Monthly Archives: מרץ 2016

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

אנחנו מוכרים עבורכם את החמץ

לפני שאתם מוכרים את החמץ שלכם, כדאי לקרוא (כאן, בהמשך העמוד) מכתב שכתב עבורנו הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים, וכן סדרת שאלות ותשובות בעניין מכירת החמץ.

לפני שאתם מוכרים את החמץ שלכם, כדאי לקרוא את המכתב הבא שכתב עבורנו הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים:
אחינו היקרים, חג הפסח הקרב ובא, דורש מאתנו לעשות כמה דברים כדי להימנע מלעבור על איסור חמץ, שהוא איסור חמור, הן כשאוכלים אותו חלילה, וגם כשמשהים אותו בבית, אפילו אם לא אוכלים.
לשם כך נצטווינו גם לבדוק את הבית מחמץ, גם לבטל את החמץ, וגם לבער את החמץ, ואחרי כל זה גם במכירת החמץ.
וכל זאת, שמא נשאר בבית חמץ, שאנחנו לא מודעים לקיומו והוא לא ואז הוא יהיה שייך לגוי, ולא נעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא".

הציבור לא מוכר את החמץ לרב, הציבור עושה את הרב 'שליח', כדי שבערב פסח הרב ימכור את החמץ לגוי, בשם כל אלו שמינו אותו כשליח ובעצם נתנו לו יפוי כח למכור את החמץ שלהם.
אומנם הדרך המקובלת מימים ימימה היא לגשת באופן פיזי אל הרב ולחתום אישית על כתב המינוי, אבל מי שאין לו אפשרות ויכולת להגיע אל הרב, יכול למנות את הרב כשליח למכור את חמצו, גם דרך האינטרנט.
אשריכם ישראל, שאתם נזהרים באיסורי חמץ, ורוצים לחגוג את חג הפסח בשמחה וגם בכשרות טובה ומהודרת.

חג פסח כשר ושמח לכם ולכל בית ישראל.

הטופס למכירת חמץ נמצא בסוף העמוד

לפניכם סדרת שאלות ותשובות בעניין מכירת החמץ

למה בכלל צריך למכור חמץ?
איסור חמץ בפסח מורכב משני איסורים שונים הכתובים במפורש בתורה. יש איסור על אכילת חמץ, ויש איסור "בל יראה לך חמץ ובל ימצא לך חמץ".
למרות ששני האיסורים הללו נראים לנו די דומים, יש ביניהם הבדל גדול מאוד:
האיסור לאכול חמץ הוא גורף. מעבר חג הפסח ועד צאת החג אסור לאכול חמץ. לא משנה אם החמץ הוא שלנו או של גוי או שהוא הפקר שאינו שייך לאיש. חמץ זה חמץ זה חמץ! אסור לאכול חמץ!
האיסור השני שאומר "לא יראה לך חמץ", משמעותו שאסור שיהיה ברשותנו חמץ ששייך לנו. אפילו אם אנחנו לא אוכלים אותו. על כל רגע שהחמץ קיים ברשותו של יהודי בחג הפסח, הוא עובר עליו על איסור חמור מהתורה.
עם זאת, באיסור של "בל יראה ובל ימצא" יש מגבלה מאוד מאוד ברורה: האיסור הוא רק על חמץ שלך! חמץ של יהודים. אם החמץ הוא של גוי, אין איסור בכך שהוא קיים, ואפילו אם הוא מונח אצלך בבית אין בכך שום בעיה.
לכן מוכרים את החמץ לגוי לפני ערב פסח, כדי שכל משך הזמן שבו אסור שהחמץ יהיה ברשותנו הוא יהיה חמץ של גוי, וכך בעצם מותר לנו להשאיר אותו בבית.
עם זאת, חשוב מאוד לסגור את החמץ שמוכרים לגוי בארון סגור או בקרטון סגור ומודבק היטב. אם נשאיר אותו במקום הרגיל שבו הוא נמצא כל השנה, אנחנו עלולים בטעות לאכול ממנו במהלך הפסח, אם נשכח לרגע שעכשיו פסח, והרי לאכול חמץ אסור בכל מקרה, גם אם החמץ הוא של גוי.

פסח_262916150 (Small)

מה הרעיון של המכירה?
המכירה לגוי היא לא 'תרגיל' כמו שיש שסבורים. זאת מכירה אמיתית, שאם הגוי יצליח לעמוד בתנאים שלה, החמץ באמת יהיה שלו ואנחנו לא נוכל להתחרט. זאת הסיבה שאנחנו מציבים לגוי תנאים קשים מאוד מאוד. הרב מוכר לו את החמץ ששווה למשל מיליון שקלים, בסכום של מיליארד שקלים. הגוי משלם סכום ראשוני של אלף שקלים במעמד הרכישה, ומתחייב לספק עד סוף חג הפסח את יתרת הכסף שישלים את הסכום למיליארד שקלים. בחוזה כתוב במפורש שאם הוא לא יעמוד בתנאי התשלום, הוא מתחייב למכור בחזרה את החמץ ליהודים מיד עם צאת חג הפסח, ומיד במוצאי החג הרב קונה ממנו את כל החמץ בחזרה בשמם של כל השולחים אותו. כך נוצר מצב שבמשך הפסח החמץ היה שייך לגוי, ולאחר החג הוא שוב חוזר להיות שלנו.
מה צריך למכור לגוי?
כל סוג של חמץ שאנחנו רוצים לשמור אותו לאחר הפסח. בין אם מדובר בסוגים שונים של לחם, כמו פתות, בגטים, לחמניות וכדו', בין אם מדובר במאפים או פסטות וכדו'. כמו"כ יש למכור לגוי כל דבר מזון שאינו חתום בחותמת כשרות המעידה כי הוא כשר לפסח. שוקולד למריחה, קטשופ, קופסאות שימורים, אבקת מרק וכל מה שלא כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח.
אין צורך למכור לגוי חומרי ניקוי או מוצרים חד פעמיים וכדו', אלא רק דברי מאכל או משקאות שיש בהם חמץ.
חשוב לדעת: משקאות אלכוהוליים רבים נחשבים לחמץ, משום שהם מופקים מחיטה, שעורה וכדו'. בכלל זה נכללים גם הבירה, ויסקי, וודקה ועוד. לכן חשוב מאוד להקפיד בפסח על משנה זהירות, ולהיזהר שלא להכניס לפה שום דבר שאין עליו חותמת כשרות המעידה בבירור שהוא אכן כשר לפסח. בקבוקי משקאות אלכוהוליים יש למכור לגוי יחד עם החמץ.
פסח_379369672 (Small)
מתי אפשר לבצע את המכירה?
המכירה עצמה מתבצעת בערב הפסח, י"ד ניסן (השנה יחול ביום שישי ה-22 באפריל) זמן קצר מאוד לפני 'סוף זמן אכילת חמץ', שהשנה יחול בערך בשעה 9:50 בבוקר.
עם זאת, מאחר ואנחנו לא מוכרים את החמץ לגוי, אלא רק ממנים את הרב כשליח לבצע את המכירה בפועל, אנחנו יכולים להקדים את החתימה על החוזה, ולאחר מכן אנחנו מפקידים את החוזה אצל הרב, כדי שישתמש בו למכור את החמץ שלנו רגע לפני סוף זמן אכילת חמץ. בהתאם לכך אפשר לבצע את המכירה שבוע ואפילו שבועיים לפני חג הפסח.

האם צריך לפרט את כל המוצרים שאנחנו מוכרים לגוי בחוזה המכירה?
בעיקרון מספיק לכתוב שאנחנו מוכרים את כל החמץ שברשותנו לגוי, ואין צורך לפרט. עם זאת, נוהגים להדר ולהשתדל לפרט את מוצרי החמץ העיקריים שאנו מוכרים. כמו"כ נהוג לציין היכן אנחנו מתכוונים לרכז את החמץ שעומד למכירה וכך אין צורך לפרט את כל המוצרים. כך למשל אפשר לכתוב: "מוצרי החמץ המונחים במדף העליון של ארון המטבח הימיני", או "החמץ שיהיה בארגז קרטון בפינת המחסן".

מה אני עושה אם אני לא יודע איפה יש רב שמוכר חמץ?
מומלץ לבדוק בבית הכנסת הקרוב לביתך, אפשר לגשת כמה ימים לפני חג הפסח ולשאול את הגבאי או את המתפללים היכן מוכרים חמץ. כמו"כ אפשר למכור את החמץ דרך האינטרנט, האתרים שונים המציעים את השירות הזה של מכירת חמץ לגוי, וגם כאן ברב של האינטרנט. אבל עדיף לגשת לרב, כדי שהוא יוכל גם להדריך אתכם בצורה ברורה כיצד בדיוק יש למלא את הטופס, ועל אילו דברים יש להקפיד בזמן מכירת החמץ כדי שיהיה לה תוקף הלכתי לפי כל הדעות והשיטות.

פסח_251378317 (Small)

להלן טופס המכירה
קרא היטב את הנכתב כאן:

"הנני החתום מטה ממנה (מלשון מנוי) בזה כשלוחי למכירת כל החמץ שברשותי את הרב אליהו שלזינגר רב שכונת גילה ומקור חיים בירושלים
על מנת שימכור את חמצי לנוכרי עד ערב פסח יד' בניסן תשע"ו

 

איך מוכרים חמץ לנוכרי? ולמה צריך למכור את החמץ?

יעקב לוסטיג

 

ימים אחדים לפני חג הפסח אנו מוכרים את החמץ שברשותנו לנוכרי. את המכירה עושים באמצעות רב שאותו אנחנו ממנים כשליח למכור את החמץ שלנו, ואנחנו מסמיכים אותו לעשות את העסקה הזאת בשמנו. לשם כך עלינו לגשת אל הרב, למלא טופס עם פרטים מדויקים ולמנות אותו אחראי למכור אותו את החמץ שלנו.

לפני שנבדוק איך עושים את זה בפועל, ננסה קודם להבין למה בכלל צריך למכור חמץ?

ובכן, איסור חמץ בפסח מורכב משני איסורים שונים הכתובים במפורש בתורה. יש איסור אכילת חמץ, ויש איסור "בל יראה לך חמץ ובל ימצא לך חמץ".

למרות ששני האיסורים הללו נראים לנו די דומים, יש ביניהם הבדל גדול מאוד:

האיסור לאכול חמץ הוא גורף. מערב חג הפסח ועד צאת החג אסור לאכול חמץ. לא משנה אם החמץ הוא שלנו או של גוי או שהוא הפקר שאינו שייך לאיש. חמץ זה חמץ! אסור לאכול חמץ!

האיסור השני שאומר "לא יראה לך חמץ", משמעותו שאסור שיהיה ברשותנו חמץ ששייך לנו. אפילו אם אנחנו לא אוכלים אותו. על כל רגע שהחמץ קיים ברשותו של יהודי בחג הפסח, הוא עובר עליו על איסור חמור מהתורה.

עם זאת, באיסור של "בל יראה ובל ימצא" יש מגבלה מאוד מאוד ברורה: האיסור הוא רק על חמץ שלך! חמץ של יהודים. אם החמץ הוא של גוי, אין איסור בכך שהוא קיים, ואפילו אם הוא מונח אצלך בבית אין בכך שום בעיה.

לכן מוכרים את החמץ לגוי לפני ערב פסח, כדי שכל משך הזמן שבו אסור שהחמץ יהיה ברשותנו הוא יהיה חמץ של גוי, וכך בעצם מותר לנו להשאיר אותו בבית.

עם זאת, חשוב מאוד לסגור את החמץ שמוכרים לגוי בארון סגור או בקרטון סגור ומודבק היטב. אם נשאיר אותו במקום הרגיל שבו הוא נמצא כל השנה, אנחנו עלולים בטעות לאכול ממנו במהלך הפסח, אם נשכח לרגע שעכשיו פסח, והרי לאכול חמץ אסור בכל מקרה, גם אם החמץ הוא של גוי.

 

מה הרעיון של המכירה?

המכירה לגוי היא לא 'תרגיל' כמו שיש שסבורים. זאת מכירה אמתית, שאם הגוי יצליח לעמוד בתנאים שלה, החמץ באמת יהיה שלו ואנחנו לא נוכל להתחרט.

זה עובד ככה: הרב מוכר לגוי את החמץ ששווה למשל מיליון שקלים, בסכום של מיליון שקלים, אבל הגוי משלם סכום ראשוני של אלף שקלים במעמד הרכישה, ומתחייב לספק עד סוף חג הפסח את יתרת הכסף שישלים את הסכום למיליון שקלים. בחוזה כתוב במפורש שאם הוא לא יעמוד בתנאי התשלום, הוא מתחייב למכור בחזרה את החמץ ליהודים מיד עם צאת חג הפסח, ומיד במוצאי החג הרב קונה ממנו את כל החמץ בחזרה בשמם של כל השולחים אותו. כך נוצר מצב שבמשך הפסח החמץ היה שייך לגוי, ולאחר החג הוא שוב חוזר להיות שלנו אם הגוי לא עומד בתנאי התשלום.

 

מה צריך למכור לגוי?

כל סוג של חמץ שאנחנו רוצים לשמור אותו לאחר הפסח. בין אם מדובר בסוגים שונים של לחם, כמו פתות, בגטים, לחמניות וכדו', בין אם מדובר במאפים או פסטות וכדו'. כמו"כ יש למכור לגוי כל דבר מאכל שאינו חתום בחותמת כשרות המעידה כי הוא כשר לפסח. שוקולד למריחה, קטשופ, קופסאות שימורים, אבקת מרק וכל מה שלא כתוב עליו במפורש שהוא כשר לפסח.

אין צורך למכור לגוי חומרי ניקוי או מוצרים חד פעמיים וכדו', אלא רק דברי מאכל או משקאות שיש בהם חמץ.

גם את החמץ הדבוק בכלי החמץ שלא הכשרנו לפסח צריך למכור, ואפילו את החמץ הבלוע בדפנות הסירים, המחבתות והסכו"ם אנו מוכרים, כשלשם כך מוסיפים בחוזה המכירה סעיף הקובע שלמכירה מצטרף גם "החמץ הדבוק בדפנות הכלים".

חשוב לדעת: משקאות אלכוהוליים רבים נחשבים לחמץ, משום שהם מופקים מחיטה, שעורה וכדו'. בכלל זה נכללים גם בירה, ויסקי, וודקה ועוד. לכן חשוב מאוד להקפיד בפסח על משנה זהירות, ולהיזהר שלא להכניס לפה שום דבר שאין עליו חותמת כשרות המעידה בבירור שהוא אכן כשר לפסח. בקבוקי משקאות אלכוהוליים יש למכור לגוי יחד עם החמץ.

מתי אפשר לבצע את המכירה?

המכירה עצמה מתבצעת בערב הפסח, י"ד ניסן (השנה יחול ביום שישי ה-22 באפריל) זמן קצר מאוד לפני 'סוף זמן אכילת חמץ', שהשנה יחול בערך בשעה 9:50 בבוקר.

עם זאת, מאחר ואנחנו לא מוכרים את החמץ לגוי, אלא רק ממנים את הרב כשליח לבצע את המכירה בפועל, אנחנו יכולים להקדים את החתימה על הטופס בו אנו ממנים את הרב כשליח שלנו למכור את החמץ, ולאחר מכן אנחנו מפקידים את הטופס אצל הרב, כדי שישתמש בו למכור את החמץ שלנו רגע לפני סוף זמן אכילת חמץ. בהתאם לכך אפשר לבצע את המכירה שבוע ואפילו שבועיים לפני חג הפסח.

 

האם צריך לפרט את כל המוצרים שאנחנו מוכרים לגוי בחוזה המכירה?

בעיקרון מספיק לכתוב שאנחנו מוכרים את כל החמץ שברשותנו לגוי, ואין צורך לפרט. עם זאת, נוהגים להדר ולהשתדל לפרט את מוצרי החמץ העיקריים שאנו מוכרים. כמו"כ נהוג לציין היכן אנחנו מתכוונים לרכז את החמץ שעומד למכירה וכך אין צורך לפרט את כל המוצרים. כך למשל אפשר לכתוב: "מוצרי החמץ המונחים במדף העליון של ארון המטבח הימיני", או "החמץ שיהיה בארגז קרטון בפינת המחסן".

 

מה אני עושה אם אני לא יודע איפה יש רב שמוכר חמץ?

מומלץ לבדוק בבית הכנסת הקרוב לביתך, אפשר לגשת כמה ימים לפני חג הפסח ולשאול את הגבאי או את המתפללים היכן מוכרים חמץ. כמו"כ אפשר למכור את החמץ דרך האינטרנט, האתרים שונים המציעים את השירות הזה של מכירת חמץ לגוי. אבל עדיף לגשת לרב, כדי שהוא יוכל גם להדריך אתכם בצורה ברורה כיצד בדיוק יש למלא את הטופס, ועל אילו דברים יש להקפיד בזמן מכירת החמץ כדי שיהיה לה תוקף הלכתי לפי כל הדעות והשיטות.

היצר תופס אותי ומתלבש עלי כל פעם מחדש באטרף!!

שלום לכבוד הרב
אני מתחזק כבר במשך חצי שנה, לאחרונה נפלתי לייאוש גדול ואי חשק, היצר תפס אותי ומתלבש עלי כל פעם מחדש, פשוט באטרף!!
במשך 5 חודשים שמרתי לחלוטין והצלחתי בכך ופתאום אני מוצא את עצמי שלא מצליח להתמודד אפילו יום אחד, וכשאני לומד גמרא אני חוזר ופתאום שוב זה תופס אותי! אני לא יודע מה לעשות הייתה תקופה שבה ממש הרגשתי את ה' איתי ועכשיו פתאום הכל דעך, אני רוצה להרגיש את ה' איתי!!
איך להינצל מהיצר ומה לעשות בכדי להשיב את האור?!
בנוסף אשמח להכיר אפשרות למכשיר סמארטפון כשר או להפוך את המכשיר הקיים לכשר.. תודה

שלום שמעון!

עלייך לדעת שבתהליך הבניה הרוחנית של האדם,מחוייב שיהיו גם תקופות יותר קשות, תקופות בהן היצר מתחזק והרגשי הקדושה פוחתים. כמו שהיממה מורכבת מיום ולילה, אור וחושך, כך גם חיי האדם מורכבים מתקופות של אור ומתקופות בהן מרגישים יותר חשכות.
כל עוד עובדים את השם רק מתוך חשק ועם הרגשה נעלית, זה עדיין לא אומר שהאמונה והרצון ללכת בדרך התורה טבועים עמוק עמוק בנפש. היכן האדם נבחן?
הוא נבחן דווקא בזמנים היותר קשים, שם רואים אם האמת טבועה כבר עמוק בנפש, ושום ניסיון לא יזיז את האדם מהרצון ללכת בדרך התורה, או שמא חס וחלילה, כשנעשה קשה, האדם מתייאש ומפסיק להשתדל לעשות את רצון השם. סיבה נוספת שצריכים גם לעבור תקופות כאלו, היא משום שדווקא בזמנים ההם, כשמרגישים שנמצאים בתוך הבור, בחושך, מרגישים יותר צורך לצעוק אל השם ולבקש ממנו "אנא השם הושיעה נא", וההרגשה הזו שצריכים להישען על אבינו שבשמים ולהתחנן לפניו, מעלה מאד את הדרגה הרוחנית של האדם
ומקרבת אותו לבוראו. דווקא דרך ה"מן המצר קראתי י-ה", זוכים ל"לענני במרחב י-ה".

אל תדאג שמעון, מה שעובר עלייך זהו תהליך טבעי לחלוטין. מה שהכי חשוב הוא שלא להתייאש, מי שמביא עלייך את הקשיים שאתה עובר, זה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת משום שהוא יודע שזה טוב עבורך לעבור את תקופת הניסיון הזו. חלילה מלהשבר מהנפילות והמכשולות, בשמים בוחנים אותנו לא לפי ההצלחות המעשיות שלנו, אלא מסתכלים רק על האם אנו רוצים לעשות את רצון התורה והאם אנו משתדלים בכך. מי שמשתדל לעשות את מה שצריך, הוא אהוב מאד בשמים, ויש לקדוש ברוך הוא המון נחת ממנו. זו הסיבה שכל כך חשוב לא להתייאש, עלייך לשמוח מעצם זה שאתה משתדל ושכואב לך אם נכשלת. אתה הרי רוצה ללכת בדרך התורה ומשתדל, וזה מה שחשוב. השם יתברך תמיד נמצא איתך, גם בזמנים הכי קשים -"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".נכון שלא תמיד מרגישים זאת, אך הוא וודאי נמצא איתנו תמיד.

יש גם לנצל את התקופה זו לדבר עם השם ולבקש ממנו על כל מה שזקוקים לו. כאמור זה דבר שמאד מקשר את האדם לשם, ומחזק את ההרגשה שהשם איתנו. אתה תראה שעוד יגיעו בעזרת השם ימים נפלאים, ימים עוד יותר טובים וחזקים מאלו שהיו לך עד כה.
הדרך להנצל מהיצר היא דבר ראשון להתרחק מהדברים ומהמקומות שגורמים ליצר להתעורר ולהתגבר, ודבר שני זה לא רק שלא לחשוב מחשבות של היצר הרע – מחשבות לא טובות, אלא גם להשתדל למעט בכלל במחשבות על עצמך ועל הקשיים שיש לך בעניין זה. ריבוי מחשבות שקשורות לפגם, גם אם חושבים מחשבות טובות בעניין זה, כגון כמה זה חמור וכמה זה לא טוב שאני עושה כך וכך, גורמות לאדם להיות "תקוע" בעניין זה ומפריעות לו להשתחרר מהיצר הרע.

כשיש ניסיון צריכים לחשוב קצת מחשבות מחזקות, אבל מיד יש להסיח דעת ולהתחיל להתעסק עם דברים אחרים. ככל שלמדים יותר להסיח דעת מכל מה שקשור לעניין הזה, רק נעשה יותר קל.

לגבי מכשיר סמארטפון כשר ישנם הרבה חברות המספקות זאת, ולגבי סינון על המחשב ניתן לפנות ל'אינטרנט רימון' או תוכל לפנות לחברת נתיב,
המספר שלהם הוא: 074-7001717

בהצלחה ובברכה
יעקב

מרוב אהבה אני רועדת שיקרה לו משהו רע

שלום כבוד הרב,רוצה לשאול שאלה שמטרידה אותי הרבה זמן.
קורה לי כשאני אוהבת מאוד בן אדם, וזה קרה לי גם עם חבר לשעבר,שאני נורא נכנסת לחרדות שיקרה לו משהו רע חס וחלילה,או שיהרג, ומרוב שהמחשבה הזאת קשה לעיכול אני חושבת עליה שוב שוב, ומדמיינת בראש תמונות ודברים שברור שאני לא רוצה לחשוב ויודעת שזה לא הגיוני, ומתחילה לפחד שבגלל שאני מפחדת שיקרה או מדמיינת אז זה באמת יקרה בגללי כי אני מפחדת

תשובה:

קודם כל עלייך לדעת באופן ברור שלא יקרה שום דבר
לאותו אדם רק בגלל שחשבת עליו מחשבות כאלו.
ידיעה זו כבר יכולה לעזור לך להרגע.

במגביל יש להתחזק באמונה שכל מה שקורה לנו בחיים
ולכל הסובב אותנו, זה הכל מכוון מלמעלה מאת אבינו
שבשמים, והכל נעשה בהשגחה מדוייקת, לפי מה שטוב
לכל אדם ואדם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, דואג לנו,
שומר עלינו, ועושה תמיד רק את מה שטוב עבורנו.
מחשבות כאלו של אמונה נוסכות הרבה רוגע, שלווה,
בטחון ושמחה בחיים. גם באופן כללי חיבור נכון לתורה
ולמצוות מייצב מאד את נפש האדם ומסייע למהלך חיים
יותר קל ומהנה, וזה נושא רחב שאין כאן המקום להאריך
בו, אך כדאי מאד להתעניין יותר בעניין זה וללמוד אותו
יותר לעומק.

בנוסף הדרך לצאת מאותן מחשבות היא דבר ראשון לא
להתייחס אליהן כלל, לא לשים לב אליהן ושלא יהיה איכפת
לך שאת חושבת מחשבות כאלו.

ודבר שני, כל פעם שמגיעה לך לראש מחשבה כזו, מיד תסיחי
דעת מאותה מחשבה על ידי התעסקות עם דברים אחרים.
במשך הזמן המחשבות האלו בעזרת השם יטרידו אותך פחות.

בברכה
יעקב

כך נבדוק את הבית מהחמץ לפני פסח!

יעקב לוסטיג

 

פסח מתקרב, ואתו גם מתגבר קצב הניקיונות. אף אחד מאתנו לא רוצה שבבית שלו יישאר חמץ במהלך חג הפסח חלילה וחס. כולם מנקים את הבתים, מנערים את השטיחים, שואבים את האבק ומקרצפים את הלכלוך. ובכל זאת, אחרי כל הניקיונות, עדיין מוטלת עלינו חובה לבדוק את הבית, כדי לוודא שאכן אין בו חמץ.

מתי עושים בדיקת חמץ?

לילה אחד לפני ליל הסדר. השנה נחגוג את ליל הסדר בשישי בערב, אור לט"ו ניסן (22 באפריל). את בדיקת החמץ נעשה בחמישי בערב, אור לי"ד בניסן (21 באפריל).

בדיקת החמץ צריכה להתבצע בלילה, כשהשמים הופכים חשוכים, אבל צריך לבצע אותה בתחילת הלילה, ואסור לאכול ארוחת ערב לפני שמסיימים לבדוק את החמץ.

מי שנוסע להתארח בבית מלון או בבית משפחה אחרת לפני בדיקת חמץ, יבדוק את הבית לפני שהוא יוצא, ואפילו יוצא חודש ימים לפני פסח צריך לעשות בדיקת חמץ, אבל במקרה כזה אפשר גם להשכיר את הבית לגוי מלפני זמן בדיקת חמץ ועד אחרי הפסח, ובכך פוטר בעל הבית את עצמו מחובת הבדיקה. (את השכרת הבית או החדר עושים באמצעות הרב, שעושה זאת במשולב עם מכירת החמץ).

בכל מקרה שההלכה אינה ברורה במאת האחוזים, יש לפנות לרב פוסק הלכות ולהתייעץ אתו. אפשר גם לפנות ל'הרב של האינטרנט' שישמח לענות על השאלות שלכם.

 

מי חייב לבדוק חמץ?

כל יהודי או יהודיה שיש בבעלותם או תחת אחריותם בית, כלי רכב או אפילו רק לוקר בבית הספר בו הוא לומד (אפשר גם למכור לגוי כפי שנבאר בהמשך). גם מי ששוכר בית צריך לבדוק את הבית. כל אחד צריך לבדוק גם את המכונית שלו.

 

איך בודקים את החמץ?

בדיקת החמץ מתבצעת באמצעות נר שעווה (בעל פתילה אחת), ולכן היא צריכה להיעשות דווקא בלילה שבו הנר מאיר טוב יותר בחורים ובסדקים.

עם זאת, כשמחפשים מתחת מיטות, או בארונות עם בגדים וכדו', כדאי להשתמש בפנס חשמלי, ולא בנר. זאת, מהסיבה ששימוש בנר לא יהיה יעיל, כי המחפש יחשוש כל העת שלא לגרום לשרפה, והבדיקה לא תתבצע באופן יסודי.

כך גם כשמבצעים חיפוש במכונית, עדיף להשתמש בפנס חשמלי שאותו אפשר להחזיק גם מתחת לספסל וכדו', ואין חשש שהוא יגרום לשרפה.

הבדיקה צריכה להתבצע במקומות שיש סיכוי סביר שהכניסו בהם חמץ במהלך השנה. אין צורך לבדוק במקומות שלא הגיוני שהגיע אליהם חמץ, כמו המדפים העליונים בארון הבגדים וכדו'. כל מקום שילדים מגיעים אליו, צריך בדיקה כי ילדים לא תמיד יודעים להיזהר שלא להעביר לכלוך וחמץ מהמטבח לשאר חלקי הבית.

 

לפני הבדיקה מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּיעוּר חָמֵץ"

מרגע אמירת הברכה ועד לאחר סיום הבדיקה בכל הבית, אסור לדבר בנושאים אחרים כדי שלא להפסיק בין הברכה לבין קיום המצווה. עם זאת, מותר לדבר בענייני בדיקת החמץ, לבקש מבני הבית שיסייעו למחפש, שידליקו או יכבו את האור וכדו'.

מיד אחרי שמסיים לבדוק את החמץ אומר הבודק את הנוסח הבא: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא".

מי שאינו מבין ארמית צריך לומר זאת גם בלשון הקודש: "כל חמץ ומחמצת שיש ברשותי, שלא ראיתיו, ולא ביערתי אותו, ולא ידעתי על קיומו, שיתבטל ויהיה הפקר כמו עפר הארץ".

המשמעות של הביטול היא, שגם אם יש חמץ בבית, אנחנו מבטלים אותו ומפקירים אותו, ולכן לא עברנו על איסור בכך שהוא נשאר בבית במהלך הפסח. עם זאת, אין לסמוך רק על "ביטול החמץ". צריך לבער את החמץ עד כמה שאפשר, והביטול מגיע רק כתוספת וכהשלמה למקרה שלא הצלחנו למצוא את כל החמץ שנמצא ברשותנו.

 

נהוג שבני הבית מטמינים עשר חתיכות של חמץ ברחבי הבית, כדי שמי שבודק את החמץ ימצא אותם, ויקיים בכך את מצוות ביעור חמץ ולא תהיה הברכה שבירך על בדיקת החמץ 'ברכה לבטלה'. מי שנוהג כך צריך לעטוף את חתיכות החמץ היטב בנייר כסף או בנייר עיתון וכדו', כדי שלא יתפזרו פירורים על הרצפה. כמו כן חשוב לרשום היכן מניחים כל אחד מהפירורים, למקרה שהבודק לא ימצא אותם, שלא ייגרם מצב שבו לא נמצא את החמץ והוא יישאר בבית בפסח חלילה.

את החמץ שמצא הבודק במהלך הבדיקה יש להכניס לתוך שקית ולקשור היטב, ולהצניע במקום שבו הוא ימצא את החמץ מיד למחרת בבוקר, כדי שיוכל לקיים את מצוות שריפת חמץ כהלכתה ובזמנה המתאים.

 

חשוב לזכור לבדוק גם את תיבת הדואר, את הארון שיש לכם בעבודה, את המחסן שלכם ואפילו את החצר המשותפת עם השכנים, כדי לוודא שאין שם חמץ.

בנוסף כדאי מאוד למכור את כל החמץ שבבית לגוי באמצעות הרב. 'מכירת חמץ' זאת למקרה שבכל זאת שכחנו מעט חמץ במקום נסתר, וכן בגלל החמץ הדבוק בדפנות הכלים, כמו הסירים והמחבתות.

כמו כן, במקרה שקשה לכם לבדוק במשרד או בלוקר בבית הספר וכדו', אם מדובר במקום שבו אתם לא צפויים להשתמש במשך כל חג הפסח, אפשר למכור את כל המקום לגוי במסגרת 'מכירת חמץ'. כמו"כ אפשר למכור ארונות בתוך הבית ואפילו חדרים שלמים, ובתנאים שהם יהיו סגורים במשך כל הפסח. בכל מקרה שבו יש לכם ספק ואתם לא בטוחים כיצד יש לנהוג, כדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכות, שיסייע לכם למצוא פתרון הלכתי בדמות מכירה לגוי וכדו'. אפשר כמובן להפנות את השאלות הללו אל 'הרב של האינטרנט' שישמח לענות לכם על כל שאלה.

מסיבת אלכוהול יהודית למהדרין

יין? אלכוהול? ערפול חושים? בחג יהודי?

אכן, לא טעיתם, מצות היום הגדולה – הנהוגה בכל תפוצות ישראל הינה שתיית יין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר, עד אבדן מוחלט של כל החושים! כאשר אדם לא יודע מי הצדיק ומי הרשע, הרי הוא באיבוד שליטה טוטאלי!! שיכור כמו לוט, וזוהי המצוה!

כיצד, איפוא, מתחברת מצוות ההשתכרות עם רוחניות? חיזוק? התעלות? על פניו זה נראה כמו ההיפך הגמור! סתירה של ממש…

כתוב בחז"ל – שיום הכיפורים הקדוש והנורא הוא גדול ממש כמו פורים- השמח, העליז, השיכור,

אין כאן שום סתירה, להיפך, יש כאן שלמות מדהימה, מפעימה ממש!!

את כל הדרגות הרוחניות שמשיגים ע"י צום ותפילות ביום כיפור, את אותן דרגות בדיוק אפשר להשיג ע"י ריקוד, שירה והשתכרות…

אז במה, בעצם, אנו שונים מכל מסיבות היין ההוללות של הצעירים הפוקרים? מכל השיכורים העלובים ששרועים להם ברחובות במסכנות משוועת?

השיכורים ההוללים – מטביעים ביין את כל היצרים, וסיפוק התאוות הגשמיות שלהם,

ואילו יהודי- כשהוא שותה בפורים, הרי הוא שותה לשם המצווה.

בעצם השתייה עצמה ישנו מסר עצום: אם כל השנה, אני בשליטה, או יותר נכון אני חושב שאני שולט בעניינים, הרי שבפורים, אני מסיר מעצמי את הכתר ומוסר אותו לריבונו של עולם, הוא המנהל, השולט, הקובע!! ואני – בסה"כ עבד שרוצה לעשות רצונו, בשביל זה אני מוכן אפילו לאבד את דעתי.

מעבר לכך, שתיית היין וערפול החושים, הוא הרבה פעמים התחברות לרצון הכנה הפנימי שלנו, ללא מסכות וללא פחד מהסביבה, בלי סייגים ובלי הפרעות חיצוניות.
לכל אחד מאתנו יש דברים שהוא רוצה אבל מתבייש לעשות, דברים שהוא בטוח שטוב ונכון לעשותם בצורה כזו, אבל הלחץ הסביבתי מונע זאת ממנו..
,
זה יכול להיות גם נושא שחשוב לנו לברר, אבל אנחנו מתביישים לדבר עליו.

אבל כולם יודעים שהאלכוהול מדבר אחרת, קצת משקה והלשון כבר מתגלגלת, הבושה נעלמת.

"נכנס יין יצא סוד".

פורים – הוא ההזדמנות להתבונן פנימה, ולחשוב בחופשיות, בלי הלחץ של "מה יגידו":

בין אם זה שיעור תורה, תפילה במנין, הנחת תפילין, או אפילו שמיעת הרצאה טובה שהנושא שלה מדבר אלי מאוד.

ביום רגיל, היינו מפחדים מאיך זה יתפתח, ומה יגידו עלי החבר'ה,

אבל בפורים כתוב בחז"ל:

"הדר קבלוה מאהבה"

כלומר, עם ישראל חזר וקיבל את התורה מאהבה.
כי כשרואים כאלה ניסים,

מתעוררת אהבה אדירה שמערפלת את החושים, ומתוך אהבה אפשר להתחייב להכל.

גם אצל זוג שמתחתן, קורה דבר כזה, בשביל האהבה, הם מוכנים להתחייב על הרים וגבהות, התחייבויות שאדם שפוי, מעולם לא היה לוקח על עצמו, זוהי "אהבה שמקלקלת את השורה", בשביל האהבה הזאת אדם מוכן לרוץ עד סוף העולם.

כן, גם אנחנו נשואים עם הקב"ה- נישואים של אהבה.

ואנחנו רוצים, משתוקקים ממש, לומר לו בכל דרך – ריבונו של עולם! אנחנו כ"כ אוהבים אותך! בשבילך נרוץ עד סוף העולם!!! אפילו את הדעת ניתן לך, כי הדעת היא שלך, אתה המחליט, הקובע, הנותן, האומר,

ואנחנו מה? אנחנו האוהבים שלך…

לצערינו, עכשיו אנחנו לא כל כך רואים ומרגישים את הניסים שנעשו אז…

וגם רגשות האהבה הבוערים שלנו מיטשטשים קצת במרוץ החיים ההגיוני, הרציונאלי, העסוק כך כך,

אבל… נשתה קצת יין נערפל את החושים ונתחבר לרצון הכנה הפנימי שלנו,

להתחבר לרוחניות, להתחזק, להתקרב לריבונו של עולם,

ושום דבר בעולם לא יוכל להפחיד או לעצור אותנו.

חייב איניש לבסומי עד דלא ידע…

פורים אקטואלי!

מי לא אוהב את פורים? קרנבלים, מסכות, יין וממתקים. כולם אוהבים את פורים.

אבל מה זה בעצם פורים? מאיפה השם הזה, "פורים"? למה אנחנו מציינים וחוגגים את יום הפורים?

פורים זה בעצם על שם ה'פור' – מילה נרדפת ל'גורל'. המן הרשע שהיה משריו של אחשוורוש מלך פרס, ערך הגרלה כדי לבחור את היום שבו כדאי לו להשמיד את העם היהודי. בגלל זה אנחנו קוראים ליום הזה "פורים"?

אבל רגע, בואו ננסה להבין? למה נקרא לו פורים? על שם ההגרלה? אנחנו חוגגים את ההגרלה או הניצחון של העם היהודי על המן הרשע? כמובן שאנו חוגגים את הניצחון, אז לא עדיף לקרוא לו "חג הניצחון"?

אם נעיין במגילת אסתר נגלה דבר מדהים!

מגילת אסתר זה הספר היחיד מבין כל ספרי התנ"ך, שבו לא מופיע בכלל שמו של הקדוש ברוך הוא. בכל המגילה אין אפילו אזכור קל של הקדוש ברוך הוא. כתוב שהיהודים צמו והתפללו, אבל לא כתוב למי הם התפללו. צריך להבין למה.

אם ננסה לסכם את המגילה בקצרה, נראה שמדובר לכאורה בסיקור חדשותי ומתומצת של האירועים שהתחוללו באותה עת בשושן הבירה.

הציבור מוזמן למשתה אחשורוש של שבעה ימים!

סקנדל בבית המלוכה של שושן הבירה!

המלכה ושתי מוצאת להורג!

אנטישמיות גוברת בכל מלכות אחשוורוש. המן הרשע ראש הפלג הקיצוני עולה לגדולה. המלך גזר גזירה חדשה. כולם חייבים להשתחוות להמן.

הסיפור של פורים לא קרה ביום אחד וגם לא בשנה אחת. זה סיפור שנמשך על פני תשע שנים, ובמשך כל הסיפור הזה שמו של הקדוש ברוך הוא לא מופיע. הוא היה נסתר.

זאת בדיוק המשמעות של 'מגילת אסתר', לגלות את הנסתר!

העם היהודי הבין שהוא בצרה, שהולכים להשמיד אותו, אבל היהודים לא שקעו בדיכאון עמוק וניסו להתחבא מתחת לאדמה. הם התכנסו ביחד, ופתאום הם פתחו את העינים והבינו שיש פה יד שמסובבת את הכל.

המן חשב שהכל זה רק צירופי מקרים. הכל מקרה בכל מקרה, אז אני אשמיד ואהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן ביום אחד.

אבל היהודים הבינו שלנו יש שמירה מיוחדת מלמעלה, וכשהם פתחו את העיניים, פתאום הכל נהפך לטובה. עץ שהכין המן כדי לתלות את מרדכי היהודי, הפך לגרדום שעליו נתלה המן בעצמו. הסוס שהמן רצה לרכב עליו, שימש לבסוף את מרדכי כשהמן עצמו קורא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

הכל התהפך לטובה.

יודעים מה? גם היום הסיפור שלנו לא כל כך שונה מסיפור המגילה. יש איזשהוא מלך, שליט בפרס (איראן) שרוצה להשמיד את כל היהודים ביום אחד, ויש מלכים ברחבי העולם שרוצים אולי לשתף איתו פעולה בשביל אינטרס פוליטי או סתם משנאת יהודים.

גם היום אנחנו קוראים עיתונים, מתעדכנים בחדשות ומרגישים שהכל זה בעצם רק פוליטיקה

אבל אם נלך בעקבות יהודי פרס באותם ימים, ונפתח את העיניים, נוכל לגלות פתאום שיש יד שמובילה ומנהלת את הכל. וכשנראה את זה ונגלה את האמת הזאת, פתאום הכל יתהפך לטובה, וכל המצב הקשה יהפוך למצב של אורה ושמחה, ונזכה ליום ההצלה אמיתי במהרה.

פורים שמח!

כמה טיפשים צריך כדי להוריד תמונה מהקיר?

איש אחד נכנס למכולת ושואל את המוכר כמה עולה לחם.
שואל אותו המוכר בחזרה: "איזה לחם – שחור או לבן?"

😊  😊  😊

עונה לו הקונה: "לא משנה, זה לעיוור.."
איש אחד הולך לרופא ואומר לו: "ד"ר, אני סובל מכאבים…"
הרופא אומר לו: "מה אתה חושב, שתהנה מהם?…

😊  😊  😊

כאשר הרבי היה עצוב ניסו תלמידיו לעודד את רוחו אך לא הצליחו. לבסוף קראו ל בדחן העיר, הרשל`ה להתארח בבית הרבי. הרבי קיבל אותו בסבר פנים יפות והסכים לארחו לכמה ימים, אך ניכר היה שהוא עדיין בדיכאון. בארוחת הצהריים הגדולה הכניס הרשלה כף אחת לכיסו. כעבור חצי שעה הכניס עוד כף לכיסו. שאל אותו הרבי "הרשל`ה, מדוע אתה מכניס כפות לכיסך?" והרשלה השיב "אדוני, אני קצת חולה והרופא רשם לי תרופה: לקחת כל חצי שעה כף". העלה הרבי חיוך על פניו ורוחו הטובה שבה אליו.

😊  😊  😊

שאלה: כמה טיפשים צריך כדי להוריד תמונה מהקיר?
תשובה: עשר. אחד מחזיק את התמונה ותשעה שוברים את הקיר.

😊  😊  😊

בדחן העיר הרשל'ה הלך אחרי הצהרים לחבר שלו. הם שיחקו ביחד וכשהרשלה רצה לחזור הביתה, אמא של החבר אומרת לו:
"הרשלה, הגשם יורד וקר מאוד בחוץ. אולי תשאר לישון אצלינו?"
"בסדר," אומר הרשלה. אחרי כמה דקות החבר ואמא שלו לא רואים את הרשלה. הם מחפשים אותו עוד ועוד ועוד ועוד ופשוט לא מוצאים.
אחרי שעתיים הרשלה חוזר עם כותונת, סחוט כולו. "לאן הלכת?" נדהם החבר.
"הלכתי להביא פיג'מה," עונה הרשלה.

😊  😊  😊

הרשלה נכנס לבית מרקחת ומבקש שמפו.
שואלת הרוקחת: "שמפו לשיער יבש?"
"לא, לשיער רטוב." משיב הרשלה. 

😊  😊  😊

היה ילד יהודי בכיתה של גויים וכולם צחקו עליו
יום אחד הוציאה המורה את התלמידים לחצר ושאלה:
"אתם רואים את העץ?"
"כן" ענו כולם
"סימן שהוא קיים" אמרה המורה
"אתם רואים את האלוהים של היהודי?"
"לא" ענו כולם
"סימן שהוא לא קיים"
אמר הילד היהודי:"אתם רואים את השכל של המורה?"
"לא" ענו כולם
"סימן שהוא לא קיים"

😊  😊  😊

חרדי עמד בחדר לידה וחיכה לבשורה,
לאחר כמה דקות הוא שומע שמודיעים לשכן בחדר שנולדו לו ארבעה ילדים, אומר האיש: איזה יופי אני גר בקרית ארבע וזה מתאים.
לאחר כמה דקות הוא שומע שאומרים לעוד שכן שעמד באיזור שנולדו לו שמונה ילדים, אמר האיש: איזה יופי מאוד מתאים אני גר בקרית שמונה.
התחיל החרדי לברוח משם, שאלו אותו מה קרה, אז אמר אני מפחד כי אני גר במאה שערים…

😊  😊  😊

פעם נתקל הרשלה בעיר אחת בהלך ששאל אותו אם הוא יכול לפי מצב הלבנה באותו לילה לקבוע אם מותר לומר את ברכת קידוש לבנה או לא? "אינני מקומי!", ענה לו הרשל`ה בקול מתנצל.

מהמן ועד ארדואן: למה הם שונאים אותנו?

יעקב לוסטיג

אחד היה אברהם אבינו, יחיד בדורו שהכיר בקיומו של בורא לעולם. כולם מסביב עבדו לאלילים עשויים מעץ ומאבן, ורק הוא עצמו הבין שלא ייתכן שפסל דומם ברא את העולם כולו. יצא אברהם למסע חיפושים, בדק אופציות שונות, עד שהקדוש ברוך הוא חס עליו, וגילה לו מי באמת ברא את העולם.

מאותו רגע התמודד אברהם עם שנאה עזה שהופנתה כלפיו. אפילו אביו תרח הסגיר אותו לידי המלך נמרוד כדי שזה ישפוט אותו ויוציא אותו להורג. כולם רצו להציק לו, כולם כעסו עליו. אבל אברהם לא נכנע, הוא הלך והתפתח, גדל והתעשר.

מאז העם היהודי נרדף על ידי שונאיו. יצחק היה צריך להתמודד עם שנאתו של ישמעאל אחיו, יעקב ברח לשדה ארם כדי להינצל מאימתו של עשיו הרשע, בניו ירדו למצרים ובתוך זמן לא רב הפכו צאצאיהם עבדים לפרעה ולעמו.

כשיצאו בני ישראל ממצרים הגיע עמלק להילחם בהם, ובהמשך גם המדיינים ניסו את מזלם, האמוריים באו במלחמה ועוד ועוד. שרשרת השנאה לעם היהודי לא נפסקה מאז ועד עתה. גם היום אנחנו רואים שהעולם כולו מאוחד בשנאתו אלינו. כשהטורקים טובחים בכורדים כולם שותקים, כשהרוסים משטחים ערים שלמות בצ'צ'ניה או בגיאורגיה איש אינו חושב לנקוט נגדם בסנקציות כלשהן, אך כשישראל מחסלת מחבל ברצועת עזה, מנהיגי העולם כולו נעמדים בשורה ארוכה ארוכה, ומגנים פה אחד את הפרובוקציה הישראלית.

על הדרך איבדנו הרבה מאוד מבני עמינו שנרצחו במסעות הצלב, בגירושים ובניסיונות ההשמדה של עם ישראל. בתימן ובמרוקו, ברוסיה ובפולין, בכל מקום שבו היו יהודים, הם התמודדו עם ניסיונות השמדה, עם פוגרומים קשים, עם גזרות שונות ומשונות, מסים כבדים שהוטלו רק על היהודים ועוד ועוד.

למה זה קורה לנו? למה הם כל כך שונאים אותנו? מה גרם להמן לשאוף להשמדתו של העם היהודי עד שהוא הסכים לשלם על כך סכום עתק של עשרת אלפים ככר כסף?

התשובה טמונה בסוד השורשי של הגנום היהודי. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שעם ישראל יעשה את רצונו, אבל היהודים נראים בדיוק כמו הגויים, הם חולקים את אותם צרכים גשמיים כמותם, ובחלק מהמקרים מדברים אפילו בשפתם. המציאות מראה שבכל פעם שיש ירידה באנטישמיות יש עליה בהתבוללות. נערים ונערות, בנים ובנות לעם ישראל, מתפתים לחבור לגויים, להתחתן איתם ולהיטמע בתוכם.

אפילו כשלא מדובר על התבוללות פיזית, אפילו כשכל יהודי מקפיד להתחתן רק עם יהודייה וכל יהודייה מקפידה רק להתחתן עם יהודי, שייכת התבוללות רוחנית. כשאנו חוברים אליהם יותר מדי, אנחנו שואפים אל תוכנו את הערכים שלהם, את המנהגים שלהם, ומאבדים חלק מסוים מהזהות היהודית הייחודית לנו.

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", נאמר על העם היהודי. ומה קורה כשאנחנו שוכחים את זה ומתחילים להתחבר אליהם מעט? בא הקדוש ברוך הוא ומטיל בליבם שנאה כלפינו. הוא הופך אותם לאויבים שלנו. בלי שהם ידעו ויבינו למה זה קורה להם, הם מתחילים לשנוא אותנו, וגם אם אנחנו נסכים לחבור אליהם וללמוד ממנהגיהם, הם עצמם פולטים אותנו החוצה.

זה מה שאמרו חכמנו זיכרונם על גזרת המן: "מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה"? למה נגזר עליהם שישמידו אותם מעל פני האדמה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. הם ישבו בסעודת אחשוורוש, אכלו יחד עם הגויים, שתו מיינם, שרו יחד אתם את השירים שלהם, ולכן נטע הקדוש ברוך שנאה בלב הגויים כלפי בני ישראל, כדי להפריד בין ישראל ובין העמים האחרים.

הדרך להילחם בטרור, אם כן, היא לא באמצעות פגישות פיוס ותוכניות להכרת בני העם השני. הדרך להילחם בטרור היא להתבדל מהערבים, להתבדל מהגויים. ככל שאנחנו נשמור על הייחודיות שלנו, ככל שנקפיד יותר על ריחוק מבני העמים האחרים, כך הם פחות ישנאו אותנו ופחות ירצו להרוג אותנו.

"גם אחרי הטרגדיה הקשה, אני חייב להחזיק מעמד"

יעקב לוסטיג

 

ישנם רגעים בחיי המשפחה, שבה נראה לרגע שהכל מסביב שחור משחור, ושכל מה שהיה עד עכשיו עומד להתפרק ולהיעלם לבלי שוב. ישנם רגעים של דכדוך עמוק כל כך, המכבה את נשמת האדם, ולמעשה הופך אותו למת המהלך בארץ החיים. ישנם רגעים, שבהם היאוש והאבל הכבד, מאיימים להשתלט על הנפש, ולעצב אותה בצבעים כהים, להפוך אותה למרירה וכאובה לאורך ימים ושנים.

הביטו לרגע מהחלון הקרוב אליכם, ראו את האנשים הצועדים ברחובה של עיר. כמה מהם נושאים על שכמם שקים של סבל וכאב? כמה מהם חיים שנים ארוכות בצלן של טרגדיות שחוו בימי חייהם? זה איבד את הוריו בצעירותו, וחברו איבד אח, הגברת ההיא עברה גירושין קשים ומכוערים, והילד שצועד לפני הושפל קשות על ידי ילדים רעים שהחליטו להתעלל בו.

כל אחד וצרור הכאב שלו. יש כאלו שבוחרים לקחת כל מכה קטנה ולרשום אותה על הלוח, הם נושאים עמם צלקות רבות, ומדי פעם מחטטים בפצעים שכבר הגלידו, מזכירים לעצמם כמה הם מסכנים. יש גם אנשים שמשתדלים לשכוח את הכאב והצער, ולמרות שהם עברו דבר או שניים בחייהם, הם נאמנים לצו החיים שקובע שהחיים ממשיכים למרות הכל.

אבל יש גם אנשים נדירים ומיוחדים, שלמרות שהם חוו סבל עצום, למרות שהם עברו טרגדיות קשות במיוחד, הם מתנערים פעם אחר פעם, משילים מעצמם את הכאב, זונחים את הצלקות, וממשיכים הלאה. את הצער אי אפשר לשכוח, את הכאב לא תמיד אפשר לרפא, אבל הם מתחמים אותו, סוגרים אותו במסגרת משלו, מקדישים לו פינה נסתרת בלב, וממשיכים הלאה במסלול החיים השמחים והמאושרים.

אחד מהאנשים הנדירים האלו הוא הרב אהרן מרגלית. כילד רך בשנים הוא חלה בפוליו, היטלטל בין חיים למוות, נותר משותק בכל גופו, וגם אחרי שנים, כשהחל להשתקם בכוחות על טבעיים לאחר אישפוז שנמשך כמעט חמש שנים תמימות !!! נותר עדיין עם שיתוק מלא של הכתפיים וחולשה ניכרת בידיים ובאחת מרגליו,  כשגמגום חריף מלווה אותו הלאה עד שגם ממנו נחלץ עם לא מעט מאמץ והרבה מאוד עבודה קשה.

הרב מרגלית שכל את אחיו חיים יעקב קאפל הי"ד שנפל במלחמת ההתשה, והמשיך הלאה בחיים. הוא לקה במחלת הסרטן הנוראית, הרופאים כבר ניבאו לו מוות בטוח בתוך שבועות אחדים, הצוואה כבר הוכנה וכל הסידורים נעשו, אבל הוא נלחם, נאבק במלאך המוות בשיניים ובציפורניים ושרד. מאז חלה הרב מרגלית פעמיים נוספות, ושוב נחלץ מהמחלה. הילד המשותק והמגמגם, הפך לאיש עסקים מצליח, ובהמשך לשופט בבית הדין לעבודה. כיום הוא נחשב לגדול המרצים החרדיים, והוא מוסר מאות הרצאות מדי שנה, בעקבות פרסום ספרו 'אתהלך' שבו הוא מגולל את סיפור חייו בחדות ובהומור אופייני.

אבל כל הכאב והסבל שחווה הרב אהרן מרגלית, כאילו לא הכין אותו לרגע האמת. הרגע שבו הוא שכל את בנו חיים יעקב. 'חיים יענקלה' כפי שהוא נהג לכנותו בחיבה. את השם העניק לבנו על שם אחיו שנפל במערכות ישראל, וכעבור עשרות שנים הוא ליווה את בנו למנוחות, ספד לו בקול בוכים וקבר אותו במרחק של כמה מאות מטרים מהבית בו הוא מתגורר בקרית דוד ברחובות.

הרב אהרן מרגלית מספר:

"לפני עשר וחצי שנים, איבדנו בן שנהרג בנסיבות מאוד טרגיות. כשנה לאחר חתונתו.

"זה קרה במהלך טיול שעשו חיים יענקלה ורעייתו קרן בקובה הסמוכה לאמריקה. גם אנחנו עצמנו היינו באותה תקופה בחו"ל במדינה אחרת, ועד שחזרנו ארצה  והצלחנו להביא את הגופה לארץ ארכו כמה ימים של ייסורי נפש קשים, ושל הפעלת מערכות חובקות עולם כדי להאיץ את הבירוקרטיה הקשה במדינה הקומוניסטית, ולהביא את גופת בני לקבר ישראל.

"אני רוצה לספר על רגע מאוד דרמטי שהיה לי בליל הלוויה.

"הלוויה היתה גדולה, השתתפו בה אלפי אנשים, תושבי רחובות, בני משפחה וידידים רבים. היא נמשכה על פני שעות ארוכות, וכשחזרנו הביתה בסביבות השעה שתיים בלילה, לאחר סיום הלוויה, נכנסתי הביתה. הבית היה כבר מלא אנשים.

"אשתי והילדים הגיעו לפני. בנוסף המתינו בבית שכנים, בני משפחה, וידידים. אני נכנס הביתה, וליד הקיר ממולי, ניצבים אשתי וילדי. מתבוננים בי. באותו רגע, מבלי שחשבתי על זה מראש, מבלי שתכננתי ומבלי שהתכוונתי, פרץ מתוכי מונולוג, חזק וארוך.

"במהלך הלוויה הספדתי, אמרתי כל מה שרציתי לומר, הייתי מותש לחלוטין פיזית נפשית ורגשית, אבל כשראיתי את עיניה של אשתי והילדים זה פרץ החוצה וכך אמרתי להם:

"עד היום ישבנו על רכבת החיים, וכולנו היינו בטוחים, שמצפות לנו עוד תחנות רבות, שמחות ועליזות. והנה נפער בור אדיר בקרון שלנו, חיים יענקלה שלנו נפל פנימה ונהרג, והבור הנורא הזה מאיים לסחוף את כולנו אל תוכו.

"רבקה אשתי היקרה, אני מבטיח לך בעזרת ה', אני לא נופל פה. אני מרגיש שכל כולי כבר נמצא למטה, בקושי בקושי אני נאחז ברצפת הקרון, בקצות אצבעותי, אבל אני לא אפול פה, רבקה אני חייב את זה לך, אני חייב את זה לכם ילדים יקרים, ואני חייב את זה גם לחיים יענקלה שלנו שהלך מן העולם ולא השאיר אחריו אף אחד.

תפקיד חדש נכון לנו מהיום, לדאוג לעילוי נשמתו של חיים יענקלה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת אין מי שיעשה זאת, לצערנו לא נשארו ילדים אחריו. רבקה אני מפציר בך, תני לי יד, נשנס מותניים, נאמץ כל טיפה של כח, ונעלה מחדש על רצפת הקרון. הרכבת שלנו חייבת להמשיך ולנסוע, ועוד בעזרת ה' יכונו לנו תחנות שמחות ועליזות.

"רבקה כמו שאני חייב את זה לך, את חייבת את זה לי. את חייבת את זה לילדים, ואת חייבת את זה גם לחיים יענקלה.

"ילדים יקרים, אני רוצה לבקש מכם, חלילה וחס אל תפלו פה, תמשיכו את החיים, אתם מחויבים את זה כלפינו ההורים, אתם גם מחויבים את זה כלפי האח שלכם שנהרג.

ילדים, כשאני מדבר על להמשיך את החיים, אני מתכוון ל'חיים שיש בהם'. חיים מלאי תקוות וחלומות. מלאי עשייה, יצירה, חיים שיש בהם, כפי שחיים צריכים להיות. היו פעמים רבות בחיי שפגשתי אנשים שמתהלכים ברחוב, אוכלים, מתלבשים, אבל הם כבר מזמן מתו. לא חיים כאלו אני מאחל לכם, ולא חיים כאלו אני רוצה בשבילי.

"נישא תפילה לבורא עולם נפציר ונבקש, 'אבא, תן לנו כח להמשיך לחיות, אבל חיים שיש בהם'. קיבלנו מכה קשה וכואבת. זה לא פשוט לעלות כעת מחדש אל רצפת הקרון ולהמשיך בחיים, אבל זה הציווי שלנו. זה הציווי שהבורא ציווה אותנו בתורתו "ובחרת בחיים".

"אדם צריך לבחור בחיים בכל רגע ורגע. בכל שעה ושעה לבחור בחיים. בואו נגיד לבורא עולם 'אבא, אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו לא מבינים מה קרה לנו ולמה זה קרה, אבל אנחנו סומכים עליך ש"מאת ה' לא תצא הרעה". ברור לנו שטוב לחיים יענקלה הי"ד, וטוב גם לנו. עוד נראה את הטוב בעתיד, אנחנו סמוכים ובטוחים שזה תכלית הטוב. אבל בבקשה תן לנו כח להמשיך בחיים מלאים וחיים מאושרים'.

"יש רגעים שבהם זה עת לספוד. יש רגעים שבהם זה עת לבכות, אבל בשאר הזמן צריך לעסוק בעשיה, בחלומות, תקוות, ניצול הזמן, ניצול החיים, מיצוי הדברים הנפלאים שיש בחיים.

"ילדים יקרים דעו לכם, עם בורא עולם אנחנו לא משחקים במשחקי ילדים. ילדים משחקים וכשנמאס להם הם אומרים "פוס", "עצור", "לא רוצה לשחק אתך יותר". אבל אצל בורא עולם אין לנו את הפריווילגיה לומר די, אין לי כח יותר. אני לא יכול יותר, כשל כח הסבל.

"בורא עולם מצווה עלינו "ובחרת בחיים" וכל עוד הנשמה באפינו אנחנו נבחר בחיים, נגיד ונבקש ונתפלל על החיים – אנחנו נבחר בחיים.

"ועוד משהו חשוב, ברגע הזה אני רוצה לומר לכם ילדי היקרים, יש בבית מאה וחמישים איש. כולם מסתכלים עלינו, ומחר בכל רחובות ידברו על מה שקרה כאן עכשיו. אבל ברגע הזה מתבונן בנו עוד מישהו, ברגע הזה גם בורא עולם מתבונן בנו ויחד איתו כל הפמליה של המלאכים שלו, ובורא עולם אומר להם 'בואו נראה איך אהרלה מתמודד עם האתגר הגדול שנתתי לו'.

"זה אותו בורא עולם שנתן לנו את כל הטוב שיש לנו, וגם את מה שכל כך כואב, זה גם ממנו, הוא רוצה לראות איך אנחנו מתמודדים, זה הרגע, זה המבחן. נוכיח לו שאנחנו מאמינים בו, ונתמודד כמו שהוא רוצה שנתמודד מתוך אמונה וביטחון ומתוך בחירה בחיים".

"עד כאן המונולוג מאותו לילה טעון וכאוב. אבל עכשיו, עשר וחצי שנים אחרי, אני רוצה להוסיף עוד משהו ולומר לקוראים שיקראו את הדברים האלו: כל פעם שאתם סופגים מכה קטנה או גדולה, ואפילו בכל פעם שמבשרים לכם בשורה משמחת, תתמקדו בשני דברים:

א. מה אני יכול לעשות עכשיו באופן מועיל? נכון, אני עובר כעת אתגר קשה, הפסדתי עכשיו הרבה כסף, אבל לשבת ולהיות מסכן לא יעזור לי, במקום זאת אני צריך לעשות משהו מועיל כדי לנסות להתאושש ולהשתקם.

ב. ברגע הזה, מה בורא עולם רוצה ממני שאעשה. מה המטרה של מה שקרה לי עכשיו? מי שמרגיל את עצמו לשתי המחשבות האלו, יודע לשלוט בכל מה שקורה לו בחיים, ואפילו כשהוא סופג חלילה מכה אנושה, הוא מצליח להתאושש מהר יותר, ולחזור למסלול החיים.

אני הייתי מותש, לא היתה לי טיפת כח. באותו שבוע הרמתי אלפי טלפונים לשלל גורמים וארגונים כדי שיעזרו לי לחלץ את גופת בני ולהביאה לארץ. הייתי עסוק בסידור ההלוויה ועוד ועוד. לא נותרה בי טיפת כח, אבל גם לא היתה לי ברירה אחרת. ראיתי את המבט שאשתי תולה בי, אם אני עכשיו מתפרק גם היא תתפרק, ואם שנינו נתפרק גם הילדים יתפרקו, והמשפחות שלהם, הכל יתפרק, הכל יתמוטט. אין ברירה. אני חייב להתאושש ולהתחזק משום שיש לי אחריות עצומה כלפי המשפחה שלי וזה גם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני עכשיו, וזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כעת באופן מועיל!

המן עשיר כמו טראמפ – המליארדרים מכל הזמנים

מה אתם יודעים על טראמפ?

כן, דונאלד טראמפ, זה הנשיא של ארצות הברית.

יש לו כסף… הרבה מאד כסף!! אחד האנשים הכי עשירים בעולם! צי מטוסים, מגדלי פאר אחוזה מפוארת! עושר מנקר עיניים.

אז עכשיו לכו 2000 שנה אחורה.

המן האגגי, אותו אחד שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. מדובר פה באחד האנשים העשירים ביותר בעולם, המשנה למלך ששולט על כל העולם! הוא היה עשיר אף יותר מטראמפ של ימינו, עושר עצום!!

אבל כל זה איננו שווה לו…

מתואר במגילה כך: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (פרק ה, פסוקים יא-יג)

מדובר פה במליארדר. משו בסדר גודל שאיננו יכולים לתפוס בדעתנו (הוא מציע לשקול לידי המלך עשרת אלפים כיכר כסף, שזה במטבע של היום אולי משהו כמו מאה ושש עשרה מיליארד שמונה מאות אלף וארבע עשרה דולר) יש לו משפחה ברוכת ילדים, עשרה מתוכם בנים!

יש לו כבוד, הרבה כבוד!! הוא האורח היחיד המוזמן למשתה של אסתר, כל העולם משתחווה לו, כולם!! כושים, הודים, פרסים ותימנים..  וכן, גם יהודים. חוץ מאיש אחד היושב בשער המלך, מרדכי היהודי. מרדכי לא כורע ולא משתחוה.

אבל אצל המן, זה או הכל או כלום!

יש לו כבוד, משפחה מפוארת, כסף כמו מים. אבל לא. כל זה איננו שווה לו. לא שווה כלום! גורנישט.

זה הרי מדהים!

ניתן לראות עד כמה גאוותו של האדם יכולה לדרדר אותו לתהומות, אדם שיש לו הכל מבחינה חומרית, יכול להגיע לכליון מוחלט ברגע שמתמקד במה שאין לו. ברגע שנוגעים בנקודת התורפה שלו, ופוגעים באגו שלו.

איזה הוא עני? זה שמתמקד במה שאין לו!

מתי ואיך שורפים את החמץ?

לקראת חג הפסח אנו משקיעים זמן רב ומחשבה בקיום מצוות ביעור חמץ, שמשמעותה שלא יהיה בביתנו חמץ במהלך חג הפסח. את קיום המצווה אנחנו מתחילים בניקיון יסודי של כל חלקי הבית בהם עלול להימצא חמץ, בהמשך אנו עוברים למכירת החמץ הנותר לגוי וגם עורכים 'בדיקת חמץ' כדי לוודא שלא נשארו בבית פירורי חמץ שאנחנו לא מודעים לקיומם.

אבל למרות המרדף האינטנסיבי אחרי כל פירור סורר של חמץ, אנחנו עדיין משאירים כמות קטנה של חמץ כדי שיהיה לנו מה לאכול בערב פסח בשעות הבוקר, וכדי שיהיה לנו גם חמץ לשרוף, כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ בהידור רב.

אז קודם כל חשוב לדעת שהאיסור לאכול חמץ קיים לא רק מזמן כניסת חג הפסח, אלא כבר בשעות הבוקר של ערב החג – י"ד ניסן שיחול השנה ב-22 באפריל. את החמץ מותר לאכול השנה עד השעה 9:50 בערך. את שריפת החמץ יש לסיים עד השעה 11:15 בערך.

עוד דבר שכדאי מאוד להיזהר בו זה לקנות יום לפני ערב פסח כמות מצומצמת של פיתות שיספיקו לארוחת הבוקר. ארוחת בוקר עם לחם או לחמניה עלולה לגרום לכך שהחמץ יתפורר על הרצפה ותצטרכו שוב לשטוף את כל החדר כדי לוודא שלא נשאר חמץ לפסח חלילה וחס.

  • מתי שורפים חמץ?

אפשר להתחיל לשרוף את החמץ כבר עם אור הבוקר, ויש לדאוג לכך שעד השעה 11:15 הוא כבר יהיה שרוף.

בעיקרון אפשר לבער את החמץ בכל דרך. אפשר לאכול אותו עד תום ולא להשאיר ממנו כלום. אפשר גם לפורר אותו ולזרות אותו ברוח במקום פתוח, אפשר להשליך אותו לים, או לחילופין לזרוק אותו בשירותים ולהדיח אחריו את האסלה.

עם זאת, יש הידור מיוחד בכך שנשרוף את החמץ דווקא באש, ולשם כך מספיק 'כזית של חמץ' – פרוסת לחם אחת, חצי לחמניה, או אפילו חופן של כעכים או בורקסים. את החמץ יש לשרוף במדורה שתהיה קצת גדולה, כדי שהוא יישרף היטב.

אחרי שהחמץ נשרף יש לומר את הנוסח שאמרנו אחרי 'בדיקת חמץ':

"כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא".

מי שאינו מבין ארמית צריך לומר זאת גם בלשון הקודש: "כל חמץ ומחמצת שיש ברשותי, שלא ראיתיו, ולא ביערתי אותו, ולא ידעתי על קיומו, שיתבטל ויהיה הפקר כמו עפר הארץ".

  • חשוב לדעת

אם רוצים לשפוך חומר דליק כמו נפט או טינר לשרפה, כדאי לשפוך אותו לפני שמדליקים את האש משתי סיבות:

  • מדי שנה אנו שומעים על כוויות אנשים שנפגעו במהלך שריפת חמץ וסובלים מכוויות קשות בגלל שפיכת חומרים דליקים לתוך אש בוערת. זה מסוכן מאוד ויש להימנע מכך.
  • אם החומר הדליק ייגע בלחם, הוא מבער אותו באותו הרגע, כי הלחם נפסל לאכילה ושוב אין עליו דין של חמץ. אם כן הפסיד הבעלים של הלחם את ההידור של ביעור החמץ בשריפה, כי הוא ביער את החמץ שלו על ידי שפיכת נפט וכדו'.

אם סיימתם לאכול את כל החמץ ולא נשאר לכם חמץ לשרוף, לא קרה כלום. אומנם הפסדתם את ההידור של ביעור החמץ באש, אבל לא עשיתם בכך שום איסור.

אם נשארה לכם כמות גדולה מדי של חמץ, ואתם לא יכולים להבעיר מדורה גדולה כל כך, אפשר לפסול את החמץ לאכילה ולזרוק אותו למיכל האשפה הציבורי. איך פוסלים אוכל לאכילה בפועל? שופכים עליו אקונומיקה, נפט, או אפילו מרססים אותו עם תרסיס להשמדת נמלים וכדו', ובכך מבטלים אותו ומסירים ממנו את הכינוי "חמץ".

להיכן נעלמו הניסים שנעשו לאבותינו?

יעקב לוסטיג

 

החוק כבר נחקק, הפקודה ירדה לשטח, וכולם התחילו להתכונן לקראת היום הגורלי. היהודים התחילו להפנים שבקרוב הם עומדים למות יחד עם ילדיהם וכל בני משפחותיהם, ושונאי היהודים החלו לצחצח את החרבות ולהשחיז את הפגיונות לקראת המבצע הבינלאומי להשמדת העם היהודי.

מרדכי קרע את בגדיו, לבש שק ואפר, היהודים בשושן צמו שלושה ימים, גם אסתר המלכה צמה, והקדוש ברוך הוא שמע את התפילות, קיבל את התחינות וביטל את הגזרה. פתאום התהפך לבבו של המלך אחשוורוש, והשנאה שלו ליהודים הפכה את טבעה. בתוך רגעים אחדים הכל התהפך והמלך הורה לתלות את המן על העץ הגבוה שהכין למרדכי.

איזה נס עצום! איזה מהפך!

איך אפשר בכלל לתאר את המחשבה שהרגישו היהודים באותם ימים? הם עמדו על סף מוות, ופתאום לא רק שחייהם ניצלו, אלא שהם הפכו לעם הכי חשוב והכי מכובד בממלכה. האויבים שלהם התחילו להחניף להם, ניסו להפוך לחברים שלהם, ביקשו לזכות בקרבתם.

אבל מה זה שווה בכלל?

את מי מעניין הניסים שקרו לאבות אבותינו לפני אלפיים שנה ויותר? יותר מעניין מה שקורה אתנו, מה שקורה לנו בזמן הזה.

ומה קורה לנו? קורים לנו פיגועים, מתקפות טרור בלתי פוסקות. בטורקיה ובבולגריה, בצרפת ובקוסטה ריקה, בכל מקום שונאים אותנו, בכל מקום מבקשים לפגוע בנו. להיות יהודי זה להיות חיה נרדפת שכל הזמן יש מי שמבקש לצוד אותה ולשים קץ לחייה.

איפה הניסים של פעם? האם הם חלפו לבלי שוב?

התשובה היא כמובן שגם היום אנחנו חווים ניסים עצומים. צדיקי הדורות מסבירים שהנס של פורים היה גדול יותר מהנס של חנוכה, כי בחנוכה באו כמה מכבים גיבורי רוח, ובצורה על טבעית הצליחו לנצח את הצבא האדיר של האימפריה היוונית. זה היה נס גלוי וברור לכל העמים.

אבל בנס פורים לא היה שום ניצחון של חלשים על גיבורים, ואפילו לא מעטים על רבים. כל מה שקרה זה שהמלך אחשוורוש שינה את דעתו, אחרי שהתברר לו שאסתר המלכה היא בת לעם היהודי. מה הביג דיל? אפשר כבר לחשוב… המלך שינה את דעתו, זה קורה! איפה הנס הגדול שממנו אנחנו מתרגשים עד היום?

דווקא בגלל זה השמחה של פורים גדולה יותר מהשמחה בחנוכה, כי בפורים היהודים השכילו להבין שגם אם זה היה נראה כמו תהליך טבעי, זו היתה תוצאה של שלושה ימי צום ותפילה, זו היתה תוצאה של נס אדיר שעשה הקדוש ברוך הוא לעם היהודי. הם היו מספיק חכמים כדי לא לעצום עיניים ולחשוב שהכל קרה באופן טבעי לחלוטין.

ואיך זה קשור אלינו?

כי גם בזמנים שלנו אנחנו חווים ניסים עצומים. העם היהודי הוא העם הנרדף, עשרות מדינות בעולם מסרבות לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, וגם רבות מאלו שכן מכירות במדינת ישראל מצביעות נגדה באו"ם ובמועצת הביטחון בכל הזדמנות. הם תמיד יגנו אותנו במועצת זכויות האדם ובמועצת הפליטים, הם תמיד יאשימו אותנו בבית הדין הבינלאומי בהאג ובמוסדות האו"ם בג'נבה.

ובכל זאת אנחנו שורדים. אנחנו חיים, נושמים ואפילו קצת בועטים.

קחו דוגמה מגל הטרור שפוקד אותנו בימים אלו. כבר יותר מחצי שנה שיש בארץ פיגוע כל יום! בימים רבים יש יותר מפיגוע אחד. מדובר במאות פיגועים! מאות!

מספר ההרוגים בכל אותן מאות מתקפות טרור עומד על כמה? 34 הרוגים הי"ד. 34 הרוגים זה המון, זה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להכיל ולהבליג.

אבל בואו נראה רגע מה קורה במדינות השכנות: רק בשבוע שעבר היה פיגוע בטורקיה בו נהרגו 37 בני אדם בפיגוע אחד! בשבת האחרונה נהרגו בטורקיה ארבעה בני אדם בפיגוע נוסף. לפני חודש נהרגו שם 32 בפיגוע אחר.

בסוריה נהרגו לפני כחודש יותר מ-130 בני אדם בפיגוע אחד. בניגריה רוצחים הטרוריסטים מאות בני אדם בכל מתקפת טרור. במצרים נהרגו השבוע 19 בני אדם ביום אחד של מתקפות טרור בחצי האי סיני, ובצרפת במתקפת הטרור הגדולה נרצחו 130 בני אדם.

בארה"ב במתקפה הגדולה על בנייני התאומים ובניין הפנטגון נהרגו קרוב ל-3,000 בני אדם!

בואו נחזור רגע לנתונים של הפיגועים בארץ: מאות רבות של מתקפות טרור. 34 הרוגים.

אז נכון, אנחנו יכולים לטעון שזה בזכות הערנות הגבוהה של האזרחים וכוחות הביטחון, אנחנו יכולים להסביר שזה בגלל העובדה שהטרוריסטים בארץ עובדים באופן יחידני ופועלים בלי תשתית ארגונית שתספק להם חומרי חבלה וחגורות נפץ, ואנחנו יכולים לטעון שזה בזכות העבודה האינטנסיבית של המודיעין הישראלי על כל זרועותיו.

אין ספק שכל הגורמים הללו תורמים למערכה, אבל גם במקרה של נס פורים היה גורם מאוד מאוד מרכזי שתרם להצלת העם היהודי: אסתר המלכה הטתה את לב אחשוורוש, גרמה לו לכעוס על המן ולשנות את הגזרה שגזר על העם היהודי. אבל גם אסתר ומרדכי, וגם העם היהודי בכללותו השכילו להבין שזה לא סתם הצלחה גשמית, אלא נס משמים, שמכוסה בשכבות עבות של הסתרה, עד שהוא נראה כמעט כמו תהליך טבעי שהתחולל מעצמו.

'יהיו רופאים שייעלבו ויאמרו: סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!"

יעקב לוסטיג

 

בית החולים הוא מקום שבו הפעילות אינה פוסקת לעולם. לילה ויום, חג ושבת, חורף וקיץ, בכל עת ובכל זמן עמלים הרופאים, האחיות ואנשי הצוות מסביב לשעון. הם נמצאים במאבק מתמיד מול מלאך המוות, מצילים מידיו עוד ועוד אנשים.

לפעמים יכול הרופא להציל אדם בשתי דקות, על ידי פעולה מתאימה ברגע האמת הוא מציל אותו ובכך הסתיימה מלאכתו. במקרים רבים הצלת החיים אורכת זמן, שבועות של טיפולים ותרופות, שנים של מעקב וביקורות, עד שהחולה מחלים ממחלתו ואפשר להכריז עליו שהוא ניצל ממות.

דמיינו לעצמכם רופא שפועל במקרה חירום. הוא מתאמץ בכל כוחו להציל את החולה, הנשמה באמבו, מכות חשמל, הזרקת תרופות לוריד ועבודה אינטנסיבית בניסיון להציל את החולה הצעיר שעוד רגע חייו עוזבים אותו לנצח.

והנה המאמצים הרבים פעלו את פעולתם. הצפצוף הפראי של המוניטור התייצב, וחייו של האדם ניצלו. מכת חשמל אחת פחות, והוא היה מת. שיקול הדעת של הרופא התברר כמדויק, ובזכותו ניצלו חייו של אדם צעיר, אב לילדים קטנים וחמודים.

הרופא נשען לאחוריו ומרגיש תחושת סיפוק עצומה. טעם מתוק מתפשט בפיו. "הצלתי חיי אדם", זאת תחושה שאי אפשר להתרגל אליה אף פעם, היא תמיד גורמת לעונג נפשי עמוק.

פתאום שומע הרופא את רעייתו של הצעיר שלפני דקה כמעט מת, והיא זועקת בהקלה, "הוא חי. הוא חי. הוא ניצל, ברוך ה', יש אבא לילדים, השבח לבורא עולם".

יהיו רופאים שיעלבו, שיאמרו "סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!".

פנינו לד"ר מנחם ברייר, סגן מנהל רפואי בבית החולים 'מעייני הישועה', ומי שנחשב למומחה ואוטוריטה עולמי בכל הקשור לשילוב של הלכה ברפואה. הרב ברייר הקדיש את חייו לנושא זה, והוא עומד כבר עשרות שנים בקשר רציף עם גדולי הרופאים וגדולי הרבנים פוסקי ההלכה בארץ.

ד"ר ברייר מסביר שהתחושה הזאת של זחיחות הדעת, והעובדה שישנם רופאים שחושבים שהם במו ידיהם הצילו את החולה, כביכול בלי עזרתו של הקדוש ברוך הוא, מצויה דווקא אצל הרופאים הצעירים יותר.

"פעמים רבות אפשר למצוא רופא צעיר שחושב שהוא כל יכול הוא המחליט מי לחיים ומי למוות. הוא מציל חיי אדם ומסתחרר מתחושת חשיבות. זה בהחלט לא דבר פשוט להעניק לאנשים שנות חיים נוספות."

"אבל כשהשנים חולפות והרופא מתבגר, הוא רואה שלמרות הידע והניסיון הרב שצבר, קורה שחולים הולכים לו בין הידיים. לא תמיד אפשר להסביר את זה, ישנם חולים שמתים פתאום, למרות שכל הסימנים והנתונים הראו שהם אמורים להאריך ימים, ויש גם לא מעט מקרים הפוכים, של חולים שמאריכים ימים הרבה ובאיכות חיים טובה מעבר למשוער. הרופא מתחיל להפנים שהוא לא לבד בתמונה, שיש עוד גורמים שמכריעים מי יחיה ומי ימות, הוא מתחיל לפתח את ההבנה המתבקשת, שיש בורא ומנהיג לעולם" יש "רופא חינם".

"לא זו בלבד, אלא שהרופאים בעלי הניסיון רוצים פעמים רבות לדעת מה היא עמדת תורת ישראל, כי היא נותנת להם שקט נפשי ובטחון אתי, כשהם נצמדים להלכה הם יודעים שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה. רק באחרונה היה לי סיפור של רופא שאינו דתי, מבית החולים במרכז, הוא פנה אלי עם סיפור של ילד בן ארבע שהיה חולה במחלה קשה שמובילה אותו לסופו רחמנא ליצלן, והרופא העריך שנותרו לו רק כמה שעות בודדות לחיות.

"היתה התלבטות האם לחבר את הילד למכונת הנשמה ולהאריך את חיי הסבל שלו מעט לבקשת ההורים, או שעדיף לתת לו למות בלי התערבות וכך הוא יסבול פחות. זאת שאלה מאוד מאוד קשה, איך יכול אדם לקבל במו ידיו החלטה לגבי חיים של ילד? מאיפה אתה לוקח את הסמכות לקבוע אם הילד הזה ימות היום או מחר? מי שמך?

"אמרתי לאותו רופא שלפי הסימנים והנתונים שהוא מתאר לי, הילד הזה מוגדר לפי ההלכה כגוסס-שיחיה רק עד 72 שעות, ואנחנו כבר לא יכולים לעזור לו. עלינו להימנע מהתערבות חיצונית דרסטית. זאת לא החלטה שלי ולא של הרופא הבכיר, זאת ההלכה הפסוקה בלבד, ואנחנו יכולים לחיות עם זה במצפון שקט.

"הרופא ביקש ממני שאראה לו את פסק ההלכה שהייתי מעורב בו בנושא "הטיפול בחולה הסופני" מגדולי הרבנים פוסקי ההלכה. שאלתי אותו לשם מה אתה זקוק לפסק ההלכה? אני הרי יודע שהרופא מאמין לי. השיב לי הרופא שהוא יוצא בקרוב לארה"ב כדי להשתתף במפגש חשוב של המטואונקולוגים ילדים באוניברסיטת הארווארד, והוא רוצה להראות להם את הפסק הזה כדי להראות להם איך היצמדות לכללים אתיים דתיים הלכתיים יכולה לפטור רופא מבעיות מצפוניות קשות מאוד".

 

"אקבל את פניו של מלאך המוות עם סכין בין השניים"

יעקב לוסטיג

 

הרב אהרן מרגלית חלה בילדותו בפוליו, היה משותק בכל גופו ולמרות הכל הצליח להשתקם, הפך לאיש עסקים מצליח ולשופט בבית הדין לעבודה בבאר שבע. הוא התמודד שוב מול מלאך המוות כשהתברר לו שהוא לוקה במחלה ממארת וקטלנית במיוחד, ונגד כל הסיכויים החלים ממחלתו. מאז הוא חלה והבריא פעמיים נוספות, אבל הוא מתעקש בתוקף: "הייתי חולה רק שמונה דקות".

פנינו לרב מרגלית, וביקשנו שייתן לנו הדרכה איך עושים זאת בפועל? איך אפשר לנצל את האמונה בבורא עולם בצורה יעילה כל כך, ולהפוך אותה לכלי נשק עוצמתי שמנצח את כל הקשיים והמשברים, ואפילו את הטבע בכבודו ובעצמו?

"הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לומר בעניין הזה, זה להיזכר בלילה הגורלי שבו נודע לי לראשונה על על כך שאני חולה ושאני בסכנה ממשית.

היתה אומנם הכנה מסוימת במשך כמה חודשים קודמים, היו סימנים, עשיתי בדיקות, פעמיים ביופסיה וקיבלתי תשובות שהכל בסדר. אבל חלפו שמונה חודשים והפצעון שהופיע על הפנים שלי הולך וגודל. הייתי אצל הרב אלימלך פירר. הוא העיף מבט על הפצעון ומיד אמר לי "זה לא גידול שפיר", בניגוד לחוות דעת הפתולוגיות שקיבלתי. אמרתי לו, אבל הרופאים אמרו שזה שפיר ובדיקות המעבדה אישרו את זה, אבל הרב פירר אמר לי "אני אומר לך זה לא הימנגיומה וסקלארית".

בהנחיית הרב פירר אני מבקש מהרופאים בארץ שיכינו דגימות, ומוצא יהודי שנוסע לניו יורק. הוא מבטיח לי שהוא נוסע דבר ראשון למנהטן, לקליניקה של פרופ' אקרמן, אליה הפנה אותי הרב פירר. כעבור מספר ימים מהיום שהגיעו הדגימות למרפאה, הודיעה לי המזכירה של אקרמן שאני אקבל תשובות עד הערב לפי שעון ניו יורק. מסרתי לה את מספר הפקס שלי בבית, וב-12 וחצי בלילה אני יושב עם הבת שלי שהיתה אז נערה כבת 16, לא הייתי לחוץ ולא מרוגש, אחרי הכל כבר עשו פתולוגיה פעמיים, והכל היה בסדר. אשתי הלכה לישון כבר שעה קודם.

פתאום מצלצל הפקס, ניגשתי לקחת את הדף שהתקבל. הכל כתוב באותיות לטיניות, צפוף מאוד, לא הבנתי את התשובה, אבל ראיתי שזה מפרופ' אקרמן, והצלחתי להבין שכתוב שם, 'אנגיו סרקומה'. נכנסתי ללחץ, שלחתי את הבת שתלך לישון, ומיד העברתי את המסמך בפקס לאחי מנחם המתגורר בלונדון. ביקשתי ממנו שייכנס לביתו של השכן שלו הרב חיים אליהו קרנקרוט, הוא בן דוד של רעייתי ונחשב למומחה רפואי, מעין המקבילה הבריטית של הרב פירר. כמובן שהטלפון לא נח לרגע, אני בלחץ היסטרי, מנסה לברר מה זה אומר, ואחרי שלושת רבעי שעה מתקשר אלי השכן של אחי: "ר' אהרן", הוא אומר לי ביידיש, "עס איז א שווערע פעקל", או בעברית, זה 'תיק' רציני מאוד.

הוא עודד אותי שלא אאבד תקוה וניסה להרגיע אותי שהוא מכיר את גדולי הרופאים ויכול להפנות אותי אליהם, אבל הוא רוצה שאני אבוא אליו מיד במוצאי השבת ללונדון. "עזוב הכל וצא לדרך אבל אל תהיה בלחץ…".

לא כל כך הבנתי איך אפשר לעזוב את הכל ולהגיע במהירות ללונדון, בלי להיות בלחץ. ואם לא די בכך, אחרי כמה דקות מתקשרת אלי אשתו ומנסה להרגיע אותי "אנחנו רואים פה הרבה ניסים גלויים", היא אומרת לי. "אנחנו רואים כשאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, ובכל זאת אסור להתייאש".  אחרי שיחת העידוד הזו, כבר הבנתי שהמצב שלי באמת באמת קשה מאוד…

לאט לאט התחילה התמונה להתברר. הבנתי שמדובר באנגיו סרקומה, זו מחלה מסוג נדיר שמעטים הם האנשים שהיה להם אותה בראש. הפרוטוקולים מאוד נוקשים בעניין הזה, כל הסרה של גידול מהסוג הזה מחייבת ניקוי מוחלט של 2 ס"מ מהרקמות לכל צד מקצה הגידול. במקרה שלי הגידול הוא בין העין למוח, מה שאומר שאין איפה לחתוך.

אחי התקשר לפרופ' אקרמן מניו יורק ושאל אותו מה עושים הלאה אחרי התוצאה החמורה של הבדיקה, אחרי הניתוח שבו יסירו את הגידול, איזה טיפולים עושים ומהו המקום הכי טוב בעולם לטיפולים כאלו? וד"ר אקרמן אומר לו בצער רב: "תגיד לאחיך שלא יעשה כלום. ממילא אין שום טיפול מוכח שיגרום לו להאריך ימים. כימותרפיה לא תעזור במקרה הזה, וההקרנות צריכות להיות חזקות כל כך, שאין שום סיכוי שהן לא תגרומנה לנזק מיידי בהיקף גדול מאוד לעין ולקליפת המוח. עדיף לא לטפל בזה בכלל".

מנחם לא ענה לי את התשובה המלאה אבל מהגמגום שלו וממעט הנתונים שהוא כן סיפק לי הבנתי שהספירה לאחור כבר החלה.

בשלוש בלילה הסתיימו הטלפונים. כבר אין לנו מה לדון עוד בעניין בשעה מאוחרת כל כך, אשתי ישנה, הבת שלי ישנה, ואני יושב לבד במטבח, נאלץ להתמודד עם המחשבה על מה שהולך עכשיו להיות, בלי שיש לי משהו להעסיק את עצמי בו כדי לרכך את המכה.

זה היה הרגע שבו נשברתי.

ניסיתי לומר פרקי תהילים אבל לא הצלחתי. פרצתי בבכי מטלטל. מי ידאג לבת שלי הלא נשואה? מי ידאג לילדי שכבר נישאו והקימו בתים? מי יטפל במשפחה שלי? בהורים שלי? אני מעורב בהרבה מאוד דברים, יש לי תוכניות, מה אני עושה?!

אני מנסה לומר תהילים ולא מצליח, כי אני בוכה בבכי נסער כואב ומטלטל.

פתאום מהעורף, קופצת לה מחשבה, מה קרה לך? מה אתה מתמסכן? מה אתה מאבד שליטה? למאות אנשים כבר ייעצת ואמרת להם שאסור לתת לרגשות להשתלט עליך ברגעים כאלו.

אז קדימה! מה עושים עכשיו?

אני זוכר את זה בצורה מוחשית מאוד, אני מתחיל לחשוב מה עושים עכשיו?  להמשיך לבכות או להתחיל לחשוב מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל.

הבכי נרגע. אני מסיים לומר את המזמור, ניגש לברז המים, מניח את הראש מתחת לזרם המים הקרים, אולי חצי דקה, מכין כוס קפה חזק במיוחד, לוקח דף נייר מהמדפסת של המחשב ומתיישב לעשות סדר במחשבות.

מה אני עושה עכשיו באופן מועיל!

אני כותב ומוחק, כותב וכותב, מה עוד? מה עוד? באופן מועיל! אחרי כשעה אני שם לב שמילאתי עמוד שלם בשני הצדדים שלו.

אני אומר לעצמי מזה לא יצא שום דבר, אי אפשר ככה. חייב לצמצם את כל זה לארבע או חמש נקודות. אני מתחיל לדרג. מה הכי חשוב? זה? לא. את זה למחוק, זה במקום הראשון, זה במקום השני, לא, בעצם זה הראשון. בשש בבוקר כבר היה לי פתק עם 6 נקודות. ויתרתי לעצמי שלא יגידו שאני עקשן, הרשיתי לעצמי להוסיף עוד אחד מעבר לחמש הנקודות שתכננתי מלכתחילה.

וה-6 נקודות האלו ליוו אותי, הן היו בשבילי נר לרגלי, הדף הזה ליווה אז, והוא ליווה אותי בהמשך בפעמים הנוספות שחליתי.

אנשים רבים אולי חשבו שאני חולה חודשים ארוכים ואפילו שנים, אבל האמת היא שחוץ מאותן שמונה דקות שנתתי לרגשות להציף אותי, לא הייתי חולה.

איך באמת עשיתי את זה? איך יכולתי לשמור על קור רוח גם ברגעים הכי קשים בחיים?

התשובה היא שדווקא ממקום מאוד קשה ומאוד כואב ובנקודה מאוד נמוכה, למדתי כבר בגיל מאוד צעיר, שמסכנות היא לא אלטרנטיבה. כשהייתי ילד קטן עם נכות קשה מאוד, הבנתי שמלשכב במיטה ולהרגיש מסכן לא יצא שום דבר טוב. להתמקד בקושי שלך, לא יתן לך כלום. לקנא במישהו אחר לא יוסיף לך שום דבר.

תועלת תצמח לי רק אם אתמקד במחשבה מה אני יכול לעשות באופן מועיל, עם הנסיבות שלי, עם מה שיש לי ביד ברגע נתון זה. להתמקד בדבר הזה. עם מה שיש לי אני נאבק להגיע למקום טוב יותר.

זה הפך להיות לחלק מהאישיות שלי. אין דבר כזה ליפול למסכנות. נכון שלקח לי כמה דקות כדי להתעשת, כי בכל זאת מדובר בבשורה שהפתגם הידוע "כרעם ביום בהיר" מחוויר לידה. אבל מהר מאוד התאוששתי, עברתי לבחון מה אני עושה באופן מועיל! זה הרגל שקניתי הרבה קודם, והוא מוביל גם לאמונה, בקדוש ברוך הוא. כי באותם רגעים קשים של החיים, אתה מבין שבעצם אתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שהקדוש ברוך הוא יסייע בידך.

הרופאים ריפו את ידי, אמרו לי לך. לך הביתה. חבל על הטיפולים הקשים שאתה עובר, הם ממילא לא יצילו את החיים שלך.

פעם אחת שאלתי רופא בציניות: מה אתה רוצה? שאני אקנה כסא נוח עם פיג'מה חדשה, ואחכה למלאך המוות עם כוס קפה ביד? הוא אומר לי "פחות או יותר".

אמרתי לו "לא אצלי. אני לא יעשה למלאך המוות עבודה קלה. אצלי הוא יצטרך להזיע, אני אקנה שלושה פגיונות, אחזיק אחד בכל יד ואחד נוסף בין השיניים, ואמתין לו מאחורי החלון המסורג".

זה המסר שלי. צריך לזכור שהחיים הם טובים, ליהנות מהם ולמצות אותם. אתה לא מוותר עליהם בקלות. לזכור שהרופא יש לו רשות לרפא, אין לו שום זכות לרפות את ידיך ולקבוע לך שאתה כבר עומד למות. זה לא התפקיד שלו.

כך תנקו את הבית לפסח

יעקב לוסטיג

 

פסח מתקרב בצעדי ענק, ובלא מעט בתים יהודיים כבר החלו זה מכבר הניקיונות לקראתו. עקרות בית חרוצות שולפות מעמקי המדפים העליונים של הארונות את בגדי הילדים שכבר הפכו קטנים עליהם, וממתינים בסבלנות לילד הבא שיגדל, את המגבות שנותרו מקופלות ועטופות עוד מאז ניתנו במתנה לכבוד חתונת הזוג הצעיר שמאז כבר האפיר והזקין, ואת המסמכים המצהיבים שנותרו זיכרון דומם מסבא שכבר אינו עמנו זה עידן ועידנים.

"אני מנקה לפסח", מסבירה העקרת שידיה כבר הפכו מגוידות מרוב עבודה, ואנחה של סיפוק פורצת מגרונה.

אז בואו ניכנס לפרופורציות הנכונות…

בפסח הבית צריך להיות נקי מחמץ. חשוב וכדאי לשטוף את רצפת הבית ואפילו להבריק את החלונות לכבוד החג, כמו בכל ערב שבת וחג, אבל אם יישאר קצת אבק מעל ארון הקיר בחדר הילדים, אין בכך שום איסור.

מה זה חמץ?

קמח של 'חמשת מיני דגן': חיטה, שעורה, שיפון, שבולת שועל וכוסמין, שבא במגע עם מים ולא נאפה באופן מיידי, מה שגרם לו לתסוס ולהחמיץ.

בכלל זה נכלל כמובן הלחם על כל סוגיו, כמו פיתה, לחמניה, לאפה וכל סוגי הלחם. כמו"כ כל העוגות והעוגיות שמכילות קמח מ'חמשת מיני דגן', ואפילו מאכלים שיש בהם רק 'תערובת חמץ', כלומר הם עשויים בעיקר מחומרים אחרים, אבל יש בהם מעט קמח ומים, כמו מרק עם אטריות, חטיפים שונים שמכילים קמח ועוד.

כל מאכל שעונה להגדרה של חמץ, חייב לצאת מהבית עד ערב פסח. אבל מה שאינו עונה לקטגוריה הזאת ואינו מכיל קמח, אינו חמץ ואין שום איסור שיהיה בבית.

אז זה בהחלט נחמד שמנקים את כל הבית ביסודיות לפני פסח, מנערים את כל הבגדים הישנים מהאבק ומאוורים את מדפי הארונות שבדרך כלל אנחנו בכלל לא נוגעים בהם, אבל אין בכך שום חובה לפני הפסח.

איפה כן חייבים לנקות לפני פסח?

בכל מקום שבו יש סיכוי סביר שמישהו הכניס שם חמץ. אם אתם נוהגים לאכול מידי פעם עוגיות בחדר השינה, יש לנקות היטב מתחת למיטות, מאחורי השידה ובכל מקום שייתכן שחמץ נפל לשם.

כל מקום שבו ילדים מסתובבים נחשב למקום שסביר שהגיע אליו חמץ במשך השנה. הילדים לא תמיד מקפידים להשאיר את החמץ רק במטבח, ולכן יש לנקות במקומות שבהם הם נכנסים ונוגעים.

באופן כללי, רוב האנשים לא מקפידים להתנער היטב כשהם מסיימים לאכול במטבח או בפינת האוכל, ולאחר מכן הם פונים לחדרי הבית האחרים, כשפירורי לחם דבוקים בבגדיהם. לכן כדאי לערוך ניקוי כללי של כל הבית לפני פסח, ולאחר הניקוי להקפיד מאוד לנער את הבגדים בכל פעם כשאנו מסיימים ארוחה שמכילה גם לחם או מיני חמץ אחרים.

צריך לנקות את הרכב לפני פסח, אלא אם כן אתם מסוג האנשים שאצלם ברכב לא מכניסים אוכל בשום פנים ואופן, וכן חשוב לנקות את הילקוטים של הילדים וכדו'.

מתי אפשר להתחיל לנקות לפסח?

בכל זמן נתון. הניקיון לפסח יכול להתבצע מיד אחרי פסח דאשתקד, אבל מטבע הדברים יהיה קשה מאוד לשמור על ניקיון הבית מחמץ כל השנה, ולכן כדאי להתחיל לנקות כחודש לפני פסח או קצת יותר, כדי שנוכל להקפיד על כך שהמקומות הנקיים יישארו נקיים מחמץ עד כניסת החג, למרות שביתר חלקי הבית עדיין אוכלים חמץ.

עד מתי הבית צריך להיות נקי?

הבית צריך להיות נקי מחמץ בליל בדיקת חמץ, שהוא לילה אחד לפני ליל הסדר. עד אז צריך להספיק לנקות את הבית על כל חלקיו. עם זאת, כדאי שהבית יהיה נקי כמה ימים קודם לכן, כדי שבימים האחרונים לפני החג תוכלו להספיק לבשל את סעודות החג, ולהכין את ליל הסדר.

אז יאללה, למה אתם מחכים?!

אבא שלי יכול להדליק נרות שבת?

חכמינו זכרונם לברכה תיקנו תקנה לפיה חובה על כל בית יהודי שידלקו בו נרות בשבת קודש, ובחגי ישראל. זאת, כדי לכבד ולענג את השבת והחג, ולאפשר לבני הבית לסעוד את סעודתם בנחת, מבלי שיצטרכו להסתדר בחושך ויריבו זה עם זה בגלל חוסר הבנה וחוסר שיתוף פעולה ביניהם.

עד כדי כך החשיבו חכמים את מצוות הדלקת נרות השבת, שקבעו שהיא קודמת אפילו לרכישת יין לקידוש והבדלה, או לחלופין לרכישת נרות להדלקת נר חנוכה.

המצווה אינה מוטלת דווקא על הנשים, אלא על בני הבית באופן כללי, ובעיקרון יכולים גם גברים להדליק נרות שבת. עם זאת, המנהג הוא שעקרת הבית מדליקה את הנר, ואין לשנות מהמנהג, אלא אם כן עקרת הבית מרותקת למיטתה או סיבות אחרות מונעות ממנה לקיים את המצווה. בבית שבו מתגוררים רק גברים, או שגבר מתגורר בו בגפו, ידליק הגבר את נרות השבת.

במקרה שבבית אחד נמצאות שתי משפחות, או מספר נשים המבקשות להדליק נרות, עדיף שהאורחות ידליקו ראשונות, ובעלת הבית תדליק אחרונה את הנרות שלה. כך גם כשילדות ונערות מבקשות להדליק נרות לצד האמא שלהן, עדיף שהן תדלקנה קודם, ורק אחר כך תדליק האמא.

בני עדות המזרח והתימנים נוהגים שמברכים על הדלקת הנר, ורק אחר כך מדליקים את הנרות. לעומת זאת נוהגים האשכנזים שקודם מדליקה האשה את הנרות, ורק לאחר שהיא מכבה את הגפרור היא מברכת את הברכה.

ברכת הדלקת נרות: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת

(בחגים שאינם חלים בשבת יש לברך: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב, ובמקרה שהחג חל בשבת מברכים: להדליק נר של שבת ויום טוב).

חשוב מאוד להקפיד שהדלקת הנרות תתבצע לפני זמן כניסת השבת שמופיע בלוחות השנה. אחרי זמן שקיעת החמה אסור בשום אופן להדליק נרות וזה חילול שבת גמור.

חשוב לסיים את כל ההכנות לשבת לפני הדלקת הנרות, כי עם הדלקת הנרות האשה מקבלת על עצמה את קדושת השבת, ואסור לה לעשות מלאכות עד צאת השבת. כמו"כ ראוי להדליק את הנרות בבגדי שבת נאים, כיאה וכיאות לכבודה של שבת המלכה.

בחגי ישראל שאינם חלים בשבת, כמו פסח, שבועות, סוכות וראש השנה, יש שמדליקים את הנרות בליל החג עצמו, אבל לשם כך יש להשתמש באש שדולקת מערב החג, כי בחג מותר להעביר אש אבל אסור בשום אופן להדליק אש חדשה, או לכבות אש. ולכן יש לנהוג במשנה זהירות שלא לכבות את הגפרור אחרי הדלקת הנרות, ושלא לכבות בטעות את הנר שממנו אנחנו רוצים להעביר אש לגפרור. מי שאינו בטוח שהוא ידע איך לנהוג, עדיף שידליק את הנרות מערב החג כמו בערב שבת.

 

כמה נרות מדליקים?

המצווה היא להדליק נר אחד, ובעיקרון לא חייבים להדליק יותר. עם זאת, נהגו בכל קהילות ישראל שנשים מדליקות לפחות שני נרות. במקומות רבים נהוג להדליק מספר גדול יותר, יש שמדליקים שני נרות ועם כל ילד נוסף שנולד למשפחה מוסיפים עוד נר, יש שמדליקים בקביעות שבעה נרות, ויש עוד מנהגים שונים.

 

איזה סוג נרות מדליקים?

הנרות יכולים להיות מכל סוג שהוא ובלבד שהם דולקים היטב ואין חשש שנצטרך להדליק אותם שוב במהלך השבת. נרות שמדיפים ריח רע – אסור להשתמש בהם כנרות שבת. יש שמהדרין להדליק דווקא בשמן זית, אבל אין בכך חובה. כדאי גם לוודא שהנרות יהיו כאלו שדולקים מספיק זמן עד אחרי סעודת ליל שבת.

 

איפה מדליקים את הנרות?

עדיף להדליק את הנרות בחדר שבו אוכלים את סעודת ליל השבת. יש שמניחים את הנרות על השולחן עצמו, אבל אם עושים כך, צריך להקפיד שלא להסיר את הנרות מהשולחן עד אחרי השבת, וכן צריך להקפיד מאוד שלא להזיז את השולחן בשעה שהנרות דולקים כי הם עלולים להיכבות, ואסור לכבות אש בשבת.

במקרה שאי אפשר להדליק בחדר בו אוכלים את הארוחה, או שיש חשש שהדבר יגרום לשריפה חלילה, אפשר להדליק את הנרות במטבח או בחדר הסמוך, ולהשאיר את הדלת פתוחה כדי שנוכל לראות את הנרות בזמן הארוחה. כמו"כ כתוב בספרים הקדושים שכדאי להביט בנרות לפני שעושים קידוש על היין, וזאת סגולה מיוחדת לבריאות העיניים.

כשאי אפשר להדליק את הנרות גם בחדר הסמוך, אפשר להדליק גם בחדר אחר.

 

ובעזרת ה', בזכות הדלקת הנרות נזכה שיקויים בנו במהרה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל: "אם אתם משמרים נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון".

היית מסכים לרצוח?

יעקב לוסטיג

 

סביר להניח שלא שמעתם על דרן בראון, אבל באנגליה הוא אדם מפורסם מאוד. בראון עובד כאיש תקשורת, הוא מפיק תוכניות שבוחנות טבעים, פחדים, הפרעות נפשיות ועוד. במשך השנים הפיק בראון כמה וכמה תוכניות שהפכו נושא לשיחה במשך ימים ארוכים בכל רחבי אנגליה.

באחרונה העלה בראון תוכנית חדשה, שפותחת לא מעט שאלות קיומיות וחשובות מאוד עבור בני האדם.

בראון עשה מבדקים שבסופם העלה בחכתו ארבעה אנשים שאותם הוא הגדיר 'צייתנים'. אלו מסוג האנשים שאם תתנו להם פקודה לפתוח עבורכם את הדלת, הם יפתחו אותה. יהיה להם לא נעים לסרב לכם.

את הארבעה הללו הזמין בראון לערב גאלה של ארגון סיוע, כשכל הערב מתחילתו ועד סופו אינו אלא הצדה אחת גדולה. כל המשתתפים באירוע היו שחקנים, הארגון שערך את האירוע אינו קיים בכלל, ובכל פעם הגיע למקום רק אדם אחד שחשב בתמימותו שהוא אכן מגיע לאירוע התרמה.

כשאותו אדם מגיע למקום, הוא נופל מייד ברשתו של שחקן המציג את עצמו כמיליארדר מפורסם. הוא מתחיל לחלק לאורח התמים הוראות, מנחה אותו לקחת את התיק שלו וכדו', ואט אט מחזק אצלו את תחושת הנחיתות – אני נותן פקודות ואתה מבצע.

זה נמשך בכך שלתמונה נכנסים שחקנים נוספים, שגם הם נותנים לאיש פקודות קטנות, פשוטות וקלות לביצוע. אט אט זה הולך ומחריף, עד שבסופו של דבר המיליארדר המפורסם מת כביכול, ומנהל האירוע פונה לאורח התמים ומבקש ממנו לסייע בהסתרת הגופה כדי למנוע הפרעה למהלך האירוע.

בסופו של דבר המת קם לתחייה, ומאיים לתבוע את האורח התמים, הוויכוח עובר לגג כשבו נוטלים חלק כמה אנשים עסקים עשירים כביכול, והם כולם שמשכנעים את האורח התמים לדחוף את המיליארדר אל מותו, כדי להינצל מעונש המאסר הממושך הצפוי לו כביכול. כמובן שהאיש מתנגד לכך בתוקף אבל אחרי שהם מפעילים עליו לחץ פסיכולוגי כבד, הוא נכנע ללחצים, מגיע אל האיש ודוחף אותו אל מותו, מבלי לדעת שמדובר בשחקן הקשור היטב ברתמת בטיחות.

הניסוי הזה הוכיח שרק אחד מתוך ארבעת המשתתפים והמשתתפות בניסוי סירב בכל תקוף לרצוח את האיש. גבר אחר ושתי נשים צעירות הסכימו לבצע את הפקודה, ודחפו אדם כשהם בטוחים במאה אחוז שברגע זה הם מסיימים את חייו עלי אדמות.

הניסוי נועד לפתוח את השאלה הבאה: "האם בכל אחד מאתנו מסתתר רוצח קטן, שבנסיבות מסוימות מסוגל להפוך לגדול וממשי מאוד, ולדחוף אדם חי אל מותו?".

המסקנה של הניסוי היא חיובית. מסתבר שהרבה מאוד בני אדם יהיו מסוגלים להפוך לרוצחים שפלים אם יניחו אותם במקום הנכון ויאמרו להם את המילים הנכונות. חלקם אולי ישתכנעו רק אחרי שבועות ארוכים, אולי אחרי שנים של הסתה ושכנוע, אבל בסופו של דבר לרצוח אדם אחר זה בהחלט דבר שכל אדם מהשורה יכול לעשות.

המסקנה שנויה במחלוקת. חשוב לזכור שמלכתחילה לקח המפיק של כל האירוע דווקא ארבעה אנשים שמטבעם הם צייתנים יותר מאחרים.

אבל חסר כאן נתון חשוב מאוד במשוואה הזאת: האמונה בבורא עולם, והיראה מפניו. כשיש לך יראת שמים, גם אם אתה האיש הכי צייתן בעולם, אתה לא תתפתה לרצוח אדם אחר.

נכון, גם מי שאינו ירא שמים יכול להיות אדם ישר והגון, שלא רוצח אף אחד ולא גונב מאף אחד. אבל מהיכן הוא לוקח את הכללים של האסור והמותר? מהמוסכמה החברתית. מהמוסר החברתי. אם החברה תשנה את כללי המוסר, גם האיש הישר וההגון הזה ישתנה יחד עם החברה.

עובדה שמיליוני נשים הגונות וישרות סבורות שיש להן זכות אלמנטרית לסיים את חיי העובר שלהן!

עובדה שלא פעם ולא פעמיים לאורך ההיסטוריה ראינו נערים צעירים שלובשים מדים וטובחים ללא רחם בבני עמים אחרים, או אפילו בבני עמם שלהם. כשאדם חי בתוך תפיסה שדבר מסויים הוא אסור, הוא לא יעשה אותו אם הוא רוצה להיות אדם הגון וישר, אבל אם התפיסה תשתנה ומעשה מעין זה ייחשב למותר ואפילו רצוי, למה שהוא לא יעשה זאת?

אלא אם כן יש לו יראת שמים. מי שמחויב להלכה, אינו יכול לעשות מעשים חמורים כאלו רק כי הוא נמצא כעת בתפיסה חברתית שקובעת שזה מותר. כי הוא רגיל לקבל על עצמו את עול ההלכה, וגם כשנראה לי שזה הכי טבעי בעולם לכבות את האור לפני שהוא הולך לישון, הוא לא יעשה זאת בליל שבת, כי ההלכה קובעת שזה אסור.

לכבות את האור בליל שבת הוא לא מכבה, ולדחוף אדם אל מותו הוא כן ידחוף? בוודאי שלא! הוא חי על פי כללי האסור והמותר, ולא לפי כללי מוסר גמישים שנקבעו על ידי בני אדם, ומשתנים ללא הרף על ידי בני אדם.

זאת בדיוק הסיבה שיצחק אבינו אמר לאבימלך מלך גרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

אם אין יראת אלוקים, הכל הגיוני. אם כללי המוסר וההגינות נקבעים על ידי בני אדם, הם יכולים גם להיות מעוותים בצורה מחרידה, ועדיין כולם יפעלו על פיהם.

אז תגידו לי אתם, לא עדיף לסמוך על כללי המוסר שקבע הקדוש ברוך הוא?!

לפני מותו הוא נתן הנחיות והזמין גם שיר של שלמה ארצי להלוויה

יעקב לוסטיג

 

לא פעם אנחנו שומעים על אדם כלשהו שמת מוות פתאומי, וימים אחדים קודם לכן הוא ניבא כביכול את מותו. בדרך כלל הדיווחים הללו מגיעים בליווי צילום מסך מהפייסבוק או הווצאפ. רואים שבחורה צעירה 'אתגרה' כביכול את אלוקים, וקראה לו לגרום לתאונה בה היא תמות אם הוא קיים, או סתם מישהו שכתב על עצמו שהוא עומד למות בקרוב.

אחד המקרים המפורסמים שאירוע בתקופה האחרונה היה של אמיר מיימוני ז"ל, איש השב"כ שנפל בעת מילוי תפקידו, כשהוא פועל מסביב לשעון במאמץ לשמור על ביטחון ישראל. מיימוני כתב שבועות אחדים לפני מותו הנחיות כיצד יציינו חבריו את מותו. הוא ביקש שישתו בירה לכבודו, בבר בו אהב לבלות, והזמין גם שיר של שלמה ארצי להלווייתו.

מיימוני כתב את הדברים בבדיחות הדעת, הוא לא חשב שקרוב יום מותו. איש לא חשב על כך. הוא עשה זאת כחלק מהומור שחור שרבים מאתנו נוהגים לנכס לעצמנו, כדי להתמודד עם הפחד מהמוות ומשלל דברים אחרים. אנחנו לוקחים את הדבר המפחיד הזה, והופכים אותו לבדיחה. זה צחוק בריא שמסייע לנו להתגבר ולהמשיך הלאה לרמות החששות והדאגות.

חז"ל נותנים לנו גם הסבר נוסף לדברים מעין אלו ואומרים לנו שלפעמים האדם אינו מרגיש שקרוב יום מותו, אבל המזל שלו מרגיש, הנפש שלו מבינה שהיא קרובה לסיים את תפקידה, ולכן הוא מדבר בהתאם מבלי שיהיה לו הסבר למה הוא אמר את הדברים הללו.

אנחנו לא יודעים מה גרם לאמיר מיימוני ז"ל לכתוב את הדברים, אולי זו סתם היתה בדיחה ואולי באמת מזלו ראה שקרוב יומו. אבל זה כבר לא משנה, מיימוני נפל כאמור בעת מילוי תפקידו, ומקומו בגן עדן מובטח כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה על הרוגי לוד 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם', כי הם מסרו את עצמם להריגה, מתוך מטרה להציל אנשים אחרים.

מה שכן חשוב לנו לדעת זה שאנחנו צריכים להסיק את המסקנות הנכונות, וללמוד לשמור יותר על הפה שלנו. לא פעם אפשר לראות הורים שמאחלים דברים רעים לילדים שלהם, בגלל שהם הכעיסו אותם ולא שמעו בקולם. ברור שההורים לא רוצים שלילד יקרה משהו רע, אלא שהם לא חושבים שמהאמירה הזו אכן יצא משהו רע.

כך גם כשאדם מאחל לעצמו דברים רעים, ומקלל את עצמו "הלוואי שאני ימות", "אינשאללה שיישרף כבר הבית המעצבן שלי", או "יאללה שיגנבו לי כבר את האוטו", הוא לא באמת רוצה שאחד מכל הדברים האלו יקרה במציאות, אבל הקללה עושה רושם בשמים, וגם אם היא לא מתגשמת במלואה, היא מתגשמת באופן חלקי, בדמות נזק קטן שנגרם לבית, או שריטה קלה לרכב.

חכמנו זכרונם לברכה אומרים "ברית כרותה לשפתיים". השפתיים והפה יש להם כח עצום. 'מוות וחיים ביד הלשון' זה לא רק פתגם, זאת מציאות של ממש.

בואו ונתחזק בנושא הזה, ונלמד לאחל לסובבים אותנו וגם לעצמנו, רק דברים טובים, ובעזרת ה' נזכה לחיים טובים וארוכים.

חיסל מחבל ועשה לנו בית ספר

יעקב לוסטיג

זה קרה לו בהפתעה גמורה בלב העיר פתח תקוה. הוא חשד שהאיש הזה מחבל, אבל לא היה בטוח. לפתע שלף האיש סכין חדה וארוכה, ונעץ אותה בצווארו, כשהוא מנסה לרצוח אותו. יונתן היה בהלם כבד, הכאב היה חזק מאוד והפחד עצום, אבל הוא התעשת במהירות, שלף החוצה את הסכין (אל תנסו את זה בבית) ודקר למוות את המחבל שניסה לרצוח אותו.
יונתן לא לבד. באותו היום דווח על אזרח נוסף שהסתדר עם מה שהיה בידו, והציל חיים של אנשים רבים. הפעם אנחנו מדברים על ישי מונטגומרי. הוא ישב על ספסל ליד החוף וניגן בגיטרה האקוסטית שלו, כשלפתע ראה ערבי חמוש בסכין רץ לעברו במהירות ומנסה לדקור אותו. ישי בחן בשבריר שניה את המצב, וקיבל החלטה. במקום להתקפל ולחכות שהמחבל ידקור אותו למוות, הוא מחזיר מתקפה משלו. בתוך רגע הפכה הגיטרה מכלי נגינה מרגיע לכלי נשק יעיל במיוחד.
תיבת התהודה של הגיטרה חבטה בעוצמה רבה בראשו של המחבל, שנאלץ לשנות כיוון ולהימלט על נפשו מפני המחסל עם הגיטרה. ישי יכול היה לעצור במקום ולנשום לרווחה על כך שהוא ניצל ברגע האחרון, אבל לא, הוא שינס את מותניו והחל לרדוף אחרי המחבל כשהוא מזהיר את כול שמדובר במחבל.
12 אנשים הצליח המחבל לדקור עד שהגיע לישי. אחד מהם נהרג וכמה אחרים נפצעו באורח קשה. אבל ישי עצר את מסע המוות הזה כשהוא הופך את המחבל מרודף לנרדף, עד שהגיעו שוטרים וירו בו למוות, משל היה כלב שוטה.
אז קודם כל אנחנו משבחים כמובן את מעשיהם של השניים. אין ספק שגבורתם הצילה לא רק את חייהם אלא גם חיים של אנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים גם לומר להם תודה על השיעור המאלף שהם העניקו לנו במעשיהם. הם עשו לנו בית ספר.
למדנו מהם שכשהיצר הרע בא אליך ותוקף אותך, יש לך שתי דרכים להגיב. אתה יכול להצטנף בפינה ולקוות שהוא יעזוב אותך ויעבור לקרבן הבא שלו, ואתה יכול גם להגיב בהתקפה שהיא כידוע ההגנה הטובה ביותר. במקום להתפתל בייסורים ולקוות שהיצר הרע לא יפתה אותך לעשן סיגריה בשבת, 'תראה לו מה זה', תקבל על עצמך ללכת לכל התפילות לבית הכנסת, נראה אותו אז ממשיך לבוא ולהציק לך…
אבל אנחנו לומדים עוד משהו. גם אחרי שהיצר הרע כבר ניצח אותך, הוא כבר נעץ לך סכין בצוואר, בעיקרון אתה כבר שחוט, מת, אין לך כל תקווה, אסור להתייאש. אם יונתן עזריהאב היה מתייאש, היום היינו עולים על קברו ולומדים משניות לעילוי נשמתו. אבל הוא לא התייאש, גם כשהוא כבר היה על סף מוות, אחרי שהוא כבר נדקר בצווארו, הוא השיב מלחמה וניצח את המחבל.
מה זה אומר עליך?
זה אומר שגם אתה יכול!

אצלנו בקליקה של הטורפים נתנו לי את הכינוי "הכריש"

הסופר הרב קובי לוי בסיפור מרתק על צ׳ינו הכריש

שבוע טוב לך: קוראים לי "הכריש". מה אתה פותח עלי שתי עיניים רמזור צהוב מהבהב? כריש כריש, זה השם שלי, ותכף תקבל גוטע של הסבר, למה כי אצל צי'נו הכריש, אין בנאדם שיוצא עם שאלות. אז תרשום לפניך מה שאני מדבר.

ככה, נגיד לפני 10 שנים, לא הייתי בדיוק דתי, מה זה לא בדיוק דתי? אתה יודע אצל הספרדים אין דבר כזה "לא דתי", לכולם יש בבוידעם סבא אחד או שניים שהיו רב גדול או שוחט מוסמך או כותב תפילין, משהו כזה. אין ספרדי שלא זוכר סבתא שמדליקה נרות שבת וסוגרת את העיניים ומתפללת כשהיא מחזיקה את המזוזה ביד ימין. אבל אני לא מתכוון לשקר עליך… הייתי דתי רק בלב, איך שאומרים, לא בדיוק שומר על כל המצוות..

אצלנו בקליקה של הטורפים, נתנו לי את הכינוי "הכריש", כי  לצ'ינו יש חוש ריח להריח עיסקת נדל"ן ממיליון קילומטר, לבוא עם מזומנים, לגלגל עניינים עם העורך דין של הלקוח, או האפוטרופוס של המדינה, לקנות בזול למכור ביוקר, ולעשות כמויות של כסף נזיל נוסף.

יופי, הבנת, אני סוחר נדל"ן ותיק, עם אוזניים ראדאר, עיניים טלסקופ, שמריח דם כמו כריש בים, אבל מה, לפעמים יש עיסקאות שאני לא בא לבד, אלא מסביבי שורצים עוד שניים שלושה כרישונים. מדובר נניח בדירה של "עמידר", שהמדינה מעמידה למכירה, מפרסמים את זה בכל מיני עיתונונים קטנים, או בתקשורת האלקטרונית, אבל צ'ינו לא מפספס, מריח הזדמנות, שולף צ'ק בנקאי כמו שצריך, ואוחז ביד תיק ג'ימס בונד מלא מזומן.

שתבין אדון לוי, כמו שאני קונה דירה או חנות, מיד אני מוכר, גוזר קופון 20.000 -30.000 ₪, וממשיך הלאה. בדרך כלל אני מביס את כל הסוחרים בשוק שלי, וכשהם רואים אותי במשרד של המכרז, בדרך כלל, הם מתקפלים וחוזרים בשקט בשקט למשרד שלהם. הם מכירים את הקוד: כשצ'ינו בסביבה אתם מעבר לאופק. ושתבין, אם כבר יש שמנהלים איתי קרב על המחיר, אני מחכה להם בפינה, מקפיץ להם את המחיר, בדיוק בנקודה שממנה מפסידים בעסק, ובורח בשנייה האחרונה ומשאיר אותם עם הפסדים. לא יפה? נכון, אבל אלו כללי המשחק.

לפני עשר שנים, הגעתי למשרד עורך הדין שייצג דירה בגודל בינוני פלוס בשכונה ענייה במרכז הארץ. נכנסתי, עשו לי כבוד, כי מכירים אותי. בלובי של המשרד ישבו עוד שני כרישונים, סרדין אחד, ועוד אצה. אני מכיר את כולם, והם מכירים אותי, קרצתי להם בעין שיזהרו, אבל משום מה הם שידרו לי רוח קרב, כאילו הם הולכים להרים מחירים לשמים, וילחמו על הדירה עד הנשימה האחרונה. אולי לא הבנת, אבל לדירה יש מחיר התחלתי, ומשם עושים תחרות. כל אחד מגביה מינימום 5000 ₪. התיישבנו במשרד עורך הדין, הגישו קפה ועוגיות, ואז נכנסה למשרד אישה דתיה אחת, צנועה, עם פנים עצובות. עורך הדין הודיע לנו שגם היא במכרז. לידה עמד אח שלה, קוראים לו אלברטו, אני מכיר אותו קצת, כי הוא מלצר ותיק במסעדה לא רעה בכלל, בדרום תל אביב.

עורך הדין התחיל במכרז. "מחיר התחלתי 600.000 ₪ מי מוסיף?" כרישון אחד אמר 610.000 ₪, השני הוסיף עוד 5.000 גם אלברטו והאצה תפשו אומץ, והמחיר קפץ ל 640.000, ואני עוד לא הוצאתי מילה מהפה. פתאום, אלברטו המלצר נכנס לסבב ואמר: "תראו חבר'ה, האישה הזו היא אחותי, אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, בקושי שורדת, תעשו לנו טובה, תרדו מהעץ, יותר מ- 600.000 ₪ היא לא מסוגלת לשלם, וגם זה אחרי משכנתא גדולה והלוואות נוספות מהמשפחה. היא מסכנה גדולה, עוברת מדירה לדירה בשכירות, גיהנום".

ההיא, אדון לוי, יושבת בצד, מכסה את הפנים עם הידיים, ואני מבין שהיא בוכה אבל לא יודע להחליט אם עובדים עלי או לא. אצל סוחרים קשוחים, פוזות כאלה לא עושות רושם. הכרישון מימיני לא ממצמץ, ומעלה ל- 650.000 ₪, והסרדין עשה שריר נוסף והוסיף עוד 5.000 פתאום המלצר צורח "מה קרה לכם? איפה הלב שלכם? מה, הכל כסף בעולם? אין התחשבות?" אבל הכרישונים עם עורך הדין לא שמים לב, המחיר קופץ ל- 670.000. כשיגיע ל- 700.000 זה יימכר, למה? – זה המחיר הריאלי של הנכס, גרוש לא יותר. צ'ינו שותק, מעביר עין לכרישונים, עין למסכנה ולאחיה, ופתאום אני מרגיש שהלב שלי מתמסמס. הרמתי את יד ימיני, וחבטתי על השולחן, כל הכוסות התהפכו, העורך דין כמעט נפל מהכסא מתנדנד שלו, לאצה נפלו המשקפיים והכרישונים והסרדין הזדקפו בבהלה. השקט מסביב היה כמו אחרי רעידת אדמה, לא יודע כמה בסולם שוסטר.

"מה עובר עליכם?" צעקתי עליהם. "יושבת פה אישה אלמנה עוברת מדירה לדירה, שלושה ילדים קטנים, בקושי מתפרנסת, מדברים אליכם, ואתם רצים כמו סוסי ים, בלי לב, בלי מצפון, יאללה תעצרו. למה אם מישהו מעלה ת'מחיר יש לו עסק עם צ'ינו, ויותר מזה, עכשיו אדון עורך דין, אנחנו מחזירים את המחיר ל-610.000 ותמחק את כל ההצגה הזו מהפרוטוקול. הגברת הזו תרכוש את הדירה, והיידה קומו כולם ותחזרו הביתה".

ת'שומע אדון לוי, כל הדגים התייבשו ממני, עשו אחורה פנה ונעלמו. גם העורך דין יצא גדול וקרע את הפרוטוקול. "תודה אדון, תודה לך", אמרה לעברי האישה, אבל אני כבר לא הייתי שם. הגעתי הביתה, והבן שלי שוקי, חוזר בתשובה טרי שהתחתן לא מזמן. סיפרתי לו מה קרה, הוא נישק אותי במצח ואמר לי: "אבא, אתה כריש עם נשמה, מוויתור רק מרוויחים".

יופי, כל זה קרה לפני עשר שנים, מאז התהפך עלי הגלגל, וצ'ינו הכריש עשה כמה עיסקאות גרועות, קיבל גם עקיצה קטנה והכסף והרכוש שקעו במצולות ים. הנושים רדפו אותי ונאלצתי למכור את הדירות שהיו ברשותי, וגם את הדירה של הבן שלי שחזר בתשובה והיה מטופל בשני תינוקות. "לא נורא אבא, אני לא מתלונן, אשלם שכירות העיקר שתצא מהצרות", הוא ניחם אותי, ככה זה בני אדם שמאמינים.

תראה אדון לוי, ליפול ממגדל גבוה זה נורא כואב, במיוחד שבשוק נחשבתי לכריש, והנה עכשיו אני אפילו לא סרדין קצוץ ראש בקופסת שימורים עם שמן מנוע.

מי כמוך יודע מיסטר לוי, שיש אנשים שהסטירות והמכות מעוררים אותם, ובמקום להיכנס לדיכאון ולכעוס על כל העולם החלטתי להיות כמו סבא שלי, עברתי לגור רוב שעות היום בבית הכנסת, מתפלל, תהלים, פה ושם בתי משפט, צווי עיקול, הסדרי תשלומים, בקיצור, בית הכנסת ממתיק לי – איכשהו – את הגיהנום המשפטי והחובות.

נו, וכשיש צרות, הן מגיעות בצרורות. הבן שלי, שוקי שחזר בתשובה, מודיע לי ערב אחד – לפני שנתיים – שאשתו חולה קשה… מצאו אצלה משהו… בכיתי כמו תינוק, הלכנו לכל הצדיקים שחיים וגם לצדיקים שלא חיים, התפללנו, תרמנו מה שיש, אבל איך אומרים, הצדיקה שלו השיבה את נשמתה הזכה לבורא עולם והשאירה אותו עם שלושה יתומים. הפכתי לשבר כלי, כי הכיסים ריקים… ומה אני יכול לעזור לו… אתה מבין, בכינו אחד על כתפי השני, ולחשתי לו באוזן "שוקי, אתה הצדיק בין שנינו, ואתה לימדת אותי שהכל לטובה… קשה לי להבין, אבל ככה אמרת", שוקי בכה ואמר לי "אבא, אני מאמין בזה, אבל עכשיו נורא נורא קשה לי להרגיש את זה".

אנחנו לפני סוף הסיפור אדון סופר. בשבוע שעבר התקשר אלי שוקי להודיע לי "אבא, אתה מוזמן היום בערב לארוסין שלי", ונתן לי כתובת. שמחתי נורא, היידה שיפתח דף חדש, ושיהיה במזל. הגעתי עם אוטובוס לשכונה, עליתי קומה שניה דפקתי בדלת. מי עומד מולי פותח ת'דלת? לא תאמין, אלברטו המלצר מדרום תל-אביב.

"מה אתה עושה כאן אלברטו?" אני שואל אותו, וההוא כמו יהודי עונה לי "ומה אתה עושה כאן צ'ינו הכריש?" אז אני מסביר לו "באתי לארוסין של הבן שלי, שוקי" ואלברטו מחייך ואומר "נהדר, גם אני באתי לארוסין של שושי האחות שלי". בקיצור אני נכנס פנימה, דירה מתוקה. מטופחת, עם המון עציצים, תמונות של צדיקים, וכמובן אקווריום.

אז בוא נסכם. שושי ואיציק יתחתנו עוד לפני פסח, ויגורו ת'יודע איפה? בדירה ההיא שויתרנו עליה… כשחזרתי בלילה הביתה הסתכלתי מהמרפסת על העיר והאורות שלה, הרמתי ת'ראש לשמים ואמרתי לקב"ה "ריבונו של עולם, היה כדאי להפסיד את כל הכסף שבעולם, להפוך מכריש, לסרדין בלי ראש, העיקר ללמוד פרק בחיים, שמי שמוותר, עושה את זה בעיקר בשביל עצמו. לא ככה?".
ועוד איך ככה.

פרי קטן מאחורי הסיפור

מספרים בשם רבנו הגדול מרן הרב אליעזר שך זכרון צדיק לברכה, כי היו לו שלוש עצות לחתן וכלה העומדים להקים את ביתם החדש.

לוותר, לוותר, לוותר, נוסחת חיים של נצח.

ויתור דורש תעצומות נפש אדירות, הוא תובע מאתנו להקטין ולגמד (לכאורה) את ערכנו ומעמדנו, ולהרחיב ולבנות ולרומם הטבה לזולתנו. אוי, כמה זה קשה, כמה שזה מקמט את האגו הנפוח.

הקב"ה, ק-ל מסתתר בשפריר עליון, מסתיר ומעלים מעמנו את העובדה המדהימה, כי הויתור למען הזולת הוא בעצם המקלט והמגננה והאור שאנו בונים ומכינים לעצמנו.

ומה נפלאים ומרגשים סיפורים כנ"ל, שמדליקים נר קטן לתובנה הנשגבת הזו.

 

אפשר לדבר איתי:
טל': 09-8610102, נייד: 050-4170419, פקס: 09-8820166
Mail: ili1000@walla.co.il
מען למכתבים: רחוב אנילביץ 21, נתניה. מיקוד 42389 הקדמה

למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט

אוהד אטינגר

"אני גדלתי בקיבוץ 'בית אלפא', על ברכי החינוך של תנועת 'השומר הצעיר'. זכיתי לחינוך יוצא מן הכלל, אין מה לדבר. חינוך ערכי מאוד- להיות אדם טוב, אדם מבקש אמת. אני חייב את כל "חיפוש האמת" שלי לשומר הצעיר, כיוון שגדלתי על המושג הזה ש"שומר הוא איש אמת", זה נכנס לי בתור ילד, בתור נער שיש איזה אמת מסוימת שצריך לחפש אותה.  לשיטתם זה היה הקומוניזם אז, אבל אומרים 'מי שלא היה קומוניסט לפני גיל עשרים אין לו לב, אבל אם הוא אחרי גיל עשרים הוא נהיה קומוניסט, סימן שהוא דפוק בראש'.

באותם שנים לא חלמתי שהחינוך הזה, לחפש את האמת, יביא אותי לתורה ולמצוות. אצלם זה היה בדיוק הפוך. אצלם תורה ומצוות היו מין בדיחה כזאת. היהודי הגלותי היה אז דבר שהוא טוב רק כדי לצחוק עליו. יום כיפור היה היום הכי נחמד כי היה אפשר ללכת ל'סחנה' ולשחות שם, אף אחד לא היה, היה שקט בכבישים והכל, היה אפשר לעשות "על האש", על תשאל אותי ממה עשו על האש…

בקשת האמת הזאת לא נתנה לי מנוח. גם אחרי שכבר 'חזרתי בתשובה' המשכתי לחפש את האמת. האמת שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה 'חוזר בתשובה', כי איך חילוני 'חוזר' בתשובה, אתה יודע משהו בכלל? אתה חוזר בשאלה! אתה מתחיל לשאול שאלות ומתחיל להגיד איזה חוזר בתשובה? לאן חזרתי בדיוק?

ידעתי לאן אני חוזר אבל בקשת האמת לא הניחה לי. הגעתי לקבוצה של תלמידי החזון אי"ש,  'החזונישניקים'. הרב חיים גריינמן היה הרב הראשון שלי, והוא באמת היה אדם ענק. איש מופלא. ראיתי את הצדיק רבי יעקב ישראל קנייבסקי, 'הסטייפלער'. ראיתי מה זה האריות של הדור הקודם, ומאוד התפעלתי בתור בחור צעיר שעכשיו יצא ממלחמת יום הכיפורים בשן ועין, מאוד התפעלתי מדמויות ההוד האלו, לראות אנשים זקנים כאלה יושבים עם חיות עצומה, מלאים אנרגיה מדברים בחיוניות. אנשים אחרים בגילם כבר עם חצי רגל בקבר וחצי רגל על קליפת בננה, בקושי רועדים, והם יושבים בחיות עצומה מדברים אתך… זה עשה משהו.

אבל בתור ספרדי יליד מצרים רציתי לחפש את השורשים אצל הספרדים, כך הגעתי לישיבת 'אהבת שלום' אצל הרב יעקב משה הלל שליט"א.

* היו לך חיים נהדרים בקיבוץ, הצלחת והיה לך מעמד כנווט בחיל האוויר וכו'. מה קרה פתאום שהחלטת שאת צריך לחפש משהו שונה?

בקשת האמת. זה מה שקרה לי. היה שם משהו חסר בקטע, היה תמיד אחרי כל דבר טוב נשאר איזה חיסרון, איזה כאב, איזה כאב שהוא לא ברור, ואני לא ידעתי מאיפה לפנות. היה איזה מין דיכאון כזה של גיל ההתבגרות משהו לא מובן פה, לא מסתדר, לא מסתדר לי ולמרות שבאמת כמו שאתה אומר היה לי הכל, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם אז. בתור בחור צעיר הייתי אומר יש פה איזה תסכול. לא ידעתי איך להגדיר את זה, משהו חסר פה אתה מבלה אתה נהנה אתה פה טיולים דברים נהדרים כל מה שאתה רוצה, אבל בסופו של יום אתה מרגיש – 'טוב בסדר, אז כבר למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט! הם קופצים הם רוקדים, ומה אני? מה אני בסופו של דבר?'

הבנתי שיש פה איזה משהו, אחרת בשביל מה כל השיגעון הזה? הכאב הזה כל הזמן הוא הצטבר והצטבר ולא ידעתי לזה פתרון – המקום האחרון שחשבתי למצוא פתרון זה אצל הדתיים, אצל הדוסים. אצלנו המוטו היה "דרוס כל דוס השמד את החרד, תן DDT (חומר הדברה) לדתי". לא ידעתי מי הם, אבל אנחנו צריכים לרדת עליהם כי הם המעכבים הגדולים של תקומת עם ישראל בארצו. הם המעכבים הגדולים שלא הולכים לצבא, הם פרזיטים, הם כאלה וכאלה. כמובן שבתור בחור תמים האמנתי להם. למה שישקרו? מה אני מכיר את החרדים? ראיתי אותם פעם? פאות חשבנו שזה משהו שיורד מהכובע בכלל לא ידענו שמגדלים אותם ככה מהראש.

* אחרי שהתחלת כבר את התהליך בטח נתקלת בקשיים רבים, כי היהדות הרי מציבה לא מעט מגבלות…

"המון קשיים, המון קשיים, קשיים ענקיים. לא יודע איך נשארתי. אז עוד לא היו ישיבות לבעלי תשובה, זרקו אותי שם לישיבת הנגב אתה יודע נכנסתי פעם ראשונה זה היה בדיוק ביום הולדת שלי, לפני 42 שנה. אני נכנס ורואה אולם ענקי, מלא אנשים צועקים, כולם עם חולצות לבנות כאלה, ברווזים כאלה, יושבים וצועקים זה צועק עליו וזה צועק עליו, וזה אומר לא זה, כן ככה, אמרתי רגע מה זה הדבר הזה? אמרו לי שמע, זה כך לומדים גמרא תתחיל ללמוד "שנים אוחזים בטלית" מה אוחזין איזה אוחזין למה אוחזים בזה בכלל, מה הם רוצים? לא הבנתי כלום, לא הבנתי כלום אני אומר לך הייתי בחור. אשתי הייתה אז חברה שלי אבל לא התחתנתי עוד, נכנסתי בתור בחור לישיבה לך תלמד גמרא עכשיו, לאט לאט הבנתי שיש פה אמת, קודם כל הגילוי הראשון אמרתי יש פה גילוי של אמת שאני עוד לא יודע, אבל אמרתי לעצמי אליהו תשתוק! תתבטל! תמתין אל תברח!

זה היה הנקודה: תמתין, אל תברח! תמתין, אל תברח!

זה קשה, זה לא מובן, שניים אוחזים בטלית זה אומר ככה זה אומר ככה, הם רבים הולכים לבית דין מי מצא אותה ראשון. מה אכפת לי מי מצא אותה ראשון? חבר'ה אתם אנשים טובים, תתחלקו תסתדרו תוותר לו… לא הבנתי. לא ידעתי שיש פה עומק עצום להבין למי באמת שייכת הטלית הזאת, לחקור פה באמת. יש פה תכנית בבריאה שצריך לגלות אותה את האמת. האמת, האמת היא שבערה בעצמות!

אחר כך לאט לאט פתאום פתחתי ספר 'מסילת ישרים'. ראיתי וואו מסילת ישרים, הרמח"ל כתב את הספר הזה. נמשכתי מאוד לספרי מוסר כמובן, הרבה יותר מלגמרא, אבל לאט לאט עוד שנה עברה פתאום גיליתי את הזוהר הקדוש. וואו הזוהר! ואיזה מאמרים עמוקים אני זוכר את המאמרים של הסבא מנובהרדוק.

אני חושב שהנקודה הכי קשה שלי הייתה שנחשבתי לבחור אינטליגנטי, מבין עניין, ופתאום אני לא מבין מה הם מדברים. נכנסתי לשיעור בישיבה ורואה את המגיד שיעור מתלהב ומדבר ואני לא מבין מה הוא אומר. יואו איזה קטע מה הוא אומר? אני לא תופס, לא מתקשר לי השאלה והתירוץ והקושיה שבאה אחרי התירוץ. אני מאבד את הקשב לגמרי ואני יושב שם ולא נעים לי. אני אומר לך לקח לי חודשים של יסורים, פשוט כפרת עוונות של גיהינום יום אחרי יום.

אבל אני חייב לומר שגמרא זה שפה חדשה, זה צורת חשיבה חדשה .לוקח זמן, אבל אל תישבר. זה דבר נהדר! אני זוכר שכשלקח לי זמן והתחלתי להבין סוף סוף, אני אומר את זה בברור גמור: אין תענוג גדול בעולם מאשר ללמוד דף גמרא, עם סוגיה עם ה'ראשונים' וה'אחרונים'! אין  תענוג כזה! זה פשוט דבר אדיר, אדיר, אדיר! זה המצאה אדירה! לא יודע מה שזה עושה לגוף ולנפש, קטונתי, אבל אני מדבר עכשיו על תענוג. אתה מחפש תענוג? תלמד דף גמרא! זה נורא קשה בהתחלה כי זה שפה חדשה, סינית, זה צורת חשיבה חדשה, זה קושיה זה תירוץ זה לא מתמטיקה עכשיו זה לא קובייה הונגרית, זה משהו חדש לגמרי.

* אני בטוח שאתה זוכר את השבת הראשונה ואני מאמין שזה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. ספר לנו בבקשה מה אתה זוכר מהשבת הזאת…

האמת שקשה לי מאוד… זה לא בשביל המצלמה. קשה לי מאוד כי אני לא הפסקתי לבכות בשבת הזאת אני נזכר בזה, השבת הראשונה לא הפסקתי לבכות כל השבת. מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה? מה זה השירים האלה? פשוט זה היה גדול עלי ואני לא יכול לספר שום חוויה פשוט לא הפסקתי לבכות לא יכולתי לישון, ומדיבור לדיבור ומשיר לשיר, פשוט לא ידעתי מה לעשות, התביישתי נורא, אמרתי בואנה הבחורים, איך הם מסתכלים עלי, אתה באת אתמול חילוני…

אני בשבת הראשונה ישר הלכתי עם חליפה וכובע, היה לי חליפות יפות מאז שעבדתי ב'אל-על', לא בדיוק ישיבתיות. אמרו שבחור ישיבה הולך עם חליפה וכובע, אז כמובן הלכתי עם איזה חבר, קניתי כובע בבני ברק, כובע בורסלינו יפה ועניבות נהדרות שהיו לי, אני שמתי חליפה כמו כל הבחורים. הייתי מגולח כמו כולם, ו… באנו לשבת.

התחילה הארוחה ואני מתחיל לבכות. וואו, לא יכולתי להפסיק… אח"כ יצאתי ולא יכולתי לישון כל הלילה ורק בכיתי ואמרתי מה זה, מה זה, מה זה, מה עובר? לא יודע, אולי פעם נשמע הסבר על זה, אני לא יודע…

"נסענו 500 קילומטר בלי דלק"

הרב אליהו מירב, ראש המועצה המקומית עמנואל לשעבר, חבר קיבוץ'בית אלפא' ונווט בחיל האויר לשעבר, שחזר בתשובה בצעירותו, מספר על הקשר הקרוב שהיה לו עם הצדיק המפורסם מנתיבות, הבבא סאלי הקדוש זכותו תגן עלינו.

הייתי אז חוזר בתשובה צעיר, למדתי בישיבת הנגב בנתיבות. לא היה לי בכלל רקע קודם ביהדות, באתי מקיבוץ של השומר הצעיר. זמן קצר אחרי שהגעתי לישיבה, פתאום גיליתי את הבבא סאלי. הייתי היחיד מבין בחורי הישיבה שהיה לי רישיון נהיגה. בחורים לא עשו רשיונות אז. פתאום בא אליהו אלפסי עליו השלום לישיבה שלנו, ואמר שהבבא סאלי מחפש נהג שיקח אותו.

לא ידעתי מה זה בבא סאלי ולא ידעתי מה זה לשמש צדיק. מי ידע את הדברים האלו? לא ידעתי איזה זכות זו בכלל, אז הלכתי ושאלתי את ראש הישיבה הרב יששכר מאיר זצ"ל, שאלתי אם זה לא ביטול תורה ללכת – הוא אמר לא לא לא, אדרבה ביטולה הוא קיומה. זה שימוש צדיקים. זה יותר גבוה מהכל.

לקחתי אותו, את הבבא סאלי, פתאום ראיתי בנאדם בכלל משהו רוחני! מלאך אלוקים! מה זה הדבר הזה? פתאום הוא הראה לי שהוא בכלל קורא את המחשבות שלי והוא יודע בדיוק ממש מה אני חושב, ועוד ראיתי אצלו דברים נפלאים באמת דברים נפלאים.

פעם נסעתי בלי דלק בכלל מנתיבות עד מירון וחזור, זה דבר שראיתי בעיני אמרתי לרב אלפסי שיגיד לו שצריך למלא דלק אז הוא אמר לו – והוא אומר לו "לא, לא צריך, זה בסדר". זה היה אוטו חדש, הוא קיבל פג'ו 504 סטיישן, מישהו מג'נבה תרם לבבא סאלי. אוטו חדש לגמרי זה היה על 0 קילומטר, אז אל תגיד שמד הדלק היה מקולקל.

הוא אומר "תיסע תיסע" אז חשבתי שיש לו ענין בזה. אני נוסע נוסע נוסע, ואני כל הזמן אומר עוד מעט ניתקע בלי דלק… נוסע נוסע, עד שהבנתי פה שזה סיפור אחר לגמרי, זה לא משהו טבעי. תעזוב סע, נסעתי הלוך חזור מנתיבות למירון ואת כל הדרך בחזרה, נסיעה של כ-500 קילומטרים.

ראיתי אצלו עוד דברים נפלאים באמת ראיתי בתור בעל תשובה חדש, הנהגה מעל הטבע. בסעודות הוא היה לוקח בקבוק ערק, עוטף אותו במגבת ומוזג שם לאיזה 20 אנשים כוס מלאה וזה היה פלא פלאים! אז מה תגיד? שיש לו איזה צינורית? שיש לו קוסם מתחת? מה תגיד???

ראיתי דברים, ראיתי דברים והאמונה התחזקה. הבנתי שיש בורא לעולם, ושהוא מנהיג את העולם ללא הפסקה.

"אהבת התורה הדליקה לי את המנוע לעבודת השם"

אני משה בנישי. אני נולדתי במרוקו וגרתי שם עם ההורים עד גיל 17 וחצי. הסבים שלי שהתגוררו גם הם במרוקו היו יהודים יראי שמים, מדקדקים במצוות, וגם ההורים שלי היו שומרי מצוות, אבל הדור הצעיר נחשף  לדברים חדשים, כמו סרטים למיניהם ומשחקים למיניהם, שאפשר להגיע אליהם מכל מיני מקומות. אני, אפשר לומר שאולי מתמימות, אולי כמו כל הילדים האחרים, פשוט נסחפתי  לכל מיני מקומות כאלו.

האמת שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי אני בטבעי טיפוס קיצוני. אני  אמיתי עם הדרך שלי, לא רוצה להסתפק ב"חצי חצי". ברוך ד' תמיד שמרנו שבת, היה לנו אווירה טובה בשבת, היינו גם מתפללים את כל התפילות, הייתי מניח תפילין וכו'. אבל מעבר לזה  היינו חשופים לכל מיני דברים לא רצויים.

  • מתי בעצם החלטת שאתה רוצה לשנות כיוון ולהתחיל להתייחס בצורה רצינית יותר לנושא שמירת המצוות וההתרחקות מדברים שהתורה אוסרת אותם?

"זה התחיל בחופשה. היו לי חברים שלמדו יחד עם אחים שלהם בספר 'אור החיים' הקדוש. אני זכיתי שתמיד הייתה לי הערכה לתורה, והחלטתי שאני רוצה גם להצטרף לשיעור הזה. מאז שהגעתי לשיעורים האלו, הרגשתי אחרת, השיעורים גרמו לי הנאה גדולה מאוד, הייתי מתמלא שמחה רק מלראות את החברים מתקבצים לשיעור.

"מאד התפעלתי מהשיעור ומסגנון הלימוד. איך שואלים קושיות, לוקחים פסוק, ומפרקים אותו עם שאלות, ה'אור החיים' הקדוש שואל קושיה, מצליב נתונים מכל מיני מקומות, מכל מיני פסוקים בתנ"ך, ומכל מיני אותיות, ופתאום מתרץ עוד תירוץ ועוד תירוץ ועוד תירוץ. מאד נהניתי.

"עד כדי כך היתה השמחה שלי גדולה, אני זוכר שזה היה בימי שישי, הייתי רואה אנשים שמתכוננים ללכת לים – ואני רוקד בשמחה מאושר על כך שאני זכיתי לכזה שיעור תורה. ממש, זו היתה שמחה אמיתית. והייתי בז להם, איך? מה יש להם לעשות  ללכת לים? איזו הנאה יש בזה?

"התחושה הזאת,   של אהבת התורה, הדליקה לי את המנוע. מאז החלטתי שאני כבר לא רוצה להמשיך ללמוד באותו בית ספר. אמנם הייתי לומד שמה גם לימודי קודש וגם לימודי חול אבל  החלטתי שאני רוצה כבר ללמוד רק לימודי קודש. וכמובן, בשביל אדם כמוני, מחוץ לארץ , שלא שולט היטב בשפה העברית, לעזוב את מרוקו, ולגלות לארץ אחרת כדי ללמוד תורה, זה ממש דבר לא פשוט.

"אבל  ברוך ד' היתה 'סייעתא דשמיא' גדולה. עם כל הקשיים שהיו, אני יכול להגיד שאני מאד שמח בדרך שלי, וראיתי בכל הדרך הרבה סייעתא דשמיא. כך למשל הייתה תקופה שרציתי גם ללמוד אבל  בדרך שלי, המיוחדת לי,  ולא מצאתי בדיוק איפה אני יכול להיתפס להתעלות. הלכתי לכותל המערבי, והתפללתי בבכייה לה' יתברך שימצא לי מקום שבו אני יכול להתקדם. כעבור ימים אחדים מצאתי כולל לטעמי, כולל שאני יכול להתקדם בו, זה כבר ברוך ה' קרוב ל-13 שנים שאני נמצא פה בכולל, עולה, ומתעלה.

"המסקנה שלי היא מאוד ברורה: מי שרוצה לעלות על הדרך הנכונה, ואינו חושש מהקשיים, הקדוש ברוך הוא עוזר לו ומרפד לו את הדרך. צריך רק אמונה ותפילות, את כל השאר הקדוש ברוך הוא כבר מסדר בעצמו".

"הצלת חיים היא גם מצווה גדולה וגם מעניקה לך סיפוק עצום"

יעקב לוסטיג

 

בכל דיווח בעיתונות על תאונה, פיגוע או זירת אסון אחרת חלילה, אנחנו תמיד נראה אותם בתמונות המצורפות: מתנדבי הצלה על האפודים הזוהרים, עטורי זקן ופאות, וכיפה שחורה גדולה מכסה את ראשיהם.

זה כבר הפך לנוהל קבוע, כשמישהו מתקשר למד"א להזמין אמבולנס, יגיעו לזירה מספר מתנדבי 'הצלה' ברכבם הפרטי או באופנוע של הארגון, בלי אומר ודברים הם יגשו אל הפצוע או החולה, ויתחילו להגיש לו עזרה. הם יעשו כל ניסיון להציל את חייו של החולה, וימשיכו להנשים אותו עד שיגיע אמבולנס של מד"א, או אז הם יתדרכו את אנשי הצוות, ויישארו איתם עד לפינוי החולה לבית החולים.

כשהחולה מפונה לבית החולים, מתנדבי ההצלה שבים איש איש לעבודתו ולעיסוקיו, מבלי לקבל תמורה כלשהי. התרומות שמתקבלות מתורמים פרטיים וציבוריים מנותבות לרכישת ציוד, אמבולנסים, אופנועים ותפעול המוקד שמכוון את המתנדבים לזירות השונות. אבל המתנדבים עצמם אינן מקבלים תמורה כספית לפעילותם, ומדובר בעבודה שמתבצעת 24 שעות ביממה, שבתות חגים ובכל רגע נתון.

פנינו לרב אושי שלומוביץ, מנכ"ל ארגון 'הצלה', וביקשנו לשמוע קצת יותר על הארגון הנפלא הזה. הרב שלומוביץ מספר על ארגון קטן שהוקם על ידי משפחת הלפרין מבני ברק, לפני 29 שנים. "היה זה כשאבי המשפחה, הרב נחום יואל הלפרין, נפטר אחרי התקף לב קשה, בגלל שעבר זמן רב ממועד הפנייה למד"א ועד שהוא החל לקבל טיפול.

"באותה תקופה הוקם בניו יורק ארגון חרדי שעסק בהצלת חיים, ומתנדביו העניקו שירותי הצלה בהתנדבות מלאה. המשפחה של הנפטר החליטה להקים ארגון כזה גם בבני ברק, כשהמטרה היא להציל חיי אדם. זו היתה המטרה אז, והיא נשארה המטרה היחידה שלנו גם היום.

"את הקמת הארגון הם עשו בביתו של הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זכר צדיק לברכה, גדול פוסקי ההלכה שנפטר בשנה שעברה. הרב ואזנר קבע שהארגון יפעל בצמוד למד"א, ויקבל ממד"א את ההכוונה המקצועית, כשמקביל הוא גם הצמיד את אחד מגדולי תלמידיו, הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שיהיה מורה הדרך הרוחני וההלכתי של הארגון.

"זה התחיל עם כ-20 מתנדבים ואחרי תקופה ממושכת מנה הארגון 32 מתנדבים בסך הכל. אני עצמי נכנסתי לארגון באיחור של כמה שנים, והייתי המתנדב ה-37. זה מספר הקוד שלי עד היום. חמש שנים מאוחר יותר מינו אותי כמנהל הצלה בני ברק, ומאז התרחבנו להצלה גוש דן, ובהמשך הפכנו לארגון 'הצלה' בלי שם של עיר או מחוז כזה או אחר, כי אנחנו כבר פרושים ברוב אזורי הארץ, ואנחנו נמצאים בסימן התרחבות בלתי פוסקת בעזרת ה'.

  • מה באמת מניע אדם כמוך להקדיש את כל החיים שלו למען הצלת חיי אדם, ויותר מכך, מה גורם למתנדבים הרבים לצאת בכל רגע נתון ולהציל חיי אדם על חשבון זמנם הפרטי. הם יוצאים בזריזות לטפל בפצועי תאונות וכדו', במקום לשבת על הכורסה ולהתרווח אחרי יום עבודה מפרך. מה המנוע שלהם?

"זה החינוך היהודי על פי התורה. זה לא רק ארגוני הצלה, לך תסתובב בבניב רק ובכל ריכוז חרדי אחר, בכל פינת רחוב תמצא ארגון חסד. כל חרדי שנולד לעולם הזה, מחפש איפה הוא מתאים איפה הוא יכול לעשות חסד. לכל אחד יש לו משהו שהוא מתאים לו. לא כל אחד מתאים להכל, יש שמתאים לביקור חולים, יש שיכול לעשות עבודות של סיעוד ועזרה לקשישים, יש מי שיכול לשטוף כלים לבית שההורים בו לא מתפקדים, יש למשל את ארגון 'ידידים' בפועל בריכוזים החרדיים ומתנדביו יוצאים ב-6 בבוקר כדי לעזור למישהו שהם לא מכירים לתקן את הפנצ'ר בגלגל או להטעין לו חשמל במצבר כדי שיוכל להתניע את האוטו.

" אני יוצא לאירועים בתל אביב מציל חיי אדם, ואנשים שואלים אותי מי משלם לך? מאיפה אתה חי? אני עונה להם שעובד ומתפרנס וחי ב"ה, אבל אני רוצה גם זכויות. כשאני מגיע לראש השנה ויום הכיפורים ואני יודע שעכשיו דנים אותי בשמים על הדברים הטובים והרעים שעשיתי, אני רוצה שיהיו לי יותר זכויות מחטאים ועוונות. אני לא אדם מושלם, פה ושם מדברים לשון הרע, פוגעים במישהו וכדו', כשמגיע יום הדין אני רוצה לאזן את זה עם ערימה גדולה של מעשים טובים, אז אני מחפש איפה אני יכול לעשות חסד, איפה אני יכול להציל חיים או לעשות טוב לאנשים אומללים.

"אבל חוץ מהרצון לצבור זכויות, והמצווה העצומה של הצלת חיי אדם, יש לנו מנוע נוסף, וזה תחושת הסיפוק. בשבוע שעבר הייתי בבר מצווה של ילד שלפני 18 שנים עשיתי לאבא שלו החיאה והצלתי את החיים שלו. אם אני לא הייתי מטפל בו אז, הוא היה מת, ולא היה נולד לו הילד החמוד הזה שבשבוע שעבר היתה חגיגת בר המצווה שלו. כשהגעתי לבר מצווה זאת הסיפוק שהרגשתי היה עצום! הרגשתי שיש לי חלק בקיומו של הילד הזה, כאילו הייתי אבא שלו!

"זה לא רק אני, זה כל מתנדב בהצלה יכול לספר לך כאלו סיפורים לרוב. אנחנו נוסעים ברחוב ורואים אנשים שהצלנו את חייהם והנה הם הולכים עם שלושה ארבעה ילדים קטנטנים שנולדו להם ואתה אומר, וואו, תראה כמה נפשות הצלתי באותו רגע, לפני 10 או 15 שנים… אנחנו לא נמצאים כאן כדי להתגאות במעשים שלנו, חלילה לנו, כל אחד עושה מה שהוא יכול בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, אבל הסיפוק, הסיפוק הוא עצום. אחרי שאתמול חילצת גולה מגרונו של תינוק קטנטן והצלת את החיים שלו, איך אתה יכול להתרווח על הספה כשאתה שומע על קשיש שסובל מכאבים בחזה? הצלת חיים זה ממכר, אתה לא יכול להפסיק את זה!

  • האם הארגון שלכם עוזר רק לחרדים או שהוא מגיש עזרה לכולם?

"ברור שלכולם. אנחנו נוכחים בכל מקום ובכל שעה. כולם רואים את האמבולנסים שלנו והאופנועים שלנו בכל מקום שבו אנחנו פעילים. לא תמצא ילד בגוש דן שלא ראה אותנו בדרך לפעולה, וכך גם בשאר המקומות שבהם יש לנו סניפים, כשהמטרה שלנו היא שבעזרת ה' בקרוב מאוד יהיו לנו סניפים בכל מקום בארץ. זה לא רק לחרדים וחילונים, גם לגויים אנחנו מגישים עזרה, חיי אדם זה חיי אדם ואנחנו תמיד מצילים חיי אדם עד כמה שהקדוש ברוך נותן לנו כח ויכולת".

האיש שהקדיש את חייו לעזרת אחים

יעקב לוסטיג

 

כל מי שמתגורר בבית שמש מכיר את ארגון החסד 'עזרת אחים'. זהו ארגון שהבסיס שלו יושב בקריה החרדית, אבל זרועותיו שלוחות לכל עבר, והמתנדבים שלו מוכרים היטב גם בחלקים הוותיקים של העיר. כשבית שמש סערה וגעשה עם הבחירות לראשות העיר, והבחירות החוזרות שבאו לאחר מכן, כשהתקשורת כולה התגייסה כדי לסכסך ולפלג בין החרדים לחילונים, ובין הדתיים לבין עצמם, 'עזרת אחים' היה אי של יציבות ואיחוד לבבות. כאן קיבלו כולם עזרה וסיוע ללא כל אבחנה מאיזה מגזר הם מגיעים ובאיזה חלק של העיר הם מתגוררים.

'עזרת אחים' הוא ארגון המבוסס על התנדבות, ומעסיק מספר עובדים בשכר מלא, כשהמטרה היחידה היא להגיש עזרה וסיוע לתושבים.

בשיחה עם 'הרב של האינטרנט' מספר הרב אברהם קאפ, שייסד את הארגון לפני 15 שנים, ועומד בראשו גם כיום, שבעיקרון לא היתה לו תוכנית להקים ארגון חסד, וגם כשהוקם הארגון המטרות שלו היו היו מוגדרות בצורה ברורה. "גם היום אין לנו הגדרות", אומר הרב קאפ, "כשאני רואה תחום שבו צריך עזרה ואני יכול לעזור, אני מרחיב את הפעילות של הארגון לתחום הזה. לא משנה לי אם זה תחום רפואי, לוגיסטי או עזרה למשפחות שיושבות שבעה, מי שצריך עזרה אני משתדל לעזור לו".

הרב קאפ מספר על ימי הבראשית של הארגון: "הגעתי לגור בבית שמש שהיתה אז עיר קטנה מאוד, וראיתי שאין כאן תשתיות של חסד ועזרה לזולת, הפעילות שנעשתה עד אז על ידי אנשים טובים, לא עמדה בקצב של גידול האוכלוסיה, ומטבע הדברים החלטתי שאני נרתם למשימה ומתחיל לעזור במה שאני יכול".

הרב קאפ רכש ריהוט אותו השאיל לבתיהם של אבלים היושבים שבעה על קרוביהם, הוא החל להשאיל ציוד, ורכש במקביל כלים רפואיים שהציבור צריך שיהיו בהישג יד כמו מכשירי אינהלציה, כיסאות גלגלים, קביים ועוד. אט אט התרחב הארגון לשלוחות נוספות. כשהגיעו לרב קאפ פניות רבות בנושא התחבורה הציבורית לבתי החולים בירושלים, והקושי העצום של תושבי בית שמש להגיע לבתי החולים הירושלמיים למרות הקרבה הגאוגרפית, ייסד הרב קאפ קו הסעות שלוקח חולים לטיפולי דיאליזה, אנשים שציריכים להגיע לבית החולים לביקורת או אפילו סתם לבקר את קרוביהם.

בהמשך רכש הרב קאפ מספר אמבולנסים ורכבי הסעה, והארגון התרחב עוד ועוד. הוקמה מרפאת שבת שמעניקה שירות רפואי על ידי רופא שאינו יהודי לתושבי העיר שומרי השבת שאינם מתפנים לקבלת טיפול רפואית בשבת במקרים שאינם בגדר של 'פיקוח נפש'. נפתחו גני ילדים ומסגרות הפעלה לילדים אוטיסטים, ילדים עם תסמונת דאון וכדו', בוצעה פרישה ענקית בכל רחבי העיר של תחבושות 'ברנשילד' וציוד לטיפול בכוויות, ועוד ועוד.

לצד כל אלו מכהן הרב קאפ גם כמפקד זק"א בית שמש, וכמתנדב בארגון הצלה. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, הוא מנהל את הכנסת האורחים בחצרו של האדמו"ר מלעלוב, וכך הוא מסייע לבחרי הקהילה המגיעים לשבות או לעשות את החגים בצל האדמו"ר ליהנות מאש"ל מלא, במחיר סמלי.

כיום עוזר הרב קאפ עם הארגון שלו לכ-300 אנשים מדי יום, חלקם קשישים וגלמודים, חלקן אמיהות למשפחות ברוכות ילדים, בכל הגילאים מכל המגזרים ומכל המגדרים.

  • איך משיגים מימון לכזאת פעילות ענפה שכרוכה בהוצאות ענקיות?

"מתרומות. תרומות של אנשים. לא כל אחד יכול לעזור לאנשים בצורה פיזית, לא לכל אחד יש זמן או יכולת להרים אנשים קשישים אל הבית עם כסא הגלגלים שלהם, לא כל אחד יכול להסיע חולים לקבל טיפול דיאליזה וכדו', אבל הרבה מאוד אנשים רוצים שתהיה להם זכות בפעילות הזאת, והם תורמים כסף לארגון כדי שהארגון יעשה בשמם ועם כספם את כל החסדים הגדולים האלו".

  • נניח שלא היית אדם דתי, ולא היית מתחנך על פי דרך התורה, אתה חושב שגם אז היית עוסק בפעילות חסד ענפה כל כך?

"כן ולא. אני חושב שכל אדם באשר הוא אדם יכול לשאוב סיפוק מלעזור לזולת. כל אדם שיש לו לב רוצה לעשות טוב לאחרים, וזה לא קשור לשאלה אם הוא דתי או לא. אבל אין ספק שהגורם שמדרבן אותי להרחיב עוד ועוד את הפעילות, ומה שגורם לי להקדיש את כל החיים שלי לפעילות הזאת, זה רק האמונה. זה שאשתי מוכנה לוותר ככה על הנוכחות שלי בבית, ולא פעם היא הסכימה גם שאני אקח על עצמי חובות כבדים כדי לממן את פעילות הארגון, זה רק כי היא יודעת ומאמינה שכל מעשה טוב שאנחנו עושים נרשם למעלה בשמים, ושאנחנו נקבל שכר גדול על כל פעולה, אפילו קטנה, שאנחנו עושים למען הזולת.

"במילים אחרות, אם הייתי חילוני הייתי שמח לעזור לשכנים וחברים, אבל ארגון 'עזרת אחים' שעוזר ל-300 איש מדי יום, לא היה יוצא לדרך".

  • הארגון עוזר בעיקר לציבור החרדי? או שהוא פתוח לכולם במידה שווה?

"הארגון מעניק לכל אדם עזרה באשר הוא אדם, לא בודקים בציציותיו של איש, או בכיפתו. ההיפך הוא הנכון, במקרים רבים אנחנו עוזרים דווקא לחילונים יותר מאשר לחרדים, כי במגזר החרדי כל אחד נמצא בתוך קהיהל ויש לו עזרה מהסביבה הקהילתית שלו, מהמשפחה הקרובה והמורחבת ועוד. במגזר החילוני לועמת זאת אנשים חיים פחות בקהילה, ויש לא מעט אנשים שהם ממש בודדים וגלומדים, או אפילו מי שיש להם משפחה, יש להם רק ילד או שניים וקשה להם מאוד לעצור את כל החיים רק כדי לעזור לאבא או לאמא הקשישים להגיע לביקורת סדירה בבית החולים וכדו'. כשאנחנו רואים שאין מי שיעזור, אנחנו צריכים לעזור יותר, לפעמים לא מספיק להציע לנזקק הסעה לבית החולים, צריך גם לשלוח מתנדב שיעזור לו להתלבש, שיוריד אותו במדרגות ויעלה אותו על הרכב ועוד".

ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס

שלום רב, שמי משה ואני שדרן באחד מערוצי הקודש רבות בשנים. בסוף השבוע שעבר באחת מתוכניות הלילה שלי, עלה מאזין מחיפה לשידור וביקש לשוחח על "המוות הקליני".

וכך אמר לי המאזין: "שמי אברהם, אני פנסיונר מזה שלוש שנים. חוץ משיעורי הקבועים בתלמוד, נטלתי על עצמי מחקר בנושא "המוות הקליני". החיים אחר המוות הם אחד מן הדברים המחזקים באמונה, ותמיד יש להם השפעה עוצמתית על רחוקים, ועל כאלה שמתעניינים רק בצד המיסטי של הנושא. ובכן, הספקתי במהלך שלוש השנים לעיין בעשרות ספרי מחקר, לקבל עבודות מחקר מאוניברסיטאות בחו"ל, לשוחח ולתחקר אנשים רבים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים. אין ספק כי מדובר במידע מדהים בכל קנה מידה, אך בכך אין כל חידוש.

וכאן שאלתי אותו: אם אין חידוש אז מה החידוש?

"הו" השיב המאזין החוקר מחיפה "הגעתי למסקנה מעניינת, שלא כתובה במפורש באף מחקר והיא – כאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, וחלילה וחס הוא אינו שומר שבת, נשמע אז קולו של המלאך המקטרג הצועק בפני הדיינים "פלוני זה מחלל שבת!!!". וזה הכל. פשוט זה הכל. מעבר לזאת הוא לא מוסיף דבר, כי כנראה בשלב הזה של הדיון אין מה להוסיף. המלאך המקטרג אינו מתאמץ להביא עוד עבירות ולפרטן. חילול שבת הוא כל כך נורא, עד שפמלייה של מעלה מזדעזעת מכך, ואינה זקוקה לשום עבירה נוספת כדי להכיר את מי שלפניה…" עד כאן המאזין.

"ובכן " המשיך השדרן משה "ירד מן השידור המאזין אברהם מחיפה, ועולה לשידור גברת המעוניינת להגיב על דבריו של המאזין הקודם.

הנה הציטוט: "שלום, שמי רחל, אני מתגוררת במרכז הארץ. רציתי לאמת את דבריו של המאזין הקודם. אכן כן, בבית דין של מעלה, המלאך המקטרג לא אומר יותר מאשר 'פלוני מחלל שבת'…".

"רגע" שאלתי אותה "מנין הידע והקביעה הפסקנית הזו? שמא את עוסקת בחקר המוות הקליני?".

"אינני מעוניינת לספר…

"חבל" אמרתי לה "אולי סיפורך יחזק כמה מן המאזינים. לפעמים חבל לאחסן עובדה מן הסוג הזה, שיכולה לפעול על לבבות רחוקים. לשמחתי הגב' שוכנעה, והחלה לספר.

* * *

"נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין. עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. היתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנשאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפהפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק"ג. "המזל טוב" שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים, האחיות, בעלי ובני משפחתי. השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את הכרתי, הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים הלב פסק מלפעום, וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על נסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ועל עיניהם המבוהלות של בני משפחתי, הממתינים במסדרון.

"וכמו בכל סיפורי המוות הקליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות. לא תאמין, הקב"ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה המנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר, במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר גברתי את עומדת כאן לדין.

"לדין? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?

"לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים אחד אחרי השני. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג: "האשה הזו מחללת שבת!!!!!".

"נכנסתי להלם… ובסופו מלמלתי לכוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת, כל משפחתי מחללת שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני? הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים.

"בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי, שביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק, שגודלו לפחות כמו בנין עירית ת"א. ראו עליו תינוקת קטנה… זו אני, הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים… בת חמש. הסניגור מוודא שלבית הדין אין שום טענה עלי באותו גיל שרואים אותי על המסך… אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להענישני… והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות… לפתע על המסך מופיעה תמונתי כשאני בת 20…

"ואז פונה אלי הסניגור בתוכחה: מה זה??? את לא צנועה!!! אוי, אוי, אוי, הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי… איזו בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה… במוחי חלפו המון שאלות עלי, על מהות החיים, על הדין הנורא… ואז חשתי תעצומת נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה…

"ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים, חשתי שהם שמחים מהביטוי "החיים הנפלאים", שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות.

"ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצינה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה. אני יושבת מול המרקע, וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדים יושבים משוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על עיסקה בת כמה עשרות מליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים, מרימים כוסית "לחיים" והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה מבצעים עיסקה על סמך מילה ולחיצת יד הם משיבים: "אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה, אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלינו… והקב"ה בינינו.

"לפתע רואים את פני על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: "לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות שכזו… באמת תורה נפלאה…

"עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאד מאד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פנה אלי אב בית הדין ואומר לי: "גברתי, דיברת יפה על התורה, שיבחת את התורה. אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה. את יכולה לרדת לעולם ממנו באת, ולגדל את תינוקך עם התורה.

"45 דקות הייתי חסרת-חיים, במוות קליני. ברוך השם עברו מאז 25 שנים…

* * *

"אתה שומע" הרב לוי מסיים השדרן משה מערוץ הקודש "הגברת הנכבדה הזו הספיקה להשיא את בנה הבכור, ויש לה עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים. נו? מה תגיד, שכר שיחה נאה של אשה שעולמה זה רק הספורט, הביא אותה להיכנס בגאון בדלת הקידמית לעולם הנצח".

תסלח לי הרב לוי, אני חייב לחזור לשידור".

מתוך סיפורי העיתונאי בעריכת הרב קובי לוי

ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה התגלתה אצלה בדם.

פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.

זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.

אבל היא לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה.

* * *

לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.

אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.

והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.

שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.

"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות… זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה…

והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.

"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך…".

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.

אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.

אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך".

והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.

הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.

ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.

אחר כך טהרת המשפחה.

אחר כך למדה לברך.

באמת הישגים ראויים לציון.

רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות… אינני יכולה להיפרד מן השיער… הוא כל כך יפה".

וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.

* * *

ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.

"אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים".

ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.

כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.

"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא – בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער… כך אומר לי האב שבשמים.

דמעות ניקוו בעיניו של רענן.

"רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים… ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".

* * *

אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.

רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.

חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?

יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.

לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.

יתום, וללא סנגוריה

סבתא רחל קראה לו עם דמעות בעיניים, ליטפה את תלתליו, והסבירה לו שקרה משהו נורא לאבא ולאמא. מטוס נוסעים אמריקני שהטיס את הוריו מעיר לעיר איבד את איזונו עקב סופת שלגים צנח ארצה והתרסק. לא היו ניצולים.

נתנאל הבין שחייו כבר אינם אותם חיים – הוא יתום, ויש לו סבתא בקיבוץ, שהיא אמה של אמו, הוא בן יחיד, וזהו. סבו וסבתו מצד אביו נפטרו כשהוא עוד היה תינוק. כן, יש לו דוד שהוא בקושי מכיר, אח של אבא, שגר בכפר שמריהו.

הוא חיבק חזק חזק את סבתא, ובכה בלי סוף. בכי כזה של ילד, שבקושי יש לו כתף להישען עליה. הוא לא צעק אבא, כי אבא שלו מת, וגם אמא הוא לא צעק, כי גם אמא מתה. הוא היה מספיק נבון לא להוציא מילים בלי פשר. בחושיו הילדותיים הוא קלט שחייו הולכים להיות מסע ארוך ומתיש, רווי נסיונות לא קלים.

"אני יתום, אני לבד, אני חייב להצליח בחיים" הרהר הילדון.

"אני כאן לצידך" אמרה סבתא. אבל נתנאל ידע, שסבתא היא אשה זקנה וחולנית, וכוחותיה דלים, והוא לא רוצה לחיות בקיבוץ.

שלטונות הרווחה הגיעו. העובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית היו מאד עדינות ומתחשבות כלפיו, והן שכנעו אותו ללכת וללמוד בפנימיה. והוא הלך.

סבתא רחל מן הקיבוץ נפטרה אחרי שלושה חודשים של שברון לב.

"עכשיו אני עוד יותר לבד" בכה נתנאל "אין לי אפילו לאן ללכת לחופש…".

העו"סית גילה רווה, איתרה עבורו את מספר הטלפון של הדוד, אח של אבא. "דבר עם דודך" הציעה "הוא כנראה איש נחמד וסימפטי, תהיה איתו בקשר, הוא ישמח לארח אותך" הציעה גילה.

דודו, מר שמואל גולניק, היה איש עסקים מצליח, שיותר בילה בחו"ל מאשר בארץ. בזמן "השבעה" הוא הגיע לביקור קצר, ביום האחרון, אמר "קדיש" במנין ונעלם מבלי להשאיר טלפון או כתובת. נתנאל היה שבור ורצוץ מדי מכדי להישען על כתפיו של הדוד שהיה חסר סבלנות, וגילה יותר ענין בנעשה בעסקים בחו"ל ולא ביתום האומלל שבקושי ידע לאן המציאות מוליכה אותו.

"דוד שמואל שלום, זה נתנאל" פתח היתום בשיחה.

"כן, נתנאל…".

קולו של הדוד היה צונן וחסר סבלנות.

"נתנאל, אני ממהר, רצית משהו?".

נתנאל הרגיש בקיפאון שנשב מקולו של דודו ואמר "לא, רציתי לדעת רק מה שלומך… שנה טובה".

"שנה טובה, להתראות".

השפופרת  נטרקה בפרצופו של היתום.

ילד יתום בן תשע וחצי, במוסד פרוץ למדי, עם ילדים לא בדיוק מחונכים, ללא משפחה, ללא כתף, יושב ליד טלפון ציבורי ובוכה, ולא יודע למי בוכים, ועל מה מבקשים, ומי יעזור לו.

באותן דקות של דמע נבטה בקירבו של נתנאל השינאה. זה התחיל בזרע קטן, כמעט בלתי מורגש, אבל זה נבט וליבלב וצמח. הוא החליט שהוא שונא שינאת מוות את דודו שמואל גולניק.

"הוא רשע" הרהר בלבו "הוא איש רע, הוא יודע שאני יתום, הוא יודע שאני במוסד של ילדים לא טובים, הוא יודע שאין לי לאן לחזור לעשות שבתות וחופשים, הוא יודע שבקושי יש לי דמי כיס. הוא מתאכזר אלי. הוא לא שאל מה שלומי, הוא אפילו לא רמז לי על ביקור. בקיצור, הוא אדם גרוע ואני אשנא אותו עד יום מותי".

הרהורי השנאה האלה התעצמו עם השנים. נתנאל ברקן הפך לנער ממורמר וכועס על כל העולם, הכעס שלו היה פנימי, והשתיקות שלו היו ארוכות ורועמות. אט אט הוא רכש לעצמו מעמד חברתי בפנימיה, והפך למנהיג הבלתי מעורער לכל קטטה או ניתוץ חלונות. מבלי לדבר הוא הנהיג את חבריו לעשות תעלולים נוראיים, שלא אחת הצריכו את ההנהלה להזמין משטרה למקום ולבצע חקירות.

לקח זמן רב עד שהצליחו המורים והמדריכים לאתר את מוקד האנדרלמוסיה. נתנאל ברקן. השתיקות שלו התגלו כחומר נפץ מסוכן. קריצה קטנה בעין הספיקה כדי שארבעת צמיגי מכוניתו של מנהל הפנימיה יפונצ'רו. עוד קריצה כבר הובילה להצתת רכבו של המנהל החינוכי.

שם, בפשע האלים, גילה נתנאל שהוא גיבור, שהוא חזק. שיש לו ביטוי. השיחות עם היועץ החינוכי, עם הפסיכולוג של המוסד נפלו על אוזניים ערלות.

נתנאל ברקן ידע שהוא הולך לבנות לעצמו מעמד, פרנסה וכבוד, דרך הכוח, האלימות, והשתיקה המאיימת. וזה הלך יפה, אפילו יפה מדי. המעצרים והחקירות האגרסיביות לא עשו עליו רושם מיוחד, תמיד הוא יצא כשידו על העליונה. אף פעם הוא לא לכלך ידיו. אחרים עשו זאת בשבילו, ברצון רב. הוא הפך למנהיג שלילי מסוכן ומתוחכם.

מדי פעם, על משכבו, היה עוצם את עיניו ומשחזר את השיחה שהוא תיעב מכל עם דודו שמואל גולניק הרשע.

"נתנאל אני ממהר, רצית משהו?".

לא, רציתי לדעת רק מה שלומך, שנה טובה.

"שנה טובה, להתראות". טריקת טלפון.

הו, כמה הוא רחש תיעוב למילים הצוננות של דודו, שניתק ממנו מגע כבר שמונה שנים. לא ביקור, לא טלפון, לא רמז. פשוט נעלם. נתנאל ברקן בן ה- 17 הבריון של הפנימיה תחב את פניו עמוק עמוק לכרית ובכה. מבלי שאף אחד ישמע. שמונה שנים הוא בין קירות הפנימיה. חגים ושבתות, יומם ולילה. הנסיונות לקרבו, לסלול נתיבים ללבו עליו בתוהו. הוא לא חיפש חברים, הוא לא רצה בחמימות של המדריכים והמורים, הוא רצה שהדוד שלו שמואל גולניק, שמאד דומה בתווי פניו לאבא שלו ז"ל, יגלה כלפיו יחס, שיתעניין בו. הוא שאר-בשרו היחיד, רק הוא.

נתנאל ברקן בכה שעה ארוכה, והשינאה כלפי דודו הלכה והתעצמה. "אני עוד אנקום ברשע הזה" גמלה החלטה בלבו "הוא עוד ישלם מחיר כבד על היתמות שלי…".

קרני הירח ריצדו מבעד לוילונות חדרו האפורים, בשובבות רגשנית, שמאד לא התאימה למצב רוחו של הנער האומלל.

* * *

נתנאל ברקן כבר בן 18. צו הגיוס מגיע אל משרדי הנהלת הפנימיה. המנהל ביקשו להתיישב והשמיע לו נאום ציוני על חשיבות השרות הצבאי, הקיום הלאומי, והתרומה למולדת.

המילים הללו חלפו ועפו כמו ציפורים נודדות מעל ראשו של הבחור, שחוץ מסאה של מרורים בדידות והזנחה, לא טעם בחייו רגע אחד של נחת. הצבא עניין אותו כמו שעניינוהו שרוכי נעליו של מזכיר הפנימיה.

"אני לא מתגייס לשומקום" סיכם את השיחה עם המנהל.

העקשנות שלו נשאה פרי. הצבא עיין בתיקו האישי, ברקע האלים שלו, ובחר לשחררו מן הסיבה הכל כך פרוזאית: אי התאמה.

נו, ומה עושה צעיר בן 18, ללא מסגרת חינוכית או צבאית, ועם רקע לא בריא של אלימות?

נתנאל ברקן יורד לרחובות, הוא אוהב את הרחובות, והם אוהבים אותו. מהר מאד הוא נדבק לחבורת רחוב רעשנית, שהתמחתה בחטיפת תיקים מעוברי אורח, בעיקר קשישים.

הוא עושה את זה לא רע בכלל. אחר כך הוא לומד את מלאכת הכייסות. זה פחות מסוכן, ודורש מיומנות וזריזות ידיים. נתנאל למד להיכנס לשוק הכרמל, להסתובב בין התקהלויות צפופות ורעשניות ולהעיף ידיו לתיקים ולכיסים. הפדיון היומי שלו אף פעם לא היה מאכזב. בגיל 19 הוא נטש את כנופיית הפושעים שלו, והפך ל"עסק עצמאי". הוא גנב וכייס לבד. מידי פעם היה נפגש עם גנבים מדופלמים בוגרי כמה בתי סוהר, שלימדו אותו מיומנויות של פורצי דירות, אוזנו היתה קשובה לכל ניואנס, לכל עצה ורעיון.

"דע לך ידידי, שאם כבר אתה רוצה לפרוץ, אל תבזבז את זמנך על דירה קטנה ועלובה בשכונה ענייה. זה לא מכובד, זה רק גורם עוגמת נפש וצער לאנשים העניים הללו שחיים מן היד לפה". כך הציע לו באחד הימים ג'ורג' אבוטבול, גדול הפורצים של תל-אביב "עדיף שתשקיע שבוע או חודש של בילוש על וילה בכפר שמריהו, תלמד כיצד מנטרלים אזעקה, תחדור מן החלון, ותחזור עם כספת מלאה כל טוב…".

כפר שמריהו. השם הזה הצית בנתנאל ברקן, את השינאה הישנה לדוד שלו, שהוא כל כך שנא, שמואל גולניק. הוא ידע שהוא מתגורר בכפר שמריהו, והנה עכשיו הוא כבר מספיק משופשף כדי לבצע בדירתו גניבה טובה… ואולי אפילו יותר מגניבה.

נתנאל לא התעצל. טעם הנקמה המתוקה עלה באפו. 13 שנים חלפו מאז נעלם מחייו הדוד שלו שמואל גולניק, ולא נתן שום אות חיים, לא גילה בו שמץ עניין, הותיר אותו יתום וגלמוד להתמודד עם מהמורות החיים.

איתור הוילה היה מבצע פשוט למדי. רחוב עולי צרפת 28. זו הכתובת המדוייקת. נתנאל תיצפת על הוילה. הגינה נראתה מוזנחת מאד. הדשא היה יבש, העצים כמושים. "מעניין" חשב נתנאל, "גם הנשמה של שמואל גולניק יבשה וחסרת לחות. הרשע הזה חי חיי תענוגות בארץ ובעולם, והותיר אותי עם אסוני. אני לא אוותר לו על כך…".

באישון לילה נכנס נתנאל לוילה של גולניק. האזעקה נוטרלה מבעוד מועד. ריח כבד של עובש אפף את חלל הבית. קרני ירח שהבליחו לתוך הסלון גילו לעיניו הנדהמות של נתנאל קורי עכביש בפינות העליונות.

"אני הופך לו את הבית, ומרסק אותו לחתיכות… אני אלמד לקח את הדוד הנאלח הזה…".

במשך שעתיים ניפץ ושבר נתנאל ברקן, שולחנות, ארונות ומיטות, פסלוני חרסינה, כלי מטבח, קרע לחתיכות כריות ושמיכות, והשליך בביזיון את הספרים שבספריה אל תוך אמבטיה גדושה במים.

"הגולניק הזה יקבל את הוילה של החיים שלו" שמח נתנאל ברקן בליבו. "הוילה שלו נראית עכשיו בדיוק כמו הלב שלי. שבור, רצוץ, עלוב, וחסר סיכוי. אח… אח… אני מרגיש שנגולה אבן מעל ליבי. 13 שנים של שינאה באו לידי ביטוי הלילה הזה. מה חבל שאין לי את הזכות לראות את פניו הנדהמות של גולניק כשישוב ויראה איזה פוגרום בומבסטי סידרתי לו…".

לאחר הפוגרום, התיישב הנוקם ליד חלון הסלון ורשם על פיסת נייר "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך". הוא הניח את הפתק על שאריות השיש המנופץ שבמטבח.

נתנאל ברקן יצא מן החושך של הוילה, לעבר פנסי הרחוב המואר. עלה על מכוניתו המיושנת ונסע כשחיוך של סיפוק על פניו לעבר הצריף העלוב בדרום תל אביב, אותו שכר מזה שנתיים.

"הו, הו" חייך הבחור "הצריף שלי נראה כמו ארמון בהשוואה לוילה של גולניק הרשע, שאין לי שום מילה טובה לומר עליו".

* * *

איך נוהגים לומר חכמי צפת: סוף גנב לתליה.

הפשע כידוע לא משתלם. חלפו עוד 11 שנים לא פשוטות על נתנאל ברקן. שמו בעולם הפשע אומנם קנה לו מהלכים ופירסום רב, אך גם המשטרה שמה עליו עין, והמתינה להזדמנות מתאימה כדי להניח ידה עליו. לבלשי המשטרה יש סבלנות, הם צוברים נתון ועוד נתון, רסיס מידע לרסיס מידע. הם גובים עדויות, ומצרפים עדות לחברתה.

בלילה אחד סגרירי ואפלולי הסתיימה באחת הקריירה הסואנת של נתנאל כשודד ופורץ מתוחכם. בעודו נם את שנתו באותו צריף רעוע, פרצו לדירתו השוטרים, הניחו אזיקים בידיו ורגליו, והשליכו אותו לתא המעצר כמו שק תפוחי-אדמה.

בשעה שמונה בבוקר, המום, רועד מקור ורעב, ניצב נתנאל ברקן מול השופט ושמע מפי התובע המשטרתי עלילות מעלילות שונות על "תרומתו" לעולם הפשע.

שלוש שנות בילוש וחקירה מאומצת, הניבו תיק פלילי דשן ועגום, ליתום בן ה- 32 שחוץ מעצמו, הצריף הרעוע שלו (שבשכירות) וכעס על דוד אחד שנעלם מחייו, אין לו שומדבר בחייו.

הוא נעמד מול השופט בעיניים כבויות מהן נשקף עצב עמוק וחוסר אונים, ואפילו לא ביקש עורך דין. הוא איננו יודע מאין הוא שאב את תעצומות הנפש שלו, מן היתמות אולי, או מן העצב הענק שאפף את עולמו, ואמר לשופט את המילים הבאות: "כבוד השופט, אני מודה בכל סעיפי האישום. הכל נכון, מן המילה הראשונה ועד האחרונה. אני לא רוצה שום עורך דין שיסנגר עלי. אני גנב ופושע, ואני מעדיף לשבת בבית הסוהר הרבה שנים, על פני החיים הסרוחים שלי, כגנב עלוב נפש, בלי הווה ובלי עתיד".

השופט רענן שניידר נדהם. מזה 30 שנה שהוא שופט, ומעולם הוא לא נתקל בפושע שמודה בכל סעיפים האישום, ולא מבקש עורך דין.

"סלח לי איש צעיר" שאל השופט "אולי אינך רוצה עורך דין, אבל אין לך איזה חבר ידיד, או קרוב משפחה שיתן עליך עדות אופי, מילה טובה…".

נתנאל ברקן הרים זוג עיניים חומות לעבר השופט ואמר: "כבוד השופט, אני כלב בודד בעולם, אומלל ועזוב. אני יתום מגיל 9, ללא הורים, ללא אחים, לא סבא וסבתא, גדלתי בפנימיה עד גיל 18. אין לי שום מושג מה זה משפחה, אין מי שיתן עלי עדות אופי, כי אין מי שמכיר אותי, ואין לי גם אופי. אין לי מושג מה זה חיבוק של אבא, או אמא, או אח. כבוד השופט, אתה רואה מול עיניך תולעת רמוסה. שבר כלי. ואני לא מבקש רחמים. אל תרחם עלי כבוד השופט, שים אותי במקום שהכי נכון שגנבים יהיו בו".

השופט שניידר הרגיש שדמעה קטנה רוצה לברוח לו מן העין, הוא לא היה מורגל במונולוגים חוצבים כאלה, שיוצאים מפיהם של עבריינים. באמת שלא.

* * *

השופט שניידר הבין שיש לפניו פרוייקט לא פשוט. על פי חומרת העבירות וכמותן, נתנאל ברקן יכול להישלח לפחות לשלוש שנים בכלא, להינמק שם, ולצאת פושע יותר מדופלם. זה מחד, אך מאידך נסיונו רב השנים של השופט דקר את מצפונו כאומר לו: הלו שניידר, זה לא פושע רגיל, זה לא עוד עבריין צעצוע שיוצא ונכנס לבתי הכלא ולא מתרגש. עומד מולך אדם מרוסק, מודה על חטא, מיואש, אבל עם אישיות מיוחדת שעם השקעה קטנה עשוי לעמוד על הרגליים ולצאת ממעגל הפשע. כן רענן, תביט בעיניו, העיניים משדרות מצוקה, אבל גם כנות וישרות פנימית בשילוב של זעקה מפלחת גלקסיות: הצילו!!!

השופט שניידר ניגב בהיחבא את הדמעה העקשנית ובקול נחרץ אמר לנתנאל ברקן השפוף: "כן חביבי, אני אשלח אותך למקום שלשם שולחים גנבים ופורצים מן הסוג שלך. ברשותך או שלא ברשותך, עם הסכמת התובע או ללא הסכמתו, אני מבקש לשלוח אותך לשיקום נסיוני בן שנה באחד מקיבוצי בקעת הירדן".

התובע ניסה להשחיל מילה, אבל שניידר בשלו: "התובע עדיין צעיר וחסר נסיון, ואני, מה לעשות, סוס משפטי קשיש ועתיר הסטוריות ומעשיות. התובע יאמין לי שמר ברקן אחרי תוכנית שיקום בקיבוץ, יעלה על דרך המלך, אבל כמובן תחת פיקוח קצין מבחן".

השופט שניידר לא נולד נביא, וגם אביו לא היה נביא, אבל הוא היה הראשון שקרא את זעקת ה"הצילו" של נתנאל ברקן, וידע בדיוק על מה הוא מדבר.

* * *

"שדות הבקעה" היה קיבוץ פסטורלי שתושביו רדומים למדי אך נינוחים ומסבירי פנים. מזכיר המשק גילי בלומנטל קידם את פניו של נתנאל במאור פנים בליווי טפיחה חביבה על השכם "יש לנו – נתנאל היקר – הרבה מה להציע לך. עבודה ברפת, בלול, בפלחה, במאפייה, בכוורת. רק תבחר. אתה עושה עלי רושם של בחור רציני, ואין לי ספק שתצליח בכל תחום שתבחר".

"אני מעדיף לעבוד עם בהמות" – הפטיר נתנאל – "העולם הזה מורכב מאנשים רעים וכפויי טובה, אני לא מאמין שהפרות בקיבוץ שלכם יחפשו את רעתי… ההיפך דומני שהן יעריכו את עבודתי למענן".

נתנאל ברקן הגנב התל-אביבי המדופלם לשעבר, מצא את עולמו החדש, תחת עטיני הפרות הגדושים חלב חם ועסיסי, תוך צעידה רגלית בין מכון החליבה למחסני החציר. נעול מגפי עבודה שחורות הוא פתח יום עבודה משש בבוקר עד שש בערב. מאכיל ומשקה עגלים קטנים בני יומם, מסייע למבכירות להמליט, ובקיצור, חי ונושם משמרות על גבי משמרות עם הפרות. מאוהב בהן עד תמצית דמו. גניבות? הס מלהזכיר. חלפה שנה, חלפו שנתיים, שלוש, חמש. נתנאל ברקן הוא קיבוצניק לכל דבר, מכור לרפת עד תנוכי אוזניו. קצין המבחן כבר שייך להסטוריה. הגנב הפך לרפתן מיומן וחרוץ.

אבל עמוק בלב, קיננה עדיין אותה שנאה טורדנית ועיקשת, לדוד שלו, שהזניח אותו מר שמואל גולניק, איש העסקים שנעלם מחייו לפני כ- 30 שנה ולא נתן שום סימן. נכון, נתנאל כבר אינו עבריין מסוכן, אבל הכתם המרגיז הזה לא מצליח להתכבס מליבו.

* * *

יום אחד הגיע לרפת בקיבוץ ר' מוטק'ה צימרמן. איש חסיד ויז'ניץ', חביב להפליא, בריא גוף, עם זוג עיניים מלטפות. "אני מהרבנות הראשית, באתי לבדוק שאתם נערכים לקראת חג הפסח… אתה מבין אדון נתנאל, אסור שהפרות יאכלו חמץ…".

אחרי דקותיים של משפטי הכרות התיישבו מוטק'ה ונתנאל על המדרגות במכון החליבה, עם שני כוסות קפה שחור והחלו לשוחח. נתנאל הרגיש שמוטק'ה צימרמן יונק ממנו את סיפור חייו באמצעות עיניו המלטפות. והוא סיפר הכל. על היתמות בגיל תשע, על הסבתא האומללה שנפטרה מצער, על עולם הפשע, ועל השינאה לדודו שמואל גולניק, שנעלם לו 30 שנה.

"ודע לך מוטק'ה, גם כאן בקיבוץ אני סמרטוט. אני כמו פרה חולבת. עובד כמו חמור, לא נח לרגע בשביל חדר קטן ושלוש ארוחות ביום. לא נשוי, לא שווה קליפת השום. כן, ברוך השם, אני לא פושע… אבל את הגולניק הזה אני כנראה אשנא עד יומי האחרון".

בפגישה השלישית ביניהם מוטק'ה צימרמן הציע הצעה מפתה. "שמע נתנאל, בוא והתלווה אלי לטיול מיוחד באירופה. נפקוד שם קברי צדיקים. אכיר לך את היהדות הנפלאה דרך הקברים".

קברים? פער נתנאל את פיו.

"כן, אני מבטיח לך שאתה תקבל זווית אחרת ובריאה יותר לחיים".

אחרי חודש הם עלו למטוס.

* * *

הטיול הקסום נמשך 10 ימים. הם ביקרו ברוסיה, בליטא, בפולין, בגרמניה, באוקראינה. נסעו מאות קילומטרים ביום. מוטק'ה צימרמן הישקה את נתנאל בסיפורי צדיקים במסה אדירה של מפלי הניאגרה. מהמהר"ל, לגאון מוילנא, לחפץ חיים, רב נחמן מברסלב, הבעל שם טוב. כל גדולי הדורות.

"הגענו לברדיצ'וב" אמר מוטק'ה לנתנאל "כאן קבור יהודי ענק, רב עצום, תלמיד חכם מובהק שקיבל את התואר "סנגורם של ישראל". יהודי שהיתה לו עין טובה על כל אדם, אפילו על הפושעים הגרועים ביותר. אם הוא ראה עגלון עטור טלית ותפילין מחליף גלגל באמצע התפילה, הוא היה פונה לקב"ה ואומר: ריבונו של עולם, ראה איזה יהודים נפלאים יש בעולמך. גם כאשר הם עסוקים בהחלפת גלגל בעגלה, הם עסוקים בתפילה…

"הסניגור המופלא הזה" הדגיש מוטק'ה באוזני הקיבוצניק המשתומם.

"ראה יהודי אוכל ביום כיפור ושאלו, כבודו שכח שיום כיפור היום?

"לא השיב היהודי, לא שכחתי.

"אז אולי כבודו שכח שהיום זה צום, ולא אוכלים…?

"לא, השיב היהודי, אני יודע שצום היום ולא אוכלים.

"אז אולי כבודו חולה וחייב לאכול מפני פיקוח נפש?

"לא, השיב היהודי, אני בריא ויודע שכיפור הוא צום ולמרות הכל אני אוכל…

"הא, קפץ נתנאל ממקומו, כאן בחיים לא יוכל הרב מברדיצ'וב למצוא סנגוריה… זה אבוד. איזה סוג סנגוריה יוכל הרב לוי יצחק להביא לנו…

"יקירי הקיבוצניק המתוק, הסכת ושמע. סנגורם של ישראל הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, תראה איזה יהודי נפלא ומורם מעם. הוא יודע שיום כיפור הוא יום צום. הוא יודע שאסור לאכול, והוא לא חולה, והוא אוכל, אבל דבר שקר לא יוציא מפיו. הוא דובר אמת לאמיתה… האמת היא נר לרגליו אך איזו מעלה נשגבה יש לו…".

מוטק'ה סיפר לו עוד כמה סיפורי סנגוריה, על עינו הטובה של הרב מברדיצ'וב.

נתנאל השתתק. הוא ניגש לציונו של "הסניגור" וליטפו באצבעותיו. בחוץ השתוללה סופת גשמים. מוטק'ה ניצב בפינת האוהל וקרא תהילים.

נתנאל התיישב ליד מצבת השיש עליה חרוט: "פ.נ. סניגורם של ישראל", הוציא את פנקסו ורשם: "כבוד הרב מברדיצ'וב, אתה כנראה לא איש, אתה מלאך. יש לך עין טובה ומבט חיובי על כל מצב של יהודי, אפילו אם הוא גרוע שבגרועים. שמי נתנאל ברקן, אני יהודי עקור משורשי. אני יתום, וגנב, וקיבוצניק, ומבולבל. אינני מוצא את מקומי בעולם; והנורא מכל – אני שונא את שאר-בשרי היחיד שיש לי, הדוד שלי שמואל גולניק שנטש אותי כבר 30 שנה. אתה הסניגור הגדול, אתה החכם, אנא, אני מתחנן בפניך, עשה שאמצא סנגוריה עליו. אינני יכול לחיות עם השינאה אליו. אני מרגיש שהיא פוגעת לי בחיים. עוצרת אותי. מעכבת את מזלי. כבוד הרב, אני מאמין שנשמתך כאן לצידי, ולכן אני כותב לך מילים אלו בלב שבור ובוכה. תשפיע עלי מן הסנגוריה שלך, מן האהבה הטובה והפשוטה שיש לך לכל אדם, כדי שאגמל מן הטראומה השינאתית שלי לשמואל גולניק. אנא! אנא! בבקשה!!!".

הוא הטמין את הפתק בין אלפי הפתקים בין חרכי המצבה.

נתנאל ברקן הניח את ראשו על הקבר של המלאך מברדיצ'וב ובכה ובכה ובכה, יותר מהגשם האוקראיני שצלף על העצים והשדות.

* * *

מוטק'ה צימרמן ונתנאל ברקן יצאו מציונו של "סנגורם של ישראל" לעבר החורף הכבד, שעטו לכוון נמל התעופה של קייב בירת אוקראינה ומשם במטוס אחרי שעתיים וארבעים דקות הם נחתו בנתב"ג.

"מוטק'ה יקירי" אמר נתנאל לפני הנחיתה "אני מודה לך על הזכות המופלאה שזיכית אותי להכיר גדולי עולם שהמוסר שלהם חובק עולמות… אבל אני מרגיש שרק אחד מהם ממש נגע לליבי… האישיות הקורנת שלו עדיין זורמת לי במחזור הדם… אני נורא רוצה להידמות לו….".

"כן" הפטיר צימרמן "זה בוודאי סנגורם של ישראל".

"כן, נכון…".

"ובכן נתנאל, יש לי הפתעה קטנה בשבילך" ניצת זיק מסתורי בעיניו של מוטק'ה צימרמן "אנחנו לא ניפרד בנתב"ג אנחנו נוסעים".

"לעוד קבר של צדיק בישראל?

"נכון יקירי. אנחנו נוסעים לציונו של בנימין בן יעקב ליד כפר סבא, אבל זו תהיה רק תחנת ביניים לעוד מעשה חסד שחובה עלינו לעשות".

 * * *

שעה אחרי הנחיתה נעצרה מונית מול ציונו של בנימין.

מוטק'ה צימרמן: "דע לך נתנאל, בנימין בן יעקב, צעיר בניו של יעקב אבינו, קרא לעשרת בניו שמות שאיפיינו ואיזכרו לטובה את אחיו הגדול יוסף שנמכר על ידי אחיו לישמעאלים והורד מצריימה. בנימין ערג אחרי אחיו, אהבו אהבת-נפש וידע והאמין שאחיו הצדיק לא חטא מעולם כנגד אחיו. לא היה סניגור גדול כמו בנימין על אחיו הבוגר. וכשהם נפגשו מאוחר יותר הם בכו איש על צוואר אחיו באהבה עצומה פולחת דורות. יוסף היה נרגש מגעגועיו של אחיו, ומעינו הטובה כלפיו, והאחווה הזו שכולה ראייה טובה וכף זכות איש לרעהו, זיכתה את שניהם שבחלקם, בנחלתם, יבנו המשכן, ובית המקדש… עכשיו נתנאל אקח אותך למקום נחמד אשר אחת לשבוע אני פוקד אותו ועושה חסד עם אנשים שזקוקים לחמימות".

בפאתי כפר סבא ניצב לו בית האבות "שיבה טובה" של ההסתדרות הכללית. מבנה פשוט בן ארבע קומות, עם מסדרונות ארוכים, ובחצר מדשאה קטנה, שישה ספסלים ושלוש ממטרות מסתובבות.

"מה אתה עושה כאן בדיוק, לא הבנתי" שאל נתנאל.

"יש מספר קשישים שזקוקים לתשומת לב. אני משוחח איתם, דורש להם כמה דברי תורה, שר להם כמה שירים חסידיים, ובקיצור משתדל להוסיף שמחה ואור לחייהם".

מוטק'ה צימרמן לחץ על כפתור מס' שלוש. הם יצאו מן המעלית ונכנסו ללובי רחב. כשלושים קשישים סיעודיים קידמו את פניו של מוטק'ה בחיוך ובקריאות צהלה.

"יופי מוטק'ה, סוף סוף רואים אותך!

"איפה היית מוטק'ה, אנחנו נמות טרם זמננו בלי פרשת השבוע.

"היידה מוטק'ה, רוצים ללמוד עוד שיר חסידי חדש!

מוטק'ה התיישב במרכז הלובי וסקר את הקשישים בעיניו המלטפות, הוא נשם עמוקות והחל לזמר: "כאייל תערוג… על אפיקי מים". הקשישים הצטרפו למקהלה ואט אט הפך הלובי לקונצרט חסידי מהמם, כאשר מן החדרים מצטרפים עוד ועוד זקנים סיעודיים, חלקם מחוברים למכשירי הנשמה.

נתנאל הביט בהם מוקסם. שבה את ליבו קשיש ישוב על כסא גלגלים, עיוור, עיניו מכוסות במשקפי שמש שהפליא לזמר יותר מכולם, למרות נשימתו הכבדה, וחירחורים שנשמעו מריאותיו מפעם לפעם. הזקן תופף קלות על ברכיו, זקף ראשו והרים קולו עד גנזי מרומים.

"כן נפשי תערוג… אליך אלוקים".

מוטק'ה צימרמן הבחין שעיניו של נתנאל תקועות בעיוור המזמר וסימן לו: שב לידו, שוחח איתו.

נתנאל: אתה שר נפלא.

העיוור: חוץ מלשיר אני חתיכת בשר בלי תועלת.

נתנאל: למה אתה ממעיט בערך עצמך, אתה נראה לי אדם רוחני, יש לך יראת-שמים…

העיוור: את מעט יראת-השמים שיש בי, קיבלתי מאוחר מאד. אם הייתי זוכה בה מוקדם יותר, אולי היו חיי מוארים ובריאים ולא חשוכים וחולים… אני איש מוכה ועצוב ידידי הצעיר.

נתנאל: חבל לדבר בצורה פסימית ושחורה, למד את עצמך לסנגר על עצמך ועל חייך, אם תרצה אספר לך על יהודי קדוש שכינו אותו "סניגורם של ישראל" רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

וכך נמשכה לה שיחת אמונה חמימה בין נתנאל לבין הקשיש העיוור.

נתנאל: גם אני עברתי לא מעט טרגדיות בחיי, אבל ברוך השם, אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה.

העיוור: ספר לי על חייך, בוא נעשה השוואה בין הטרגדיה הקטנה שלך, לטרגדיה הנוראה שלי… ובכלל מה שמך חביבי.

נתנאל: נתנאל, נתנאל ברקן… אני גר בקיבוץ "שדות הבקעה" מזה חמש שנים.

ומכאן ואילך פרש נתנאל את סיפור חייו הנורא. יתמות מהוריו בגיל 9, סבתא שמתה מיד אחר כך, חיים קשים בפנימיה, הכניסה לעולם הפשע, השופט שניידר ששלח אותו לשיקום עם פרות בקיבוץ "עד היום, עד עכשיו, אני יתום, בלי משפחה, בלי אשה, בלי ילדים, עם נסיון לבער את השינאה לדוד שלי שמואל גולניק שנעלם לי 30 שנה…".

רק עכשיו הבחין נתנאל שהעיוור בוכה מסיפורו, בוכה ומחרחר.

"הסיפור שלך נתנאל באמת שובר לבבות. אני בוכה ממנו כי הוא שובר גם את לבי. אתה יודע, פעם מוטק'ה צימרמן לימד אותנו, שהיהודים ערבים זה לזה. הם כמו גוף אחד גדול, וכשכואב ליהודי אחד זה צריך להכאיב גם לשני. כמו כן אדם שכואבת לו אצבע, אז כל הגוף סובל… וכשאני שומע שאדם צעיר כמוך ראה המון יתמות ויסורים בחייו, זה משפיע גם עלי… בעיקר שגם אני אשם לא מעט בטרגדיה האישית שלך…".

"אתה לא אשם" חייך נתנאל לעבר בן שיחו וליטף את ידו "אתה פשוט יהודי רגיש עם נשמה גדולה, שמסוגל להזדהות עם צער הזולת… גם אותי לימד אדון צימרמן שלדבר הזה קוראים 'נושא בעול עם חברו'… אל תרגיש אשם ידידי… אולי נמשיך לשיר…?".

"אני אשם! אני אשם!" צעק הישיש. "אולי לא השתדלתי בשבילך מספיק".

נתנאל הביט בו נדהם.

"אני שמואל גולניק, נתנאל. הבט בי היטב. אני איש עיוור קרוב ל- 30 שנה, חולה סכרת ושבור באגן הירכיים. השינאה שלך לא הוסיפה לי דבר… היא בוודאי הוסיפה שמן למדורת צרותי.

נתנאל פער פיו מתמהון: אתה דודי שמואל גולניק?

"כן יקירי, כיום אני בן 75… וקרוב למחצית שנותי אני שבר כלי…

נתנאל הרגיש שרחמים עצומים מציפים את ליבו וכליותיו. את האיש האומלל הזה הוא שנא ותיעב ואולי כל השינאה הזו היתה לחינם. הוא כבר לא עשיר, לא איש עסקים, חולה ואומלל אמיתי.

"ובכן, כששוחחנו בטלפון לפני כ- 30 שנה, כשהיית יתום שבור ורצוץ בן 9, היה זה דקות ספורות לפני שהייתי צריך לעלות על מטוס ולהימלט לדרום אמריקה. העסקים שלי כאן בארץ היו לא כשרים בלשון המעטה, והייתי מאויים על ידי גורמים פליליים מסוכנים. לכן הייתי קצר-רוח ומבוהל וטרקתי את הטלפון בפניך, אבל האמן לי, התכוונתי לחזור אליך וללוות אותך בהמשך חייך, אבל אלוקים חשב אחרת. הגעתי כתייר נמלט לדרום אמריקה, אבל שונאי רדפו אותי יומם ולילה. איבדתי נכס אחרי נכס כדי לממן את בריחותי. חסכונותי אבדו, וכל עסקי היבוא שלי פשטו רגל. יום אחד אחרי חמש שנים הם תפשו אותי, נתנאל, ואת התוצאה אתה רואה לנגד עיניך, עיוור ונכה. תקופה ארוכה הייתי חסר הכרה, נע ונד בין בתי חולים בארה"ב וקנדה. תקופה ארוכה חיפשתי את נפשי למות. לא היה לי כוח פיזי ולא כוח נפשי לאתר אותך. חייתי בנסיון לשקם את חיי. לא נישאתי מעולם, כי מי רוצה להתחתן עם שבר כלי חסר כל???

מוטק'ה צימרמן התיישב סמוך לשניים.

"לפני כשנה כשהייתי בבית חולים סיעודי בקנדה, הגיע אלי החסיד מוטק'ה צימרמן. הנשמה הטובה הזו, עשתה את כל הסידורים להביאני כאן, למות בישראל. הוא הכניס בי תקווה, הכניס בי אמונה בבורא עולם שהכל לטובה. לפני מספר חודשים סיפרתי לו עליך. היה זה סוד ששמרתי בליבי 30 שנה. יש לי אחיין יתום, אמרתי למוטק'ה, הוא כבר כמעט בן 40, אנא חפש לי אותו, מצא אותו, אני רוצה לחבק אותו, לבקש את סליחתו, להגיד לו שהדוד שמואל גולניק מתנצל, ושתסלח לי, כי הקב"ה הוא זה שמנע ממני – עקב חשבונותיו העלומים – מלהגיע אליך. אתה סולח לי נתנאל? אתה כבר לא שונא אותי?".

חיבוק ארוך רווי דמע ובכי עצור, בין האחיין והדוד שסגרו מעגל.

עיניו המלטפות של מוטק'ה צימרמן חייכו במשובה לנוכח הקשר המשפחתי החדש.

"אמרת לי שאתה בא מן הרבנות הראשית לבדוק שהפרות בקיבוץ לא אוכלות חמץ לפני חג הפסח…" פרץ נתנאל בצחוק.

* * *

חצי שנה אחר כך נפטר שמואל גולניק. במשך אותם שישה חודשים פקד נתנאל את מעונו פעמיים בשבוע והנעים את זמנו. לאחר הלוויה פנה לנתנאל איש נשוא פנים הגיש לו מעטפה ואמר: "אני עורך דינו של מר גולניק, קרא מה כתוב כאן".

"נתנאל אחייני האהוב. נכס אחד נותר לי מכל עמלי בעולם הזה. וילה בכפר שמריהו. עורך הדין מנחם צור-נתן, מטפל בצו-הירושה. אתה אהובי, אתה היורש. ושוב סלח לי, אוהב אותך – שמואל".

כשנכנס נתנאל לוילה, הוא לא האמין למראה עיניו. הכל היה שם עזוב, זנוח, שבור ומנופץ. "זו העבודה שלי… אני עשיתי נזק לוילה הזו כנקמה… גולניק לא הגיע אליה מעולם מאז ברח מן הארץ. במו ידי הרסתי מתנה שחיכתה לי".

הוא נכנס למטבח, ושם על שאריות השיש המנופץ הוא הבחין בפתק קטן ומצהיב עליו כתוב "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך".

נתנאל הצמיד את הפתק לחזהו ולחש: "דוד שמואל, כתבתי את המשפט הזה בציניות אכזרית לפני כ- 20 שנה… מתוך כוונה להשפיל ולהעליב אותך. עכשיו אחרי שהכרנו, אחרי שלמדתי את הסנגוריה עליך, אני רוצה לומר לך דוד שמואל שאני מתכוון לכל מילה, אני באמת אוהב אותך. אני אומנם יתום, אבל למדתי סנגוריה מה היא…".

* * *

נתנאל עזב את הקיבוץ, נשא אשה והקים משפחה אותה שיכן בוילה של שמואל גולניק. פעם בשבוע הוא נוסע לבית האבות ומנעים את זמנם של הקשישים. את הפתק ההוא, הוא שומר עמוק בארנק ומדי פעם מציץ בו בעין דומעת. הפתק הזה, ללא ספק, הוא ספר המוסר הכי משפיע שהוא כתב, וקרא, עודו עלי אדמות.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

זוג מן הפתקים

ועכשיו לחתונה בקיבוץ.

ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים.

מי ומי המברכים?

מזכיר המשק למשל, יו"ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.

הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ "טללי שחר" לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.

* * *

אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עדכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו "בוקר טוב" זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה.

במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצנה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.

* * *

וישא משלו ר' שמיל ויאמר: "קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמק'ה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

"לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמק'ה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל.

כן. ענינו לו.

היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו"ר שלי זצ"ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו… כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמק'ה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמק'ה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמק'ה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ, ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמק'ה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

"הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

"הייתי המום" סיפר שמיל "אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

"חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו".

שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.

"לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ "טללי שחר". עד כאן.

"איתן ומיכל מזל טוב לכם!" קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. "הפתק הזה שבידי נכתב ע"י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה"ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול… אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר… נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים".

החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: "אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה… איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?".

כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.

* * *

שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.

איתן נישק את המצבה ואמר "כבוד האדמו"ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ".

ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות "תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה". היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

לא מבינה מה מתפללים

היי שלום כבוד הרב
אני מעוניינת להתחזק ואחד הדברים שאני הכי לא מבינה בהם זה עניין התפילות. איזה תפילות אני אמורה להתפלל ומתי?
תודה

 

שלום רב לך
אשרייך שאת זוכה להתחזק ולהתקרב עוד ועוד לבורא העולם שבחר בנו להיות ילדיו ונתן רק לנו את התורה והמצוות היפות.
אנסה להסביר לך מעט על ענין התפילה כדי שתדעי טוב איך להתפלל.
הקדוש ברוך הוא ציווה שכל אדם מישראל יתפלל לפניו לכל הפחות פעם אחת ביום, ובעצם מן התורה היה מספיק שנעמוד בצד פעם אחת במשך היום ונודה לו על שבראנו ונתפלל אליו שישמור עלינו, אך מאחר שראו אנשי כנסת הגדולה לאחר הגלות שאנשים ערבבו את לשונות העמים בתפילה תיקנו נוסח קבוע לתפילה, כמו כן תיקנו זמנים קבועים, שחרית מנחה וערבית.
אשה אינה חייבת להתפלל את כל התפילות היא יכולה להתפלל שחרית ומנחה, וכשיש לה פנאי טוב יהיה אם תתפלל גם ערבית, את נוסחאות התפילה תוכלי לקרוא בכל סידור שנוח לך להשתמש בו.

ואשלח לך כמה קישורים למאמרים בענין התפילה שיעזרו לך להבין את תוכנה ומטרתה.

1. כאן תוכל לקרוא על סדר התפילה.
2. כאן תוכלי לקרוא על צורת התפילה.
כמו כן כדאי לך לקרוא כאן  וכאן.

הרבה הרבה הצלחה בהמשך הדרך

מתי צריך להתפלל לאלוקים? ואיך עושים את זה ?

מאת: יעקב לוסטיג

 

התפילה היא אחת המצוות הכי חשובות בסדר היום של היהודי. דרך התפילה מחבר היהודי את עצמו עם הקדוש ברוך הוא, לומד לדבר אליו כמו שבן מדבר עם אביו, לבקש על צרכיו הרוחניים והגשמיים, ואסור לשכוח להתפלל גם על הזולת.

אבל איך עושים את זה בפועל? כמה פעמים ביום צריך להתפלל, ומה מתפללים בכל פעם?

ובכן, יהודי צריך להתפלל שלוש פעמים ביום. תפילת ערבית מתפללים אחרי צאת הכוכבים, כשהשמים משחירים וחושך מכסה את היקום. אפשר להתפלל ערבית גם קצת לפני שתרד החשכה, אבל בכזה מקרה צריך לקרוא קריאת שמע פעם נוספת מאוחר יותר. תפילת ערבית אפשר להתפלל עד שיאיר הבוקר, אבל את קריאת שמע שאומרים בערב צריך לומר לפני חצות הלילה.

התפילה השנייה ביממה היא תפילת הבוקר – תפילת שחרית. אפשר להתחיל להתפלל כשהשמים מאירים ואפשר לזהות אנשים ברחוב באמצעות אור השמש. את תפילת העמידה (תפילת שמנה עשרה) עדיף להתפלל רק כשכבר אפשר לראות את קצהו כדור החמה בעצמו, ולא לפני כן. זמן התפילה הוא עד ארבע שעות אחרי זריחת החמה, ומי שלא הצליח להתפלל בזמן זה, יכול להתפלל עד חצות היום.

התפילה השלישית היא תפילת מנחה ואותה אפשר להתפלל החל מחצי שעה אחרי חצות היום, ועד שתשקע החמה.

מומלץ לקנות לוח שנה או להוריד מהאינטרנט לוח שבו אפשר לראות את זמני היום השונים, כמו שעת זריחת החמה, שעת השקיעה, השעה שבה חל חצות היום והלילה ועוד. הזמנים הללו משתנים מדי יום בגלל שינוי העונות, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם.

כל אחת משלושת התפילות הללו מורכבת ממספר חלקים, כשתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) היא החלק העיקרי של התפילה, ולכן מתפללים אותה בעמידה, עם רגליים צמודות, עם הפנים לכיוון ירושלים (מי שנמצא בירושלים מכוון את פניו לכיוון הר הבית) ואסור להפסיק בתפילה זו אפילו כדי לרמוז משהו או לסמס בנייד.

בתפילת שחרית ובתפילת ערבית אומרים גם את 'קריאת שמע' לפני תפילת העמידה. זו מצווה בפני עצמה לומר קריאת שמע, וחכמים תיקנו שנצמיד אותה לתפילת העמידה, אך בתפילת מנחה אין צורך לומר קריאת שמע.

החיוב להתפלל שלוש תפילות מדי יום הוא חיוב לגברים. פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם נשים חייבות גם הן בתפילה כמו הגברים, ורבים מפוסקי ההלכה סבורים שנשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת כל יום, והן יכולות לבחור איזו מהן שירצו. כמובן שאשה שיש לה אפשרות ואינה מטופלת בילדים קטנים, ראוי וכדאי שתתפלל את כל שלושת התפילות.

***

בשבת, בראש חודש ובחגים מוסיפים תפילה רביעית שנקראת 'תפילת מוסף' או 'תפילת המוספין'. את התפילה הזאת מתפללים בדרך כלל בצמוד לתפילת שחרית, והיא באה בגלל 'קרבן מוסף' שהיו מקריבים בבית המקדש בחגים, בשבתות ובראשי חודשים, בנוסף על 'קרבן התמיד' שהיו מקריבים מדי יום.

***

חשוב לזכור שהתפילה היא בעצם המהות שלה זמן קבוע שבו אדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא, שופך לפניו את לבו, מודה לו על הטובות שגמל עמו עד עתה, ומבקש שימשיך לעשות לו טוב גם בעתיד. לכן יש להזהר שלא ליפול חלילה למצב של הרגל ושגרה בתפילה, כשהשפתיים מלמלות את המילים, אבל הלב והראש נמצאים במקום אחר.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא שלמרות שחכמנו זכרונם לברכה תיקנו לנו שלוש תפילות בכל יום, אנחנו יכולים להוסיף על התפילות הללו גם תפילות פרטיות משל עצמנו. אפשר להתפלל על כל דבר, אפשר להתפלל שהבוס יאהב את העבודה שהכנתי לפי בקשתו, אפשר להתפלל שהילדים יהיו יותר ממושמעים ויכבדו את ההורים, אפשר להתפלל שנספיק להגיע בזמן לרציף כדי שלא נאחר את הרכבת ועוד. שום בקשה אינה קטנה מדי, כי הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לשמוע את התפילות שלנו, הן גורמות לו לנחת רוח גדולה, והוא אוהב את מי שמבקש ממנו על כל דבר, קטן או גדול.

אז למה אנחנו מחכים?

בואו נתחיל להתפלל!

דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות

"אני מרדכי אוחיון, בן 39. החיים שלי היו תמיד כמו כל אדם מן השורה. שזה אומר בית ספר יסודי חילוני לגמרי, בית ספר תיכון, שסיימתי בו 13 שנים עם תעודה של טכנאי חשמל, ולאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי. שירתי 3 שנים. ובתקופה הזאת התוודעתי לחיי הרוח. אני באתי ממשפחה מסורתית, דתית, שמרנו שבת. אבל אף פעם לא לקחתי את זה כדרך חיים. לא ראיתי צורך לחיות על פי כל כללי ההלכה. שמרנו שבת, והכל, ברכנו ברכת המזון,  אבל לא היינו מחוייבים במאה אחוז להלכה.

"דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות. נתקלתי בכל מיני אנשים, ובסופו של תהליך, אחרי השחרור שלי, מצאתי את עצמי, ברוך ד', בישיבת אור החיים, שם למדתי כ-12 שנים. כמובן נשאתי, היום אני אברך בכולל  כבר 8 שנים, עם שלושה ילדים, שתי בנות חמודות וילד שנולד לי לפני שלושה שבועות. אתם פשוט לא יכולים לתאר לעצמכם, זה החיות שלי – אני מאושר. אני לא מוצא אפשרויות או אלטרנטיבות אחרות כדי להפיק את מרב הכוחות שיש בי.

"אני פה בכולל, מרגיש את הסיפוק,  את האושר שיש לי בעניים. זה ממש, זה ממש מחיה. מומלץ לכל אחד ואחד לנסות, אם לא בכולל, לפחות במסגרת של שיעורי ערב. במהלך השרות הצבאי שלי  הייתי הולך כל יום  לשיעורי ערב. היה לי רב שהתחברתי אליו, ובהמשך הדרך כשאדם מתחזק יותר והוא רואה את הנועם, את המתיקות של התורה, ומרגיש שזה האמת, ואין שום דרך אחרת".

  • מה היה הרגע שהחלטת שאתה רוצה יותר, אתה רוצה יותר תורה, אתה רוצה לשמור שבת כמו שאמרת, לפי כל כללי ההלכה, מה היה הרגע הזה ולמה הוא קרה?

"היה רב שהתקשרתי אליו , הייתי מדבר אתו, הייתי מתייעץ אתו על כל מיני נושאים. במשך הזמן -בתקופת כל השלוש שנים ששירתי הייתי חוזר כל יום הביתה, והייתי משתתף בשיעורי תורה. עצם המאור שבתורה זה מה שנתן לי את  הדחיפה הזאת , את ה"פוש" הזה –  באמת להגיע למשהו יותר עמוק יותר מאסיבי".

  • איך התורה נגעה בך כל כך – מה הרגשת?

"קודם כל הרגשתי שהתורה זה דבר שהוא ממלא את הנפש, ממלא  את כל החסכים שיש לך. פתאום הרגשת סיפוק .זה לא כמו פיצה שאתה אוכל,  8 דקות אתה אוכל וזהו, זה נגמר.

"אבל כשאתה יוצא משיעור תורה מחוזק, ואם אור בעניים, אתה אומר תשמע זה דבר שנשאר לך לנצח. אתה מרגיש את ההרגשה ואתה מרגיש את ההרגשה הזאת.

"עד היום אני מרגיש את ההרגשות האלו. כל שיעור תורה שנהניתי, כל חידוש שהתחדש לי, אבל כמובן זה עם הזמן, ההרגשה הזאת לא באה בפעם הראשונה שאתה לומד תורה".

  • תמיד היית שומר שבת, אבל בכל זאת, כשהחלטת שאתה "הולך על כל הקופה" השבתות שלך בוודאי השתנות. אתה יכול לספר על התחושה?

"תראה, שבת בצורה הטבעית שהיינו שומרים, היתה צורה רגילה  – לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור, כמובן עושים קידוש והכל –  והכל באווירה טובה .

"אבל כשהתוועדתי לכך שבשבת יש מעבר לזה, ששבת זה הקפדה על כל הלכות שבת, ואדם לפעמים זה נראה עליו כבד, פתאום הוא רואה ל"ט מלאכות, 39 מלאכות שבת- לא להדליק, לא פה ולא שם, ולא שם,  הוא פתאום מקבל איזה "נוקאאוט".  ת'שמע, זה גדול עלי…

"אבל שוב פעם, כשבן אדם עושה בהדרגה, וכמובן בהתייעצות עם רב  שינחה אותו בכל השלבים,  אז זה לא קשה…. הוא מעצמו כבר ירצה להוסיף  עליו גדרות וסייגים, וחומרות, וכל מיני דברים.

"החזון איש כותב שברגע שאדם מקפיד על ההלכה וכמובן על כל הכללים של ההלכה, עם כל החומרות של ההלכה, הוא פתאום נמשך אליה יותר, הוא מקיים אותה ביותר שמחה.  כשאדם נכנס לתורה והוא ממש מקיים אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אז התורה נכנסת בו, הוא מרגיש את האושר. זה נותן לו עוד תמריץ ועוד ועוד, כדי לעסוק בה ביתר שאת."

גויים שרוצים ללמוד תורה

אוהד אטינגר

 

בשונה מכל הדתות האחרות בעולם, הדת היהודית לא מנסה להכניס תחת כנפיה אנשים שלא נולדו כיהודים.

אם יגיע אדם לאימאם מוסלמי או לבישוף נוצרי, ויבקש להמיר את דתו לדתם, הם לא ישאלו אותו שאלות רבות, הטקס יבוצע בהקדם והמרת הדת תהיה מבחינתם מושלמת.

אבל ביהדות זה לא כך. אם יגיע גוי לרב ויבקש להתגייר, הוא ייתקל כמעט בסירוב. יסבירו לו שהוא לא חייב, לא צריך, שלא כדאי לו, ורק אם נראה שהוא מתעקש בכל לבו להצטרף ליהדות, נסכים לגייר אותו אחרי שישמור מצוות במשך חודשים ארוכים ויוכיח שהוא יודע מה המשמעות של הגיור, ועד כמה ההלכה מכתיבה את סדר יומו של היהודי בכל רגע נתון.

למרות שהגויים אינם מחויבים במצוות התורה, יש שבע מצוות ביהדות, שנאמרו במיוחד ל'בני נח', כלומר למי שאינם יהודים. המצוות הללו הן: האיסור לעבוד עבודה זרה, האיסור לבצע גילוי עריות, האיסור לרצוח אדם אחר, האיסור לגנוב, איסור לקלל את ה' יתברך, איסור לאכול 'אבר מן החי', והציווי להקים מערכת של בתי דין שישפטו בין אנשים.

בעשורים האחרונים מתרבות הקהילות שהוקמו ברחבי העולם, בהן חברים גויים שמאמינים בדץ משה וישראל, ובוחרים לקיים את שבע המצוות של בני נוח. חלקם רוצים אפילו לקיים יותר מצוות, ומגיעים בקביעות לשיעורי תורה. "אלוקים מדבר אליך בשפה שאתה מבין", אומרים רבים מהם כשהם פותחים את ספרי היהדות ומתיישבים ללמוד.

מעניין לקרוא את הפתיח למאמר שכתבה בנושא אילנה א. שטראוס מניו יורק, ושתורגם לעברית על ידי דפני קסל מ'הארץ':

"מאחורי הפודיום עמד אדם עם זקן קוצני, כיפה על ראשו, משקפיים עגולים על אפו, והרצה על פרשת השבוע באנפוף דרומי. הוא לא היה רב. הוא אפילו לא היה יהודי. מולו ישב קהל של כ-20 איש, מסודר בשורות, והקשיב בתשומת לב. מקצתם לבשו כיסויי ראש ושמלות שמתאימות לחתונה; אחרים נראו כאילו באו מהרחוב. איש אחד הציג לראווה קעקועי צוואר והרחבות אוזניים.

"הייתי האדם היהודי היחיד בחדר, אבל חוץ ממני, כולם היו שם כדי ללמוד תורה. אני הייתי שם כדי ללמוד אותם".

עשיתי קידוש. מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת!

אוהד אטינגר

לפני 17 שנה חזרתי בתשובה. אני מתגורר במבוא חורון, נשוי ואב לשלושה ילדים. אני עוסק בחינוך ונוער. לפני שחזרתי בתשובה שוטטתי בכל מיני עולמות, בשלב האחרון לפני שחזרתי בתשובה נכנסתי לעולם ההודי קצת, הייתי משקיע ביוגה, מדיטציות ועוד. זה פתח לי את הראש ואת הלב לרוחניות.

מתי היה הרגע שהחלטת להתקדם מהעולם ההוא לתורה ויהדות ולהתקרב לקודש ברוך הוא?

זה חלק מתהליך ארוך, אבל אחד הרגעים החשובים היה כשהייתי בשבת פרשת בראשית בבית הכנסת, לכבוד בר מצווה של קרוב משפחה. ישבתי שם בבית הכנסת כולי עטוף בכל מיני שאלים הודיים שעליהם רקומים שמות של עבודה זרה, והתחילו לקרוא בתורה. אני מקשיב , אני שומע "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אדם וחוה ונחשים ובלגנים ואני בשוק. אני אומר "וואו, איזה סיפור מדהים, אף פעם לא קראתי את זה".

"אני לא יודע בדיוק איך הגעתי להחלטה, אבל חזרתי מבית הכנסת כולי נפעם מהפרשה ואמרתי וואלה קראתי ספרים מהדת הזאת ומהדת הזאת מהעניין הזה ומהעניין ההוא אבל את זה לא קראתי, בסדר, למדתי בביה"ס מי זוכר את זה?!

הגעתי הביתה, הוצאתי תנ"ך, הסתכלתי עליו ונכנסתי ללחץ, כאילו איך אני אקרא את הספר הזה… ארוך. ועוד אותיות קטנות… אחותי או אבא שלי אמרו לי אפשר כל שבת לקרוא חלק ונכנסתי לקטע של פרשת שבוע. וזהו התחלתי לקרוא פרשת שבוע, כל שבת.

זה היה נקודה שבה התחלתי להיכנס לעולם התורה כשעוד אני לגמרי לא בכיוון, אבל מה רע לקרוא את הטקסט היפה, הקדום הזה, הנחמד הזה?!

ואז זה הוביל אותך לשיעורי תורה?

לא. האמת שלא. עברתי עוד… טסתי לחו"ל עם התנ"ך שאחותי קנתה לי ובדבקות בלתי מובנת התחלתי לקרוא כל שבת פרשת שבוע עם ההפטרה שלה, כשאני על חוף ים באיזה מקום אינדיאני לגמרי. יום אחד החלטתי שאני מתחיל לשמור שבת. לפתע פתאום. מאז התחלתי לשמור שבת.

איך היתה השבת הראשונה באמת?

היה מדהים. עשיתי קידוש, התקשרתי לארץ שיביאו לי טקסט של קידוש. עשיתי קידוש. מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת, משפחה של אינדיאנים כל שבת חיכו לקידוש שלי והיה חוויה מעניינת.

ושם כבר הצלחת לשמור שבת בצורה מוחלטת?

עוד לא ידעתי הלכות אבל התחלתי את המהלך וכשחזרתי לארץ יותר נכנסתי לעניין של תפילות ובכל התהליך הזה אבא שלי היה מאד חולה. בעצם כשהוא נפטר נאלצתי להגיד 'קדיש'. הסבירו לי שצריך ללכת לבית הכנסת, אז התחלתי ללכת לבית הכנסת, ושם כבר נפתחתי. הייתי הולך לשיעורים מדי פעם, בבית הכנסת, הסבירו לי איך מתפללים ועוד.

גיליתי שעד אז התפללתי לא טוב. הייתי מתפלל בבית לבד והייתי מתפלל שמונה עשרה עד שהיה כתוב 'ברכת כהנים' ואני לא כהן. אז שם הפסקתי… ואז אמרו לי לא, יש עוד איזה קטע קטן אחרי זה. זה היה ההתחלה.

אני מניח שבתהליך כשנכנסת יותר לעומק יש שלב של קשיים

תראה. כל השמירת שבת שלי היתה מאד הדרגתית. אני לא התחלתי מיד מקיום ההלכה לפרטי פרטים. שמירת השבת הראשונה שלי שם בים, זה היה מה שאני יודע על יהדות. לא מדליקים אש ולא נוסעים באוטו. הייתי עדין הולך לקנות דברים וכו'.

בגלל שכל התהליך היה מאד הדרגתי אז שבת למשל היה לי מאד כיף. ממש תענוג. הדבר שהכי היה קשה לי, אני זוכר, זה היה לשים ציצית. היה לי קשה. היה איזה חב"דניק שהייתי מתפלל איתו שהיה לו חנות לתשמישי קדושה והוא אמר לי "בא אני אביא לך ציצית" אמרתי לו "עזוב, למה צריך את זה, יש לי את השאלים שלי…". הוא אמר לי "לא, זה משהו טוב", השתכנעתי. הלכתי אתו, הוא הביא לי ציצית. אני זוכר, הלבשתי עלי את הציצית והרגשתי טוב עם זה. הוא אמר לי לברך… והרגשתי מצוין. הלכתי עם הציצית ופתאום ראיתי איזה חבר מגיע מרחוק. נכנסתי למן מצוקה כזאת.

מה אני עושה עכשיו. הוא יראה אותי עם ציצית, הוא יצחק עלי, מה אני הולך עם החוטים האלה המוזרים?! בקיצור, אני מתבייש לספר, אבל הורדתי אותה, קיפלתי אותה, שמתי בכיס ו… "מה המצב אחי, הכל בסדר?…" אחרי שהוא הלך שמתי אותה עלי ואחרי זה ישבתי עם עצמי בלילה, אני זוכר, וקלטתי שזה לא זה. מאז שמתי את הציצית בכיף.

איזה רגעים יהודיים בתחילת הדרך מילאו אותך בהכי הרבה סיפוק ואושר?

הקידוש בג'ונגל שם. הקידוש היה חזק. ותפילין, כשהייתי בג'ונגל היתה לי השתוקקות מטורפת להניח תפילין. לא יודע מאיפה זה בא. אין לי מושג. חיפשתי שם במקסיקו, לא מצאתי תפילין. כחזרתי הביתה, ההורים שלי אפילו לא ידעו שאני חוזר. הייתי כמה חודשים בחוץ לארץ. פותח את הדלת "אהלן אבא. אהלן אמא" הם שניהם מסתכלים לא יודעים מאיפה נפלתי להם. נכנסתי, "תגידי את יודעת איפה התפילין?" שניהם מסתכלים, וואי הילד השתגע, קודם נהיה אינדיאני אחרי זה נהיה הודי, עכשיו הוא מחפש את התפילין. הגעתי לתפילין, אני זוכר, הנחתי אותם…ווואיי….. איזה כייף. ישבתי איזה שלוש שעות ככה עם התפילין. זה היה חזק!

איך אתה מתאר את ההרגשה של היום ביחס של לפני 17 שנה?

אה. אני לא יודע איך לתאר לך. אני מאד שמח היום. מאד מחובר לעצמי. אני רואה אנשים שקשה להם נורא ואני מאד רוצה לעזור להם, להבין שהתורה והמצוות זה הדבר הכי מתוק, הכי נפלא. צריך להיות בחדווה עילאית כל הזמן. כל מי שלא נמצא שם ליבי עליו. אני אומר לו "אחי, נתנו לך לאכל משהו לא טוב. כואבת לך הבטן". צריך לאכול את היהדות בכיף. זה צריך להיות תענוג. לפעמים קשה, בסדר, אז מה, אבל זה תענוג. מניסיון!

סגולה בדוקה להתפרנס בכבוד

כולם מחפשים סגולות לפרנסה טובה, אשר יסירו מעליהם את הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" (חומש בראשית).

אנשים שמים בארנק עין של דג, קושרים על היד חוטים אדומים, תולים על הקיר תמונה ענקית של "חמסה"… ולא מודעים לכך שהסגולה הטובה ביותר לפרנסה – זה לברך לפני ואחרי האוכל, ובפרט "ברכת המזון" שלאחר סעודת לחם, וכמו שכתב ספר "החינוך", שכל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימי חייו.

בעטרת זקנים (סי' קפ"ה) כתוב שאדם המברך ברכת המזון בכוונה, לא שולטים בו המקטרגים. ובזוהר הקדוש כתוב (תרומה קנ"ג:) שברכת המזון משפיעה על האדם ברכות עצומות מעולם העליון.

וידועים דברי הרב אליעזר שלמה שיק – שהיה עשיר גדול, שאמר שמה שזכה לשפע של עשירות, זה משום שנזהר תמיד לברך ברכת המזון בנחת ומתוך סידור.

הנה לנו סגולה נפלאה לאושר ועושר, סגולה אשר אינה עולה כסף, ולא נמצאת במרחקים או מעבר לים. סגולה המזכה את האדם בשכר בעולם הבא, ובישועות בעולם הזה. אם כן מדוע שלא נאמץ אותה?

מי שפעם בירך "ברכת המזון" ראה איזה פנינים מתגלגלים שם. והנה כמה מהם: אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם… לא נבוש… הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי… יטע שלום בינינו… ירפאנו רפואה שלמה… יברך כל אחד ואחד ממנו – בכל מכל כל… יטע תורתו ואהבתו בליבנו… זה רק דוגמאות ממה שכתוב שם… ויש עוד הרבה יהלומים שמפוזרים שם. ומי לא חפץ לזכות בכל הממתקים הללו?

אכן, "עולם הברכות" זה נושא מאוד מהותי, ומי שמשקיע בו – הרווח כולו שלו. אומנם ישנה בעיה אחת! שהרי לא תמיד יודעים בדיוק מה לברך על כל דבר. ואם כן, כיצד נמצא את ידינו ורגלינו בעולם מורכב זה?

יהודי יקר, יהודיה יקרה הסירו דאגה מליבכם. דעו לכם שישנה ברכה אחת "מאסטר", ברכה "קולקטיבית" שאפשר לברך אותה על כל דבר, ובכך הבעיה נפתרת. ניתן לברך על כל דבר – "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". פשוט וקל.

אומנם אין ספק שעדיף לברך את הברכה "המדויקת" שיש לכל דבר, אך במקום שהאדם לא יודע מה הברכה, הרי "שהמאסטר" הנ"ל – ברכת שהכל נהיה בדברו זה הפתרון המומלץ שיש לעשות. ובשמים זה עושה נחת רוח לבורא עולם. והאדם יתוגמל על כך בשכר מלא.

יהודי יקר, מי שמברך – מתברך! כל הברכות – הן בשבילנו, והן פותחים בפנינו את צינורות השפע. כל ברכה פועלת בשמים פעולות עצומות, ועושה חשק לבורא עולם לפנק אותנו ולתת לנו "עוד". אם כן, כיצד ניתן להחמיץ את המתנה הזו הנקראת "ברכות"?

(קונטרס 'הצד השני של המטבע')

מה הקשר בין תפילין לדיקור סיני?

אוהד אטינגר

 

מהם התפילין?

בתוך התפילין יש קלף שכתובים בו ארבע פרשיות מהתורה, העוסקות בקבלת עול מלכות שמים, והודאה במלכותו של מלך העולם. וכאשר האדם מניח את התפילין וקורא "קריאת שמע", הוא מכניע את עצמו לפני מלך העולם ומודה במלכותו.

אחי היקר והאהוב, רצוני לגלות לך סוד יקר על מאוד, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם.

לכל מצווה יש שורש רוחני בשמים, וכאשר אנו עושים את הפעולה הגשמית, על ידי כך אנחנו מעוררים בשמים את הפעולה הרוחנית.

ובאמת לא רק לנו יש תפילין, אלא גם בשמים יש תפילין רוחניות.  ובתפילין שלנו כתובה פרשת "שמע ישראל" אשר אנו ממליכים בה את ד', ואילו בתפילין שבשמים כתוב באותיות של אש הפסוק "מי כעמך ישראל", שבו ד' משתבח ומתפאר בנו.

והנה, האדם המניח תפילין כאן למטה, מקרין על ידי כך אהבה לבורא עולם.  ומצד שני, התפילין שבשמים מקרינות שפע וברכה לאדם שלמטה, תפילין מול תפילין.  ומי שפעם העמיד מראה מול מראה – והתבונן באחת מהן, ראה שאין לזה סוף, משום שהמראה שממול משדרת חזרה למראה השנייה – וזה חוזר על עצמו ולא נגמר.

כך גם התפילין. אנו משדרים איתם "הכנעה" לשמים למלך העולם, והתפילין שבשמים משדרות לנו בחזרה "שפע וברכה", וזה לא מפסיק בדיוק כמו המראות הנ"ל.

אנו אומנם חושבים שמדובר במשהו קטן וגשמי, אך כאשר מתבוננים לעומק במה שעומד מאחורי התפילין, מתברר שמסתתרת שם מערכת רוחנית שלימה.

ובנוסף לזה, לא יאומן – אבל הוכח מדעית.  התפילין מבריאות את הנפש, משחררות את החרדות והמתחים, מחזקות את המוח והחשיבה, וכפי שרואים בציטוט דלהלן:

ד"ר סטיבן שראם מניו יורק (יהודי שאינו שומר מצות), מנהל מרפאה המטפלת באנשים הסובלים מחרדה ודיכאון.

יום אחד ביקש ד"ר שראם למצוא שיטות חדשות כדי להביא מזור למטופליו, ולשם כך השתתף בסמינר לדיקור סיני – שמסר מומחה צרפת ידוע…בסמינר עבר איתם המרצה "אחת לאחת" על תעלות האנרגיה שהרפואה הסינית מתארת, תעלות אשר מעל כל אחת מהן – קיימת נקודת דיקור.  המרצה התקדם איתם לפי הסדר. – מעמוד השדרה לכיוון הראש, ולפתע ד"ר שראם קולט שהמרצה מתמקד בנקודה מסוימת, נקודה אשר בה ממש מניחים תפילין. באותו רגע הסקרנות שלו התעוררה! ככל שההרצאה העמיקה יותר, כך התחזקה אצלו ההכרה שיש קשר בין "התפילין ורפואת הנפש" – והוא החליט לחקור את העניין.

הוא הכין יציקת גבס של יד שמאל, "הניח" על היד הזו תפילין, והחל למפות את טיב נקודות האקופונקטורה בהם הרצועות נוגעות, והתוצאות הדהימו אותו. המחקר פורסם בכתב העת לרפואה סינית Journal of Chinese Medicine) ) . בגיליון אוקטובר 2002 בשער הגיליון, תחת הכותרת "תפילין: נקודת דיקור עתיקה להשגת בהירות נפשית"… מהמחקר מתברר שכשמניחים את התפילין בצורה הנכונה כפי שכתוב בתורה, הם מעוררות נקודות אקופונקטורה – המשפרות את הריכוז, וזה לא הכול!

מתברר גם שרצועות התפילין נוגעות בנקודות מפתח על פי הרפואה הסינית. למשל, רצועת התפילין של יד – נוגעת בנקודה הקרויה 'לב 7', מתחת לזרת – בחלק הפונה לעבר הזרוע. זוהי נקודה משמעותית מאוד ברפואה הסינית, המשמשת לטיפול בכל מחלת נפש! כמו כן הנקודה שעל העורף עליה מונח קשר תפילין של ראש, מקבילה לנקודת האקופונקטורה 'דו-61' שמעוררת ומזינה את המוח באנרגיות חיוביות.

שראם אומר: גיליתי שהתפילין מעוררות מערכת  ייחודית  של נקודות, הנוגעות בכל המקומות. הנכונים… אחד הממצאים שד"ר שראם גילה, קשור למנהגים השונים בעניין כריכת רצועות התפילן על כף היד. מתברר כי המנהגים השונים, מקבילים לאפשרויות שונות של נקודות דיקור בכף היד.

ד"ר שראם מסיים את מחקרו עם מסקנה ברורה: לפי תורת הדיקור הסינית המפורסמת, מתברר למעלה מכל ספק שהנחת התפילין מרוממת את האדם ואת מוחו ומרפאת את נפשו, ומטעינה אותו באנרגיות חיוביות.

הידעת?!

  • שמצוות התפילין שקולה כנגד כל התורה והמצוות, וביום הדין מצווה זו תכריע לך את הכף – לטוב. (ילקוט שמעוני, שמות, י"ג, רכ"ב).
  • מי שמניח תפילין, זוכה לאריכות ימים (מנחות מד ע"א)
  • מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא – ואין אש של גיהינום שולטת בו – וכל עונותיו  נמחלים, אם הוא לא יעשה חטאים "במזיד". (טור אוה"ח סימן לז).
  • זה עדיין לא כל המעלות שזוכה בהן האדם שמניח תפילין. אם כן איך אפשר להחמיץ דבר כזה?
  • תפילין של ראש – מונחות "על הראש", אשר שם חושי הראייה, הזיכרון, השמיעה, הריח והדיבור. על ידי הנחת תפילין של ראש, משעבד האדם את  כל המערכת הנפלאה הזו לבורא יתברך ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המטהרים ומקדשים ומבריאים את כל האזור הזה.
  • תפילין של יד – מונחות "כנגד הלב", מקום הרצונות והתאוות, ומשם גם נמשך חוש המישוש. על ידי הנחת תפילין של יד, משעבד האדם את כל הרצונות והתאוות שלו לבורא יתברך, ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המסייעים בידו לתקן את מידותיו ולהתעלות.
  • מי שמניח תפילין משעבד לבורא את כל מה שיש לו, את "האני" האישי שלו, ובאותו רגע הוא זוכה לתואר הפסגה שזכה בו משה רבנו – והוא מכונה "עבד השם", ונשמתו מזדככת ומתחברת עם הבורא בבחינת חתן וכלה, כאשר החתן זה מלך העולם והכלה זה אותו אדם. לכן אומרים בהנחת תפילין את הפסוק המרגש "וארשתיך לי לעולם"… שהרי התפילין הם הטבעת נישואין של האדם – עם בורא העולם.

וכיוון שהתפילין הם טבעת נישואין של האדם עם בורא העולם, לכן המצווה הזו מעוררת בשמים את החיבה אליו, ופותחת בפניו את כל השערים.

שהרי אין ספק שהחתן – הלא הוא ד' יתברך, לא יזניח את כלתו- הלא היא האדם היהודי, וירעיף עליה כל טוב. מצד שני, מי שלא מניח תפילין מחמיץ את הנישואין עם ד', וממילא הוא מחמיץ גם את "סל הישועות" שלו.

זמן הנחת התפילין החל מ – 45 דקות לפני הנץ החמה – ועד השקיעה, ורק בימי החול ולא בשבת.

(הנחת התפילין היא פעולה פשוטה מאוד. אך למרות זאת, מחמת שיש צורך להקפיד על המקום המדויק ביד ובראש, מומלץ בפעם הראשונה לגשת עם התפילין לאדם שבקיא בעניין, כדי ללמוד פיזית את צורת ההנחה)

 

כיצד מניחים תפילין?

יחזיק בידו את התפילין "של יד" וינשקם, יצמיד את 'קשר ה-יוד' לתפילין (כמין חתיכת רצועה קטנה המזדקרת ליד 'קוביית התפילין' של היד, ויש להקפיד שתהיה צמודה ממש לקוביית התפילין), יפשיל את שרוול יד שמאל (ובאיטר – שמאלי, את של יד ימין) וישחיל את התפילין על היד "למעלה" –  באמצע השריר התפוח, ויטה אותם מעט לכיוון הלב (מי שמסתפק היכן המיקום המדויק, מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת, ויבקש ממנו להראות לו היכן "בדיוק" אמורים להיות התפילין).

לאחר שהשחיל האדם את התפילין של יד – יברך "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויהדק את הרצועה של התפילין עד "שיתקבעו" התפילין על ידו היטב ולא יזוזו, ולאחר מכן יכרוך שבע כריכות סביב היד.

אחר כך יקח בתפילין "של ראש", ויניח את התפילין על ראשו במיקום הבא: כל התפילין צריכות להיות מונחות על שורשי השיער ואסור שיגלשו לכיוון המצח אפילו מעט. כמו כן, "הקשר שברצועה" שבצד העורף, צריך שיהא מונח מאחור "בנקודת המעבר" של השקע שבעצם העורף, (השקע הזה יוצא בערך באזור קו האוזניים. ניתן למשש ולהרגיש את השקע. ומי שמסתפק היכן המיקום המדויק, מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת, ויבקש ממנו להראות לו היכן בדיוק אמורים להיות מונחים התפילין).

לאחר מכן יכרוך על אצבעו האמצעית (האמה, זו הארוכה מכולם שלוש כריכות, סיבוב אחד על פרק האמצעי של האצבע, ושני סיבובים על פרק העליון של האצבע – הסמוך לכף היד. ואת שארית רצועת תפילין "של יד", יגלגל סביב כף ידו, ולאחר מכן יקרא עימהם קריאת שמע. מומלץ מאוד להתפלל עם התפילין תפילת "שמונה עשרה" ומי שיכול להתפלל איתם את "תפילת השחרית", מעלתו נשגבה מאוד, ולא ניתן לתארה במילים.

כאן המקום לציין שלושה נקודות חשובות:

  • אם "הלולאה" של התפילין של ראש גדולה או קטנה – ממה שצריך, הרי שהתפילין לא יושבות נכון על הראש, וצריך לאזן זאת על ידי "הגדלה או הקטנה" של הקשר. בדרך כלל בכל בית כנסת של בני תורה יש איזה אדם שיודע לעשות זאת, זו פעולה של כמה שניות ועושים אותה "בחינם". ואם האדם גר במקום שאין מי שמבין כיצד מקטינים או מגדילים את לולאת התפילין של הראש, ייסע לאיזה כולל אברכים או שייגש "לסופר" העוסק בתפילין, ויפתור את העניין בכמה שניות.
  • אם הצבע השחור  שעל  רצועת  התפילין  התגרד והתקלף,  ואפילו  במקומות מועטים, חובה  לתקן זאת  בטרם מניחים  את  התפילין הללו.   כמו כן, התפילין  אמורות להיות מונחות ביד ובראש "ללא חציצה כלל" בינם לבין האדם. לכן יש  לבדוק שבטעות לא נכנס השרוול מעט  מתחת לתפילין.
  • יש לבדוק את התפילין כל כמה שנים, כדי לברר שעדיין הם כשרות – ולא נוצר שינוי באותיות שעל הקלף שבתוכם – מחמת לחות וכדומה.

כמובן שקניית תפילין וכן הבדיקה, צריכה להיעשות על ידי גוף המוסמך לכך, עם תעודות "מרבנים מוכרים", משום שיש אנשים שאינם מהוגנים, המנצלים את העניין הזה ומתחזים למוכרים ובודקי תפילין, בו בזמן שאין הם מתמצאים כלל בהלכות המורכבות של התפילין, וממילא התפילין שלהם לא כשרות, וחבל. משום שהאדם משלם במיטב כספו – והוא לא מקבל את התמורה, והוא עלול להניח כל החיים תפילין שאינן כשרות (לשם התועלת, נציין כאן שאחד המכונים הגדולים והמומחים לבדיקת תפילין – ומוסמכים מגדולי ישראל, זה מכון "פאר", ברחוב "חזון איש" 2 בבני ברק, טלפון: 03-6161666)

(הצד השני של המטבע)

"פתאום כולם התחילו להתייחס אלי כמו לתלמיד חכם"

את אור מלול אנחנו תופסים בישיבת 'אור החיים' בירושלים. לכאן הוא הגיע אחרי מספר שנות לימוד בישיבה הקדושה בקריית גת. אור נראה כמו בחור ישיבה מן המניין. מי שלא מכיר אותו יחשוב שהוא בוודאי נולד בבני ברק או בירושלים, וגדל בסביבה תורנית כל ימיו. אבל האמת שונה מעט ממה שהיא נראית.

"אני מגיע ממשפחה ש…איך לומר בעדינות, לא בדיוק מנהלת אורח חיים חרדי. גם השבת אצלנו בבית לא היתה כזאת שבת של שמירת כל ההלכות. קידוש ובית כנסת היו, אבל גם זה לא תמיד, רק כשיש כח ומצב רוח לזה. אבל הדברים מתגלגלים, ואיכשהו אני מוצא את עצמי כאן בישיבת 'אור החיים', עם כיוון של להתחתן, להקים בית של תורה ולהיות אברך חרדי לכל דבר".

  • מתי התחלת להבין שאתה רוצה להתחזק בדת ובאמונה בה'?

"יותר ממה שרציתי להתחזק בדת, ויותר ממה שחשבתי שכאן נמצאת האמת, הבנתי שמה שעשיתי עד עכשיו היה שקר. אתה יוצא לבילויים, חוזר והולך לישון עם הרגשה שלא עשית שום דבר בעל משמעות. שהכל זה סתם, בלי שום ממשות. שוב יושבים עם חברים, עוד פעם מדברים דיבורים של הבל ואתה חוזר הביתה עם הרגשה של ריקנות. חשבתי לעצמי 'וואלה, לאן החיים שלי הולכים בעצם?!'.

"ואז התחלתי להגיע קצת לשיעורי תורה במדרשיה, והרגשתי טוב עם זה. הרגשתי שהתורה ממלאת אותי, נותנת לי משמעות לחיים. ההרגשה היא הרגשה של סיפוק, זה משהו שאתה רוצה להרגיש כל היום.

"באו הרבנים של 'אחינו', וחיברו אותי לרב מרגלית מהישיבה הקדושה בקריית גת. הוא היה מתמיד אתנו בשיעורים מדי ערב, ואחרי תקופה מסויימת אתה פתאום מסיים מסכת שלמה מהתלמוד הבבלי. עושים מסיבה שמחים ורוקדים ופתאום אתה מבין! זאת האמת! כאן יש שמחה אמיתית של לימוד תורה.

  • כיום אתה נראה בחור ישיבה לכל דבר, אבל בתחילת הדרך התמודדת מן הסתם עם קשיים לא פשוטים. נכון?!

"בוודאי. היו לא מעט קשיים. כשאתה בא ממקום חופשי ומשוחרר, עם עבודה מסודרת, משכורת לא רעה, יש לך כסף וחברים, ואתה עושה מה שעולה לך בראש, ופתאום אתה נכנס לישיבה, ישן בפנימיה עם עוד שבעה חברים בחדר, החסכונות נעלמים במהירות ואתה נשאר בלי גרוש, מתקיים מהאוכל שנותנים בחדר אוכל, ולא הכל פה נראה כמו בית מלון. פתאום אין מסעדות, אין בילויים במסיבות אל תוך הלילה. לומדים בצורה אינטנסיבית, מתקדמים בלימוד התורה, זה לא קל. אבל ככה קונים את התורה, התורה לא נקנית מתוך עושר ופינוקים, היא נקנית מתוך מאמץ והשקעה. הרב מרגלית עזר לנו רבות בקטע הזה, וגם החברים בישיבה שעוברים יחד אתך את המסלול הזה, מחזקים אותך. בסופו של דבר אתה מבין כל הזמן שאתה נמצא בדרך הנכונה, ושהמחיר שאתה משלם הוא נמוך יחסית לתועלת העצומה שאתה מפיק מהלימוד בישיבה הקדושה".

איך אתה מתאר את עצמך לפני החמש שנים והיום?

"השינוי לא מורגש באופן מיידי. אתה עובד על עצמך יום יום, משקיע את כל כולך ולא מרגיש בהתחלה שום שינוי. יש כאלו שכן מרגישים, אבל אצלי זה לא היה ככה. אחרי תקופה מסוימת ניגש אלי רב אחד בקריית גת ושואל אותי אם אני רוצה לומר איזה דבר תורה לנערים. סירבתי לבקשה, אבל פתאום הבנתי שבעצם אני כבר לא הנער שקצת מתקרב לדת, פתאום אני כבר חצי תלמיד חכם שרואים עלי שאני יודע משהו, ושאני מסוגל כבר לומר דברי חיזוק לאחרים. פתאום אתה רואה שההורים, החברים קרובי המשפחה כולם מתחילים לדבר אליך אחרת. הם רואים את השינוי שהתורה עשתה לך, והם מכבדים את זה מאוד, מתנהגים אליך כמו אל תלמיד חכם!

"בהתחלה אנשים אמרו, מה, הבן אדם הזה לומד תורה בישיבה, לא עובד, לא עושה כלום. מתבטל כל היום. אבל אחרי שהם רואים איך אתה מכבד אותם, איך אתה מתייחס אליהם, הם כל הזמן מכבדים אותך, מתקשרים אליך- בוא תגיד לנו דבר תורה, בוא תדבר קצת פרשת שבוע. אתה מבין את ההערכה שיש לאנשים לתורה, וכמה קידוש השם יש בזה".

"תשכחו מהעבירות שעשיתם לפני שחזרתם בתשובה, תשכחו מזה!"

יעקב לוסטיג

 

"אם באים אלי בעלי תשובה אני מסתכל עליהם מלמטה למעלה. כי מה הגדולה באדם שהתחנך במשפחה דתית? הבעל תשובה עומד מול ניסיונות כאלה…". כך האדמו"ר רבי מנחם שמחה בצלאל רבינוביץ שליט"א.

האדמו"ר מביאלה, הוא אחד מזקני האדמו"רים בדור הזה, יליד תרצ"ה (1935), בוגר ישיבת פוניבז' ומנהיג קהילה של אלפי חסידים. בראיון מרתק שערך דן טיומקין מ'מענה', משיב האדמו"ר לשאלות שהופנו אליו, ומעודד את בעלי התשובה להקים קהילות נפרדות מהקהילות החרדיות.

האדמו"ר מספר על קהילה אחת כזו שהקים בבית שמש, ועל ההצלחה הגדולה לה זכתה, כשהוא מציין שלא פעם אנשים נרתעים מלחזור בתשובה מחשש שיצטרכו ללבוש בגדים שחורים ומשונים בעיניהם, בזמן שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא הידור מצווה, אלא רק עניין של סגנון לבוש ומנהג אבות.

"להיות חרדי זה נכון", אומר האדמו"ר. "אבל זה לא אומר שהוא צריך לגור במאה שערים. אפשר אפילו לעשות ישוב, או קהילה כמו במעלות או מקום אחר, ולא צריך להיות עם "גרביים לבנות" או שטריימל וכל הדברים האלה.

"להיות חרדי הכוונה שהוא שומר תורה ומצוות קלה כחמורה. ולהיות לא-חרדי זה שפעם מתפלל מנחה, פעם לא מתפלל מנחה. אני לא רוצה לדבר על החוגים האלה, שהוא מאמין בקב"ה, אבל לפעמים לא מתפלל ואפילו לא הולך בשבת לבית הכנסת. חרדי זה אחד ששומר קלה כחמורה אפילו שהוא לא לבוש בבגדים האלה.

"היהודים שגרו פעם בגרמניה היו חרדים, ו'אגודת ישראל' נוסדה על ידם. הלכו לבושים כמו, להבדיל, גרמנים. אפילו לעבודה היו הולכים בלי כובע (כיפה). היו יהודים חרדים ושמרו קלה כחמורה. רבי יעקב רוזנהיים היה ממייסדי וראשי 'אגודת ישראל', והלך לבוש בחליפה קצרה וכו' כמנהג הגויים אז, וישב עם כל גדולי ישראל.

"זו טעות לחשוב שחרדי צריך ללבוש שטריימל וחליפה ארוכה וזקן ארוך, [זה בסדר] אם הוא מוריד את הזקן בסם (משחה) או בדברים האחרים המותרים (ולא בסכין גילוח שזה איסור מהתורה). צריך ללכת לאט לאט, אחרת אני חושב שזה לא משפיע בצורה טובה".

האדמו"ר מדבר מקירות לבו בכאב רב על תופעה נוספת לה הוא נחשף בשיחות שקיים עם בעלי תשובה: "אם היו עושים אסיפה של בעלי תשובה הייתי מוכן לבוא ולדבר על זה", הוא אומר בכאב. "ההרגשה של בעלי תשובה שלדעתי היא חסרון גדול, ונגד ההלכה שברמב"ם, שהם כל הזמן חושבים על העבירות שעשו בעבר.

"הרי בעל תשובה הוא כ[תינוק] קטן שנולד! אני סבור שבעלי תשובה עושים 'תשובה מאהבה', וזדונות נעשו כזכויות. אבל הוא כל הזמן יש לו רגש נחיתות ונזכר בכל הדברים שהוא עשה. תשכח מזה! עכשיו אתה אדם אחר! כמו גר שנתגייר. האם הוא יזכור כל מה שעשה כשהיה גוי? הרמב"ם פוסק שבעל תשובה זה אדם אחר. זה גם חסרון גדול אצל בעלי תשובה.

עופר גיסין שואל את האדמו"ר: צריך לדבר הרבה על זה?

האדמו"ר מביאלה: "כן! אני מדבר מזה בכל פעם שיש לי הזדמנות: תשכחו מה שהיה!"

בסיום השיחה מבהיר האדמו"ר מה הדבר הכי חשוב אצל בעל תשובה: "שיהיה לו טוב. הוא צריך להרגיש טוב בקיום התורה והמצוות. לא דבר משונה. ושהאשה תרגיש טוב. זה מאד מאד חשוב".

"כשתתחיל ללמוד תורה, תהפוך לאדם שמח"

"מי שעובד בשטח עם צעירים מתחזקים המתקרבים ליהדות, רואה בצורה מוחשית את השינוי שעושה לימוד התורה לאישיות שלהם", כך הרב אהרן ידלר, מרבני 'אחינו'. "מדובר על שינוי שמורגש בלי שום ספק. במגזר החרדי והדתי אתה לא יכול לראות את זה כל כך, כי הנערים לומדים תורה כבר מגיל קטן, ואתה לא יכול לראות את ה"לפני ואחרי".

"אבל כשאתה עובד עם חוזרים בתשובה, יש לך הזדמנות פז להיות עד לתמורות העצומות המתחוללות בנפש האדם שמתחיל ללמוד תורה בצורה רצינית ובעקביות.

הרב ידלר מחלק את השינוי בנפש האדם לשני מישורים: "יש את החלק של הקדושה. אתה רואה שהבחור פשוט הופך לעדין יותר, הוא נהיה יותר קשוב לאחרים, נותנן כבוד למבוגרים, להורים, מדבר בנחת עם החברים ולא נגרר לקטטות או עימותים מול אנשים אחרים. זה שינוי עצום, והוא מורגש בצורה ברורה על כל מי שמתחיל ללמוד בישיבה.

"אבל יש עוד שינוי בולט מאוד בנפשות הלומדים תורה. אתה רואה שפתאום הם הופכים לבחורים שמחים יותר. לא צריך מוזיקת ראפ או מזרחית כדי לשמוח. לא צריך מקצבים של דיסקו ודנס כדי להתחיל לרקוד. השמחה היא משהו פנימי, ומי שלומד תורה ברצינות, זוכה לחוות אותה באופן קבוע.

"אני נחשף לסיפורים כאלו מדי יום, אבל אספר לך כעת על אחד כזה ששמעתי אתמול מבחור בשם יונתן. מדובר בבעל תשובה בשנות העשרים לחייו, שלפני חודשים לא רבים החל את דרכו בישיבה. אתמול הצמדתי אותו לבחור חדש בישיבה, וביקשתי שילמד אותו קצת ויכניס אותו לעניינים בלימוד הגמרא.

"אמרתי ליונתן, 'תראה איך בתוך זמן קצר כל כך אתה כבר מסוגל ללמד תורה לאחרים'. הוא מאוד התרגש והתחיל לספר לי על השינוי שעבר עליו בחודשים האחרונים. לדבריו, הוא פתאום מרגיש שמחה, יש לו סיפוק עצום בלימוד, הוא מרגיש שזה גם אתגר שכלי חסר תקדים מבחינתו, וגם אחד הדברים הכי מחכימים שיש. ולא מדובר במישהו שאף פעם לא למד כלום. הוא בקי בלא מעט תחומים ומקצועות כמו פיזיקה ווכדו'. בידיו תעודת בגרות עם ציונים מעולים, אבל למרות הכל, כך הוא מסביר, שום דבר מכלך מה שלמד לא משתווה לעמוד אחד מהגמרא הקדושה".

איך מתפללים על החולה בשבת קודש?

בשבת קודש אסור לומר תפילה על החולה על כל צרכיו האחרים של האדם. תפילות השבת עוסקות בהודאה ושבח לבורא העולם, ובשבח מעלת וגודל יום השבת.

ובכל זאת הציעו גדולי עולם, אבות החסידות וגדולי הרבנים בדורות הקודמים, שאדם שרוצה להתפלל בשבת על צרכיו האישיים, יעשה זאת בדרך רמז, תוך כדי הודאה לקדוש ברוך הוא. את התפילה על החולה, כך הם אמרו, יש לרמוז בתוך ברכת 'אתה גיבור' שאנו אומרים בתפילת העמידה.

באומרנו "מכלכל חיים בחסד… סומך נופלים ורופא חולים". כשאנו אומרים "ורופא חולים", נכוון בלב שלנו שאנו מודים לקדוש ברוך הוא על שהוא מרפא את החולים, ובכללם את החולה שעליו אנו רוצים להתפלל עכשיו, כשאנו מזכיר בלבנו את שמו ושם אמו לתפילה.

על פי הרעיון הזה הסבירו צדיקי הדורות את מה שאומרים "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", שמשמעותו שבשבת אסור לזעוק בתפילה על החולה, ובכל זאת הרפואה קרובה לבוא בשבת יותר מאשר בימות החול. ההסבר לכך בא בשתי דרכים:

הדרך הראשונה היא לומר שבשבת התפילה על הרפואה קרובה יותר, כי באמצע השבוע אנחנו מבקשים עבור החולה בברכת 'רפאנו' שהיא הברכה השביעית, ואילו בשבת אנחנו מבקשים על הרפואה כבר בברכה השניה של תפילת העמידה, כך שהרפואה קרובה יותר.

הסבר נוסף מקובל בפי העם, ומקורו בצדיקי הדורות: מאחר והתפילה בדרך שבח והודאה היא מעולה יותר, ונשמעת יותר בשמים, אם כן הרפואה לחולה תקדים לבוא כשמתפללים בדרך זו, ועל כן שבת היא מלזעוק, בגלל שבשבת אנחנו לא זועקים ומתפללים על החולה בפירוש, ועושים זאת רק בדרך רמז – וממילא רפואה קרובה לבוא.

שהקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל. אמן.

סטפן קארי הוא הרבי שלי

אוהד אטינגר על האיש עם 'קרסולי הזכוכית', שנפצע פעם אחר פעם ונחשב לשחקן כושל, שהצליח להפוך למלך הבלתי מעורער של ה-NBA, רק בזכות כח הרצון • מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו.

קוראים לו סטפן קארי, והוא שחקן כדורסל, רכז בקבוצת גולדן סטייט ווריורס בליגת ה-NBA ובנבחרת ארצות הברית שנחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם.
הוא צובר 'שלשות' בקצב מעורר השתאות. הוא עדיין צעיר לימים, רחוק מסיום הקריירה שלו, ובכל זאת הוא מחזיק בשיא של הזמנים מבחינת מספר השלשות שהוא צבר וידוע בזכות הקליעה האבסולוטית גם ממרחק רב. הוא מצטיין גם בשליטה בכדור, במסירה ובאסיסטים.
"בעונת 2011/12 סבל קארי מפציעה חוזרת בקרסול והחמיץ את רוב המשחקים", כותבים אוריאל דסקל ורון גורדון במוסף 'כלכליסט'. "בפגרה עבר שני ניתוחים ועלה חשש שהקריירה שלו תסתיים מוקדם מהצפוי. אף על פי כן באוקטובר 2012 האריכה גולדן סטייט את חוזהו בארבע שנים תמורת 44 מיליון דולר. זה אמנם הרבה פחות מהארכה לחמש שנים תמורת 80 מיליון דולר, שלה היה זכאי לפי התנאים המקוריים, אך גם כך הגדירו הפרשנים את החוזה החדש הימור גדול, שטוב יותר לקארי מלקבוצה. הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, בוב מאיירס, אמר בשעתו: "נדע רק במשך הזמן אם זה נכון, אבל מבחינתנו שמנו 44 מיליון דולר על השולחן כדי להראות את האמון שלנו בו. זה מראה על האמונה שלנו בבריאות שלו".
לקארי היה חלום להפוך לכוכב בכדורסל, אבל התנאים הפיזיים שלו לא התאימו. ב-NBA הכוכבים הם ענקים מארץ הנפילים, כשאתה אינך מתנשא לגובה של שני מטרים ויותר אתה בבעיה. התברר גם שהגוף שלו אינו מסוגל לשאת את המאמץ הרב, ומכאן הפציעות החוזרות והנשנות. אבל קארי לא וויתר, הוא חרק שיניים והחליט שהוא יהיה כוכב בכדורסל ויהי מה. הוא התאמץ, חזר, שינן, ביצע תרגילים, הלך למומחים שייעצו לו ולאורך כל הדרך המשיך לעבוד קשה עד שהגיע לתוצאה המדהימה.
"קארי שוקל 86 ק"ג, המתפרשים על 1.91 מטר", כותבים השניים ב'כלכליסט'. "הוא האנטיתזה לאבטיפוס של כוכב ה־NBA של שנות ה־2000: נמוך מהשחקן הממוצע ב־15 ס"מ ושוקל בערך 20 ק"ג פחות ממנו. הוא לא התקבל לקבוצת הקולג' של וירג'יניה טק ונאלץ לשחק עבור דיווידסון, מכללה לא מוכרת יחסית. ל־NBA הגיע כגארד השלישי שנבחר בדראפט (בחירה מס' 7). הוא הבין שהוא לא יוכל להתחרות באתלטיות של רוב השחקנים, אז הוא מצא לעצמו נישה שבה הוא היה יכול להיות הכי טוב: זריקה מקו השלוש אגב תנועה. בשנתיים האחרונות התבסס מעמדו של קארי כזורק השלשות הטוב בהיסטוריה.
"לפי "ESPN סיינס", קארי צריך רק 0.3 שניות כדי לעצור בזמן ריצה ולעלות לזריקה — המהיר בליגה. הוא גם משחרר את הכדור מהר הרבה יותר מכל שחקן בהיסטוריה — 0.4 שניות, שזה 0.6 שניות לפני שיגיע לשיא הקפיצה שלו. לכן הכדור משתחרר בזווית של 50־55 מעלות, גבוה בהרבה מהממוצע של 45 מעלות. הסיבה לשחרור הזה היא שקארי נמוך מיריביו, וזה עובד לטובתו. הקשת היפה והגדולה שהוא מייצר מגדילה את סיכויי הקליעה ב־19%. זה המון.

"לשם השוואה, קארי נמוך, חלש ואפילו אטי יותר מלברון ג'יימס. בשיאו ג'יימס מגיע למהירות של 32 קמ"ש. קארי מסתפק ב־30. לכן המשחק שלו תלוי בקבלת החלטות ובזריזות. בזמן שהוא משחרר את הכדור ב־0.4 שניות, לברון אפילו לא מתייצב לזריקה. לכוכב קליבלנד לוקח 0.56 שניות לשחרר את הכדור, פער של 40%. קארי גם עושה קרוס־אובר (הטעיה עם כדור) בפחות מרבע שנייה — ונהנה מהיכולת לייצר לעצמו קליעה ברמות שלא נראו בעבר".
מה חושבים הפרשנים?
"קארי המציא כדורסל חדש, בזכות יכולות קליעה לא נורמליות ומטווחים לא נורמליים", אומר גילי מוסינזון, כדורסלן עבר ופרשן בהווה. "מעולם לא היה שחקן שקלע באחוזים כאלה מטווחים מטורללים כאלה, ואף שחקן לא הפך את זה לנשק העיקרי שלו. היכולת לקלוע ממקומות שאיש לא חשב שאפשר לקלוע מהם היא נשק שמשנה את המשחק. זה גם מאפשר לקבוצה שלו, גולדן סטייט, לשחק כדורסל עם נמוכים ולשנות את הליגה שבמשך שנים התבססה על עוצמות ואתלטיות. קארי זה הכדורסל החדש".
אז זהו אנחנו לא במדור הספורט, ועם כל זה ברגע אחד שחשבתי עליו אמרתי וואווו, זהו: קארי הוא הרבי שלי…
וכל זה למה?
כי אמרתי לעצמי, רגע אחד, תסתכל מה אפשר ללמוד על חשיבותו של כח הרצון, ולא פחות מכך על
חשיבותה של הדבקות במטרה.
פתגם עממי ידוע קובע ש"אין דבר העומד בפני הרצון". ובכן, לא בטוח עד כמה הפתגם הזה מדוייק במאת האחוזים, אבל ללא ספק ברוב המקרים הוא די מוכיח את עצמו, וכשאנחנו באמת רוצים משהו בכל הכח, אנחנו גם משיגים אותו.
בשבוע שעבר פגשתי את אורן, שסיים את הצבא והחליט יום אחד, שנמאס לו מהעולם החומרי הזה, נמאס לו מהבלאגן של הרדיפה אחרי הכסף, התאוות והחיים ה'כאילו' יפים, והוא אמר לעצמו בוא נתחזק קצת ביהדות.
ואז הוא אומר לי: האמת, רציתי להתחזק ואולי אפילו ללכת קצת ללמוד בישיבה, להרגיש קצת 'רוחני' אבל פתאום הרגשתי שבעצם אין לי כח.. לאן, אני יכול כבר להגיע? לאילו הישגים? 'עזוב אותך', אין לי סיכוי…
ואז נזכרתי בכח הרצון של סטפן קארי, ואת ההישגים שלו, אמרתי לו 'אורן' תלמד מקארי, וזה יתן לו את הכח לשנות את חייך ולהקדיש את חייך ללימוד התורה. תתחיל לשקוד בתלמוד, אל תתחשב בכך שהכישרון שלך אולי לא מספיק חזק, שהזיכרון לא משהו, ושהיצר הרע מאיים לגבור עליך בנוק אאוט. תיצמד לספרים הקדושים, תלמד תלמד ותלמד עד שתהפוך לגאון עצום, כי לא הכישרונות, ואפילו לא הנתונים הפיזיים הם שיקבעו לך כמה תצליח. רק כח הרצון הוא זה שיכתיב לך את מהלך החיים. והוא הקשיב, הפנים, והתחיל..
לכן, סטפן קארי הוא ה'רבי שלי'.

צילום: מתוך ויקפדיה

אני מאושר ולא רוצה לחשוב איך היו נראים החיים בלי לשמור שבת

דור אילון (32) מירושלים, לומד ב'מדרשת זיו' לחוזרים בתשובה, ומקיים אורח חיים יהודי על פי ההלכה. בשעות הבוקר והצהרים הוא עובד לפרנסתו בבניית אתרי אינטרנט, ובשעות אחה"צ הוא מגיע לישיבה, ללימוד תורה אינטנסיבי.

שאלנו אתך דור כיצד נראתה השבת הראשונה שלו כשומר מצוות, אבל דור לא השיב לנו תשובה חד משמעית.

"זה לא קרה בפעם אחת. זה היה מאוד מאוד הדרגתי. בתחילה רק השתדלתי להפחית את מספר חילולי השבת. מה שלא הרגשתי צורך גדול לעשות, לא חיללתי את השבת. הכי קשה היה עם העישון, אז הייתי מוריד כל שבת את מספר הסיגריות שעישנתי, עד שהגעתי לשבת שלמה בלי סיגריה.

"זה לא היה קל, זה היה אפילו קשה מאוד, אבל התוצאה מדברת בעד עצמה. היום אני מאושר, שמח על הבחירה שלי, ולא רוצה לחשוב איך היו נראים החיים שלי בלי לשמור שבת חלילה".

דור מספר שגם המעבר לשמירת שבת מלאה לא היה בפעם אחת: "למעשה אמא שלי חזרה בתשובה כבר לפני 14 שנים, והתחתנה עם גבר חרדי לכל דבר. כשהייתי מתארח אצלם בשבתות אז כמובן שהייתי שומר שבת כדי לכבד, וכך בעצם התרגלתי לאפשרות הזאת של הימנעות מחילול שבת".

  • ואיך נראית השבת שלך היום?

היום שבת זה עולם בפני עצמו. זה יום חווייתי עם הרגשה מיוחדת במינה. כל יום שישי אני יוצא בשעת בוקר מוקדמת יחסית לשוק מחנה יהודה, שבסמוך לו שוכנת הישיבה שלנו. את השבת אני עושה בישיבה אז אני לא צריך לדאוג לקניות ובישולים, אבל אני קונה קצת פיצוחים ודברים טובים לכבוד השבת. קצת נחים לקראת שבת שיהיה לי כח בלילה, ואחר כך תפילה בבית הכנסת. במשך תקופה ארוכה הייתי מתפלל מנחה וערבית בבית הכנסת של הצדיק הרב עדס שליט"א, אבל בתקופה האחרונה עברתי לבית הכנסת 'קורזים', זה בית כנסת מאוד מאוד מיוחד, לא ספרדי ולא אשכנזי, אלא מן שילוב מנצח של הנעימות המקובלות בשתי העדות, עם מנהגים משולבים, כל אחד מרגיש שם בבית, ואני מאוד אוהב להתפלל שם.

אחרי התפילה אני חוזר לישיבה לסעודת השבת. בדרך כלל אנחנו סועדים כ-30 בחורים ביחד בחדר האוכל של המדרשה, אבל מי שהקים את הישיבה הקים למעשה גם את ארגון 'נפש יהודי' והוא עושה הרבה פעמים שבתות לסטודנטים חילונים מכל רחבי הארץ שבאים לטעום פעם אחת את טעמה של השבת הירושלמית המתנהלת על פי ההלכה. בשבתות אלו אנחנו סועדים יחד אתם ואז מדובר על סעודה של כמאה משתתפים.

"סעודת שבת בישיבה זאת חווייה מיוחדת במינה", מספר דור. "אתה יושב בדיבוק חברים נפלא עם עוד עשרות בחורים שחולקים במשותף איתך את אותה התשוקה, להרגיש את קדושת השבת. זמירות השבת והשירים הנעימים כל כך שמושרים ביחד מפיהם של עשרות בחורים, זה משהו שקשה להעביר אותו במילים יבשות. צריך להרגיש את זה כדי להבין על מה אני מדבר".

אחרי סעודת הערב אנחנו הולכים לבית המדרש ללמוד קצת, חצי שעה בערך, ובינתיים מכינים לנו את ה'עונג שבת'. בעצם מסדרים את חדר האוכל, מחליפים למפות חדשות ונקיות ומניחים על השלחן פירות, פיצוחים ושתיה, ואנחנו יושבים שם עד חצות הלילה בערך, שרים יחד שירי שבת, שומעים דברי תורה, מדרשי חז"ל ועוד. אווירה עילאית. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.

"גם בשבת בבוקר, מתפללים ויושבים לסעודת הבוקר, שגם היא חוויה בפני עצמה. בצהרים הולכים לנוח, קמים ללמוד תורה לפני תפילת המנחה ואחרי תפילת מנחה יושבים לסעודה שלישית. סעודה שלישית בישיבה זה בכלל משהו שלא מהעולם הזה, האווירה ממש מיוחדת במינה. אפשר להרגיש את הקדושה, את ה'נשמה יתירה' שיש לכל יהודי בשבת קודש.

אחרי תפילת ערבית עושים הבדלה ובהמשך גם סועדים סעודה רביעית שנקראת 'מלווה מלכה'. בדרך כלל אנחנו יוצאים לפיצה בקרבת הישיבה ואוכלים כך מלווה מלכה".

  • איך אתה מסכם במשפט אחד את חוויית השבת אצלך?

"הקדוש ברוך הוא כינה את השבת "מתנה טובה", וזה באמת כך. רק מי ששומר שבת יכול להבין עד כמה היא מתנה נפלאה. מי שלא מנסה את זה, מפסיד!".

"בצבא הבנתי שחסרה לי משמעות בחיים"

שניר כחלון (24), היה ילד ישראלי רגיל לכל דבר. הוא גדל בגבעתיים, קיבל חינוך איכותי במשפחה חמה ומסורה. ובכל זאת, כשהגיע לבגרות, החליט שניר לעשות 'סוויץ' בחיים, ולעבור צד. בשיחה שקיימנו אתו ניסינו להבין מה קורה לבחור ישראלי מהשורה לקום בבוקרו של יום בהיר ולהחליט שהוא רוצה להיות 'דוס'.

"זה התחיל בגיל מאוד צעיר", אומר שניר. "זה היה תהליך שנמשך שנים, ורק לקראת הסוף הבנתי מה המשמעות שלו. כל הזמן היתה לי הרגשה שאני לא במקום הנכון, שאני לא במקום טוב. לא היה חסר לי כלום, אבל תמיד רציתי משהו אחר. בגן חיכיתי לעלות לכתה א', בכתה א' רחיכיתי לכתה ב', בבית הספר היסודי חיכיתי לחטיבה, ובחטיבה חיכיתי לתיכון, ואחר כך חיכיתי לצבא. חשבתי שבצבא אני אמצא משמעות עמוקה יותר.

"אבל זה לא קרה. בחודשיים הארונים עוד הייתי בעננים הרגשתי טוב, אבל אחר כך התחושה הזאת התפוגגה ונשארתי עם טעם מר בפה. שוב התאכזבתי. הבנתי שבעצם אני הגעתי לשלב מאוד מתקדם במסע החיים, אני כבר עוד מעצב את חיי הבוגרים, ועדיין לא מצאתי את המקום שלי.

"מכאן היתה הדרך קצרה מאוד לחזרה בתשובה. עוד לפני כן התעניינתי בדת, שמרתי שבת באופן חלקי, קצת התפללתי ועוד, אבל כששוב התאכזבתי הבנתי שבעצם המקום היחיד שבו אני מרגיש טוב זה בבית המדרש.

"התחלתי תהליך אינטנסיבי של שינוי באורח החיים, החזקתי יותר ויותר, למדתי ברצינות רבה את ההלכות, ויצרתי קשר עם אנשים שעזרו לי להתקדם בדרכי החדשה. היום אני בישיבת 'נווה ארץ' ביישוב באר יעקב, כבר ארבע שנים בישיבה ואני מאושר. אני נמצא במקום טוב, יש לי ייעוד בחיים ואני מגשים אותו בשמחה רבה.

האש והלהבות השתוללו והיא נלחמה על ילדיה

יפי לנציצקי

לפני כשלושים שנה זה קרה . ניצוץ אחד של גז שדלף ניצת, וזהו. ברגע התפשטה האש במהירות וכילתה את כל הבית של חיה מלכה. בגלל השבילים הצרים במקום מגוריה, ארך לצוותי כיבוי האש זמן רב להגיע, ובנתיים תפקדה חיה מלכה ככבאית מתנדבת בעצמה. פעם אחר פעם היא יצאה מהבית ונכנסה אליו שוב רק כדי להציל את היקרים לה מכל – סבתא שלה ושלושת ילדיה, ששהו באותו זמן בבית .מסביב האש השתוללה,הלהבות עטפו את הבית מכל צדדיו , אבל חיה מלכה חשבה רק עליהם , וברוך ה' הצליחה לעזור לארבעתם להינצל.
חיה מלכה מדברת איתי מדירתה שבהר ציון. אחרי כל השנים היא עדיין מתגוררת במקום בו הכל התחיל. אנחנו משוחחות באנגלית, שפת האם של חיה מלכה בכל אופן מרגישה בה טבעי ובטוח יוצתר למרות השנים שעשתה בארץ ישראל. חיה מלכה לקחה את סיפור החיים שלה למקום של עזרה לאנשים , אבל מבחינתה , הנסיון ההוא הוא לא סוף הדרך.
"כשהייתי בבית החולים בשיקום ארוך ומפרך , עם כוויות קשות,הרבה מאד יהודים התפללו בשבילי. אנשים הקיפו אותנו בטבעת אוהבת, והיו כמובן פרסומים בעיתונות , ואחר כך את הספר' מי באש'. כיום אני עומדת בראש ארגון שנקרא 'חיה מלכה בורן פאונשיין' ובתרגום חופשי לעברית: ארגון הכוויות של חיה מלכה. אני לאנשים להחלים מכוויות מתוך נסיון של שלושים שנה שצברתי בנושא , ומתוך הרבה לימוד אצל בעלי נסיון דוגמת גברת גרין מסנהדריה והרבנית שמואלי מבני ברק .אנחנו גם מסייעים כלכלית לאנשים מועטי יכולת הסובלים מכוויות על מנת שיוכלו לעמוד בהוצאות הריפוי. ואגב, אנחנו מחפשים עוד ועוד מתנדבות שיהיו פרושות בכל השכונות, כדי להגיש עזרה ראשונית במקרה של כוויה. ולמה?כי למדתי לספור שניות מרגע התרחשות הכוויה ועד שהיא מטופלת. השניות האלה יכולות לעשות את כל ההבדל!
" לא מזמן הגיעה אלי מבשלת של ישיבה במצב קשה. שמן רותח נשפך לה על הצוואר , אבל אחרי שעתיים שטיפלתי בה היא יצאה כשהכל נקי. לא היה זכר למה שקרה . לא נתתי לה אקמול או משהו לשיכוך כאבים, כי הכאב הוא המתנה הכי גדולה שה' נתן לנו. דרך הכאב אפשר לרפא. העצבים שלי נאכלו בשריפה, ומכיוון שכך לא הרגשתי כאב. כך יכולתי להציל את סבתא שלי ואת הילדים. אבל צריך לדעת שבדרך הטבע כאב הוא חסד.
" אם תסתכלי עלי היום , השתקמתי מהשריפה והעברתי את הניסיון שלי לעשייה חיובית.במשך השנים למדתי להגיד לעצמי :ה' הוא טוב, ומה שהוא עושה זה טוב , ואם זה מה שקרה – סימן שזה מה שאת צריכה. בהזדמנויות מסוימות של פחד חזרתי ושיננתי לעצמי את המשפטים האלה כדי להחדיר אותם חזק בליבי . כי פחד, כשלא מטפלים בו נכון- יכול רק לעצור, ולשנות את התגובה שלנו בצורה קיצונית. אני זוכרת שאחת הבנות שלי הייתה בסמינר שידעתי שייתכן שהיא לא תהיה מרוצה בו,. מרוב פחד ממה שהיא תגיד לא שאלתי אותה איך היה, ונמנעתי מהתעניינות. היום אני יודעת שהייתי צריכה לטפל ולבדוק ולא להשאיר את הדברים כך, אבל זו באמת תוצאה של פחד.
"אם תשאלי אותי מה אני חושבת על ההרצאות , אגיד לך שזה לא פשוט לי בכלל. אני מרצה הרבה בכל מיני פורומים, אבל זה לא טבעי לי. להפך, גדלתי כילדה ביישנית מאוד, וההרצאות עולות לי במאמץ – על! אחת החברות שלי הייתה המורה הלא רשמית שלי לשיחה לפני ציבור . כשהיא עמדה ודיברה בפני קהל, הייתי מוקסמת. אמרתי לה: איך זה יכול להיות שזה בא לך ככה בקלות, ואני שצריכה לעמוד הרבה בפני קהל מרגישה שכל פעם כזו היא עבודה עצומה עבורי? היא אמרה לי: חיה- מלכה , זה התיקון שלך. לא תמיד כל מה שבא לנו בקלות הוא מה שנכון באמת.
"תראי, אולי אנשים מסתכלים רק על הפרסום שנשאר, וברוך ה' הניסיון של השריפה אומנם אכן מאחורינו, אבל ניסיון אחד עובר, וניסיון אחר מגיע במקומו, ואין לאף אחד במה לקנא. למשל, אחת עשרה שני אחרי השריפה נולדה לנו חסי , בעל תסמונת דאון. אם תשאלי אותי. הניסיון הזה היה לי מאד לא פשוט, במידה מסוימת אפילו יותר מהשריפה על כל ההשלכות שלה . כשהיא נולדה , לא הכרתי אף משפחה שיש לה ילד עם צרכים מיוחדים. לאף אחד מהמכרים שלנו לא היה. כן הכרנו דוד של בעלי שנהיה נכה באחת המלחמות ופיתח את עצמו עד שנהיה מנתח עם מכשור מיוחד המתאים למוגבלות שלו, אבל הוא היה דוד מבוגר , ופה הייתה תינוקת קטנה שלא תמיד ידעו איך להתייחס אליה. אני זוכרת ששמעתי פעם איש אומר: מונגולואידים. שאלתי אותו: למה אתה מדבר ככה? הוא ענה לי שאם לא יגיד כך , אף אחד לא יידע על מה הוא מדבר…
"היו גם חסדים. בגיל ארבעים ושלוש זכיתי ללדת תינוקת בריאה ומתוקה שמילאה את ליבנו שמחה והמתנה הזו לא הייתה מובנת מאליה בכלל מכל הבחינות. אבל כן. היו עוד נסיונות בריאות. יש לנו עשרה ילדים בלי עין הרע, ולאחד היה קרוהן ואחד איבד ראייה בעין אחת. בקיצור , בני – אדם, התמודדויות לא נגמרות, הן רק מתחלפות".

(פנינים – בקהילה)

"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו.

יפי לנציצקי

דרעי מדברת איתנו בעיתוי מרגש מאוד: יום אחרי שבעלה, הרב אריה דרעי, חזר למשרד הפנים לאחר עשרים ושתיים שנה. שלוש עשרה שנות משפט ומאסר עברו עליו, אבל גם עברו עליה. בתקופה בה המעגל נסגר בהפיהנד אך אנשים מסוימים מרימים גבה ולנשמות טובות יש מה לומר, ביקשנו ממנה את העמדה והזווית שלה.
כשמדברים איתה על רווח מניסיון, היא לא מתכחשת למילה רווח, ורואה את זה בדיוק כך. רק שהרווח מבחינתה הוא בצמיחה האישית, ורק בה.

"בשעתו, הייתי מאוד צעירה להיכנס לכזו מערבולת. הלכתי באיזושהי תמימות. לא חלמתי לאן זה יגיע, וטוב שלא הבנתי, כי אם הייתי יודעת לאן נכנסנו לא הייתי יודעת איך אוכל להתמודד. ברוב הניסיונות של החיים אדם לא יודע לאן זה יוביל אותו. באופיי אני אופטימית מאוד. כך כשהכול התחיל אמרתי: בטח הכול יעבור, הם לא יודעים כלום, האמת תתברר ולא יקרה כלום. לא חלמתי אז שחיפשו את הבן אדם ולא את המעשים. עכשיו, בתוך כל מה שהיה, יש את הניסיון של בעלי, ויש את הניסיון שלי. לכל אחד יש הניסיון שלו ואת ההתמודדות שלו, כששלו בוודאי הייתה קשה משלי, אבל את שואלת אותי על הניסיון שלי, נכון? אז אענה לך לגביי.
"כשראיתי שהעסק מתחיל להיות קשה, ואני עם ילדים קטנים, הסתכלתי בבפנוכו האמיתי שלי ושאלתי את עצמי: יפה, את רוצה ליפול? להתמוטט? לכעוס ולהאשים איך נפל עלייך דבר כזה? רק את מחליטה לאן את רוצה להגיע. שני משפטים לקחתי אז כאמירות לעצמי שהיו נר לרגליי, והם הובילו אותי. אני בן אדם מאוד פרקטי. דבר ראשון, למדתי בחיים מגיל אפס ועד לאותו זמן: ה' לא מנסה אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. זה היה מונח לי חזק בראש. דבר שני: אין רע יוצא מידיו של הקדוש ברוך הוא. היה לך נחמד לשמוע את זה בהרצאות? זה תפס אותך תמיד? בואי נראה איך את מתרגמת את זה בשעת מעשה.

"מעל הכול היה ברור לי לחלוטין שאני בתפקיד. מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל קטן, אני בתפקיד לקדש שם שמים. תמיד הייתי צריכה להיות אור למישהו. כילדה בצרפת היו גויים, ואנחנו היינו יהודים. כשהייתי צעירה, במקום לימודיי, הייתי צריכה בתור בת מבית חרדי להוכיח את עצמי לאחרות. וכשהגיע הניסיון הזה, אמרתי: ה' אתה לא תתבייש בי. לא ידעתי לאן זה יוביל ואיפה הכוחות שלי. את צריכה להבין שזה לא כמו היום שכל בכיר עומד לחקירות. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו בכיר עמד בכאלה חקירות. אמרתי לעצמי: הכי קל זה ליפול ולהתמוטט ולהאשים. יש לך את שתי האמירות שלך, עכשיו תתמודדי עם שתיהן ותתחילי את המסע שלך. כל יום עובר, ואני אומרת ברוך ה'. כותרות בעיתונים, דיבורים, לראות את חמי וחמותי שקשה להם, לראות את הבן שלהם… עודדתי אותם ואמרתי להם שאת כל זה עשו לו רק בגלל הזכויות שלו. את אשר יאהב – יוכיח.
"מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מתקשר ואומר: אני יודע שקשה לך אבל את לא יודעת מהן הזכויות שלך. וזה היה מעודד אותי. זה לא היה קל להגיד את זה אבל אמרתי את זה לעצמי: ה' רוצה להתפאר בכד החזק שלו. הוא אומר לכול הפונים: בואו תראו איזה כד יש פה. והוא מפליא את מכותיו! יש פה קושי מאוד גדול! אבל יש פה גם זכות מאוד גדולה, שאיתו ה' רוצה לקדש את שמו יתברך. הייתי אז צעירה ואלה היו המילים שנתנו לי את הכוח להתמודד. וכל יום ויום הייתה לי התמודדות. זה לעבור לידה לבד, זה לגדל ילדים בתוך הבית ולהתמודד מול התקשורת בחוץ. כל אחד שואל שאלות ואת צריכה לחשוב מה את מסבירה, מה את אומרת. לאלה מבחוץ ולילדים שבבית.
"הרגשתי שכל יום אני נהיית בן אדם יותר חזק. כשהגענו לשלב הסופי שאריה הולך ל'מעשיהו', כולם אמרו כל הזמן 'יפה אישה חזקה'. לא ידעתי על מה מדברים, אבל בעצם אז התחלתי להאמין שאני חזקה. לא חשבתי על עצמי שאני חזקה, ולא הייתי כך מאז ומעולם. ופתאום כל יום הרגשתי את 'האמנתי כי אדבר'. כשתדברי אמונה, זה כמו להשקות כל יום את הצמח. פתאום הרגשתי שאני הופכת להיות חזקה. אם היו רגעים של שבירה, לא נתתי להם להשפיע עליי. כל יום הייתי מתחזקת, וכל יום הרגשתי שאני צומחת. אנשים הקשו: 'בעלך הקים עולם של תורה! את לא שואלת שאלות?' אמרתי: אני לא שואלת שאלות כי אני מאמינה שנכון שהוא הרעיש את השמיים והוא עשה פה מהפכה של תורה ואי אפשר לשבת בשקט, ונכון שזה קשה לך, אבל תחשבי מהן הזכויות!
"וזה לא היה ניסיון של שנה אחת, אלא שלוש עשרה שנה של מסע, וכל יום את לא יודעת מה יהיה מחר. את השנים הכי יפות שלי העברתי עם הסיפורים האלה. אולי לא התפתחתי בקריירה חיצונית, אבל הרגשתי שמשהו מבפנים צומח. הניסיון נתן לי כוחות שלא הכרתי בעצמי.
"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו. תראו כמה אנשים אוהבים אותנו בחוץ. העין בוכה והלב שמח. אני בן אדם. היו לי רגעים שהייתי בוכה. היו רגעים שחשבתי 'מה הוא עשה?', אבל מיד הרגשתי שאני חייבת לפרוק ולהמשיך הלאה. אני בשליחות ואין לי ספקות. בכנות, הייתי שלווה מבפנים וידעתי שאני אעבור את זה.
"לא בזבזתי זמן בשאלות של אמונה. אמרתי לאנשים: אני לא שם. אמרו לי: זו תורה וזו שכרה? ואני הרגשתי שזו תורה וזו שכרה! ה' בחר בו, בחר בנו. התפקיד שלי הוא תפקיד כללי, לא תפקיד פרטי. 'ישראל אשר בך אתפאר'. שחלילה וחס ה' לא יתבייש בי. לא האמנתי שייצא מזה רע, ואני אומרת את זה היום בהרצאות כשאני מדברת על אמונה. אם ישאלו אדם מראש איך הוא יעבור תהליך מסוים, הוא לא יידע לענות איך יוכל לעבור. אבל כשהאבא הרחמן הגדול נותן ניסיון, צריך לדעת שעוברים תהליך בנייה שאי אפשר לעבור בשום אוניברסיטה.

"אנשים אומרים שהרווחתי מהעניין? מוכנה לקבל את המשפט הזה שהרווחתי. לא את הפרסום. את הצמיחה. ואת זה אף אדם לא היה מוכן להחליף עם שום פרסום. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בטלפונים, ואני מדברת עם אנשים איך מתמודדים בחיים. לשנות את ההתמודדות אי אפשר, אבל ברגע שהניסיון מסתיים – ה' לא נותן רגע אחד יותר של התמודדות. בעיניים שלי ראיתי השגחה פרטית.
"זה שבעלי התמנה עכשיו להיות שר הפנים, זה לא הסיפור. לא מעניין אותי התואר שר הפנים. בכלל, כל המהלך הזה הוא מהלך אלוקי בלבד ואין לו שותפים. אנשים אומרים: זה עזר, זה הלך, זה הביא, הייתה כאן הזדמנות – ואני אומרת שזה מהלך אלוקי בלבד. בעלי לא חשב להיות שר הפנים. כל הסיפור היה שהוא עזב את תפקיד שר הכלכלה ועבר לפריפריה. אף אחד לא חשב שמישהו חושב לפנות את התפקיד הזה. אבל פתאום, משמים, סילבן שלום עזב וכל השאר התגלגל מעצמו וכבר ידוע.
"אין לי טענות על אנשים, כי כל מה שקורה זה מהלך אלוקי. דוד המלך אמר על הסיפור של שמעי בן גרא, שהיה מגיע לו מוות בדין. הוא קילל מלך. אבל ה' אמר לו לקלל. אם ה' מחזיק את המקל, מי אני שאדבר? אין דבר כזה 'היא הצליחה בזכות הניסיונות שלה'. זה לא נכון. לכל אחד יש את הניסיון שלו. הניסיונות הם שונים ומגוונים כשם שפרצופיהם שונים, והניסיון שלי הוא לא הניסיון שלו. לכל אדם ה' נותן את הכלים בשביל הניסיון שלו. לכל אדם יש ארגז כלים אינדיבידואלי בנוי בשביל הניסיון שלו, ולכן אני לא יכולה להתמודד עם הניסיונות של מישהו אחר. אם אני יודעת את זה, אני מנצחת. אבל הכול חייב לבוא על בסיס חזק של רצון ועם אמונה חזקה שזו הבחירה שלי".

(מתוך פנינים-בקהילה)

"תעזור לי להתגבר על היצר הרע שלי"

חכמנו זכרונם לברכה אומרים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כלומר יראת שמים זה בידיים שלנו, וזה לא משהו שהקדוש ברוך הוא קובע לנו. אז אם יראת שמים זה בידיים שלנו, למה צריך להתפלל שבורא עולם יחזיר אותנו בתשובה? אנחנו הרי אומרים: "החזירנו בתשובה שלמה לפניך".
מה אנחנו צריכים להתפלל "ריבונו של עולם, תחזיר אותנו בתשובה! תזכה אותנו שנתגבר על היצר הרע שלנו!". בשביל מה אנחנו מתפללים על זה? הרי יש לך בחירה, נכון? אז תבחר להתגבר על היצר הרע!
לפני שאסביר את התשובה לשאלה, אני רוצה לומר הסבר נפלא ששמעתי: רבו של רבי ומורי הרב יהודה זאב ליבוביץ היה רבי יהודה לייב אשלג, המכונה 'בעל הסולם', על שם פירוש הסולם, שחיבר לזוהר הקדוש.
'בעל הסולם' הסביר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", בפירוש נפלא מאד. הוא אומר, כשאתה בא להתפלל לבורא עולם ומבקש שיעזור לך עם פרנסה עם בריאות עם בנים וכו', הכל בידי שמים, ירצו יתנו לך, לא ירצו לא יתנו לך, אפילו שבקשת.
"חוץ מיראת שמים". אם תבקש מהקדוש ברוך הוא "תן לי יראת שמים". את התפילה הזאת הוא חייב לקבל. זה לא בידי שמים להחליט אם לקבל את התפילה הזאת או לא. היא חייבת להתקבל ולהתגשם.
בכל אופן לשאלה ששאלתי, אם יש לנו בחירה מה אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מבורא עולם? אלא צריכים לדעת היטב היטב שבאמת יש לנו בחירה, אבל אנו צריכים לדעת שאנחנו מוגבלים אנחנו רק בני אדם יש לנו יצר הרע.
יש גמרא במסכת 'קידושין' שאומרת שכל יום מתגבר היצר הרע על האדם, ואם השם יתברך לא עוזר לו הוא לא יכול להתגבר עליו. האדם צריך להתפלל להקב"ה, תעזור לי להתגבר על היצר הרע שלי. לכן, זה שיש לנו בחירה, הבחירה זה רק מצד הרצון, מה אני רוצה? רוצה חס וחלילה לעשות רע או רוצה לעשות טוב. הרצון ביד שלנו, אבל אנחנו צריכים עזרה מהקדוש ברוך הוא שנוכל לנצח את היצר הרע.

מראיין: קובי אפללו, הידברות.

מי שמאמין לא משקר!

אוהד אטינגר

יש לי בדיחה לספר לך: אתה יודע, שיצא עכשיו חוק בביטוח לאומי שכל הקמצנים יקבלו ביטוח לאומי, אתה יודע למה? כי יש להם נכות… הם לא יכולים לפתוח את היד.
אתה יודע מה? יש לי עוד בדיחה. שני קמצנים היו חברים טובים כל ימי חייהם, ובאמת עליהם נאמר בחייהם ובמותם לא נפרדו, באותו יום מתו ג"כ שניהם, עלו לשמים, אומרים לאחד, אתה רואה את הארמון הזה, זה שלך. איזה ארמון! יהלומים. איזה גינות, איזה גינון, מטופחים, משרתים, איזה פאר, זהב. השני אומרים לו, אתה לגיהנם. לקחו אותו לגיהנם. אחרי שבוע, מגיע הקמצן מגן עדן, עם הארמון הזה והמשרתים, הוא בא לגיהנם.
הוא פוגש את הקמצן השני בגיהנם. הוא שואל אותו מה קרה שהגעת לגהינם? הוא עונה לו, "השכרתי את המקום שלי בגן עדן"…
זה בדיחה אבל האמת היא שזה לא בדיחה. הלואי שזה יהיה בדיחה.
כמה אנשים בעולם הזה מוכרים את העולם הבא שלהם, את הגן עדן שלהם, בשביל כסף?! הקמצן מהבדיחה מוכן לחיות בגיהנם העיקר שיהיה לו עוד קצת כסף, נכון? וכמה אנשים בעולם הזה מוכרים תפילין פסולות, מזוזות פסולות, או אפילו במסחר רגיל, הם מרמים במסחר ובכך מכניסים את עצמם לגהינם.
מראיין: הם לא מבינים בכלל את גודל האחריות…
הרב: לא רק ענין של אחריות. הם מוכרים את העולם הבא שלהם בשביל כסף.
אדם שיש לו מעט אמונה שהקדוש ברוך הוא המפרנס אותנו, הוא יוכל לשקר בשביל כסף? הוא יוכל לעבור על מצוות התורה בשביל רווח כספי?!

מראיין: קובי אפללו, הידברות.

איורים ותמונות shutterstock

אם לך קשה להיות איתי יומיים ואני נמצאת איתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!

"הייתי אז בת שלושים וקצת, צעירה ואנרגטית. הבן השישי שלי נולד לא מזמן, ואף על פי שהחיים שלי לא נראו כמו גן שושנים פורח, שכן השם אתגר אותנו בקושי משמעותי מאוד של גידול ילדה נפלאה בעלת פיגור קשה, עדיין היינו משפחה שמחה, והחיים היו יפים.

"התמודדתי עם גידולה של הבת המקסימה והמיוחדת שלי, ועם האמהות המאתגרת לה ולחמשת אחיה ואחיותיה, עבדתי בעבודה מלאת סיפוק, הייתי מורת שילוב, מחנכת כיתות ללקויי למידה, ניהלתי את מכון 'תבונות' והעברתי הרצאות מקצועיות בפורומים שונים. אני יועצת חינוכית ובעלת תואר BA בחינוך מיוחד.

"הסימנים לבוא הסערה היו מינוריים. זה התחיל באיבוד תחושה חלקי בכפות הידיים, בקשיים קלים במוטוריקה העדינה, בתחושות לא מובנות של עקצוצים בידיים. קצת נוירולוגיה אני יודעת, והבנתי שהמשמעות של התחושות האלו עלולה להיות מאיימת. פניתי לנוירולוג, ואחרי בדיקות חלקיות הוא טען שהכל תקין ואין מה לדאוג.

"הסימנים המעורפלים התרבו. פתאום שמתי לב שאני מתקשה בהליכה וסוחבת רגל. הייתי רגילה ללכת ברגל לכל מקום, הכושר שלי היה מעולה, וקשיי ההליכה האלו היו אורחים בלתי מוכרים.

הרופא, מצידו, בחר להתבדח. הוא לא ראה סימני צליעה בבדיקה.

'איפה את רואה צליעה?' הוא שאל.

"'זה קורה לי אחרי שעה של הליכה', הסברתי, 'פתאום אני מתחילה לסחוב רגל'.

'נו', הוא צחק, 'אז תלכי רק חמישים ותשע דקות'. מבחינתו, באותה נקודת זמן, הייתי אישה בריאה וחרדתית בלבד.

"אבל אני, בליבי, הרגשתי אחרת. הייתה לי הרגשה שמדובר בבעיה נוירולוגית רצינית, או בגידול חלילה, או אולי זה באמת בעיה פסיכוסומאטית אבל קיימת, כזו שצריכה טיפול.

"באיזשהו שלב, כשהבעיות לא הראו סימנים שהם מתכוונות ללכת, התחלתי להתעקש. ביקשתי בדיקת MRI, ואחרי מאבקים קיבלתי עבורה אישור. התוצאות לא השאירו מקום לספק או למשאלת לב: הבדיקה הדגימה דלקות פעילות במוח ובעיקר בעמוד השדרה הצווארי. האבחנה: טרשת נפוצה.

באותם רגעים הרגשתי איך החיים שלי נחלקים לשניים. במספריים.

(עירית בינקה).

 

מול המנהרה:

התמודדות מצמיחה

אם נסעתם פעם בכביש בין-עירוני, אתם בוודאי מכירים את חווית המנהרה: השמים כחולים, העצים ירוקים, העולם מואר ומלא חיים ופתאום – קאט. הרכב גולש לתוך מנהרה, ובבת אחת נעלם הנוף המופז ואתם מוצאים את עצמכם נעים בין קירות בטון עבים, מתחת לתקרה נמוכה, באפלולית.

חוויה שלא כולם מחבבים, ובכל זאת – רוב האנשים נוסעים בנינוחות במנהרות, רואים בהן קיצור דרך מהיר ונוח, ולא מעלים בדעתם לנסוע בכבישים עוקפים ולנדוד בדרכים ארוכות כדי להימלט מהמנהרה. למה? זה דיי ברור, לא? כי המנהרה זו הדרך שלהם הביתה, או לעבודה, או לכל יעד אחר שהם רוצים להגיע אליו. ואם זו הדרך והמנהרה היא חלק מההגעה אל היעד, אז נוסעים בה בשלווה ויודעים שעוד מעט הניווט ינחה אותם לנסוע בנתיב הימני ולצאת מהמנהרה לכביש המהיר.

כשהמנהרות חדלות מלהיות חלק מהמציאות המובנת ומקבלות מעמד של משל- השלווה הזו פחותה. לפעמים מסע החיים מחליף תפאורה, מנופים רחבים ואופקים מוארים – למנהרה צרה, חשוכה, שקירות הבטון שלה סוגרים ומפחידים.

המנהרות של מסע החיים הן הרבה פעמים ארוכות ארוכות, ואין מכשיר ניווט שיספר לנוסע עוד כמה זמן הוא ייחלץ מכאן בחזרה אל הדרך המהירה. לא ידוע מתי יתגלה האור בקצה המנהרה, ואם בכלל יש שם אור או רק מעבר למנהרה אחרת.

לכל אחד מנהרה משלו. בריאות שמתערערת ביום לא בהיר אחד, עבודה יציבה שהופכת להיסטוריה באמצעות מכתב פיטורין, אדם יקר וקרוב שנעלם מנופי החיים, נדודים בין קורות גג שכורות ונטולות יציבות. כל אחד וההתמודדות שלו במסע החיים. כל אחד וקצב ההתקדמות או הנסיגה שלו.

המנהרה של עירית בינקה, שסיפורה פותח את הכתבה הזו, היא ארוכה וחשוכה, ולכאורה גם נטולת קצה נראה לעין.

זו מנהרה תלולה שיורדת עוד, ועוד, עמוק יותר לתוך מעבה האדמה. מפעם לפעם נעשה בה חשוך יותר, רחוק יותר מהחיים השוקקים אי שם למעלה, בעולם שמחוץ למנהרות.

אבל עירית בחרה כבר מזמן, והיא בוחרת כל יום מחדש, לא להיתקע באפילה. היא מתקדמת במסלול שלה בנחישות, בהתמדה, באמונה מדהימה, בהסתכלות מיוחדת משלה על ההתרחשויות ועל משמעותן. "זו מנהרה שהשם הכין במיוחד בשבילי", אומרת עירית, "ואני מרגישה גאווה ביכולת שלי ללכת בה בלי להתייאש באמצע הדרך".

הזמנו אותה לספר לנו על תחנות בדרך שלה ולתת לנו הדרכה של בעלת ניסיון: איך נוסעים במנהרות בלי לתת לפחד להשתלט על ההגה, איך מתקדמים בהן בלי לאבד תקווה, איך מאירים אותן ומהיכן מזרימים אליהן אוויר משיב נפש.

 

מול האובדן:

נכסים חדשים

"אחרי תקופת טיפולים לא פשוטה, יצאתי לנוח כמה ימים בקייטנת אמהות. האווירה הייתה נעימה ומשוחררת, ואף שכבר נעזרתי במקל – הרגשתי חלק מכולן. עד שהתחילה תכנית ההרקדה.

"את צריכה להבין: ריקודים היו חלק ממני. ברוך השם, הייתי גמישה, אהבתי לרקוד, לא פעם הייתי מדליקה טייפ אחר הצהרים ורוקדת עם הילדים.

פתאום, מול האולם שטוף המוזיקה והנשים הרוקדות בחדווה, כשאני מגלה שהרגליים מסרבות לשתף פעולה ואני לא מסוגלת להשתלב בתנועה – פתאום נפל לי האסימון: עד ביאת משיח צדקנו, אם לא יתרחש לי נס גלוי, לא אוכל יותר לרקוד.

"זה היה רגע איום. הוא הציף בתוכי את הכאב החריף של האבדן: האבדן של הגוף הבריא, האבדן של התפקוד הרגיל, של העשייה הנמרצת שהייתי רגילה אליה. האבדן של הזהות המוכרת שלי – אימא חמה, מורה מקצועית לחינוך מיוחד.

האבדן של החיים הרגילים שלא ישובו.

"יצאתי מאולם ההרקדה, אישה בת שלושים וחמש נתמכת במקל ובעיניה דמעות. הלכתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי נורא. פרקתי את הכאב, את הפחד, את המוגבלות, את האבדן. אמרתי להשם: נתת לי חיים לא קלים. את אימא איבדתי כשהייתי צעירה, יש לי בת שסובלת מפיגור קשה, אבל בכל הקשיים האלו תמיד היו לי דרכים להיטען בכוחות חדשים. הריקודים היו ההטענה שלי.

ועכשיו ההתמודדות היא בתוכי. היא חלק ממני. אני לא יכולה לברוח ממנה אל ריקודים שמחים. מה אני עושה?

"באותם רגעי בכי נזכרתי פתאום בהחלטה שלי, להיות בעזרת השם שמחה בכל מצב. התחלתי לחפש בתוכי תשובות, מה באמת אני יכולה לעשות? נסגר מולי שער שאהבתי, הוא ננעל סופית. איזו דלת אחרת אני יכולה לחפש? ואז ידעתי.

נזכרתי בחלום ישן שלי ללמוד מוזיקה והחלטתי:זו תהיה הדלת שלי, בעזרת השם. כשחזרתי הביתה נרשמתי ללימודי נגינה בגיטרה".

כשהחיים סוטים מהמסלול הזורם וגולשים לתוך מנהרה, ההתמודדות היא לא רק עם החושך והקירות הסגורים – ההתמודדות היא, קודם כל, עם אבדן כל מה שהיה עד עכשיו: האור, המרחב, השחרור, היופי של ציפור מנתרת על העץ.

"כל התמודדות מתחילה בתחושת אבדן", אומרת עירית. "גם כשנודע לנו שהבת שלנו סובלת מפיגור קשה, חווינו אבדן של הבת הבריאה שקיווינו שהיא תהיה. היו לה אמנם בעיות בריאותיות, אבל בתחילה הייתה לנו תקווה גדולה שבעזרת השם, על ידי טיפולים רבים, היא תצליח להתגבר עליהן ותהיה בריאה או לפחות גבולית. רק בהמשך התברר לנו שהיא לעולם לא תהיה הילדה הבריאה שעליה חלמנו. איבדנו את הילדה מהחלומות. עם האבדן, גילינו שקיבלנו ילדה מקסימה בדרך שלה.

"באופן דומה, כל התמודדות אחרת מזמנת לנו תחושת אבדן. פיטורין הן אבדן של מעמד והכנסה, פירוק בית הוא אבדן של החיים המאושרים שקיווינו לחיות, מעבר דירה מאולץ הוא אבדן של שגרה ותחושת קביעות.

"מעבר לכל אלו, קיימת תחושת האבדן של הזהות העצמית שהגדירה אותנו עד עכשיו. לכל אחד מאיתנו יש כדור, שתמיד צד אחד שלו נחשף לעיני החברה והצד השני שלו סמוי. הצד החשוף הוא החלק הייצוגי שלנו: הייתי מורה במשרד החינוך, זו הייתה ההגדרה היח"צנית שלי. פתאום התערערה ההגדרה: עזבתי את העבודה במשרד החינוך, עכשיו אני צריכה לחפש בצד הסמוי של כדור הגדרה חדשה וזהות ייצוגית אחרת.

"הרבה פעמים, אנשים שנאלצים להתמודד עם זהות חדשה שכוללת מגבלה פיזית או שונות חיצונית – בוחרים להתחבא מעיני הציבור ולא להציג את עצמם בהגדרה החדשה והמוגבלת שלהם. אני חושבת שחבל, כי יש לנו כל כך הרבה דברים יפים לבחור בהם להיות המייצגים שלנו. אנחנו בוחרים איך להציג את עצמנו לציבור.

"אני לא יכולה להסתיר את המוגבלות שלי, יש לה אמצעי המחשה ויזואליים… בהתחלה נעזרתי במקל, אחר כך בהליכון והיום אני מתניידת בקולנועים. אבל בחרתי לעלות על במות עם כל זה. השם נתן לי כוחות לבחור ביכולת להציג את עצמי בצורה אחרת: אני מרצה, אני מעבירה מסרים מחזקים לקהל, אני צומחת מתוך הכאב ומשתדלת להעביר את כוחות הצמיחה האלו גם למתמודדים אחרים.

זו ההגדרה החדשה שלי.

"כשאדם מתמודד עם אבדן, כדאי לו לזכור: מה שאבד אולי לא ישוב עוד, אבל יש לו אפשרות לרכוש לעצמו נכסים אחרים, חדשים. הם לא ימלאו את החלל שהשאיר האבדן, אבל הם יאפשרו בנייה של חיים אחרים ויפים".

 

מול החרדה:

אמונה גדולה

"לפעמים אני מרגישה כאילו דוב שחור וגדול עומד מאחורי הדלת שלי, אורב להזדמנות להיכנס. הוא כבר מכניס יד שחורה וגדולה, הוא כבר מכניס רגל, החרדה איומה. התהליך מתקדם ואין שום אפשרות לדעת מה יהיה מחר.

תאי המיאלין שעוטפים את המוח ואת חוט השדרה נהרסים ומתמלאים חורים, העצבים לא מצליחים להעביר שדרים למוח, היכולת התפקודית הולכת ויורדת. מה שהיה לפני חודש הוא כבר לא מה שהיה לפני שלושה חדשים, ומה שיש היום – מי יודע מה יקרה לו בעוד שבוע".

בחושך באה החרדה. הדרך צרה, קשה לדעת לאן היא מובילה ומה מחכה בסיבוב. כל מתמודד מכיר את תחושת חוסר הוודאות המציפה, את החרדה מפני הלא נודע. עירית מכירה את התחושה הזו מקרוב כל כך.

"אם דיברנו קודם על האבדן", משתפת עירית, "המחלה שלי מזמנת לי תחושת אבדן בלתי נגמרת. זה לשבת שבעה כל חודש מחדש: עוד תפקוד שאבד, עוד יכולת שהלכה לבלי שוב.

"טרשת נפוצה זו מחלה מתעתעת באופייה, אי אפשר לדעת מה ייפגע בפעם הבאה. יש בה אלמנט חזק מאוד של אי וודאות, והיא יוצרת חרדה גדולה מפני העתיד.

"בכל התמודדות יש חרדה כזו, שנובעת מכך שהעולם היציב והמוכר נפגע. אי אפשר לצפות את העתיד, איש לא מבטיח לנו כלום. זו חרדה שעלולה להיות משתקת.

"הכלי שאני מציעה להתמודדות עם חרדה, הוא ההתמקדות בכאן ובעכשיו. כשאנחנו מקבלים מהשם קושי, אנחנו מקבלים עם הקושי כוחות להתמודדות , אבל כשאנחנו מדמיינים קושי שאולי יבוא – אנחנו בעצם מתמודדים במחשבה שלנו עם קושי שאין לנו כוחות לעבור אותו.

מול חוסר ודאות וחוסר אונים – מאמינים, מאמינים ושוב מאמינים. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל אני מאמינה באמונה שלימה, שכשיגיע העתיד הזה – השם, האבא האוהב שלי, יהיה איתי בכל מצב וייתן לי כוחות. וגם אם לא אראה את היד, הוא תמיד יהיה ליד.

"לו הייתי מדמיינת את עצמי בקולנועית, לא הייתי עומדת בקושי הזה. לו הייתי מדמיינת ל­­­פני שנולדה הבת שלי שאתמודד עם ילדה בעלת פיגור קשה, זה היה בלתי אפשרי עבורי להתמודד עם הכאב. אבל כשהקושי כבר כאן, מולי, אני מקבלת משמים את כל הכוח הדרוש לי כדי לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

"מה שמוביל אותי בדרך הלא פשוטה שלי, הוא הכוח להיאחז במה שנמצא מולי עכשיו. עכשיו יש אתגר נקודתי שאיתו אני צריכה להתמודד, זה לא אומר שאני צריכה להעמיס על עצמי גם את כל האתגרים שאולי יבואו ולחשוש גם מהם.

"אני מציעה לכל מי שמתמודד: אל תדמיינו את הנחל. אל תעסקו במה שעוד לא הגיע. בדמיונות, הנחל הוא עמוק, מפחיד ובלתי עביר. אבל כשמגיעים אליו –  פתאום מגלים שהשם הכין לנו גשר מעל הנחל, ובעזרת השם נוכל לעבור בביטחה גם את הניסיון הזה".

 

אדם-הולך-בתוך-מנהרה

 

מול חוסר התוצאות:

חובת ההשתדלות

"בתחילת הדרך אמרתי לעצמי: בעזרת השם, אני אהיה נחושה. אעשה הכול. את כל ההשתדלות האפשרית: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים תרופתיים, כל מה שאפשר. בוודאי יהיו לזה תוצאות. גיליתי שזה לא הולך. המחלה היא פרוגרסיבית, וההשתדלות שלי עוזרת אמנם להאט את ההתדרדרות, אך לא עוצרת את המחלה.

"אני מרגישה כמו במשחק סולמות וחבלים: מתאמצת, מטפסת, הולכת לפיזיותרפיה, נלחמת להחזיר לעצמי לפחות חלק מהיכולות – ואז מגיע התקף ואני גולשת מטה מטה, אל נקודת ההתחלה או נמוך ממנה.

"ושוב מתחילה להתאמץ, ושוב מטפסת, ושוב גולשת". 

לפעמים נראה שהנה-הנה, עוד מאמץ קטן וקצה המנהרה יזרח ממול באור השמש. אבל אז, כשסוף המנהרה כבר כמעט בהישג יד – כמו בחלום בלהות הכביש נסוג מתחת לגלגלים, נוסע במהירות אחורה, ושוב הכול מתחיל מהתחלה.

ואולי לא מאותה התחלה מוכרת, אלא מנקודת פתיחה אחרת שנכנסת לתוך מנהרה אחרת, צרה יותר וחשוכה יותר. לפעמים האור שבקצה המנהרה הוא תמרור איתות: כאן תחילתה של מנהרה חדשה…

"את אסטרטגיית ההתמודדות עם המצב הזה", מספרת עירית, "למדתי מאימא שלי.

"אימא שלי חלתה במחלה ממארת כשהייתי בחורה צעירה. ראיתי אותה הולכת ודועכת למרות הטיפולים, ולא מפסיקה לעשות את ההשתדלות שלה. בצל אי הוודאות היא השקיעה והתאמצה , אף על פי שהיא לא ראתה תוצאות. את האסטרטגיה הזו למדתי ממנה: יהודי מצווה לעשת את ההשתדלות שלו בלי חישובי כדאיות ובלי תלות בתוצאות. את התוצאות – רק השם קובע.

"מסופר על המלך חזקיהו", אומרת עירית, "שראה ברוח הקודש שייוולדו לו בנים רשעים, ולכן בחר שלא לשאת אישה. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו שבגלל הבחירה שלו שלא לשאת אישה נגזרה עליו מיתה. יהודי לא עושה את הבחירות שלו לפי התוצאות שהן יניבו בעתיד, אלא לפי רצון השם.

"הגזרה אמנם נגזרה, אבל המלך חזקיהו לא התייאש. הוא אמר לנביא: 'כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

"מי היה אבי אבא של המלך חזקיהו? דוד המלך, שהתפלל על התינוק של בת שבע שחלה. התינוק לא החלים, ודוד המלך לימד את בני ביתו את המסר הזה: כל זמן שיש לנו אפשרות לעשות השתדלות, עלינו לעשות אותה. אחרי שההתמודדות מסתיימת, עלינו לקבל באהבה את רצון השם.

"לומדים מפה אסטרטגיה שמתאימה לכל מי שממודד: יהודי עושה את המוטל עליו, והשם עושה כראות עיניו. לכן גם אם יש סיכוי שכל המאמץ שלי עכשיו לשפר ולהשתקם ילך שוב לאיבוד, אני לא יכולה להתייאש ולבחור שלא להתאמץ עכשיו. בתוך כל חוסר הוודאות שמקיף אותי, אני בוחרת כל יום מחדש: בוחרת לקום כל בוקר,בוחרת לגדל את ילדיי בשמחה, בוחרת ללכת לפיזיותרפיה ולהידרותרפיה.

"בוחרת כל יום להרכיב מחדש את הפאזל מרובה החלקים של חיי, ואחרי כל נפילה, כשהלקים שוב מתפזרים – להתחיל לסדר אותם מחדש. זו חובת ההשתדלות היהודית שלי, וכמובן, לפני כל ההשתדלות, אני מתפללת להשם לרפואה שלמה, ובו זמנית מבקשת לקבל ממנו כוחות להתמודד עם המחלה.

"עוד משהו שכדאי לזכור: בכל פעם, כשהקושי נעשה מורכב יותר, צריך לזכור להתאים אליו מחדש את צורת ההתמודדות. מה שהתאים פעם, אולי היום כבר לא מתאים, וצריך לחפש מה יכול לעזור לנו בנתונים קיימים.

"אם פעם יכולתי להסתפק בעוזרת שלוש שעות ביום, היום אני צריכה שש שעות ביום; אם פעם ההתארגנות ליציאה מן הבית דרשה ממני שעה, היום היא לוקחת שעה ורבע ואני צריכה לארגן את לוח הזמנים שלי בהתאם; אפ פעם, באופן עקרוני, לא הסכמתי שהבת המיוחדת שלי תהיה במסגרת של יום לימודים ארוך, היום הנתונים השתנו והיא כן במסגרת לימודים ארוכה יותר; אפ פעם הקפדתי לא לצאת מהארץ, כשנוצר הצורך שאלתי רב וכן יצאתי לכמה ימים.

לא כדאי להיצמד להחלטות ישנות ולבחירות קודמות, ייתכן שהן לא רלוונטיות למצב החדש. בחרו כל פעם מחדש מה נכון לכם עכשיו".

 

מול כאב הסביבה:

אמונה בתכנית האלוקית

"אני אמורה לצאת עוד מעט מהבית להרצאה. חמש מאות נשים מחכות לי באולם. אני הולכת להתארגן ומגלה שהבגד שלי לא מגוהץ. אחד מילדיי, שקיבל עליו את תפקיד הגיהוץ ועוד תפקידים רבים כדי להקל עליי אף על פי שהוא לא התבקש, שכח הפעם לגהץ. זה נורמטיבי, אני יודעת.  אבל כשזה קורה אצלי זו בעיה של ממש – אני לא מסוגלת לגהץ לבד.

"אימא רגילה הייתה אולי נוזפת בילד על חוסר האחריות. אימא כמו שאני, שמתמודדת עם אתגר שמשפיע גם על ילדיה, ספונטנית הרבה פחות. אני מעבירה את התגובה שלי במסננת של מחשבות: האם זה הוגן שאכעס על הילד שלי בגלל שאני חסרת אונים?

נכון שזו התנהגות רגילה לילד, ובכל זאת… אילו לא הייתי כל כך מוגבלת, אולי השכחה שלו הייתה פחות ראויה בעיניי לנזיפה. אני לא רוצה שהילדים שלי יישאו משא לא להם. הילד הזה כל כך מקסים ואחראי, הוא לא אשם שזו הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי לא יכולה לגהץ. מנגד, המשא שלי נשלח אליי משמים בהתאמה מוחלטת לנתונים הסביבתיים שלי. וכן, הילדים שלי הם חלק ממערכת חיי, ההתמודדות יועדה גם להם".

אנחנו לא עוברים לבד את מסע החיים. תמיד יהיו אתנו, ברכב של חיינו, מעגלים קרובים יותר ורחוקים יותר של קרובים וידידים. הבעל, הילדים, ההורים, האחים, החברים, כל אחד מושפע בצורה כלשהיא מהמנהרה שלנו. לפעמים היא מחשיכה גם לו את השמיים, לפעמים היא מעוררת בו חרדה, לפעמים השהייה שלנו בתוכה מכאיבה לו.

"צריך לזכור", אומרת עירית, "שבשמים הכל נמדד בצורה מדויקת. לא רק הכאב שלנו, אלא גם הכאב שייגרם בגללו לסובבים אותנו. אנחנו לא אשמים בכאב שלהם, לא גרמנו להם אותו – הם קיבלו אותו מבורא עולם.

"מיד בתחילת הדרך השתדלתי להעביר את המסר הזה לילדיי. הייתה לי דילמה איך לספר להם את המידע הקשה, עד כמה לשתף אותם ומה להסביר להם. השם שלח לי רעיון ומילים: הראיתי להם תמונה של מכון כושר והסברתי להם מה עושים בו. הסברתי להם שבמכון כושר עובדים קשה ומתאמצים, והמאמץ הזה מפתח את היכולת שלנו.

"החיים, כך הסברתי להם, הם מכון כושר מופלא. השם נתן לכל אחד ואחד תכנית מותאמת אישית של עבודה ומאמץ,  כדי לעזור לו לפתח את היכולות שלו. האימון הזה כואב לפעמים, אבל הכאב הוא לא תופעת לוואי – הכאב הזה הוא עצמו חלק מהתכנית האלוקית, הוא חלק מהתהליך ויש לו תפקיד.

"יותר מזה: מכון הכושר של השם הוא לא כמו המשטרה. כשהמשטרה עוצרת אדם ומענישה אותו, היא לא מביאה בחשבון את הצער שייגרם למשפחתו וידידיו. אבל, להבדיל, כשהשם נותן לאדם תוכנית אימון שכוללת גם כאב, הוא מחשב בדיוק את הכאב שייגרם לסובבים כחלק מהתכנית שלהם. יש אינטראקציה בין התכנית של כולם, והכאב של האחד הוא לפעמים חלק מהאימון של האחרים.

"סיפרתי לילדים שקיבלנו תכנית אימון לא קלה, אבל משתלמת מאוד. יהיה קשה, אבל כשיהיה קשה נזכור שעכשיו ממש אנחנו מרוויחים ומתקדמים. אמרתי להם שהם לא יפסידו בגלל התכנית שלי ואני לא אפסיד בגלל התכנית שלהם, כל אחד מאתנו קיבל את ההתמודדות האישית שלו וכל אחד יקבל את הכוחות המותאמים לו מבורא עולם.

"אני חושבת שזו הסתכלות בונה מאוד, והיא עוזרת לעבור כל התמודדות בהרבה פחות ייסורי מצפון ורגשי אשם. אני יכולה ליפול לבור של רחמים על ילדי, כמה הם סובלים בגלל המחלה שלי, ואני יכולה לבחור לזכור שהשם הוא בעל הרחמים והוא נתן להם את ההתמודדות הזו, בדיוק כפי שהוא נתן לי את ההתמודדות שלי.

"את האמירה הזו, חשוב לי לציין, אני אומרת לעצמי רק כשמדובר במצבים שבהם אין לי בחירה. במקומות שבהם יש לי בחירה, כמו למשל אם לכאוס על הילד שלא גיהץ – שם עליי לבחור בעצמי את התגובות, לא לומר בהשלמה שאני כועסת והם לא מפסידים כי זו ההתמודדות שלי. אבל גם אם נטעה בתגובות שלנו, במקום להלקות את עצמנו בייסורי מצפון, נזכור שגם הטעות היא מאת השם ונחשוב איך השם נותן לנו הזדמנות לתקן.

"באשר למעגל הרחב יותר של החברה, חשוב לדעת שיש לסביבה תפקיד משמעותי בהתמודדות. קשה להתמודד לבד. אדם שמתמודד חייב להקיף את עצמו בסביבה תומכת שתעזור לו לעבור את הדרך. אין צורך להירתע מלשתף כשצריך, איש לא יסבול בגללך. אני חייבת הרבה תודה לחברות הנאמנות שמלוות אותי בדרך הלא קלה ותומכות בי ככל יכולתן.

"דיברנו קודם על הכדור המייצג שלנו, גם פה יש לו תפקיד. אם בעבר הייתה לי דמות ייצוגית של אחת שמסתדרת היטב ולא נעזרת, פתאום הייתי חייבת להחליף דמות למשהי שחייבת עזרה. זה לא קל, אבל הרווחתי המון. הרבדים החברתיים העמיקו, גיליתי מחדש את החברות שלי.

"מהמקום הזה, של הצורך בתמיכה, התחלתי לחפש דרכים לעזור לאחרים. זה עוד כלי נפלא להתמודדות: לצמחיה ולהעצמה. חיפשתי את המקום הייחודי שבו אני יכולה לתת משלי לאחרות, וחיפשתי גם את התועלת שיש בכאב שלי, ושני החיפושים האלה התלכדו לתחושת שליחות גדולה.

"כשהחלטתי לעזוב את משרד החינוך, אחרי אינספור התלבטויות, חשתי חוסר משמעות. הרי הפן הפיזי שלי נפגע כל כך, והייתי זקוקה יותר מתמיד לחוויית ההצלחה ולהרגשה שאני מועילה ותורמת. אמנם כל יהודי תורם לעולם, אבל הייתי זקוקה גם לחוויה קונקרטית של תרומה.

"ואז הקדוש ברוך הוא הכניס ביב את הרעיון לקחת את הכאב, ודווקא ממנו להעניק לאנשים כוחות. הוא בירך אותי בכושר רטורי וביכולת להעביר מסרים שייגעו בלב הקהל.

אלו חלק מהסוכריות שקיבלתי ממנו.

מהמקום הזה אני מגיעה להרצאות מול קהל, משתדלת להעביר את הכלים שקניתי בדם ליבי גם לאחרות, לתת גם להן את היכולת לצמוח מתוך הכאב".

 

מול תמונת החיים:

בחירה בהסתכלות

"ישבתי בבית החולים, יד ימין מחוברת לעירוי ויד שמאל חלשה מכדי לתפקד. לא יכולתי לדפדף בספר ולקרוא. הסתכלתי סביבי וניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות. פתאום הבחנתי בתמונה שהייתה תלויה על הקיר: תמונה בעלת אשליה של תלת ממד. הסתכלתי עליה, ניסיתי לחשוב איך הצליח הצייר ליצור את האשליה של העומק ופתאום הבנתי משהו מדהים:

"התמונה הזו היא לא באמת תלת ממדית, אבל העין שלנו מפרשת אותה כך בגלל האופן שבו בחר הצייר לצבוע אותה. אנחנו לא קולטים את התמונה דרך העין שלנו, אלא דרך הפרשנות שהמוח שלנו העניק למה שהעין רואה. בדיוק כך אנחנו מסתכלים על העולם! אנחנו לא רק קולטים אותו באמצעות החושים, אלא מפענחים אותו דרך הפרוש שאנחנו מעניקים למציאות.

"גם אני יכולה לתת לתמונת חיי פרשנות אחרת! גם אני יכולה לבחור איך לצבוע אותה, מה להדגיש, מה להצליל, כמה להאיר אותה  ואיך. המחשבות של אותם רגעים, מול התמונה בבית החולים, הפכו להשקפת עולם שמלווה אותי מאז והלאה".

איך נראתה המנהרה? תלוי איך רואים אותה. אפשר לראות אותה כמו צינוק אפל, מרובה צללים מעוררי אימה, אפשר גם לראות אותה כחלק אינטגראלי מדרך שמתקדמת אל היעד. אפשר לראות אותה בעוד הרבה דרכים, איש איש ומבטו.

"לא רק שאנחנו בוחרים איך לפרש את המציאות", מוסיפה עירית, "אנחנו גם מוסיפים לה לפעמים חלקים שלא קיימים בה במציאות. אם אני לא יכולה לרקוד, זה לא אומר שתמו היכולות שלי ואני לא יכולה לעלות על במות – זו תוספת מיותרת. כדאי לנו ללמוד לראות את המציאות בצורה מעצימה.

"המדרש מספר על רבי עקיבא וחכמים שראו שועל בהר הבית. הם התחילו לבכות והוא החל לצחוק ואמר שכשם שנבואות החורבן התגשמו, כך גם נבואות הנחמה יתגשמו, בעזרת השם. צריך להבין את המדרש הזה: הרי גם רבי עקיבא וגם החכמים ידעו על החורבן והאמינו בתקומה, מה גרם לשינוי בצורת ההתבוננות שלהם?

"החכמים ראו בשועל את סמל החורבן, ולכן הם בכו. רבי עקיבא, לעומת זאת, ראה באותו שועל דווקא את החזון ואת הנחמה שתבוא. הכול תלוי במבט. המבט המעודד הוא, שהכאב הוא לא משהו שייגמר בסוף ואחריו יבוא הטוב – אלא הכאב עצמו הוא הטוב. הוא חלק מהתמונה הכי יפה שהשם צייר במיוחד בשבילי.

"השם נתן לי את הבחירה איך להסתכל על המצב שלי, ואני בוחרת להסתכל עליו בגאווה. קיבלתי תפקיד נבחר! אחד הילדים שאל אותי פעם: אם נכות היא תפקיד מיוחד, למה לכהן נכה אסור לכהן?

הסברתי לו שזה עניין של תפקידים. לכהן הזה יש תפקיד אחר. כמו שישראל לא יכול לכהן, כי יש לו תפקיד אחר בעולם. להיות נכה זה תפקיד קשה, ולא מכולם השם דורש למלא אותו. זה תפקיד נבחר. בעל ייסורים הוא זה שמסובב את גלגלי הנתינה בעולם.

"זה לא אומר שתמיד קל לי, להפך, ודאי שבתפקיד שהשם נתן לי יש הרבה מאוד כאב. כשבאחת ההרצאות נפלתי על הבמה, מול כמה מאות נשים, זה לא היה לי קל. אמנם באולם עצמו חייכתי ואמרתי לנוכחות שהן קבלו עכשיו המחשה חיה, אבל כשחזרתי הביתה היה לי קשה עד דמעות.

"הקושי הזה הוא בסדר גמור, הכאב קיים ואין סיבה להתעלם ממנו. להפך, חשוב שנלמד להיות בתוך הכאב ולתת לו מקום, כדי שנוכל לצמוח ממנו. אבל את הקושי והכאב האלו, כדאי לנו לראות בצורה מאירה ומיטיבה.

"גם על הבושה, שהיא חלק משמעותי בהתמודדויות רבות, אני משתדלת להתמודד בצורה דומה: לא היה לי קל לצאת לרחוב כשאני נתמכת במקל או בהליכון, וכיום בקולנועית. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי להפריד: להפריד בין המציאות לבין הפרשנות שלי עליה.

"הבושה היא הפרשנות שלי, והרי אין לי באמת במה להתבייש. הרי אני לא פגם במערכת של השם, להשם אין פגמים במערכת. להפך, השם בחר אותי לתפקיד קשה יותר. הגדולה של כל מי שמתמודד היא הבחירה שלו איך להתמודד במצב הנתון.

"זה כלי מדהים שכדאי לקחת אותו לכל דרך: להפריד את ההתרחשויות מהפרשנות ולתת להן פרשנות חיובית ומוארת. קחו למשל את הסיטואציה הבאה, שיכלה לסמל בשבילי משבר ותסכול, ובחרתי לראות בה אות יוקרה מיוחד:

"בתקופה מסוימת הרגשתי שאני זקוקה ליציאה קצרה לחופשה כדי להחליף כוחות. פניתי לחברה והצעתי לה שנצא יחד לקייטנת אמהות. 'האמת שקשה לי', היא אמרה בחוסר נעימות. 'אני זוכרת אותך כל כף פעילה ונמרצת, וקשה לי לראות אותך עכשיו כל כך מוגבלת ונתמכת'.

"'את יודעת מה?' אמרתי לה בחיוך, 'את גורמת לי להעריך את עצמי. אם לך קשה להיות אתי יומיים ואני נמצאת אתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!'"

 

הכתבה היא לרפואת עירית בת ציפורה בתושח"י

(עיתון בתוך משפחה – 820)

איורים ותמונות shutterstock

"שבת היתה בשבילי עונש, כי ידעתי שאני מצער את הקדוש ברוך הוא"

"אני פלג, בן 26, מגיע ממשפחה שאינה שומרת מצוות. עד אחרי צבא לא ידעתי אפילו לפתוח סידור. אחרי הצבא התחלתי לאט לאט ללכת לשיעורי תורה, ונכנסתי לתהליך של חזרה בתשובה. במקביל למדתי הנדסאי בנין במשך 3 שנים, קיבלתי תעודה והתחלתי גם לעבוד בתחום.

"אחרי תקופה שבה עבדתי ביום, ובערב הייתי הולך לשיעור תורה, הבנתי שככה אני לא יכול לקנות בשום אופן תורה. קיבלתי החלטה גורלית, לעשות את הצעד הדרסטי המתבקש, ולהיכנס לישיבה ללימודים אינטנסיביים כל היום".

מה הרגע בו החלטת שאתה רוצה בכלל להפוך לאדם דתי? למה בכלל התחלת להתעניין יותר ביהדות?

"האמת אני בעצמי לא יודע להגיד לך איך הגעתי לשיעור תורה. האמת שאני עצמי לא יודע להסביר מה קרה לי פתאום, אבל זה היה יותר מתוך רצון למלא את הזמן. רוב החברים הטובים שלי יצאו אחרי הצבא לחו"ל, ואני נשארתי למשך תקופה בלי חברים כמעט. חבר אחד הציע לי לבוא אתו לשיעור תורה, ואני חשבתי שזה יכול דווקא להיות מעניין, לשבור מעט את השגרה המשעממת. משמיים נוצר מצב כזה שהחברים הרגילים שהיו לי עד עכשיו טסו לטיול, כדי שאני אגיע לבית המדרש".

ואיך אתה מרגיש עם זה היום? אם נכנסת לישיבה אתה בוודאי לא עשית את זה רק כי לא היו לך חברים שנשארו בארץ…

כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק. אני זוכר כשנכנסתי לישיבה למדנו כאן איזה דף גמרא, והיה לי מאוד מאוד קשה להבין אותו.  אמרתי לעצמי: "את הדף הזה אני חייב להבין", וישבתי עליו. זה היה אולי בשבוע שבועיים הראשונים שנכנסתי לפה. ישבתי עליו כמו שצריך ואז הסתכלתי על הדף הזה בגאווה ואמרתי 'זה הדף שלי, זה', 'הדף הזה בא איתי לעולם הבא'. זה רגע של סיפוק, ויש לי רגעים כאלו בכל יום".

"אחד הרגעים שאני הכי זוכר היה הפעם הראשונה שבה עליתי לתורה ויכולתי לקרוא לבד עם טעמי המקרא. אני בבר מצוה לא עליתי לתורה, לא לימדו אותי. רק אחרי הצבא התחלתי קצת ללמוד לקרוא עם טעמי המקרא, ובפעם הראשונה שהצלחתי, זה גרם לי להרגשה מאוד מיוחדת. הרגשתי שבפעם הראשונה אני חלק מהטקס של התפילה, ולא עוד תייר שיושב מהצד ומתבונן במה שהאחרים עושים".

היה לך קשיים בהתחלה? קרה שחשבת כבר להישבר ולחזור אחורה בכל הקשור לשמירת המצוות?

ה'משגיח' בישיבה אמר לי לפני כמה זמן, שיש דבר שהוא הכי כבד והכי קל בעולם: אמא שמחזיקה את התינוק שלה מבחינתה התינוק הזה הוא הדבר הכי קל שיש, אבל כל אשה אחרת שתיקח את התינוק של אותה אשה, תחזיק אותו זמן קצר ותרגיש שהוא כבד לה.

כשבן אדם עושה משהו שהוא אוהב, משהו שכיף לו, שמאתגר אותו, שמפעיל לו את הראש אז הוא שמח בזה והוא לא מרגיש קושי. אני לא יכול להצביע לך על נקודה קשה, אני חושב שאת הפעם הראשונה ההתמודדות מול המשפחה  זה לדעתי הדבר שהכי קשה.

השבת הראשונה אתה זוכר אותה?

כשהתחלתי לשמור, זה היה בהדרגתיות בהתחלה הפסקתי רק לנסוע ברכב אח"כ הפסקתי רק לראות טלוויזיה, בהמשך הפסקתי רק טלפון וכן הלאה.

וככל שאתה מפסיק מה אתה מרגיש?

התעלות. פעם שבת היתה בשבילי עונש, כי גם כשהייתי מחלל שבת הייתי מרגיש עקיצה בלב מה אני עושה עכשיו, אני מצער את הקב"ה. אפילו כשהייתי בתור חילוני, ולא הייתי יודע לתרגם את זה. אני אספר לך סיפור כשהייתי פעם בתקופה של הצבא הלכנו למסיבה בשישי בערב ותוך כדי המסיבה אמרתי ריבונו של עולם, אני יודע שאני מצער אותך אבל אין מה לעשות, אני תקוע במציאות חיים הזאת. לא הצלחתי הרבה זמן אחר כך להסביר מאיפה באו לי הרהורי תשובה כאלו, אני בכלל לא הייתי בכיוון. מסתבר שהנקודה היהודית מתנוצצת גם במקומות הכי חשוכים. צריך רק לפתוח את העיניים כדי לראות אותה, ואת האוזניים כדי לשמוע מה יש לה לומר".

"לבזות את אמא, זה גרוע פי אלפיים מאוכל בכשרות יותר נמוכה"

מתוך ראיון עם קובי אפללו (אתר הידברות)
רבים הסיפורים ששמענו עליהם, בהם בא בחור צעיר שגדל במשפחה חילונית לגמרי, ומתחיל לנסות לחזור בתשובה, ועדיין גר תחת קורת הגג של הוריו. הוא מתחיל לשנות סדרי בראשית בבית, ואומר לאמא אני לא אוכל ככה ולא עושה ככה. והאמא שלו לא נמצאת בכלל במדרגה שלו, והיא לא יודעת מה לעשות.
מה אתה יכול להמליץ כדי לשמור עדיין על שלום הבית, על כיבוד ההורים? אני מדבר על בחור שמתחיל להתחזק ורוצה להתקרב והולך לשיעור, ובשיעור הוא שומע דברים מסוימים, הוא חוזר למציאות החילונית שהוא חי בה בעצם, אבל עם תודעה אחרת כבר.
הרב ארוש: לכן כל אחד שרוצה לחזור בתשובה, צריך שיהיה לו מדריך. אם הוא יעשה את זה בלי הדרכה, הוא יכול לעשות טעויות בדרך שיותר גדולות ויותר גרועות מכל המצוות שהוא עושה. כי עבירות ש'בין אדם לחבירו' זה יותר חשוב.
אדם יכול להעליב מישהו, הוא לא יאכל אצלו, יבזה את אמא שלו… זה יותר גרוע פי אלפיים מאשר אם יאכל עם כשרות יותר נמוכה!
לכן, לא אומרים לו שלא להתקדם ולהדר יותר בכשרות המאכלים. הוא באמת צריך להתקדם, אבל שההתקדמות תהיה לפי המקום שהוא נמצא בו, לפי האנשים שהוא נמצא איתם, ולדעת איך להסביר להם, לדעת איך לקרב אותם, באהבה.
באמת, בורא עולם חנן אותי ועזר לי מאד, יש לו כזו אהבה עם כל האחים שלי, עם כל המשפחה, ולא עזבתי שום חבירוּת, כי ה' עזר לי וחנן אותי להבין שאני מתחזק ועושה מה שאני עושה, עם שלום עם כולם, באהבה להסביר לכולם. אני אומר להם "תראו, זה טוב לי! בקשה, זה טוב לי".
גם להורים שלי, אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מכריח אף אחד, לי טוב לי ככה, לא מפריע לאף אחד. אחים שלי למשל, שהם לא שומרים מצוות, הם חילונים, אמרו לי: "זה טוב לך, אנחנו נעשה מה שטוב לך". כי אנחנו אוהבים אחד את השני. כי לא באתי אליהם בדרך של להכתיב להם, או להגיד להם מה לעשות. תעשו מה שאתם רוצים, אני לא אומר לאף אחד כלום, לי טוב ככה לעשות, אני התעוררתי ואני אוהב את הדבר הזה, זה הדרך שאני רוצה ללכת בה. לא צריך לתת מוסר ולהכריח מישהו אחר, לא. תמיד אמרנו "להעיר אסור, להאיר מותר".

מה ההגדרה של תשובה בעצם, כל פעם שאני שומע כל מיני חבר'ה "חזרתי בתשובה" והוא מדבר כאילו הסתיימה העבודה…
הרב שלום ארוש: יש כאלו, אחד שם כיפה – קוראים לו "בעל תשובה". זה לא נכון. הוא "בעל כיפה".
מראיין: פעם עלינו כמה חברים למירון, ועשינו על האש, מין סעודה כזאת, והיינו עם גיטרות ושמחנו, ואני לא אשכח את הרגע הזה שצרוב בזיכרוני, זה היה בחודש אלול. עבר לידינו איזשהו צדיק, זקן כזה, מבסוט, ואחד מאתנו שואל אותו "תגיד מתי זמן סליחות?", אז ההוא עונה לו "כל החיים"… זה הצחיק אותנו מאד.
הרב ארוש: הוא ענה לו נכון. כל יום אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, כל יום אומרים ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה. לכן, אם היה זמן תשובה, כמו ששאלת, זמנים מסוימים, אז למה צריך להתפלל על זה כל השנה?
התחלתי להסביר, אחד שם כיפה הוא בעל כיפה. בעל תשובה זה אדם שעושה כל יום תשובה. על פי הזוהר הקדוש, על פי הרמח"ל, על פי כל הצדיקים, רבי נחמן מברסלב, אדם צריך שכל יום יהיה לו חשבון הנפש מה עשיתי מאתמול עד היום, ולעשות תשובה על כל פרט ופרט, אצלי למשל אין הבדל בין כל השנה לבין ראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה. אין שום הבדל. תשאל אותי, למה אין הבדל? כי כל יום אני עושה תשובה. כל יום יש לי שעה שאני עושה תשובה.
מראיין: אתה בטוח שאין איזו שהיא נקודה שבר"ה אתה יותר מבשאר ימות השנה?
הרב: ברור שיש נקודות של התעלות. נקודות של יותר התעוררות. אבל מבחינה הזאת שאני עושה תשובה כל יום, אדם צריך לעשות תשובה כל יום. כל יום הוא צריך לעשות תשובה על אותו יום האחרון, כל יום אני עושה תשובה מה עשיתי מאתמול עד היום, כל פרט שלא היה בסדר אני עושה עליו תשובה, לא מחכה. וכי אדם יכול לעשות תשובה פעם בשנה על כל מה שהוא עשה, וכי הוא יכול לזכור מה הוא עשה במשך שנה שלמה? הוא רק יכול לעשות תשובה בכלליות, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי השנה. אבל לבקש סליחה, לעשות ולתקן כל פרט ופרט, זה רק מי שעושה כל יום תשובה על היום האחרון. וזה נקרא בעל תשובה, שהוא עושה כל יום תשובה.