאו אותם, וכעת לא נותר להם למכבים שמן להדלקת הנרות. הם נקטו בצעדים מידיים ושלחו שליחים למסוק זיתים ולהפיק שמן חדש, אבל לשם כך היה עליהם להמתין שמונה ימים עד שהשמן הטהור יופק ויובא בחזרה לבית המקדש.
לאחר חיפוש נמרץ הצליחו למצוא רק כד אחד של שמן, שהספיק להדליק את שבעת הנרות פעם אחת בלבד. ומה יעשו בכל שבעת הימים הנותרים?
והנה נעשה להם נס: השמן המועט הספיק לשמונה ימים תמימים בדרך על טבעית.
בשל כך קבעו חכמים שאת הניסים הגדולים יחגוג עם ישראל מדי שנה באותם ימים, החל מכ"ה בכסלו.
ואיך מציינים את הימים הללו? בכמה דרכים: אומרים 'הלל' אחרי תפילת עמידה של שחרית, מוסיפים לתפילה (בברכת 'מודים') ולברכת המזון (בברכת 'ובנה ירושלים') את נוסח 'על הניסים' וכמובן מדליקים נרות משך שמונה ימים. אלו הן המצוות החשובות של חג החנוכה.
בנוסף נוהגים לאכול מאכלי גבינה וחלב זכר לנס המופלא שאירע עם יהודית , וכן מאכלים שמכילים שמן כמו סופגניות למשל, זכר לנס פח השמן שהספיק לשמונה ימים. מנהג נוסף שהתקבל בעם ישראל הוא לשחק בסביבון, זכר ליהודים שהיו לומדים תורה במערות, וכשהיו היוונים מתקרבים אליהם הם היו מחביאים את ספרי הלימוד ומשחקים בסביבונים כדי להטעות את היוונים ולגרום להם לחשוב שההתכנסות נעשתה לצורכי משחק ושעשוע בלבד. אבל אלו הם רק מנהגים שאין חובה לקיים אותם, בשונה מאמירת 'הלל', ו'על הניסים', ומהדלקת נרות החנוכה שהן חובה שכל יהודי מחוייב בה בכל שמונת ימי החנוכה.