Monthly Archives: אוגוסט 2016

אני מאמין גדול בקב"ה אבל קשה לי

שלום הרב, מה שאני עומד לכתוב לך עכשיו אין מה לעשות איתו בעקרון אני רק רוצה לשמוע מה יש לך להגיד ולפרוק את העול הזה ממני.
אוקיי אני בן 16 לומד בתיכון דתי בן להורים דתיים שומרי תורה ומצוות, אני מאמין גדול בקב"ה ואני משתדל לקיים את תרי"ג מצוות,
אבל אתה יודע מה אני מרגיש שקשה לי, קשה לי שמירת שבת, קשה לי ללכת 3 תפילות ביום,
להשגיח על כשרות, בשביל מה? בשביל לקבל מקום טוב יותר בשמיים?? אבל למה?
קשה לי לקום כל בוקר להניח תפילין, קשה לי כל יום להתפלל 3 תפילות, קשה לי לשמור שבת
אני מרגיש שהחיים האלה לא טובים לי וזה עוצר אותי מלהנות מהחיים!

לפעמים אני שואל את עצמי האם ה' רוצה שאני אסבול? האם על זה אני מקבל שכר?
אני מתאמץ לשמור את התורה הקדושה אבל קשה לי מאוד, אני יודע שתמיד אהיה יהודי אבל אני עצוב,
אני תקוע, אין לי מה לעשות רק מלהמשיך לשמור על עצמי טהור
תודה שנתת לי לפרוק מעלי את העול הזה שיושב עליי הרבה זמן.

איציק

 

תשובה:

שלום איציק היקר,

כשקראתי את דבריך, הרגשתי שמאחורי הדברים נמצאת נשמה
יהודית טהורה, נשמה של יהודי טוב שבאמת רוצה לעשות את
מה שצריך, אך נמצאת תחת קשיים, ייסורים וחוסר מרגוע.

אך מה שבמיוחד כאב לי, זה שהקשיים שאתה מתאר אלו
קשיים שאתה עובר לחינם, קשיים שאין שום סיבה אמיתית
שתרגיש אותם.

ומדוע? משום שהתורה מקנה לאדם חיים כל כך נפלאים ומהנים,
חיים כל כך מתוקים ומענגים, ואם אתה לא מרגיש זאת, זה אומר
לומר שהגישה שלך לתורה, ההבנה שלך במהות המצוות, הקשר
שלך אם הקב"ה, האופן בו אתה מתסכל על דרך התורה, לוקים
בחסר.

אם היית משנה את ההסתכלות שלך על איך אמורים להראות
חיי תורה ומצוות והיית ניגש בצורה נכונה לקיום המצוות, היית
כל כך שמח ומאושר מזה שזכית להיות יהודי דתי, ובמקום לקנא
באלו שאינם שומרי תורה ומצווות, היית רק מרחם עליהם והיה
כואב לך שהם לא זכו למה שאתה זכית.

ישנם הרבה פסוקים ומאמרי חז"ל שמתארים את ההנאה הגדולה
מההליכה בדרך התורה, כגון: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום",
"פקודי השם ישרים משמחי לב", "טוב לי תורה פיך מאלפי זהב וכסף",
"כך היא דרכה של תורה… אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך –
אשריך בעולם הזה", ועוד ועוד.

גם במציאות בשטח ניתן למצוא הרבה יהודים ששמחים עם
המצוות ומאושרים בכך, ומרגישים את החוויה הגדולה שיש
בהליכה בדרך התורה.

אם אתה לא מרגיש שמחה והנאה מקיום המצוות, עלייך ללמוד
על התועלת הגדולה שיש מכל מצוה שאנו מקיימים, וללמוד איך
לקיים את המצוות באופן הנכון והמהנה.

עניין נוסף שללא ספק מקשה עלייך להרגיש טוב עם כך שאתה
דתי, זה שאתה חושף את עצמך יותר מדאי לדברים שלא מתאימים
לתורה, ואותם דברים מגרים אותך ומושכים אותך, ואז מה שיוצר
אצלך את ההרגשה שהמצוות כובלים אותך ולא נותנים לך להיות
משוחרר.
תשקיע את הלב שלך יותר בחיזוק האמונה, בחיזוק הקשר שלך עם הקב"ה, בלימוד תורה
באופן מהנה ובשאר ענייני עבודת השם, לא תרגיש כמעט שבנות,
ביגוד אחר וכדו' חסרים לך, אתה תרגיש הרבה הרבה יותר
משוחרר מאשר אילו חלילה היית פורק עול והולך אחר היצר.

תבין איציק, היצר לא מושך את האדם ל"חופש" אמיתי, הוא
רק מכניס לאדם איזה דימיון ששם "מאחורי הגדר" נמצא החופש
האמיתי, בעוד שהאמת היא שדווקא שם נמצאים החיים הכי
חשוכים, דווקא שם האדם מרגיש הכי כבול, משום שאין לו
שם כמעט בחירה, הוא פשוט הולך שולל אחרי היצר לאן
שהיצר מוביל אותו. כשלאדם יש בחירה, כשהוא יודע איך
להחליט החלטה חזקה ללכת בדרך האמת, והוא לא נעשה
"עבד נרצע" של היצר, אז הוא מרגיש שחרור והנאה אמתית
בחיים.

אלו שנופלים בתאוות וכו',

אולי באותו רגע של מילוי התאווה
נשכח מהם עולם ומלואו והם מרגישים איזו הנאה, אך מיד
אח"כ מגיעה תחושת הריקנות וחוסר הסיפוק, והתחושה
שצריך "דחוף" לחפש עוד איזו הנאה שתמלא את החור
שהיצר חפר בנפש, חור היוצר הרגשה ממש לא טובה.

שבת קודש היא היום הכי נפלא שיש לנו, רק צריך לדעת
איך לנצל את השבת באופן הנכון. שבת עם סעודות מכובדות
וטעימות, שירים יפים, חיזוק הקשר המשפחתי, תפילות יותר
בכוונה וברגש, לימוד תורה, חטיפים וממתקים ושינה טובה,
אין דבר יותר מהנה מזה, ממש "להתענג בתענוגים".

דרך אגב, כדי להכנס יותר לאווירה הנפלאה של השבת,
כדאי להשקיע גם בהכנה לכך בערב שבת. מצפים לשבת שתגיע והשכינה
תתקרב יותר אלינו, ואומרים קבלת שבת מתוך שמחה
שהנה שבת הכלה מגיעה, השבת נראה אחרת לגמרי.

לסיכום, מה שאתה צריך לעשות, זה לשמור יותר על עינייך
ובכלל לא להסתובב במקומות שהיצר הרע מתגבר שם,
ומאידך, להבין יותר לעומק את המהות והחשיבות של
המצוות ואת התועלת שיש מכך לאדם, להשקיע יותר את
הלב שלך בלימוד תורה וקיום מצוות ושאר ענייני עבודת השם,
שזה יהיה מרכז החיים שלך והדבר הכי חשוב בחייך. אם
תעשה כך אתה תראה איזה חיים מאושרים יהיו לך, חיים
שכיום אתה בכלל לא חולם שיכולים להיות כאלו חיים נפלאים
כאן בעולם הזה…

איציק היקר, בנוסף למה שכתבתי, אם תתפוס את עצמך בידיים
ותעשה שינוי רציני בחייך כנ"ל, אתה תזכה להיות בעזרת השם
תלמיד חכם וצדיק, יש לך את הפוטנציאל לכך. חזק ואמץ.

בברכה
יעקב

חבר טוב מאוד בעבר, כל הזמן מרכל עלי

שלום רב, לאחרונה נודע לי כי מישהו שהיה חבר טוב מאוד בעבר, כל הזמן מרכל עלי ומדבר עלי לשון הרע.
אני מרגיש זאת לאחרונה מאוד מאוד חזק, עצבות, דכדוך וכ… מה ניתן לעשות? אשמח לתשובה.

אבי

מצער לקרוא את מה שכתבת…

הפתרון לעניין זה הוא בשלושה מישורים:

1. חיזוק באמונה, דהיינו להתחזק בכך שכל מה שקורה
לנו בחיים זה הכל מגיע מאת השם יתברך. אף אחד
בעולם לא יכול לצער אותנו או לגרום לנו נזק אם זה
לא מכוון מלמעלה. ומכיוון שידוע וברור שכל מה
שהקדוש ברוך הוא עושה לנו, זה הכל אך ורק
לטובתנו, גם הדברים שנראים לנו לכאורה כדברים
רעים, לכן לא צריך להצטער על מה שקורה, אלא
להאמין שהכל לטובה.

2. תפילה – להתפלל ולבקש מאת אבינו שבשמים
שהחבר שלך יפסיק עם התנהגותו ושכל העניינים
יסתדרו על הצד הטוב ביותר.

3. השתדלות מעשית, דהיינו לדבר עם החבר שלך
או לבקש ממישהו אחר שידבר איתו, לבדוק מדוע
הוא מתנהג כך ומה מציק לו, ולהגיע בעזרת השם
לפתרון הבעיה.

בברכה
יעקב

הגעתי עד אמצע החלון וראיתי את דמות אבי ז"ל יושב על הספסל

שלום לרב

יש לי שאלה בעניין סימנים מנפטר

3 ימים לפני שעליתי לבית העלמין קמתי משינה הגעתי עד אמצע החלון וראיתי את דמות אבי ז"ל,

יושב על הספסל אותם בגדים אותה ישיבה 2 דקות כך כשהתקרבתי ישב שם מישהו אחר,

כשעליתי לבית העלמין ניקיתי את המצבה של אבי כמצוותי הרגילה כשהתרחקתי מהמצבה התחלתי לראות

סימן בולט שהיתחזק והתחזק בצבע לבן על האותיות של אמא שלו ז"ל יוכבד על האותיות בד האם זה סימן

תודה
צביקי

תשובה:

שלום רב,
כאשר אדם חש שהנפטרים מסמנים לו משהו, עליו לחשוב במה הוא יכול לשמח אותם בזמן שהנשמה שלהם נמצאת בעולם העליון, אם הוא מרגיש שהוא יכול להתחזק בשמיעת שיעורי תורה, או במצוות מסוימות בזה הוא משמח את נשמת הנפטר והיא חוזרת למקומה בעולם העליון.
בהצלחה רבה

אכלתי ארוחה בשרית ונשארה לי חתיכת בשר לאחר שש שעות

שלום וברכה
רציתי לשאול, אם אכלתי ארוחה בשרית ונשארה לי חתיכת בשר לאחר שש שעות ובטעות בלעתי אותה,

אני צריכה להמתין שש שעות נוספות ? המון תודה

נעם

 

תשובה:

שלום רב
במקרה שמוצאים בשר בין השיניים ובולעים אותו, יש אומרים שצריך להמתין שש שעות מזמן הבליעה,
ויש אומרים שמונים את שש השעות מסוף זמן האכילה של הסעודה, ולא מזמן שמצא את הבשר בין השיניים.
במקום הצורך יש להקל לחשב את הזמן מסוף הארוחה ולא מזמן מציאת הבשר.
בהצלחה

האם מותר לקיים לאבא וסבתא אזכרה באותו יום

שלום וברכה..

רציתי להתייעץ לגבי קיום אזכרה.
אבא שלי נפטר ביב´ תשרי תשרי תשע"ד
יוצא יום אחרי כיפור.
וסבתא שלי (אמא של אבא) נפטרה ביט´ בתשרי תשע"א
(יחול בחול המועד סוכות)

ההלכה אומרת כי אסור לקיים אזכרה בחול המועד ולכן בכל שנה אנחנו צריכים להקדים את
יום האזכרה של סבתא. אך כל שנה יש לנו חילוקי דיעות כיון שהתאריכים של אבא וסבתא מתנגשים.

השאלה שלי היא האם מותר לקיים לשניהם ביחד אזכרה באותו יום?

אשמח לתגובה בהקדם.
בברכה,
נעמה

שלום רב
הסעודה עצמה אינה חיוב וניתן לעשות לשניהם יחד בתאריך הפטירה של אחד מהם,
אבל העלייה לקבר עדיף לקיים לאבא ביום פטירתו ולאמא לפני סוכות,
אך אם קשה לעלות פעמיים אפשר לעלות ביום של האבא גם לקבר של האמא
בהצלחה

סוף סוף לישון רגוע

סוף סוף לישון רגוע

הרב יצחק פולטאנסקי

 

כמה פעמים יצא לך ללכת לישון עם רגשות שליליים על אדם זה או אחר.

לכל אחד מאתנו יוצא מדי פעם לפגוש באנשים שמרגיזים אותו או פוגעים בו בצורה קלה או אפילו קשה,

בדברים שעשה לא נכון במהלך היום, או אפילו פגע חלילה באחרים, בשיגרת היום העמוס איננו פנויים לכך,

אך כשאנו ניגשים לקראת ערב לנוח מעמל היום ולצבור כוחות ליום המחר, אנו נזכרים פתאום בכל מיני אירועים

מרגיזים שנתקלנו בהם במהלך היום, חלקם באשמתנו וחלקם לא, דבר שגורם לנו לא פעם לנדודי שינה

ולשינה לא רציפה ואיכותית ויש לכך השלכות רבות על בריאות גופינו,

"נישן אחרי ה-120" אמרו הסבתות,

אבל מחקרים מצאו שנדודי שינה ושינה לא מספקת, או בשמה המקצועי – אינסומניה (Insomnia)

הינם מהגורמים למחלות שונות. האיגוד האמריקאי למלחמה

בסוכרת מצא שנדודי שינה מעלים את הסיכון לחלות בסוכרת. מאמרים בעיתונים מדעיים כמו ה-Science Daily

מצאו קשר בין נדודי שינה והשמנת יתר, וחוקרים אחרים מצאו בעיות בוויסות של הטמפרטורה בגוף, נטייה לדלקות ועוד מחלות.

חוקרים במכון "וולטר ריד" בארצות הברית גילו שהיעדר שינה נאותה במשך הלילה,

מקשה למחרת היום על קבלת החלטות שקשורות לדילמות אישיות, מוסריות ועוד.

שיטות רבות הומצאו במרוץ השנים להרגעה לפני השינה, מדיטציה, יוגה ועוד, מהם מוצלחות ומהם נועדו לפרנס את ממציאיהם,

השיטה המועילה ביותר שמציעים לנו חז"ל היא: תחילה לעשות סדר בראש, או מה שנקרא בפי חז"ל "חשבון נפש" שפירושו לסכם לעצמנו,

מה עשינו במהלך כל היום שהיה כדאי אולי לתקנו, אחרי זה אנו מצהירים בפה "הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי או שחטא כנגדי,

בין בגופי ובין בממוני בין בכל אשר לי…" ומבקשים מריבונו של עולם שלא ייענש אף אחד בגללי, בשלב זה ניתן לומר את פסוקי קריאת שמע שעל המיטה.

לאחר פעולות אלו בהם אנו מנקים את עצמנו מכל רגש שלילי וכך אנו נגשים לשינה טובה וחזקה,

יחד עם הביטחון בקב"ה, שאחרי שסלחנו לכולם והתפללנו כך,

ודאי הוא יתן לנו שינה טובה יום מוצלח יותר למחרת.

בברכת שינה טובה ומועילה!

מאה מיליארד דולר לבניית בית המקדש

דרוש מאה מיליארד דולר לבניית בית המקדש

הס הושלך בקהל, רבבות האנשים אשר השחירו את הכיכר המרכזית שתקו באחת,

עת אשר נשמע הקול מהדהד: "רבותי, הגיע הזמן בו ניתן לנו רשות לבנות את בית המקדש".

תרועות שמחה, התפרצות של רגשות, דמעות של אושר וללבות נמסים, האומנם?!

הגיע הזמן המיוחל, הזמן לו כולנו מצפים, מתחננים ומבקשים.

"אבל" נשמע הקול בשנית והשקט חזר באחת, "לצורך כך מוטל עלינו לגייס ביממה הקרובה סכום של מאה מיליארד דולר לצורך הבניין",

מאה מיליארד דולר? תוך עשרים וארבע שעות. הסכום אגדי הוא ממש בגדר חלום. אבל כשמדובר בדברים העומדים ברומו של עולם נעלמים כל הספיקות.

בית המקדש! פסגת התקוות של עם ישראל בכל הדורות, התאבלנו על החורבן בימי בין המצרים, צ

מנו וקוננו בתשעה באב והנה התקבלו התפילות, הגיע הזמן…

הגבאים, העסקנים, וכל אחד מישראל נרתמו להצלחת המשימה, פקסים בהולים נשלחו לארבע כנפות תבל, אנשים מכרו את ביתם בשמחה,

אף העניים וקשיי יום תרמו מעל ומעבר ליכולתם, ותוך פחות משעתיים נאסף הסכום כולו.

האם זה דימיון?

תיאור זה הינו דמיוני במעט, כי למדונו חז"ל שבית המקדש השלישי ירד באש מן השמים ואין צורך בממון כדי לבנותו,

אמנם אף שממון אין צריך יש דבר שצריך מאוד, ורק בנו הוא תלוי, ומעכב את בנין הבית והוא: ביטול שנאת חינם,

כי הרי אם שנאת חינם גרם לחורבן הבית, וודאי שבעוונותינו הוא מעכב את ביניינו.

וכך כותב רבינו החפץ חיים בספרו חובת השמירה "ובודאי אילו היה לנו רשות בזה, היה כל אחד מישראל רוצה להוציא מעות וכו'

לסייע לבנות בית לשם ה' ואם כן וכו' שאין צריך להוציא מעות ואין צריך ליסע בעצמו לירושלים בשביל זה רק להיזהר משנאת חינם,

חנופה וכו' ולשמור פיו ולשונו שלא לפוגמו וכו' עיי"ש באורך.

הדברים נוקבים ומחייבים. נמצאים אנו בימי האבלות על החורבן. עם ישראל כולו בוכה ומקונן על חורבן הבית ועל גלות ישראל,

מה נורא הוא, אם ינהג האדם בכל מנהגי האבלות, ובאותו זמן ימשיך להרוס ולהחריב את בית ה',

ולמנוע בינינו ע"י שנאת חינם ומחלוקת ר"ל. אכן קשה הוא להעביר שנאה הטעונה בלב ומצטברת זמן רב אך אין מנוס!

בימים אלו חובתנו להשתדל בכל כוחנו להעביר השנאה ולהרבות שלום, להוסיף עוד ועוד אהבת חברים, ויתור, זהירות מלשון הרע,

כך נמלא את החסר. לבינה ללבינה תצטרף עדי נזכה לגאולה השלימה וכפי שהבטיחנו בוראינו (סוף מס' ד"א זוטא) "בקשו שלום אתם נגאלים " בב"א.
מתוך אתר 'אחינו'

תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

יעקב לוסטיג

 

היה היתה פעם עיר גדולה, ובה קהילה יהודית עם רבבות בני אדם. שנה אחת, ימים אחדים לפני חג הפסח נמצאה גופתו של נער מת,

מוטלת בחצר ביתה של משפחה יהודית בעיר.

בתוך זמן קצר כבר התפשטה השמועה בכל רחבי העיר. היהודים נחרדו חרדה גדולה. הם הבינו היטב את המשמעות:

עלילת דם נטפלה עליהם, וכעת יבקשו הגויים לפגוע בהם פגיעה קשה. שוטרים פשטו על בית המשפחה שבחצרה נמצאה גווייתו של הנער,

והמון זועם צר על חומותיו של הגטו היהודי, מחכה לאור ירוק שיינתן מצד מושל העיר, כדי לפרוץ פנימה ולערוך פוגרום ראוי לשמו

ביהודים שרוצחים ילדים גויים לצורך הכנת המצות לפסח.

אבל מושל העיר לא מיהר לאשר את הפוגרום. הוא היה אדם חכם ולא מיהר להתרגש מהטענות שהועלו בפניו כלפי היהודים.

"אני מבין שנמצאה גופתו של נער בחצר ביתה של המשפחה היהודית", אמר המושל לנציגי ההמון שהגיעו לקבל את רשותו לערוך פוגרום,

"אבל מי אומר שהיהודים הם אלו שרצחו את הנער? אולי דווקא גויים עשו זאת, ולאחר מכן זרקו את הגופה בחצר ביתה של המשפחה היהודית

כדי לטפול עלילת דם על יהודי העיר?

הכלב!

חשב המושל כיצד לנהוג, ולבסוף מצא רעיון נפלא: "איגדיר", קרא לעוזרו הצמוד, "לך תביא את הכלב מהחצר,

אנחנו הולכים איתו עכשיו למקום בו נמצאה גופת הנער. ניתן לכלב לגשש את הגופה, ולאחר מכן נראה להיכן הוא הולך.

אם הוא יפנה לביתה של המשפחה היהודית, אות היא כי משם באים עקבות הריח של מי שהרגו את הנער והשליכו אותו בחצר.

אבל אם הכלב יפנה לחפש את העקבות במקום אחר, נדע שזו רק עלילת דם שאין בה ממש".

יהודי העיר שמעו על הפתרון שהציע המושל, ורעדו מפחד. מי אומר שהכלב אכן יצליח לאתר את עקבות הריח של הרוצחים? אולי הוא יפנה לבית המשפחה

היהודית למרות שברור שלאנשיה אין שום קשר למותו של הנער?

המושל מצדו הבהיר בצורה ברורה שאם הכלב יפנה לכיוון ביתה של המשפחה היהודית, הוא יחרוץ את דינם של כל בני אותה משפחה

למוות בתלייה עוד באותו היום, ואת כל יתר יהודי העיר יגרש לאלתר מבתיהם, כשעליהם להותיר את כל רכושם מאחוריהם.

היהודים התכנסו בבתי הכנסת וקרעו את השמים בתפילות ובזעקות לבורא עולם, שיכניס לליבו של הכלב את הרצון לפנות לכיוון האחר.

מושל העיר הגיע כשהוא מלווה בפמליה נכבדה של שרים נכבדים, ראשי המשטרה וכמובן גם הכלב המגודל שהתהלך ברוב חשיבות, כחתן הראשי של השמחה.

הכלב נכנס לחצר, מזהה את גופת הנער ומתחיל להתרוצץ סביבה כשהוא מרחרח אותה מכל הכיוונים פעם ועוד פעם.

נציגי היהודים שעמדו במקום עצרו את נשימתם מרוב פחד. הכלב סיים את הרחרוח הביט כה וכה והחל לפסוע מעדנות…

לכיוון שער היציאה מהגטו היהודי.

אנחת הרווחה שבקעה מפיותיהם של יהודי העיר היתה גדולה וארוכה. איזו הקלה, ברגע בו פנה הכלב לכיוון שער היציאה מהגטו

הוא הציל משפחה שלמה ממות, ועוד עשרות אלפי יהודים מיציאה לגלות כשהם חסרי כל.

את הסיפור הזה סיפר הצדיק רבי אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה, בעת שנשא דברים בפני תלמידי ישיבת פוניבז' המפורסמת.

"בואו נחשוב רגע מה השכר שמגיע לכלב הזה שהציל כל כך הרבה יהודים", שאל רבי אליהו.

"סביר להניח שמגיע לו נתח בשר נאה לאות הוקרה, אבל שום דבר לא מעבר לכך. הכלב לא עשה פה חסד עם אף אחד,

הוא לא עשה טובה ולא התכוון לעשות טוב לאיש. הוא בסך הכל כלב. כל מה שהוא עשה זה ללכת אחר חוש הריח הטבעי שלו,

ולפנות אל מחוץ לגטו כי משם הגיעו הרוצחים של הנער.

"עכשיו בואו ונבדקו את עצמינו", הוסיף הרב לופיאן, "האם אנחנו לא מתנהגים לפעמים כמו אותו כלב?

האם לא קורה לנו שאנחנו קמים בבוקר, מניחים תפילין, מתפללים, לומדים תורה, נוטלים ידיים,

מברכים ברכת המזון ואת כל זה אנחנו עושים באופן טבעי, כי כך התרגלנו מגיל צעיר וכי זהו אורח החיים שלנו?

"כמה פעמים קורה שאנחנו אומרים קריאת שמע ובכלל לא מנסים לחשוב על מה שיוצא לנו מהפה?

כמה פעמים אנחנו שומרים שבת, אבל לא מנסים לחשוב אפילו לרגע מה המשמעות של השבת, ומדוע ציווה אותנו הקדוש ברוך הוא לשמור שבת?

"אם אנחנו מתנהגים כמו הכלב הזה, עושים את הכל בצורה טבעית, בלי לחשוב ובלי להתכוון לכך, איזה שכר מגיע לנו על כך?

שכר נמוך מאוד. אנחנו לא יכולים לצפות לשכר משמעותי על פעולות טכניות שנעשות באופן טבעי.

לעומת זאת, מי שמשקיע מחשבה וכוונה במעשיו, הוא לא כלב, הוא בנאדם שמתנהג בהתאם. הוא משקיע מאמץ ומחשבה,

והוא כמובן גם יזכה לשכר עצום עבור מעשיו הטובים.

(מעובד מתוך 'יחי ראובן')

"מושיקו העבריין השתגע"

"מושיקו העבריין השתגע"

יעקב לוסטיג

 

סיפור נפלא סיפר רבי אליהו מני, רבה של העיר חברון לפני יותר ממאה שנה.

הסיפור אירע בשנות ילדותו של הרב, בעיר בגדד שבעיראק, שם נולד והתגורר עד שעלה לארץ הקודש.

בבגדד היה ילד יהודי בשם מושיקו. מאז שהיה צעיר מאוד ידע מושיקו צרות וכאב. בלימודים הוא לא הצליח,

הוריו היו עניים מרודים ואט אט הוא נפלט אל הרחוב והתחבר לנערים ריקים ופוחזים.

כשגדל מעט הצטרף מושיקו לכנופיית פשע שפעלה בעיר, ושהיתה מורכבת בעיקר מערבים,

אבל היו חברים בה גם כמה עבריינים יהודים שהתדרדרו אל עברי פי פחת, ולא בחלו בעושק, גזל ואפילו מעשי רצח בוצעו על ידם.

בכנופיה מצא מושיקו את שאהבה נפשו. כאן העריכו את זרועותיו השריריות ואת דיבורו הגס. חבריו העבריינים קיבלו אותו כשווה בין שווים,

גם אם 'לא היה לו ראש ללימודים', ולמרות שהוא לא הקפיד יתר על המידה לקיים את מצוות התורה. המעמד שלו היה טוב, וגם ה'עבודה' היתה חביבה עליו.

נשמה יהודית

יום אחד הסתובב מושיקו בסמטאות הצדדיות של האזור היהודי בבגדד, מחפש אחר אשה זקנה או אדם צנום וכחוש,

שממנו יוכל לשדוד בקלות את השעון ואת הארנק. יהודי העיר ידעו להיזהר ממושיקו ומחבריו, והשתדלו שלא לפגוש אותו בסמטאות צדדיות,

אבל הוא היה מפתיע אותם פעם אחר פעם ושודד מהם את רכושם הדל.

באותה הפעם הבחין מושיקו במחזה קורע לב. אחד מחבריו לכנופיה, עבריין ערבי אלים ורע מעללים גרר אחריו ילד יהודי קטן,

כשהוא חוסם את פיו בידו שאיש לא ישמע את בכיו של הילד, ומושך אותו אל מחוץ לעיר.

מושיקו חשב להפנות את מבטו לכיוון האחר ולעשות עצמו כמי שלא ראה ולא שמע שום דבר, אבל רחמיו נכמרו על הילד המסכן,

והוא החליט לעקוב אחרי הערבי המרושע.

מחוץ לעיר נכנס הערבי אל תוך מערה קטנה, כשהוא נושא על כפיו את טרפו האנושי. מושיקו התלבט מעט,

ולבסוף החליט שהוא אינו יכול לעמוד מהצד. הוא התקרב למערה, ונכנס בלאט כשבידו אבן כבדה.

בעוד הערבי מנסה להשתלט על הילד המתפתל בידיו, הניף מושיקו את ידו והנחית מכה על ראשו של הערבי שצנח ארצה ואיבד את הכרתו.

הילד המבוהל נלקח על ידו אל העיר ומיהר לרוץ לביתו, כשהוא בכלל לא מבין מה קרה פה ומי הוא המלאך המושיע שחילץ אותו מידיו של הערבי.

מושיקו שב לחבריו העבריינים, המשיך לשדוד ולגנוב, אבל המעשה הטוב שעשה הפיח רוח חיים יהודית בלבו,

מושיקו תוהה בדרך חייו

הוא החל לעסוק במחשבות על כך שאולי הוא לא נמצא במקום הנכון, ושבעצם עדיף לו לעזוב את הכנופיה ולחזור בתשובה שלמה.

לרגעים החליט שהוא עוזב את הכנופיה וחוזר למוטב, אבל אז נזכר שבעצם יש חוק בלתי כתוב בין העבריינים,

הקובע שהכניסה לכנופיה היא חד צדדית אפשר להיכנס אליה, ולעולם אי אפשר לצאת ממנה. את חיי הפשע עוזבים רק בארון מתים,

ידעו כולם, ומי שמנסה לעזוב את חיי הפשע לפני מותו, דואגים חבריו העבריינים לחסל אותו

מחשש שהוא ילשין עליהם וימסור לרשויות עדות מפלילה אודותיהם.

באישון ליל הקיש מושיקו על דלת ביתו של הרב שהגה בתורה עד השעות הקטנות של הלילה.

הרב פתח את הדלת ונדהם לגלות את העבריין המפורסם שעומד בכתפיים שחוחות ומבקש בנימוס להיכנס כדי לדבר עם הרב.

בתוך החדר סיפר מושיקו לרב על מה שקרה אתו, הוא סיפר לו על רצונו העז להיטיב את מעשיו ולחזור בתשובה שלמה,

אבל גם את החשש שלו שחבריו העבריינים יהרגו אתו בלי להסס אם ידעו שהוא עזב את חיי הפשע.

הרב שקע בהרהורים ולבסוף שאל את מושיקו: "אתה באמת באמת רוצה לעזוב את חיי הפשע?

אתה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לחזור בתשובה??". מושיקו השיב בחיוב.

"שמע לעצתי, אמר לו הרב, מחר בבוקר תלך כהרגלך לפגוש את חבריך העבריינים, אבל כשהם יתחילו לדבר איתך,

תעשה את עצמך כמי שיצא מדעתו. תעשה את עצמך כאילם שנעתקה ממנו היכולת לדבר, ועל כל דבר שיאמרו לך תביט בפני המדבר במבט תמה ואטום,

עד שכולם יהיו בטוחים שנסתרה בינתך. אם חבריך העבריינים יאמינו שאתה באמת משוגע,

הם יניחו לך ולא תהיה להם סיבה לחשוש מפניך. כך תוכל לעזוב את חיי הפשע וגם לחיות בלי לחשוש מפניהם".

מושיקו המשוגע

מושיקו שמע את עצת הרב והחליט לקבל אותה. למחרת המתה העיר כולה. "מושיקו העבריין השתגע", סיפרו כולם,

"בטח קיבל עונש משמים על ההתנהגות העבריינית שלו". ומושיקו ה'משוגע' התסובב ברחובות,

הילדים צחקו עליו זרקו עליו קצת אבנים, והוא נשאר בשלו, אינו מוציא הגה מפיו ורק מתבונן בכולם במבט שכולו אומר טמטום וטפשות.

כשאף אחד לא ראה היה מושיקו לומד תורה, הוא היה מתפלל ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיכפר לו על כל חטאיו,

ויעזור לו להמשיך ולעבוד אותו בלב שלם.

אחרי שנים אחדות נפטר מושיקו לבית עולמו, ואנשי החברה קדישא קברו אותו בקצה בית העלמין, בחלקה כמעט ריקה.

אף אחד לא רוצה להיות קבור ליד העבריין שהשתגע בגלל חטאיו הכבדים, וכך נותר השטח שמסביב לקברו של מושיקו ריק.

איש לא ידע על מעשיו הטובים. עברו שנים, ורב העיר נפטר. תושבי העיר הגיעו הלוויה המונית,

למרות מזג האוויר הסוער. כשהסתיימו ההספדים והחלו לנוע לעבר בית העלמין,

החלו לרדת גשמים חזקים במיוחד, ואך בקושי הצליחו להגיע לבית העלמין,

לחפור במהירות חלקת קבר ולהטמין את הרב בין רגבי האדמה הבוצית.

למחרת, כשהתבהרו השמים, הזדעזעו תושבי העיר לגלות שהרב נקבר בסמוך לקברו של מושיקו המשוגע.

"הכיצד אירע לנו דבר כזה", תמהו הכל. הם ידעו והעריכו את גודל קדושתו של הרב, ולא הבינו איך קרה דבר כזה שבלי לשים לב

הם קברו את הרב בסמוך לקברו של העבריין המשוגע.

הייתכן?

רבני העיר צמו ותוודו על חטאתם, וביקשו שיגלו להם משמים מדוע ולמה קרה להם הדבר הנורא הזה.

בלילה הגיע הרב בחלום לרבני העיר, וגילתה להם את האמת על מושיקו, שבאמת לא היה משוגע אלא בעל תשובה גמור,

שכיפר על כל חטאיו, זיכך את נשמתו ולמעשה היה צדיק גמור באחרית ימיו.

מהיספור הזה אנחנו לומדים שני דברים חשובים: קודם כל אנחנו לומדים שסוף הכבוד לבוא, וגם אם בימי חייו איש לא העריך את מעשיו של מושיקו,

איש לא ידע שהוא הקריב את כל כולו כדי לכפר על חטאיו ולחזור בתשובה שלמה, אבל אחרי מותו התברר לכולם גודל קדושתו וצדקותו.

דבר נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא שכל אדם, ואפילו עבריין גמור, שודד ורוצח, יכול לשנות את דרכיו ולכפר על חטאיו החמורים.

והלוואי שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלמה, ולהתקרב לאבינו שבשמים.

מעובד מתוך 'שבת טיש'.

תשעה באב במוצאי שבת

 

יעקב לוסטיג

 

השנה, שנת תשע"ו, חל תשעה באב בשבת קודש (13.8.2016). בשבת אסור לצום, ולכן אנחנו דוחים את הצום ליום ראשון (14.8.2016). אם נדייק יותר: הצום נדחה למוצאי שבת.

עם זאת, את הצום אנחנו מכניסים בפועל עוד לפני צאת השבת, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מתחלף היום ולכן אנחנו מתחילים את הצום קצת לפני שקיעת החמה, בזמן שאת השבת אנחנו מוציאים רק אחרי צאת הכוכבים.

איך עושים את זה בפועל? פשוט מאוד!

זמן קצר לפני שקיעת החמה, (לחץ כאן לצפיה בזמני שקיעת החמה ברחבי הארץ) אנחנו מפסיקים לאכול ולשתות. כשעברו 20 דקות משקיעת החמה, מתחיל איסור הרחיצה בלבד! ונזהרים ברחיצת הידים  רק עד סוף האצבעות,  עם זאת, אנחנו לא חולצים את נעלי העור, לא יושבים על הקרקע ולא עושים שום מעשה של אבלות בפועל, עד לאחר צאת השבת (לחץ כאן לצפייה בזמני צאת השבת).

עם צאת השבת אנחנו אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים את הנעליים ועוברים לשבת על הקרקע. מי שיכול יוצא כמובן לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת 'איכה', וכדי לומר את הקינות.

את הצום אנחנו ממשיכים עד למחרת אחרי צאת הכוכבים (לחץ כאן לצפיה בלוח זמני צאת הצום ברחבי הארץ).

שימו לב: בשנים רגילות, בהן תשעה באב חל באמצע השבוע, אוכלים את הסעודה המפסקת – הארוחה האחרונה שלפני הצום – עם תנאי מסויימים, כמו איסור לאכול יותר מתבשיל אחד, מנהג לאכול ביצים קשות או מאכל עגול אחר, לשבת על הקרקע ולא לאכול בחבורה גדולה.

אבל השנה, בגלל שהסעודה המפסקת היא בעצם סעודה שלישית של שבת קודש, אנחנו לא נוהגים שום מנהגי אבלות, אוכלים מה שרוצים ושותים משקאות טעימים ושמשובחים. כל עוד לא שקעה החמה מתנהגים כמו בשבת רגילה, אם כי יש להיזהר שלא לערוך חגיגה המונית, ולא לצאת בריקודים ובמחולות.

כדאי ומומלץ להימנע מאכילת מאכלים מלוחים או כבדים מדי לפני הצום, כדי שלא להגביר את הצמא או להכביד על הגוף במהלך הצום עצמו. כמו"כ מומלץ להרבות בשתיה בימים שלפני תשעה באב, ובפרט במהלך השבת, ולא להסתמך על שתייה מרובה רגע לפני כניסת הצום, כי שתיה מרובה בבת אחת אינה נספגת היטב בגוף, לעומת שתייה מוגברת במשך יממה או שתיים, שנספגת טוב יותר ושתסייע לכם לעבור את הצום בקלות רבה יותר.

"וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

שמירת המצוות מקדמת אותי בחיים

שמירת המצוות מקדמת אותי בחיים

אוהד אטינגר

 

שלהבת חסדיאל היא דמות מוכרת במגזר החרדי, וגם מחוצה לו. לצד היותה אשה חרדית,

שגדלה והתחנכה כחרדית ובדרך זו גם מנהלת את חייה, שלהבת מנהלת קריירה מצליחה שמשלבת מספר רב של תחומים.

היא אשת תקשורת, מו"ל של מגזין לייף סטייל דתי-חרדי ועוסקת ביזמות עסקית, נדל"ן וייעוץ מגזרי.

בעבר עסקה חסדיאל בתחומי הפוליטיקה (כתבת פוליטית ב'בקהילה', רדיו 'קול חי' ועוד),

היא גם מוגדרת כאושיית אופנה ומותגים, מכהנת כחברה בדריקטוריונים, מייצגת כיח"צנית מובילה מספר ארגונים וגופים חשובים –

כמו האו"ם למשל, ומשתדלת לעשות חיל גם כמנהלת בית עצמאית ואמא לילדים מקסימים.

כשפנינו לחסדיאל כדי לשאול אותה איך, אם בכלל, השפיעה עובדת היותה חרדית על הצלחתה בעולם הגדול,

היא משיבה תשובה נחרצת: "מעולם לא חשתי צורך להתנצל על חרדיות ומעולם לא הרגשתי פספוס באורח חיי.

אני משתדלת להוכיח שאפשר לשלב בין הצלחה עיסקית, עיסוק בתקשורת, מדיה ונדלן, ולשמר אורח חיים חרדי".

• האם הרגשת פעם שהמחויבות לדת מונעת ממך לפרוץ קדימה ולפתח קריירה?

"אני רואה בעולם הערכי שלי, משהו שמקדם אותי בחיים, בקריירה ובכלל, כמנגנון ששומר עלי. ברחתי תמיד מהגדרות ומיגדריות,

אך שמירת המצוות, הקפדה על אסור ומותר, חינוך תורני וכל מה שמתלווה אליי כחרדית – לא רק שאינם מונעים ממני הצלחה,

אלא בדיוק ההיפך. אני מקפידה מאד להתייחס לעולם הערכים שלי כמשהו חיובי ומוערך, לא כאלמנט חסר.

למרות המגבלות הקיימות באופן טבעי, כאישה שומרת מצוות, אך מניסיון, הכל מתחיל בראש. איך שאדם מתייחס לזה,

כך זה משפיע עליו בחזרה. אני חושבת שיש המון חום וכוח, חוזק והעצמה – במסורת היהודית ובשמירת המצוות".

• האם לדעתך היית מצליחה יותר או פחות אילו לא היית חרדית?

"זו לא שאלה רלוונטית, כי לא ממש ניסיתי אחרת. אך ברור שאין סיבה שהחרדיות תגביל את הצלחתי.

תמיד אני תוהה לפירוש דברי חז"ל: "בדרך שהאדם רוצה לילך – מוליכין אותו", הרי לא חסרים מקרים שאדם רוצה לפעול בכיוון מסויים,

ובמציאות הוא מוצא עצמו בדרך שונה מזו שחשב. אבל מניסיון אני יכולה לומר ולהעיד שהכל מתחיל ונגמר בשאיפה.

אדם שלא מצליח להגיע להישגים ולמקומות שחשב שיגיע לשם, עליו לוודא האם זה באמת הוגדר על ידו כיעד.

האם זו באמת הייתה שאיפה שלו. ברוב מוחלט של המקרים – הדת אינה מגבילה הגעה ליעד, בכל תחום, אלא ההיפך.

היצמדות לסולם ערכים דתי מהווה שלב מכריע לאדם שמחפש מימוש עצמי נכון וסיפוק של אושר בתהליך החיים".

• בוודאי יוצא לך להיפגש עם אנשי עסקים שאינם שומרי מצוות, ואפילו לא יהודים. איך הם מגיבים כשאת נמנעת מלחיצת יד? או כשהם מבינים שאת לא תאכלי אתם במסעדה שאינה כשרה?

"אני נתקלת בהמון מקרים מעין אלה. מעולם, ואני מדגישה, מעולם לא חוויתי בוז או זלזול, כתוצאה משמירת ההלכה.

אני מוזמנת לעשרות אירועים, השקות אופנה, מפגשי תקשורת, בארץ ובעולם – עם השנים כולם התרגלו לאורח החיים שלי כחרדית,

ומתאימים עצמם מבחינת תכנים, שמירת שבת, צניעות וכדומה. במקרים בהם המקום או האירוע אינם תואמים את אורח חיי –

אני מדירה עצמי ולא משתתפת. חשוב להבין, בניגוד לשיח המתלהם לכאורה בתקשורת, בין חרדים לשאינם, במציאות המצב שונה בתכלית.

יש המון הבנה והכלה לשומרי ושומרות המצוות. אנשים רציניים, בייחוד אנשי עסקים וגורמים מובילים במשק,

מכבדים אנשים עם עקרונות ושמכבדים את אורח חייהם. ולהיפך, אני מרגישה שאנשים שיש פער בין הצהרתם כחרדיים לבין התנהגותם בפועל –

זוכים ליחס שאינו מכבד. זה בדוק".

• ולסיום: מה היית עונה לנשים שמתחילות להתקרב לדת, וחוששות מהתגובות של הסובבים לשינוי שהן מחוללות בחייהן?

"לכי על זה. זה אתגר וגם חוויה. במקום או או, נסי גם וגם".

האם אני יכולה לשנות את סדר הברכות

שלום לכבוד הרב, הסדר

אני מגיעה מרקע חילוני ולאורך שנים רבות מוסיפה לי מצוות והלכות.

לאחרונה ממש התחלתי לבקש את ברכות השחר ומעבר להבדלים הגדולים בין הגרסאות,

הבחנתי שגם הסדר שונה. עדיין, בכל הנוסחים שראיתי הברכה מסתיימת בדברים שיש להישמר מהם'

וזה אישית מעורר בי תחושה לו נוחה. קשה לי למשל לסיים עם הבקשה להצלה מכל הדברים הרעים שמסתיימת במילים "ומדינה של גיהנום".

פשוט כי זה מסתיים במילים קשות כל כך ובאיזכור מה שאנו רוצים להרחיק מעלינו.

האם ניתן להחליף בין הברכות ולמשל לסיים בדברים שהקרן קיימת לעולם הבא? זו ברכה שמאד התחברתי אליה.

תודה רבה!

 

תשובה:

שלום רב לך ואשרייך שאת זוכה להתחזק ולהוסיף לך מצוות וזכויות, ככל שאת מוסיפה יותר את מתעלה ומתקדשת יותר ויותר.

לשאלתך, אינני יודע איזה מברכות השחר מעורר בך תחושה לא נוחה, אולי אינך מבינה את משמעותה האמיתית של הברכה,

מאחר וכל הברכות נועדו כדי לשבח את הבורא על הדברים הטובים שנתן לנו,

ועל כך אנו מסיימים בברכת הנותן ליעף כח ולאחר מכן משבחים את ה' על חסדיו הרבים עמנו בכל יום.

באופן עקרוני יש ברכות שהסדר שלהם מעכב ויש ברכות שהסדר אינו מעכב, אך בכל אופן לא מומלץ לשנות את הסדר,

אך כן כדאי להבין את משמעות הברכות,
תיבות ומדינה של גיהנום, אינם נמצאות בכל הנוסחאות, כי אם בנוסח ספרד והיא תוספת של אחד מראשוני הראשונים לפני כ800 שנה,

וכוונת תיבות אלו היא להתפלל שנזכה במשך היום לעשות רק מעשים טובים שלא נענש בדינה של גיהנום,

אך אם קשה לך עם הזכרת ענין זה, את יכולה לומר כנוסח אשכנז שבו אין אומרים תיבות אלו

ומסיימים את הברכה בתיבות "בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית".

בהצלחה רבה

למה חרדים לבושים בשחור לבן

יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב
למה חרדים לבושים בשחור לבן והאם יש מקור בתורה שאומר שצריך להתלבש שחור לבן
או שאולי מותר להתלבש עוד צבעים חוץ משחור לבן

גיא

תשובה:

שלום לגיא.
שאלתך נשאלה כבר ע"י רבים.
האמת, שאין מקור בתורה ללבוש בשחור לבן, אך במהלך הדורות הלבוש הזה
התקבל בציבור החרדי, ויש לכך 2 סיבות עיקריות:

א. מכיוון שאנו בנים של מלך מלכי המלכים, ואנו נמצאים כל הזמן קרוב
אליו ומשרתים אותו, ראוי לנו ללבוש לבוש מכובד שהולם את מעמדנו.
כך גם מקובל בכל העולם, שאנשים עם תפקידים נכבדים, ובמיוחד
בעת מילוי תפקידם, לובשים לבוש מכובד. הלבוש השחור לבן
שמקובל בציבור החרדי נחשב בציבור זה ללבוש מכובד, ולכן זהו
הלבוש הנפוץ ביותר בציבור החרדי.

ב. במהלך ההיסטוריה היו הרבה תקופות שעם ישראל נתנסה בניסיונות
קשים והייתה משיכה להדמות לדרכי הגויים ולא להקפיד מספיק על
ההליכה המושלמת בדרך התורה. גם בדורות האחרונים, ואף בדורנו
(ואולי במיוחד בדורנו) ישנם ניסיונות כאלו.

כשלובשים לבוש ששונה מהלבוש הרגיל בו אנשים חילונים או גויים
מתלבשים, מרגישים יותר מובדלים מהם וכך פחות מושפעים מהם
באותן השפעות הנוגדות את דרך התורה, לכן החרדים מתלבשים
באופן שונה.

הלבוש גם נותן לאדם הרגשה שהוא משוייך לציבור מסויים (כמו
שמדים נותנים לחייל הרגשה שהוא משוייך לצבא), וכך יותר קל
לו להקפיד לקיים את מה שנהוג באותו ציבור לקיים.

למעשה אין שום חיוב ללבוש שחור לבן, זו רק עדיפות למי שמרגיש את
עצמו חלק מהציבור החרדי. אפשר להיות בן אהוב לבורא עולם ועבד נאמן
לפניו בהליכה עם לבוש צבעוני לא פחות מאשר בהליכה עם לבוש שחור לבן,
ובמיוחד למי שלא גדל בציבור חרדי ולא הורגל בכך.

לאנשים שמתקרבים ליהדות, למתחזקים ולחוזרים בתשובה, לא מומלץ
למהר ללבוש שחור לבן. רק לאחר תקופה ארוכה, אם הם ירגישו את עצמם
ממש חלק מהציבור החרדי ויחיו הווי חיים חרדי, יהיה מקום לשקול מעבר
ללבוש כזה.

בברכה
יעקב

שאלות ותשובות – אתם שאלתם

איך אוכל לבחור בחיים של תורה ולוותר על בילויי החיים

איך אוכל לבחור בחיים של תורה ולוותר על בילויי החיים

שלום כבוד הרב

אני בהליך חזרה בתשובה ואני שואל את עצמי איך אוכל להביא את עצמי לבחור בחיים של תורה באופן מוחלט

ולעשות ויתורים משמעותיים כמו סרטים ואינטרנט, ושאר בילויי החיים

תודה

יניב

 

תשובה:

שלום יניב,

שאלה מצויינת שאלת.

 

כתוב בתורה "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'", ומכאן למדים

אנו שלא מספיק שנדע את האמת בשכל, אלא צריך להחדיר

את האמת ללב וליצור רצון עמוק ואמיתי לצעוד בדרך התורה.

כשיש משיכה פנימית לעשות את רצון השם יתברך, הרבה

יותר קל להתגבר על כל התאוות והמכשולות שבדרך.

 

לכן צריך לשמוע שיחות מחזקות או לקרוא ספרי מוסר וחיזוק

ולהשתדל להפנים את הדברים ולחזק על ידי כך את הרצון.

 

כמו כן, חשוב מאד ללמוד תורה, ובין השאר גם ללמוד גמרא,

התורה פועלת רבות ליישור הלב ולהכוונתו לדרך האמת.

 

בנוסף לכך לימוד תורה ועשיית מצוות, יכולות לתת לאדם כזו

הנאה גדולה ולמלא את לבו, עד ששאר ההנאות החומריות

כבר לא יתפסו כזה מקום גדול בלב ופחות ימשכו אחריהם.

 

תשתדל שיהיו לך חברים עם יראת שמים שמה שחשוב להם

בחיים זה לעשות את רצון הבורא ולא ההליכה אחר תאוות

העולם הזה. לחברים ישנה השפעה מאד גדולה על האדם.

 

וכמובן לא לשכוח להתפלל ולבקש מבורא העולם שיעזור

לך להתגבר על מה שצריך להתגבר ולעשות תמיד את

רצונו יתברך.

 

בהצלחה

יעקב

הספינה החלה לשקוע, והנוסעים התחננו שירשו להם לעבור לספינה השניה

הספינה החלה לשקוע, והנוסעים התחננו שירשו להם לעבור לספינה השניה

יעקב לוסטיג

את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל גרוסמן, מחשובי רבניה של ירושלים עיר הקודש, ראש ישיבה ואב בית דין.

הרב ישראל גרוסמן הוא אביו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק

וראש מוסדות 'מגדלור' שסניפיהם פזורים ברחבי הארץ.

המקרה המתואר בשורות הבאות אירע לפני יותר ממאה שנים, כשסביו של רבי ישראל גרוסמן,

הרב יצחק דוד גרוסמן (הראשון), שב לארץ ישראל לאחר ביקור שערך באירופה שם למד תורה וחסידות מפי רבי אהרן מקרלין.

היה זה בערב שבת, מספר נכדו רבי ישראל גרוסמן, זכר צדיק לברכה. הסבא שלי, רבי יצחק דוד

הפליג בספינה יחד עם קבוצה נוספת של יהודים שעשו את דרכם לארץ הקודש.

באותו ערב שבת התרגשה עליהם סערה חזקה מאוד, ומשך שעה ארוכה היטלטלה הספינה בלב ים כקליפת אגוז קלילה.

ממול הספינה שלהם הפליגה ספינה נוספת, שגם היא הטלטלה על פני הגלים העצומים,

וכשהתקרבו שתי הספינות זו מול זו, התרוממה הספינה האחרת מכח גל ענק שדחף אותה כלפי מעלה,

ונחתה על הספינה שבה שהו סבי ועמו קבוצה של יהודים נוספים.

הספינה שלהם החלה לשקוע, והנוסעים בה התחננו לרב החובל של הספינה השניה, העליונה,

שירשה להם לעבור לספינה שלו. רב החובל נעתר להפצרותיהם, והורה לאנשיו לשלשל סולמות

לטובת נוסעי הספינה התחתונה שמיהרו לטפס אל הספינה העליונה, מתוך הבנה שספינתם

שלהם צפויה לשקוע בתוך דקות אחדות ולהיעלם במצולות.

רב החובל האנטישמי

כשהבחין רב החובל בכך שבין נוסי הספינה התחתונה יש גם יהודים, הקשיח את לבו,

והודיע שהוא לא מוכן לקבל בספינתו אורחים יהודים. היהודים מצדם ניסו להפציר בו ולעורר את רחמיו.

בדמעות ותחנונים הבטיחו שישלמו לו כסף רב לאחר שיגיעו לחוף מבטחים, אבל רב החובל אטם אוזניו משמוע,

והודיע להם שהחלטתו סופית ובלתי ניתנת לשינוי. אחרי שעלה אחרון הגויים לספינתו,

הוא הורה לאנשיו למשוך בחזרה את הסולמות והותיר את היהודים האומללים בספינה התחתונה כשהם מתכוננים למותם.

רק הרב יצחק דוד גרוסמן לא נבהל ולא נרתע. הוא ירד לתאו, שלף מהמזוודה את בגדי השבת,

חבש שטריימל והחל לקרוא בקול גדול את פרק ק"ז שבתהילים, שנוהגים החסידים לומר

לפני תחילת תפילת מנחה של ערב שבת. "יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים",

קרא רבי יצחק דוד בקול גדול מתוך הסידור, "המה ראו מעשי ה', ונפלאותיו במצולה.

ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג,

ויחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם, וממצוקותיהם יצילם".

אחרי אמירת פרק התילים התפלל הרב גרוסמן תפילת מנחה, ולאחריה קבלת שבת ותפילת ערבית,

כשהמילים בוקעות מפיו בהתלהבות ובשמחה, כאילו היה עומד עכשיו בטבורו של בית הכנסת הסמוך לביתו שבירושלים העתיקה.

שאר הנוסעים היהודים השתוממו מגודל הביטחון של רבי יצחק דוד גרוסמן. הם עמדו נרעדים ונרעשים.

כל חריקה קלה הקפיצה אותם, בטוחים היו שהנה, משקלה של הספינה העליונה גובר,

וספינתם שלהם ששקועה בתוך הים הסוער טובעת בעוד רגע יחד איתם.

הם ניסו להפציר ברב החובל האנטישמי שכמובן לא שעה לזעקתם.

אחרי תפילת ערבית קידש הרב גרוסמן על היין, נטל את ידיו והחל לאכול סעודת שבת כשהוא מזמר זמירות בהתלהבות,

ומנסה לסחוף אחריו את יתר היהודים שנותרו אתו בספינה הריקה.

לפתע הגיע גל ענק שטלטל את ספינתם טלטלה עזה. כתוצאה מכך התנתקה הספינה העליונה מהתחתונה,

והתהפכה אל תוך הים, כשכל נוסעיה טובעים למוות. הספינה התחתונה חזרה לצוף בגבוה מתאים,

לאחר שהוסר ממנה משקלה של הספינה העליונה, וליהודים היתה אורה ושמחה.

**

מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה?

הרבה מאוד דברים, אבל הלימוד החשוב ביותר הוא שיהודי צריך תמיד לשים את מבטחו בקדוש ברוך הוא.

יהודי צריך לדעת שאם רב החובל האנטישמי אינו רוצה להציל אותו, לקדוש ברוך הוא יש דרכים משלו לעשות זאת.

כל מה שהוא רוצה מאתנו זה שנבטח בו, שנסמוך עליו, ושנדע שהוא זה שקובע בדיוק מתי יסער הים, ומתי ינוח.

כמה גלים יהיו, מה יהיה הגובה שלהם, וכמה בועות קצף ינפצו בכל גל וגל. כי שום דבר שקורה כאן למטה,

לא קורה מעצמו. העולם כולו על כל פרטיו הקטנים והגדולים, מונהג במדוייק על ידי בוראו שאוהב אותנו ומשגיח עלינו בכל רגע ורגע.

מדוע הרב סירב בתוקף לאכול תפוזים

מדוע הרב סירב בתוקף לאכול תפוזים?

יעקב לוסטיג

 

התפוז הוא פרי ארצישראלי מובהק. כל אזרח ישראלי אוכל מדי פעם תפוזים,

שותה מיץ תפוזים וטועם סלט פירות שבו מעורבות גם פיסות תפוז עסיסיות וערבות לחיך.

אבל הרב מרדכי לייב מן זכר צדיק לברכה, לא אכל תפוזים. לא בתוך סלט, לא כמשקה סחוט, ובדאי שלא בפני עצמו.

בני משפחתו חשבו שהרב פשוט לא אוהב תפוזים, ולא כל כך הצליחו להבין איך זה שהאבא הצדיק שלהם,

שאף פעם לא עושה עניין מאוכל, הופך את טבעו כשמדובר בתפוזים.

לפני שהוא טועם מסלט פירות הוא מוודא כמה פעמים שאין בו תפוזים,

וכשמגישים לו מאכל כלשהו שתיבולו נעשה במיץ תפוזים הוא מסרב לטעום ממנו.

התעלומה נשארה תעלומה. איש לא ידע להסביר אותה.

רק אחרי פטירתו של הרב, שמעו בני משפחתו את הסיפור המלא מאחד מחברי הנעורים שלו, וכך היה המעשה:

הרב מן גדל במזרח אירופה. בצעירותו, כשגרמניה הנאצית החלה לצחצח חרבות ולכבוש אדמות,

עלה הרב מן לארץ ישראל, כדי לחונן את עפרה ולעסוק בתורה במקום שליו ורגוע יותר.

בהגיעו לארץ פנה הרב מן לפתח תקוה, שם למד בישיבת לומז'ה המפורסמת,

שנחשבה אז לאחת הישיבות הטובות בעולם.

באחד הימים יצא הרב מן לטיול רגלי קצר בסביבות הישיבה. הוא שאף מלוא ריאותיו את אווירה של ארץ הקודש,

והזין עיניו בנופיה המלבלבים. והנה לפתע נגלה לעיניו מחזה מופלא: שורות שורות של עצי פרי מוריקים,

שמענפיהם משתלשלים פירות כתומים, תפוחי זהב אמתיים.

מימיו לא ראה הבחור הצעיר תפוזים. במזרח אירופה לא גדלים פירות הדר,

ותפוזים נחשבו אז למצרך יוקרתי מאוד במדינות אלו. הוא התבונן סביבו והבחין בתפוז אחד שנשר מהעץ,

מונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין.

הקרב הבחור הצעיר, הרים את התפוז, התבונן בו, ניסה לטעום והבין שצריך לקלף אותו. קילף את התפוז,

בירך עליו בכוונה גדולה את ברכת 'בורא פרי העץ', ואכל בהנאה מרובה.

כשסיים לקנח את עסיס הפרי שעלה בשפתיו, נחרד הרב מן: "הרי עכשיו אני כבר בארץ ישראל,

וכאן בארץ הקודש יש מצוות של הפרשת תרומות ומעשרות. אולי לא נהגתי כשורה כשאכלתי מהפרי?

שכחתי לבחון את הנושא הזה לפני שבירכתי ואכלתי!".

הוא נזכר שבעצם מותר לאכול את הפרי בלי להפריש תרומות ומעשרות, כי פירות הפקר פטורים מכך,

מה גם שהוא אכל אותו בסמוך לעץ ועדיין לא נעשתה בפרי 'גמר מלאכה'.

אבל עצם העובדה שהוא אכל את הפרי לפני שבירר היטב עם עצמו ועם רבותיו את ההלכה,

הציקה לו עד מאוד ולא נתנה לו מנוח.

לאחר מחשבה רבה, החליט הרב מן לקבל החלטה, ולהעניש את עצמו על כך

שאכל פרי בלי לבחון את הנושא במבט הלכתי.

"מעתה לא אוכל עוד תפוזים כל ימי חיי", החליט בנחישות, ואת החלטתו זו קיים עד יומו האחרון.

עכשיו כבר הבינו בני המשפחה והתלמידים הרבים של הרב מה היתה הסיבה לחשש הגדול

שחשש בכל פעם שאולי שמו לו תפוזים באוכל. לא היתה זו סלידה מטעמם של התפוזים,

אלא סלידה מהאפשרות שהוא יעבור על ההלכה. הספיקה לו פעם אחת בה כמעט נכשל בדבר הלכה,

כדי שימנע מעצמו אכילת תפוזים כל ימי חייו.

יום אבל לאומי של 2000 שנה !!

יום אבל לאומי של 2000 שנה !!

יעקב לוסטיג

 

מספרים שפעם הסתובב הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה ברחובות העיר, וכשעבר ליד בית הכנסת של היהודים

שמע אותם בוכים ומקוננים בקול גדול. נבהל נפוליאון ומיהר לברר מה קרה לקהילה היהודית?

האם מישהו חשוב מהקהילה נפטר? או אולי הגויים רוצים לעשות בהם פוגרום בניגוד לחוק ולרוח האמנציפציה?

נכנס נפוליאון לבית הכנסת וביקש מהיהודים שיסבירו את עצמם. למה הם בוכים כל כך.

השיבו לו היהודים שהם בוכים על בית המקדש שנחרב. מתי זה קרה? הוא שאל, והם השיבו לו שלפני יותר מ-1,500 שנים.

התפעל נפוליאון מהיכולת של היהודים להצטער על משהו שאיבדו לפני דורות רבים ואמר:

"עם שאינו זוכר את העבר – אין לו עתיד".

**

תשעה באב הוא היום הכי עצוב בלוח השנה היהודי. כמעט אלפיים שנה כבר חלפו מאז חרב בית המקדש,

ובכל אנחנו ממאנים להתנחם. בכל שנה, כשמתקרב תשעה באב אנחנו מתחילים לנהוג במנהגי אבלות

במשך שלושה שבועות, ועם רדת הליל של ערב תשעה באב, אנחנו נכנסים לצום ממושך

שנמשך יותר מ-24 שעות, יושבים על הרצפה, מקוננים על חרבן בית המקדש, ובוכים על גורלו המר של עם ישראל.

אבל למה באמת?

למה אנחנו כל כך מתאבלים על חורבנו של בית המקדש אותו לא ראינו מעולם?

למה אנחנו מצטערים על טרגדיות שקרו לאבות אבותינו לפני אלפיים שנה?

ולמה בכלל צריך את בית המקדש? הרי אנחנו מסתדרים היטב גם בלעדיו…

כדי להבין את הנושא צריך להבין את כלל היסוד הבא: הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו

כדי שעם ישראל יקיימו מצוות ויעבדו אותו בלב שלם. הקשר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא מגיע לשיא,

על ידי עבודת הקרבנות בבית המקדש. ההסבר לכך עמוק מאוד, והוא מבוסס על חכמת הקבלה,

אבל גם בלי להיכנס לעומק של הדברים, אנחנו צריכים לדעת ולהבין שבבית המקדש יכולנו

לעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה שאינה קיימת בעולם מאז נחרב בית המקדש.

בבית המקדש יכול היה כל אחד להרגיש את השראת השכינה. נעשו שם ניסים גלויים בכל יום ובכל רגע.

כך למשל היתה העזרה מלאה באנשים שעמדו בצפיפות ובדוחק גדול, אבל כשכרעו על ברכיהם והשתחוו לקדוש ברוך הוא,

נעשה נס ולכל אחד היה שטח פרטי של ארבע אמות על ארבע אמות (2 מטר על 2 מטר בערך).

כמו"כ עלה עמוד של עשן מהמזבח לשמים, וגם כשהיו רוחות עזות העשן לא זז ממקומות.

נס נוסף שהיה שם: מעולם לא הסריח בשר הקרבנות, גם אם עברו שעות ארוכות מהשחיטה ועד ההקרבה,

ומזג האוויר היה חם במיוחד. אף פעם לא נכנס זבוב לבית המקדש, למרות שהמזבח היה תחת

כיפת השמים ועל אף שבשר הקרבנות היה מונח בקרבתו ועל גביו בגלוי, ללא כל כיסוי.

כשאין לנו את בית המקדש, חסר לנו חלק מהותי בקשר בינינו ובין בורא העולם. עד כדי כך חמור הדבר,

שחז"ל מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שואג כארי מדי לילה, ובוכה כביכול:

"אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם".

אנחנו יכולים להבין את המשמעות? אנחנו מסגולים להכיל את עומק הדברים? הקדוש ברוך הוא,

מלך העולם, שיכול לעשות כל דבר כרצונו, שלא חסר לו כלום – הוא עצמו שואג כארי מרוב צער

ובוכה על חרבן בית המקדש. והוא לא עושה זאת רק בתשעה באב, אלא בכל לילה, בזמן התחלפות המשמרות.

אנחנו מצטערים לא רק על חרבן בית המקדש עצמו, אלא גם על הטרגדיה הלאומית הנוראה

שפקדה את עמנו באותם ימים. מיליוני יהודים נשחטו ונטבחו. כל היתר נלקחו בשבי.

נשים הופרדו באכזריות מבעליהן, אימהות נותקו מילדיהן ולא זכו לראותם עוד לעולם.

עם ישראל הפך באחת מעם מכובד היושב לבטח בארצו, לעבדים ולשפחות שהתפזרו בין הגויים

ונאלצו לעבוד אצלם בפרך כל ימי חייהם. זקנים נשחטו באכזריות, ילדים וילדות נלקחו בשבי, ונמכרו לכל המרבה במחיר.

**

איך עושים את זה בפועל?

החלק העיקרי הוא כמובן הצום. דקות אחדות לפני שקיעת החמה אנחנו מפסיקים לשתות ולאכול,

עד לאחר צאת הכוכבים ביות שלמחרת. בתשעה באב אסורים חמישה דברים:

אכילה, שתיה, רחיצה (כולל מריחת קרמים ושמנים על הגוף), נעילת הסנדל (נעליים מעור) ותשמיש המיטה.

בנוסף אסור לשבת על כסא שגובהו שלושה טפחים (כ-25 סנטימטרים) או יותר, אסור לשמוע מוזיקה,

וכמובן אסור להסתפר ולגלח את הזקן.

בתשעה באב אסור אפילו לומר "שלום". גם לימוד תורה אסור, ואפילו להניח תפילין.

רק אחרי חצות היום (קצת לפני השעה 13:00 בצהרים) מותר לשבת על כסא רגיל ולהניח תפילין.

כמו"כ אסור לעשות מלאכה. אסור לבצע עבודות של גינון, בישול, אפיה, שיפוצים או עבדוה במחשב.

יש שנוהגים לשטוף את הבית בתשעה באב אחר הצהרים, ולהכין אוכל לקראת צאת הצום,

והם עושים זאת כדי לבטא את האמונה המושרשת בקרבנו שלמרות האבל הכבד ועל אף הצער הגדול בו אנו שרויים,

לא נעלמה מאתנו התקווה והאמונה שבעזרת ה', יום יבוא בקרוב מאוד ונזכה לשמוע את שופרו של המשיח,

שיבשר לנו על סיום הגלות ועל תחילתה של הגאולה.

אז מה כן עושים?

מי שיכול ללכת לבית הכנסת כדי לשמוע קריאת מגילת 'איכה' ולומר 'קינות' עם הקהל,

ראוי שיעשה זאת. נשים או גברים שאינם יכולים ללכת לבית הכנסת, מתאבלים בבית.

כדאי ללמוד דברי תורה העוסקים בחורבן בית המקדש, כמו הנביא ירמיהו, או אגדות חז"ל העוסקות בחורבן.

אפשר גם ללמוד דברים מעציבים כמו הנביא 'איוב', או לחלופין לקרוא ספרות העוסקת בשואה,

ובלבד שהיא אכן עוסקת בשואה עצמה ולא בעלילות דמיוניות או אמיתיות שהתרחשו

בתקופת מלחמת העולם השניה, ואינן מתארות את מה שקרה במחנות העבודה וההשמדה.

כמו"כ אפשר לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בספר 'יוסיפון', שמתאר את חורבן בית המקדש והיציאה לגלות כפי שראה בעיניו.

נשים הרות או אחרי לידה, אנשים קשישים ומי שמצבם הרפואי אינו תקין, צריכים להתייעץ

עם רב מוסמך ועם רופא לפני הצום, כדי לוודא שמותר להם לצום.

בכל מקרה של סכנה בריאותית אסור לצום, וחובה על האדם לאכול ולשתות בתשעה באב,

כדי שלא להכניס את עצמו למצב של סכנה. עם זאת, הפטור מהצום אינו מתיר לעסוק בפעילות פנאי ובידור,

וגם מי שאינו יכול לצום צריך להתאבל על חורבן בית המקדש, ולהימנע מאכילת מעדנים וממתקים,

אלא להסתפק בלחם ומים כדי לקיים את הנפש ולהימנע מכניסה למצב של סכנה חלילה.

ולסיום, נזכור את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

יום אבל לאומי של 2000 שנה

אז מה זה בעצם הכותל המערבי?

כותל הדמעות ששרד את חרבן הבית
כמה מילים על הכותל המערבי, מה החשיבות הרבה שלו ומדוע אנחנו מתפללים על ידו.

יעקב לוסטיג

השמחה העצומה ששטפה את עם ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, כשיצאה ההכרזה המפורסמת

"הר הבית בידנו", לא היתה שמחה סתמית. בעיני רוחם כבר דמיינו מיליוני יהודים את עצמם עומדים

למרגלותיו של הכותל המערבי, מביטים בו בערגה ושופכים שיח לפני בורא העולם, שיקבל תפילתם ברצון.

אז מה זה בעצם הכותל המערבי? מדוע אנחנו מתייחסים אליו ביראת כבוד גדולה כל כך?

הכותל המערבי הוא אחד מארבעת הכתלים שהקיפו את הר הבית בתקופה בה בית המקדש היה קיים.

על פי המסורת, היסודות לבנייתו הונחו על ידי דוד המלך עליו השלום, והמשכו נבנה בידי הורדוס

ושליטי המקום בתקופות מאוחרות יותר, כולל אחרי חרבן בית המקדש.

הר הבית הוא מקום קדוש, ויהודים נמנעו מלהיכנס אליו מאז שנחרב בית המקדש. זאת, מפאת האיסור

החמור שאסרה התורה על כניסה למקום המקדש מבלי להיטהר קודם לכן באפר פרה אדומה,

ולמרות שבית המקדש איננו, הקדושה נותרה במקומה, ואנחנו לא יכולים להיכנס לשטח שעליו הוא עמד.

בגלל העובדה שאנחנו לא יודעים היכן בדיוק עמד בית המקדש, אנחנו נמנעים מלהיכנס לכל שטחו

של הר הבית, ועל כן המקום הקרוב ביותר שאנחנו יכולים להגיע אליו הוא הכותל המערבי.

חכמנו זיכרונם לברכה מפליגים בחשיבותו של הכותל ומספרים לנו: "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי".

יש שסבורים שהכותל המערבי שימש כקיר אפילו לבית המקדש עצמו, ולא רק כחומה שהקיפה אותו.

במשך השנים התפללו יהודים גם ליד הכותל המזרחי של הר הבית, וגם לצד הכותל הדרומי שחלקים

מהם שרדו את החורבן, אבל במאות השנים האחרונות הפך הכותל המערבי

למקום תפילה עיקרי וממאוחד של כל היהודים.

קריעת הבגדים

על פי ההלכה, כשיהודי רואה את שריד בית המקדש, עליו לקרוע את בגדיו לאות אבל על חרבן הבית.

כיום נוהגים שלא לקרוע את הבגדים, אבל המהדרים בהלכה נוהגים לתת את בגדיהם במתנה לחבר

לפני שמגיעים לכותל המערבי, וכך הם פטורים מקריעת הבגדים, כי כל אחד לובש את בגדי חברו.

יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, ונוכל להיטהר באפר פרה אדומה, להיכנס להר הבית ולהקריב קרבנות לפני ה'.