Monthly Archives: ינואר 2016

איש חסד או קמצן ללא תקנה

סיפור מפעים שפותר את החידה של ר' ציון סויד זצ"ל

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר לנו מעשה מופלא אודות ר' ציון סויד ז"ל, שהתגורר ביישוב 'רמת פנקס' הסמוך לאור יהודה, ובזכותו הוקם ביישוב בית כנסת מפואר, ונוסדו שעורי תורה רבים, ובעצם כל ממלכת התשובה של אור יהודה כיום, באה כתוצאה מפעילותו של ר' ציון, שהחל לפעול ולהפעיל למען התורה כשהאזור כולו היה עדיין כמדבר- שממה. ר' ציון, מספר הרב כהנה, עוד זכה להיות אצל מרן ה"חזון איש" זצ"ל, שברכו, ועודדו לעסוק ולעשות למען לימוד התורה. אחת הדוגמאות שאפיינו את דמותו של היהודי הזה, היא חלוקת התה ללומדיו של אחד השיעורים התורניים המרכזיים המתקיימים מזה שנים רבות בעיר אור יהודה. עובר היה ר' ציון בין הלומדים, עם מגש גדול ועליו עשרות כוסות תה, ומבקש מהלומדים שילגמו להנאה, כדי שיהיה להם כוח להמשיך ולשמוע את דברי מגיד השיעור. מחלק התה עשה מלאכתו זו, באמונה, מידי יום ביומו, במשך שנים רבות. תמיהה גדולה הייתה ללומדים בעניין כוסות התה, ומעולם לא העזו לשאול על כך את ר' ציון סויד. הכוסות לא היו מלאות, והמשקה המהביל הגיע רק עד חציין, גם מי שהיה צמא מאוד, נאלץ להסתפק רק בחצי- כוס, היו בין הלומדים שחשבו כי מחלק התה הוא יהודי קמצן, שאמנם עושה חסד עם האנשים בעצם חלוקת התה, אבל לא יכול להפטר מתכונת הקמצנות האופפת אותו. והיו אף שהגדירוהו בשל כך בתכונות רעות יותר. כך או כך, הדבר לא הוסיף לו כבוד רב. פגשתי לפני זמן- מה, ממשיך הרב כהנה לספר, את בנו של ר' ציון, והוא ביקש שאעשה אוזניי כאפרכסת, ואשמע את הסיפור שיספר על אביו. תקופה קצרה לפני שאבי נפטר, אירע פעם שהוא לא הגיע לשיעור, והחלטתי לחלק את התה במקומו. כמובן שהפעם מילאתי כבר את הכוסות עד תומן, הנחתי אותן על המגש, והתכוננתי כבר לצאת ולחלקן ללומדים. ובדיוק ברגע זה הגיע אבא. ר' ציון מביט בכוסות, ופניו מביעות אי- שביעות רצון. הוא ניגש אל המגש, שופך מכל כוס את חציה, ורק אז מתחיל לחלק את התה. גם אני, מספר הבן, תמהתי מזמן מדוע אבא מחלק רק חצי- כוס, ולא כוס שלימה, אבל כמו כולם הבלגתי, ולא שאלתי אותו על כך. אבל הפעם, כשהכוסות היו כבר מלאות, והוא שפכן, ראיתי שמדובר בעקרון חד- משמעי, והחלטתי לשאול אחת ולתמיד את אבא, על מה ולמה? תשובתו של ר' ציון לבנו, צריכה ללמדנו פרק מאלף על ערכו וחשיבותו של כל יהודי, למרות שמראהו כאיש פשוט. וכך אמר ר' ציון לבנו: אתה בודאי מכיר את ההוא וההוא, ונקב בשמם של שניים ממשתתפיו הקבועים של השיעור. ומשהשיב הבן בחיוב, המשיך האב הצדיק ואמר: כיון שידיהם של שני היהודים הללו רועדות, ידעתי שאם אגיש ללומדים כוס תה מלאה, הרי כשתגיע הכוס לידיהם, הם יהיו בבעיה… התה החם יישפך להם על הידיים, ויגרום לכוויות. הוא עלול להישפך גם על בגדיהם, ויהיה להם בזיון רב מכך. החלטתי איפה שבמקום שהם יתביישו, אתבייש אנכי, ואחלק לכולם רק חצאי- כוסות, ובכך אמנע מהם את הביזיון. והקב"ה עשה עימי נס היום, שהגעתי בזמן, והצלחתי למנוע ממך מלצאת אל הלומדים עם כוסות מלאות.

(ברכי נפשי)

4 אחים שכל אחד ראה עץ אגס אחר

מעשה היה באיש זקן וחכם ולו ארבעה בנים. האיש אהב את בניו מאוד, ובכל עת חיפש דרכים ללמד אותם להסתכל נכון על החיים, לחיות נכון ולדעת איך להתמודד עם מצבי החיים.

בוקר אחד זימן האב את ארבעת בניו והורה להם כי בשנה הקרובה עליהם לצאת לדרך ולחפש את עץ האגס הגדול שנמצא באזור הצפוני ליד הכפר החרב.

'על כל אחד מכם לצאת לדרך לבדו!' הורה האב.

'אתה תצא בתחילת החורף!' אמר לראשון.

'אתה תצא בסוף החורף, לקראת האביב!' הורה לשני.

'אתה, בני השלישי, תצא באביב!'

'ואתה, הצעיר מכולם , תצא בחופשת הקיץ!'

'בתחילת החורף הבא נתכנס כאן שוב וכל אחד מכם יספר לנו מה ראה'.

כעבור שנה, בתחילת החורף, התכנסו כולם ביחד.

'מה ראית?' שאל האב את הראשון.-'ראיתי גזע נמוך ועקום, עייף וחסר צבע, לא היו בו לא עלים ולא פרחים, לא ניצנים ולא פירות. הוא בקושי ראוי להסקה. סתם גזע עץ עלוב.'

'ואתה, מה ראית?' פנה הזקן לשני.- 'ראיתי עץ מלא בניצנים ירוקים, הוא נראה די עלוב, אבל הייתי אומר שיש לו תקווה'.

השלישי לא חיכה שישאלו אותו. בעיניים בורקות הוא תיאר את העץ הכי יפה שראה מימיו. 'הוא היה ירוק כולו, ומבריק בברק יפה של גווני ירוק בהירים וכהים. היו עליו פרחים לבנים מרהיבים בעלי ריח מתקתק ומדהים. זה היה העץ הכי יפה שראיתי מימי. אבל כשרציתי לאכול משהו, לא מצאתי עליו כלום.'

'על מה אתה מדבר?!' קפץ הרביעי, 'אני ראיתי אותו מלא חיים. הוא היה עמוס בפירות עסיסיים, בשלים, מתוקים ומלאי נוזלים. היה תענוג. מלאתי את התרמיל שלי בפירות ואכלתי כל הדרך'.

הם היו בטוחים שכל אחד מהם ראה עץ אחר. שאולי טעו ולא הבינו למה התכוון האבא. אבל האב העמיד אותם על טעותם: 'כולכם ראיתם את אותו העץ בדיוק, עץ האגס הגדול שהתכוונתי. אבל כל אחד מכם ראה אותו בעונה אחרת של השנה. לא שלחתי אתכם לחינם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב. לעולם אל תשפטו מישהו או משהו לפי מה שאתם רואים פעם אחת.

כן, לכולם יש עונות. לכל דבר. וגם אתם, בחיים שלכם אל תמהרו להתייאש בחורף הקשה, כשהכל נראה אפור. כששום דבר לא הולך. הייאוש מתמקד רק בעונה הנוכחית, הקשה. התקווה רואה גם את האביב ואת הקיץ. הייאוש הורס ומרפה ידיים. התקווה מחזקת ונותנת כוח ומעוף. אז חבר'ה בבקשה, אל ייאוש, וגם אם הכל 'על הפנים'. הנה הקיץ לפנינו, השמש זורחת, ויש תקווה לכולם.

(אור שרה)

מה מברכים על הגשם?

יעקב לוסטיג

הגשם הוא מתנה מיוחדת שהעניק בורא העולם לברואיו. בלי הגשם אין לנו קיום חלילה. הדבר נכון שבעתיים לגבי ארץ ישראל שהאקלים שלה הופך אותה תלויה בגשם יותר משאר הארצות. זו אינה ארץ מדברית, אך גם לא אדמה רוויה במי נהרות, כמו שנאמר בתורה: "ארץ אשר למטר השמים תשתה מים".

לא בכדי קבע בורא העולם כך, שאנחנו נחיה דווקא במקום הזה. הוא עשה זאת כדי שתמיד נדע שאנו מקבלים את החיים שלנו מאתו, כדי שאם תהיה עצירת גשמים חלילה, נדע וניזכר שעלינו לתקן את ההתנהגות שלנו, כדי שנזכה לגשמי ברכה.

על הגשם עצמו לא נתקנה ברכה כלשהי, אבל כשהוא יורד יש ברכות אחרות שאנחנו מברכים.

מי שרואה ברק, ואפילו ראה רק את הבזק האור של הברק מאיר אל תוך הבית מבעד לחלון, מברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית.

מי ששמע רעם יברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם שֶׁכּחו וּגְבוּרָתו מָלֵא עולָם.

את שתי הברכות האמורות לא מברכים על כל רעם ששומעים ועל ברק שרואים. כשסופת ברקים ורעמים משתוללת בחוץ, אין צורך לברך על כל ברק וברק. זה אפילו אסור, כי זה מהווה זלזול בברכה ובשם ה'. בדיוק כמו שאנחנו לא מברכים על כל פרוסת לחם שאנו אוכלים, אלא מסתפקים באמירת ברכה לפני שאנו מתחילים את הארוחה, כך גם בברקים ורעמים. מברכים פעם אחת על הברק ופעם אחת על הרעם, ולאחר מכן אין מברכים שוב עד שהעננים מתפזרים. אם השמים הפכו נקיים מעננים, ולאחר מכן שוב נקשרו עבים והחלו להופיע ברקים ורעמים, יש לברך שוב פעם אחת על הברק ופעם אחת על הרעם, ובכך לצאת ידי חובת הברכה על כל הברקים והרעמים שיהיו עד שהעננים שוב יתפזרו.

בנוסף לברכת הרעם והברק, יש שתי ברכות נוספות שמברכים בזמן ירידת גשמים אך הן נדירות יותר. ברכה אחת אומרים כשרואים קשת בענן. הקדוש ברוך הוא נשבע לנח אחרי המבול, שהוא לא יביא שוב מבול על הארץ, ואם יהיה מצב שבו תושבי כדור הארץ יעשו מעשים רעים כל כך עד שהם יהיו ראויים למבול שיבוא על האדמה, ייתן הקדוש ברוך הוא קשת בענן, כדי להזכיר לנו שאנו צריכים לחזור בתשובה. לכן כשרואים קשת בענן מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמַן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ.

ויש גם את ברכת 'הטוב והמיטיב' אותה מברכים רק החקלאים שפרנסתם תלויה במי הגשמים. כשיורד הגשם המשמעותי הראשון בשנה, אחרי שהם זרעו את שדותיהם, מברכים החקלאים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַטּוב וְהַמֵּטִיב.

למה כדאי ללמוד גמרא?

הרב אליעזר הילמן, מרבני 'אחינו', צבר ניסיון רב עם בני נוער מכל הסוגים והגוונים. הוא בא מהעולם החרדי, יש לו עבר עשיר בפעילות עם בני נוער חרדיים, והוא גם מחובר חזק לשטח באזורים שאינם חרדיים קלאסיים, מאות תלמידים יש לו, שבאו דווקא ממשפחות שלא בהכרח מקפידות על קיום תרי"ג מצוות עם כל פרטי ההלכה.

שאלנו את הרב הילמן שאלה שנוגעת לחרדים ולחילונים, לדתיים ולמי שאינם שומרי מצוות. התלמוד הבבלי, זה שעבר בעמנו בירושה מדור לדור, מאב לבנו ומסב לנכדו, זה שמלווה אותנו קרוב לאלפיים שנות גלות, זה שבו הגו והוגים כל גדולי התורה בכל הדורות. התלמוד הבבלי מכונה בפי הלומדים אותו 'גמרא'.

אז הבנו שללמוד גמרא זה דבר גדול, אפילו חשוב מאוד. אנחנו יודעים שכדאי ללמוד גמרא, אבל למה? למה זה כדאי? מה זה נותן לנו בחיים?

"את התשובה לשאלה הזאת יש לחלק לשני חלקים. יש את החלק של האנשים שכבר למדו גמרא, ואני מתכוון למי שלמדו גמרא ברצינות, עם כל הריכוז והרצון לדעת. האנשים האלו לא צריכים שיסבירו להם למה כדאי ללמוד גמרא. הם כבר יודעים.

"לעומתם יש את האנשים שמנגד. אלו שכבר לא למדו גמרא. הם עוד לא יודעים מה זה גמרא, אבל מאידך חבל על המאמץ ועל הניסיון להסביר להם. זה כמו שתיקח ילד שמימיו לא ראה גלידה, ותנסה להסביר לו מה זה גלידה ומה הטעם שלה. אתה אומר לו שזה לא קשה ולא רך, זה קר אבל לא יותר מידי, זה מחליק בגרון אבל אתה צריך לבלוע אותו, יש לזה טעם מתוק אבל לא מאוד מתוק, והצבע משתנה בהתאם לטעם. גם אם הילד הזה הבין כל מה שאמרת, ואתה יכול אפילו לבחון אותו והוא ידע לענות בדיוק מה זה גלידה. הוא יסביר לך שזה קר אבל לא יותר מידי, הוא יגיד לך מה הצבע של הגלידה ואיך היא נראית ומה המרקם שלה ואפילו כמה קלוריות יש בכל מאה גרם. אבל הוא לא באמת יודע מה זה גלידה, כי הוא אף פעם לא טעם גלידה.

"כשמדברים על משהו רוחני זה הרבה יותר חזק. אי אפשר להסביר מה זה לימוד גמרא למישהו שאף פעם לא למד גמרא.

"מה תגיד לו? שזה נותן תחושת סיפוק? שזה ממלא את הלומד? נכון, אלו הגדרות נכונות, אבל הן רחוקות מלהיות ממצות.

"לימוד הגמרא זאת חוויה עצומה. זאת חוויה שמתאימה כמעט לכל גיל. ילד בכתה ג' בתלמוד תורה שמתחיל ללמוד גמרא, וישיש בן מאה שלומד את אותה הגמרא, שניהם מרגישים בה טעם, שניהם מרגישים בה מתיקות. שניהם מרגישים שהם מחכימים כשהם לומדים את אותה הגמרא, את אותן המילים. הגאון הכי גדול והאיש הכי פשוט עם כשרונות ממוצעים ומטה, שניהם לומדים את אותן שורות וכל אחד מהן מבין את הגמרא ברובד אחר. הגאון מבין בצורה הרבה יותר עמוקה, אבל גם האדם הפשוט מבין ברמה שלו. מבין ונהנה לא פחות מהגאון העצום.

"יש הרגשה שמי שפתר חידה מורכבת הרגיש אותה. אתה שובר את הראש במשך חודשים ומנסה להבין את החידה, ולבסוף ברגע אחד נופלת לך הברקה ויש לך תשובה. פתאום אתה רואה איך כל הפרטים מסתדרים כמו מאליהם, אתה מתמלא בתחושת של סיפוק, של התלהבות. אתה מיד לוקח את הטלפון וחייב לספר לחברים הטובים שלך שהצלחת לפתור את החידה שעליה עמלת במשך חודשים ארוכים.

"כשלומדים גמרא, יש את ההרגשה הזאת בכל שורה, בכל נושא. זוהי מסכת מופלאה של עונג רוחני עם תענוד גשמי של לוגיקה מסתורית ומרתקת במיוחד. בקיצור, מה אני מנסה להסביר בכל מיני דרכים איך זה ללמוד גמרא, מי שעוד לא טעם, מוזמן לבוא ולטעום. אחרי שהוא ירגיש את הטעם המיוחד, כבר לא יהיו לו עוד שאלות".

מי שמאמין לא מפחד!

דואגת לילד? התפללי!

ילדים זו שמחה, אבל הם מביאים אתם הרבה מאוד דאגה. כל הורה לילדים מכיר את ההרגשה ומבין על מה אנחנו מדברים. כשיש לך ילד קטן, אתה כל היום דואג לו, חושש שמא יקרה לו משהו רע חלילה. כשהוא גדל אתה מנסה לרפד את מסלול החיים שלו, להעביר אותו מעל כל המכשולים הטבעיים העומדים בדרכו. כשקשה לו עם החברים אתה לא יודע מנוח, ומנסה כל העת למצוא דרך איך לעזור לו.

כותב הרב שלום הרוש שליט"א בספרו 'גן האמונה': מלבד זאת, שחייהם (של ההורים הדואגים יתר על המידה) אינם חיים, גם לילדיהם נגרם נזק. נכנסת בהם מחשבת הכפירה שכאילו כל השמירה על חייהם תלויה באביהם ובאמם וכדומה, וזה גם מזיק להם לביטחונם העצמי, ולידיעה שהקדוש ברוך הוא שומר עליהם בכל רגע ורגע. ומה עוד, שאין דאגתם של ההורים מוסיפה מאומה לשמירה של ילדיהם, רק עלולה להזיק יותר.

העצה לאותם הורים מודאגים היא, שיכניסו בליבם אמונה בהשגחה פרטית שהבורא יתברך שומר עלינו ועל ילדנו. וידעו שמלבד השמירה הבסיסית, שצריכים וחייבים להשתדל בה, את כל חום אהבתם, ואת דאגתם לילדם צריכים להכניס בתפילה, ויסמכו וישענו על ה' יתברך בביטחון מלא.

 

נהג, שפר תפילתך!

אנשים רבים סובלים מפחדים וחרדות בזמן הנסיעה באוטובוס או ברכב המשפחתי. כל רגע נדמה להם שהמכונית סוטה ממסלולה ועלולה להתנגש ברכב אחר חלילה, או ליפול לתהום הפעורה לצד הכביש. עם כל עקיפה מתהפכת להם הבטן מהחשש המשי שעוד רגע והרכב יתרסק על יושביו.

"יש הרבה שיש להם פחד בדרכים", כותב הרב שלום הרוש שליט"א בספרו 'בגן האמונה'. "בכל נסיעה ונסיעה הם מלאים בחרדה ובדאגה, ומטרידים את הנהג, או הם בעצמם הנהגים ואין להם בטחון עצמי וכדומה.

"צריכים הם לדעת, שאין הדברים תלויים רק בנהג, אלא בעוד גורמים שאין להם שליטה עליהם, כגון: שאר הנהגים על הכביש ותנאי הדרך. וגם אם הנהיגה שלהם מושלמת, אין להם שליטה על שאר המכוניות, שעלולות להתנגש בהם. ובכלל, יש הרבה נהגים מצוינים שעשו טעות טפשית, שגרמה להם לתאונה או להחלקה וכדומה. ומצד שני, יש הרבה נהגים גרועים, שלעולם לא ארעה אפילו שריטה לרכבם.

"ממילא, המסקנה היא שרק ה' יתברך יכול לשמור על האדם בדרכים. ואת כל חרדתם ואת דאגתם צריכים להכניס בתפילה מעומק הלב אל ה' יתברך, שישמור אותם ואת כל הנוסעים בדרכים מכל מיני תאונות ומפגעים וכדומה".

חשוב לציין שהקביעה הזאת אין בה כדי להפחית ולו במעט מהאחריות המוטלת על הנהג לשמור על חוקי התעבורה, ולהקפיד על נסיעה בטוחה לו, ליושבים ברכבו ולכל אדם אחר. מי שמתרשל בנהיגתו ופוגע בבני אדם אחרים חלילה וחס לא יוכל לטעון להגנתו שכך רצה הקדוש ברוך הוא, הוא ישלם על כך מחיר כבד גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. עם זאת, יש לדעת שגם אם נקפיד על כל כללי הבטיחות ועל כל חוקי התעבורה, עדיין הכל בידי שמים והקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כרצונו.

 

אמאל'ה איזה פחד!!!

יש אנשים רבים שמפחדים מטיסות מנסיעה או שסובלים מחלומות ביעותים. רק ביטחון בה' יכול לעזור להם להתגבר על הפחדים שלהם. כי על פי הטבע, לטוס בין השמים לארץ או לנסוע על גבי כביש עמוס בכלי רכב עם נהגים שונים ומשונים זה בוודאי מפחיד מאוד.

אבל כאשר יש לאדם אמונה ובטחון בקדוש ברוך הוא, אין לו שום פחד, מאחר שיודע שהכל בידיו של ה' יתברך, וגורלו אינו תלוי בשום גורם טבעי.

אבל חשוב לדעת שיש עוונות שהחוטא בהם סובל מפחדים וחרדות, והם: לשון הרע- הן מי שמדבר לשון הרע והין מי שרק שומע ומאמין ללשון הרע שסיפרו לו, וכן כל העבירות הקשורות בניוף ובפגם הברית.

כמובן שמי שצופה בסרטי אימה ובלהות, או קורא ספרים מהז'אנר הזה, בוודאי שהם ממלאים אותו בדימינות מפחידים רחמנא ליצלן, וראוי להתרחק מהם.

 

מי שמאמין לא מפחד!

האדם צריך לתלות את כל בטחונו אך ורק בקדוש ברוך הוא, ולא בשום דבר זולתו. בשעה שהאדם בוטח באנשים או בכל דבר אחר, זולת ה' יתברך, הקדוש ברוך הוא מציב אותו במצב של עמדת נחיתות ואין-אונים אל מול אותו אדם שהאדם רצה לבטוח בו.

לדוגמה, אדם שחושב שכדי להתקבל למקום עבודה פלוני, הוא צריך להרשים אדם זה או אחר, להחניף לו ולתלות בו את מבטחו, הקדוש ברוך הוא מקשה את ליבו של אותו אדם שלא יקבל את המבקש לעבודה. אבל אם הוא מאמין שה' יתברך הוא הקובע, ומבקש מה' יתברך שיסייע לו, השי"ת מנווט אותו על פי הדרך הנכונה, ואם אכן טוב שיעבוד באותו מקום הוא יתקבל לעבודה, בומידה שלא טוב הדבר – הוא לא יקבל את מקום העבודה הנחשק. והבוטח בה' מבין זאת, ויודע שאם ה' אינו רוצה בכך, גם הוא אינו רוצה.

דוגמא לכך אנו מוצאים במסכת ברכות מהתלמוד הבבלי: מעשה ברבי עקיבא שהלך בדרך, והיה עמו חמור לרכב עליו, תרנגול שיעיר אותו בבוקר, ונר להאיר לו בחשכת לילה. הערב ירד, ורבי עקיבא הגיע לעיר אחת. רצה רבי עקיבא לכנס לעיר כדי להניח את ראשו מעמל הדרך, והנה העיר מוקפת חומה. נאלץ רבי עקיבא להקיף את חומת העיר. אולם עד שהגיע לשערי העיר, מצאם נעולים. ומודיעים לו השומרים, שבעיר הזאת נועלים את השערים בשקיעת החמה, ואין מניחים שום אדם לכנס לתוכה. לא ניסה רבי עקיבא לשכנע את השומרים להכניסו, או לעורר את רחמיהם, וגם לא השתמש במעמדו ובחשיבותו, שהוא רב מפורסם. וכל שכן, שלא התנהג בתוקפנות, באיומים וכדומה. רק קיבל את העובדה באמונה, שה' יתברך הוא המונע אותו מלכנס לעיר, ואמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". הלך רבי עקיבא והכין עצמו ללינה בשדה. באה רוח וכבתה את הנר, ונשאר רבי עקיבא בחושך. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". בא חתול ואכל את התרנגול. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". בא אריה וטרף את החמור. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה!"

בלילה ההוא באו אנשים חמושים ולקחו את כל אנשי אותה העיר בשבי. אמר רבי עקיבא: "זה מה שאמרתי: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה הוא עושה. כי אלו נתנו לי לישון בעיר, הייתי נופל בשבי יחד עם אנשי העיר, ואלו היה הנר דולק, היו החמושים רואים ובאים לתפוס אותי, ואלו היה החמור נוער, או התרנגול קורא, אזי היו שומעים אותם, ובאים ושובים אותי".

מה שרבי עקיבא עשה, נקרא לזרוק את השכל ולהקדים את האמונה. כי ודאי על פי השכל, מה שקרה לרבי עקיבא איננו דבר טוב. ברור שטוב יותר אם היה יכול ללון במלון חם בעיר: ויותר טוב אם היה לו נר, שיאיר לו בחשך, ויותר טוב אם היה לו תרנגול להעירו, ויותר טוב אם היה לו חמור לרכב עליו. אולם רבי עקיבא זרק את השכל, וחי באמונה. והאמונה אומרת, שהכל לטובה- אפילו אם אין זה נראה כך. כשאדם מתנהג כך באמת, הוא יראה באמת, שהכל היה לטובה, כמו שלמדנו במעשה של רבי עקיבא.

מעובד מתוך ספרו של הרב שלום הרוש 'בגן האמונה'.

 

הקימו מרפאה לגנב שנפצע במהלך 'עבודתו'

חלם כמרקחה. גם הלילה פרץ זעליג הגנב לבית נוסף בעיר, ולא רק שהוא 'גילח' מהוויטרינה היפה שבסלון הבית את כל כלי הכסף, אלא שבדרכו פנימה הוא ניפץ את זגוגיות החלונות והותיר אחריו פתיתי בדולח זעירים ודוקרניים.

"זה לא ייתכן" זעקו כמה מבאי בית הכנסת לאחר תפילת שחרית. "חייבים לעשות לזה סוף. כל לילה הוא שובר חלונות ופורץ לבית אחר. זעליג נלקח אל 'חדר הקהל', שם הוא נכלא עד שיחליטו מה לעשות עמו, וחכמי העיר התכנסו לאסיפה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, ובסופה התקבלה ההחלטה הכי הגיונית בעולם.

"כדי למנוע מזעליג הגנב לפרוץ לבתים", הודיע הכרוז בשמם של חכמי העיר, "הוחלט פה אחד שכל תושב בחלם יעניק לו מפתח לדלת הראשית של הבית, וכך לא יזדקק זעליג לשבור עוד חלונות, ובא לחם גואל".

רעיון מבריק! אין ספק!

איך לא חשבנו על זה קודם?!

עברו ימים ושבועות והנה צצה לה בעיה חדשה. חמורה עוד יותר מקודמתה. מתברר שזעליג החל לצלוע, ובפניו נראו חבורות אדמדמות וסגלגלות למכביר. כששאלו אותו התושבים מה קרה, השיב זעליג בעיניים מושפלות שמאחר ותושבי חם נהגו עמו בצורה כל כך יפה, הוא משתדל לגנוב מבתיהם מבלי להעיר אותם. בגלל זה הוא עובד בחושך ומדי פעם הוא נתקל ברהיטים או בקירות, ונחבל פעם אחר פעם.

התכנסו חכמי העיר, ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ובסיומו של סיעור המוחות הממושך הוחלט פה אחד להקים מרפאת לילה שבה יועמדו רופאים הכן להגיש סיוע רפואי לזעליג מייד כשייפצע בפעם הבאה. הרי אי אפשר שהוא יגנוב בלילה, ויקבל את הטיפול הרפואי רק בבוקר. נכון??

עד כאן המשל, ומכאן ואילך הנמשל.

אני, אתה ועוד הרבה אנשים אחרים מתנהגים לפעמים כמו חכמי חלם. 'זעליג הגנב' מהמשל, הוא 'היצר הרע' בחיים האמיתיים. היצר בא אלינו בחשאי, שובר את ההחלטות הטובות שלנו, מפצח את הקבלות הטובות שקיבלנו וגונב לנו מהמצוות והמעשים הטובים, מפתה אותנו ללכת בדרכו הקלוקלת והעקלקלה.

במקום לגרש את היצר הרע וזרוק אחריו אבנים, במקום לתפוס אותו ולכלוא אותו לאורך ימים ושנים בכלא מצחין הרחק מהלב והרחק מהעין שלנו, אנחנו מרחמים עליו ועוזרים לו. קונים מכשיר טכנולוגי שיקל על היצר את העבודה, או לחלופין מתחברים לחבר רע שעוזר לזעליג לגנוב כאוות נפשו. אנחנו נותנים לו את המפתחות ללב שלנו.

אולי באמת הגיע הזמן שנתחיל להתנהג כמו בני אדם אחראיים, ונעניק לזעליג את הטיפול המגיע לגנבים כמותו??

תראו מה התורה עושה להם

יעקב לוסטיג

"ת'שמע סיפור טרי מהיום. הבוקר הגיע תורם לישיבה שבה אני מלמד, ישיבת 'דובר טוב'. זו בעצם ישיבה לצעירים מתחזקים שפועלת בשכונת רמות בירושלים, אבל היא מרכזת בתוכה בחורים מכל רחבי הארץ.

"התורם הזה בא כדי לתת כסף, אבל לפני שהוא מוזיל מכספו למען הישיבה, הוא רוצה לוודא שזה אכן מקום שבאמת מחולל שינוי. התחלתי להסביר לו שבאים לכאן צעירים מתחזקים שלא מבינים מה זה לימוד תורה, אבל רוצים להיכנס לעולם הזה, לעולם הישיבות. הסברתי לו את התהליך שהם עוברים, את העבודה שאנחנו עושים אתם ועוד, אבל הוא מסתכל עלי כמו תרנגול על בני אדם, לא מבין באיזו שפה אני מדבר אתו.

"לא הלך לי בדיבורים, החלטתי להדגים לו בשטח. הוא נכנס בפנים, רואה בחורים עם אש בעיניים, בחורים שעד לפני חצי שנה לא ידעו מה זה גמרא או משנה, מתווכחים בסוגיות תלמודיות כאילו הם נולדו בתוך הישיבה. התורם מסתכל עלי ואומר לי: "יוסי לא צריך הסברים. כבר הבנתי מה אתם עושים כאן. הבחורים האלו אתה רואה שהתורה מחיה אותם".

"מה אומר ומה אדבר. התורם הזה הוא לא היחיד שרואה את זה. כל מי שרק נכנס לכאן רואה את האש שיש להם בעיניים. זו אש רוחנית, אי אפשר להבין אותה. אפילו מי שבא ממקום חרדי, לא יכול להבין את התהליך הזה שעובר על הבחורים היקרים הללו, דווקא בגלל שהם באו כביכול ממקום רחוק יותר, ההפתעה שלהם גדולה יותר וההתלהבות שלהם מרקיעה שחקים.

"אתן לך דוגמה הכי טובה. אצלנו בישיבה יש משחק כדורגל בכל יום רביעי בערב. ההשתתפות חובה. למה השתתפות חובה? כי אם לא יהיו חייבים לשחק כדורגל, הרבה מאוד בחורים לא יבואו בכלל למשחק, כי הם מעדיפים ללמוד תורה. אבל אנחנו כאנשי הצוות החינוכי רוצים שהם כן ישחקו קצת ויתאווררו, לכן אנחנו ,מחייבים אותם להשתתף במשחק.

"אתה יודע מה?" ממשיך הרב וייס, "בוא לא נדבר על לימוד תורה ולהבדיל משחק כדורגל. בוא נדבר על שיחה סתמית בין שניים או שלושה בחורים. בחורים שלפני חצי שנה התעסקו בריאליטי ובספורט, פתאום הכל מתחלף להם בנושאים אחרים, ערכיים ורוחניים יותר. אף אחד לא ינזוף בהם אם הם ידברו על כדורגל, לפעמים הם באמת מדברים קצת על כדורגל, אבל זה לא מה שמעסיק אותם. מה שבאמת מונח להם בראש זה נושאים רוחניים יותר. אפילו אם לא לימוד תורה ממש, אז הם מדברים על נושאים שנוגעים ללימוד התורה ושמירת המצוות. לא פעם יצא לי לשמוע בחור צעיר שנדהם מעצמו, איך הוא השתנה ופתאום כל מה שמעסיק אותו זה רק דברים העומדים ברומו של עולם.

"פעם הגעתי לאחת הישיבות שאני עובד איתן, ואני רואה שני בחורים פוצחים בריקוד קצת לפני השעה 12 בלילה. שאלתי אותם לשמחה מה זו עושה? מה זה הריקוד הזה? אחד מהם עונה לי "אני רוקד כי זכיתי להכיר את הספר ארחות צדיקים, ואני מרגיש שהוא נכתב במיוחד בשבילי".

קשה לעצור את המונולוג של הרב וייס. כשהוא מדבר על התלמידים שלו, ההתלהבות לא מצליחה להירגע: "עכשיו אני בנהיגה, בדרך לבקר בחור שהיה מבחן על שמונה דפי גמרא, והוא קיבל מאה במבחן. אתה לא מבין, הבחור הזה כשהיה בתיכון כולם צחקו עליו. הוא לא היה מהאליטה החברתית, הוא תמיד היה עצוב בגלל המעמד החברתי הנמוך שאליו הוא נזרק. הבחור הזה הגיע לישיבה והתחיל לפרוח כמו שהוא בחיים לא פרח. אתה רואה אותו היום הוא מלא מרץ, פצצת אנרגיה.

"השינוי שעבר עליו היה כל כך חזק, עד שבעקבותיו באו כמה חברים נוספים ללמוד בישיבה. הם אמרו אם הוא פתאום התמלא שמחת חיים, למה שלא ננסה גם אנחנו. היום הם כאן לומדים תורה יחד אתו.

"זה לא מקרה אחד ולא שניים. יש לנו ששה בחורים בישיבה שמתגוררים ברחוב אחד במודיעין, וזה לא רחוב דתי. אחד הגיע לישיבה וחזר מרוצה עד הגג. אחריו הגיע חבר שהביא בעקבותיו את אח שלו שהביא עוד חבר וכך יש לנו כאן ששה בחורים מאותו רחוב. בכל מודיעין מכירים אותם ויודעים שזה הרחוב שממנו יצאו הצעירים לישיבה. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. רואים אותם ברחוב ומיד יודעים שאלו בחורים שלומדים תורה. יש להם נעימות הליכות מיוחדת, עדינות השמורה ללומדי התורה. זה מדבר לאנשים. בחלק גדול מהמקרים הם גם משנים את הבית שלהם, ומקיימים בפועל את הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", בזכותם גם ההורים מתחילים לשמור מצוות ולהתחזק".

"אמא אחת מתקשרת אלי ואומרת לי "הרב יוסי הפכת את המשפחה שלי". היא מתחילה לספר לי על קשיים שהיו לה בתוך הבית בין הילדים להורים ובין ההורים לבין עצמם. הילד בן ה-15, כל פעם שחוזר מהישיבה, אם יש מריבות וצעקות הוא מרגיע את כולם, מתמרן ביניהם מתווך ובסופו של דבר הוא משכין שלום ביניהם. הוא הפך לגורם המחבר והמאחד של כל המשפחה. זה ילד שבבית הספר היה ילד פרא אדם. כשקיבלנו אותו לישיבה היה אחד מאנשי הצוות החינוכי בבית הספר שצחק עלינו ואמר לנו "את הפרא אדם הזה אתם רוצים להושיב ליד התלמוד הבבלי, הוא לא יחזיק מעמד 20 דקות". אמרתי לו חכה תראה מה התורה תעשה לו, והנה ברוך ה', לא רק שהוא עצמו התשנה בזכות אור התורה, הוא אפילו שינה את כל הבית שלו".

מה זה טקס ההבדלה, ולמה מריחים את הבשמים

טקס ההבדלה הוא טקס קבוע אותו אנו עורכים עם צאת השבת, ובאמצעותו אנו מפרידים בין קדושת השבת לבין ימות החול. אנו פותחים באמירת פסוקים של הצלחה ושפע, כדי להמשיך עלינו שבוע מוצלח ושופע ברכות, ממשיכים בברכה על היין לכבודה של שבת קודש שעוזבת אותנו, ומסיימים בברכת 'המבדיל בין קודש לחול' שבה אנו מודים לקדוש ברוך הוא על ההבדלה הברורה בין שבת קודש לבין ששת ימי המעשה.

בתווך, בין ברכת 'הגפן' על היין, ובין ברכת 'המבדיל בין קודש לחול', אנו מברכים שתי ברכות נוספות: ברכה אחת על הבשמים, אותם אנו מריחים כדי לחזק את הגוף שמצטער צער רב על צאת השבת. חכמנו זיכרונם לברכה מלמדים אותנו שמדי שבת נכנסת לגוף שלנו נשמה נוספת – 'נשמה יתירה' הם מכנים אותה. כשיוצאת השבת הנשמה היתירה עוזבת את הגוף, וההרגשה שהגוף מרגיש היא מעין ההרגשה שהוא חווה בזמן המוות, כשהנשמה שלנו עוזבת את הגוף.

ברכה נוספת שמברכים בהבדלה היא ברכת 'מאורי האש' שבה אנו מודים לקדוש ברוך הוא על שברא את האש, לטובתנו ולהנאתנו.

עוד לפני עריכת טקס ההבדלה אנו אומרים נוסח קצר יותר של הבדלה, תוך כדי תפילת ערבית, באמצע ברכת 'אתה חונן לאדם דעת' הנאמרת בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה).

עד לשמיעת הבדלה אסור לעשות מלאכה, למרות שהשבת כבר יצאה. עם זאת, אפשר להבדיל בקיצור נמרץ ולומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר מכן לעשות מלאכה. אבל אסור לאכול שום דבר או לשתות כל משקה (למעט מים) עד שמיעת הבדלה על היין.

מתי קוראים בתורה בבית כנסת

מדי שבת, בין תפילת 'שחרית' לתפילת 'מוסף' בבית הכנסת, מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בתורה.

מה זו קריאת התורה? לפי איזה סדר קוראים בה? למה קוראים בתורה גם בתפילת מנחה? והאם יש קריאת התורה גם באמצע השבוע?

ובכן, חמשת חומשי התורה מחולקים ל-54 פרשיות. כל אחת מהפרשיות נקראת על שם המילה הראשונה או אחת המילים הראשונות המופיעות בה. כך יש לנו 'פרשת בראשית', 'פרשת נח', 'פרשת לך לך' ועוד ועוד.

מדי שבת אנו קוראים בבית הכנסת פרשה אחת, וכך מסיימים בכל שנה לקרוא את כל פרשיות התורה. לפעמים יש צורך להצמיד שתי פרשיות יחד, כדי להספיק לסיים את כל התורה עד סוף השנה. בזמן הקריאה מחלקים את הפרשה לשבעה קטעים נפרדים, ובכל קטע עולה לתורה אחד מהמתפללים על פי הזמנת ה'גבאי' או מי שאחראי על חלוקת ה'עליות'. העולה לתורה מברך את ברכות התורה, ו'בעל הקורא' מקריא את הפסוקים בניגון מיוחד על פי 'טעמי המקרא' שהם סימנים מוזיקליים לפיהם קוראים את הפסוקים.

כשמסיימים את הפרשה, גוללים את ספר התורה ומחזירים אותו לארון הקודש שם הוא מנוח עד תפילת מנחה של שבת, אז מוציאים אותו שוב וקוראים את תחילתה של הפרשה הבאה. גם בימים שני וחמישי מוציאים את ספר התורה באמצע תפילת שחרית, וקוראים את תחילת הפרשה של אותו השבוע, בהתאם לתקנה שתיקן עזרא הסופר בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני, מתוך מטרה שלא יעברו על יהודי שלושה ימים תמימים שבהם הוא לא שמע לפחות כמה מפסוקי התורה.

דוקטורט בחכמה אלוקית

שלמה שטיין 

לפני כשתים עשרה שנים כשהחל האכלוס הראשון בשכונת "בן צבי" בבית שמש, הבחנתי במצוקה קשה אצל אחד משכיני בבנין הסמוך. באופן טבעי בקשתי לעזור למשפחה ולנסות להעמיד אותה על הרגלים מבחינה כלכלית – סוציאלית. פניתי למספר תושבים בשכונה ובכוחות משותפים גייסנו סכום שהיה בו כדי להעניק עזרה ראשונה למשפחה. בהמשך נרתמנו לעזור לאבי המשפחה במציאת עבודה מכניסה, נפגשנו עם מנהל הבנק לו היתה חייבת המשפחה סכום עתק, הגענו להסדר תשלומים נח תוך מחיקה של חלק ניכר מהריבית. העמדנו את המשפחה על הרגלים.

לאחר הצלחה זו פנו אלי בבקשת עזרה עבור מקרים דומים במקום מגורי, הבנתי שיש צורך להקים גוף מקצועי שייתן מענה במקרה של צורך בעזרה ושיקום למשפחות שנקלעו למצוקה, וכך הוקמה "קופת השכונה". הגישה שלנו היא – לא מחלקים כספים, אלא משקמים את המשפחה מן היסוד.

לשם כך, אם נדרשת פעולה מול המערכת המשפטית או הרפואית אנחנו שם, ואם תידרש התערבות שלנו מול גופים כלכליים אנו שם עבור המשפחות, שלא לדבר על הקשר ההדוק שלנו עם לשכת הרווחה. במהלך השנים זכינו להיות שותפים בעזרה ושיקום של עשרות משפחות. כיום אנחנו מהווים מודל עבור ארגונים ולשכות רווחה.

במפגש הראשון שלי עם מנהל אגף הרווחה בעיר הוא שאל אותי: "מהי ההשכלה שלך האם יש לך תואר בעבודה סוציאלית או בתחום דומה?" אמרתי לו ההשכלה שלי כוללת את כל החוכמה שבעולם – התורה הקדושה! הכלים המקצועיים שלי הם "סייעתא דשמיא" – עזרה משמים – מהקב"ה!, הוא התייחס אלי בתחילה מאוד בחשדנות, עם הזמן כשהוא למד להכיר אותנו, החשדנות הפכה לאימון. היום הם מפנים אלינו מקרים לעזרה.

בהזדמנות כשמנהל אגף הרווחה בא לביקור פרטי בביתי, הוא שאל אותי מה ההבדל בינינו? אמרתי לו – אנחנו מתנדבים ועובדים לשם שמים לכן ההצלחה שלנו גדולה יותר. לימים ביקשתי את עזרתו לאחת המשפחות בשכונה ולצערו הוא נאלץ להשיב את פני ריקם, מחוסר בתקנים עבור כח אדם נוסף. אמרתי לו הנה ההבדל בינינו—- אנחנו כאן לא בשביל קריירה אלא רק כי זו שליחות וצו א-לוקי.

באחד המקרים הופעתי בפני בית המשפט בענינו של תושב השכונה שהסתבך בעברות מס, בעקבות דברי בפני השופט, הופחת עונשו לשנתיים מאסר במקום שמונה לבקשת התביעה. עורך הדין שאל אותי: "האם למדת משפטים?" אמרתי לו: "למדתי גמרא". "אתה כשרון מבוזבז" הוא אמר, והציע לי: "אני אממן עבורך לימודי משפטים ואתה תעבוד אצלי במשרד".

"אני מאמין", אמרתי לו, "שעזרה משמים ניתנת רק למי שהנהגותיו בחיים הם ע"פ רצון ה', ולא ההסתמכות על הידע המקצועי".

סדר היום שלי הוא כזה: בשעות הבוקר אני לומד בכולל, אחה"צ אני מלמד בישיבה. בין לבין אני מטפל בעניני ה"קופה". האם הזמן מספיק לכך? ובכן כפי שהסברתי אני מייחס את הצלחת הארגון אך ורק לכך, שכל מנהליו הם אנשים שהתורה נר לרגליהם. בכל פעם שחשבתי שעלי לבטל את לימוד התורה לצורכי הצדקה, נוכחתי לראות שלא הצלחנו באותה מידה כפי שציפינו, וזאת משום שההצלחה נתונה למי שהתורה נר לרגליו.

להפסיד חצי מליון שקל בשביל שעת לימוד

אמרו חז"ל (מסכת אבות): "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך". כלומר: כאשר אדם מוותר על הקביעות בלימוד התורה מיד מזדמנים לפניו מפריעים שונים ומשונים שמונעים ממנו ללמוד. ואילו המתגבר על עצמו, שומר על הרציפות ועמל בתורה, הריהו מתברך מן השמים ומרוויח כנגד מה שהפסיד פי כמה וכמה.

ימים קשים עברו על בני הישוב בצפת. רעב ומחסור היו מנת חלקם ואנשים רבים נאלצו לפרנס את משפחתם בעבודות דחק כדי שיוכלו להביא לבני ביתם את לחם חוקם. יודעי העיתים מספרים על משפחה נכבדה שעמדה בנסיון כביר שעמד בפניה באותם ימי עוני ומן השמים דאגו שלא תופסד פרנסתם בשל כך ולו בפרוטה אחת.

מפורסם היה שמו של הרב לודמיר בקרב בני העיר ששלחו את בניהם ללמוד בישיבתו של הרב שהרביץ תורה בתלמידיו במסירות נפש. רעייתו שהטתה את שכמה לעול פרנסת הבית, פתחה עסק זעיר בביתה שממנו היתה פרנסתם.

באחד הימים התגלגלה לידיהם הצעה מסחרית כדאית ביותר מאדם שהיה זקוק להיפטר בדחיפות מאלפי חוטי זהב דקיקים. לאחר ששקלו את הרעיון החליטו הרב ורעייתו כי לשם כך ישקיעו את כל חסכונותיהם המעטים ואף לוו הלוואה נכבדה מאחד ממכריהם להשלמת הסכום.

"רבות מחשבות בלב איש". לא עברו ימים מרובים ובעקבות מאורעות אותם הימים, המצב הכלכלי התדרדר לשפל חדש ואיתו נפלו צנחו מחירי הזהב שלא היו לו דורשים כלל.

בבטחון ובאמונה בהשי"ת המשיכו בני משפחת לודמיר לנהל את חייהם בהשקט ובשלווה בידעם כי הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל.

יום אחד הביטה הרבנית לודמיר מחלון ביתה ובעיניים משתאות הבחינה בשיירת גמלים ארוכה עושה את דרכה לכיוון ביתה. בראש השיירה ישב אפנדי מכובד שניכר עליו כי סוחר עשיר הוא. הרוכבים התקרבו אל חצר בית משפחת לודמיר, הבריכו את הגמלים והערבי פנה אל עבר הבית ונקש בפעמון. "שמעתי כי אתם מחזיקים ברשותכם סחורה יקרה, ברצוני לראותה" אמר לרבנית. זו הזדרזה ופרסה בפניו את חוטי הזהב. בעיניים של סוחרת ותיקה ומנוסה, הבחינה האישה כי הערבי ייצא לדרכו כשכל הסחורה בידיו. בעיניים בורקות מישש הוא את הסחורה ומידי פעם בדק בדיל זהב אל מול קרני השמש שהציפו את החצר. לא חלף זמן רב והערבי הפטיר "מי אורז פה את הסחורה, יש לכם פועל או שאקרא לאחד ממשרתי, עוד היום חייב אני להגיע לעיר רחוקה ועל כן אנא זרזי את מהלך העניינים". קולו של הסוחר הלבנוני הצטלצל באזניה כמנגינה ערבה: "הנה שלח להם ה' את ישועתו וסוף סוף יפטרו מהסחורה השוהה בביתם זמן כה רב", ולערבי אמרה: "המתן רגע קט ואקרא לבעלי בטרם נסכם סופית את העיסקה".

האפנדי המתין ופסע מעדנות בין עצי הדקל התמירים, ובעודו מגלגל בידיו מחרוזת פנינים נוצצים, חפן את גלימתו והתיישב על מחצלת שפרס לפניו משרתו. הרבנית פנתה לעבר פתח בית המדרש וביקשה מאחד הילדים ששוטטו בחוץ שיזדרז לקרוא לבעלה. הלה נדחף במהירות בין הלומדים וביראת כבוד הודיע להרב לודמיר "כבוד הרב! הרבנית ממתינה בחוץ".

בפינת חצר בית המדרש המתינה הרבנית לבעלה כשכולה נרגשת, "עליך לסור עימי לביתנו בדחיפות", וסיפרה לו את המתרחש. אך הרב הצביע בידו על בית המדרש ואמר: "רעייתי, יודעת את את מנהגי מימים ימימה, עד חצות אינני יוצא מדלתות הישיבה ורק לאחר מכן במידת הצורך נפנה אני לטפל בענייני העסק". האשה חזרה ואמרה "הרי את רוב העיסקה כבר סיכמתי ובכך שתתפנה למספר דקות לסגור עסקה משתלמת זו נוכל להרויח סכום שיחזיר לידינו את ההשקעה הגדולה ואף יתן בידך את האפשרות ללמוד בתורה במשך כל היום ללא טרדות והפרעות. אך הרב עמד על שלו והרבנית פנתה לביתה והודיעה לערבי "לצערי תאלץ להמתין עד חצי היום". הערבי שמיהר לדרכו ניסה לשכנעה שוב, ומשלא נענה היטיב את הכפייה על ראשו, עלה על גמלו וכשפניו עוטות ארשת תמיהה וכעס פנה לדרכו. בחצר הבית עמלה האשה להחזיר את ארגזי הסחורה למקומם בלב כבד ופנתה להכין את ארוחת הצהרים.

כששב הרב לודמיר לביתו שאלה אשתו: "וכי לא כדאי היה לך להפסיק שעה קלה מלימודך ולהרויח בכך סכום כה גדול שיניח לך ללמוד בראש שקט תקופה ארוכה?" שמע הרב את דבריה והשיב: "אמנם אמת הדבר, על ידי עסקה זו הייתי מרויח כמה חדשים של לימוד ללא טרדות, אך בפעם הבאה שהיתה מזדמנת לפני עיסקה "דחופה" בשעת הלימוד, שוב הייתי מפסיק מלימודי שהרי היצר היה בא וטוען לפני: "וכי מה שונה מקרה זה, מהמאורע שנקלעת אליו לפני שבועות מספר" וכך עם הזמן הייתי פוסק פעם אחר פעם מלימודי, ומפסיד בכך את תורתי. על כן העדפתי שלא להחמיץ את לימוד התורה בפעם זו ולהמשיך בקביעות ללא הפסקות את עיסקי בתורה.

היה זה לקראת ערב. שוב ניצבה האשה בחלון ביתה מסומרת למקומה. לאור דמדומי חמה רואה היא את שיירת הגמלים צועדת שנית אל ביתם. "הבט"! קראה לבעלה, "הנה האפנדי". "אלוקיכם אוהב אתכם" הסביר הערבי, "שנים רבות אני עושה את דרכי במדבריות, ובסופה עזה שכזו לא נתקלתי מעולם, אפילו גמלי הנועזים לא עמדו בה וניסו למצוא מקום מסתור במדבר החשוף. לא נותרה לי כל ברירה ופקדתי על משרתי להסב את פני השיירה אחורנית ואם אני כבר כאן, ודאי שאשוב לקנות את הסחורה". הרבנית ובעלה הוציאו שוב את ארגזי הסחורה אל החצר וכשהם מסיבים על כוסות קפה מהבילים רקמו את המכירה והביאוה לידי גמר.

עסק זה שהניב רווחים יפים העמיד את הרב לודמיר על רגליו, ובנה את הבסיס הכלכלי של משפחת לודמיר לדורותיה.

לעיתים עומד בפני אדם הקובע עיתים לתורה ניסיון, בדמות אירוע המתקיים בשעת השיעור, או פגישה עסקית שאם ישתתף בה יפסיד את לימודו הקבוע. אך אם האדם גומר בדעתו שהוא אינו מפסיד את לימודו התמידי ויהי מה, זוכה הוא שיסתדרו הדברים מעצמם. לפתע יגלה שלא אירע דבר בכך שהגיע לאירוע בשעה מאוחרת קצת ואדרבה עוד הרויח מכך, הפגישה שבה תלה תקוות כה רבות התאפשרה בזמן אחר ולא זו בלבד אלא שזכה עקב כך בנקודות פתיחה טובות יותר למשא ומתן וכן הלאה. יתן ה' שיתקיימו בנו דברי התפילה "ונשמח בדברי תורתך ובמצוותך לעולם ועד".

כולל על גלגלים

עיתון משפחה

בוקר. השעה תשע ורבע בדיוק ובכולל שבמושב אורה כבר שוקדים על תלמודם כעשרה אברכים מצטיינים. הם מתנצחים ביניהם בהתלהבות, ודומה שקל להם מאוד לשכוח מכל הקיים סביבם, אולי בשל העובדה שדבר סביבם לא קיים, והם מרוחקים מכל מקום יישוב מוכר.

במבט ראשוני זה נראה עוד כולל רציני מאוד, אחד מאלו שנוהגים לבחור את אברכיהם בקפידה אחד לאחד. החדר אמנם קטן אך מרווח ומחומם, קירותיו מצופים ארונות עמוסי ספרי קודש מכל הסוגים, בהם גם ספרים שיצאו בעת האחרונה ממש. בפינת החדר, פינה לשתייה חמה ואפילו ארון קודש ובו ספר תורה מהודר. כן, כולל לכל דבר.

אבל אם רק תצאו לרגע מבית המדרש – תתקשו להאמין. ההמולה שבחוץ תפתיע גם אתכם. נעים מאוד, אתם נמצאים באחת מקומותיו של בנין משרדים הממוקם בכניסה למושב אורה הסמוך לירושלים. קומה זו שייכת כל כולה לחברת ההסעות אשר מפעילה שירותי הסעות לכל חלקי הארץ ורואה הצלחה רבה במעשיה. מימינכם נמצא חדרו של רכז הנהגים ("הלו, עופר, עוד לא הגעת?", "מנשה, הגברת מחכה כבר שעה", "יניב אתה פנוי לנסיעה לשדה התעופה?"), משמאלכם ממוקם חדרו של האחראי על קבלת ההזמנות הטלפוניות, ממול נמצאת פינת ישיבה לנהגים המבקשים לנוח מעט אחרי שעות ארוכות של אחיזה בהגה, ובתווך יש את חדריהם של חשב החברה ושל המנכ"לים הראשיים.

וכמו בכל חברת הסעות מה שמאפיין את המקום אלו בעיקר צעקות לא מעטות, תזוזה רבה ונהגים שעוברים, נכנסים ויוצאים. הדבר הבלתי מתקבל על הדעת שבמקום, הוא כולל האברכים שפועל בקצה המסדרון, במשך חמישה ימים בשבוע, ומכנס בתוכו אברכים מן העילית שבעילית, כולם בוגרי ישיבות רציניים.

יחידי למנין

כפי שברור לקוראים, לא תמיד נראו כך הדברים. עד לפני שלוש שנים פעלה חברת ההסעות באופן שגרתי למדי, תחת בעלות חילונית של שני אחים שותפים כאשר היא מנתבת את דרכה וקונה לעצמה שם ומוניטין. לפני שלוש שנים בדיוק החליט אחד האחים להזמין אל המקום את הרב מימון בן ישי, כדי שילמד עמו שיעור קצר מידי בוקר. מה גרם לו להחליט על כך? עד היום אין הוא יודע להסביר זאת, אך זאת הייתה התחלתו של מסע שהתגלגל מהר יותר מכל כלי רכב שבבעלות החברה והוביל לפתיחתו של הכולל הנדיר מסוגו.

"השלב הבא היה כאשר הצטרף לשיעור גם אחיו של בעל החברה, זה שעובד עימו כשותף", מספר הרב בן ישי. "בעקבות כך הרחבנו בהדרגה את נושאי הלימוד וזכיתי להתוודע לשני יהודים שצמאים לשמוע ומגלים עניין רב בכל נושא שעולה לדיון. מידי פעם נזקקנו לספרי לימוד, אך אז גיליתי למרבה הצער, שלא רק שבבניין החברה אין דבר כזה, אלא בכל מושב אורה לא ניתן להשיג ספרי קודש מתאימים, שכן מדובר במושב שרוב תושביו חילוניים. כאב לי הלב וחשתי נורא עם המחשבה על כך שיהודים כה רבים מתגוררים כאן, אך לא ניתן לגבש מהם אפילו מניין.

"כמה שנים קודם לכן שבתי משליחות בהונג-קונג, שם הקמתי בסייעתא דשמיא קהילה גדולה שכללה בית ספר, בית כנסת ופעילות מלאה. היה לי ברור שאם בסין אפשר לחולל מהפכה, על אחת כמה וכמה שבארץ אפשר לעשות זאת. הייתי חדור מוטיבציה, ואז הצעתי לבעלי החברה לראשונה את ההצעה המפתיעה- להקים כולל, כאן, בתוך בניין המשרדים של חברת ההסעות. ידעתי שזה מגוחך, אך תגובתם של השניים הייתה לא פחות מהבקשה שלי: 'אנחנו מוכנים, מה עלינו לעשות לשם כך?'

"אתם מבינים?" מתרגש הרב בן ישי, "מדובר באחים שכלל אינם שומרי תורה ומצוות וקשה לי להאמין שעד אותו יום הם שמעו על המושג 'כולל'. ובכל זאת, הם נרתמו למשימה באופן כה מופלא, עד כדי כך שכששבתי באותו יום הביתה- לא יכולתי לעשות דבר,. הייתי נרגש וידעתי שמשהו גדול עומד לקרות פה".

איך אתם מסבירים את קבלת ההחלטה?

"בראש ובראשונה יש כאן בוודאי סייעתא דשמיא גדולה, שהיא זו שמלווה אותנו מתחילת הדרך ובלעדיה לא היה נעשה דבר. אך מלבד זאת, מכיוון שאני הייתי החרדי היחיד שהאחים הכירו – הם הביטו עלי כבר מאז שנפגשנו לראשונה כביכול הייתי הרב של המקום. מבחינתם – מה שהרב אומר זה מה שעושים. ואם הוא מדבר על כולל – אז מפנים שני חדרים מקומת המשרדים, מאבזרים אותם כראוי ומתחילים ללמוד".

אך למרות ההסכמה הגורפת הדבר לא היה פשוט, והרב בן ישי החליט שלא להתחיל בגיוס אברכים, בטרם הוא רואה שהכולל אכן קורם עור וגידים. "למדתי בחודשיים הראשונים לבדי בכולל", הוא נזכר, "וחשתי ממש כמו בהונג קונג, שם גם הייתי בודד במערכה. הנהגים שהגיעו לעבודתם בחנו אותי בכל יום מחדש במבטים משתאים, כביכול רצו לשאול: 'אתה עדיין כאן?' ואחד מהם אף אמר: 'אתה מזכיר לי איזה תמני שהכרתי פעם בקיבוץ. הוא תמיד למד תורה לבדו וכשחיפש מניין- מעולם לא מצא'. שמעתי את הדברים והבטחתי 'עוד יבואו ימים שבהם יהיה כאן לא רק מנין, אלא אפילו לא תמצא מקום לשבת מרוב אברכים'. ואכן, עם חלוף הזמן צירף הרב בן ישי לכולל אברך שהכיר ולאחר מכן הצטרף אברך נוסף ועוד אברך".

בשלב זה, כאשר הכולל הקטן כבר מנה ארבעה אברכים, החל לימוד התורה לתת את אותותיו באופן רשמי על הבניין ולהשפיע על האזור כולו. הרב בן ישי מספר, שאחת לכמה דקות הייתה דלת החדר נפתחת לרווחה ו'פרצוף' נוסף היה מציץ פנימה כדי לחזות בארבעת החרדים שרוכנים על הסטנדרים בגודל מלא ובלבוש אוטנטי. אך דווקא בדרך זו החל גם הקירוב.

"בזמן הלימוד- למדנו ללא הפסקה אף לרגע, אך לאחר מכן היינו מוכנים בשמחה להישאר עם הנהגים או עם אנשי המושב כדי להשיב להם על שאלות ולתת הסברים. בערבי חגים כינסנו אותם כדי לספר להם על החג ואף ערכנו מסיבות חנוכה ופורים וחילקנו נרות שבת".

'אי אפשר בלי חברותא'

אט אט הגיעו אל הכולל עוד ועוד אנשים שביקשו להניח תפילין, ולא מעטים סיפרו שעד לרגע זה התפילין שלהם נחו בוויטרינה או שלא באו לידי שימוש כלל מאז חגיגת הבר מצווה. כעת, כשגילו שיש להם הזדמנות להניחן שוב, הם לא חשבו לוותר על כך. ובאופן זה נוצר סביב האברכים מעגל חם ואוהד מאוד. "חשנו סיפוק רב. אין לי ספק שדווקא בתקופה זו שבה יוצאים כל כך הרבה נגד החרדים ובני התורה, יש צורך רב ביותר להראות לכולם עד כמה הלימוד חשוב, וזוהי דרכנו לתרום לכך.

"כשחלפו עוד כמה חודשים פנינו אל מנהלי חברת ההסעות והסברנו להם כי חשוב לנו להוסיף עוד אברכים לכולל, כדי להגדיל את מספר הלומדים ולהעצים את הלימוד. מכיוון שעד אז הם מימנו מכספם הפרטי את מלגות הכולל והיה מדובר בסכומים לא מבוטלים כלל, הם החליטו לחבור לחברת 'דיזליין' העוסקת בייצור סולר (ואשר בעליה אף הם חילוניים) ולקבל תמיכה כספית נוספת.

"בעלי החברה נענו בשמחה, וכך התאפשר לנו להוסיף עוד אברכים ולשלם להם מלגות נאות. בשלב שבו הגענו לשמונה אברכים – קיימנו פעם תפילת מנחה. הצטרף אלינו אחד הנהגים, אך עדיין היה חסר העשירי למניין. בעל הבית הבחין בכך ולאחר התפילה הוא ניגש לשותף שלו וקבע: 'מוסיפים עוד אברך'. השותף שכבר היה בקי בסדרי הלימוד, העיר: 'אי אפשר להכניס אברך בלי חברותא'. אך בן שיחו לא היסס: 'אז נכניס שני אברכים ועם תקציב כבר נסתדר,. כך צמח הכולל שלנו לעשרה אברכים שכולם מגיעים מידי יום ביומו והוגים בתורה מתוך תחושת שליחות ובשקידה מופלגת".

ואכן, מבט קל לעבר אברכי הכולל חושף, כי לא מדובר בברנשים 'טיפוסיים' או חובבי הרפתקאות. כולם אברכים רציניים ביותר, בוגרי ישיבות ליטאיות חשובות, אשר מנהלים אורח חיים סטנדרטי לגמרי. בשעות הצהריים רובם לומדים בכוללים בירושלים וחלקם אף משמשים 'משיבים' בישיבות מוכרות. "אני חושב שעד לרגע זה, בעלי המקום אינם מבינים את גודל המהפך שהתחולל בזכותם, אין הם מפנימים את העובדה שהם מגדלים כאן בני עלייה ממש", מציין הרב בן ישי.

ואכן, מנכ"ל חברת ההסעות, שאותו אנו פוגשים לבסוף בקצה המסדרון, נראה עסוק מאוד אך בכל זאת הוא מפנה לנו מזמנו. כאשר אנו שואלים בסקרנות מה גורם לאדם כמוהו להחליט על הקמת כולל ועל תחזוקו באופן כה שוטף, הוא מחייך חיוך מרוצה ומביט בבני טיפוחיו: "אני עוד לא שומר מצוות, אבל אולי זה עוד יגיע אי פעם"- הוא אומר לנו בכנות, וממשיך לעסקיו.

הרעש המקרב

לא קל ולא פשוט היה לשכנע אברכים להגיע אל 'כולל הסעות' המתפתח. כאשר הוחלט על הרחבת הכולל, הטיל הרב בן ישי את משימת גיוס האברכים על כתפיו של הרב עוזיאל לורי, אשר לקח זאת על עצמו ועם הזמן הפך לאחראי על תכני הלימוד וסדריהם. "כשפניתי בתחילה לאברכים, זה היה נשמע להם רעיון קצת הזוי", הוא מספר. 'למה לנסוע עד לאורה אם אפשר ללמוד בירושלים?' הם היו שואלים אותי בקביעות, ו-'אתה בטוח שבאמת לומדים שם? אז למה זה בבניין של הסעות?' האמת היא שגם אני עברתי בדיוק את אותם תמיהות וספקות, וכתלמיד ישיבת בריסק במשך שנים ידעתי להעריך לימוד וחששתי מפני הלא ידוע. אך לאחר שביקרתי במושב הגעתי למסקנה שאין דבר טוב מזה לאברך.

"היתרון הגדול, לדעתי", אומר הרב לורי, "הוא בכך שאברך המגיע לכאן יודע שהוא מוכרח ללמוד, כי פשוט אין לו אפשרות אחרת. הוא מנותק לחלוטין מכל הסובב, כי אין לו מה לחפש בסביבה. נפשית זה מסייע ללימוד. מטבע הדברים גם הסדרים נשמרים במלואם, כי אין תחבורה נוחה למושב ואנו חייבים לצאת יחד בהסעה וגם לשוב ביחד. בשל כך מי שמגיע יודע שהוא חייב ללמוד וזה דבר שמהווה תמריץ להרבה אברכים מצוינים.

"מעבר לכך", מוסיף הרב לורי , "הייתי גם מצטט באוזני כולם את דבריו של הרב בן ישי על הערך המוסף שיש כאן- 'תבינו אם אתם לומדים בבית הכנסת שלכם אתם תורמים לעצמכם בלבד, בעוד שכאשר אתם לומדים במקום כזה- אתם מפיצים אור גדול לכל הסביבה, ומי יודע, אולי בזכותכם עוד תקום כאן קהילה?' "

ובכל זאת, האם לא קשה ללמוד בתוך בניין שוקק פעילות? העבודה שמתנהלת שם לא מפריעה? הנהגים לא מרעישים?

אל השיחה מצטרף כעת אחד האברכים שממלא פיו צחוק. "הם מפריעים לנו? נראה לי נכון יותר לומר שאנחנו מפריעים להם, כי הרעש של הלימוד הוא חזק ולא פעם במהלך הלימוד נכנסים אלינו חלק מהעובדים ושואלים: 'למה אתם צועקים? מה כבר קרה?' בתחילה היינו פשוט מתנצלים ומנסים ללמוד יותר בשקט, אך כשראינו שהם עדיין ממשיכים להעיר- הבנו שמה שהם רוצים זה באמת להבין את פשר הצעקות שלנו, ואכן התחלנו לענות ולהסביר להם על דרך הלימוד".

"המקרה המעניין ביותר היה כאשר למדנו מסכת ברכות. לפתע, בעיצומה של הסוגיה, נכנס לחדר אחד מבני המושב, חילוני מקריח וגדל מימדים. הוא פתח את הדלת ונבח: 'אינכם מתביישים? למה אתם מפריעים לכל המושב?' אחד האברכים לא חשב פעמיים והשיב לו בטבעיות: 'אנחנו לומדים מסכת ברכות לקראת חנוכה וכעת דנים בסוגיה הנוגעת לברכתו של שמן הזית, ומה יש לך להגיד על כך?

החילוני לא נבוך אלא פתח את פיו והחל להסביר כי בנושא קיים דיון שלם.

"למרבה הפלא הוא אף ציטט את הסוגיה מתחילתה ועד סופה. בעוד אנו עומדים משתאים התמלאו עיניו בדמעות והוא סיפר: 'אני הייתי בדיוק כמוכם, למדתי באחת הישיבות המוכרות ביותר ונחשבתי לבחור הכי חזק בשיעור, אך מכיוון שראשי נמשך כל העת לעסקים- עזבתי בסופו של דבר הכול והגעתי למקום שבו אני כיום. כעת, כשראיתי אתכם לומדים במלוא העוצמה והחיוניות- נשאבתי אל עברי ופשוט התגעגעתי".

סופו של הסיפור אינו בכך שהיהודי חזר אל העולם הישיבות, אולי עוד יעשה זאת בעתיד. בינתיים הוא החל לתמוך בכולל ביד רחבה ולדאוג לספרי קודש ולתנאים משופרים.

בכלל, מתברר שאין זה הסיפור היחיד שמתגלגל בחברת ההסעות, שכן כמעט לכל אחד מן האברכים יש נהג או יהודי מהמושב שקרוב אליו במיוחד והוא מלווה אותו לאורך כל הדרך. הרב לורי גם מציין, שמדהים להיווכח בכל פעם מחדש כיצד דווקא המילים הפשוטות וההסברים היוצאים מן הלב, הם אלה שיוצרים את הכבוד האמיתי ללומדי התורה.

"רק בשבוע האחרון חלה אחד האברכים שלנו, ומכיוון שהוא זה שמביא את כולנו ברכבו יום- יום מירושלים, לא הייתה לנו דרך להגיע אל המושב. חשבנו בתחילה שכל אחד ייסע בכוחות עצמו, אך בעל הבית ששמע על כך הודיע מיד, כי הוא שולח אלינו אחד מנהגי החברה. הנהג אכן הגיע ואסף את כולם מהבתים. במהלך הנסיעה הוא שוחח איתנו על אורח חיינו והיה המום לשמוע שמשפחה חרדית סטנדרטית מתפרנסת בדרך כלל מן המלגה של הבעל בכולל ומהכנסה צדדית של האישה.

"הוא שאל, פעם אחר פעם, כיצד יתכן לפרנס בסכום כזה שמונה ילדים ואיך אפשר לחיות ככה. בסיומה של הנסיעה סיפר לנו הנהג בכנות: 'דעו שמידי בוקר אני יוצא מאזור המרכז לירושלים ובכל פעם אוסף טרמפיסטים ברכבי. באופן עקרוני אני מקפיד שלא לאסוף אברכים חרדיים, כיוון שאין לי מוטיבציה לעזור להם ואני חש כי 'לשם מה לי להביא אותם למקום לימודם בשעה מוקדמת? הרי ממילא הם יתבטלו ויקבלו בסוף החודש כספים על חשבון המדינה'. כעת, כאשר אני מבין שאף אחד מהם לא חי ממשכורת גבוהה ומטרתם היא באמת הלימוד עצמו, אני מקבל על עצמי להשתדל לקחת דווקא אותם ברכבי, כי מגיע להם'.

"הנהג דיבר בהתרגשות, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה שמענו משפטים כאלו בסביבתנו. אישית, אני יכול להעיד שבעקבות כאלו מקרים אני מרגיש בכל פעם מחדש שהדבר מחייב אותי להשקיע הרבה יותר בלימוד ולהצדיק את ההערכה הזו".

לימוד, ערך והערכה

בכולל שבמושב אורה הלימודים מתחילים בשעה תשע אפס- אפס בדיוק. "אנחנו לומדים החל מהשעה תשע בבוקר ועד השעה רבע לאחת בצהריים", מספר הרב בן ישי בסיפוק. "בשעה זו מגיעים למקום מרבית הנהגים ואז אנחנו מתכנסים בבית המדרש לתפילת מנחה. רובם ככולם אינם חובשי כיפות, אך הדבר לא מונע מהם להתפלל. אחד מהם כה נקשר לתפילה עד שהוא מקפיד תמיד לעמוד בפתח, וברגע שרואה שיש בחדר תשעה בני אדם הוא נכנס מיד וקורא: 'אני העשירי למניין!'

"לאחר התפילה מצטופפים כל הנוכחים סביבנו ומנצלים את ההזדמנות כדי לשמוע עוד מעט על אירועי השבוע והחודש ביהדות ולהציב שאלות בעניינים שונים- 'למה היום קראו בספר התורה ואתמול לא?', נזקקתי בשבת למים רותחים, האם היה מותר לי לחבר את השקע לקומקום?' אשתי חולה ועוברת ניתוח האם תוכלו להקדיש את הלימוד למענה?' וכך הלאה והלאה. מרגש לראות כיצד דווקא האנשים החילוניים הללו כל כך מעריכים את הווי הלימוד, ועל אף שהעולם שלנו כה שונה משלהם, אף פעם לא היו כאן ויכוחים אלא רק הערכה ופרגון.

"פעם, לקראת אחד החגים, חילק בעל הבית תלושים לכל העובדים והעניק תלוש גם לכל אחד מהאברכים שלנו. כשכולם תמהו על כך, הוא הסביר: 'תבינו, חבר'ה, כולכם עובדים של חברת ההסעות. יש מכם שאחראים על הנהלת חשבונות, יש כאלו שעובדים כנהגים ויש לומדי תורה. הם עובדים בדיוק כמו כולם, ומבחינתי זהו תפקידם".

ואכן, הכולל קיים במתכונתו הנוכחית רק כשנה, אך כיום כבר ברור שאין עוד צורך לשכנע את מנהלי החברה לתחזק אותו. בשיחות עם הרב בן ישי הם מעידי , כי מאז שהוקם הכולל הם רואים ברכה מיוחדת בעמלם ובצלחה העסקית. "בעל החברה אף התבטא פעם באוזניי לא פעם ולא פעמיים, כי ידוע לו שנהגי ההסעות שמסתובבים כל כך הרבה בדרכים זקוקים יותר מכל אחד אחר לשמירה ולהגנה, ואין ספק שהתורה שאנו לומדים שומרת עליהם", מספר הרב בן ישי.

"אז נכון שכיום המקום עדיין קטן יחסית, אך הוא בוודאי גדול באיכות וכבר בזמן הקרוב אנו עומדים להרחיב את הכולל ולהכפיל את מספר האברכים שלומדים בו. בנוסף, אנו גם מתכננים לארגן סמינרים בנושא יהדות בתוך מושב אורה עצמו, במטרה אחת – למלא את שליחותנו ולקרב כמה שיותר לבבות לאביהם שבשמים".

מטריית הגנה רוחנית

 יוסי איזק 

מטעמים שתכף תבינו איננו יכולים לחשוף פרטים רבים מידי על ישי ב' ועל מקום עבודתו. ישי עובד בחברה פרטית קטנה הקשורה לאחת התעשיות הביטחוניות בארץ. מדובר בצוות מצומצם של עובדים השוקדים על פיתוחה של מערכת טכנולוגית עתירת-ידע שאם תפעל כהלכה היא תשדרג בצורה משמעותית את יכולותיה המודיעיניות של מדינת ישראל.

לא רק במשרד הבטחון הישראלי עוקבים בעניין אחר עבודתם של עובדי החברה. גופי מודיעין מובילים באירופה ובארה"ב ממתינים אף הם בקוצר רוח להשלמת ניסויי המערכת האחרונים. אם הכל ילך כשורה וכל הציפיות הגבוהות שנתלו בביצועי המערכת יוכיחו את עצמם, צפויים אף הם "לקפוץ למים" ולגייס את היכולות הטכנולוגיות הנדירות שהחברה מציעה ללקוחותיה. יותר מזה אי אפשר לפרט למרות שיש יסוד סביר להניח שבטהראן, למשל, לא ממש יאהבו לשמוע על העבודה שישי וחבריו עושים…

אבל לא על עולם הצללים המודיעיני ביקשנו לספר לכם הפעם אלא על משהו שונה לחלוטין. ליתר דיוק, על מנהג יוצא דופן שבו שותפים חלק ניכר מעובדי החברה. ובכן, בכל בוקר, לפני שהם יוצאים לעבודתם, אפשר לפגוש קבוצה מגובשת של עובדים המתכנסים ב… אחד ה"כוללים" הידועים בעיר לכמה שעות של לימוד תורה. "אם לא פתחתי את היום בלימוד תורה עם החברותא אני מרגיש שבזבזתי יום", שח לנו ישי. "גם אם בהמשך היום אני אפגש עם נציגי משרד הביטחון, אשתתף במצגת של ארגון ביון חשאי או בפגישה חשובה עם משקיעים – זה פשוט לא יהיה אותו דבר".

זה לא שסדר יומם של עובדי החברה פנוי במיוחד. להפך, כולם עמוסים וגדושים באינספור מטלות טכניות שחייבות להסתיים לפני שהמערכת תהיה כשירה, אבל לימוד התורה בא קודם לכל. "לכל העובדים אצלינו יש תארים מדעיים בכירים", מציין ישי. "מדובר באנשים שכל מפעל היי-טק היה חוטף בשני ידיים, אבל יש להם עקרונות ויש להם סדרי עדיפות. הם מבינים שהתורה היא העוגן הרוחני שנותן לאדם בסיס לכל היום. דווקא בגלל התחום הרגיש והחשוב שבו הם עוסקים הם מבינים עד כמה לימוד התורה הוא קריטי".

"למעשה", מוסיף ישי, "אין סתירה בין הלימוד בשעות הבוקר לבין העבודה בהמשך היום שכן שניהם קשורים לביטחונה של מדינת ישראל. המערכות הטכניות מספקות את ההגנה הגשמית, אבל דווקא אנחנו שנמצאים בחזית המערכה יודעים שבלי סיוע רוחני של החידושים המדעיים לא יעזרו ולא יועילו. לפני שמשקיעים במערכת הגנה גשמית צריך לתחזק את מטריית ההגנה הרוחנית ואת זה אנחנו עושים באמצעות לימוד התורה".

ופתאום הוא נהפך לאדם גס, אלים ותוקפני

מאת: יוסי איזק 

תארו לכם אדם נורמלי לחלוטין, איש משפחה למופת, הזוכה להערכה רבה בין ידידיו ומכריו. יש לו מקצוע מכובד, חוג ידידים יוקרתי ותחומי עניין מגוונים הכוללים הרבה התנדבות ונתינה לזולת.

לילה אחד לוגם האיש הנחמד הזה משיקוי כימי אותו רקח במעבדה הפרטית שלו ולפתע מתחולל בו שינוי מבעית. כוחות הרוע המצויים בקרבו מתחזקים לאין ערוך ולאין שיעור. הוא נעשה אדם גס, אלים, תוקפני, חסר סבלנות וקצר רוח במידה מפחידה. הוא מלא בזעם כלפי אנשים שמפריעים לו בדרכו, ולעיתים הדברים אף יכולים להגיע עד כדי שפיכות דמים. ההתנהגויות המפחידות הללו נמשכות כל עוד הוא מצוי תחת ההשפעה הכימית של השיקוי. כעבור זמן-מה, כאשר אפקט השיקוי חולף, חוזר האיש להיות כאחד האדם. איש אינו יכול לזהות בו את המפלצת המשתוללת ששכנה בנפשו לפני זמן קצר.

נסו רגע לדמיין איך זה לחיות במחיצתו של אדם כזה. מפחיד, לא? אתה לעולם לא יכול לדעת מה מצפה לך מעבר לדלת. האם תפגוש אדם או… מפלצת.

שוו בנפשכם שהשיקוי הכימי הזה הוא גם בעל יכולת ממכרת. כלומר, ככל שמנסים אותו יותר פעמים, קשה יותר להפסיק. מגיע שלב שבו האדם נבהל מעצמו ומנסה לחדול מלגימת השיקוי אבל הוא כבר החמיץ את התחנה האחרונה של הרכבת – לאחר שהשיקוי עורר את הכוחות האפלים השוכנים בקרבו שוב אי אפשר להחזיר את השד לבקבוק.

התיאור שזה עתה קראתם מהווה את תמציתה של אחת היצירות הספרותיות הקלאסיות שראו אור באנגליה לפני מאה וחמישים שנה. זהו הספר "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

אבל מי שחושב שמדובר בתיאור דמיוני הלקוח ממחוזות הפנטזיה של סופר הזוי אינו אלא טועה. למעשה מסתובבים סביבנו הרבה מאוד ד"ר ג'קיל שעלולים להפוך ללא התרעה מוקדמת למיסטר הייד. אולי אתה מכיר כמה כאלו מקרוב. אולי אתה אפילו אחד מהם.

קיים טריגר פסיכולוגי קטן אך קטלני שמסוגל להפוך אדם נורמלי למפלצת טורפת. קוראים לזה – כעס.

האדם הכועס הוא לא בהכרח אדם רע. הוא אפילו אינו חייב להיות אדם מסוכן במיוחד. הבעיה העיקרית של הכעס איננה בכך שהיא מחדירה רוע לאדם, אלא בכך שהיא גורמת לאדם לאבד את השליטה על עצמו. מכירים את הסצנה המוכרת מתוך אינספור סרטי מתח שבו רואים רכב מדרדר לתהום עד שהוא פוגע בתחתית ומתפוצץ בכדור אש מסנוור? זהו בדיוק המצב בו נתון הכעסן. הוא מאבד שליטה על עצמו. היא מידרדר לתהום. הוא עומד להתפוצץ. בום.

לא סתם אמרו חז"ל: "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה".

מה הקשר בין כעס לעבודה זרה? בשעה שאתה כועס אתה לא חפשי. אתה מתפרק מכל אחריות. אתה נותן לכוח אחר להוביל אותך. אתה מניח ליצר הרע להיכנס דרך הדלת הקדמית ונותן לו להוליך אותך למחוזות האופל.

לכן בשעת כעס מסוגל האדם לעשות את המעשים האיומים ביותר. הוא לא שולט בעצמו, הוא הפקיר את השטח והלך לאיבוד.

האם יש דרך לעצור את הכעס? האם ניתן למנוע את הנפילה לתהום?

מיסטר הייד האמין שהתשובה לכך שלילית. הוא סבר שאין כל אפשרות לסובב את הגלגל ולהחזיר לשליטה את ד"ר ג'קיל. אבל הוא הגיע למסקנה הזאת רק משום שהוא לא הכיר את התורה. לו היה מכיר את התורה הוא יודע שהתורה נותנת לאדם כוחות מופלאים לשנות את עצמו ולהפוך לאדם אחר, טוב יותר.

בוא לשיעור תורה ותגלה גם אתה שאפילו מיסטר הייד הנורא יכול להפוך בחזרה לד"ר ג'קיל המתוק אם הוא רק מתקן את מידותיו.

בהצלחה.

לעצור, להביט ולהתבונן

נושמים, גדלים, אוכלים, שותים, ישנים, לומדים, חיים. במרוץ החיים, אנו ממעטים לחשוב על הפלא שבעצם בריאתנו. על הזכות והנס שבמנת חלקנו על היותנו חיים, דינאמיים, מתקדמים, ונבנים. גוף האדם, אף שבדרך כלל הוא נראה לנו מובן מאליו, הוא המכונה המשוכללת ביותר עלי אדמות. הגדול שבמדענים בני האנוש לא יוכל לעולם לפתח מכונה שכזו, וגם לא תחליף פשוט בהרבה. מתנת החיים המפכים בגוף, שפועל בתיאום מושלם ומופלא, אינה דבר של מה בכך.

כמות אדירה של תהליכים בשנייה

בניסיון להבין כיצד פועל גופנו ואילו ניסים מלווים אותנו בכל רגע נתון כדי שנוכל לנשום את הנשימה הבאה, די להציץ בכמה עובדות הקשורות בתפקודנו. לקרוא, להתפעם ולהודות עד בלי די לבורא עולם. ראשית, כדי שהגוף יפעל כשורה, מדי שנייה מתרחשים בו אלפי מיליונים של תהליכים. בשנייה אחת, נהרסים מיליוני תאים, נבנים אלפים של רכיבים כימיים המספיקים לייצור כל תרופה בעולם, ובד בבד, הגוף מפיק אנרגיה רבה כל כך, עד כי ניתן להשתמש בה לצורכי חשמל של עיר. המידע שיש במוח ובגוף הוא בכמות כה גדולה, עד כי עשרות מחשבים מתקדמים ביותר בקושי יצליחו להכילו. ולכל אורך הזמן הזה, ניטשת בגוף מערכה עצומה נגד אלפי פולשים זרים שמבקשים לפגוע בו.

מתקשים להאמין? ובכן, מסתבר כי הניסים שמאפשרים את קיום חיינו, מתחילים בעובר עוד בעודו ברחם אימו. לפי מחקרים שנערכו, העובר מסוגל לשמוע צלילים, והוא מגיב להם. כמו כן, לפי מחקרים אחרים, תינוקות מתחילים לחלום כשהם עדיין ברחם אימם. מיד לאחר הלידה, ראשו של התינוק מגיע לרבע ממשקל גופו. אף על פי שעם לידתו, ניצבת בפני התינוק דרך ארוכה עד להתפתחותו המלאה, הרי שהוא נולד עם כל האיברים, קטנים וחלשים ככל שיהיו.

ראש טוב

אף שראשו של תינוק שזה עתה יצא לאוויר העולם מגיע לרבע ממשקל הגוף שלו, הרי שדרכו להתפתחות מלאה ארוכה למדי. רק בגיל 20 מגיע המוח למשקל המקסימאלי שלו. לאחר מכן, במהלך העשורים שיבואו, ימותו כמיליארד תאי עצב במוח. משקלו יפחת בשיעור של כ-100 גרם. לפי ההערכות, המוח שלנו יכול לאחסן כמות מידע שגדולה יותר מ-5,000 דיסקים. וגם כשאנחנו שולחים מסר למוח, אין מחשב בעולם שיוכל להתחרות במהירות הפעולה שלנו שככל הנראה נע בסיבי העצם במהירות של 200 קמ"ש לערך.

המוח, מעניין לדעת, הוא האיבר הרגיש ביותר בגוף למחסור בחמצן. זאת ככל הנראה הסיבה לכך, שלמרות משקלו הקטן בהשוואה ליתר חלקי הגוף, כ-1,300 גרם, הוא מקבל אספקה של כ-20% מהחמצן שנקלט בגוף. אם חמצן לא מגיע למוח במשך כ-7 שניות, הסובל מהמחסור יתעלף. הסיבה לכך, היא כדי להציל את האדם. קולט את אותות המצוקה, ונופל למצב מאוזן על מנת להזרים כמה שיותר חמצן למוח. ואם כבר במצב מאוזן עסקינן, הרי שבמהלך שנת החלום, השלב החמישי בשלבי השינה, משתק המוח את שרירי הגוף, מה שמונע מאיתנו ליפול תוך כדי שינה.

 

בעומק הלב

תהליכי התיאום והתפעול בין המוח לבין הלב הם פלאיים ממש. שני האברים החיוניים הללו, האחראים לתפקודו של הגוף, פועלים בהרמוניה ובחריצות יתרה, בכל שנייה ושנייה. בשעה אחת, הלב פועל במידה המפסיקה לייצר אנרגיה שיכולה להרים משקל של טון. במהלך תקופת החיים הממוצעת של בן אדם, הלב פועם כ-3 מיליארד פעמים ושואב כ-180 מיליון ליטרים של דם. באשר לשאלת מיקומו של הלב, אף שהתשובה בדרך כלל היא שהוא נמצא בצד השמאלי של החזה, הרי שבפועל, מיקומו שונה. הלב ממוקם במרכז בית החזה, כשקצהו התחתון נוטה מעט שמאלה. זאת הסיבה להנחה המוטעית שהלב ממוקם בצד שמאל. בהקשר זה ראוי לציין, כי חלק קטן מהאוכלוסייה לוקה ב"דקסטרוקרדיה", מצב שבו קצהו התחתון של הלב נוטה מעט ימינה, ולא שמאלה.

משקלו של הלב מגיע ל-350 גרם לערך. הגודל הממוצע שלו, אצל אדם מבוגר, הוא כגודלו של תפוז גדול. כל חדר בלב מתמלא בדם בכמות של חצי כוס לערך. בכל פעימה, מזרים הלב כ-100 מילי-ליטרים של דם. בכל יום עוברים דרך הלב כ-8,000 ליטרים של דם. בתוך שלושה ימים, יכולה זרימת הלב לדם למלא בריכה! אורך כלי הדם בגוף מגיע ל-100 אלף קילומטרים לערך, ששווים ל-3 הקפות לכדור הארץ בקירוב. לחץ הדם בעורקים שלנו הוא חזק ביותר, עד כי הוא מסוגל לפרוץ כמו מזרקה בזרם של למעלה ממטר. התקף לב קורה כאשר עורק שמזין את שריר הלב נסתם. כתוצאה מכך, אותו אזור בלב שהוזן על ידי העורק, מת, והאזור הלבבי עובר תהליך של נמק.

המעבדה המשוכללת בתבל

ומהלב אל הכבד, איבר חיוני ביותר שאחראי על תהליכים רבים בגופינו: ברפואה מגדירים את הכבד כמעבדה של הגוף. עם זאת, בהשוואה למעבדות שהוקמו ושמופעלות על ידי בני תמותה, הרי שמדובר במעבדת-על שאין ביכולתם של בני האנוש להבין בצורה מוחלטת כיצד היא פועלת, ובוודאי שלא ניתן להעתיק אותה. הכבד קולט את הכימיקלים, הוויטמינים, המינרלים והחומרים השונים שהגוף זקוק להם. בדרך, הוא מסלק את הרעלים שמזיקים לגוף. כך שלמעשה, הכבד משמש כמסננת וכספק של חומרים החיוניים לתפקודנו. מעבדת הכבד מסוגלת לטפל בכ-500 תהליכים שונים במקביל, בעת ובעונה אחת.

מלבד היותו של הכבד מעבדה שמזינה אותנו בחומרים חיוניים, ומצילה אותנו בד בבד מרעלים מזיקים, יש לו עוד תכונה מיוחדת: כבד הוא האבר היחיד בגופנו שמסוגל לצמוח מחדש. הכבד הוא בלוטה, שמשקלה כ-1400 גרם. האבר החיוני הזה ממוקם מתחת לסרעפת ותופס, בין היתר, חלק ממערכת הבטן. הכבד מכוסה כמעט כולו בקרום הצפק. מתחת לקרום הזה, יש רקמת חיבור צפופה שעוטפת את הכבד כולו. הכבד מחולק לשתי אונות בסיסיות. האונה השמאלית קטנה יותר, והאונה הימנית, הגדולה יותר, מתחלקת לשלושה חלקים. החלקים מחולקים כל אחד על ידי כלי דם וסיבים פיברוטיים שיוצרים מבנה תומך לאוניות.

 

בעוד הכבד מסנן את הרעלים מגופנו, הקיבה אחראית בין היתר על אכסון מזון, ויסות קצב העברת המזון למעי הדק להמשך עיכול, המשך פירוק מכני של המזון לאחר פירוקו בפה ועוד. אם אתם חשים מלאים מאוד לאחר ארוחה גדולה, אל לכם להתפלא: הקיבה מסוגלת להתנפח עד פי 20 מהגודל המקורי שלה. בשל הגמישות שהיא נדרשת כדי לבצע פעולות שכאלה, הקיבה חייבת לרפד עצמה מחדש מדי שבועיים, אחרת, מיצי הקיבה יאכלו אותה.

ומה באשר לריאות? הריאות, האבר העיקרי האחראי על הנשימה, שואפות בכל יום כמיליון ליטר של אוויר. שטח הפנים של נאדיות הריאה הוא גדול ביותר, ומגיע למידות של מגרש גדול, אף על פי שאנו נושמים אוויר כה רב בכל יום, עדיין למים יש את הנתח הגדול ביותר בגופנו: כ-70% מהגוף מורכב ממים. סוג המים דומה יותר למי ים מאשר למי השתייה הרגילים מהברז. הריאות, וכך גם איברים אחרים בגוף, אינם סימטריים. צד שמאל שלנו לא זהה לחלוטין לצג ימין. ולא בכדי. אם נתרכז בריאות כדוגמא, הריאה השמאלית קטנה מהריאה הימנית, כדי שיהיה מקום ללב, שממוקם בין שתי הריאות.

 

הדם הוא הנפש

הלב הוא המשאבה של הדם, הנוזל הפלאי בבריאה. הנוזל האדום הסמיך מכיל רכיבים שונים, ופועל בצור המיוחדת. אורך חייה של כדורית דם אדומה, הכדוריות שמעניקות לדם את צבעו האדום, עומד על 120 יום. בכל שנייה, שימו לב! נהרסות 15 מיליון כדוריות דם אדומות בגוף. בטרם תיהרסנה, תעבורנה הכדוריות מסע של 12 מיליון קילומטרים ברחבי הגוף. כדורית דם אדומה נעה במהירות רבה ומבצעת הקפה אחת ברחבי הגוף בתוך 20 שניות בלבד. בגוף של אדם בוגר יש כ-6 ליטרים דם (לגברים יש יותר דם מנשים). מילי-ליטר אחד של דם מכיל כ-5 מיליון כדוריות דם אדומות.

מלבד סוגי הדם העיקריים המוכרים, A,B,Oו- AB, בעלי RHחיובי או לא, קיימים עוד תת סוגים רבים של סוגי דם. סוגים אלה לא נבדקים בבדיקות שגרה של בנקי הדם. לכל אדם יש סוג דם בעל מאפיינים ייחודיים לו. זה נגזר מה-DNA, החומר התורשתי שנמצא בגופו של כל אחד ואחד מאיתנו. ה-DNAבנוי בצורת סליל שמקופל כמה פעמים. באופן הזה, מתאפשר אכסון כמויות עצומות של מידע. אם מותחים סליל כזה, אורכו הוא כזה שיכול להגיע לירח 6000 פעמים לערך.

 

מאסה של שרירים

השרירים, כחלק בלתי נפרד ממערכות הגוף, מאפשרים לנו תפקוד תקין של הגוף. מהו השריר החזק ביותר בגופנו? סביר להניח שלא רבים היו מגיעים לתשובה הנכונה: השריר החזק ביותר בגוף, יחסית לגודל שלו, הוא שריר הלשון; 650 שרירים לערך אחראים על היציבה שלנו, על התנועה ואפילו על המראה החיצוני של כל אחד מאיתנו. אנשים הלוקים במחלות ניווניות או קשישים- השרירים שלהם עוברים תהליך של הידלדלות, מה שגורם לעור לשקוע פנימה; בעת ההליכה, בני האדם מפעילים כמעט 200 שרירים. יש שרירים המרימים את הרגל ומסייעים לה לצעוד, שרירי הגב מושכים את הכתפיים אחורנית ושומרים על שיווי משקל, שרירי הבטן מתכווצים ומונעים נפילה לאחור, ושרירי הסרעפת מסייעים לנשימה.

זה בעניין הליכה, ומה קורה כשאנו מדברים? ובכן, לשם פעולה זו נדרש הגוף להפעיל כ-72 שרירים, בשפתיים, בלשון, בלסתות, ובמיתרי הקול. אפילו לקימוט המצח אנחנו נזקקים להפעלתם של שרירים, ובמספר לא מבוטל: 43. דווקא חיוך מצריך מאיתנו מאמץ קטן יותר: "רק" 17 שירים נדרשים כדי לבצע את פעולת החיוך. עוד סיבה לחייך… השריר המהיר ביותר בגוף, הוא השריר האחראי על מצמוץ העין. ביממה אחת אנחנו ממצמצים כ-15 אלף פעמים, ובשנה יותר מ-6 מיליון מצמוצים. נשים ממצמצות פי שניים מגברים. לו היינו ממצמצים "ברצף", עינינו היו עצומות למשך כשנה.

 

נפלאות העור

ואם לרגע חשבתם שהמערכות הפנימיות של הגוף, על כל מה שכרוך בהן, הן הפלא היחיד שאצור בנו, ראו מה קורה עם העור שעל גופנו: בשטח של 6 מ"ר של עור יש 3 מטר של סיבי עצב, 1,300 תאי עצב, 100 בלוטות זיעה, 3 מיליון תאים ו-3 מטרים של כלי דם; על ראשנו יש כ-100 אלף שערות (לא אצל קרחים או מקריחים כמובן); נשים מאבדות בממוצע כ-70 שערות ביום, וגברים כ-40. במהלך שנות חייו, גדלים על ראש אדם כ-950

קילומטרים של שיער ראש.

 

הגבות שמעטרות את החלק העליון שמעל עינינו, נועדו כדי למנוע מזיעה במצח לטפטף על העיניים; על גבי העור של האדם יש יותר יצורים מאשר המספר הכולל של תושבי כדור הארץ. רוב רובם של היצורים הללו, לא מזיק; כל חודש מגדל הגוף שכבת עור חיצונית חדשה. אצל חולי פסוריאזיס (ספחת), קצב הגידול גדול פי 27 מעורו של אדם בריא. ועוד פרט מעניין קטן: הכינים, המכה המוכרת היטב להורים לילדים קטנים, מעדיפות לשכון דווקא בראשים נקיים ולא מלוכלכים…

 

מהי המחלה השכיחה בעולם?

כאמור לעייל, בכל רגע נתון נלחם הגוף בפולשים זרים המאיימים לפגוע בו. כינים הן בעיה קטנה מאוד לגוף בהשוואה לפולשים רבים אחרים המבקשים לפגוע בו. סביר להניח שלא שיערתם, כי המחלה השכיחה ביותר בעולם היא… עששת השיניים. אלא שעששת היא לא המחלה המידבקת ביותר. התואר הלא נכבד הזה שמור להצטננות. מחלה זו נגרמת על ידי קבוצת נגיפים שמכונה "רינו וירוס". בקבוצה זו קיימים כ-180 תת סוגים של וירוסים. למעשה, אין כמעט אדם על פני כדור הארץ שניצל מהידבקות בנגיפים מקבוצה זו, פרט אולי לכמה מקומות בעולם (כמו אנטרקטיקה), לשם הנגיפים הללו טרם הגיעו.

לעומת ההצטננות, המחלה הנדירה ביותר בעולם היא אבעבועות שחורות. במאי 1978 רשם ארגון הבריאות העולמי 0 מקרי הדבקה ברחבי העולם. זאת בזכות החיסון שנמצא למחלה. דווקא בשנים האחרונות, ידוע על כמה מקרים של מחלה זו; הסוכרת היא המחלה המהווה את הגורם העיקרי לעיוורון בעולם המערבי. חוסר האיזון ברמות הסוכר גורם לפגיעה בלתי הפיכה בכלי דם קטנים בעין, לניתוק אספקת החמצן בעין, ול"ע לעיוורון; ובחזרה להצטננות וליתר מחלות החורף: התעטשות, אחד התסמינים הבולטים של המחלה, אינה מאפשרת לנו לפקוח את העיניים במהלכה. בעת התעטשות, כמעט כל תהליכי הגוף נפסקים, כולל פעימות הלב. כשאנחנו מתעטשים, רסיסי הרוק שמשוגרים מפינו, שועטים במהירות של כ-160 קילומטרים לשעה… מה רבו מעשיך ד', כבר אמרנו?!

אלוקים- אצלי גם במטבח

עוד יום שגרתי מתחיל, הלחץ הרגיל בעבודה, הפקקים בדרך, החדשות ברקע. היום כשסיימתי את תפילת שחרית הרגשתי שהשארתי את אלוקים בבית הכנסת. וכי הניתוק הזה מחויב המציאות או שמא ניתן להמשיך להרגיש את קרבת הבורא גם מחוץ לבית התפילה? כשמחשבות אלו בראשי, אני לוגם מעט מהקפה של הבוקר. מתקרב לשלחן להכניס לפי  פרוסת עוגה ולפתע נזכר: "רגע! העוגה נאפתה בתנור בשרי! אני לא יכול לאכול אותה יחד עם הקפה!".

נפל לי האסימון: "הנה, לקחתי את אלוקים איתי הביתה. אפילו בתוך האוכל הוא נמצא לצידי…".

מלבד מצוות התורה שמיועדות להפסקת מירוץ החיים והתעסקות בתוכן רוחני, כמו: תורה, תפילין, ציצית ותפילה, העניק לנו הקב"ה מצוות מיוחדות המשתלבות בתוך סדר היום הרגיל שלנו- בתוך העבודה, בתוך הבית ואפילו בתוך הארוחה. כזו היא מצוות איסור בשר בחלב. בארוחה או אפילו כשבא לנו לנשנש, אנו שמים לב להרכב המאכל, לדרך בה הוא הוכן ולשעת האכילה, כדי להמנע מאיסור בשר בחלב. ככה אנחנו ממשיכים להיות קרובים, מאוד קרובים לאלוקים, גם כשאנחנו עמוק עמוק בעניינים אחרים. זו חווית קרבה הדומה להקרבת הקרבן בזמן בית המקדש, כפי שאמרו חכמים "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם. עכשיו, שלחנו של אדם מכפר עליו".

איסור בשר בחלב כולל בתוכו את הציווי לא לבשל בשר לסוגיו השונים עם חלב וכן שלא לאכלם יחד. האיסור נלמד מן הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולמדו ממנו חכמים שכל סוגי הבשר נאסרו ושלא רק עם חלב אמו אלא גם עם חלב בהמה אחרת. בכדי להרחיק את האדם מלהכשל בעבירה, הוסיפו חכמים לאיסור ואמרו שלא לאכול חלב אחרי בשר או בשר אחרי גבינה קשה, במשך שש שעות עד לעיכול טוטלי של הבשר או הגבינה הקשה. עלינו להקפיד גם שלא יספוג הבשר טעם של חלב או להיפך דרך הכלי שבו הוא מונח או דרך התנור בו נאפה וכדומה מאחר ובספיגת הטעם נוצרת גם כן תערובת בשר בחלב אסורה. לכן יש לעשות הפרדה מלאה במטבח היהודי בין כלי החלב לכלי הבשר בכדי לא להכשל באיסור זה.

סיבת הקפדת התורה על עירוב בשר בחלב, מוסבר בחכמת הנסתר.

בבואנו להמנע מבשר בחלב יש לשים לב לכמה דברים:

בזמן אכילת בשר או חלב אין לאכול מאכל מהמין השני. אפילו מאכל פרווה שנאפה או התבשל בכלי מהמין השני (למאכל כזה קוראת ההלכה "בחזקת בשרי /חלבי") גם כן אסור. לכן למשל אסור לאכול עם הקפה עוגה שנאפתה בכלי או בתנור בשרי. לעומת זאת, לאחר האכילה מותר יהיה לאכול מיד מאכל מסוג זה ללא צורך בהמתנת שש שעות.

לאחר אכילת בשר בקר או עוף יש להמתין שש שעות מסיום האכילה עד לאכילת מאכלי חלב. כלל זה נכון גם אם אכלת מאכל בשרי כגון מרק עוף ולא אכלת את העוף עצמו. לאחר אכילת חלב מותר לאכול בשרי מיד אלא שצריך לשטוף ולנקות את הפה והידיים היטב ביניהם. יש המקפידים אחרי אכילת גבינה צהובה להמתין גם כן שש שעות לפני  אכילת בשר.

איסור בשר בחלב שייך בין אם התערבבו לך ממש בשר עם חלב, בין אם ערבבת בטעות את הדייסה החלבית בכף שערבבת בה קודם את המרק הבשרי ובין אם בטעות העוף במקרר מתלכלך מקופסת הגבינה שלידו. לכן יש לשים לב לכך בכדי להגיע להפרדה מוחלטת במאכלים במשטחי העבודה, במקרר ובכל מקום. במקרה ונוצר עירבוב בשר עם חלב ישנם אופנים המותרים בהלכה וישנם אסורים ויש לשאול שאלת רב.

תערובת בשר בחלב עשויה לקרות גם באמצעות כלי הבישול והאכילה: הן על ידי שאריות ולכלוכים והן על ידי טעם המאכל הנספג בתוך הכלי עצמו ועובר בבישול אל המאכל השני. לכן יש צורך בשתי מערכות כלים נפרדות ומסומנות. במקרה ויש לך כלים ישנים ואתה מעוניין להתחיל להקפיד, צור קשר איתנו לצורך ביצוע "הכשרת מטבח".

יש להגדיר מראש את התנור ואת המקרוגל ולייעדם מראש לשימוש בשרי או חלבי.

מצוות מזוזה

בתוך כל האנדרלמוסיה השוררת בעולם, הסכנות הבטחוניות, הבעיות הכלכליות, הממשלות שקמות ונופלות והמהפכות ההולכות וגדלות, בולט לו עם אחד, שונה מכולם, עם שאין בליבו פחד משום דבר. חווה הוא בעברו אירועים קשים מאלו וניצל, מאחוריו איומים וסכנות שעבר, ממלכות עצומות עברו וחלפו והוא שרד מעל לדרך הטבע, העם היהודי- עם ישראל. אף אומה ומדינה לא יכולה להכחיד את העם היהודי וכולם מבינים כי יש לו סוד מיוחד, סוד שממנו מגיע הקיום הלא הגיוני של העם הקטן. אנחנו בני העם היהודי, יודעים את הסוד, מודעים לשמירה המיוחדת ששומר עלינו הא-ל יתברך מאז ימות עולם ועד היום. מבינים אנו כי רק בזכות כך שרדנו בתוך עולם ענק ושונא, אך האם אנו יודעים כיצד ביכולתינו להגביר את חומת ההגנה הזו סביבנו ולחסוך מאיתנו איומים, סכנות ובעיות? האם נשכיל לעשות את מה שבאמת ישמור עלינו מכל רע?

על מצוות מזוזה נאמר בתלמוד "בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ. מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך". השמירה המיוחדת שפורס סביבנו שומר ישראל, חלה עלינו באמצעות מצוות המזוזה. כאשר המזוזה קבועה בפתח בתינו ובתוכה פרשיות התורה "שמע ישראל" המורה על האמונה באלוקים ו"והיה אם שמוע" המלמדת על חיוב שמירת מצוות התורה, כתובים על קלף כשר בכתב אשורית – הכתב שבו כותבים את ספר התורה, אנחנו יכולים לישון בשקט, כי "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

מצוות מזוזה הנלמדת מהנאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" אינה רק ביחס לפתח הבית או שער החצר, אלא קבעו חכמים כי בכל פתח ופתח שישנו בבית, יש לקבוע מזוזה בצידו הימיני (מכיוון הכניסה), באלכסון מוטה פנימה, בשליש העליון של הפתח. מלבד פתחי חדרי הרחצה והשירותים, בהם אין לקבוע מזוזה מפני כבודה. בשעת קביעת המזוזה נברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקבוע מזוזה"

יש להקפיד שהמזוזה תיכתב על ידי סופר מוסמך. אם אינך יודע את טיב המזוזה, רצוי למסור אותה לבדיקה, כך תוכל להיות שקט ורגוע. יש להדגיש שגם אם אתה מתגורר בבית שכור, עליך לקבוע מזוזה בפתחיו.

מסופר בתלמוד על רבי יהודה הנשיא (מחבר המשניות) שקיבל מתנה גדולה וחשובה מאחד מידידיו ובבוא העת החליט להשיב לו טובה ולהחזיר לו אף הוא מתנה ראויה. שלח לו רבי יהודה הנשיא מזוזה מהודרת בתוך נרתיק יפה. התפלא הידיד מאוד והתרעם: "הרי אני נתתי לרבי מתנה מאוד מאוד יקרה ותחתיה הוא משיב לי מזוזה שמחירה אינה עומד בשום יחס לערך מתנתי?!" הסביר רבי יהודה הנשיא את החלטתו: "הוא שלח לי אמנם מתנה יקרה מאוד אך תמיד אני אצטרך לשמור עליה, ואילו אני שלחתי לו בתמורה מתנה שכל חייו תשמור היא עליו…"

לזכור את מי שאוהבים

כבר כמה שנים שדוד גר מרחק שלושים שעות טיסה ממשפחתו, באחת ממדינות דרום אמריקה הרחוקות. מצבו הכספי הגרוע לאור הפסדים חוזרים ונשנים בעסק אותו ניסה להקים, לא הותירו לו ברירה. כשהציעו לו עבודה משתלמת בארגנטינה, שתעזור לו להחזיר את החובות וגם תשאיר אותו עם קצת כסף לחיות, הוא ארז את חפציו ונסע. הגעגועים למשפחתו ולחברים, קשים לו מאוד. פער השפה והתרבות, משאיר אותו ללא חברה והוא נקרע בתוך ליבו. שעות ארוכות עוברות עליו בנסיון לחשוב מה היה עושה ועם מי היה יכול לשוחח ולהנות בארץ, בסביבה המוכרת כל כך ומאירת הפנים. בשעות אלו הוא נתפס בכל דבר שיכול לעודד אותו, כל חפץ שהוא הביא איתו מהארץ מעלה בו תקווה וחיוך. על המזנון בסלון, הוא הניח את מתנות הפרידה שקיבל מהחברים כשעזב. כשקשה לו הוא מביט בהם ונזכר במקום אליו הוא שייך ובו הוא מוכר ונחשב. התמונות שהוא מחזיק דרך קבע בארנק, זכרונות מתוקים משעות איכות עם החבר'ה, מעודדים אותו יום יום. כך הוא יודע לומר לעצמו "אני כאן בשביל מטרה מסויימת. יום אחד, תפקידי יסתיים ויהיה לי מקום חם לחזור אליו. מחכים לי וישמחו בי שם".

עם לידת האדם, נוסעת הנשמה ומתרחקת לה ממקומה המוכר אליו היא שייכת, לעבר עולם זר ומנוכר, בו היא לא מוצאת את מקומה. היא שייכת לעולמות עליונים מהם הגיעה והנאותיה הן הנאות רוחניות כפי שהתרגלה שם. אבל אין ברירה, בכדי לזכות לעולם הבא צריכה הנשמה להתאחד עם הגוף וכשהיא בתוכו ובתוך הויי חייו הגשמי היא צריכה לעבוד את השם, לצבור נקודות זכות ורק אז לחזור שלמה ונקיה לחיקו של אלוקים בעולם הבא. בשביל רגעי משבר קשים, בהם עלול האדם לשכוח ממקומו המקורי ולטבוע בעולם הגשמי והזר, נתן לה הקב"ה מתנת פרידה מיוחדת,מצוה קלה שאותה לא תעשה כמו שאר המצוות אלא תלבש, מצוה שתעטוף אותה כל הזמן, כדי שתמיד כשתראה ותרגיש אותה, תזכור מהיכן הגיעה ולאן היא שייכת, תזכור שיש אלוקים אוהב שמחכה לה ותתעודד כשתדע שיש מטרה ותפקיד למסע אליו הושלכה. מתנה זו היא הציצית אותה נתן לנו אלוקים "למען תזכרו את כל מצוות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלוהיכם". הציצית מזכירה לנו את תרי"ג (=613) המצוות ומעודדת אותנו: יש תפקיד גדול וחשוב לשהותינו בעולם, הבה נקיימו בשמחה ונשיג בכבוד את המטרה.

הציצית (מלשון חוטים או מלשון הצצה, ראייה) מורכבת מבגד בעל ארבע כנפות- ארבע זוויות ובכל פינה ופינה יש לקשור את חוטי הציצית. ארבע חוטים אותם אנו משחילים דרך החורים שבקצה הפינות כך שמתקבלים לנו שמונה פתילות (ארבע חוטים כפולים) אותם קושרים זה לזה כפי הוראות התורה. אופן הקשירה שונה בין עדה לעדה, אך התוצאה של שמונה פתילות קשורות – זהה ועל ידה אנו מקיימים את מצוות ציצית. כך כשנזרוק מבט חטוף אל הבגד המקיף אותנו אליו קשורות פתילות הציצית ניזכר במצוות האלוקים המקיפות את כל חיינו וקושרות אותנו קשר אמיץ אליו יתברך.

זמנה של מצוות ציצית הוא רק ביום, בו אפשר לראות את הציצית ובכך לזכור את אלוקים ומצוותיו, אך גם בלילה בגד שראוי ללובשו ביום חייב בציצית.

בימים עברו, היו צובעים חוט אחד מהציצית בצבע תכלת, אותו היו מכינים מדמו של חלזון ים שדמו בצבע תכלת ושניצוד במיוחד לשם כך. חוט התכלת, הצבוע בצבע השמים הזכיר ללובש הציצית את היושב בשמים – הקב"ה וכך היה לאדם זכרון שלם. חוט התכלת הזכיר לו את אלוקים ושאר החוטים שנקשרו בו הזכירו לו את מצוותיו. מאז שאבד הידע אודות החלזון ומיקומו הפסיקו לצבוע בתכלת וצבע כל הציצית הוא לבן. בימינו, ישנם הטוענים כי התחדש הידע על התכלת ולכן נוהגים לצבוע שוב בתכלת.

מצוות ציצית נמשכת על פני כל שעות היום לכן יש ללבוש את הציצית תמיד אך כיון שהיא חלק מבגדינו, מותר להכנס איתה לכל מקום כולל מקומות המטונפים כמו חדר רחצה וכדומה. אפשר ללבוש את הציצית תחת הבגדים ואין צורך להראותה כלפי חוץ. יש נוהגים להוציא את חוטי הציצית מעל בגדיהם, כדי לאפשר את ראיית הציצית כנאמר בתורה על מצוה זו "וראיתם אותו" וכפי שדרשו על כך חכמים "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה".

בלבישת הציצית בבוקר, יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות ציצית". בזמן התפילה נהוג להתעטף ב"טלית גדול" בה מתעטפים מעל לכל הבגדים. יש הנוהגים שרק נשואים מתעטפים בה ויש נוהגים שגם צעירים. יש הנוהגים להתעטף בה רק בשחרית ויש נוהגים שגם בתפילת מנחה. (הנוהג להתעטף בטלית גדול, יברך על רק על הטלית הגדול "….להתעטף בציצית" מתוך כוונה לפטור בברכה זו גם את הטלית קטן –הציצית ולא יברך עליה בנפרד.)

בערוב ימיו של רבי אליהו מווילנא (מכונה הגאון מוילנא נפטר לפני כמאתיים שנה) מצאוהו בני ביתו בוכה. הם שהיו רגילים שכל מעשה ודיבור של הצדיק יש לו סיבה ומשמעות, לא הבינו את פשר הדבר. הסביר להם הגאון: בעולם הזה, בכמה גרושים עלובים, יכול האדם לקנות בגד ציצית ועל ידי לבישתו לקיים ללא שום מאמץ מצוה שעליה נאמר ששקולה כנגד כל תרי"ג מצוות. בעוד כמה ימים, לאחר שאעזוב את העולם ואגיע לעולם שכולו טוב בו כבר אין אשרות לקיים מצוות, גם אם אתחנן בדמעות שליש וארצה לשלם את כל רכושי כדי שייתנו לי לקיים רגע אחד נוסף איזו שהיא מצווה, כבר לא אוכל לעשות זאת. כמה יש להעריך כל רגע בחיים שאפשר בו כמעט ללא מאמץ לזכות לחיי נצח! .

ילד בן 12 עם מליון דולר ביד

הורה יקר!

אפתח ברשותך בחידה קטנה: שמא תזהה את האישיות המתוארת לפניך?!

יום הוא קורן, פורח, מלא רעיונות, עושה הכל בהתלהבות, נרגש ומאושר, וביום שלמחרת הכל "שחור" אצלו, שום דבר לא הולך, אינו מוכן לשום פעולה, הכל נראה קודר ולא מוצלח, ניחשת?! זה נראה לך מוכר? קרוב? שמא זה בנך?

זו דמותו של הבן המתבגר.

גיל ההתבגרות! הגיל המר – מתוק, והכל כ"כ בקיצוניות. היום ישבת ושוחחת עם בנך במשך שעתיים תמימות, התמוגגת מכל מלה, נהנית מהתפתחות שכלו ורעיונותיו, התלהבותו וחשקו, וכעבור שעה או מאורע שארע, אינך מבין כיצד זה הפך לתינוק? הדמעות נשפכות, הטרוניות המטופשות, ואתה המום ואינך מבין, אך הן זהו הגיל! יום למעלה, יום למטה, ומצב הרוח מטלטל מצד לצד בפראות וחוסר איזון, אין אמצע. כן, זהו הזמן שבנך בונה בו את אישיותו, זו שתצוץ בהגיעו לגיל הבגרות (20 – 18), עכשיו הוא מעצב את דעותיו, את כיוונו בחיים.

האם תסכים להפקיד בידו בשלב בו הוא נמצא כיום, את עתיד בן משפחה הזקוק ח"ו לניתוח לב? האם תסמוך על שיקול דעתו אם לבצע את הניתוח היום או בעוד 3 חודשים, לשקול את כל הצדדים הנוגעים בעניין? ולו יצויר, וירושה של מליון דולר תנחת על משפחתך, האם תפקיד את החלטת ההשקעה בידו של ילד בן 12?! האם תתייעץ עמו?!

והאם אתה בטוח שבידו צריך להפקיד את ההחלטה בדבר מקום לימודיו העתידי?!

אתה, ההורה, הבוגר, שראה ועבר כבר בחייו, מבין שעם כל הכבוד והרצון לתת לילד את האפשרות להחליט, לחזק את תחושת העצמאות שכה חשובה בשנים הללו, עם כל רצונך לתת לו ללמוד מטעויותיו שלו, אתה מבין שלא בכל מקרה זה כך. יש פעמים בהן צריך אתה ההורה להחליט עבורו. אין זה אומר שאינך צריך להסביר ולפרוש את שיקוליך, אדרבה, בכך אתה מראה כי מעריך אתה את התבגרות בנך עד שרואה אתה לנכון לשתפו במחשבותיך, אתה אף תתן לו אפשרות לבחור בין מספר מסגרות לימודיות בכיוון שאתה חפץ בו, אך הבחירה תהיה בין טוב לטוב, לא בין טוב לרע. אתה האב מחויב לקחת בחשבון ולשקול את כל הצדדים, לבדוק את ההשקעה לטווח רחוק, לנסות להבחין מה יקרה בעוד 10 שנים ויותר, לבחון את מצב החברה, רמת הלימודים, בהתאם לכישורי בנך, אך אינך יכול לתת לו להחליט לבדו על דרכו בחיים, החלטתו עשויה להיות הרת גורל ולעיתים מסוכנת לעתידו בכלל.

בגיל זה בו מושפע הילד מהחברים ומהשכונה, עליך לבחור עבורו בסביבה טובה בעלת ערכים שתתרום לעתידו הרוחני בהמשך חייו.

ואל תדאג אב יקר! בנך יכיר לך טובה על התערבותך. עם כל כמה שהם נראים בוגרים, מבינים, מחליטים, עדיין בתוך תוכם חשים המתבגרים גם "ילדים", חשוב להם עדיין להרגיש מוגנים, בטוחים ביד ההורים, שלא כל האחריות נופלת על כתפיהם, רוצים לחוש שהם חשובים להורים שאוהבים אותם. ואם תשכיל להציג את הדברים בצורה שלא תפגע ברגשות הבן ועצמאותו, תשיג שיתוף פעולה מצידו והכרת תודה לעד!

היא היתה על סף המוות, הצלתי את חייה ואפילו תודה לא שמעתי

רק תגיד "תודה"

כבר שנים אני מתנדב במד"א, אני עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון לעזור לאנשים וכמתנדב אמיתי אני לא מצפה לשום תמורה. אבל את האכזבה מהמקרה הבא לא אשכח שנים. היה זה בלילה חורפי וגשום על כביש החוף, אני נוסע ברכבי הפרטי לכיוון הבית בסיומה של משמרת עמוסה, כאשר לפתע אני רואה את הרכב שלפני סוטה במהירות מהנתיב, מתהפך על גגו ונתקע בגדר הבטיחות. מראה מזעזע שלא רואים הרבה אפילו כשאתה מתנדב. עצרתי את רכבי ורצתי לראות מה קרה ואם ולמי ניתן לעזור. אני רואה את נהגת הרכב ההפוך, לכודה ופצועה, בקושי רב אני מצליח להגיע אליה. לא היה לה דופק. ידעתי מנסיוני, אם לא אתחיל לבצע בה החייאה מיד לא יישאר לה סיכוי. תוך שאני מזעיק עזרה, התחלתי בגשם ובחושך כשמכוניות חולפות בדהרה בסמיכות אלי, לבצע את ההחייאה. זה היה ארוך וממושך, עברו דקות ארוכות עד שהגיעו כוחות העזרה.
ידעתי כי אם לא אעשה את המקסימום היא לא תחיה והתאמצתי ככל יכולתי, הרגשתי שכוחותי אוזלים אבל לא אפשרתי לעצמי מנוחה. גם לאחר שהגיעה הניידת, המשכתי בפעולות ההחייאה, בשלב מסויים כשחזר לה הדופק ליוויתי אותה אל הניידת, אך גם שם לא עזבתיה. הייתי מאוד איכפתי, ליוויתי אותה עד לבית החולים, ניסיתי לאתר את משפחתה וגם לאחר שהגיעו המשכתי להתעניין במצבה.

יום אחד הגעתי אל בית החולים, רציתי לבקרה, לתדמהתי מטתה היתה ריקה. "היא שוחררה" אמרה לי אחות שחלפה שם. ניסיתי להשיג את בעלה בטלפון ו"כן", הוא אומר לי "עברנו את זה, אפשר לומר" להפתעתי הוא מיד המשיך"טוב אני נורא עסוק, ביי". הייתי בהלם, יצאה לי כל רוח ההתנדבות והעזרה מהמפרשים. אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כל השעות שהקדשתי וכל המאמצים שעשיתי, נתתי לה את חייה במתנה, אפילו את המילה "תודה" הם לא יכולים להגיד לי?

את המשל הזה סיפרתי ליובל, נערה טובה ממשפחה איכותית, שהגדירה את עצמה "לא דתייה אבל מוסרית". שאלתי אותה "את מאמינה באלוקים?" "כן" היא אמרה לי. "ברכות השחר את מברכת?" "לא" היא ענתה "אני לא דתייה". "הקב"ה נותן לך את החיים במתנה" אמרתי לה, "אפילו תודה את לא יכולה לומר לו"?

לצורך אמירת תודה לאלוקים תקנו חכמים את ברכות השחר, בהם אנו מודים על החיים, הקימה בבוקר, חוש הראיה, השמיעה. היכולת הפיזית וגם על מעלותיו של עם ישראל העם הנבחר. פתיחת הבוקר באמירת תודה היא חובה לכל אדם שמגדיר עצמו מוסרי ושמאמין באלוקים.

לברכות השחר הוקדמו ברכת נטילת ידיים על מצוות נטילת ידיים של שחר. ברכת אשר יצר כהודאה על יכולתו הפלאית של גופינו להתנקות מפסולת המזון, ברכה שיש לאומרה כל פעם לאחר עשיית צרכים. ברכת "אלוהי נשמה" שהיא הודאה על החזרת הנשמה לגופינו בקימת הבוקר וכן שלושת ברכות התורה בהם אנו מודים על זכותינו ההסטורית בקבלת התורה ובלימוד התורה, כאשר מיד לאחריהם הוסמכו קטעי לימוד קצרים "יברכך" ו"אלו דברים" בכדי שבוודאות ברכות אלו לא תהיינה לבטלה.

בעקרון היה מן הראוי לומר את ברכות השחר לפי סדר הנאתינו מחסדי השם, לברך על הבגדים כשאנו מתלבשים ועל היכולת המוטורית כשאנו מזדקפים, אלא שראו חכמים לתועלת המתפלל לסדר זאת כפתיחת התפילה ולומר את כולם כסדרם. ישנם הנוהגים לאומרן יחד כל הציבור על ידי שליח הציבור וישנם הנוהגים לברכן כל אחד לעצמו, כך או כך יוצאים ידי חובת ההודאה.

אדם שהיה ער בלילה, ייתכן שאינו יכול לברך את ברכת היקיצה בבוקר "המעביר שינה מעיני" ולכן אין לו לברכה אלא ישתדל לשמעה מאדם אחר ולענות אחריו "אמן". כל ברכות השחר, אם לא אמרן קודם התפילה, יכול לאומרן לאחריה, מלבד ברכת נטילת ידיים ואלוהי נשמה.

נכון, אנחנו עסוקים וממהרים בבוקר, אבל אנחנו מספיק מוסריים בשביל להקדיש כמה דקות לומר למי שנתן לנו את החיים ואת הבוקר הנפלא הזה – "תודה".

 

לימוד גמרא-מרשם לשדרוג אישיות

ראובן העצני

שאלה:  מה השינוי שכולם מדברים שיש לבחורים שנכנסו לישיבה?
זו תופעה מוכרת לכל מי שהתחיל לטעום את הטעם המופלא של לימוד הגמרא. פתאום אתה מרגיש איך הלימוד הזה משנה אותך, איך הוא הופך אותך לאדם אחר, טוב יותר.

לא קיימת תופעה דומה בשום תחום לימודי אחר. מי שיסיים חמש יחידות בגרות במתמטיקה לא ירגיש שהוא הפך לאדם מרומם יותר, ומי שקיבל ציון גבוה באנגלית לא יחוש בעקבות כך שהוא טהור או נאצל יותר. לעומת זאת כשלומדים גמרא,  השינוי מופלא – פשוט הופכים לאדם מיוחד יותר.

איך זה עובד? למה זה פועל כך?

"כשבחור פוגש בפעם הראשונה את הגמרא הוא מגיב בפליאה. הוא חשב שהגמרא תעסוק בדברים מיסטיים ומופשטים  ולפתע הוא מגלה שהיא עוסקת בדברים גשמיים וחומריים ביותר כגון מה דינו של שור שנגח פרה, כמה משלם אדם שחפר בור ברשות הרבים, איך מחשבים נזקי גוף… ולמרבה הפלא דווקא הלימוד הזה, הוא שמחולל שינוי עצום בכל אישיותו של הבחור!"

שאלה: אז מה גורם לשינוי המדהים?

"ההסבר לכך", ממשיך הרב רחלזון, הוא שמסתתרת בתורה קדושה עצומה. כשבחור "שובר את הראש" במאמץ להבין סוגיה בגמרא הוא בעצם מקשר את שכלו, כביכול, לשכל של הקדוש ברוך הוא ומקבל אור ורוחניות הישר מבורא עולם.

הגמרא איננה רק אינפורמציה, בכוחה לשנות את כל צורת החשיבה שלך. פתאום אתה מתחיל להבין דברים ברמה הרבה יותר מעמיקה ממה שהבנת קודם לכן. הגמרא מרגילה אותך להתבונן בסוגיה מבלי לוותר בה אף לא על פרט קטן. אתה פתאום תופס את המשמעות והחשיבות של כל דבר ומגלה שגם הפרט הקטן ביותר יכול לשנות את כל משמעות הסוגיה. כמובן שההסתכלות הזאת לא נעצרת בגמרא. ברגע שהתרגלת להתבונן בעומק הדברים, קיבלת ארגז כלים שיאפשר לך לראות את כל החיים בצורה שונה, עמוקה יותר".

מי שנכנס ללימוד הגמרא, מתחיל לשים לב לכך שדברים משתנים אצלו בנפש. היחס לחברים, היחס לעצמו, אפילו סגנון הדיבור, הכול משתנה והופך להיות מדויק ומעודן יותר. התורה היא כמו תרכיז של ויטמינים רוחניים. אתה רק טועם מעט מהחומר הזה וכבר מתחיל לחוש באנרגיות חדשות שזורמות בך".

וכמובן שהדרך היחידה לראות את זה פועל היא פשוט להתנסות, מסכם הרב רחלזון את שיחתו, "תפנה שעה מזמנך לשיעור גמרא או היכנס תקופת מה לישיבה ותחוש  איך 'שור שנגח את הפרה' הופך אותך לאדם אחר!".

 

רוצה לדבר עם מישהו על הישיבה או על כל דבר אחר ביהדות? 

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

הנס שמסעיר את בית שמש

בראשית ימי החופש הגדול התלוננה ריני בת השמונה על כאבים בבטנה, רופא המשפחה הפנה אותם לצילום, הממצאים היו בהחלט מדאיגים… הגידול נצפה בצורה ברורה ביותר… השלב הבא היה קביעת תור לניתוח בביה"ח איכילוב בתל אביב. בשלב הראשון הוצא הגידול לצורך בדיקות מעבדה כדי לקבוע האם הגידול ממאיר ומהם דרכי הטיפול הנכונים. הרופא המנתח לא הותיר מקום לתקווה, מניסיונו רב השנים הוא ידע לבשר כי גם בלי מעבדה הוא מכיר כי מדובר בגידול מסוכן ביותר ועליהם להתכונן לגרוע ביותר… אני שולח למעבדה הוא אמר, רק כי הפרוטוקול מחייב אותי, ברור לי שהמצב אבוד.

משפחת ד' ידעה כי שערי תפילה לא ננעלו ובפרט בימי חודש אלול- חודש הרחמים, ובהתאם לכך הם נערכו ופנו לכל בתי הכנסיות בעיר ובקשו מהמתפללים להתפלל לרפואת בתם גם בישיבות ובכוללים התקיימו תפילות מיוחדות לרפואה שלמה.

כעבור מספר ימים הגיעה תשובת המעבדה מדובר בגידול שפיר הסכנה חלפה! הרופא היה ספקן, לדעתי חלה כאן טעות, הוא אמר, ניתחתי מאות חולים אני יודע מה הוצאתי, זה פשוט לא יתכן…. אני מציע ליתר ביטחון שתפנו למעבדה נוספת. ואכן כך עשו בני המשפחה, וגם כאן התוצאה חזרה על עצמה-שפיר.

הרופא הבכיר הסביר לבני המשפחה אמנם אני אתאיסט וכופר גמור, אך ברור לי שמדובר בנס, אין לי שום הסבר אחר.

הוא לא ידע, אומר לנו הרב שמואל- ידיד המשפחה, כי בחודש אלול יש לתפילה כח מיוחד, ימים אלו נקראים "ימי רחמים" דוד המלך אומר בתהילים "ד' מלא רחמים רחם עלי…" מלא רחמים כמו כוס מלאה שצריך רק לנדנד את השולחן והכוס נשפכת הקב"ה מלא ברחמים צריך רק תפילה לנער את כוס הרחמים שבימים אלו מלאה מתמיד….

 

שליחות בעומק טנזניה

אבידור רענן

באמצע קורס פיקודי שהשתתפתי בו בשבוע שעבר במלון 'ניר עציון' שצפון, התדפק לפתע על הדלת של החדר בו התקיימה ההרצאה, אחד מאורחי המלון. כשהוא פונה אלי: "אני צריך אותך דחוף, מן השמיים פגשתי אותך כאן". כשהוא מספר: "הבן שלי, איש עסקים שנמצא לרגל עסקיו בטנזניה שבאפריקה, התקשר אלי עכשיו בדחיפות ובפיו שאלה: יהודי מקומי נפטר ואין במקום לא קהילה יהודית, לא בית עלמין יהודי, לא בית חב"ד ולא שגרירות ישראל. במקום קיים בית קברות מוסלמי ונוצרי, והמשפחה פנתה אליו בבקשת הכוונה וסיוע. אמרתי לבני: בדיוק ראיתי כאן במלון לפני כמה דקות את משי זהב מזק"א, אלך להתייעץ איתו".

התחברתי לבן וביקשתיו שיבדוק אם המשפחה תסכים להעלותו לקבורה בישראל, אך התשובה הייתה שלילית, כי המנוח ביקש להיקבר במקום.

 בהתייעצות ובהכוונה של הרב יעקב רוז'ה, יו"ר ועד רבני זק"א, העברתי לבן את ההנחיות הבאות: א. עדיפות לקבורה בבית קברות מוסלמי ולא נוצרי. ב. אם בבית קברות נוצרי עדיף בקצה, ואם לא שייך, שיעשו גדר של אבנים מסביב לקבר, כמחיצה. ג. שישפוך עליו שלושה דליים של מים, תשעה קבין של טהרה. ד. שיעטפו אותו בבד לבן. ה.שיאמר כמה פרקי תהילים, ק-ל מלא רחמים, נר נשמה.

 כשהבן שמע את ההנחיות, הוא הגיב בתדהמה: "מה?! שאי אשפוך עליו שלושה דליים של מים? בחיים לא ראיתי נפטר, שאני מתקרב אליו?, אין סיכוי שאני עושה דבר כזה!".

במשך דקות ארוכות ניהלתי עם הבן שיחת שכנוע ועידוד, כשאני שואל אותו: כמה הוא היה מוכן להשקיע ולהסתכן בשביל עסקה טובה? הבן ענה: שהוא היה מוכן להסתכן. אמרתי לו: נסעת עד לטנזניה בשביל לעשות עסקים ולא בטוח כלל שתצליח לסגור עסקה, ואם תסגור לא בטוח שהיא תצליח. כאן יש לך הזדמנות נדירה לעשות עסקה בטוחה, עסקת 'חסד של אמת', וסיפרתי לו מה היה השכר של משה רבנו ע"ה, שבזכות ה'חסד של אמת' שהוא עשה עם יוסף הצדיק, הקב"ה בכבודו ובעצמו טיפל בקבורתו של משה.

 הבן השתכנע, וכעבור כמה שעות הוא התקשר אלי, כשהוא מבשר לי בשמחה: 'עשיתי זאת!' תוך כשהוא מתאר לי בפרטי פרטים את כל התהליך שהוא עשה, ובעיקר את תחושת הגאווה וההרגשה הנפלאה בקיום המצווה. כשהוא מסיים: "אני את העסקה שלי כבר עשיתי, אני כבר יכול לחזור הביתה…"

 היהודי האלמוני בטנזניה שבאפריקה, עבר טהרה, עוטף בבד לבד, הובא לקבורה בבית קברות מוסלמי, נאמרו פרקי תהילים וק-ל מלא רחמים על קברו, והודלק נר נשמה…

 איזה 'השגחה פרטית': שהאבא יתארח במלון 'ניר עציון', בדיוק כשבמקום מתקיים קורס פיקודי של זק"א, הכול כדי שיהודי אלמוני בטנזניה יובא לקבורה יהודית כדת וכדין.

הכותב הינו יו"ר זק"א.

רק בישראל

משה ויטמן

ארץ עם סטייל אחר

במשך תקופה רבת שנים עמוס היה ראש עיר באחת מערי הפריפריה בישראל. ניסיונו בכל התחומים היה עצום. הוא ידע בדיוק איך לתכנן הכול כך שכל התושבים יהיו מרוצים והם אכן היו מרוצים, ממוסדות החינוך, מניקיון העיר ומכל שאר התחומים. לכן, אך טבעי היה שכשחיפשו מועמד מתאים לעמוד בראשות עיר חדשה שנועדה דווקא לאנשי המעמד הגבוה, הבחירה נפלה על עמוס. כמה חודשים בתפקיד גילו לו את האכזבה המרה: התושבים אינם מרוצים. כל ניסיונו המוצלח, ההבנה הטובה שלו בדרך לניהול עיר, לא הוכיחו את עצמם בעיר החדשה. כל מה שעשה רק קומם עליו את האנשים. עמוס, אדם יסודי, ניסה לחקור את סיבת הנפילה עד שאחד מתושבי העיר אמר לו: תבין, עמוס, מה שהתאים לעיר הפשוטה שאותה ניהלת, ממש לא מתאים לעיר יוקרתית המיועדת לאנשים עשירים. האופי המיוחד של העיר דורש ממך שהכול יהיה ברמה אחרת: הניקיון של העיר, היופי של בנייני בתי הספר וגם מגרשי הספורט.

האמת? שוטטות קצרה בשתי הערים תמחיש לנו היטב את ההבדל עליו הוא דיבר. מה שנחשב ליפה ונקי בעיר אחת נחשב להזנחה מוחלטת בעיר אחרת. למה? בגלל שכשהרמה של העיר אחרת, גם הציפיות ממנה הן אחרות וכך גם התפעול של משתנה בהתאם.

רמת חיים אנושית אחרת

אנחנו גרים בארץ ישראל. ישראל היא ארץ שונה ומיוחדת מכל שאר ארצות העולם. ישראל נחשבת למקום קדוש וגבוה יותר בעיני התורה, ישראל היא הארץ בה נמצאת ירושלים עיר הקודש – עירו של אלוקים וישראל היא הארץ שנועדה למגורם של העם הנבחר, בעל המעמד הרוחני הגבוה מכל שאר העמים – עם ישראל. לכן, ברור שמארץ ישראל ישנן דרישות לתפעול ברמה אחרת, רמה הרבה יותר גבוהה.

על מה מדובר? לא, לא על רמה חומרית המתבטאת בעושר של סביבת מגורים, למרות שגם זה היה בארץ זבת חלב ודבש, אך זה לא העיקר בחייהם של העם הרוחני הגבוה- עם ישראל. המדובר הוא על סף רוחני גבוה בהרבה המתאים למעמדה הרם של ארץ ישראל.

לכן, כשהתורה צוותה על מצוות החקלאות, היא צוותה אותם רק על ארץ ישראל. מהן מצוות אלו? התורה הטילה על כל יהודי ויהודי לחלוק את התוצר החקלאי שלו עם אלו שאין להם – הכוהנים, הלוויים והעניים. עשרות מצוות נאמרו בהקשר לזה. מצוות תרומה, מטילה עלינו לתת אחד חלקי חמישים מכל תוצרת לכהן ומצוות מעשר מטילה לתת עשירית מהתוצרת ללוי. מצות פאה, לדוגמה, מטילה על בעל התבואה להשאיר בקצה שדהו חלקה אותה לא יקצור ולתת לעניים לקחת משם את התבואה. וכך עוד עשרות מצוות בעניין.

הדרישה: לחשוב על מי שאין לו

המצוות הללו מטילות עלינו רף גבוה במיוחד של התנהגות ושל יחס לכל העיסוק בחקלאות והשגת המזון. זו רמה שאינה מקובלת בשום מקום אחר בעולם. מכל מה שיש לך, מכל מה שאתה עמל ומזיע עליו, מכל מה שאתה היית שמח מאוד לקבל, עליך להפריש חלק לא מבוטל ולתת אותו לאלו שאין להם, רק בגלל שאתה יהודי ויהודי חושב תמיד על מי שאין לו. אין עוד עם אחד החי ברמה גבוהה שכזו של יחסי אנוש ואמפתיה הדדית.

לכן, כשהתורה הטילה עלינו את המשימה הזו, היא עשתה זאת רק על החקלאות שגדלה בארץ ישראל. אין מה להשוות, חשבה התורה, בין מה שגדל בארץ למה שגדל בחו"ל. ארץ ישראל היא ארץ בעל יוקרה רוחנית גבוהה השייכת לעם בעל 'סטייל' של התנהגות אנושית גבוהה במיוחד, לכן, בארץ ישראל רמת ההדדיות בין התושבים צריכה להיות ברמה שאליה התושבים מצפים ושמתאימה לרמת החיים הגבוהה שלהם.

מצוות התלויות בארץ

כך יצרה התורה את המושג "מצוות התלויות בארץ". אלו הן עשרות מצוות הקשורות כמעט כולן לתוצרת החקלאית ולאופי החלוקה שלה לנזקקים שנאמרו רק על חקלאות ארץ ישראל.

מצוות התלויות בארץ המוכרות הן: שמיטה, מעשר, הפרשת חלה ועוד, אשר בימינו, מאז שלצערנו נחרב בית המקדש, רובן אינן נהוגות במתכונתן המקורית אלא נעשות בתור תקנת חכמים לזכר המצוות המקוריות. עלינו להפרישן ולא להשתמש בחלק הזה, אך איננו נותנים אותן לכוהנים או ללוויים.

תעודת כשרות אמינה היא זו שמוכיחה כי בתוצרת הנרכשת קוימו המצוות הנדרשות ממנה, על פי פרטי ההלכה המתאימה ולכן מותר לאוכלה ללא חשש. חשוב: בהעדר תעודת כשרות אמינה, ייתכן כי במאכל המעובד מעורבים רכיבים שאסורים באכילה משום שלא קוימו בהן מצוות התלויות בארץ ולכן אין לאוכלן.

מאידך, גם לאחר רכישת המוצרים ניתן בהרבה מקרים לקיים בהן את המצוות הללו ובכך להתירם באכילה. פרטים על כך ניתן למצוא בסרטון הזה או כאן

מסיכת האב"כ שלי

משה ויטמן

אליך, יהודי תושב ישראל יקר,

גם אני, כמוך וכמו כל אחד בישראל שומע במתח לא קטן את קולות המלחמה המגיעים לאוזנינו מכוונה של שכנתינו דלת מול דלת – סוריה הקורסת. גם אני, כמוך וכמו כל אחד, עוד לא הספקתי לשכוח את הבלגאן שהלך פה במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה ובכל פעם שמישהו מהכוון הערבי מחליט לבדוק ברצינות האם ההצהרות של מנהיגי ישראל בנוסח "נגיב בנחישות לכל מצב" הן באמת מפחידות או לא. ומה לעשות? כנראה שלמרות האיומים, האזהרות, כושר ההרתעה וכל השאר, אנחנו האזרחים הקטנים לא מפסיקים לספוג.

ההיגיון אומר שאם עליהם זה לא מאיים, אותי זה לא מרגיע. מה כן? כיון שאני לא מתכוון לרדת מהארץ אין לי הרבה ברירות אלא לחפש דרכים אחרות להגן על עצמי. אז בתור למסכות האב"כ הייתי גם הייתי, נותר לי מעט זמן פנוי לחשוב עם עצמי איך אני יכול למגן את עצמי, משפחתי ואולי כל מדינתי. לאחר שאמרתי בתפילה "שומר ישראל שמור שארית ישראל", הפנמתי כי אם אלוקים הוא השומר שלנו, כנראה יש לו דרכי מיגון להציע, החלטתי לבדוק אותם, הרשימה החלקית לפניך.

תורה מגינה ומצילה

על הערך והתועלת של לימוד התורה דובר כבר רבות, חידוש מעניין הוא לגלות את כוח ההגנה שהתורה מספקת לנו, אם אנו לומדים אותה ועוסקים בה, לא רק בזמן הלימוד עצמו אלא גם לאחר שפנינו לעניינינו. בתלמוד נאמר "תורה מגינה ומצילה" כאשר מגינה – בשעת הלימוד ומצילה – גם לאחר שעות הלימוד. חכמינו דורשים את הפסוק שאמר יצחק ליעקב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" – בשעה שהקול, קול יעקב (כלומר: לימוד התורה שהיה העיסוק התמידי של יעקב אבינו) נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידיים ידי עשיו שולטות בהם. במילים אחרות: העיסוק בתורה מגן עלינו מפני אויבינו ומספק לנו חומה גבוהה שתשמור עלינו מכל פגע.

כה משמעותית היא ההגנה המסופקת על ידי לימוד התורה, עד שלהלכה נקבע כי תלמידי החכמים הגרים בעיר אינם צריכים להשתתף בתשלום הוצאות הביטחון, מפני שהם מספקים ביטחון לתושבי העיר בעצם לימודם במקום!

אז מה צריך לעשות? להרבות בלימוד התורה. לקבוע לה זמן מסודר. ללכת לשיעורים הרצאות או ישיבות ולהשתדל שיישמע מרחובותינו מקסימום קול התורה האפשרי.

יפול מצדך אלף ורבבה מימינך? אליך לא ייגש!!!

דוד המלך כתב בתהילים את המזמור המכונה על ידי חכמינו ז"ל "שיר של פגעים". מה נאמר בו? "יושב בסתר עליון, בצל שד-י יתלונן" – מי שיישב בסתרו – תחת חסותו של אלוקים וילון בצלו, אם – "אומר לה' מחסי ומצודתי, אלוהי אבטח בו", אז – "כי הוא יצילך מפח יקוש", "לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף (טיל?) יומם", למה? כי – "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" אבל "אליך לא ייגש"!

זוהי ההבטחה שמבטיח אלוקים למי שיבטח בו ויישען על הגנתו. אם נפנים בבירור כי מאום לא יועיל ולא יעזור, אם נבין את הנאמר בתהילים כי "אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר" ונאמין כי הכול מאתו יתברך ורק הוא קובע, מחליט ועושה את הדברים המתרחשים בעולם מגדול ועד קטן, נזכה לחסות הגנה מעולה שתשמור עלינו מכל פגע. נכון, אומר דוד המלך, יעופו טילים. אבל – הם יהיו מסביבך. "אליך לא ייגש".

אז מה צריך לעשות? קודם כל להאמין בלב ולבטוח בהשם. להתחזק בהבנה כי רק אלוקים מנהל את העולם ולא אף אחד אחר. וגם כמובן להתפלל ולקוות לישועתו.

ראש השנה זה הזמן!

עוד שבוע אנו נכנסים לחג ראש השנה. בראש השנה נקבעת השנה החדשה עבור כולנו, לא רק במישור האישי, אלא גם במישור הציבורי והלאומי. איך תיראה המדינה? האם יהיה בה שלום או חלילה מלחמה? האם נדע פחד או שלווה? מה יקרה בצפון, בדרום, בשטחים ובמרכז? כל זה יוחלט בראש השנה וזה הזמן להתכונן כראוי כדי לזכות להיכתב בו לשנת שלום ובטחון.

אז מה צריך לעשות? "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה" אומרים בתפילת החג וזה בדיוק מה שעלינו לעשות.

שנזכה לגאולה השלמה במהרה

משה

מדוע כדאי להקשיב לאחר? סיפור עם מוסר השכל

מסופר על בחור חרדי שהלך ברחוב המחבר בין בני ברק לרמת גן, אם אני לא טועה זה רחוב ז'בוטינסקי. באחד מלוחות המודעות הוא ראה מודעה על בחור צעיר שחלה במחלה הנוראה והוא זקוק בדחיפות להשתלת מח עצם… "ומי שמוכן יהיה לתרום יבוא על שכרו מן השמיים".הבחור התרגש והלך לקופת החולים כדי לבצע את הבדיקות.

לאחר כמה ימים כשהתקשרו להודיע לו שהוא נמצא מתאים, ניגש הבחור החרדי אל הרופא המטפל וביקש לפגוש את הבחור שהוא אמור לתרום לו מוח עצם. כשנפגשו, הוא ראה מולו בחור חילוני והתפתחה ביניהם שיחה ארוכה של כמה שעות, על המחלה, על הדת וכמובן על החיים – שיחה בה הם נקשרו אחד לשני בלב ובנפש.

חזר הבחור החרדי לביתו וסיפר לאביו על הפגישה המרגשת שהייתה לו. האבא הקשיב לכל מילה ושאל מי הבחור ומאיזה משפחה הוא. ברגע שהבן אמר מי הבחור ומי אביו זעק אביו זעקה גדולה ואמר: "מי?הוא?? אני אוסר עלייך לתרום לו!! על גופתי המתה אתה תתרום לו!!"

הבן נבהל מאוד מתגובת אביו, "אבל אבא, זה פיקוח נפש!" אבל האבא המשיך בשלו, "אתה לא תתרום לו!!"

הבן לא הבין מה קרה לאביו, הוא ניגש וסיפר את זה לרב מקובל גדול שהגיע באופן מיידי לביתם וניסה לדבר אל ליבו של האב ולשאול למה הוא מתנגד. אמר האבא לרב, "אני מכבד מאוד את כבוד הרב ובוודאי שלא אגרש אותך מביתי אבל אם תמשיך לנסות ולשכנע אותי אני אצא מהבית".

אמר לו הרב "הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" האב נשאר קר וקפוא ולאחר כמה דקות לעיניי כל ההמומים, פתח האב את דלת הבית ויצא.

הרב היה בהלם, פנה לבן ואמר, "יש פה סוד גדול שאני חייב לדעת אותו". ענה הבן "אבא אדם סגור, אבל כשהוא שותה יין ליבו נפתח. בליל הסדר מצווה לשתות כמה כוסות של יין. אם כבוד הרב יוכל בבקשה להגיע אלינו בסוף ליל הסדר, אולי נוכל לדבר אל ליבו".

ואכן כך היה, הגיע הרב לביתם בסיום ליל הסדר והאב שכבר היה מבושם מהיין פנה אל הרב ואמר, "כבוד הרב, אני מתנצל על התנהגותי באותו יום. אספר לך את הסיפור שעומד מאחוריי הסירוב שלי שבני יתרום לבנו מוח עצם ואין לי ספק שכבוד הרב יסכים איתי!"

הקשיב הרב לכל מילה והחל האיש לספר, "אני ניצול שואה… בגטו היינו כמה גברים בתוך חדר אחד קטן, עובדים קשה ולא מקבלים אוכל. הבן שלי הקטן היה איתנו, אבל הגרמנים לא ידעו על קיומו כי היינו מחביאים אותו בתקרת העץ של החדר. בלילה היינו מוציאים אותו והוא היה הולך, "גונב" לגרמנים אוכל ומביא לנו. אותו אדם שאנחנו מדברים עליו, שאתם רוצים ומתחננים שנתרום לבנו מוח עצם, היה מומחה לבניית פצצות. הוא היה עובד בשביל הנאצים ובונה להם פצצות. לכן הוא היה מכובד מאוד, היה מסתובב בגטו בגאווה עם שני שומרי ראש. יום אחד הוא נכנס לחדר שלנו עם מקל בידו והחל לדפוק על הקירות עד שהגיע לתקרה. כשדפק בחוזקה על התקרה נפלו כמה עצים והבן שלי צנח מהתקרה. הוא תפס את בני בחוזקה, עיקם את ידו, הוציא אותו החוצה, סגר את הדלת ושתי יריות נשמעו באוויר… שתי יריות שפילחו את ליבי לנצח. ועכשיו תאמר לי כבוד הרב, איך אוכל לסלוח?! בני לא יציל את בנו!"

הרב, שהיה מוצף בדמעות, פנה אל האיש ואמר, "אני מבין לליבך, אבל מה הבן שלו אשם? אולי יש משהו שמסתתר פה ואנחנו לא מודעים אליו? הרי נסתרות הן דרכי האל… וחוץ מזה יש לנו אפשרות לעשות פה קידוש ה' גדול. בוא נלך ונדבר איתו".

לאחר שעות רבות של שיכנועים מצד הרב, הסכים האב. הם הגיעו לפתח ביתו של האיש וכשנפגשו עיניהם, האב הנרגש כמעט והתמוטט… אבל אז פתח האיש את פיו ואמר, "אתה כועס עליי שנים רבות וכל החיים חיכיתי לרגע שאראה אותך כדי שתדע את האמת ומשמיים זימנו לנו את הרגע הזה עכשיו. הגרמנים רצו להרוג את כל הגברים בחדר שלכם, כי הם ידעו שיש שם ילד קטן "שגונב" להם. אני רציתי להפחית את הנזק ואמרתי להם שאלך ואהרוג רק את הילד, בכדי להציל אתכם. כשהוצאתי אותו החוצה, לא הייתי מסוגל להרוג אותו, אבל השומרים היו ליידי. לכן יריתי שתי יריות והרגתי את שני השומרים! משם הברחתי את הילד למנזר שהיה בקרבת מקום. הגרמנים ידעו שבגדתי בהם, אבל יכלו להרוג אותי, כי הם היו זקוקים למידע שלי בבניית פצצות ולכן הם פגעו בגופי באופן כזה שלא אוכל להוליד ילדים לעולם. כשנגמרה המלחמה ידעתי שאין לי סיכוי להביא ילדים לעולם ולכן הלכתי למנזר וביקשתי את הילד שהשארתי שם. הם החזירו לי אותו ואני גידלתי אותו כל השנים בחום ואהבה. הילד הזה… הוא בעצם הילד שלך! הילד שלי שזקוק להשתלת מוח עצם – הוא בעצם הילד שלך וזו הסיבה שבנך נמצא מתאים להשתלה…"

השלושה פרצו בבכי, התחבקו והבן ניצל בזכות תרומת אחיו הצעיר.

המסר הגדול של הסיפור הוא שלא כל מה שאתם רואים בחיים אתם באמת מבינים וחייבים לדון כל אדם לכף זכות…

מה המתכון הבטוח להיות מיליונר???

הרב דוד קליינר

מה המתכון הבטוח להיות מיליונר??? – זו השאלה שמעסיקה אנשים רבים.

באוניברסיטה אמריקנית מפורסמת החליטו לבדוק זאת בצרוה מדעית. הם בחרו 250 מיליונרים, והצמידו להם סטודנטים שיתעדו את סדר יומם כדי לברר מה הפך אותם לעשירים.

המחקר יצא לדרך. 250 הסטודנטים נצמדו כל אחד למיליונר "שלו", ורשמו בפרוטרוט את סדר יומו ואת מעשיו במשך כמה חודשים. לבסוף הגישו הסטודנטים את רישומיהם, והחוקרים החלו לנתח את הנתונים.

מרבית הנתונים היו דומים, אבל נתון אחד בלט בשונותו. אצל 249 מהמיליונרים הוקדש מרבית הזמן למלחמות במתחרים: ריגול תעשייתי, מניעת הדלפת מידע וניהול משפטים מתישים. רק אחד מבין המיליונרים לא ניהל שום מאבק נגד אף אחד. לא היו לו אויבים והוא לא תבע למשפט אף מתחרה.

החליטו החוקרים לבדוק את הדבר. הם פנו אל האיש שהיה בעל רשת בתי מרקחת גדולה, וביקשו לראיינו. "מדוע אינך נלחם במתחריך ואין לך אוייבים, כאשר הדבר הזה מאפיין את כל המיליונרים האחרים?" שאלו החוקרים.

"אספר לכם סיפור", פתח העשיר ואמר "בתחילת דרכי הייתי נאמן לדרכו של אבי המנוח שאמר תמיד: קבע מטרות – והשג אותן בכל מחיר!! "הייתי איש עסקים נוקשה וחסר פשרות.

אבל לפני כמה שנים ערכתי עם כמה ממנהלי הרשת סדרת "סיורי עומק" שנועדו להכיר את התרבות במקומות שונים בעולם, כדי להתאים את מוצרינו לאוכלוסיות מגוונות.

אחת המדינות שבהן ביקרתי הייתה ישראל. טיילנו בכל הארץ ונהננו, וביום האחרון אמר לנו המדריך שהוא עומד לקחת אותנו למקום המרתק ביותר בישראל, לטעמו.

ציפינו לסיור באיזה אתר ארכיאולוגי מרהיב או במנזר צלבני עם ציורי קיר מרשימים, אבל במקום זה נסענו לשכונה ישנה וצפופה בירושלים, שהייתה לא הכי מרשימה בלשון המעטה. המיניבוס שלנו עצר לפני בניין גדול ורוחש פעילות, כשעשרות צעירים נכנסים ויוצאים ממנו כל הזמן.

"המדריך פתח ושאל: "אמרו לי בבקשה, מה אמור להיות גודלו של מוסד חינוכי בן 6,000 תלמידים??

ערכנו חישובים מהירים של אולמי ההרצאות, חדרי המחשוב, שטחי הגינון, מעונות הסטונדטים, חדרי הסגל, משרדי ההנהלה וכדומה, והגענו למסקנה שיש צורך בשטח של 150,000 מטר מרובע.

וכמה אנשי צוות לדעתכם אמורים לעבוד במוסד כזה? הוסיף המדריך לשאול. תשובותינו נעו בין 350 ל- 400 איש.

ובכן, אמר לנו המדריך, ברוכים הבאים לישיבת "מיר". בישיבה הזו לומדים כ- 6,000 תלמידים ושטחה הוא כ- 3,000 מטר רבוע בלבד, זאת אומרת שלפי חישוביכם לכל תלמיד מוקצה חצי מטר מרובע. את צוות הישיבה מאיישים כ- 20 אנשים בלבד, ויש לה מנהל אחד ויחיד האחראי על הכול: מקבלת תלמידים, דרך קביעת החומר הלימודי ועד לניהול התקציבי.

היינו כולנו המומים. המדריך ערך לנו סיור בישיבה, אולמות הלימוד היו מלאים עד אפס מקום. הלומדים היו שקועים כל כך בלימודם, עד שאפילו לא הבחינו בנו. עברנו קומה אחרי קומה, ובכל פינה אפשרית או בלתי אפשרית ישבו אנשים ולמדו.

זה היה מחזה מדהים ומחשמל שהותיר אותנו ללא מילים. בכל סיורינו בעולם לא ראינו מחזה מרתק שכזה.

בתום הסיור נקבע לנו פגישה עם ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, "אבל אל תיבהלו ממצבו הגופני", אמר לנו המדריך, "האיש סובל ממחלת פרקינסון ומעוד מחלות רבות".

נכנסנו לבית פשוט המרוהט ברהיטים בסיסיים ביותר, ליד שולחן הסלון ישב ראש הישיבה, הרב נתן צבי פינקל, הוא דיבר אך בקושי, אבל קיבל אותנו במאור פנים. אחד מחברי אזר אומץ ושאל: "כבוד הרב, כולנו פה מנהלים חברות ומפעלים, ואיננו מצליחים להבין כיצד מוסד כמו שלכם מתנהל? מה הסוד פה?"

ראש הישיבה חייך והשיב בשאלה: "ידידי היקרים, התדעו מה ההבדל בין אדם לבין בהמה?"

"כשבהמה רוצה משהו" המשיך הרב, "היא תנסה להשיג אותו גם אם תדרוך בדרך על כל מי שנמצא סביבה. האדם, לעומת זאת, מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. יתרה מזו: האדם יכול אפילו לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו.

"כאן בישיבה חיים בני אדם. וכאשר כל אחד חושב כיצד גם השני יכול לחיות לצדו, לאף אחד אין בעיה".

הדברים ננעצו בליבי כמו סכין, זה היה הפוך לחלוטין מדברי אבי המנוח שאמר תמיד קבע מטרות, והשג אותם בכל מחיר!! הבנתי שזוהי התנהגות של בהמה. מאותו יום החלטתי לא להצר את צעדיו של שום אדם – והאמינו לי שלא הפסדתי מכך מאומה, סך הכל זכיתי להפוך בחזרה לבן אדם.

"בחיים לא תצאו מכאן…" "תפסיק לסבול, ופשוט תמות".

 


חיים לוי

זהו סיפור מדהים על צפרדעים שיכול ללמד אותנו הרבה על החיים שלנו, ובכוחה של מילה טובה

להקה של צפרדעים טיילה להם ביער, לפתע נפלו 2 צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.

כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור, כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים … אתם נחשבים כבר למתים… חבל לכם בכלל להתאמץ!" תשארו שם ותיפרדו מאיתנו

שני הצפרדעים כמובן לא הסכימו ככה להפסיד את החיים והחליטו לעשות מאמץ. הם התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי, "בחיים לא תצאו מכאן…"

 

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני, לא ויתר הוא ניסה והמשיך בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור שחבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי בעולם", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".תראה איזה מאמץ השקיע החבר שלך ולא יצא מכך כלום, 'אתה סתם הורג את עצמך'
בסופו של דבר, הוא ניתר בכוחותיו האחרונים עד שהצליח לצאת החוצה מהבור.

כשהוא יצא החוצה שאלו אותו חבריו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק…"

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש…

הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד…

מוסר השכל:

  1. מוות וחיים ביד הלשון.
  2. מילים הרסניות למי שנמצא למטה לא יעלו אותו למעלה.
  3. עידוד זהו הכוח.
  4. תעודדו את אלה לצידכם, עוד מילה טובה ועוד מילה טובה. רק תרויחו..

הכל ענין של הסתכלות

ראובן העצני

מעשה בבת שגרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בניו יורק. הבת, בחורה ממוצעת עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתייים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב ילדה קטנה שהייתה שם בחנות. היא משכה בשרוול חולצתה של אימה ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם כובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה ואמרה לה:"גברתי הכובע פשוט הולם אותך". קונה נוספת שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".

הבחורה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה אל הרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם, לפני כן, היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות , או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשהגיעה לבנין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. מעולם, לפני כן, הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. הנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהלת המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמינה אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחחה איתה לגבי הרגשתה בעבודה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום היא החליטה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "ביתי" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".

"כן אמא" אמרה, "זה הכל בזכות הכובע".

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "איזה כובע?"

הניחה הבת את ידה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב….

הכל בראש שלנו- נחשוב חיובי יהיה חיובי!

כל שעת לימוד תורמת לי מנוחת הדעת והנפש


שרי מסנר

 

"אין דבר גדול יותר מלימוד התורה", הוא אומר בפסקנות ייקית טיפוסית, "לימוד התורה זו התכלית והדבר החשוב ביותר בעולם. באופן מוחשי אפשר לראות זאת בסיפור של מרדכי היהודי, המופיע במגילת אסתר. מרדכי זכה להציל את כל היהודים בעולם מכיליון! הוא מציל היהודים הגדול ביותר שקם אי-פעם, ברור שזכותו גדולה ועצומה בלי שיעור בכלל. והנה, הגמרא אומרת שאם מרדכי לא היה עוזב את לימוד הוא היה בדרגה רוחנית גבוהה יותר.."

מה לימוד התורה תורם לאדם?

"מה לא? יש לי אוסף מכתבים וביניהם שמור לי מכתב שקיבלתי ממרן החזו"א זצ"ל, שנפטר לפני למעלה מ50 שנה, ובו הוא משרטט בצורה מדויקת את הלב, עם כל העורקים והפיתולים וכל הדיוקים הכי קטנים שבו.. משהו מדהים. הראיתי את השרטוט הזה לגדולי הקרדיולוגיים שלא האמינו 'רק מי שלמד רפואה באופן אינטנסיבי יכול לצייר כזה דבר'… החזו"א מעולם לא למד רפואה, אפילו לא שעה אחת! אבל בקיאותו העצומה בתורה הקנתה לו ידע נרחב בכל התחומים. התורה מכילה הכל! מי שרוצה להחכים בכל תחום בחיים שידע שבתורה ימצא את הכל!

"לא כל-כך משנה מה ללמוד", הוא עונה לשאלתי, "כל אחד צריך לבחור מה מתאים לו לי נטיית ליבו. למה הוא מתחבר יותר: הלכה, פרשת-שבוע, מוסר וכו'. התועלת שבכולם זהה: לימוד התורה משפר ומעדן את האדם. באיזה דרך תבחר לעשות זאת? זו כבר ההחלטה שלך מה מושך אותך יותר, אבל החשוב ביותר לדעת שזו הדרך החשובה והמוצלחת ביותר לשיפור עצמי!

ובאופן אישי, מה תורם לך הלימוד?

"זה החופש שלי, זמן ההרפיה והמנוחה הקבוע. יש לי 4 חברותות קבועות במהלך היום, וכל שעת לימוד תורמת לי מנוחת הדעת, מנוחת הנפש וזמן של הפוגה ורוגע במרוץ היומיומי. בשבילי ללמוד תורה  זה הפרס הכי הגדול, הלוואי והייתי יכול ללמוד כל היום, אבל מה לעשות – יש עיסוקים רבים ודחופים.. אז לפחות אני 'מפרגן' לעצמי כמה פעמים ביום הפוגות לימוד שמשחררות ומהנות אותי ביותר"

מה זה בדיוק טלפתיה?

הרב יצחק פנגר 

מהי טלפתיה?
הטלפתיה נקראת גם "צחזות" = צח + חזות. טלפתיה הינה העברת אינפורמציה באמצעות רגשות או מחשבות בין שני אנשים, שלא באמצעות חמשת החושים הידועים לנו. מקור השם "טלפתיה" הוא מהמונח היווני "טלה" (TE…LE) שפירושו: "מרחוק" (לדוגמה: טל – פון , טל-וויזיה), ו"פטיה" (PATHEIA) שפירושו להיות מושפע (יותר בהקשר של סבל, התנסות בסבל). המונח "טלפתיה" הוטבע בשנת 1882 על ידי החוקר הצרפתי פרדריק מאיירס, מייסד החברה לחקר העל חושי (SPR). לפני כן התופעה נקראה "העברת מחשבות". הטלפתיה הינה תופעה של תקשור בין מוחות, היא כוללת העברת מידע, רעיונות, תחושות ותמונות מנטאליות בין המוחות. טלפתיה ופסיכוקינזיס יחד מהווים את הבסיס למחקר הפראפסיכולוגי, והרבה מחקרים נעשו בכדי לאשש את התופעה. הטלפתיה בגילוייה הנמוכים יותר, היום יומיים, הנקראת פסי (PSI), אינה פוסחת על אף אדם, ואינה מבחינה ברמת הרוחניות השונה בין בני האדם. למעשה, כל אדם הוא כלי קיבול פוטנציאלי לתופעות יוצאות הדופן הללו.

הטלפתיה באור היהדות

הרב דסלר, מגדולי בעלי ההגות היהודית בדור הקודם, מסביר כיצד מגיעות לאדם האינטואיציות הפנימיות: "כל הידיעות הבאות לנו מבחוץ מגיעות אל תודעתנו דרך המוח. גם רגשותינו ממוצעים על ידי המוח. אבל לא תמיד היה ככה אצלנו. הגמרא (מסכת נדה דף ל:) מלמדת אותנו שכל אדם בהיותו עובר במעי אימו "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" וגם "מלמדים אותו את כל התורה כולה". וההשגות הללו ודאי לא דרך המוח באו לו, אלא השגות פנימיות הן, השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, ומהעולם העליון הן באות, ממקור הדעת ב"ה". כשתינוק יוצא לאוויר העולם "בא מלאך וסוטרו על פיו", כלומר, פוגע בו כוח הטבע של העולם החיצון, "ומשכיחו כל התורה כולה", מעתה נסתם מעיין הידיעות הפנימיות השופעות עליו ללא גבול, והוא צריך ללמוד הכול בעמל ויגיעה, פרט אחר פרט, דרך המוח. למה הוא זה? למען הבחירה. במצב שהיה לו הידע השוטף – אין לו אפשרות ומקום לבחירה. מכאן, שתפקיד המוח הוא להיות מסך והסתרה לנפש האדם, להבטיח שתגענה אליו ידיעות אך ורק עפ"י מגבלת הגוף, הזמן והמקום, ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה.

סיפור
עם תום מלחמת העולם השנייה, הקיצה משנתה אישה פלונית בפלורידה כשהיא צועקת ובוכה. בחלומה ראתה את בנה במטוס בוער, והמטוס נופל ושוקע. בעלה ניסה לדבר על ליבה, להסביר שזה בסך הכול חלום, שהבן אינו משרת בחיל האוויר, ושפעולות הקרב הסתיימו כבר, אך לשווא. האישה לא נרגעה. הרופא נתן לה סם הרגעה, ואף קיבלה מכתב מהבן, מבסיסו הצבאי שבמזרח הרחוק. האישה התגברה ונרגעה. חמישה ימים לאחר מכן חלמה את אותו החלום, והפעם לא הצליחה לשלוט ברוחה, ואושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים המקומי. ברור היה כי התנהגותה אינה כשל אדם שפוי בדעתו, שהרי הבן בקו הבריאות. ואז נתקבל מברק המודיע שהבן נהרג במטוס שנשרף, מטוס שהטיס לארה"ב את החייל המשוחרר עם תום המלחמה. מתי אירע האסון ? נתברר שבלילה שחלמה האם את חלומה הראשון (מספרו של ריין: New world of the mind).

למה תמיד היהודים צריכים להיות שונים?

מאיר הלוי

אחת לחודש  אנחנו מקיימים מצוה של פעם בחודש, מצות קידוש לבנה בה אנחנו יוצאים למקום פתוח, הכוונה שאין גג מעלינו בודקים שאפשר לראות את הירח מהמקום בו אנו עומדים, ומברכים את ברכת הלבנה.
חשבון הלוח העברי הוא לפי הירח, בעוד שהלוח הלועזי של כל העולם מסודר לפי מנין ימות השמש. למה תמיד היהודים צריכים להיות שונים? יש שתי דרכים לספור את ימי השנה, האפשרות הראשונה היא לפי סיבוב השמש מסביב לכדור הארץ, האפשרות השנייה לפי סיבוב הלבנה-הירח מסביב כדור הארץ. השמש היא הרבה יותר דומיננטית מהירח, כל עונות השנה קיץ וחורף תלויים במרחק השמש מכדור הארץ. גם ספירת הימים לפי סיבוב השמש הרבה יותר מדויקת מהספירה לפי הירח. בלוח העברי שסופרים לפי הירח צריך פעם בכמה שנים להוסיף חודש כדי להשלים את הימים החסרים, כמו בשנה הנוכחית שהיה אדר ב', שנה כזו נקראת שנה מעוברת.

אז למה להיות שונים? האלוקים הוא זה שמנהל את העולם ולכן המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא קידוש החודש לפי הירח, כדי שנדע ונזכור שהחיים שלנו הם על פי התורה והציווי האלוקי, לא סתם חיים ריקים בסיבוב קבוע ללא מטרה. ניהול העולם וקביעת התאריך החגים המועדים היא על פי התורה, וכל העולם יכול להשתנות לפי רצון הבורא אין מושג של טבע קבוע לפני הבורא, ברצונו הוא קורע את הים, וכל שינוי בבריאה מה שאנחנו רגילים לקרוא לזה נס, הוא אפשרי. לכן הספירה שלנו היא לפי הירח שהיא יותר נתונה לשינויים ונראית פחות קבועה וכפופה לחוקי הטבע כמו עם ישראל שהוא מעל הטבע.

סדר ברכת הלבנה להורדה 

איך מגיעים לשמחה אמתית?

דוד רוזנהיים

 

הרב ישראל דחבש, מסביר לנו:

שמחה אמיתית – היא שמחה רוחנית!

הרי מה מביא להרגשת עצבות ולהרגשת ריקנות? העבירות, כשאדם עושה עבירות. כשבן אדם לא לומר תורה ומקיים מצוות, הוא נמצא כל היום בעצבות. אך אם הבן-אדם היה מקיים תורה ושומר מצוות, איזו שמחה הייתה לו! זה הדבר היחידי שיכול להביא את הבן-אדם לשמחה.

אני אספר סיפור אישי: לפני כ-30 שנה למדתי בבית-ספר שאינו חרדי, ואפילו שהיינו ממש "עושים הכל" ונהנים, ואני עצמי הייתי ממש במרכז החברה, היה משהו ששינה את זה: יום אחד הלכתי בירושלים, באזור התחנה המרכזית, ושם ראיתי הכנסת ספר-תורה, וראיתי כיצד האנשים שם רוקדים ושמחים – באמת!

מאד קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: כמה שאנחנו שמחים, זה לא שמחה אמיתית ופנימית אלא רק חיצונית, אתה לא באמת שמח. אך הם, אותם אנשים שהיו בהכנסת ספר התורה, היו שמחים באמת! ואמרתי אז לעצמי: הלוואי שאני אחזור בתשובה וגם אני אשמח כמוהם. ובאמת, רק אחרי שחזרתי בתשובה ונכנסתי לישיבה והרגשתי מה זה שקיעות בתורה ובמצוות, רק אז חשתי בשמחה אמיתית פנימית.

דעו לכם: כל אלה שברחוב, אין להם שמחה אמיתית. שמחה אמיתית היא רק בתורה. כשהנשמה שמחה, היא מקרינה על הגוף. הרי הגוף הוא כמו חפץ, והנשמה היא העיקר, והיא שמחה רק מהרוחניות.

מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19  השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

למה השכן גנב???

אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל לחשוד שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות.

התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד. רגז האופה מאד על ששכנו גונב ממנו, והחליט לתבוע אותו לדין.

בשעת המשפט שאל השופט את האיכר: אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן? לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר.

כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה? אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר: יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה.

במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של קילו אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו חמאה כמשקל בדיוק הלחם…

ככה זה גם בחיים: אנחנו תמיד מקבלים את מה שאנחנו נותנים, מידה כנגד מידה… ולפני שאנו קופצים להאשים את האחר כדאי שנבדוק טוב בציציותינו…

תורגם ועובד לעברית על ידי חמדה גלעד

המשכנתא חונקת? הפרנסה בשפל? קבלו סגולה מיוחדת!

דוד רוזנהיים

לסגולה זו קוראים ברכת כהנים.

בספר במדבר פרשת נשא, מצווה האלוקים את הכהנים : כה תברכו את בני ישראל

 ברכת כהנים זו שהכהנים מברכים את העם בזמן התפילה, היא תפילה מיוחדת שיכולה להפוך כל דבר רע לטוב.

 

שימו לב לתמצית שיחה מיוחדת של הגאון רבי יצחק זילברשטיין על נושא זה:

ברכת כהנים אינה נופלת מדרך של מאות קילומטרים שעושה האדם
כדי לזכות בברכת הצדיק

 

 יש והלב נשבר להאזין לסיפוריהם של יהודים המתלוננים על בעיות פרנסה המתעוררות אצלם השכם והערב. כאן חיכוכים עם שלטונות מס הכנסה, שם התקלקל מכשיר יקר שעלותו מגעת לאלפי שקלים, והם אינם יודעים כיצד לצאת מהלחץ הכספי המאיים עליהם.

לכל היהודים הטובים הללו אני נוהג לומר עצה טובה, והיא, שיכוונו את ליבם בברכת כהנים, שהיא סגולה לכל ההשפעות הטובות, וכשמדובר בענייני ממון ופרנסה הרי הפסוק הראשון, "יברכך ה'", עוסק בענין זה, מאחר והכהנים זכו – כפי שכותב החיד"א – להיות משפיעי הממון על עם ישראל, בגלל הנהגתם הטובה של שבט הלווים ים במצרים.

הרב החיד"א בספרו 'פתח עיניים' כתב בשם הש"ך על התורה שכאשר עם ישראל כולו הצטווה ליטול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, התאספו בני לוי והחליטו לא לקחת מאומה, שהרי כל ההיתר של עם ישראל ליטול את רכושם של המצרים היה בגלל שכר-העבודה שהיו חייבים להם על מאות השנים שעבדו אצלם כל כך הרבה אנשים, וכיון שהלויים לא השתעבדו, החליטו פה אחד להמנע מביזת מצרים, למרות שהיה מותר להם לעשות זאת שכן הקב"ה בעצמו לא הבדיל בין כלל ישראל ובין הלוויים.

התגברות זו בענייני הממון, שאינה קלה כלל ועיקר, הביאה לכך שהקב"ה ראה אותם כראויים להשפיע שפע ברכות על עמו ישראל עד סוף כל הדורות, ולכן הכהנים נבחרו להיות המברכים התמידיים של העם היהודי.

אני מייעץ לכל אחד ואחד שיקפיד לשמוע ברכת כהנים, ובשעה שהכהנים פורשים את ידיהם לברך את עם ישראל, שיעמוד באימה וביראה, ויראה עצמו ככלי מוכן לקבל את הברכה.

ברכת כהנים אינה נופלת מברכתו של כל צדיק, שכדי להתברך בה יכול יהודי לעשות לפעמים דרך ארוכה של מאות ואלפי קילומטרים.

ומן הראוי להעתיק כאן את פירוש הפסוקים בברכת כהנים

יברכך – ישפיע חכמה על ישראל (ולפי מה שהבאנו קודם, מתייחס פסוק זה לענייני ממון).

וישמרך – שיתן בנים לישראל.

יאר – יוסף חיים לישראל.

ויחנך –  שיברכם בנשיאות חן.

ישא – שיברכם בעושר וממשלה.

שלום – כמשמעו.

מתוך הספר (טובך יביעו)

רק בשביל חיוך

יותם זמרי מספר

ואז בשתיים עשרה בלילה אחרי מופע אופרה מגניב של אפרת רותם, אנחנו חוזרים לבית נעול נטולי מפתח. מתקשרים לפורץ אחד, רוצה 350 שקל, מתקשרים לפורץ שני, לא עובד עכשיו, פורץ שלישי, 400 שקל.

אז אני נכנס לפייסבוק בתקווה לחסוך כמה מאות שקלים וחבר שהעדיף להישאר בעילום שם שולח לי הודעה "נסה את ארגון ידידים, הם עוזרים בקטעים כאלה", לא הכרתי מי אלה ומה אלה ואני בכלל אמרתי לשירן כל הזמן שאני לא מאמין בידידים, אבל המליץ, אז ניסיתי.


התקשרתי ובתוך כמה שניות ענה לי בחור נחמד שהסביר לי שהם עובדים על עקרון של מתנדבים והוא צריך לבדוק אם יש פורץ זמין באזור. "חמש דקות חוזר אליך" הוא אמר, תוך שתי דקות חזר.

"המתנדב שלנו בדרך אליך, צפה להפתעה", תוך חמש דקות הוא הגיע, ברכב זק"א. הפתעה מלחיצה משהו.

ברכב ישבו בערלה וחיזקי, אחרי כמה דקות של נסיונות חניה כושלים הפקדנו את השמירה על הרכב בידי שירן ועלינו למעלה. תוך 10 שניות הדלת הייתה פתוחה, תוך שתי דקות עשינו סלפי, תוך שלוש דקות ירדתי ללוות אותם לאוטו. וכמעט טרקתי שוב את הדלת בלי לקחת את המפתח. תודה חיזקי יא מלך.

 

והכל, ככה, רק בשביל חיוך. עשו לי את הלילה. ואת השנה. תודה.

זה העמוד שלהם

https://www.facebook.com/yedidim

זה מספר הטלפון 057-3131310

מי ביקש ממך להתערב?

 

 מרכז רוחני אפריון שלמה

בפרשתנו אנו קוראים על קרח ועל העונש הנורא שקיבל בגלל שחלק על משה רבנו, ואמרו בתלמוד: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקרח ועדתו". ומה היה סופם של קרח ועדתו? – "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם", באותה שעה נעשתה הארץ כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם או ממונו, מתגלגל ובא ויורד עמו, ואפילו היו לו כלים אצל אדם אחר, היו באים ונבלעים עמו.

מעשה היה, בזמנים הקשים של המלחמה, ביהודי הגון שהיה לו בביתו מעל הארון מטבע 'נפוליון זהב', בימים ההם זה היה ממש אוצר שלם! במחירו היה אפשר להאכיל משפחה במשך שנה שלמה! ובאחד הימים בנו של היהודי הבחין במטבע שעל הארון, ולילד התמים לא היתה שום הבחנה בין לירה שצבעה נחושת, לבין מטבע הזהב. הילד לקח את המטבע לחנווני וקנה ארטיק. והנה האב חוזר וכשראה שהמטבע איננו, שאל את אשתו לפשר הדבר והתברר באמת שהילד הוא זה שלקח את המטבע לחנווני.

אמו של הילד רצה לחנווני והחלה לצעוק עליו שהוא גנב! הילד הביא לך נפוליון זהב שלם ואתה נתת לו רק ארטיק בתמורה, ולעומתה טען החנווני כי הילד הביא לו רק לירה. אך ההורים לא נרגעו, ובינתיים התאספו אנשים רבים סביב החנות, והחנווני עומד מסכן והמום. בסופו של דבר הלכו לבית דין, ואחרי ויכוחים רבים, אמר החנווני שהוא מוכן להישבע כי הילד נתן לו רק לירה. אך משראה זאת האב, לא רצה לתת לו להישבע לשקר, ומחל.

אע"פ כן יצא החנווני בראש חפוי, וכל מי שידע או שמע על העניין דן אותו לגנב ושקרן, וחייו וחיי אשתו נהפכו לגיהנם רצוף בושות. היו כאלה שקנאו "לשם שמים" והזהירו את ילדיהם לא לקנות אצלו, וכך בנוסף לבזיונות גם הלך ונתדלדל רחמנא לצלן. סופו של המעשה היה לאחר המלחמה כאשר היהודי מקבל מברק בו מספר אדם אחד, שפגש את הילד עם הנפוליון, ובזריזות ידיו החליף לו את המטבע בלירה, וכעת עשה תשובה ומחזיר את הגזל. ובכן, בואו נערוך חשבון. כל שלושת האנשים שבמעשה, החנווני, האבא והבעל תשובה שלקח את הנפוליון כבר מזמן בעולם האמת. הם כבר נתנו דין וחשבון על מעשיהם. מי מכל הסיפור בגיהנום?

מסתבר שהאבא פטור, מכיוון שבנו לקח את המטבע מעל הארון וכל הנתונים היו שהוא צודק. החנווני ודאי נכנס לגן עדן עבור הבזיונות שגרמו לו. ואפילו אותו אחד שלקח את הנפוליון, בטח קבלו את תשובתו. וכאן מגיעה המסקנה המזעזעת – מי בגיהנום?

אותם שהכניסו את עצמם לאותה מחלוקת, וקראו לחנווני גנב!

 

פיל מדבר

פעם אחת באחת מתכניות הקומדיה בארה"ב, עשו מתיחה בטלפון ציבורי. לקחו פיל והצמידו לו רמקול, שדרכו דיבר מנחה התכנית. העמידו את הפיל מאחורי אדם שדיבר בטלפון הציבורי, ובעזרת מקל טפחו לו על הגב, ומהרמקול נשמע: "אדוני, כמה זמן אתה כבר מדבר? יש עוד אנשים שצריכים לדבר בטלפון…". כשאותו אדם שדיבר בטלפון הסתובב הוא ראה מולו את הפיל… כל אחד הגיב בצורה שונה, אחד ברח, אחד צחק, אחד התעלף מרוב פחד… מעניין שאף אחד לא הסתובב אל הפיל ואמר לו: "אדוני הפיל, תחכה בסבלנות, הייתי פה לפניך!" למה? מה קרה? פיל מדבר… זה מה שקרה! מתי אדם רואה פיל מדבר?! אדם מבין שזה דבר לא טבעי ולכן הוא מגיב בצורה לא טבעית…

בלעם הרשע רוכב על אתונו, ובדרך יש פנצ'ר… לפתע פותחת האתון את פיה ומתחילה לדבר, אבל בלעם הרשע, לא מגיב בצורה מיוחדת, הכל אצלו רגיל הוא לא מתפעל, ועונה כאילו הוא מדבר עם איזה אדם בבית קפה.

לעומת זאת, להבדיל, ר' עקיבא, כשהלך לחיידר, אדם בן 40 בתוך כיתה של תינוקות – כמעט והתייאש… הוא לא הצליח ללמוד א' ב', אבל כשהוא יצא החוצה הוא ראה אבן עם חור, מה קרה? היתה שם איזו נזילה, ועל האבן ירדה טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה עד שנהיה חור. נשא ר' עקיבא קל וחומר בעצמו, אם מים יכולים לחדור לתוך אבן, אז תורה, שנמשלה למים, יכולה גם לחדור לתוך לבי שהוא לב בשר. מה ההבדל בין ר' עקיבא לבלעם הרשע? התבוננות. הקב"ה מדבר איתנו כל הזמן, האבות הקדושים למדו את כל התורה כולה מתוך ההתבוננות בטבע הבריאה! כמה דברים לא טבעיים קרו בעולם בשנים האחרונות? אבל אף אחד לא מגיב בצורה משונה, אף אחד לא מזדעזע, לא משתנים. יש מעין שאננות טבעית – יהיה בסדר… חייבים להתבונן… כי רק התבוננות מביאה לידי מעשה

תודה לאפריון שלמה-מרכז רוחני מבשרת ציון

רוצים לצאת לטייל בשטח

אבידור רענן

 החלטתם לצאת לטייל עם החבר'ה בשטח? לנצל את החופש הגדול?

מיוחד לאתר 'הרב של האינטרנט', ארבעה מדריכי טיולים מוסמכים מעניקים טיפים ועצות לזהירות, וגם: ההמלצות הכי טובות על טיולים בשטח הארבעה הם: נוי כוכבי, מדריך טיולים מזכרון יעקב, יהודה אטיאס מחשמונאים, יצחק אלנברג מתל אביב ורמי חמד, מדריך טיולים מאשדוד.

אלו כללי בטיחות וזהירות בטיולים תוכלו לציין לטובת הגולשים?

נוי כוכבי: "קודם כל, להוריד מהרשימה מקומות כמו נחל הזאכי או בריכת הג'ילבון. כן אפשר לטייל בעיקרון במקומות עם מים נמוכים, אבל צריך לזכור שהג'ילבון למשל, הוא עם 9 מטר עומק של מים, וזה מסוכן. רק לא מזמן אדם מירושלים נכנס לשם, השתנק מהקור, איבד את ההכרה וזה הגיע מהר מאד לדום לב והוא פשוט נפטר, וזה קורה לצערנו לא פעם. שוכחים שמדובר במים מאד קרים ועמוקים, ורבים לא יודעים לשחות, וכשאחד כזה מתחיל לטבוע ואין מציל – זה פשוט נורא. לא כדאי בכלל להתקרב למקומות כאלה. עדיף ללכת למקומות עם מים יותר נמוכים, שאי אפשר לטבוע בהם. עדיף גם ללכת למקומות שמשרד החינוך מאשר אותם ולהיצמד לכללי משרד החינוך (אפשר לשאול אנשי הוראה או לבדוק באתר משרד החינוך). צריך מראש לדעת: אם לא נכנסים לסכנה – אז אין סכנה, ואם נכנסים – יכול מאד להיות שיהיה אסון, ולכן יש להישמר. כלל חשוב נוסף הוא שבתחילת מסלול, תמיד צריך להקפיד על מים, כובעים ואפילו על משקה עם סוכרים ומלחים כמו קולה או מיץ ענבים. אם קורה ומתייבשים, אנחנו מנסים עוד לפני העירוי לתת לאדם שהתייבש את השתיה הזו, ותמיד עד כה זה עזר. כל 10 דקות יש לעצור ולשתות, כי לעתים שוכחים מזה".

יהודה אטיאס: "צריך לדעת, שכשאנו יוצאים לטיול – אנו לא מטיילים במרכז העיר ירושלים, וזה לא שיש בשטח ברזים מצויים, וגם השמש מצדה לא פוסחת על אף אחד. לכן חשוב מאד כשיוצאים לטיולים, לא לומר "אני הולך לטייל בעזרת-ה'". ברור שה' תמיד יעזור, אבל צריך גם עזרה שלנו, מה שכולל לקיחת מים וכובעים לשטח. מעבר לזה, אם יש מסלול מסוים, לא לחשוב שאתה שמשון הגיבור וללכת במה שלא מסומן, כי אף פעם לא יודעים מה מחכה שם ויכולים ליפול מצוקים, וכבר קרו דברים. גם אחרי שעוזבים טיולים יש להקפיד לא להשליך אשפה לרצפה, כדי שגם לבאים אחריך יהיה כיף. יש לקחת אחריות על הלכלוך".

יצחק אלנברג: "כשיוצאים לטיול, הכלל הראשון הוא להכין את עצמך לטיול, שתדע למה אתה יוצא: ללמוד קודם את המסלול טוב, את דרכי הגישה, הצבעים בשטח (המסומנים על הסלעים וכו'), כמה זמן לוקח לעשות אותו, האם מומלץ לעשותו בעונה הזו, כמה מים מומלץ לקחת לאותה עונה, ואיזה ציוד נלווה לקחת למסלול. בקיצור, לצאת מוכנים. טיול זה דבר מסוכן, וכמו שצריך לדעת לנהוג על רכב, צריך לדעת לטייל. לא צריך לעבור קורס בשביל לטייל, אך יש לדעת להכין את עצמך לטיול, להכיר את המסלול טוב, את דרכי הגישה, האורך והתוואי. יש הרבה משפחות שיוצאות לצימר בצפון, ובבוקר חושבות 'לאיפה הולכים כעת'. אז אחד אומר ששמע המלצה על מסלול מסוים, מתקשר לשאול איך מגיעים, וכבר יוצאים – מבלי לברר בכלל כל מה שדיברנו, וזה הבסיס לכל האסונות, ההתייבשויות ומכות החום".

רמי חמד: "הכלל הראשוני הוא 'דע את המסלול'. לדעת לקראת מה אתה הולך, בהתחשב בתנאי השטח, בכושר הגופני, ובמזג האוויר והאקלים של אותו יום. אפשר כמובן גם להתייעץ עם מדריכי טיולים שמכירים את השטח, ולקבל מהם חוות דעת מדויקת לגבי השטח. כמובן, כמו שאמרו קודמיי, יש להרבות בשתייה מרובה לאורך כל הזמן, לחבוש כובעי שמש, להודיע לבני המשפחה לפני שיוצאים לשטח שיידעו את זמני ההגעה והיציאה מהשטח, להשתדל להיות בקשר במידת הצורך, ולהיזהר מכל קיצור דרך במהלך השטח".

אחרי כללי הזהירות, הגיע הזמן להמלצה על מסלול טוב.

כוכבי: "יש מסלולים נחמדים מאד. לחבר'ה רציניים הייתי ממליץ על נחל חנזורי ברמת הגולן, במבואות החרמון. זהו מסלול בן 3 שעות שמתאים לבני 15 עד 18. הוא קשה, אבל אם יודעים איך להיזהר בו – שום דבר לא מסוכן ואין שום בעיה. רק צריך להישמר על הכללים. לצעירים יותר הייתי ממליץ על נחל צלמון, יש בו שתי בריכות מים לא גבוהות, וזה מסלול של שעה בלבד".

אטיאס: "יש מסלול שלא הרבה מכירים, מסלול קצר ולא ארוך בסביבה נגישה, והוא 'נחל כפירה' המוביל לעין כפירה (-מלשון כפיר). בכדי להגיע למסלול עולים בכביש שמוביל מאבו גוש למעלה-החמישה, ופונים שמאלה ליישוב נטף. זהו כביש ללא מוצא. באמצע הכביש רואים רחבת כורכר מצד ימין, כשלזיהוי – בצד שמאל ישנה אנדרטה לנספי השואה. פונים כאמור ימינה ומחנים באזור. יורדים מעט והולכים במסלול הירוק עד שמגיעים. מתחת לדקלים יש מעיין מאד יפה. זה מקום מאד מומלץ, רק צריך, כאמור, לשמור על המקום".

אלנברג: "יש כמובן את המסלולים בתשלום, היום, לצערנו, על כל דבר נחמד גובים כסף ולעתים זו הוצאה גדולה, אבל אם אנו רוצים להגיע למקומות יפים הקרובים לרכב, אז יש את הקטע של החצבאני מתחת לגשר של מעיין-ברוך. יש שם נקודה יפה של מים, החצבאני שם עוד יחסית רדוד ובדרך-כלל לא סוחף, למעט אחרי גשמים, וגם זה לא בתשלום. מסלול יפה נוסף הוא נחל כזיב בגליל המערבי. יש בו המון כניסות ויציאות ואפשרויות, משעתיים וחצי-שלוש, עד 6 שעות ויותר למטיבי לכת. יש שם מים וצל".

חמד: "יש את נחל חדרה, שהוא מסלול נחמד וסולידי, בלי הרבה בלגן. הדובדבן שבקצפת שם, הוא שמסיימים את המסלול בחוות חפציבה, ויש אפשרות לתאם עם חברת החשמל סיור במקום. חשוב רק לעשות את המסלול מהצד המערבי למזרחי ולא להיפך, כדי שכשמסיימים אותו, יסיימו במקום ממוזג ולא בתנאי השטח, שחם שם. אמליץ גם על מסלול נוסף באזור: מערת המים שבזיכרון יעקב, זו מערת עטלפים ומסלול יפה ומאד עדין מצד אחד ומצד שני כולל הליכה על סלעים, וכן אמליץ על מסלול 'נחל שיח' שבאזור חיפה, זהו מסלול עירוני מאד יפה, שמזכיר מסלולי הליכה ברמת הגולן. המסלול הזה מסתיים בבריכת שמחיה עם מים וגם באמצע ישנה בריכה נוספת, והוא מאד חוויתי".

נקודת המילוט האחרונה

לא לאבד עשתונות

כלב אחד החליט לטייל בעולם ונסע לספארי באפריקה.

באחד הימים הוא הלך לאיבוד, ובדרך הוא ראה נמר שרץ לכיוונו בכוונה לטרוף אותו. הוא חשב מה לעשות, ראה על האדמה עצמות, התיישב לידן עם הגב לנמר, תפס עצם בפה, וכשהנמר התקרב אמר בקול: "זה היה נמר ממש טעים, מעניין אם יש עוד כאלה נמרים טעימים באזור…"

כששמע הנמר את הכלב , הוא עצר, הביט בו באימה וחשב לעצמו: "זה היה קרוב. הכלב הזה כמעט אכל אותי", אחר הסתובב והלך משם בזחילה.

הקוף שישב על העץ מעל וראה הכול, החליט שזו הזדמנות טובה בשבילו לתפוס יחסים טובים עם הנמר. הוא רדף אחרי הנמר וסיפר לו שהכלב עשה ממנו צחוק. הנמר התעצבן ואמר לקוף: "שב על הגב שלי ובוא תראה איך אני עושה מהכלב הזה קציצות!!!"

הכלב, שעוד לא הספיק להירגע, שוב ראה מרחוק את הנמר רץ לכיוונו עם הקוף על גבו. במקום לברוח, הכלב החליט שוב להתיישב עם הגב כלפי תוקפיו. שנייה לפני שהנמר הגיע אליו, אמר הכלב בקול: "איפה הקוף המעצבן הזה?! כבר לפני חצי שעה ביקשתי ממנו שיביא לי עוד נמר…"

* * * * *

בכל מצב ישנה דרך להימלט, בכל אתגר ישנה זווית של ראייה שעוד לא ראינו. ישנו מושג שנקרא: "נפל לי רעיון", במסורת היהודית מקובל ששום דבר לא נופל סתם.. מישהו הפיל אותו למטה…

וממילא, אם אתה מרגיש סגור, כבול, ללא שום דרך מוצא, תסתכל למעלה לשמים, תפנה לבורא העולם ותבקש ממנו שיפקח לך את העיניים ושתזכה לבחור בדרך ובעצה הנכונה.

מתוך ספרו של הרב יצחק פנגר עולמות נפגשים

סיפור אמיתי ומצמרר

אלון לוי

אדם הלך לשיעור של רבנית ימימה מזרחי ושמע את הסיפור הבא:

 הרבנית ימימה מזרחי היתה בכנס של נשים בשבוע שעבר. על הבמה הייתה קבוצה בשם "פלייבק". הם שאלו אנשים מהקהל לחלוק את הסיפורים שלהם ואז הם יציגו אותם. אישה צעירה אחת קמה וזה הסיפור שלה.:

 

"אני עובדת כמורה בחדר משאבים עם ילדים שיש להם לקויות למידה. לפני כמה שנים נער צעיר החל ללמוד בחדר המשאבים שלי. אני לא יכולתי להבין מה הביא אותו לפנות לעזרה שלי. היה ברור שאין לו קושי עם השיעורים שלו והוא הצליח מאד בכל המבחנים. ובכל זאת, פעם אחר פעם הוא בא באופן עקבי לחדר שלי לשיעורים שלו.

הייתי נחושה למצוא מה חולשה שלו, אבל, כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי למצוא כל סוג של לקות למידה או קושי. לבסוף, מתוך תסכול, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ולתת לו שיעורים. זה היה בזבוז של זמנו ושל הכסף של הוריו, והוא בבירור לא היה זקוק לכל סוג של עזרה מתקנת. הילד פנה אליי ואמר, "אני אגיד לך למה אני כאן, אבל אני מבקש ממך לא לספר לאף אחד אחר.

יש לי חבר עם לקות למידה. המורה שלנו אמר לו שהוא זקוק לשיעורי הוראה מתקנת בחדר המשאבים. הוא היה כל כך נבוך ומבוייש על כך שהוא צריך ללכת לשיעורים שלך. אמרתי לו שזה שום דבר ושאני גם הולך לשיעורי הוראה מתקנת. זו הסיבה שאני בא אליך כדי שהחבר שלי לא יהיה מבויש ".

הילד שהגיע לכיתה שלי כדי שלא להביך את חברו היה גלעד שער הי"ד. הוא היה בן 10 שנים באותה העת.

כאשר אנו נכנסים לתקופה הקשה של שלושת השבועות, בואו נקבל השראה מגלעד והנשמות הטהורות האחרות להסתכל על הסובבים אותנו בעין טובה – לתת קצת מעצמנו למען אחרים.

זה הזמן לעשות משהו מעשי!

שלום לכולם,

בסוף הכתבה ישנם רעיונות לחיזוקים! זה הזמן לעשות משהו מעשי!

בימי בין המיצרים , הקב"ה מצפה מאתנו שניקח על עצמנו משהו מיוזמתנו , להתחזק. ובלי להסתכל מי רחוק ומי קרוב , מי מתחזק ומי לא…
בזמן הזה נפתח חלון הזדמנויות לכל אחד ואחד.
לצערנו נכנסנו בימים שמידת הדין מתוחה לעימות חזק עם שונאינו ודווקא מתוך המסירות נפש של החיילים , שהם צבא ה' , הנלחמים על עם ישראל וארץ ישראל , ב"ה ימים אלו יהפכו לימי שמחה וששון עוד השנה ,ב"ה יתברך.

כל מי שמוכן לקחת על עצמו, אפילו ל- 40 יום

ודווקא מה שהכי קשה לך להתחזק בו – תתחזק! "ותשובה ותפילה וצדקה , מעבירין את רוע הגזירה"

מי יודע , איך הזכות שלך תעורר עוד יותר חסדי שמיים ותשמור חזק חזק על כל אחד מהחיילים! וכל ישועה שתבוא עלינו לטובה ולברכה.

בלי נדר , אני מוכן לסייע לכל אחד שירצה להתחזק , להעביר נוסח תפילות , ביאורי התפילה ודרכי תפילה. להדריך אתכם ולהפנות לגורמים שיהיו לכן להכוונה ולהדרכה!

"מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ.
ה' לִי, לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם.
ה' לִי, בְּעֹזְרָי; וַאֲנִי, אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בָּאָדָם.
טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בִּנְדִיבִים.
כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ְה', כִּי אֲמִילַם"
(תהילים קיח , פס' ה-י).

כל מי שלוקח על עצמו משהו , שיגיד: "בלי נדר , אני לוקח על עצמי למען שמירה על כל החיילים ולמען שמירה על עם ישראל ולכל ישועה את הקבלה הזו:_________ ,יהי רצון שה' ,ברוב רחמיו וחסדיו יזכור לי וייתן לנו מתנות חינם , "כי אין לנו על מי להישען , אלא על אבינו שבשמיים".

ð נטילת ידיים בבוקר.
ð לקרוא ברכות השחר בבוקר.
ð לתת צדקה בכל יום ולבקש בקשה.
ð לקרוא 2 פרקי תהילים בכל יום.
ð להשתתף בשיעור תורה לפחות אחת לשבוע.
ð לברך על כל מה שאוכלים ושותים וללמוד את ההלכות.
ð ללמוד בכל יום הלכות שמירת הלשון ולעסוק בלימוד מדרשים ועניינים הקשורים לשמירת הלשון וכוח הדיבור.
ð ללמוד 2 הלכות שמירת שבת בכל יום.
ð לערוך הפרשת חלה אחת לשבוע.
ð להדליק נרות שבת.
ð לשמור שבת.
ð ללבוש יותר צנוע.
ð לגברים: כיפה.
ð לגברים: ציצית.
ð לנשים: כיסוי ראש
ð להחזיק ולתמוך בבני תורה. לתת מעשר לתלמיד חכם שיישב וילמד ויקדיש את הלימוד לכל בקשה שלך.
ð לקרוא את קריאת שמע שעל המיטה מתוך כוונה שהקב"ה ישמור אותך מכל רע.
ð לומר בבוקר בכוונה , לאט ומתוך שמחה שקמת בבוקר : "מודה אני לפנייך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"
ð לקרוא ברכת המזון בקול ובקריאה ברורה- שזו סגולה לפרנסה טובה.
ð להתפלל לפחות תפילה אחת ביום (שחרית , מנחה , ערבית).
ð לשבת עם הילדים ולקבוע "זמן לימוד תורה" ,לפחות אחת ליום.
ð לברך את ברכת "אשר יצר".
ð ללמוד הלכות בטהרת המשפחה בספר ובטלפון מול מדריכה.
ð שיר השירים בכל ערב שבת.
ð לקרוא אגרת הרמב"ן פעם בשבוע.
ð לקרוא בכל יום "13 העיקריים" באמונה.
ð לקבל את השבת כ- 10 דקות לפני הזמן בלוח שנה.
ð לא לדבר דברי חולין בשבת.
ð לא לקרוא עיתונים בשבת
ð ללבוש בגדים יפים בשבת.
ð לקנות כלים יפים להדר את שולחן.
ð לקנות ברכונים למזמורי שבת. ולשיר סביב השולחן בשבת מתוך הברכונים.
ð להקפיד על סעודת "מלווה מלכה" עם פת לחם.
ð לארגן שיעור תורה אחת לחודש
ð לארגן ערב הפרשת חלה עם שיעור תורה.
ð לקרוא במשך 40 יום את תפילת רחל אימנו לעורר את זכותה.
ð ב- 5 דקות כשאת נכנסת הביתה לא מעירה כלום.
ð לחזק את מצוות כיבוד אב ואם.
ð סבר פנים יפות. להשתדל לחייך.
ð לגלות סלחנות
ð לגלות אדיבות
ð לא להתערב בענייני אחרים
ð לעשות מעשה למען הזולת (הורים , סבתא וסבא , אחים, חברה , שכנה , וכל נפש מישראל ששמעת שצריך עזרה).
ð לא לדבר בקול רם , לעשות השתדלות לדבר בנחת.
ð פחות הערות וביקורת.
ð להשתדל לא לפגוע ולא להעליב.
ð לא לדבר בבית כנסת.
ð להשתדל לעמוד בהבטחות.
ð להימנע מקללות וממילות גנאי.
ð לא לספר דבר שנתבקשתי לשומרו בסוד.
ð במקום שיש דיבור לשון הרע לא להשתתף בשיחה.
ð להשתדל לשפוט לכף זכות , להבין את השני כפי שהיית רוצה שיבינו אותך.
ð לעבוד על המידות. (כל אחד יודע איזו מידה עליו לתקן לדוגמא: נעלבות , כעס , ללמוד לבקש סליחה , חוצפה , קנאה , רגשנות יתר , עצבות , מצבי רוח).
ð להשתדל לדבר אמת וכמה שיותר קרוב לאמת. להשתדל לדייק בדיבור.

ה' יברך אתכם!

זכות להפיץ ולהעביר הלאה…

בשורות טובות ,

מה הבעיה בלהיות גאוותן?


אלון לוי

כל הזמן שומעים דברים נגד מידת הגאווה. אומרים לי שאסור להתגאות, שלא טוב להתנשא על אחרים. למה? אני לא מבין מה כל כך רע בלהיות גאוותן? במיוחד כשאני מתגאה במה שיש לי, ולא במה שאין לי?

 

הרב רביד נגר:

יש גאווה חיובית ויש גאווה שלילית.

יש גאווה רצויה בבחינת "וגבה לבו בדרכי ה'". ועל כגון זה גם רמז ירמיה הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (ירמיה ט', כ"ג). ולעומת זאת יש גאווה שלילית ועליה נרחיב:

מה רע בלהיות גאוותן?

באותה מידה ניתן לשאול: מה רע ב
להיות קמצן? מה רע בלהיות חנפן?

על שאלות מעין אלה ורבות אחרות ענה לנו כבר הרמב"ם שהיה פילוסוף ואיש דת. הרמב"ם קבע שכל אדם צריך להגיע לאיזון בתכונות נפשו ולהתרחק מהקיצוניות – אל האמצע. כל תכונה מתכונות האדם נמצאת בין שני קצוות, קצה חיובי וקצה שלילי. שני הקצוות רעים לאדם ומזיקים לאדם, לכן על האדם לשאוף להגיע לאיזון או לפחות לשאוף להגיע לאיזון במידות שלו. לא לחינם אמרו חז"ל שהדרך הבינונית והממוצעת היא הדרך הטובה והישרה. כל חריגה מהנורמה עלולה להזיק לאדם.

"גאווה" היא מלשון גאות, כשם שמים גואים עולים על גדותיהם – כך אדם גאוותן "עולה על גדותיו", בדרישותיו, בהתנהלותו ובדרישות שלו מהזולת. ופסק הרמב"ם, שמי שמידותיו אינן ממוצעות הדבר עשוי לפגוע בו מבחינה רוחנית, משום שכל תכונת נפש שאינה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינינו לבין הקב"ה. שהרי כל שיש בו גסות הרוח – מתמעט כמו שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כ"ד,כ"ד)

צריך גם לדעת על הקשר שבין כעס לגאווה:

הכעס – מקורו בגאווה. הגאוותן תמיד מרגיש שמגיע לו וכשאינו מקבל את מה שהוא מצפה לקבל, סופו לבוא לידי כעס. וכבר אמרו חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" חס ושלום, ועוד אמרו – שכל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ועוד אמרו חז"ל – בעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו חז"ל להתרחק מן הכעס.

חשוב להבהיר: א. כתוב "תועבת ה' כל גבה לב" (מתגאה). ואם ה' מכנה זאת "תועבה" סימן שגאווה היא דבר פסול. ב.  כתוב "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל" (סוטה ה'). מי שהוא גאוותן מפסיד קרבת ה'. ג. מי שיש בו גאווה אפילו על בני ביתו אינו מקובל (גמרא מסכת בבא בתרא, דף צ"ח). ד. מי שיש בו גאווה, קשה לו מאוד להודות בטעותו. ה. לעיתים כשאדם מעריך את עצמו יתר על המידה, סופו לבוא לידי קיצוניות.

עוד צריך לדעת:

1) גאוותן הוא אדם שאוהב את עצמו.

2) גאוותן הוא אדם שאוהב לקבל ולא ממש אוהב לתת.

כמו כן, כשאדם מחצין את היתרונות שיש לו ומתגאה ומשתבח בהם, לתחושה הזאת קוראים "שחצנות", ובלשון עממית – הוא "שוויצר". ביהדות, בנצרות ואפילו באיסלאם, גאווה נחשבת לרגש שלילי, לכן כל בר דעת נלחם בגאווה כל הזמן, רק כדי לא להפוך להיות אגואיסט, דחוי ושנוא בעיני הבריות.

חשוב לדעת שלכל מטבע יש שני צדדים: כשאדם מנוטרל מכל אלמנט של גאווה, קשה מאוד לפגוע בו. כשאדם הוא בעל גאווה גדול, קשה מאוד ולא נעים לחיות בחברתו.

כשרצונו הפרטי של האדם גואה מבחינה גשמית (עודף רצונות) – זו גאוה שלילית. כשהרצון הנשמתי הרוחני של האדם גואה – זו כבר תאווה חיובית.

יש גאווה מכוערת שמרחיקה את הכלל מאותו אדם ורואה בו אגואיסט. יש גאווה חיובית, בחינת: "וגבה לבו בדרכי ה'", "ה' מלך גאות לבש".

לסיכום: למה לא להיות גאוותן? כי גאווה היא ביטוי שלילי של רגש, חוץ מזה – גאוותן הוא אדם פגיע, וכל זמן שלא סופק רצונו הוא כועס כי הכעס והגאווה יסודן מאותו השורש. ואמרו חז"ל: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום (הקב"ה) נוחה הימנו" (אבות, ג', י').

לפי חז"ל, חשוב מאוד שאדם יהא אהוב על הבריות וראוי שיעניק וייתן מעצמו ולא יהיה גאוותן.

 

מסר מקצין גרמני

אבידור רענן

"בימי מלחמת העולם השניה" – מספר הרב– "ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודות פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים לבל יוותר מחוסר עבודה – ולו לרגע אחד.

"מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו – ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.

"דרי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא – שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובוודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד" – ממשיך הרב גלינסקי שליט"א את סיפורו – "הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה. הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל – ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה – אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי:

"לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו, לאחר מכן פתח את השקית בדחילו ורחימו, הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא – ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני – כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעינו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות – כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר, מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.

"עם בוקר, התלוותי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיע לאוזני מאן דהוא, ואחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה – אמר לי בזו הלשון: הבט, אני הייתי קצין גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה – אוייבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי – וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להדרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר.

"אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך – בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח כי אני קצין גבוה שאלפי חיילים היו נתונים למרותו, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתו!!

"במשך הזמן," – סיים הרב גלינסקי – "בעקבות עיסקת חלופי שבויים – השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן חזר למעמדו, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני".

משסיים את המעשה – הוסיף הרב ואמר: "מאותו קצין גרמני ארור – צריכים אנו ללמוד מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב – חייב אדם לזכור את מקומו! הוא חייב לזכור שהוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה!.

רוצה לדבר על ישיבה על יהדות?

הרב אהרון מחכה לך 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278 וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

לא עבדתי בחג והרווחתי אלפי דולרים

שלמה שטיין

כשהתחלתי להתחזק בשמירת תורה ומצוות היה ברור לי שאני מפסיק לעבוד בשבתות וחגים, אך לא ידעתי שעבודה בחול המועד כלולה בהחלטה זו. באחד משיעורי התורה בהם התחלתי להשתתף בקביעות שמעתי לראשונה על כך שיש להימנע מעבודה בחול המועד, ביקשתי להבין בצורה ברורה יותר את המותר והאסור בחול המועד.

הרב הסביר לי שמותר לי לעבוד בכל יום עד שארוויח סכום כסף הנצרך לי להוצאות המחייה של אותו יום. חישוב מהיר הראה לי שרווח של מאתיים שקלים ליום עבודה יספיקו לי למחייתי בכל יום. הודעתי למנהל תחנת המוניות בה עבדתי כי ברגע שארוויח מאתיים שקלים אני מסיים את יום העבודה… הוא נד בראשו לאדם המוזר המוכן לוותר על עבודה באחת התקופות העמוסות ביותר מבחינת נהגי המוניות.

יום ראשון של חול המועד: הופניתי לאחד מבתי המלון בירושלים נאמר לי להמתין עבור מר ס. חלפו עשר דקות ואיש לא פנה אלי נכנסתי ללובי של בית המלון אולם גם שם איש לא המתין לי, בררתי בדלפק הקבלה גם שם לא ידעו לומר לי דבר… רגע לפני שחשבתי לעזוב את שטח בית המלון נקראתי שוב לדלפק הקבלה, מר ס. ביקש למסור שאמתין לו, הוא מתעכב מעט… כעבור שעתיים הופיע מר ס. ובקש שאסיע אותו לתפילת מנחה ברחוב הסמוך, לאחר מכן נסענו לשוק לקנות עבורו מספר פריטים להם נצרך, בערב קבענו שאקח אותו למסיבת "שמחת בית השואבה"…

כך חלפו עלי כל ימי החג, אני יושב במונית וממתין למר ס. בינתיים יכולתי ללמוד ולהאזין לשיעורי תורה… מידי פעם הסעתי אותו למקומות שונים. בסיכומו של אותו שבוע הרווחתי קרוב לששת אלפים דולר כאשר בקושי עבדתי.

המסקנה שלי היא שאם אתה מחליט ברצינות להתחזק בשמירת המצוות הקב"ה עוזר לך ומשלם לך בכפל כפליים!

כשה'טפילים' עלו לאוטובוס הם החזירו אותי בתשובה

יעקב א. לוסטיגמן

לפני שבוע התחיל ירון את עבודתו בחברת האוטובוסים. זה עתה הוא שב ארצה מביקור ממושך בהודו ובנפאל, אחרי שלוש שנות שירות צבאי. אתמול בערב הודיע לו הסדרן, כי היום יהיה עליו לקחת נוסעים ממרכז הארץ, לעבר מושב מירון שבגליל העליון. בהתחלה הוא לא קישר בין יעד הנסיעה לבין קבר רבי שמעון בר יוחאי, אך כאשר התחילו הנוסעים לעלות על האוטובוס הוא כבר הבין לאיזה בור עמוק הוא נפל.

בזה אחר זה עלו ה'טפילים' אל האוטובוס וגדשו אותו עד אפס מקום. המשפטים הקצרים שהם החליפו ביניהם באידיש עסיסית נשמעו לו כמו צרמוניה שגרמה לו לגירוד עז במעלה העורף. מימיו הוא לא נתקל בחרדים לשיחת פנים אל פנים, ובוודאי שלא בחמישים כאלו בפעם אחת. עכשיו נגזר עליו להיות כלוא איתם באוטובוס למשך שלוש שעות תמימות. בליבו כבר גמלה החלטה שמכאן ואילך הוא יקפיד להחזיק בתא הכפפות גם מטהר אוויר רב עוצמה, למקרה שהוא יצטרך להסיע שוב את לובשי השחורים המזיעים והדביקים.

את השעה הראשונה של הנסיעה הוא העביר בשתיקה זועפת. לא מבין למה הוא צריך להסיע את הפרזיטים האלו לחגיגה הפרימיטיבית שלהם. "עוד מעט נגיע למירון" הרהר לעצמו, "וכל העדר הזה ישעט לעבר המדורה ויתחיל לרקוד סביבה במין טקס פולחני מוזר שלקוח מהתקופה הביזנטית הקדומה.

לאחר שנרגע מהזעף הראשוני, החליט ירון שאם הוא כבר נקלע לסיטואציה הלא נעימה הזו, לפחות הוא יעשיר מעט את ידיעותיו על השבט הפראי הזה: "בדיוק כמו שעשיתי בנפאל ובהודו" גיחך לעצמו. "אלמד קצת על המנהגים שלהם. נשאל אותם קצת. מעניין אם הם דוברי עברית…".

כאשר הוא נכנס לחניון הענק שבכניסה למושב מירון, כבר היה ירון מופתע ואפילו נלהב. על הרעיון של מטהר האוויר הוא וויתר כבר מזמן, ולראשונה הוא הבין שלא מדובר בשבט פראי, אלא באנשים רגילים לכל דבר ועניין, החיים על פי אמונה יוקדת שאינה כה מוזרה כפי שסבר עד כה.

"יש למישהו אולי כיפה להשאיל לי?" הוא שאל במבוכה את הנוסעים השחורים. "אני רוצה לראות את החגיגות ליד קברו של רבי שמעון, ולא נעים ללכת שם בלי כיפה". לאחר שהתברר שלאף אחד מהנוסעים אין כיפה, החליט אחד מהם לתרום את זו שעל ראשו לנהג הנבוך: "יש לי גם מגבעת, יותר חשוב שלך תהיה כיפה כי אתה בלי כובע בכלל".

הריקודים הסוערים ברחבות הסמוכות למבנה הקבר הפעימו אותו. חב"דניק צעיר אפילו הציע לו להניח תפילין, וראה זה פלא, הוא נענה לקריאה בהתלהבות, וזכה להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. כאשר אחד מהברסלבים תחב לידיו ספרון קטן עליו נכתב באותיות גדולות 'תיקון הכללי', הוא כבר לא היסס, פתח את הספרון ואמר את עשרת מזמורי התהילים כבקיא ורגיל. בדרך חזור אל האוטובוס הוא כבר ניסה לברר אודות ישיבה שבה הוא יוכל להשתלב החל ממחר בבוקר.

למחרת כבר ניצבו רגליו של ירון בהיכל הישיבה. בלי לבזבז זמן הוא התפרץ אל בית המדרש ואמר לרב הראשון בו נתקל: "תסדר לי חבר, אני רוצה להתחיל ללמוד את התלמוד הבבלי". הרב ניסה להרגיע אותו ולראות במה דברים אמורים, אך ירון לא ניאות לדבר על שום דבר אחר. רק ללמוד תורה הוא רוצה.

עולם שלם של מושגים נפרש בפניו. לראשונה בימי חייו הוא התפלל תפילת מנחה וערבית. מעולם לא הרגיש רוחני כל כך. קרוב כל כך אל הבורא שעד אתמול בבוקר הוא לא הכיר בעצם קיומו. בלילה הוא בקושי הצליח להירדם מרוב התרגשות. הימים הבאים היו דומים מאוד, ההתרגשות גדולה, הלהט אדיר, ההתלהבות סוחפת, עוד רגע הוא יוצא לרחובה של עיר ומתחיל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה. הוא אפילו לא יודע לבטא את שמותיהם של ששת סדר המשנה, אבל הוא יודע ומאמין שבעוד שנה או שנתיים הוא כבר יהיה גדול בתורה.

ואז בא ה'בום'!!

הלהט התפוגג, המרץ נעלם, ההתלהבות דעכה, וכל מה שנותר זה בחור צעיר עם עיניים כבויות, שמנסה בכל כוחו להבין את הטקסט שכתוב שחור על גבי לבן, ולא מצליח בשום אופן. בליבו כבר יש ספקות גדולות לגבי הדרך בה הוא בחר. שאלות שעד כה הודחקו צפות ועולות "למה אתם מדירים נשים?" הוא מטיח לפתע ברב הצעיר שהוצמד לו כדי להרוות את צימאונו לתורה. אותו הצימאון שכבר חלף עבר כאילו לא היה מעולם? ההסתה ארוכת השנים אליה נחשף עד לא מכבר החלה לתת את אותותיה, ובליבו הוא כבר מרגיש שנאה מחודשת כלפי הדתיים וכלפי הדת עצמה.

אחרי שכבר נחשף אל העולם הרוחני הטהור הוא כבר יודע שהאמת נמצאת כאן, אבל הוא כועס על כך שהוא לא מצליח להתחבר. כועס על עצמו, כועס על הסביבה. על ההורים שלא לימדו אותו תורה מגיל צעיר. הוא כועס גם על הקדוש ברוך הוא… "אני ניסיתי להתקרב אליך, ואתה לא עוזר לי" הוא מטיח כלפי מעלה.

***

"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". פסוק זה כתוב בספר משלי, אותו כתב החכם מכל אדם, שלמה המלך. מסביר הגאון רבי אליהו מווילנא (המכונה "הגאון מווילנא" או "הגר"א"): כאשר אדם מבקש להתעלות בתורה, להתקרב לקדוש ברוך הוא, לחזור בתשובה על חטאיו, לשנות את דרכיו, צריך לעשות זאת בחוכמה. אף אחד לא יכול לקום ביום בהיר ולהפוך מאדם ארצי וגשמי, לאדם רוחני ושמימי. צדיקים הסבירו את הפסוק "לא תעלה במעלות על מזבחי" כשאדם רוצה לעלות על המזבח – להתקרב לקדוש ברוך הוא, אסור לו לעשות זה בקפיצת מדרגות. צריך לעלות לאט לאט, לפי סדר, להתקדם בקצב איטי ורק כאשר הוא יציב במקום בו הוא נמצא, אפשר להתקדם צעד אחד קדימה.

"איוולת אדם תסלף דרכו" אומר הגאון מווילנא, הטיפשות של האדם גורמת לו לסלף את הדרך. לזנק קדימה כמה צעדים במקום לצעוד עקב בצד אגודל. סופו של אדם שינהג כך היא שהוא יכשל. הוא לא יחזיק מעמד. ההתלהבות היא בת חלוף והיא לא תחזיק אותו למעלה זמן רב. בקרוב מאוד הוא יפול ויצטרך לעלות בצורה איטית ויציבה. ומה התוצאה של הנפילה? "ועל ה' יזעף ליבו" האדם כועס על הקב"ה שאינו עוזר לו להחזיק מעמד, ואינו יודע שהנפילה היא תוצאה של הטיפשות שלו עצמו.

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

קובי לוי

 

יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי

ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה

מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו היחודיים של גולד,

כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו,

היוצא מתוך הצורות והצבעים.

הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו

כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים.

הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק,

אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים,

ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו,

ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלוויים הבוקעת משם.

יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו,

הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים".

עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו,

היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד,

ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע.

יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה.

לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית,

שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו.

את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב,

והוא לא רצה חלילה להקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה.

הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו.

אשר על כן, הוא שיכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומיספר אותם באופן מדוייק.

הקשישה

באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת,

קשישה עטויית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת,

ופיה מילמל תפילה, או פסוקי תהילים.

"אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד

והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך… ומשביע לכל…"

הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה,

העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות.

יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסידרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה.

הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה.

אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה,

לפתע חירחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה.

גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה,

הנשימה אותה ארוכות… כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "… מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'".

לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא היתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה.

האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכל היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה.

יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור…".

"כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות… הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A.

"נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה".

"הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת השואה כפי שאתה מבין…

אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא,

לפי דבריך, האחרון בסידרת הצדקה". "ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד.

"כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל.

גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והיסורין,

וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך…

199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר … "לא יאומן צדקה בגימטריה… 199".

יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי,

צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה.

והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199".

לילה טוב.

מי מוכן לוותר על 25 מליון $

קובי לוי

איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר.

אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'.

ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו.

אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון.

הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" התאנק אבא.

שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.

הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.

אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע.

שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.

"השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".

אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו.

שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.

במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.

כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.

הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.

הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד".

ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…".

שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.

הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.

עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית…

הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק.

שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.

"הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".

גם במחיר 25 מליון דולר???

"כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…".

שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.

"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו".

הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".

והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית.

רוצה להתייעץ לשאול אתה מוזמן להתקשר 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד:052-7636278

או עם הרב אהרון יאדלר:050-4141386

בשמיים פסקו: הניתוח יצליח

צינור האינפוזיה שבגב כף ידו הימנית של הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מחדיר אט אט לגופו את החומר. כשעתיים מוטל עליו לשהות עתה במכון מ.א.ר., שליד בית החולים 'ביקור חולים', שם הוא מקבל את הטיפול הכימותרפי, שנועד למגר את מחלת הסרטן שפשתה באחד מאיברי גופו. אך הטיפול הקשה לא פוגע בכהוא במצב רוחו המרומם. "הודו לה', הודו לה'" הוא אומר בתחילת השיחה, באמצעה, וגם בסיומה, בשעת ליל מאוחרת בביתו, כאשר הוא מסיים את הסיפור המופלא וכולו חדווה והודיה לקב"ה. בין לבין הוא מחליק יד על זקנו העבות…

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהיתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת 'עזרת תורה' הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה, "היכן יש לי זמן?"

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון" אמר, ומיד קבע:"תגיע ביום חמישי בערב למכון מ.א.ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. "זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

חלום מפתיע

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' [לי אישית זה קרה] באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית).

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך – שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו…

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

דבר שנצטרך בו

"באותם ימים" פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש." לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. "באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך?" שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך.

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי, 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה' הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים – שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול – ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו'נזף' בי על ההזנחה ב'אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתי ן- ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה – גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז,טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר?' בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו- מבלי שחייך ישתנו".

יורד על פי מידותיו

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה- הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב"ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד- הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגלות שעל אף המחלה אין צורך לקטוע איברים חיוניים להמשך תפקוד הגוף ככל אדם".

מה המצב כיום?

"אני מתאושש מהניתוח, מקבל טיפול רפואי למיגור כל שאריות המחלה ועדיין זקוק לרחמי שמים, כיוון שמצבי הבריאותי עדיין אינו כשורה. הייתי לאחר הניתוח בבית גדולי ישראל. הם הביעו התפעלות מהדברים ואמרו שחלה עליי מצווה לפרסם אותם, את החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, ועד כמה נאמן הוא לשלם את השכר".

אפשר שאלה אישית?

"לא לכל שאלה מובטחת תשובה".

כפי שציינתם, אתם עוברים טיפולים כימותרפיים. בדרך כלל הדבר מתבטא בנשירה של השיער. והנה זקנו של הרב נראה ארוך והדור וגם שיער ראשו נראה חזק, ברוך השם, יש גם כאן איזה מעשה נס?

"האמת יש כאן באמת מעשה פלא. לפני שהתחלתי בטיפולים, נאמר לי שיש חשש מנשירת השיער. נסעתי למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי, וסיפרתי לו שעל פי דרך הטבע אמור השיער שלי לנשור ובקשתי ממנו ברכה. הרב קנייבסקי שאל אותי, האם בעבר התגלחתי. השבתי לו שמעולם לא. אז הוא אמר לי שאסע לכותל המערבי, ואבקש על כך מהקב"ה: תגיד להשם יתברך שעד עתה שמרת על הזקן ומעתה אתה מפקיד אלו את השמירה. ועשיתי בדיוק כפי שהורה לי הגר"ח קנייבסקי. ברוך ד' כפי שניתן לראות, אף שערה לא נגרעה מהדרת הפנים שלי", הוא מסיים את דבריו ומעביר יד על זקנו. "בזהירות" אני אומר אינסטקטיבית, והרב שטרן רק מחייך כצופן סוד.

השעון מורה שהזמן תם לחלוטין. העייפות כבר ניכרת ברב. אני פונה לצאת, נתון תחת רושם שרשרת הניסים. הוא מלווה אותי ליד הדלת אומר: "תזכור את זה, מעשה חסד תמיד חוזר, וזה שאתה מסייע לי לקיים את ההבטחה שלי ולפרסם את הנס שאירע לי – גם זה מעשה חסד". דברי איש החסד, שרואה בכל מעשי זולתו- חסד גם כן.

[עיתון משפחה]

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

עליתי לליגת העל!

משה בק

מגיל 14 הוא מזנק בעליה, ומעלה את הקבוצה בה הוא משחק; קבוצת ביתר ירושלים – לשלוש שנים רצופות באליפות הנוער, נבחרת חיל האוויר – לאליפות צריפין, את מכבי יבנה הוא מעלה מהליגה הארצית ללאומית, ואחריה את ביתר ירושלים ללאומית ואחר כך לאליפות המדינה.

עיתונות הספורט מכריזה עליו כתגלית, ובמשחקי גביע אירופה הוא נבחר כשחקן המצטיין. ומה השלב האחרון? הוא עצמו עונה: עליתי לליגה אחרת! עם חזרתו בתשובה אילן אלהרר עלה מליגה של תרבות הגוף לליגה של תרבות הנפש.

 

החיים מקבלים משמעות אחרת. תראו, הוא אומר, שמעתי שהחפץ חיים אמר, כי מי שמאמין – אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין – לא יועילו לו כל התירוצים. אני ראיתי בבירור שכסף של חילול שבת אין בו ברכה. הכדורגל .שוחק את האדם, ורוב השחקנים מסיימים את הקריירה הקצרה בחוסר כל. מרוויחים הון תועפות ושקועים בחובות. כשחשבתי על פרישה מהכדורגל הכרוך בחילול שבת, אשתי היססה.

פחדה בנקודה הזאת של הפרנסה. אבל במבט לאחור, לא זו בלבד שאנו מתפרנסים יפה, אלא שאני חושב שהיא זו שהרוויחה הכי הרבה מהחזרה בתשובה. היא הרוויחה שבתות נפלאות עם בעל רגוע, ובכלל, חיי המשפחה משתנים כליל עם החזרה בתשובה. השכינה שורה בבית, וזו לא מליצה. יש אושר, הרמוניה ושלוה. אין כמו חזרה בתשובה לאיחוד המשפחה ולאושרה. .אם תשאלו אותה ואותי – מומלץ.

לא משחקים באש

זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: "יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים". אורי לקח נגמ"ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ"ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: "לאאאאא!" והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ"ש. האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: "תודה אלוקים!" תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע "חומת מגן" למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג'יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך.

הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: "הרי אי בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?"

כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבנין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש האלוקים. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה".

נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: "אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?" ואז, הוסיף: "אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!"

יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!" למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקש מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: "חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד".

וזה הה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קורב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ןלפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: "למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?" והבין.

מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?"

ואורי בחר צד.

מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה' כאילו אמר: "אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני"- וזה פועל!

שעתיים של רווח

כל העובדים שלי יודעים שבשעה שלוש אין עם מי לדבר. אני יכול לשבת עם לקוח על הזמנה של שישים אלף שקל ופתאום באמצע הכל לעזוב, למה? כי יש לנו מנין של תפילת מנחה, ואני אחד מבעלי המניות החזקים במנין.

רבים מבעלי החנויות והמבקרים ב"דיזין סנטר" שבאיזור התעשייה של בני ברק מתאספים באמצע היום בשעות החזקות ביותר מבחינת מכירות, לתפילת מנחה בקומת הכניסה של הקניון.

איך הוקם המנין? אספר לך. לפני כחמש שנים עליתי לארץ מצרפת, בתחילה שלא הייתי מסודר עדיין בעבודה קבועה. הייתי משתדל לפתוח את היום עם שלוש שעות של לימוד תורה, אולם כשהתחלתי לעבוד בצורה קבועה ממש הרגשתי רע עם העובדה ששוב לא יכולתי להקדיש כל כך זמן ללימוד תורה. אך כידוע המח היהודי תמיד מוצא פתרון. גרתי באותם ימים באשדוד. כל בוקר הייתי עובר בתחנת האוטובוס ומציע לאברכים טרמפ לבני ברק שם הוא גם מקום עבודתי, "בתמורה" לכך שאסיע אותם במכוניתי עד למקום חפצם ממש הייתי מבקש מהם שיאמרו לי דברי תורה בדרך. כך נהגתי גם בתום יום העבודה בדרכי לביתי והנה היו לי כשעתיים של לימוד תורה יום יום.

בחודש אוגוסט לפני קצת יותר משנה אספתי אל רכבי בחור ישיבה צעיר בשם משה, כיון שמיהרתי מאוד נסעתי ישירות למקום עבודתי ב"דיזין סנטר". רציתי לארגן לו מונית משם למחוז חפצו, היה יום חם מאוד וממש אילצתי אותו לעלות אלי למשרד שישתה כוס מים קרים לפני שימשיך לדרכו, תוך כדי שיחה אני מסביר לו למה כל כך חשוב לי שיסע איתי וילמד איתי בדרך, והוא מפתיע ומציע לי שעכשיו בימי החופשה שלו הוא יוכל לבוא ללמוד איתי במשרד מידי יום, ואכן ביום ראשון התייצב משה עם גמרא מסכת בבא מציעא אצלי במשרד ובמשך שלושה שבועות ידעו כל העובדים אצלי שבין אחד לשלוש היומן מלא אני בפגישה חשובה ביותר- – -!

ביום הראשון ללימוד המשותף שאל אותי משה היכן מתקיימת כאן תפילת מנחה? הצבעתי על פינת החדר ואמרתי לו כאן… מה לעשות… . משה הביט בי כאינו מאמין, מה הבעיה הוא אמר תן לי עשר דקות ויש לך כאן מנין. הוא עבר בין החנויות וגייס מנין למנחה, הייתה ממש מריבה בין המוכרים בחנותו של מי תתקיים התפילה, והמנין הפך להיות חלק בלתי נפרד מהקניון.

בכל פעם שמשה בחופשה מלימודיו בישיבה אנחנו קובעים לימוד משותף אצלי במשרד, היית יכול לחשוב שאם אני לא עובד בשעתיים הכי "חמות" ביום אני מרוויח פחות, תתפלא אני רואה שיש לי ברכה מיוחדת בימים האלו, אני אומר לכל בעלי העסקים טיפש מי שלא קובע זמן לשיעור תורה…..

הדרך אל האושר

המאורע עורר הדים, בשעתו, התמונה פורסמה בעיתונים: האם המאושרת חובקת רביעייה, שני בנים ושתי בנות. טיבן של ידיעות כאלו, שהן מעוררות עניין לשעה, אך נשכחות כעבור יום .אבל משפחת ויינשטיין התמודדה יום אחר יום עם המטלה: ארבעה בקבוקים בארבעה צבעים, כך גם המוצצים, המגבות ומברשות השיניים. כשגדלו הלכו תמיד ביחד, בזוגות.

לנתן היה מעט חסר בייחודיות, בביטוי העצמי ובבידול. לרווחתו, הוברר עם הזמן, שאין זו רביעייה זהה, לא במראה ולא באופי. כל אחד בחר בכיוון אחר, בערוץ אחר ובחברה אחרת. עם זאת, נתן סבור שההמולה הקבועה, ההתחככות המתמדת, הנחילה לו תכונה מבורכת. הוא למד לסגת צעד ולהתבונן מהצד. לסקור, להבין ולהסיק מסקנות. תכונה שהועליה לו מאוד בעתיד.

לאביו חברה גדולה, הגדולה בארץ לכספות. עם סיום לימודי התיכון עבד נתן אצל אביו בהתקנת מנעולים לכספות המיובאות. כשחויל נשלח לתצפית של חיל המודיעין ברמת הגולן. אתה משקיף למרחק של מאה ועשרים קילומטרים, מרחק גדול מזה שבין תל אביב לחופה, וחייב להיות ער למתרחש. לכל פרט עלולה להיות משמעות. דווקא בחדגוניות צון האתגר. התכונה שהוזכרה, לעמוד מן הצד, להתבונן ולהסיק, עזרה לו בתפקיד.

יום אחד היה אביך. עננים נמוכים התפרסו, אי אפשר היה לתצפת. אין טעם לאמץ את העיניים, כשלפניך מסך לבן ואטום. עיניו נתקלו בספרון בעל שם יומרני:" מאה טיפים לחיים מאושרים". דיפדף וקלט. המסר היה חד. המפתח לשיפור, בידך . קח את מאה הטיפים, הם צרור מפתחות. אחד מהם ודאי מתאים לך. נחמדות, סבלנות, ויתור, יזמה, תושייה. נסה מפתח אחר מפתח, אחד מהם מותאם למנעול שלך. אך מה יעזור עם לא תנעץ אותו בחריר, ולא תסובב, ותלחץ על הידית, ותפתח ותיכנס?

בתוך כך עבר מסלול הכנה לקצונה ושאף למצוינות. נקע את הרגל, החלים, וחזר לתצפית כמפקד. חש שמיצה את המקום. כאן לא ימצא את המפתח המבוקש. יצא לאזרחות וחסך כסף לנסיעה להודו. שמע על תורות המזרח. מי יודע, אולי שם ימצא את המפתח הנכסף.

ההורים לא ששו לתכנית, האחים לא הבינוהו, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. בלי מידע, בלי כתובות, בלי תכנון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות. אז זהו, שגם האנגלי לא הבין בדיוק. יש פה גורו, והוא מלמד בהתנדבות. וואו, גם ידע וגם בחינם. איפה הוא?! האנגלי הציג אותו בפני הודי קשיש שמחלפות שערו הלבן גולשות על גלימת ארגמן. זה עשה רושם כביר היה לו קול חם, עשיר, מתנגן באנגלית רצוצה. הוא מחזיק בידו את כל רזי נפש האדם, כולם כלולים בעיגולים ובקווים. צריכים רק לשקוד, ללמוד ולפענח. העניק הרצאת מבוא דחוסת מלל. לא היה בה היגיון, לא קו ולא שיטה. רצף מילים בלתי נדלה ומתיש.

נראה שהתיש גם את המרצה. "אולי נעשה הפסקה", הציע. "תזמין אותי לארוחה?"

הוא הנחה אותו למסעדת יוקרה שמחיריה כמאכליה, מפולפלים. הכירוהו שם כאורח קבוע. המלצר קרץ לנתן: "אתה הקרבן, הפעם". עיניו נפקחו. העיגולים והקווים אכן היו סוד החיים הטובים של הגורו המדושן בגלימת הארגמן. זה החליא את נתן. לא בשביל זה הוא כאן. קם ונטש. חש נבגד. מובן, ששילם על הארוחה. התרופה היתה מרה, אבל היא ריפאה מהאשליות. לאן ממשיכים מכאן? מה הלאה?

הלך בסימטה הצרה, הדלוחה, ולפתע ראה מולו מחזה תעתועים: בחור יהודי, דתי, מזוקן. כיפה גדולה לראשו, ציציות ארוכות מבעד לחולצתו הצחורה. בעירו, בראשון לציון נדיר לראות שכמותו. מי שתל

אותו כאן, מולו. ולא ייאמן, הבחור פונה אליו בעברית: "שמע, אנחנו מכינים שבת, בוא לעזור". איך ידע שהוא ישראלי? ומי זה "אנחנו"? מה מכינים? ומה הקשר שלו לשבת?

מרוב תדהמה לא שאל מאומה. התאים את צעדיו לפסיעות האלמוני בעל הזקן האדמוני, התפתל בין נהר העוברים, השבים ובעלי החיים, והגיע לפיסת מולדת, אל "הבית היהודי" של "ערכים". גילה שם תרמילאים ישראלים. מצא לב חם והמון שמחת חיים, ספרים מעניינים והרצאות מרתקות, ושיחות לתוך הלילה על משמעות החיים ועל ייעוד האדם. בין לבין הועסק עם השאר בהכנת השבת. השבת היתה חוויה נחמדה. לא הכיר את סידור התפילה אבל נהנה מהשירה ושמע בעניין את הסיפורים ואת הלקחים על פרשת השבוע. האמת. גם בתיכון למדו תנ"ך, אבל לא כך. לא בצורה חיה, לא בכזו חיוניות.

סיפרו שבשבוע הבא יגיעו שני מרצים מהארץ, הרב יוני אליצור והרב מיכי יוספי. נתן התלבט, כבר היה אמור להמשיך במסע. אך קול פנימי אמר לו שעתה העת להבין שאתה לא מבין. באת לכאן להתבונן, ללמוד ולהסיק. השתכנע, נשאר, וחייו השתנו. לא מיד, כמובן, אבל זו היתה נקודת המפנה. נתן הוקסם מאישיותם של המרצים, מהיקף ידיעותיהם ומחתירתם לעומק הנושאים. הוא לא הסתפק בהרצאות, וליווה אותם. בין לבין, ליבן נקודות שהועלו, שאף לשמוע עוד ועוד. ביקש: "שהרב יישאר פה עוד שבוע". הרב יוספי חייך ואמר:"הגעתי לפה בשבילך ובשביל כמה עשרות נוספים. אבל תבין, בארץ ממתינים לי מאות ואלפים אני מדלג מסמינר לסמינר משיעור להרצאה. בוא, תחזור לארץ, ונהיה בקשר. כל מה ששמעת הוא כטיפה מים המחשבה של היהדות, ממשנתה הסדורה".

לשמוע, להתפעם, כן. להבין, לדעת שזו האמת, כן. אבל שהוא יהיה דתי, שהוא ייראה כמו הרב, חנוט בכובע ובחליפה, ואפילו כמו אליעזר החייכן, שכובש את הלב בכנותו, התחזית מסייטת. "הרב", ענה נתן, "אין ספק, היהדות היא אמת. אבל אולי יש עוד אמיתות. אני רוצה לבדוק". הוא התבייש בעצמו. השווה את הגורו החמדן, אדום הגלימה, לרב העומד מולו. האם אפשר להשוות את הלהג המבולבל על העיגולים ועל הקווים, לרעיונות הנפלאים ולאופקים שנפתחו כאן לפניו. אבל אולי יש תורות אחרות שאינן כה סגורות ולוחצות, שאינן תובעות קיום מצוות ושינוי מהפכני בכל אורחות החיים.

הרב חייך ואמר: "אין בעיה, תבדוק. תבטיח לי ולעצמך דבר אחד: שתהיה כן עם עצמך". נתן התרגש: "ודאי! אני מבטיח!" החיוך התרחב: "אם כך, אני יודע שתחזור". נתן התריס: "איך הרב יודע? האם הרב מכיר את כל התורות?" כאן הרצין הרב?"אני יודע מה אמר הבורא, ואני מצטט בפניך:"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למיום ברוא ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה, ויחי!" לך, תברר, ותחזור!"

מה לא עבר? היכן לא היה? מה לא בדק? שיטות שונות ומשונות של יוגה, סדנאות שתיקה, הרפיה וריכוז, אנרגיות זורמות והילות מקיפות. הרגיש שהוא חוזר לתקופת התצפיתנות, עומד מן הצד ובוחן, מאתר ומגבש דעה. דבר אחד לא מצא: לא היתה זו האמת הצרופה, התורה המונחלת ממרום. פעם, בשיחת נפש עם הגורו ההודי, אמר לו הלה בגילוי לב: "ראה, אני נמנה עם חכמי אמונתי. אתה כפי שאני מבין, אינך נמנה עם חכמי דתך. אבל כבר עתה, חכם אתה ממני. אין לך מה לחפש כאן, שוב לכור מחצבתך, תשתלם שם!"

וזה שיכנע? עדיין לא. לפניו עוד מקום אחד. אומרים שהוא השיא, הלוז. העיר ורנסי. צומת הגידים שאליה מתנקזים כולם, מתקבצים ומבוססים. והוא נסע.

הלם. אין מלים להגדיר, מלבד זוועה מסתחררת באין ספור פנים, מחליפה צבעים כזיקית. ורנסי היא הגיהנום עלי אדמות, על שבעה מדוריו. העיר שוכנת על גדות נהר הגנגס המקודש להודים, והם מביאים לשם את גופות מתיהם לשרפה. עננת צחנה מרחפת על העיר, ריח הגופות הנשרפות מקביס. בנהר המרופש טובלים רבבות הודים. חלקי גופות נגרפים בזרם העכור. הסימטאות מרובבות דומן, וההודים מבוססים בו ברגליים יחפות ונדחקים אל הקירות כדי לפנות מקום לפרות המשוטטות. אם מחליט הפרה לרבוץ תחתיה, ייעצר הכל.

מה מושך לשם משוטטים מכל העולם – כייסים, נוכלים וכוהני עבודה זרה מכל הסוגים? כוח הטומאה! אין הסבר אחר. נתן שוטט בסימטאות הצרות, ראשו סחרחר מצחנות העשן וענני הקטורת, מהמולת ההמון,, משפעת הצבעים ומבליל השפות. ולפתע, כנווה מדבר, שלט מאיר עיניים: "הבית היהודי" של "ערכים", גם פה. אי של טוהר בלב הטומאה, זיק של קדושה בעומק הגיהינום. ההכרה היכתה בו: חיפשת את המפתח לחיים, ומצאת. נעץ מפתח וסובב, פתח והכנס! והוא נכנס.

איך שמחו לקראתו? "הגעת בזמן", קראו. חג הפסח מתקרב, עורכים סדר ענק לכמאתיים ישראלים שמחפשים כאן את עצמם. "יש לטבול כלים",אמרו לו. "קנו כלים רבים לסדר, ויש להכשירם". נתן שמע לראשונה על טבילת כלים. ככל שזה מצמרר, הנהר המצחין והמרופש שימש לראשונה לקדושה. בין לבין שמע מהמארחים על משמעותו העמוקה של ליל הסדר, על היציאה מטומאת מצרים לרוממות קבלת התורה, מתהום השפלות וההתבהמות לטוהר ליל הסדר. כשנאספו המוני הישראלים המשוטטים לחוג את הסדר ב"בית היהודי"- עברה השמועה מפה לאוזן ונהרו מקרוב ומרחוק – חש

נתן כבן בית . עזר להגיש, שמח ליטול חלק, קיבל על עצמו

עול מצוות.

der

התקשר הביתה, וסיפרו שאביו עומד לנסוע לסין, למפעל כספות. ביקש שבדרך חזרה יעבור דרך הודו ויביא לו זוג תפילין. נפגשו בניו דלהי ובילו שלושה ימים מאושרים. לא שהאב הבין איך מגיעות אליו התפילין, אבל מוטב כך מאשר מדי נזיר בודהיסטי. האב חזר לארץ, ונתן החליט למצות את המזרח.

עתה לא חיפש עוד את המפתח לחיים. את המפתח כבר מצא. הניח תפילין,. שמר שבת כידיעותיו, התכלכל מירקות בלבד. נסע לנפאל, טייל בהרים המושלגים וביערות העד, והתפעל מהדר הבריאה, התחבר לבורא. שוב ראה עצמו כתצפיתן המתבונן ומזהה, מסיק מסקנות ומפרש. והמסקנות התרוננו להן מתוך מזמורי התהילים שקרא תוך כדי המסע. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, יהללו את שם ד' כי נשגב שמו לבדו. נסע בכבישים צרים ומתפתלים, תלויים מעל תהומות עמוקים, והתחזק בפסוקי ביטחון. חצי שנה של חישול אמונה. כשהגיע הביתה בסוף השנה, נבהלו למראהו: שדוף וצנום מדיאטת הירקות, כיפה לראשו והציציות מתבדרות מחולצתו.

התקשר אל הרב יוני אליצור. בישר שחזר. שחיפש, ואין אמת אחרת. "אמת", אישר הרב. "אמת אחרת אין, אבל את האמת האחת אינך יודע". הופתע, הכיצד, הרי מניח הוא תפילין, חובש כיפה, שומר שבת. "תשמע", ענהו הרב. "אם לא מכניסים עד הסוף, זה לא מסתובב"". אה, נכון. "אז דע לך, שאתה בהתחלה. עד הסוף, פירושו להירשם לסמינר. לשמוע בצורה מודרגת, מושכלת, להתקדם מהבסיס ועד לפיסגה".

ושוב חזר לתפקיד התצפיתן. השתתף בסמינר סוכות והשקיף על המתרחש. שמע את ההרצאות בעניין, בחן ושקל, סיכם והסיק, זיהה לאן כל זה מוביל, וזה היה היעד שלו. הזדהה כל כך, הבין למה התכוון הרב. התחבר עד הסוף.

ובלא שידע, בלא שתכנן, מלמעלה סובבו, פתח המפתח פתח נוסף, את הפתח לבניין ביתו. אלמלא דרכו החדשה, כיצד היה מכיר את שירה?

שירה גדלה ביישוב עומר שליד באר שבע, אביה מדען בכור בדימונה, והיא ירשה את הכישורים. קפצה כיתה, קטפה הצטיינויות בקלילות. למדה פסיכולוגיה וקלינאות תקשורת, ורתמה את ידיעותיה לטיפול אינטנסיבי באוטיסטים בוגרים, לנסות לתקשר ולקדם.

חייבת היתה להתאוורר, להתרענן. חברה סיפרה לה שיש חוג בתחום המודעות העצמית וחתירה לשינוי. המרצה טען שהאדם הוא יצור גדוש יכולות שאינן מתממשות שאפשר ושצריך להשתנות לטובה. יש לשים את הדגש על מידות טובות, רגש ורגישות. לא במוח, אלא בלב. הטיל שיעורי בית לעקוב אחר המחשבות והרגשות, לכתוב יומן מפורט. כמה פעמים קינאתי, כמה פעמים התמרמרתי, כמה פעמים ריחמתי, וכמה פעמים שאפתי לעזור. שירה התפעלה. הרי למדה פסיכולוגיה, אבל כחוקרת, כעוקבת אחר מצבים ותהליכים, לא מתוך חתירה להשתפר. במהלך הקורס החל המרצה בתהליך חזרה בתשובה. בחודש אלול ארגן אמירת סליחות בחצות. שירה נמשכה לתפילות, והוא המליץ לה להירשם לסמינר של "ערכים" שייערך בחג הסוכות הקרוב בירושלים.

אחרי הסמינר הכירו לה את נתן. החינוך החרדי הרוויח קלינאית תקשורת מהדרגה הראשונה. נתן השתלם במשך ארבע שנים בהומיאופתיה קלאסית, למד ביסודיות בבית הספר של דוקטור רוזנטל, ועבר התמחות אצל ראש האגודה להומיאופתיה, מיכל יקיר. הוא מחלק את יומו בין לימוד תורה בישיבת "נתיבות עולם" ובין עזרה לאנשים. פתח קליניקות הומיאופתיה בבני ברק ובראשון לציון, וחזר, כעדותו, לתפקד כתצפיתן: לאבחן את הבעיות ואת התופעות, לעקוב אחר המסלול והכיוון, להבין את הגורמים ולחפש את הפיתרון, למצוא את השילוב ואת האיזון. תוכנת המחשב עומדת לשירותו, מקבלת את כל הנתונים, משקללת, מעבדת וממליצה על תרופה, ורואים נפלאות. ממש "מאה טיפים לחיים מאושרים", הוא מחייך. ברוך השם, אנו הגענו לחיים המאושרים שלנו, ומשתדלים להעניק חיים מאושרים גם לאחרים.

הרפואה המשלימה של יורם ושרון

יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.

הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.

הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.

יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?

ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.

יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.

ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!

שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!

הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!

עמדתי להתחתן ואז סבתא פרצה בבכי

מאז שהייתי ילד קטן אמרו עלי שאני פילוסוף אהבתי להבין כל דבר איך הוא פועל ולמה הוא מיועד, כשגדלתי יותר התעניינתי בשאלות הנוגעות לעצם קיומינו כאן בעולם, מהו רוח החיים ומי שולט בו… להורי יוצאי מדינות חבר העמים לא היו אף פעם תשובות מספקות עבורי, הם היו עסוקים מדי במלחמת קיום, בהתבססות במדינה החדשה, בחיפוש אחר מקום עבודה ומגורים. לא היה להם גם ידע מינמאלי בכל נושא רוחני יהודי, הם גדלו בארץ שהייתה מנותקת מכל זיקה לדת.

וכך בעוד הורי טרודים בפרנסתם מצאתי את עצמי משוטט ומחפש תשובות לשאלותי. בעודי מטייל להנאתי בקניון שבעיר מגורי נתקלתי בדוכן תעמולה של כת נוצרית, סקרנותי משכה אותי אל עבר הדוכן, שם שמחו על צעיר המתעניין במטרותיהם. הוזמנתי למפגש החברים ביום השבת, שם עטפו אותי בהרבה מחמאות והבטחות לעתיד טוב יותר. אט אט בלי ששמתי לב הפכתי להיות חלק מרכזי בכת, השתתפתי בכל המפגשים ואף הייתי חלק מהצוות המפעיל את דוכני התעמולה.

בכת הכרתי נערה צעירה, שכמוני הייתה חברה בכת, אלא שלא כמוני היא הייתה נוצריה, בעיני לא הייתה לכך שום משמעות, הרי האמנו שנינו באותם מטרות… . בעידודם של ראשי הכת הודענו על נישואינו בקרוב- – –

כמו כל חתן באתי להודיע לסבתי על נישואי הקרבים, לתדהמתי הרבה כששמעה סבתי את שם הכלה היא פרצה בבכי מר, דקות ארוכות היא סירבה להירגע, "שהנכד שלי יתחתן עם גויה?!" לא הבנתי כלל את חומרת הדבר הן כולנו בני אדם…. אך כשראיתי שמצבה הרפואי של סבתי הורע בעקבות הסיפור הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר.

סבתי התאוששה מעט ופנתה לעזרתו של רב השכונה בה אנו מתגוררים, הרב המליץ כי לפני שאקבל כל החלטה דבר ראשון אלך לשיעור תורה. הרב המליץ על שיעורי גמרא המתקימיים בשכונה הסמוכה, במתכונת מיוחדת כאשר הלימודים הם בצורה של חברותא- לימוד בזוגות. בערב הראשון הגעתי עם הרב למדרשיה עשינו היכרות עם צוות המדרשיה, ויצאתי לדרך בלימוד גמרא משותף. הרגשתי תחושה מיוחדת, חשתי שהנה מצאתי את שחיפשתי כל אותם שנים ארוכות- קשר לדבר האמיתי, ידעתי שאני מתקרב לחידה שלי מקור החיים – בורא העולם. כמו פרפר שנמשך אל האור נמשכתי לשיעורי התורה התחלתי להעמיק את הידע שלי ביהדות, וכמובן שנפרדתי מחברי הישנים, יצאתי לדרך חדשה דרך התורה!

בחודש אלול הצטרפתי כתלמיד באחת הישיבות הוותיקות בירושלים, בכל לילה בחצות יחד עם המוני משתתפים מכל רחבי הארץ אני עומד בתפילה ובקשת סליחות מבורא עולם ומרגיש כי המילים אותם אנו אומרים בסליחות "אליך ד' נשאתי עיני…. ושמח ונחם נפש עבדיך" משקפים את הרגשתי, כאשר מצאתי את שמחת חיי בתורה הקדושה!

 

השוטר

אבידור רענן

בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.

מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות וחשיפת גניבות וכדומה.

גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח אם הם שוטרים, או – במקרה הטוב – נושאי כליו של פרדי חממה.

מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה, המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.

למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.

***

לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא) שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו, ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.

גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.

"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו, ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים, טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש… הוא השתנה" אמר צוקרמן, והושיט יד לחממה בידידות כובשת.

נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח, שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.

צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ "הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך שהוא צדיק ממשי – בלי מרכאות – ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".

חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".

"שב, שב" ביקש צוקרמן.

פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ, והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.

האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.

גניחותיו של השוטר – עקב החבטה – פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה, והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.

תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.

צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.

"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ. הוא נשמה טובה החממה הזה".

ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה להשגחה במשך 24 שעות.

"אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור, "זה לא שבר פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".

ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר את עצם אגן הירכיים.

לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.

עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש חיימק'ה צוקרמן.

בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.

"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים" הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה ולא מאחורי סורג ובריח…. תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש, בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות… והוא הקפיד לומר לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".

דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.

***

כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה, באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".

היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".

אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב, אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו  3,000 ₪ במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".

כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ. בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".

ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.

***

אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.

חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב, וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.

"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".

צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".

אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר – הענק הזה – תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.

המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".

***

חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.

ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.

***

בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".

היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.

"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.

***

הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.

בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול… ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.

במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.

הדרשה נסתיימה.

פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.

חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב…". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.

טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.

"להמשיך לנוע" צעק חממה לאנשיו ביציאה מן המנהרה. חמישה מטרים לפני השער, מתוך העלטה הכבדה, הצליח מישהו לחמוק מבין המאבטחים ולנוע בזריזות לכוון גדול הדור. חממה לא היסס לרגע, נאמן לתפקידו הוא הניף את ידו הימנית, תפס בצווארונו של המרדן, הרים אותו מטר וחצי באוויר ובעדינות עוצמתית העיף אותו באוויר – מעל ראשי מאבטחיו – לעבר גדר הברזל שהקיפה את האיצטדיון. קול חבטה נשמע, אבל חממה היה עסוק כבר בפתיחת דלת מכוניתו של הרב שברך אותו בחום רב.

אגב, גדול הדור אפילו לא הבחין בנעשה, עיניו היו שמוטות לאדמה…

***

"אשתי היקרה אני תשוש ורצוץ. אשאר הלילה לישון כאן במלון, ובבוקר אעבור לבקר את ידידי הגבאי חיימק'ה צוקרמן, את זוכרת אותו? משם, אצלו בישיבה התחלתי לחזור בתשובה" הזכיר פרדי לאשתו.

בחמש לפנות בוקר הוא עמד על רגליו, נטל ידיו, ויצא למכוניתו כדי להגיע למקווה השכונתי ומשם לתפילה עם הנֵץ החמה.

המקווה היה אפלולי. כשהוא נכנס יצאו משם שני טובלים שהספיקו להתנגב, והתחילו להתלבש. אחד מהם היה צולע וגנח מפעם לפעם. הקול היה מוכר מאד. חממה הדליק את מציתו ולפתע מול עיניו ניצבו לא  פחות ולא יותר חיימק'ה צוקרמן הגבאי ידידו משכבר – ואיך לא – פלטיאל פומרנץ – הגנב לשעבר –  שזקן עבות כיסה את פניו.

במשך דקות ארוכות התחבקו השלושה… אחרי פרידה של חמש שנים, הפגישה במקווה היתה טהורה ורוגשת.

"אני לא זוכר אותך צולע" העיר חממה לצוקרמן. "וחוץ מזה מה זה הפצעים והשריטות על הידיים והכתפיים שלך…? צוקרמן שיהיה ברור, אם מישהו פגע בך יש לו חשבון איתי, אני מטפל בו יפה יפה מכל הצדדים…".

"איזה צולע" חייך צוקרמן "אתמול הייתי בעצרת ההתעוררות באיצטדיון בעיר, לא יודע איך נקלעתי – בקצה המנהרה – לידיים של איזה מאבטח, זה היה בדיוק בהפסקת חשמל והוא הרים אותי, והעיף אותי כמו טיל בליסטי עד לגדר המתכת הדוקרנית, שרט לי את כל הגוף… מזל שפומרנץ היה איתי ואסף את השברים שלי מהרצפה, טיפל לי בפצעים, נחנו קצת והגענו למקווה…".

"אוי סליחה! סליחה צוקרמן" זעק חממה "ריבונו של עולם, אני הפושע, איך עשיתי לך את זה? איך העפתי אותך באוויר?! אני איבטחתי את גדול הדור ולא הבחנתי בחשכה מי חדר לטבעת המאבטחים… סלח לי צוקרמן, אתה יודע שאני חייב לך את החיים שלי, לך ולפומרנץ, שלעולם לא אשכח שקנה לי את התפילין, ובזכותכם אני שומר מצוות…".

חממה היה כאוב עד עמקי נשמתו מן התקלה.

צוקרמן התיישב על כסא כתר פלסטיק מחוץ למקווה, הצמיד ידיו אל רקותיו והרהר דקה ארוכה. פלטיאל התיישב לידו, על גדר הבטון.

"תשמע חממה אהוב לבי, אין מקריות בעולם. הגוף שלי כואב וחבוט אבל אני יודע למה. בדיוק לפני חמש שנים נכנסת לישיבה שלי נרעש ונסער במסגרת תפקידך כשוטר, כדי לתפוש את פלטיאל. הקבלתי את פניך בלבביות, הגשתי לך כוס נס קפה רותח, והושבתי אותך על כסא עץ. תוך שלוש שניות התרסקת על הרצפה וחטפת חבטה איומה. שלושה חודשים של בית חולים ושיקום חלפו עליך במהלכם למדנו יחד 'אורחות צדיקים'. נכון, זכית לחזור בתשובה כי מן השמים ריחמו עליך, כי בטוב ליבך ריחמת על פלטיאל פומרנץ ולא עצרת אותו. זכית, היום פלטיאל הוא אברך יקר שלומד ומקרב לבבות, נשוי ואב לשני תינוקות. אבל אני, צוקרמן הטיפשון, נותרתי חייב. אם הייתי פוקח עין ונזהר קצת יותר, לא היית מתיישב על כסא העץ הרעוע ומתרסק. ועכשיו אני חושב, שכנראה לא מספיק ביקשתי ממך סליחה על העוון הזה.. תתפוש טוב חממה, החבטה שנחבטתי אמש ממך, היתה מגיעה לי ותודה לך שלא יצאתי ממנה בשן ועין".

שלושתם פרצו בצחוק אוהב, והזדרזו לתפילה בטרם הבוקר יאיר.

פיסת הקלף המפעימה

אבידור רענן

עיניו של מוטי דותן, ראש מועצת גליל תחתון, דמעו. הוא מספר לי בבכי ובדמעות שליש כי הוא שב זה עתה ממסע בגרמניה.

מה חיפשת שם? שאלתי את דותן ידידי משכבר."לא חיפשתי, הרב, דווקא מצאתי". מוטי סיפר לי על משלחת ראשי ערים שיצאו לגרמניה.

במהלך הביקור נועדו ראשי הערים בבונדסטאג, בית הנבחרים הפדראלי של גרמניה. שם התכבדו ראשי הערים לשאת את דברם. גם דותן נאם שם על מורשת ישראל ועל העבר המפואר של עם ישראל כאן על אדמת נכר, הרוויה מדם יהודיה, הי"ד.

ככלות דבריו והיציאה מהבונדסטאג ניגש אליו חבר פרלמנט: "ברצוני לשוחח עמך". הם פרשו לקרן זווית והוא סיפר לו סיפור בלתי ייאמן: "אבי מת לאחרונה. ביום מיתתו קרא לי אבא", סיפר הבכיר הגרמני, "ואמר לי 'יש לי סוד כמוס עבורך'. אבא מספר לי, כי בעברו היה חייל נאצי ב'ווארמאכט' הגרמני, קלגס בצבאו של היטלר ימ"ש".

"קפאתי על עמדי", סיפר חבר הפרלמנט, "יש לי אבא נאצי?". אבא ראה את ייסוריי ואז כמי שמנסה לכפר על העבר המפוקפק שלו, קרבני ואמר לי "יש לי עוד סוד עבורך. פתח נא את המגירה ליד המיטה".

 

בצעדים כושלים, סיפר הבן, פתחתי את מגירתו של אבי. אותה מגירה עליה שמר בקנאות ובאדיקות ומימיו לא חשף מה מונח בה. ואז אני מגלה את אותו דמוי ארנק מקלף.

אבי מימיו לא סיפר כלום על עברו וכאן לפתע אני מגלה תמונה שלו מן העבר, עם מדי האס אס הידועים לשמצה. לא עצרתי בכוחי ושאלתי את אבא: מה זה הארנק מעור הזה? ומה רשום עליו?

אבא הישיר עיניו ואמר לי, הייתי טייס בחיל האוויר הנאצי. הפצצנו מטרות יהודיות כמשאלת הרייך השלישי. באחת מגיחותיי עברתי מעל בית כנסת יהודי. הפצצתי את המטרה לקול צחוקם המתגלגל של חבריי לטיסה. בסיום ההפצצה, אמרתי לנפשי, בוא נראה איך זה נראה מבפנים.

ירדתי אל בית הכנסת החרב והשמם. נכנסתי אל מזרח בית הכנסת ופתחתי את הארון שהיה שם. מצאתי שם את ה'תורה' של היהודים. עומד יפה, כולו מקלף טהור. אמרתי לעצמי, זה מתאים להפליא לנרתיק עבור התעודה הצבאית שלי.

הוצאתי את התעודה הצבאית שלי והנחתיו על ה'תורה'. גזרתי בדייקנות גזיר מהתורה ומאז, זה שימש לי כמגן מקלף הדור לתעודת האס אס. ואז פנה אליי אבא: "אני יודע שזה חשוב ליהודים, חפש יהודי קדוש ותן לו את זה".

"החוורתי והסמקתי חליפות. הבטחתי לאבא והוא עצם עיניו לתמיד".

*

השואה האיומה שכילתה שישה מיליון מאחינו בית ישראל, אמרתי למוטי דותן, הייתה ונותרה צלקת מדממת בליבו של כל יהודי. צדיקים אמרו כי כמו התוכחה המופיעה בסוף התורה, כך הגיעה ליהודים בסוף גלותם הארוכה התוכחה הארוכה ביותר.

השואה הייתה ועודה ספר מוסר לימוד חי. כולנו, בני הדור שלאחר השואה, חיים עדיין את השואה. הורינו, יקירינו, מכרינו וקרובינו היו חלק מזוועת העולם, שנגזרה עלינו בגזירת עירין קדישין.

בכל הדורות ראו יהודים את פסוקי התורה, כמצביעים על האסון הגדול בתולדות תבל. בשואה האיומה נתקיימו במלואם דברי הכתוב בפרשה: "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים… גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך…ונשארתם במתי מעט".

געוואלד! גדולי עולם סבבו בימים טרופים אלו כשפסוקי התוכחה מלווים אותם. בלוס אנג'לס התגורר אדם מוצל מאש, שהיה רחוק מתורה ומצוות, אפילו 'שמע ישראל' לא ידע להגות נכונה. רק פסוק אחד היה מכיר כצורתו לאומרו על-פה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".

כששאלו אותו מניין יודע פסוק זה השייך לתוכחה, גילה כי כ"ק האדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע אשר עבד עמו במחנה הכפייה, היה חוזר ומשנן שוב ושוב כל ימות המלחמה פסוק זה…

*

נטלתי בידיי את הגזיר הקרוע. חיבקתיו בחום. ברעדה פתחתי והצצתי לבדוק מהיכן בדיוק חתך אותו גוי רשע את הקלף. סמר בשרי וכל גופי נעשה חידודים. הגוויל הקרוע, המבוזה, שהיה בגלות למעלה משבעים שנה, הוא מפסוקי התוכחה בתורה:

"…במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך בשעריך. אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות… ונשארתם במתי מעט".

ריבונו של עולם, הרמתי עיניי למרום. יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ומכולם בחר אותו רשע לחתוך ולשמור את פסוקי התוכחה הקשים מכול. זה גילוי אלוקי בתוך ההסתר פנים הגדול ביותר שידעו ישראל מימות השעבוד במצרים, וזה גם קרן של נחמה, בשבעה דנחמתא: המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ונצח ישראל לא ישקר.

 

איך יפני לומד תורה?

יש בארץ מאות ואולי אלפי שיעורי תורה שבהם לומדים את הדף היומי אבל יש רק שיעור אחד שבו קוראים למי שמגיש את השיעור הרב אברהם (הירושי) טקהאשי.

שמו של טקהאשי מסגיר מיד את מוצאו. הוא יליד יפן שבגיל מבוגר יחסית עשה את הדרך הארוכה מארץ השמש העולה עד לישוב שבו הוא מתגורר היום בשפלת יהודה. בנוסף לכך הוא גם פרופסור לפיזיקה הקשור לאחד המוסדות האקדמאיים היוקרתיים במרכז הארץ. איך מגשרים על כל הפערים הללו? אברהם מחייך ועונה: "אין דבר העומד בפני הרצון".

הוא נולד וגדל באזור כפרי באי היקואידו במקום שבו עדיין ניתן לראות את לבלוב גבעולי האורז בתחילת האביב ואת פריחתם המרהיבה של עצי הדובדבן, ה'סאקורה' ביפנית. מגיל צעיר חש התעניינות בדברים רוחניים אך התחרותיות והמעשיות המאפיינות את אורח החיים היפני גרמו לו להדחיק את המחשבות הפילוסופיות ולהתמקד בקריירה המדעית.

קשר עם יהודים לא היה לו. "היפנים מאז ימי קדם הם עם שנוטה להסתגר בתוך עצמו וכמעט שלא בא במגע רוחני עם עמים אחרים. כמעט שלא היו יהודים ביפן ובכל מקרה נוכחותם והשפעתם במדינה היא אפסית". הפעם הראשונה שבה בכל זאת נתקל במושג יהודי היה כאשר עיין בחוברת של קבוצת ה'מקויה' קבוצה של יפנים אוהדי עם ישראל.

את המשך לימודיו עשה טקהאשי בארה"ב שם כבר פגש נוצרים ויהודים והחל להתעמק בענייני אמונה. הסקרנות הרוחנית שלו נעורה מחדש והוא התחיל ללמוד ברצינות כתבים דתיים שונים עד שהגיע בסופו של דבר לתורה הקדושה. "ביהדות מצאתי את האיזון המושלם בין עולם רוחני לבין הפרקטיקה של החיים. לא רק לומדים על מושגים רוחניים אלא לומדים גם איך להגשים אותם בחיי היום-יום הרגילים".

ההחלטה שלו להתגייר הפתיעה את מכריו היהודים שחשבו בתחילה שהוא מתלוצץ עליהם. אבל טקהאשי היה רציני לגמרי. הוא התגייר כדת וכדין וכאשר נתקל בהזדמנות לזכות במשרה אקדמית בארץ, הוא עלה לישראל והתיישב במרכז הארץ. היום הוא עוסק בתחום המדעי שבו התמחה כאשר במקביל הוא מנצל את עיתותיו ללימוד תורה.

במשך כמה שנים למד טקהאשי יחד עם קבוצת תלמידים קבועה במגמה ללמוד את כל הגמרא כולה. לפני כמה שבועות הפתיע אותו מגיד השיעור בהודעה בלתי צפויה. במשך תקופה של כמה שבועות הוא לא יוכל להמשיך במסירת השיעור והשאלה שלו הייתה העם טקהאשדי יוכל למלא את מקומו.

"מאוד התרגשתי מההצעה שלו. מי היה מאמין שאני אזכה לתת שיעור תורה בארץ ישראל בפני יהודים שזכו ללמוד מגיל צעיר בישיבות?", הוא אומר בהתפעלות.

 

רוצים לשמוע עוד, להתייעץ, לשאול, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:
1-800-20-18-19

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד:052-7636278

או עם הרב אהרון יאדלר:050-4141386                     

 

 

מפקד כלא מעשיהו מספר

בהיותו נער, גילתה לו אימו של יוסיפוס

את הסוד שהסתירה במשך שנים: "אני יהודיה!" רק אז החלו להתחבר אצלו חלקי הפאזל, כיצד הידיעה על מלחמת ששת הימים הדליקה בו את הניצוץ היהודי שכלל לא ידע עליו, כיצד ביקש, ערב גיוסו לצבא ההולנדי, רב שילווה אותו, ואיך רגע לפני שהחליט להתגייר, התברר לו שבעצם הוא יהודי מבטן ומלידה. ומדוע בחרה אימו רוזה, להסתיר את יהדותה, אחרי שניצלה מהשואה וגילתה שמכל משפחתה המורחבת, נותרה לבדה בעולם?

כשיוסי בק החל לחקור את שורשי משפחתו, הוא ניגש לארכיון יד ושם, ושם מצא את שמה של אימו שעדיין הייתה אז בין חיים, ולצידה מופיע הכיתוב שחור על גבי לבן: נרצחה על קידוש השם. מבחינתם, אמא שלו נרצחה בשנות האימה, "כמה הם טעו וכמה הם צדקו" חשב לעצמו.

 

הדמעות בקצה העין לא יבשו גם היום כשאימו כבר איננה בין החיים, והוא משחזר את הקורות. יוסי אינו יכול לשכוח כל פרט מאותה שיחה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. ולא רק את חייו שלו.

"הייתי נער נטול דאגות וישבתי בנחת בחדר כשאמא שלי נכנסה", משחזר יוסי בק את השיחה הגורלית. "בתחילה חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי בנוגע לעבודת הגמר שלי, או למבחן גורלי שעמד להתקיים שבוע לאחר מכן. לא חלמתי לרגע שציר חיי עומד להסתובב לגמרי.

"יוספוס"! אמא שלחה אלי מבט שהיה בו תמהיל שהכיל כאב, התרגשות, עצב, שמחה, תקווה. ניצוץ מחשמל עמד באוויר. פתאום הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו ידעתי שפצצה עומדת ליפול כאן, ממש לידי, וצדקתי.

"שתדע שאין צורך שתתגייר בני, כי אני יהודייה, אמי יהודיה ואם אמא שלך יהודיה, לכן גם אתה יהודי".

בום. הפצצה נפלה על נער שהבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה שהקבוצה שלו תנצח במשחק הכדורגל.

תחביב ושמו ישראל

מאחורי דמותו הקשוחה של תת גונדר יוסי בק המופקד על כלא מעשיהו, בתוך הדמות התמירה בעלת העיניים הכחולות, עדיין מסתתר הילד יוסיפוס קורנליוס.

"גדלתי בהולנד, בבית נוצרי לכל דבר", הוא מתחיל לשחזר את סיפור חייו המרתק. "אבא שלי היה אתיאיסט גמור. הוא אמנם גדל בבית קתולי, אבל הגדיר את עצמו כאתיאיסט מבלי לסתור את העובדה שהוא הגדיר את עצמו גם כהומניסט. הוא התנער מכל דת ולא התחבר לרעיון האלוקי.כבן לאב אתיאיסט, לא למדתי בבית ספר דתי או נוצרי, הוא לא רצה שאכיר את הסממנים הקשורים לדת כלשהיא, גם לא את ההיסטוריה הנוצרית, כל שכן לא למדתי כל נושא הקשור לעם ישראל או אפילו לתנ"ך, מעולם לא הכרתי מושגים כמו 'ירושלים' או 'משה'. בכל בוקר אחי ואני היינו צועדים ללימודינו בבית הספר הכללי, כשהורינו מרוצים מהבחירה".

החיים התנהלו במתכונת קבועה בלי סערות, עד למלחמת ששת הימים, האחראית לצעד הראשון שפסע יוסי בעולם היהדות. זה היה כאשר הבחין בעיתון שהיה מונח על השולחן בבית. הכותרות בצבעים בולטים שגרמו לזעקה המחרידה שנמלטה מפיה של אמו משכו את תשומת לבו של הנער הצעיר.

"אלוקים, לא! רק לא עוד פעם!", זעקה אמא שלי, שאלתי אותה למה היא צועקת, ואמא שלי רק מלמלה לעברי שהיא נגד מלחמות.

"הצצתי בעיתון כדי להבין ממה היא נחרדה. הכותרות סיפרו על מלחמה שפרצה בישראל, על טנקים השועטים לעבר הערים הגדולות, על קרבות עזים המתנהלים בין ישראל למעצמות ערב: ירדן, מצרים וסוריה, וכנער הנושא ריתק אותי, בלי קשר לבהלה של אימי מפני מלחמות. אהבתי 'אקשן'", הוא מחייך. "לראשונה גיליתי שקיימת מדינה ושמה ישראל והיא נקודה זעירה על פני המפה. התחלתי לקרוא כל ידיעה הקשורה לישראל, כולל מאמר מערכת שדיבר על המדינה היהודית שקמה לאחר אלפיים שנות גלות והיסטוריה עקובה מדם. ישראל הפכה לתחביב שלי", יוסי ממשיך לחייך כשהוא נזכר שהחל להתכתב עם ישראלים.

"אני זוכר שסיפרו לי בצחוק כי הכתב שלהם הפוך וכותבים אותו מימין לשמאל. גם זה עניין אותי והחלטתי ללמוד לכתוב את השפה ההפוכה הזו, וגם לכתוב מספר משפטים בעברית".

ויוסי, נאמן לתפקידו החדש, הצטרף לשני תלמידים שלמדו אצל יהודי ניצול שואה את השפה העברית.

הוא מנסה לגרד את מוחו בניסיון להיזכר אם הוא שילם לו על השיעורים, ואינו מצליח. הבחור הנוסף שלמד איתו, היה כומר צעיר שהחליט שכחלק מתפקידו עליו להכיר את השפה העברית על בוריה.

לימודי השפה העברית רק גירו עוד יותר את סקרנותו של יוסי. הוא ניגש לספריה והשאיל ספרים שאזכרו את מדינת ישראל. בתקופת המלחמה, הולנד הייתה פרו ישראלית, מה שסייע לו להמשיך ולשקוע בקריאה ולמלא את המצברים שלו בידע נוסף מהעיתונות שסיפקה פרטים עד בלי די.

"זה היה ממש תחביב!", הוא מצהיר. כדי לסבר את אוזניי, יוסי משווה את התחביב שלו דאז כמו לתחביב בולים. "תביני, אחד אוהב לאסוף בולים ולקטלג באלבום, ואני אספתי מידע על ישראל וקטלגתי בראש…"

הייעוד בעולם

"במהלך לימודי את השפה העברית המשכתי את ההתכתבות שלי עם אנשים מישראל. השקעתי וקניתי ספר דקדוק עברי-הולנדי ועל פיו המשכתי לתרגם את שפתי ולכתוב משפטים בעברית. במשך כל אותו הזמן הסתרתי מהוריי את הזיקה שלי לנושא. אני זוכר פעם אחת כשישבתי וקראתי את ברכת המזון, תרגמתי אותו בעזרת המילון ופתאום אמא שלי שעמדה מאחוריי השלימה לי משפט.

"וואו, אמא איך את יודעת את ההמשך? נזעקתי בהפתעה, והיא מייד הפטירה כי בצעירותה עבדה כמטפלת בבית יהודי. קניתי את הסיפור שלה, הוא נשמע לי מאוד הגיוני, הצעד הבא שלי היה לקנות את ספר התנ"ך", ההתרגשות של יוסי עולה כשהוא מספר על התנ"ך הראשון שהוא קנה, תנ"ך שעדיין נמצא ברשותו.

"את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשקניתי את התנ"ך? כמו בכל מקום בגולה, לספר צורף החלק השני של התנ"ך, 'הברית החדשה'. אין לי הסבר מדוע ולמה עשיתי את מה שעשיתי, אבל זרקתי את החלק של הברית החדשה וזרקתי אותו כולל את האינדקס", עיניו נפערות בפליאה.

"מדוע שנער גוי יבצע מעשה שכזה? התחלתי לקרוא את התנ"ך שהיה מתורגם להולנדית, קראתי אותו שלוש פעמים ותוך כדי קריאה פיתחתי אמונה בבורא עולם".

יוסי יושב מולי ובידיו הוא מסביר לי את כל התהליך שעבר עליו.

"את מבינה מה גרם לי לאמונה? כשאני שב ומשחזר, אני אומר שראיתי את החיבור בין עבר להווה, מה שהוביל אותי לעתיד.

"התחלתי ממדינת ישראל ופתאום בא ספר התנ"ך שבעיני נחשב לספר היסטורי האמין ביותר, ואז הבנתי שבעצם הוא מחבר לי עבר להווה בצורה מובהקת, נבואה וחזון שמתממשים. אם כך, כמובן שיש גם עתיד. ופתאום הספר הזה שמדבר איתך מלפני 3000 שנה, מציב בעבורי יעוד.

"לאתיאיסט אין יעוד, לעומת זאת ביהדות קיים יעוד ברור ביותר ועובדה זו משכה אותי, אני רציתי להיות חלק בתהליך העצום הזה, להיכנס למסלול של היקום".

טרגדיה משפחתית

כמו כל הנערים בני השבע עשרה בהולנד, גם יוסי קיבל צו שירות חובה לצבא. באחד הטפסים אותם מילא הוא נשאל באיזה איש דת הוא בוחר: כומר, רב או שייח'.

יוסי בחר ברב יהודי.

"הרב זימן אותי לשיחת היכרות, הוא לא הבין מדוע בחרתי דווקא ברב יהודי", יוסי נזכר בשיחה שלו עם הרב. אז הנער עדיין לא הבין, מדוע הרב מנסה לשכנע אותו להסתפק בשבע מצוות בני נח.

"אני רוצה להצטרף לעם היהודי! הצהרתי בפני הרב והוא המשיך לשכנע אותי, כפי שמצווה ההלכה, לדחות גויים המבקשים להסתפח לעם ישראל, רק שאני הייתי עקשן, כזה עקשן עד שהרב הבין ששלב השכנוע עבר והגיע שלב הלימודים, והוא התחיל להכין אותי לגיור, בדרך להפוך לגר צדק אמיתי".

יוסי ידע שהחלק הקשה עדיין עומד לפניו: להודיע להוריו. לאביו האתיאיסט שהוא בוחר ביהדות.

"הייתי חייב לשתף את ההורים, שכן לקראת הגיוס שלי לצבא ההולנדי, הרב קבע לי תאריך לעבור ברית מילה, בהליך של ניתוח לגילי, לכן הודעתי להם".

יוסי מדבר כאילו הוא נמצא באותו החדר עם הוריו אותם הושיב על הספה.

"ספרתי להם כי התחלתי להתעניין בישראל והתחביב הפך לאמונה, ולידיעה שאני רוצה להפוך לחלק מהעם היהודי. וכן, החלטתי להפוך ליהודי, ואני עומד לעבור ברית מילה ולאחר מכן להמשיך את תהליך הגיור. זהו, נשמתי עמוק. אמרתי את זה.

"אמא שלי רק הגיבה בניע ראש שכיסה על התדהמה, ואבא שלי כהומניסט, הגיב כפי שהגיב: כל עוד אינך מזיק לאחרים, זכותך לבחור בכל אמונה או דרך שתרצה. וזה מה שעשיתי. לאחר ברית המילה שעברתי בבית חולים, ניגשתי לרב כדי להמשיך בתהליך הגיור. לא חלמתי כי מספר ימים לאחר מכן חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה".

כאן מגיע החלק שגם אני מצטרפת לבכיו של יוסי. לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי מלפרוץ, כשיוסי מגיע לתפנית המדהימה בסיפורו האישי.

"ישבתי בחדר כשהיא הטילה את הפצצה וספרה לי כי היא יהודיה. היא התיישבה על קצה מיטתי והתחילה לספר מי היא ומי היו הוריה.

אמא שלי ספרה ואני בכיתי. והיא לא בכתה, אפילו דמעה אחת לא נשרה לה מהעין. "מכסת הדמעות שלי נגמרה", אמרה לי אמי באותו מעמד. "הדמעות שלי תמו כשגיליתי שנותרתי לבד בעולם אחרי המלחמה הנוראה, יחידה מתוך משפחה של אחד עשר אחים ואחיות, משפחה ענפה בה חיו סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות. אני היחידה שנותרתי בעולם".

יוסי המשיך לבכות. גם היום הדמעות נושרות כשהוא מתאר את דרכם האחרונה של בני משפחתה. כולם נרצחו בשנות האימה בשל היותם יהודים. הנאצים לא הותירו איש.

בדיוק כמו במצגת שהכין על משפחתה של אימו, הוא מתאר במצגת עץ שורשים בו כל ראשי האורות נכבים, מלבד ראש אחד- ראשה של אמא שלו!

"היא תיארה לי כיצד סבתא שלי- סבתא לנה, אמא של רוזה אמי, שהייתה אם ל-12 ילדים שנולדו לה משני נישואיה, הועלתה יחד עם בעלה ומספר מילדיה אל הרכבות שהועמסו בשנת 42 מאמסטרדם הכבושה, בדרכם אל הכבשנים. משום מה, ההולנדים מצטיירים בהיסטוריה רק כאנשים שוחרי טוב. במלחמה רבים מהם התגלו בכיעורם, כאשר שיתפו פעולה באופן מלא עם הגרמנים.

"לנה עוד האמינה שהם נשלחים למחנה עבודה. איש לא חשב על הרע מכל. ברכבת הדחוסה ניסתה לשמור על ילדיה כמה שאפשר בתנאים התת-אנושיים. כשהרכבת נעצרה, בנימין בעלה והילדים הופרדו ממנה, החייל הנאצי הורה להיכנס אל המקלחות המפורסמות. קולות בכי עזים נשמעו ברקע, היא לא רצתה להיפרד מילדיה. היא צעדה אל מותה הנוראי.

"גם בעלה בנימין והילדים נשלחו אל מותם.

"רוזה אמי שהייתה בת עשרים ושש, בחורה מאורסת לפני חתונה, אחות במקצועה, ואחיה הצעיר ואחותה הנשואה גם הם אחים במקצועם עבדו בבית חולים פסיכיאטרי יהודי במזרח הולנד.

"הידיעות על הנעשה ליהודים החלו לזרום. קשה היה להאמין, אבל הידיעות והשמועות היו עקשניות. מה שאי אפשר להעלות במוח אנושי-קורה. המחתרת היהודית הודיעה להנהלת בית החולים כי בידיהם מידע אמין שהגרמנים מתכננים למחרת פשיטה על בית החולים. הנהלת בית החולים שיחררה מיד את כל החולים.

"הם ערכו הגרלה בין כל אנשי הצוות, מי ילך עם אנשי המחתרת למקום מסתור ומי יישאר עם החולים קשה בבית החולים.

"בהגרלה שנערכה, אמי רוזה הופרדה מאחיה ומאחותה שנותרו בבית החולים ולכן נחרץ גורלם למוות. היא ניצלה והחלה לנדוד ממקום מסתור אחד למשנהו".

המהפך

יוסי קוטע את דבריו כשהוא נזכר באפיזודת ילדות שפתאום קבלה הסבר.

"במשך שנים, שנתה של אמא שלי נדדה, וכל רחש קטן היה מקפיץ אותה. כשיצאנו למחנה נופש והיא הייתה שולחת אותי ואת אבי לבדוק מהו מקור רעש ששמעה, אבא היה מבקש ממני להגיד לה שיש בחוץ ארנבת מקפצת. אמא הייתה נרגעת וחוזרת לישון".

החרדות מובנות בהחלט. במשך שלוש שנים רוזה אימו שהתה אצל אישה נוצרייה ערירית שהחביאה אותה יחד עם משפחה נוספת. היא לא ראתה אור יום במשך שלוש שנים! כל העת היו ספונים תחת הקרקע, רועדים מכל רחש חריג, שמא הגרמנים גילו אותם, וסופם יהיה כסופם המר של ששת המיליונים…

יום השחרור לא שיחרר את נשמתה, להיפך.

רוזה יצאה מן המחבוא והחלה לחפש את החתן שלה ואת בני משפחתה. היא הסתובבה בין ארגוני ההצלה והפליטים, וניסתה לדלות מידע.

המידע החל להגיע, מידע מזעזע, הוריה נרצחו! החתן שלה נרצח! אחיה ואחיותיה כולם למאכל עשן המשרפות. היא המשיכה לבקש מידע, מידע ששינה את כל עולמה.

מכתב אחר מכתב, עדות אחר עדות, בישרו לה את הנורא מכל.

כולם, כולם, אבל כולם אינם??!! הלב מיאן להכיל. אחים,אחיות, הורים, סבים, בני דודים… המוח סירב לקלוט את המידע האכזרי שאמר לה את הנורא מכל: נותרת לבד בעולם!

"ואז גמלה באמא שלי ההחלטה להתנתק מהעם היהודי. היא לא רצתה שיקרה לילדים שלה מה שקרה לילדים של אמא שלה. היא לא רצתה להגיע לסיטואציה בה לא תוכל להגן על ילדיה.

"לכן היא התנתקה, הופיעה כנרצחת לצד בני משפחתה העקודים והלכה לעבוד בבית חולים מרוחק מהקהילה היהודית, שם עבדה כאחות. בהמשך פגשה את אבא שלי. רק לו ספרה את הסוד שלה, והשביעה אותו שלא לגלות לאף אחד בעולם, כולל לילדים שייוולדו להם. וזה מה שהוא עשה".

שיחת הטלפון הראשונה שיוסי ערך לאחר שהיא יצאה מחדרו, הייתה לרב שלו מהצבא.

"אני יהודי, אני לא צריך להתגייר", סיפר לו בהתרגשות, התרגשות שנמשכה גם לאחר שנפגשו. הרב אכן בדק במסמכים לאמת את דבריו וגילה שהצדק עימו".

ההולנדים העבירו לפני המלחמה את כל תעודות הלידה והמסמכים למיקרופילם ולמרות שהמסמכים עצמם הושמדו, אפשר היה לשחזר אותם לאחר המלחמה. שם גם מצא יוסי פרטים על משפחת אימו, כולל הייחוס שלה שמגיע עד ה"באר היטב" ורבי יהודה מטיקטין.

אמא של יוסי לא דברה יותר, כשם שנפתחה לשיחה יחידה במינה, כך נעלה את ליבה לאחריה. גם לאחר שירותו הצבאי, כשיוסי החליט לעלות לישראל, אביו בכה והיא רק חיבקה ושלחה לו מבט של עידוד, בלי תוספת מילה.

יוסי עלה ארצה ובאולפן פגש את רעייתו שהגיעה מאוסטרליה. הם נישאו כשהוריו מובילים אותו מאושרים לחופה. בהמשך, חמשת ילדיהם שנולדו להם, שירתו ביחידות נבחרות.

יוסי שלמד עבודה סוציאלית, הגיע למשטרה ובקרוב הוא פורש לאחר 31 שנות שירות במסירות רבה.

יהי זכרה ברוך

הסיפור היהודי-משפחתי המדהים לא מסתיים אצלו. גם אחיו נתקל בסיטואציה דומה. "אחי החליט לספר למי שהייתה אמורה להיות אשתו, שאמא שלו יהודיה, למקרה שיתגלה כי משהו מבני משפחתה אנטישמיים ויסרב לנישואים הללו. הבחורה צחקה בקלילות והפטירה לעברו: זה בדיוק מה שרציתי לספר לך, אני יהודיה כיוון שאמי יהודיה ורציתי לברר שזה לא מפריע לכם… גם גיסו וגיסתו התקרבו לדת וכיום הם שומרי מסורת".

במשך שנים נהג יוסי לבקר את הוריו פעמיים בשנה. בשנות ימיה האחרונות שהתה אימו במושב זקנים, וגם אביו הצטרף אליה, אולם מצבה של אימו היה קשה יותר. היא הייתה בעלת זיכרון מעורפל. בגיל תשעים ושתיים היא נפטרה, אביו נפטר שבועיים אחריה.

"אבא שלי תמיד אמר שהיא חייבת ללכת לפניו. הוא לא רצה שהיא תתאבל שוב, שהיא לא תרגיש אובדן בלכתו, אחרי האובדן הנורא של משפחתה, וכך היה". יוסי מתרגש ומספר לי כי הוא ואחיו חרטו על המצבה שלה בעברית: יהי זכרה ברוך.

"אימי תכננה את אשר תכננה, אך מסתבר שמהיהדות אי אפשר לברוח. בסופו של דבר כל שבעת הנכדים משני ילדיה נושאים שמות עבריים וגאים ביהדותם!"

 

ללמוד תורה, למה רק בישיבה?!

שלום כבוד הרב

רציתי לשאול שאלה כזאת, אני בתחילת דרכי בתשובה, כיוםן אני ב 17.5, הרבה אנשים אמרו לי שכדאי לי מאוד ללכת ללמוד בישיבה, שם אני יגלה עולם חדש של תורה.

האמת היא שאני קצת מתלבט, ובעצם למה ובשביל מה אני צריך ללמוד בישיבה, הרי אפשר ללמוד תורה גם מבלי להיות בישיבה?

תודה מראש

אופיר.

 

אופיר היקר, שאלתך אכן שאלה מעניינת שרבים מתלבטים בה.

ואסביר:

בתורתנו הקדושה כתוב: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה את וזרעך" (דברים ל', י"ט).

נצטוינו בזאת לבחור בכל רגע ורגע בדרך הטוב, בדרך התורה, שכן אלו הם החיים האמיתיים לכל מבין ויודע דבר.

מצוה חשובה זו, כדי לקיימה כראוי, חייבים להמצא בסביבה שמשפיעה יראת שמים וקדושה. בלא זה, כשנמצאים סביב אנשים הרחוקים מיראת שמים אמיתית, לא ניתן להמנע מהשפעה שלילית, והמצבים בהם אדם ימצא את עצמו מתרחק מדרכה של תורה ובוחר לעשות דברים הנוגדים את רצון השם יתברך, ירבו ויגדלו.

מכיון שאדם מחויב להמצא בסביבה שתחזק אצלו את היראת שמים והרצון ללכת בדרך התורה כאמור, ישנה נחיצות גדולה, לכל המסוגל לכך, ללמוד בישיבה קדושה, ושם להגות בתורה, במוסר, בתפילה, בחיזוק האמונה, בתיקון המידות ובכל מה שנוגע לעבודת השם.

צריך גם לדעת, שאיכות ורמת הלימוד שמגיעים אליהם על ידי לימוד בישיבה קדושה, גדולים ללא היכר מהאיכות והרמה שאליהם שמגיעים אם לא לומדים בישיבה. וכן, על ידי לימוד בישיבה אדם מסוגל להגיע לדרגה רוחנית הרבה יותר גדולה, ובהתאם לכך כמובן שגם ההנאה והעונג שיש לאדם מפריחתו בתורה ובעבודת השם גדלים ומתרבים.

הלימוד בישיבה זו רמה אחרת לחלוטין מכל מה שאתה מכיר.

אני רוצה גם להסבירלך, שהתורה נמסרת מאב לבנו ומרב לתלמידו במשך כל הדורות של העם היהודי

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. וככה ממשיכה ההיסטוריה המפוארת של מסירת התורה.
אתה יכול ללמוד לבד, אבל האם ההבנה שלך תהיה מכוונת לאמת?

תורה זה לא עוד מקצוע שאתה יכול לפתח בו תאוריה חדשה, תורה היא חכמה האלוקית שאלוקים נתן לנו בהר סיני, וכל מטרת הלימוד בתורה הקדושה היא לחקור את האמת שבתורה, מהי סברה נכונה ומה ההלכה עד הפרטים הכי קטנים שיש בכל סוגיא (דיון) שיש בגמרא.
כל דרך מסירת התורה היא רב ותלמיד, הרב קיבל מהרב שלו שקיבל מהרב שלו עד משה רבנו בהר סיני, על ידי לימוד מהרב אנחנו יכולים להתחבר לשורש האמת, וללמוד מהי החשיבה הנכונה בתורה, מה נקרא שאלה ומה לא נקרא שאלה, מה נקרא תשובה שעונה על השאלה ומהי תשובה שלא מספקת. המוטו של לימוד תורה זה לא לדעת לדקלם את מה שכתוב-לגמור לקרוא את החומר, אלא להבין ולהבין עד הסוף, זה אפשר ללמוד רק מרב שקיבל מרב כדרך מסירת התורה. לכן תורה לומדים דווקא בישיבה ששם שומעים שיעורים מרבנים, נמצאים בקשר רציף עם רב שאפשר לשאול ולקבל תשובות.

אני ממליץ לך שתי המלצות

המלצה ראשונה: תתעניין אצל מי שכבר היה וחווה לימוד בישיבה. אין חכם כבעל הנסיון, ותשמע מהם מה זו התעלות ומה המשמעות ללמוד בישיבה קדושה.

שנית: אני ממליץ מאוד לעשות ביקור בישיבה, ולהתרשם מקרוב במה מדובר.

כמובן שיש להתאים לכל אחד ישבה שמתאימה לאפיו וסגנונו.

בהצלחה רבה

מרדכי קורן

 

רוצה לשמוע עוד על ישיבות, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

לנצל את ה'חיוך' שקיבלת מאלוקים

אז מה הייתם אומרים אם למשל הייתם שומעים על צעיר ישראלי שהלך לאיבוד במדבר יהודה, ובעודו תועה ביער בליל חורף סוער וגשום מוצא הוא ברק ואור שמאיר את החשיכה, ובמקום לנצל את ההזדמנות ולנסות לגלות את השביל המוביל ליציאה, הוא מחפש עצים מיוחדים או אולי חפצי נוי שנשכחו במקום ע"י מטיילים אחרים…

סיפור זה אני נוהג לספר לאלו השואלים אותי "למה ללכת לישיבה?",

פעמים ספורות בחיינו אנו מרגישים כי ניתנים לנו כוחות מיוחדים להתמודד מול החברה, ולהתקרב לבורא עולם. באמת, הרגע הזה, זהו 'חיוך' שאנחנו מקבלים מהקב"ה! לא כל אחד זוכה למתנה מיוחדת זו. וגם כשזוכים צריך לדעת איך לשמר אותה.

למה דווקא בישיבה? בישיבה אתה בעצם משנה את נקודת הבחירה שלך. כשאתה ברחוב בחברה לא תורנית, המלחמות שלך הם על בסיס- כן תפילין לא תפילין, כן שבת לא שבת, ואילו כשאתה בישיבה אתה כבר בליגה אחרת אתה נכנס לאטמוספרה רוחנית מיוחדת, כאן המלחמות הם- באיזו כוונה התפללתי היום, האם נשמרתי מלשון הרע או לא. אדם נמשך אחרי החברה בה הוא חי. זו עובדה. מעבר לזה שיש בישיבה חברה שמרגישה וחושבת כמוני, אני מקבל הכוונה נכונה, אני מלא סיפוק.

כשבחור נמצא בישיבה גם ההורים שלו מרוצים ממנו. הורים אינם מפחדים שהילד יהיה "דתי", הם מפחדים מחוסר יציבות אצל הילד. גם אם ההורים מתנגדים בתוקף בהתחלה, אבל כשעוברת תקופה ראשונה והם רואים את האושר והחיוך על פני ילדיהם, הם שמחים ומאושרים על הצעד שבנם עשה. הישיבה בראש ובראשונה נותנת יציבות נפשית. ישנו תלמיד בישיבתנו לפני שנה, כשנכנס לישיבה הוריו מאוד התקשו לקבל את הרעיון, כעבור שנה הם פנו מיזמתם בבקשה שנקבל את בנם הצעיר, סרבנו בתחילה, אך לאחר שהשתנו הנסיבות צרפנו אותו כתלמיד מן המנין.

אותם הורים שלפני שנה היו מסויגים מדרכה של הישיבה ממש הפעילו מכבש לחצים שנקבל את בנם הצעיר. ההורים הם המעריצים הגדולים של הישיבה.

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

מהיכן מגיע המושג ישיבה?

כך 'נולדה' הישיבה

מאת: אי"ש זכריש

תנו רבנן, האב חייב בבנו; למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו'. (גמרא קידושין)

ומוסיפה הגמ'; ומי שאביו לא זכה ללמדו תורה מכל סיבה שהיא, הוא עצמו חייב ללמד את עצמו.

אנחנו רואים בפסוקי התורה ובדברי הגמרא שהתורה מצווה את האב ללמד את בנו תורה, חז"ל לומדים שגם מי שאביו לא זכה ללמדו תורה, חייב הוא עצמו ללמד את עצמו.

זהו הציווי שציוותה התורה; כל אדם מחויב ללמוד תורה. כשהוא צעיר לימים חיוב זה מוטל על אביו, אולם כאשר יגדל להיות לאיש על כתפיו מוטלת החובה להגות בתורה הקדושה בכל עת ובכל שעה.

בדורות הראשונים, כל אב יהודי לימד את בניו וגידלם לתורה ומצוות. אולם בהמשך הדורות התרבו אותם הורים שלא יכלו או לא ידעו ללמד את בניהם תורה, מה עשו?

הגמרא מספרת (במסכת בבא בתרא):

אמר רב יהודה אמר רב, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו', התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים.

כך, לאור העובדה שהיו הורים שלא יכלו ללמד את ילדיהם תורה, קמו תלמודי תורה ישיבות ובתי מדרשות ללמד את הנוער תורה, שאם לא כן מניין ידעו הנערים ללמוד תורה כשיגדלו ויעמדו להיות אנשים?!

אבל, במבט שטחי נראה כאילו כל מהות לימוד הנוער באופן משותף בין כותלי הישיבה נוצר והוכרח כתוצאה ממצב רוחני ירוד של הורים רבים באומה הישראלית.

אולם טעות גדולה היא לחשוב כך, י ש י ב ה איננה רק מקום לקיבוץ ואיסוף בני נוער שלא שפר עליהם גורלם ואין מי שילמדם תורה. היא הרבה מעבר לכך,

הישיבה היא בית היוצר והזיכוך, כור ההיתוך של הנער היהודי. ונבאר את הדברים

עיצוב חשיבה, עיצוב הסברה העצמית הישרה והאמיתית.

– – – עקידת יצחק,

אברהם אבינו – אבי האומה התיר את בנו מחבליו, יצחק ירד מעל גבי המזבח. כשפנו לחזור לביתם שבבאר שבע מספרת התורה , "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". רגע, היכן נ ע ל ם לו יצחק אע"ה?

"יונתן בן עוזיאל" בבואו לתרגם פסוק זה, מיסב את תשומת ליבנו לעובדה מפליאה – יצחק הלך ללמוד ב… ישיבה של שם ועבר (שמם של ראשי הישיבה באותה תקופה). לשם מה פנה יצחק ללמוד בישיבה, האם אביו, אבי האומה הישראלית ומורה דרכה לא לימד והדריך אותו בלימוד תורה וקיום מצוות?

התשובה היא, נכון, דבר ברור הוא שאברהם אבינו לימד והורה לבנו דרך ארץ תורה ומצוות, אולם בסיום מעשה עקידת יצחק, הבין אברהם אבינו שרצון הבורא הוא שבנו ילמד תורה בשלימות יותר ממה שלמד עד כה, ו.איזה לימוד תורה בשלימות יש בעולם יותר מללמוד מפי אברהם אבינו – נאמן ביתו של בורא עולם?

הגמרא אומרת (במסכת עבודה זרה):

כל הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם.

מדהים,

אנו למדים מכאן, שרב, ככל שיהיה גדול בתורה, אינו יכול להנחיל לתלמיד סברה ישרה בלימוד התורה הקדושה. רק ע"י לימוד בין כותלי הישיבה, תוך לימוד משותף עם נערים בני גילו ומגוון רבנים כלבבו [בכל שנה אצל רב אחר] יוכל הנער לגבש סברה נכוחה ואמיתית בלימוד כל חלקי התורה.

מה מיוחד בישיבה ? סדר וישוב הדעת !

– – – חטא העגל,

משה רבינו יורד מן השמיים ורואה את עם ישראל, העם אותו טיפח והדריך בשליחות אלוקית, מתהולל סביב עגל הזהב אשר עשו. מיד, שבר את הלוחות ופנה להשמיד את האליל המתועב מן העולם. כעת, כיצד מחזירים את עם ישראל חביבו של הקב"ה אל הדרך הנכונה?

סיגופים, תעניות, אסיפות בכיכר העיר, דרשות חוצבות אש וכו', כל הדברים הללו אינם פתרון א מ י ת י לפריצות וההוללות בה עם ישראל שרוי. הפתרון האחד והיחיד הוא;

"וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

משה רבינו, כפשוטו, הקים י ש י ב ה !

מהו באמת הפתרון בהקמת ישיבה?

חטא העגל נבע כתוצאה מ"אי סדר ובלבול" ששררו במחנה.

ישיבה, זהו המקום האידיאלי לחנך ולהעמיד את הנוער וגם את המבוגרים יותר " הַ רְ חֵ ק מִ ן הַ מַּ חֲ נֶ ה " – אי של שקט וסדר, הרחק משאון העיר הגדולה קיים שלטון הישיבה. שלטון של ס ד ר .

בגמ' סוטה מ"ט א' מובא:

בישיבה יתחנך הנער לדרך ארץ, נקיון גופו וחדר מגוריו, סדר בזמני השינה, ארוחות. או אז ישכיל גם לקבוע סדר פנימי לכל ענייני חייו; הלימוד והעבודה הפנימית מקבלים סדר נאות, מה להקדים ומה לאחר, כמה ללמוד וכמה לחזור, כמה לאכול וכמה לנוח.

מגדלור לסביבה הקרובה והרחוקה

"וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".

אין כאן שום כפייה או השפעה מבחוץ, כי אם חדוות הלב – כל אשר נפשו חשקה בתורה יצא אל ה י ש י ב ה ללמוד תורה אצל משה רבינו.

ומה עם שאר העם? אלו אשר נפשם עדיין לא חשקה בתורה?

"וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה". גם כל העם שעדיין היה שקוע בהוללות ופריצות, ברדיפה אחרי אליל הזהב, העם שרשמי מעמד הר סיני כהו אצלו; כאשר ראו את משה רבינו – ר א ש ה י ש י ב ה "יוצא אל האוהל" לעבר ה י ש י ב ה ה ק ד ו ש ה הניצבת הרחק מאי הוודאות והבלבול. מיד, מתעוררים בקרבם רגשי קודש ובעין קנאה וגעגועים הביטו אחרי משה רבינו עד בואו אל הישיבה – " וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה ".

כאשר רואים תלמיד, נער צעיר שנפשו חשקה ללמוד תורה, עוזב את המולת הרחוב ופיתוייו ופונה לעבר מבצר התורה – הישיבה הקדושה, כל השאר, אפילו אלו שהרגש היהודי כבר כהה אצלם, יקומו מתוך קנאה וגעגועים להביט אחרי בן הישיבה העולה ומתעלה, משהו ידבק בהם…

החינוך לאהבת הזולת מביא בכנפיו את השכינה.

"וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה" – כשמשה רבינו נכנס להיכל הישיבה הקדושה, השכינה שהסתלקה בעקבות חטא העגל, חזרה לשרות על כלל ישראל.

השראת השכינה שייכת אך ורק כאשר לומדים בצוותא עם חברותא או רב

ד ב ר י תורה מתהווים רק ע"י לימוד תורה ב מ ש ו ת ף . רק אז מתייחדת השכינה עם הלומדים.

וכל כך למה?

"מתיחות חברתית" הנוצרת כתוצאה מתחרות לימודית בין תלמידים, מקובלת בכל העולם כדבר מובן מאליו.

לפי דברינו, אמנם חז"ל מעודדים לימוד משותף מפני ש"קנאת סופרים תרבה חכמה". אולם כיון שבלימוד כזה אורב הניסיון של התנצחות וקנאה הדדית, החכמה היא, לעמוד בניסיונות הללו ולפתח מידות טובות והנהגות נעימות בין אדם לחברו.

המסגרת הישיבתית ת ח נ ך את הנער לראות באהבת התורה ערך עליון, אך יחד עם זאת תלמד אותו פרק מ ע ש י באהבת ודיבוק חברים.

זה הוא אתגר יומיומי – ההתמודדות בין הצורך ללחום מלחמתה של תורה עם חברו, ובין החובה שהיא זכות לכבד ולהוקיר את חברו לספסל הלימודים. בן ישיבה שעובר את המבחן הזה בהצלחה, זוכה ומביא את השכינה לבית המדרש.

בורא עולם מ ו ר ג ש כאן היטב

ונסיים במעלת הלימוד בישיבה מצד עצם ה מ ק ו ם .

חז"ל אומרים, "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים. יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין".

מקום מקום ואנשיו. אך טבעי הוא שבאדם ידבקו תכונות מסביבתו הקרובה.

כאשר נער עומד על דעתו, עליו לבחון היטב את תכונות מקומו וסביבתו ולשפוט מה יוכל לקבל מהן ומה לא.

הקב"ה נמצא בכל מקום, אין בזה שום הבדל בין ירושלים לניו יורק – "מלוא כל הארץ כבודו". אולם בכל זאת קיימים הבדלים, האוירה השונה בין מקומות מקודשים ומרוממים שכל מהותם חינוך ועיצוב האישיות, לבין הרחוב הסוחף שמהותו קלקול וחורבן האדם.

אין מקום בעל טבע עדין יותר מהיכל הישיבה הקדושה, המקום בו יוכל התלמיד לעצב את אישיותו ולבנותה ולהרגיש את הבורא יתברך יותר מכל מקום אחר בעולם.

[מיוסד ע"פ: הנצי"ב על בראשית כ"ב י"ט, כתבי ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל, "עלי שור" לר' שלמה וולבה זצ"ל.]
רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

התורה מעדנת גם מי שלא מבין אותה

גדול הדור הגאון הרב שטיינמן הסביר פעם: "גם כשבחור לא מבין את התורה שהוא לומד, התורה משפיעה עליו ומעדנת אותו" * הרב אהרן ביטון, מהמדרשיה בחולון, מעיד שראה את הדברים בחוש בקרב נערים שעברו אצלו

 

הרב ביטון:

 

"הגאון הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אמר פעם שכאשר לומדים עם מישהו תורה, אפילו גמרא שלכאורה הוא לא תמיד מתחבר אליה בהתחלה, התורה משפיעה ישירות על הנשמה שלו. אני יכול להעיד שאכן רואים זאת בחוש, ואחרי שבחור מתחיל ללמוד תורה רואים את התוצאות, ורואים כמה שהוא מחפש להתקרב עוד ועוד. הרי בעצם, בבתי הספר התיכוניים והמקיפים של ימינו, אין הרבה דברים ערכיים להציע, וכשהנוער רואה את ההתנהגות והמצב החברתי בתוך הכיתות של בתי הספר הכלליים – הוא מחפש משהו יותר עמוק, עם יותר ערכים, ואת זה הנוער מוצא בתורה, בה הכל ערכי ואמיתי, ואין משהו שעושים או לא עושים בגלל אינטרס, אלא עושים רק את מה שהקב"ה אמר, ומה שאמר לא לעשות – לא עושים. כשאדם לומד תורה, הוא מרגיש שיש מישהו מעליו והוא מתרכך יותר ועובד על המידות שלו. הוא מבין שזו התכלית בחיים – להיות אדם יותר טוב, וזו העבודה האמיתית שלו והמהות של התורה, והוא מתחיל לעבוד עם עצמו על ה'תקנון' הזה".

הרב ביטון נזכר ומספר:

אצלי במדרשיה היה נער מאד רחוק, ממש בלי זיקה ליהדות, שנקלע למדרשיה על ידי חבר שהביא אותו. הייתה חבורה שהתעללה בו בבית הספר, אך גם הוא לא היה 'פראייר', ולפני שהוא הגיע למדרשיה באותו היום הוא חטף הרבה מכות והחליט להתנקם בהם בצורה ברוטאלית. כשהוא הגיע למדרשיה ראיתי שהוא מאד כעוס, אך בהתחלה לא דיברתי אתו, ורק מסרתי שיחה מוסרית כללית במדרשיה. כך, הוא בעצם ראה שיש דברים אחרים חוץ מאגו שחצנות וגאווה, שזה מה שהולך באמת בבתי הספר, והוא נמשך לדברים והרגיש שאם הוא ירסן את מידותיו – הוא ייחשב לגיבור האמיתי. כך הוא עשה, והוא החל להתנתק מהם ולבוא עוד ועוד למדרשיה. הוא התקדם המון והיה מגיע אליי אפילו ל'כולל' כדי ללמוד כמה שיותר, והיום הוא יושב בישיבה במודיעין עלית. הוא הגיע מאד רחוק. מהסיפור הזה אנחנו רואים בחוש איך שהתורה מעדנת את האדם, ממש כמו שהרב שטיינמן אמר: גם אדם שלא מבין את הגמרא – לימוד התורה משפיע עליו ומעדן אותו".

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

לימוד תורה היא הדרך הנכונה היחידה למי שמבקש להתחזק

בשיחה מיוחדת ל'רב של האינטרנט", מסביר הרב משה מגידיש, מנהל רשת המועדוניות התורניות המפורסמות לנוער מקרית גת, כי ישנה דרך אחת בלבד להתחזק נכון – והיא עוברת דרך לימוד התורה.

 

אבידור רענן

 

מדוע בחור שמתחזק חשוב שישב וילמד תורה?

"ברגע שבחור מתחיל להתחזק, אם הוא לא נכנס למסגרת לימודית שיש בה אברכים ושיעורים תורניים יומיומיים שמבססים אותו ואת החזרה שלו בתשובה, הוא יכול לצמוח בצורה עקומה, משום שאינו יודע כיצד עליו להתנהג ומה לעשות. ואכן, אלה שלא הולכים למסגרות תורניות או לישיבות, ברוב המקרים הם מתייאשים וחוזרים בסוף לנקודות ההתחלה ו'יורדים' מזה, בגלל שהם מרגישים: 'ניסיתי, ולא הצלחתי'. והם לא יודעים שהם אינם בשלים משום שעשות את הדברים בצורה לא נכונה. זה ממש כמו אישה שטעמה אצל חברה שלה איזו עוגה מאד טעימה וביקשה ממנה את המתכון. וחברתה אומרת לה: שימי ביצים, קמח תופח, קקאו, קצפת, אגוזים וכו'. היא רשמה את המצרכים, אך כשבאה להכין אמרה לעצמה: במקום אגוזים, אשים בוטנים. במקום קצפת, אשים שוקולד וכו' ולבסוף שינתה חצי מהמתכון, וכשהיא הכינה את העוגה יצאה לה 'על הפנים'. אז היא צלצלה לחברה ואמרה לה: את לא מתביישת? מדוע הבאת לי מרשם שאינו נכון? אמרה לה החברה: תקריאי את המרשם שיש לך. ואז היא אומרת: במקום קצפת שמתי שוקולד, במקום אגוזים – בוטנים, במקום קמח תופח – קמח רגיל. אומרת לה החברה: ברור שלא יצא לך טוב, כי בשביל שיצא לך טוב היית צריכה ללכת לפי המתכון ולא לשנות.

"כך בדיוק בתהליך התשובה וההתחזקות: אם בחור נמצא עם חברים כמוהו שרוצים להתחזק, זה מה שיכול לקדם אותו. אצלנו במועדוניות התורניות אנחנו עושים טיולים ביחד, ערבי גיבוש ועוד, וזה משלים את החלל החסר של הבחור כאשר הוא מתרחק מהחברים הישנים שלא הולכים בדרך שלו, וכך תהליך הצמיחה שלו יותר טוב. בנוסף, לימוד התורה מעדן את הבן אדם וגורם לו להוריד את המידות הרעות שלו, וכך הוא זוכה לצמוח בעבודת ה'. וזה היתרון בללמוד תורה במקום מסודר, שאתה לומד עם אברכים המנוסים בתחום, וכשהבחור נקלט שם הוא בעצם נכנס למשפחה גדולה שעוזרת לו בכל צעד במשך שנותיו הבאות, ממש עד שהוא מגיע אפילו לחופה כשרה. כמובן, כל בחור ודרכו בעבודת ה' ומה שמתאים לו".
האם התורה משפיעה על הלומד? על התנהגותו?

"אנחנו כיום כמעט 8 שנים בתחום, וראינו עשרות רבות של בחורים שבזכות לימוד התורה הם השתנו מהקצה אל הקצה, ואפילו נערים שהיו בעבר אלימים ולדבר איתם ברחוב זה היה סכנת נפשות, בזכות הלימוד תורה הם פשטו צורה ולבשו צורה. היו לא מעט הורים שסיפרו על בניהם שהיו תקיפים איתם והיה פחד להיות איתם בבית, ואילו אחרי שהם החלו ללמוד תורה ולמדו על כיבוד הורים, כבר ההורה היה מספר לנו: כשאני נכנס לבית, הבן עומד לכבודי. הוא לא מאמין לאיזו רמה הבאנו את הילד, ויש עשרות דוגמאות לכך".
מה צריך בחור לעשות בזמן הראשון בו הוא רוצה להתחזק?

"בשביל הצלחת הבחורים בעולם הישיבות, כדאי שיהיו חצי שנה במסגרת יומיומית של לימוד גמרא, כך שיקנה כבר בסיס וידע כיצד לשבת וללמוד. כמובן שהרצון הוא להגיע לישיבה, וגם צריך לדעת לאיזו ישיבה להגיע, כי כל בחור מתאים לסוג ישיבה אחרת. מדרשיה זה כמו 'אדנית' קטנה לפרחים שנותנת שורשים, אבל המטרה היא להתפתח וללכת לישיבה".
מה בחור יכול לומר להורים שאינם מרוצים מכך שבנם יגיע לישיבה?

"יביא אותם לישיבה, והמנהל יראה להם. אצלנו למשל יש סנוקר, פינג פונג ועוד, ואנחנו מסבירים להורים שאנחנו לא עושים אותם פנאטים, אלא מלמדים אותם קצת על כיבוד הורים ומוסר וזה המטרה שלנו".
רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

מהאופנוע לבית המדרש

אבידור רענן
יעקב נעימי, העובד לפרנסתו במשלוחים באזור המרכז באמצעות האופנוע שברשותו, מספר על השמחה שנותנת לו שעת הלימוד תורה בערב: "זה הדבר היחיד שממלא אותי בסיפוק"

אני עובד די קשה במהלך היום. את היום שלי אני מתחיל מוקדם בבוקר, ב-6 בבוקר, אז כבר ממתינים לי מספר שליחויות מהמשרד, והיום הזה נגמר מאוחר בלילה.

אני נוהג על אופנוע, ומעביר דברים (בדרך-כלל דחופים) ממקום למקום. זה יכול להיות משכונה לשכונה באותה העיר, או מעיר לעיר. מדובר בעבודה די קשה, שכן מלבד הנסיעות עצמן אני גם סוג של "סבל" ואני סוחב את הדברים שאני מניח בארגז האופנוע אל הנמענים, כשמדובר פעמים רבות במשלוחים שהם די כבדים.

אני עושה את זה כבר לא מעט שנים, ואולי אף התחברתי לעבודה הזו, במסגרתה אני פוגש אנשים רבים ויש לי חוויות רבות מהנסיעות, אבל אני יכול לספר שבכל היום שלי – אני ממתין בכל יום רק לדבר אחד: למפגש עם דף הגמרא בערב.

זו השעה היחידה שבאמת אני חש בה רגוע, ולא משנה אם תהיה לי עבודה אז או משהו אחר ששווה הרבה כסף – על זה אני לא אוותר. לימוד הגמרא, מכניס בי סיפוק ששום דבר אחר לא מכניס לי. אני פותח את הגמרא ונשאב ללימוד, ושוכח מכל העולם.

קשה לי לתאר במילים את מה שאני מרגיש אחרי הלימוד. זו תחושה נפלאה של סיפוק שמתפשט בתוכך, וממלא אותך בשמחה רוחנית אמיתית.

זה הדבר שבאמת מחזיק אותי יום יום מול העבודה הפיזית ומול שאר הדברים איתם הבן-אדם צריך להתמודד – שעת הלימוד הזו שמחברת אותי לריבונו של עולם ולתורה הקדושה שהוא נתן לנו.
רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

24,000 תלמידי ישיבה נפטרו

מרים פיינשטיין
ספור עממי מספר על שני אנשים, במקרה שני קרחים, שפסעו בדרכם על פני אותו השביל. זה בא מדרום וזה מצפון. מספר מטרים מבדילים בין השניים, לפתע באותו רגע ממש מבחינים הם בחפץ המונח באמצע הדרך. "מעניין מה מונח לו שם על אם הדרך".

הדמיון הפרוע החל בעבודה מאומצת והלב בעקבותיו חומד, חושק…

באופן אוטומטי הרגליים החלו בריצה מהירה לעבר האוצר. אוהו, איזה "מזל", אף אחד מהם לא תפס ראשון כי…כי שניהם תפסו בו זמנית בחפץ. קרח זה משך לכאן וחברו משך לשם, כך התפתחה לה מריבה לא נעימה שסופה היתה משיכה קצת יותר חזקה שהעשירה ברגע את אחד הקרחים.

"זה שלי, אני תפסתי!" ."מה פתאום, צעק השני, אני ראיתי את זה ראשון!"

ומבלי לבזבז זמן יקר, הזוכה המאושר פתח את היד והופס…לא פחות ולא יותר התגלה לנגד עיניהם המאוכזבות" מסרק עלוב" , מסרק שבעצם לא יהיה בו שימוש לא אצל זה ולא אצל האחר.
ימי "ספירת העומר" ימים של אבלות על פטירתם של 24,0000 תלמידי רבי עקיבא. סיבת הפטירה, כידוע, שלא נהגו כבוד זה בזה.

הבה ננקוט במשנה זהירות כאשר אנו עוסקים בתלמידי חכמים, גדולי עולם, תנאים קדושים שכידוע הקב"ה מקפיד איתם כחוט הסערה, ונתבונן במה שמביא בעל "השפתי חיים" (מועדים ג' – מה') על הנושא.

"הגמרא מציינת את הסיבה בגללה נענשו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה. ורבי עקיבא גילה לתלמידיו שהגורם שלא כיבדו זה את זה הוא צרות עין!

צרות עין פירושו, שלא יכולים לסבול שלשני טוב, חוששים שמא הוא לוקח ממה שמגיע לי. וזה גורם שלא יכבדו את השני כפי הצורך, כי כל הזמן חשים כמי שמתחרה ונוגס בחלקי". עכ"ל.

באו ונוריד את הדברים אלינו וניקח מהם צידה לדרך.

מכירים את השכן שלא יכול לסבול ששכנו יוציא מרפסת בטענה הכל כך "אנושית" "כי למה שלך יהיה ולי לא?" פשוט כך, בלי כל בושה!

"טענה אנושית" אמרנו? כן! כי זו תכונה המאפיינת לא מעט בני אנוש. הקנאה, הצרות עין והתחרות.

נו, מה עושים? איך מתפטרים מרעה חולה זו? איך ממגרים את התופעה? ובכן באו ונשמע דבר חשוב ויסודי. האדם מגיע לעולם ומציידים אותו כביכול עם "ערכה" הכוללת את כל הצרכים שיצטרך מיומו הראשון ועד יומו האחרון – "ערכה" זו עוברת בדיקה ורענון מידי ראש השנה.

הבורא מוסיף ומוריך לפי הצורך – הבורא יתברך הוא ורק הוא יכול להחליט אם לתת או לקחת.

אם האדם יעמיק את הידיעה הזו בקרבו, ויבין "שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו כמלא הנימה" אז האדם יקבל מבט חדש על החיים, על מה שיש ועל מה שאין לו ולחברו.

השלווה והרוגע יהיו מנת חלקו – תיפסק הרדיפה המטורפת אחר כל מה שמיותר ואינו נצרך באמת, והכוונה לא רק לרכוש כי אם גם להישגים בחיים, וביניהם הצלחות וכישלונות.

לא יקשה עלי לפרגן לשני כמה שהוא מוצלח, כי הצלחתו לא מורידה ממני מאומה ולא מעלה – כי היא לא קשורה לחיים שלי כלל, כי כמו שאמרנו זה היה כלול "בערכה" שהוא קיבל לצרכים שלו, ואינני יכול לנגוע במוכן לו… בדיוק כמו שהוא לא יכול לנגוע במוכן לי.

הבה נתמקד בעצמינו, בלא קשר והשוואה לחברינו, נפתח את המודעות העצמית שאנו כה זקוקים לה. נכיר את המעלות שבנו וגם החסרונות. נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו ונגלה שהם לא רבים, ושהרבה מהם נמצאים כבר ברשותנו.

נלמד לוותר מראש על המיותר, ולפרגן את כל המיותר הזה לסובב אותנו נפתח עין טובה היודעת להכיר במעלת חברנו ולא בחסרונם, כך בדיוק כמו שאמר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל בתפילתו המיוחדת.

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

כך הפכה מסיבה ריקנית לאירוע בעל משמעות

דוד רוזנהיים

 

הרב ישראל דחבש, מנהל מדרשיות במרכז הארץ, מספר לנו על החוויות המיוחדות מל"ג בעומר האחרון:

במסגרת המדרשיות שאני מנהל, אני מלמד קבוע ועובד עם כמה בני נוער מאזור אשקלון.

שבוע שעבר שוחחנו, ואז הם מספרים לי על מסיבה מתוכננת לל"ג בעומר. הם תכננו, ביחד עם חברים וחברות להביא די.ג'יי. אל חוף הים, שישים שם מוזיקה שה' ישמור, וכל זה בתערובת בנים ובנות וכמובן מתוך אווירה מתירנית – והכל בל"ג בעומר, היום הקדוש.
ביקשתי מהם שיספרו לי מה הם יודעים על ל"ג בעומר, וחלק מהם באמת ידעו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום הזה, וידעו את הסיפור על כך שהוא התחבא במשך שנים במערה ולמד שם תורה, מפחד השלטונות.

ישבתי איתם ביחד, הסברתי להם מהי המשמעות האמתית של ל"ג בעומר, איזה יום קדוש שזה ואיך במחי מסיבה אחת הם הולכים להפוך ערב של קודש קודשים לערב של טומאה לא-עלינו.
אבל הם כל-כך כבר היו שבויים במסיבה שתוכננה, ששאלו: אתה אמנם צודק, אבל איך אפשר לפספס דבר כזה?? והם אמרו לי: אם תעשה לנו משהו אחר במקום המסיבה, אנחנו מוכנים לבוא איתך.

וזה בדיוק מה שעשינו! ביום ראשון, ל"ג בעומר, אז אתמול אחהצ לקחנו על לקחנו מנגל ושמנו באוטו. שכרנו כמה זוגות אופניים והעמסנו גם אותם. אחרי התארגנות מדוקדקת יצאנו ב-12 בלילה צפונה, לקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון. הבאתי איתנו גם גיטריסט, וכן 'בוקסה' עם שירים, לעשות חפלה קדושה.
וכך היה: נסענו למירון, והתפללנו שם שחרית. משם עשינו מסלול של אופניים על כל הר מירון, עד הצד השני, בחזרה לקבר. בהמשך עצרנו ב'רמות נפתלי', תפסנו שולחן וערכנו ארוחת בוקר, תוך כדי שהגיטריסט פורט על הגיטרה ואנחנו מדברים כולנו דיבורים של יראת שמים, דיבורים של קדושה.

והמדהים היה סוף הסיפור: באחד העיקולים עצר אותנו שוטר. הוא התחיל להעיר לי שהמראה לא תקינה, שיוצא עשן רב מהאגזוז וגם שנסענו במהירות גבוהה. לא ידעתי מה לעשות. ואז הוא שואל אותי: איך אתה קשור לחבר'ה הצעירים שאיתך? והסברתי לו שהם כעת מתחזקים. כשהוא שמע את זה, הוא פשוט עזב הכל ואמר: תשמע, ה' איתכם! אתם עם-ישראל האמיתי, דרככם ימשיך ויפרח עם ישראל במשך הדורות. סע. ה' איתכם, ולא צריך כעת דבר.
היה זה החיזוק האחרון בשרשרת החיזוקים של היום, אותם ראינו בעינינו.

כך הפכנו שוב את ל"ג בעומר ליום של קדושה.
מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19 השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

מה הן ה"סליחות"?

הרב דוד שטרן:

 

אנחנו מתקרבים לראש השנה וליום הכיפורים שהם שני ימי דין, ובהם נחתם גורלו של האדם ושל העולם כולו למשך השנה שתבוא, ולכן, נהוג בימים שלפני ימי הדין הללו להרבות בתשובה ובתפילה.

עוד מתקופת ה"גאונים" (שהיו חכמי בבל לפני כ-1,300 שנים), החל המנהג להשכים בחצות הלילה או לפנות בוקר בכל יום ולומר תחנונים ("סליחות") בציבור. כבר אז היו בעניין זה מנהגים שונים, כאשר חלק היו משכימים בעשרת ימי תשובה בלבד, וחלק אחר – כבר מראש חודש אלול. ועד היום, בקרב יהודי צרפת ובאשכנז (גרמניה), כלומר – עדות אשכנז, התפתח מנהג להשכים לסליחות רק ממוצאי השבת שלפני ראש השנה, ואם ראש השנה חל בתחילת השבוע – ממוצאי השבת שלפני כן. ואילו בקרב יהודי ספרד – החל מראש חודש אלול.
מדוע אומרים י"ג מידות ("ה' ה' א-ל רחום וחנון") כל קטע קצר ב"סליחות"? מה העניין?

ובכן, כאשר משה רבינו ביקש מהקב"ה "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", אמר לו הקב"ה שאמנם "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", אך הוא יגלה לו את הגילוי העליון ביותר שהאדם יכול להשיג מדרכיו של הקב"ה. וכך נאמר שם בפסוקים (שמות ל"ד, ו'-ז'): "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם (כלומר, סבלן ואינו ממהר לכעוס) וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (כלומר, זוכר את המעשים הטובים לאלפי דורות), נֹשֵׂא (כלומר סולח על) עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה (כלומר מנקה את האדם מעוונותיו)".
בפסוקים האלו, מופיעות 13 "מידות" של רחמים, ואנו לומדים מהן שהרחמים והסליחה הן המידות העליונות ביותר בהנהגת ה' בעולם. ומשום כך, תמיד יש מקום לחזור בתשובה ולהתפלל לישועת ה'. הקב"ה גילה למשה רבנו שכאשר אומרים את הפסוקים הללו בציבור, הדבר מעורר את מידת הרחמים. משום כך בקטע המרכזי בכל נוסחי הסליחות, שחוזר על עצמו כמה פעמים ומתחיל במילים "א-ל מלך יושב על כסא רחמים", מוזכרים הפסוקים הללו.

בגרויות או ישיבה?

יוסי ליפשיץ

רבים מתלבטים אם כדאי קודם להשלים תעודת בגרות או תואר ורק אח"כ ללמוד בישיבה

לכולם אני אומר, שיש להבין בראש ובראשונה מה צריך וחייבים לעשות בגיל ההתבגרות. בנקודה הזאת, מסתבר שעד כמה שחשובה תעודת הבגרות, בסדרי העדיפויות צריך קודם כל חינוך.

שנות הבגרות השנים יפות מאד של האדם, אך גם סיכונים רבים טמונים בשנים אלו, בהן נקבעת עיקר אישיותו של האדם. ברור לכל העוסקים בחינוך שבשנים אלו יש להשקיע את הכל על מנת שאופי האדם יעוצב בצורה החינוכית והנכונה ביותר בשנים אלו.

עיצוב האישיות של האדם, הן מבחינת ההנהגה שלו והן מבחינת יכולת ההתמודדות שלו ובנין אישיותו נעשה טוב יותר בתוך היכל הישיבה, דבר זה מוכח וברור. החינוך, המשמעת העצמית ופיתוח החשיבה בכלל, נעשה בצורה הטובה ביותר בישיבה.

מעבר לזה, אין ספק כיום ואומרים זאת גדולי הפרופסורים, שלימוד הגמרא מקדם באופן דרמטי את יכולות החשיבה הלוגית וההעמקה בחומרים עיוניים עד כדי כך שלאחר הלימוד בישיבה, הוצאת תעודת בגרות הוא מעשה קל ביותר.

אם כן, ברור שגם אם תעודת בגרות מאד חשובה, סדר העדיפויות צריך להיות שקודם כל הולכים לישיבה ורק אחר כך מוציאים תעודת בגרות.

בפרט כיום, האפשרות להשלים בגרויות נגישה ביותר, אפשר לעשות זאת בשעות הערב, במקרים מסוימים אפילו תוך כדי הלימוד בישיבה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהבחור יציב בלימודיו.

בכלל, הרבה חושבים שקשה להתפרנס בלי בגרויות, אבל באמת זה ממש לא כך. מצד אחד, יש מאות אלפי מובטלים בישראל, לחלקם הגדול יש תעודת בגרות ויש אפילו בעלי תואר אקדמי, נו, אז איך אין להם פרנסה, לא בדיוק מי שיש לו בגרות – יש לו פרנסה, כנראה שצריך גם סיעתא דשמיא.

גם לך יש שאלה?

להכוונה, התייעצות, שאלה ולכל מטרה, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:
1-800-20-18-19

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד – 052-7636278

או עם הרב אהרון יאדלר – 050-4141386

קונפליקט: ההורים שלי והישיבה שלי

בעיה נפוצה היא מאד בקרב הצעירים הרוצים ללמוד בישיבה, שישנה התנגדות לכך מההורים, התנגדות שמונעת מהם לבצע את הצעד החשוב הזה של מעבר לישיבה. אם לבן עוד לא מלאו שמונה עשרה שנה, שאז על פי החוק הוא נחשב כקטין הנמצא ברשות הוריו, הבעיה עוד יותר קשה.

אמנם, מכיון שיהודים מאמינים אנו, ודאי שאמונתנו צריכה להביא אותנו לידי הבנה שהקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא זה שיוצר את התנגדות ההורים ואי הסכמתם ללימוד בישיבה, שכן כל הקורה בעולם, הכל מגיע ממנו יתברך כידוע.

וכאן תמהים אנחנו, הרי הקב"ה רוצה שנעבוד אותו, הוא רוצה שנתקרב אליו, שנרבה בלימוד תורה ונזכה להיות תלמידי חכמים, אז כיצד יתכן שהוא יעשה עיכוב כה קשה עבורנו ללימודנו בישיבה?

התשובה היא שדוקא משום שהקב"ה כל כך אוהב אותנו, דוקא משום כך הוא נותן לנו לגדול בתנאים קשים מבחינה רוחנית, ואצל הורים שלא מסכימים לצעד היקר מכל, לעבור ללמוד בישיבה קדושה.

שכן הבורא יתברך רוצה לזכות אותנו להיות כמו אברהם אבינו. גם אברהם אבינו נולד למשפחה חילונית, הוא עוד נולד למשפחה ולסביבה כופרת, משפחתו הייתה עובדת עבודה זרה.

למרות זאת, אברהם אבינו, הבין שמה שנדרש ממנו זה ללכת בדרך האמת, להכיר את בורא העולם ולעבוד אותו. הוא דבק במטרה הזו ללא פשרות, הלך נגד דעת הוריו וכל הסביבה בה גדל, וזכה בזכות כך להיות גדול ישראל, אב האומה.

כל ילד שנולד למשפחה הרחוקה מהשקפת תורה אמיתית, והוא זכה להכיר באמיתות התורה ובהבנת מטרת החיים, ומכיר הוא בחשיבות לגדול בתורה ובעבודת השם, זה אומר שמשמים זיכו אותו להיות כמו אברהם אבינו, איזו זכות נפלאה היא זו!!!

אכן, הדבר דורש מהבן מסירות מיוחדת בשביל לדבוק במטרה, מסירות ללא פשרות וללא נסיגות, וברור גם שאין לוותר על לימוד בישיבה בגלל מניעות ועיכובים, קשים ככל שיהיו.

אין לשער את גודל השכר וההתעלות הרוחנית לה יזכה מי שעושה כזו מסירות בשביל ללמוד בישיבה. אשריו ואשרי חלקו!

בפועל, אם אתה מרגיש שנפשך נקשרת לישיבה, צריכים להסביר היטב להורים את החשיבות של הלימוד בישיבה ולהראות להם בכל דרך אפשרית עד כמה הדבר חשוב ושאין לי שום כוונה לוותר על התוכנית ללמוד בישיבה. יש להבהיר להם היטב ששום מסגרת אחרת חוץ מישיבה קדושה לא תתאים לי ולא תתן לי את המענה שנפשי זקוקה לו.

אתה חייב להבין שמנקודת המבט של ההורים הם רוצים אך ורק ותמיד את טובתך בלבד, הם מתנגדים שתלך לישיבה כי הם חושבים שזו טובתך, יכול להיות שיש דיעות קדומות ששוכנות בליבם, יכול להיות שהם פוחדים מעצם השינוי ובעיקר, הם פוחדים לאבד אותך, את היקר להם, הם פוחדים שהמהלך שאתה עומד לבצע יקח מהם את ילדם האהוב.

אתה חייב להחליט, וגם לשדר זאת להורים, מההורים לא מתנתקים, אף פעם, בשום אופן, אתה חייב להרגיע אותם, ההליכה לישיבה לא מנתקת אותך מההורים ואתה חייב בכבודם בכל מקרה ובכל מצב גם אם אתה בחור ישיבה והם חילוניים גמורים. אתה חייב לתת להם את התחושה שזה מה שהולך לקרות בכל השלבים של ההתחזקות שלך.

אתה חייב להדגיש לעצמך וגם להורים שללמוד בישיבה זה לפעמים אולי מרחק פיזי של נסיעה לעיר אחרת, אבל הקשר הנפשי והאישי מתחזק והולך ואף מתקבע באופן הראוי וההולם ביותר כי הליכותיו של בחור ישיבה הם הליכות אציליות ומיוחדות.

במקרים רבים ניתן לבקש מארגון אחינו נציג שיבוא לדבר עם ההורים ולהסביר להם את חשיבות הענין והרווח הגדול שיהיה ממעבר בנם לישיבה, רווח גדול, הן לבן והן להורים.

הניסיון מוכיח שברוב המקרים כשההורים חשים כמה טוב לבן שלהם וכמה שהוא מרוצה ושמח בישיבה, הם מתחילים גם בעצמם להיות מרוצים ושמחים מכך.

רוצה לשמוע עוד על לימוד בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

 

איך נראים חיי החברה בישיבה?

שאלה:

בסיפורים שאתם מביאים על הווי החיים בישיבה חוזר ונשנה הדגש על הקשר החברתי המיוחד הקיים בין תלמידי הישיבה, קשר שלפי דבריכם קשה למצוא כדוגמתו במסגרות החינוך הכלליות. נדמה לי שאתם קצת מגזימים בנקודה הזאת. האם התחרות הלימודית שבין תלמידי הישיבה לא אמורה דווקא לפעול בכיוון ההפוך – לחדד את ההבדלים ולהגביר את המתח ביניהם?

תשובה:

במובן מסוים אתה צודק. חז"ל לימדונו: "קנאת סופרים – תרבה חכמה". קנאה מהסוג הנכון ובמינון המתאים מסוגלת להמריץ את הלומד להצטיינות יתירה. ועם זאת כל מי שטעם אי פעם את טעם החיים בישיבה יספר לך שההווי השורר בה הפוך במאה ושמונים מעלות לאווירה הסנובית האופיינית למקומות לימוד אליטיסטיים.

איך זה קורה?

יש לכך כמה הסברים שכולם קשורים בסופו של דבר לאופיו הנאצל של לימוד התורה.

כבר הזכרנו במאמר קודם את הקשר שבין לימוד תורה לבין פיתוח מידות טובות. את התורה לומדים לא רק כדי לצבור ידע והשכלה אלא בראש ובראשונה כדי להפוך לבני אדם טובים יותר. תלמיד שעוסק באופן פעיל בתיקון המידות, שמפתח את מידת הענווה, מתגבר על תכונת הכעס, מדכא את רגש הגאווה השלילית, מטפח את אהבת הזולת וגמילות החסדים, תלמיד שכזה לא יכול להתנשא ולהתייהר על תלמיד אחר, גם אם קיימים ביניהם פערים לימודיים. אדרבא, חלק ממצוות גמילות חסדים אותה מטפחים בישיבה הוא לתת כתף ולסייע למי שמתקשה בהבנת הסוגיה. חז"ל מלמדים שההצלחה בלימוד התורה אינה נתונה בידי מי שמוכשר יותר אלא בידי מי שמשקיע את עצמו, מתייגע בה ומתמיד בלימודה לאורך זמן.

נקודה נוספת התורמת לדיבוק החברים בישיבה קשורה למטרת הלימוד. במוסד חינוכי רגיל המוטיבציה שמניעה את התלמיד להגיע להצטיינות היא אגואיסטית. הוא רוצה להצליח כדי שיהיו לו ציונים טובים יותר, כדי שיהיה פופולארי בחברה, כדי שמעמדו החברתי יתעלה ויתרומם, כדי להתקבל למוסד אקדמאי מובחר, כדי לבנות לעצמו קריירה מוצלחת וכו' וכו'. כל השאיפות הללו מעמידות אותו בתחרות כנגד שאר התלמידים המצטיינים שאף הם חושקים בהצלחה מסיבות אלו. נוצרת אפוא תחרות שבה כישלונו של תלמיד אחד היא הצלחתו של תלמיד אחר.

לעומת זאת בישיבה כל התלמידים, המוכשרים יותר והמוכשרים פחות, כולם מאוחדים סביב שאיפה אחת שהיא הסיבה האמיתית בגינה לומדים תורה: כולם רוצים לעשות רצון ה'. וכאשר זו המשימה וזאת המטרה אזי אין מקום ליריבות ולעוינות. נהפוך הוא, חלק מרצון ה' הוא לסייע לאחרים להצליח אף הם בקיום רצון ה', וכך יש לכל תלמיד אינטרס שכל חבריו יצליחו כמוהו.

 

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

 

מכירים תיכון עם שיעורים מסודרים בהתגברות על הכעס?

שאלה:

כמה פעמים יצא לי לשמוע את הטענה שלכם שלימוד בישיבה עושה את התלמיד לאדם ערכי, מוסרי ובעל מידות טובות יותר. אני יכול להבין שהלימוד בישיבה מרחיב את הידע התורני של התלמיד, אבל כיצד יש בכוחו לשפר את האישיות שלו? מה הקשר בין הכרת עוד כמה דינים והלכות לבין פיתוח מידות טובות?

תשובה:

אכן ברוב המקצועות איננו מצפים שהלימוד יחולל שינוי באישיותו של התלמיד. מי שלומד חשבונאות אינו נהפך על פי רוב לטופס שמאות מס, ומי שמצטיין בגיאומטריה לא הופך למחוגה. אבל תורה – זה משהו אחר. לימוד תורה בצורה הנכונה יש בכוחו לחולל שינוי מהותי באישיות האדם.

איך זה עובד?

יש לכך כמה הסברים. נתחיל בכך שסוגיות רבות בתלמוד מחדדות את המודעות של הלומד לכך שעליו לקחת אחריות על התנהגותו. אדם שלומד סוגיות העוסקות במצוות 'השבת אבידה' קולט שהתורה מטילה עליו אחריות לא רק להימנע מגרימת נזק לזולת, אלא לצאת מגדרו כדי להציל את רכוש חברו. מי שמתעמק בהלכות נזקים לא יכול להיות אדיש לגרימת נזק לרעהו.

מעבר לכך יש חלקים ניכרים בתורה שמוקדשים באופן ישיר לעבודת המידות. סדר הלימוד בישיבה כולל זמנים המוקדשים לעיון והתעמקות בתיקון המידות. מכירים תיכון שבו מתקיימים שיעורים מסודרים בהתגברות על הכעס? עושים תרגילי התמודדות מול מידת העצלות? לומדים להתגבר על הקנאה? בישיבה מתעסקים בכל הנושאים הללו, ועוד רבים אחרים. מיותר לפרט עד כמה הלימוד הזה תורם לפיתוח אישיותו של הנער בתקופה הקריטית של גיל ההתבגרות.

נקודה חשובה נוספת היא שעצם העיסוק בתורה יש בכוחה לרומם את הנשמה. בתורה צפון אור רוחני רב-עוצמה, ומי שמשקיע את עצמו בלימוד התורה בצורה טוטאלית זוכה לכך שהמאור של התורה מחלחל אל תוך נשמתו ומרומם אותו לדרגה גבוהה יותר. אולי נדמה לכם שהרעיון הזה הוא 'מיסטי' במקצת, אבל אתם יכולים לבדוק אותה במו עיניכם. שוחחו עם הורים לנערים שהלכו לישיבה. קראו כמה מהראיונות המתפרסמים באתר זה. אחד המכנים המשותפים החוזרים על עצמם הוא השינוי הדרמטי שהתחולל בעקבות הלימוד בישיבה. הם נעשו עדינים יותר, מתחשבים יותר, ו… כן, גם מכבדים יותר את ההורים.

זה לא קוסמות, זה לא מיסטיקה, זה פשוט לימוד התורה בפעולה. מי שמתעמל בקביעות בחדר כושר מפתח את השרירים, מי שלומד בקביעות בישיבה מפתח את הנשמה. זה עד כדי כך פשוט, וזה עובד.

 

רוצה לשמוע עוד על לימוד בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

השבוע בפרשה: למה צריך 'הכשר'?

משה ויטמן
בפרשת שמיני התורה שמה על השולחן את אחד הנושאים "הבוערים" ביותר בחיי שומרי התורה.

היא מגלה לנו את הדרישה שממנה כל שומר תורה, בכל זמן, אירוע או מקום בעולם לא יכול להתעלם. היא מלווה אותו 24 שעות ביממה 365 יום בשנה ללא יוצא מן הכלל.

הנושא הוא – תעודת הכשרות.
מי לא מכיר את חותמות הכשרות המופיעות על גבי אריזות המזון, או את תעודות הכשרות התלויות על קירות בתי הקפה והמסעדות,

אך האם אנו יודעים מדוע זה נצרך? מה בדיוק באים לוודאות?
חותמות הכשרות באות להבטיח ללקוחות כי אכן נעשה הפיקוח הדרוש על הכנת המוצר אותו הם מעוניינים לרכוש והוא עומד בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי שיהיה מותר לאוכלו, ללא חשש כי באכילת המאכל עלול האוכל לעבור על איסורי אכילה שונים. הצורך בפיקוח נובע מתוך חוסר יכולת לסמוך על דברי המפעל או בעל המסעדה, בשל אי הכרותו בהרבה מהמקרים עם הדרישות ההלכתיות או בשל חוסר מהימנותו.
הבה ונכיר בקצרה ובתמצות את איסורי האכילה השונים שבהם עלולים אנו להתקל במוצרי המזון:

באופן כללי בכל מוצר שהרכיבים שלו רבים ולא ברורים לציבור הרחב, ייתכנו מרכיבים המיוצרים מחיות עופות דגים וצמחי ים שאינם כשרים לאכילה ולצורך כך מערכות הכשרות בודקות היטב את כל מרכיבי המוצר, כדי לוודאות את מקורן ולברר כי הוא מותר באכילה.
שחיטה. על פי התורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף רק מבהמה ועוף שנשחטו על פי הלכות שחיטה. הלכות אלו כוללות דינים מיוחדים ביחס לבריאות העוף והבקר קודם לשחיטה (למנוע מצב "טריפה"), האופן המדויק בו יש לבצע את השחיטה והצורה בה יש לבדוק את העופות והבקר לאחר מכן. עניין זה קיים כמובן רק במוצרי בשר ועוף למיניהם או במאכלים המורכבים מהם, וחותמת הכשרות עליהם מבטיחה כי העוף והבהמה נשחטו כדין.
מליחה והוצאת (ניקור) גיד וחלב. גם אחרי השחיטה יש צורך בעבודה נוספת, לנקות מהעוף והבקר את הדם הבלוע בהם, זאת עושים על ידי "מליחה" (חריפות המלח מוציאה את הדם) וכמו כן, יש לוודאות כי הוצאו מהבהמה והעוף החלקים האסורים באכילה והם "חלב" ו"גיד הנשה".
איסור אכילה נוסף הקיים בעיקר בישראל וביחס למוצרי פירות וירקות (או מוצרים המכילים חלקים ורכיבים מהם) הוא קיום מצוות התלויות בארץ בגידול הפירות והירקות. שהם: ערלה (איסור אכילת פירות עד שימלאו לגידול העץ שלוש שנים) נטע רבעי (השנה הרביעית לעץ), שמיטה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה (במוצרים שיש בהם דגנים) ואיסור 'חדש'.
איסור מרכזי נוסף הוא איסור בשר בחלב. על פי איסור זה לא רק מאכל בשרי או חלבי יכולים להיות אסורים באכילה אם מעורב בהם מהמין השני באופן אסור, אלא גם מאכלים שהם "פרווה" יכולים שיהיו אסורים באכילה ביחד עם חלב או עם בשר במידה ומעורב בהם מהמין השני באופן אסור על פי הקריטריונים ההלכתיים לכך. לכן יש צורך לוודאות בכל מוצר ומוצר את אופן הכנתו ולשם יש צורך בתעודת כשרות. נשים לב כי לצד החותמת/ התעודה יופיע תמיד איפיונו של המוצר כפרווה, חלבי, או בשרי.
בעיה נוספת שישנה במוצרים רבים, היא בעיית התולעים. כל חי ורחש נאסר באכילה מהתורה אפילו הוא קטן מאוד כל עוד שניתן להבחין בו בעין אדם. לכן, בפירות וירקות ומוצרי גידול נוספים כמו אורז וקטניות, תיתכן בעית החרקים שלעיתים נמצאים בתוכם ולצורך כך יש לבודקם ולשוטפם היטב או לגדל אותם בצורת גידול מיוחדת (חסלט) המונעת את הבעיה. חשוב לדעת כי גם כאשר ישנה כשרות על המוצר עדיין לעתים רשום עליו כי יש צורך לבודקו לפני השימוש.
בעיה נוספת הקיימת בעיקר ביחס למסעדות אך לעיתים גם במפעלים, היא בעיית הכנת המזון על ידי גוים, שעלולה להגיע לאיסור "בישול עכו"ם" שעל פיו אסור לאכול תבשיל שבישל גוי באופנים מסויימים, איסור "פת נכרי" שעל פיו אסור לקנות פת ומוצריה מגוי ו"חלב נכרי" שעל פיו ישנה בעיה בחליבה הנעשית על ידי גוי. לשלושת הבעיות האלו ישנן פתרונות הלכתיים שונים ולשם כך יש צורך בגוף המכיר ומודע לנושא ולדרכי יישומו כדי לפקח על כך.
לעיתים מוצרי המזון הוכנו בשבת על ידי יהודי ובשל כך נאסרים הם באכילה מדין "מעשה שבת", בעיה זו נפוצה למשל בחלב שנחלב בשבת מהבהמה באופן אסור ולכן גם זו נקודה שנותנים עליה את הדעת במערכות הכשרות, האם המאכל אסור בשל כך או מותר.
לסיכום, בעידן המזון המתועש אין לנו שום יכולת לדעת מה נמצא בתוך המאכלים שאנו מכניסים לפינו, אלמלא גופי הכשרות שמפקחים מקרוב וביסודיות על כל שלבי ההכנה ועל כל הרכיבים השונים.

יש לך שאלה? חייג עכשיו 1800-20-18-19 או השאר הודעה בתיבת שאל את הרב בצד ימין למעלה ורבני טוב-טוב ישמחו לענות לך בהקדם האפשרי!

"בשר חלק"! מה זה?

משה ויטמן
"השחיטה היהודית אכזרית" "השחיטה היהודית לא חוקית" ועוד הצהרות דומות שנשמעו מכיוונן של מדינות מסוימות באירופה גדשו לאחרונה את כותרות החדשות. "אם אתה לא יכול לתקן את כל העולם, לפחות תתקן את עצמך" אמר פעם חכם אחד, לכן גם אם שופטים פולנים אינם מסוגלים להבין את רעיון השחיטה היהודית, בואו לפחות נבין זאת אנחנו.
מהי שחיטה? מדוע צריך אותה? מה התהליך שמכשיר עוף ובשר לאכילה? מדוע דגים אינם נשחטים ותרנגולות כן? שאלות אלו ואחרות יובנו במאמר שלפניכם.
מצוות השחיטה נאמרה בספר דברים בפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך". זביחה ושחיטה הן מילים נרדפות ולכן מתפרשת כוונת הפסוק על מצוות השחיטה. התורה אמנם מדברת על בקר וצאן בלבד אך חכמינו ז"ל השוו אליהם גם את העופות על פי מקורות אחרים וקבעו כי גם עוף צריך שחיטה ורק דגים הם הפטורים מחובה זו.
אם נפשט לעצמינו את רצונה של התורה במצוות השחיטה, הוא כולל שני חלקים: האחד, שלא נאכל את הבעל חי כשהוא חי, כוונה זו אינה חלק ממצוות השחיטה אלא כתובה באיסור בפני עצמו הנקרא "איסור אבר מן החי" שעל פיו אסור לאכול בעל חי או חלק ממנו בעודו בחיים, השני, שאופן המתתו של בעל החיים תהיה בצורה מיוחדת הנקראת "שחיטה" – הנעשית דווקא בצוואר, בסכין מסוים, במשך זמן מסוים ועוד.
את פרטי השחיטה אי אפשר אמנם למצוא כתובים מפורש בתורה אך המילים "כאשר ציוויתיך" מלמדות אותנו על כך שהועבר בנושא מידע מפורט יותר למשה רבנו במסגרת התורה שבעל פה. לכן, כל הלכות שחיטה – היכן שוחטים, באיזה סכין שוחטים ועוד פרטים רבים נוספים, מוגדרים "הלכה למשה מסיני".
מה הרעיון של התורה? מדוע שלא נמית את הבהמה בכל דרך שהיא?
נצטט את תשובתו של ספר החינוך (נכתב לפני כאלף שנים), המתייחסת למהותה העיקרית של מצוות שחיטה – הריגת הבהמה בצווארה:
"ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר משאר מקומות הגוף, ולכן נצטווינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש (=הדם) עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק (=סכין חד שאין בו פגימות), כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו (=לכבודו) לזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
דווקא "צער בעלי חיים" הוא אחד המניעים לקביעת צורת השחיטה היהודית, אך כמובן לא רק. כמו בכל המצוות, גם מצוות שחיטה בנויה על טעמים עמוקים ונסתרים שאינם תמיד גלויים לנו בני האדם כדי שנדע לקיים את המצוות מתוך רצון לעשות את דבר ה' כפי שהוא.
תהליך הכשרת הבהמה לאכילה אינו מסתיים בשחיטה שנעשתה כהלכתה במקום המדויק בצוואר, באמצעות הסכין הכשר לכך בהלכה, בצורת החיתוך הראויה ובמשך הזמן הקצוב לכך בתורה, אלא ממשיך בדרישות הלכתיות נוספות שלשם הכרתם, כדאי להפנים את המושגים הבאים: בדיקה, השרייה, מליחה והדחה.
מהי הבדיקה?
על פי התורה, בהמה או עוף שיש בהם מום או חולי מסוגי המחלות המגדירים את הבהמה בהלכה בתור "טריפה", אסור לאוכלם גם אם שחיטתן נעשתה בכשרות. לשם כך, לאחר השחיטה בודקים את הבהמה או העוף שאין בהם חשש טריפות ורק אם הבדיקה עברה בשלום, הבהמה יכולה לעלות על המסלול הכשר.
בעניין הזה, אגב, מתחלקות הבהמות לשחיטה המכונה "גלאט" או "חלק" כשהכוונה היא לבהמות שאין בהם חשש קיום של סוג מום הנקרא "סרכות" בריאותיהן, לעומת שחיטה רגילה המסתמכת על הדעות המקלות ומכשירה חלק מסוגי הסרכות. הספרדים נוהגים להחמיר בעניין ולכן אין הם יכולים לאכול בהמות שאינם "גלאט/חלק על פי בית יוסף (=השיטה המחמירה)".
מהן ההשריה, המליחה וההדחה?
התורה אוסרת באיסור גורף לאכול דם של בעל חי בין כשהוא חי ובין לאחר מיתתו. עקב כך נוצר הצורך להוציא לחלוטין כל שארית דם מאיברי הבהמה הנאכלים בתהליך הנקרא "מליחה". תהליך המליחה מורכב משלושה חלקים, השריית הבשר במים כדי לרככו, מליחתו במלח חזק למשך זמן ארוך כאשר המלח שואב את הדם מתוככי הבשר ולאחר המליחה יש לבצע "הדחה" במים של המלח והדם שיצא.
רק לאחר קיומם של כל השלבים כהלכה, הבשר יכול להיכנס לך אל הצלחת. בתאבון!

לא תאמין מה יש לך בסלט!!!

משה ויטמן
עמוס הוא בחור מאוד אסתטי, מהטיפוסים שההיגיינה מאוד חשובה להם. מעולם הוא לא פספס מקלחת, בחיים הוא לא ישתמש בשירותים ציבוריים, כשהוא אוכל במסעדה הוא מבקש כלים חד פעמיים "מה שבטוח בטוח" ובאירוח במלונות הוא מקפיד להביא איתו מהבית את המצעים. גם את המזון שהוא אוכל הוא מקפיד מאוד לשטוף "כדי שיהיה נקי".
נקי? כך לפחות הוא חושב. אך האם עמוס יודע מה מתרחש בתוך המזון? האם כולנו מודעים לתולעים העשויים להיות בתוך המזון? "אולי לא, אז מה" אתה אומר? אתה מוזמן לקרוא ולהבין.
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא ייאכל" אמרה התורה ואסרה בכך את אכילת כל סוגי השרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים ביותר שאינם נראים אלא באור חזק ובוהק. שרצים בעברית, הם התולעים או החרקים הרוחשים על האדמה, במים, על העצים, מעופפים באוויר ועוד. חרקים אלו, נאסרו בתורה פעמים נוספות, עד שאמרו חכמים כי האוכל שרץ עובר על שישה איסורים מן התורה! (בהשוואה לחזיר לדוגמה שהוא "רק" איסור אחד).
"נו, בסדר, מי חשב בכלל לאכול את היצורים הדוחים האלו" אתה רוצה לומר.
נכון, אף אחד לא יאכל אותם בכוונה, אבל כאן מתחילה בעיה רצינית. מה הבעיה?
החרקים הללו מרשים לעצמם ברוב חוצפתם לחדור לתוך המזון שלנו. הם נמצאים בתוך פירות, ירקות, עשבי תיבול, קטניות, דגים ועוד.
"בחיים לא ראיתי אותם" אתה אומר,
נכון. הם כה קטנים עד שאי אפשר לראותם אם לא בוחנים את הפרי היטב מקרוב. אבל הגודל הוא לא שקובע, גם הזערוריים ביותר, אלו שאינם נראים אלא בהתבוננות יסודית תחת אור שמש בוהק, אסורים באכילה.
אז מה עלי לעשות? איך אפשר לוודאות שהם לא קיימים?
מומחים שחקרו את הנושא, מצאו מגוון פתרונות. ישנם מאכלים שיש לברור אותם כדי לוודא שאין בהם כלום (כמו אורז), ישנם כאלו שצריך לשטוף אותם בצורה יסודית (כמו חסה) וישנם כאלו שצריך לנפות אותם (כמו קמח).
הנחיות מדויקות יותר, ברמת פירוט מקסימאלית לכל סוג מאכל שהוא, תמצא בקישור הבא:
http://ateret4u.com/ateret/igrot/kdoshim.htm

למדריך מצולם לבדיקת מזון מתולעים לחץ כאן!
בהצלחה, ועכשיו גם אפשר לאחל לך בתאבון!

אין כמו עבודה עברית. למה? שווה קריאה.

משה ויטמן
בבית הקפה החדש של זאביק הסלקציה לא מתחילה אצל האורחים, היא מתחילה הרבה קודם, אצל העובדים. מי יכול להתקבל להיות מלצר? זו שאלה ממש רצינית. הקריטריונים הם די נוקשים והוא משקיע הרבה מאמצים כדי שאלו שלבסוף ייבחרו לשרת את אורחי המסעדה יהיו כאלו שיעשו להם חשק לחזור שוב… . ככה זה.

כשאתה אדם שמחשיב את עצמו ואתה יוצא לארוחת ערב חשובה, לא ממש בא לך לפגוש מעבר לצלחת טיפוסים שברחוב אתה לא אומר להם שלום… אתה תעדיף לבלות בחברת אנשים כמוך, בסביבה עם הסגנון שלך ובלי לרדת ברמה. את התובנה הזו זאביק יודע היטב, לכן כל כך חשוב לו מי יהיו המלצרים, מי יהיה הברמן ואפילו מי יהיו השפים וצוות המטבח.
אני מניח שזה יפתיע אותך, אבל סלקציה כזו ממש, עשו כבר חכמים לא במסעדה שבבעלותם, אלא בבחירת הצוות שיוכל להיבחר לשרת את…העם היהודי. כיהודי, קבעו חכמים, זה ממש לא מתאים שגוי, מכובד ככל שיהיה, יוכל להיות השף שלך, יוכל לבשל עבורך או לשרת אותך. מדוע? משום שכיהודי מגיע לך לחיות, לאכול ולבלות בקרב אנשים כמוך וממש לא מתאים שאנשים שאתה במעמד הרבה יותר גבוה מהם, יהיו החברה שלך.
מכאן, קבעו חכמים את האיסור הנקרא: "בישולי נכרי" או "בישולי עכו"ם" (עכו"ם אלו ר"ת של "עובדי כוכבים ומזלות"). אם גוי יבשל עבורך חששו חכמים שאט אט תרד במעמדך, תתחבר איתו וחס וחלילה נגיע אפילו לנישואי תערובת או לאכילת איסורים שהם רגילים בהם. לכן, אמרו חכמים הסלקציה צריכה להתחיל לא אצל האורחים, אלא כבר בצוות המטבח.
מהם כללי איסור בישול גויים?
כמובן, שהדוגמה לא תטעה אותנו, האיסור אינו דווקא במסעדה אלא בכל מקום פרטי או ציבורי אסור לאכול מבישולי גויים.
אבל אם הבנו נכון את העיקרון, רק מאכלים חשובים הזקוקים לבישול, הם אלו שיש לאוסרם. אם הם לא חשובים ובהגדרה ההלכתית – "אינם עולים על שולחן מלכים", או שהם יכולים להיאכל גם חיים, אין כל איסור בהנאה מבישולי גויים.
אם אתה

מודע לחדרי החדרים של מטבחי המסעדות אתה בוודאי רוצה לצעוק "אבל מה, כולם מעסיקים גויים" אז נכון, חשוב להזכיר כי לבעיית בישולי גויים יש גם פיתרון. מהו? שהיהודי ישתתף באופן פעיל בבישול אפילו רק במעשה קטן כמו: הדלקת האש, הכנסת הפיצה לתנור וכל פעולה של השתתפות בבישול (רק אם היא משמעותית ולא סתם לערבב…).
לפני שאתה מסיים לקרוא, חכה רגע. הסלקציה עדיין לא נגמרה. לא רק בישולי גויים אסורים, גם פת גויים (פת עכו"ם) או חלב גויים (חלב עכו"ם) אסור אף הוא ליהודים, מאותה סיבה ועיקרון שהזכרנו קודם.
בואו נכיר את הכללים:
בשונה מאיסור בישולי גויים, איסור פת גויים אינו חד משמעי באופן מוחלט אלא תלוי במנהג המקומות. מקומות רבים הקילו לאכול פת עכו"ם כאשר אין בנמצא פת ישראל, במקומות אחרים הקילו גם כשיש פת ישראל אלא שאינה מספיקה, אך בכל מקרה, חשוב לזכור: גם אם מקילים לאכול פת עכו"ם המדובר הוא ביחס לפת הנאפית במאפייה ועשויה להימכר, אבל פת של גוי פרטי, לכל הדעות ובכל המקומות אסורה באכילה.
איסור פת עכו"ם גם קל יותר בכללי האיסור והם: כל מאפה מחמשת מיני דגן אסור אך מאפה שאינו מחמשת מיני דגן אינו בכלל האיסור. אם יהודי התערב באפייה אפילו בזריקת קיסם לאש – הפת מותרת. הסיבה: יש בכך היכר ותזכורת מספקת שפיתם של הגויים אסורה.
נדגיש: אם המאפייה היא בבעלות יהודי והגוי אופה בה את הפת/עוגה – הבעיה חוזרת להיות של "בישולי עכו"ם" שכלליה חמורים יותר כאמור לעיל.
באיסור "חלב עכו"ם" קבעו חכמים כי החלב והגבינה מעשה ידי הגוי, אסורים ליהודי מתוך חשש שמא ערבב בבקבוק החלב, חלב של בהמה טמאה. לכן אם יהודי פיקח על מעשי הגוי במשך כל זמן עבודתו – חליבת החלב או גיבון הגבינה – החלב והגבינה מותרים.

בשר וחלב – משפט קצרצר בתורה, כרך עב כרס בתלמוד.

משה ויטמן
את איסור בשר וחלב, אין מי שלא מכיר. זהו ללא ספק אחד המרכזיים והבולטים שבציווי התורה המעצבים את חיי העם היהודי.

האיסור מלא בפרטים: אסור להכין מאכלים המורכבים מבשר וחלב, אסור גם לאכול חלב יחד עם בשר או מיד לאחריו ואסור אף להשתמש בכלי בשר לצורך אכילת חלב ולהיפך. כעת, בואו נגלה את המקור לכל זה בתורה.
הפתעה: "לא תבשל גדי בחלב אמו". זהו. זה כל מה שנכתב בתורה על בשר וחלב. "אז רגע", אתה שואל את עצמך, "איך ממשפט כה קטן התפתח איסור כל כך רחב"? "התורה מדברת רק על בישול רק על גדי ורק על חלב המגיע מאמו, אז איך נאסר לנו אפילו לאכול עוף עם מזלג חלבי"?
בואו נצא למסע היכרות עם איסור בשר בחלב, אך קודם נכיר את המושגים שילוו אותנו במסע: "איסורים דאורייתא" ו"איסורים דרבנן". "איסורים דאורייתא" הם האיסורים שנאסרו בדברי התורה עצמה ואילו "איסורים דרבנן" הם ההרחבות והתוספות שחכמינו הוסיפו במהלך הדורות לאיסור עצמו כדי למנוע את האדם מלהתחכך בגוף האיסור. כעת, נצא לדרך:

אז נכון. בתורה כתוב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" ותו לא. ונכון, הפרשנות המתבקשת היא שקיים איסור לבשל גדי בחלב של אמו הפרה. מעבר לכך? לא אמור להיות. אלא שכאן נכנסים לתמונה חכמינו ז"ל שקבלו איש מפי איש את פרשנותה של "התורה שבכתב" במסגרת "התורה שבעל פה" שנאמרה למשה רבנו בהר סיני.
משפט זה נכתב בתורה שלוש פעמים, ממקדים חז"ל את תשומת ליבנו. מדוע? הם שואלים, למה לא הסתפקה התורה בפעם אחת? התשובה: כדי לרמז לנו בכך על קיומם של שלושה איסורים נפרדים לגבי תערובת בשר בחלב: האיסור לבשל בשר בחלב יחד, האיסור לאכול בשר וחלב כשהתבשלו יחד והאיסור ליהנות מבשר בחלב שהתבשלו יחד. לצורך כך, כתבה זאת התורה שלוש פעמים.
נשים לב: אסור לבשל בשר וחלב גם אם לא מתכוונים לאכול את התבשיל, אסור לאכול את התבשיל גם אם לא אתה בישלת אותו ואסור ליהנות ממנו גם הנאות אחרות כמו מזון לכלבים ועוד. כך ששלושת איסורים אלו הם נפרדים לחלוטין.

מדוע בפעם השנייה והשלישית לא כתבה התורה בפשטות: "לא תאכל בשר בחלב" או "לא תהנה מבשר בחלב"? אתה רוצה לשאול, זאת כדי ללמד אותנו כי מן התורה, רק בשר בחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה והנאה ולא אם התערבבו בדרך אחרת (חשוב: מדרבנן כל אכילה נאסרה כמו שנראה בהמשך, אך אנו עוסקים כעת בשלב הראשוני של האיסור).
"אבל רגע, התורה מדברת רק על גדי? לא"?!
כשהתורה כותבת גדי ומעוניינת למקד את כל דבריה לגדי בלבד, מגלים לנו חכמים, היא משתמשת במילים "גדי עיזים". כשהיא לא עושה זאת אלא כותבת רק "גדי", כוונתה היא לכל בהמה. מהי המשמעות, אם כן, של הדוגמה "גדי"? דרכה אנו למדים כי רק בהמות טהורות המותרות באכילה הן שאסורות באיסור בשר בחלב, ממש כמו גדי, למעט: בהמות טמאות, עופות משני הסוגים ודגים. (שוב נדגיש כי אנו עוסקים בשלב ראשוני בו עוף בחלב עדיין היה מותר באכילה אך כיום המצב שונה כדלהלן).

"ואיך מהמילים "בחלב אמו" הגיעו עד לאיסור כל סוג של חלב"?
זה כבר פשוט מאוד: לאור ההבנה כי במילה גדי מתכוונת התורה לכל בהמה, מתפרשת באופן טבעי המילה "בחלב אמו" ביחס לחלבה של כל בהמה, משום שאם אין המדובר בגדי ספציפי, ברור כי גם לא מדובר על 'אם' ספציפית…
כך, גילינו צעד אחר צעד איך פסוק קצרצר בתורה, פורש בהרחבה ובפרוטרוט על ידי חכמי התורה שבעל פה עד שקיבל את צורתו השלמה, אותה נסכם בקצרה כך:
אסור מן התורה לבשל בשר של בהמה טהורה עם חלב מבהמה טהורה אפילו לצורך אחר (כמו למשל כמזון לכלבים). אסור לאכול תבשיל בשר בחלב (גם לאחר שהוצא ממנו החלב או הבשר). אסור ליהנות מתבשיל של בשר בחלב כל הנאה שהיא.
האם זה הכול? כמעט. חכמים הרחיבו על האיסור תוספות נוספות עד שהוא קיבל את צורתו המוכרת לנו בימינו.

מן התורה, כאמור, רק בשר בהמה אסור באכילה עם חלב אך בשר עוף מותר. "האם ההבדל ביניהם ברור לנו מספיק"? בדקו חכמים ותשובתם הייתה: לא. בשר בחלב דומים ביניהם בטעם ולעיתים גם במראה ועלולות להיווצר מכך טעויות. מה עשו? אסרו גם את אכילת בשר עוף עם חלב והשוו אותו לבשר בהמה. כך, לא ייכשל האדם בעבירה עצמה.
נשים לב: בדבריהם של חכמינו נוספו שני שלבים על גבי איסור התורה המקורי. שלב אחד: נאסרה אכילת עוף עם חלב. שלב שני: למרות כי מן התורה איסור האכילה תקף רק ביחס לתבשיל בשר וחלב, חכמים החילו אותו על כל אכילת משותפת של בשר, בהמה או עוף, עם חלב. כך התקבלה צורת האיסור הנוהגת עד ימינו אנו.
במאמר זה הכרנו את תהליך ההיווצרות של איסור בשר וחלב כפי שהוא נוהג בימינו, רוצה לדעת עוד על יישומו המעשי של איסור זה בחיינו וללמוד את כל מה שנכלל בו? אתה מוזמן להמשיך במאמרים הבאים בסדרה.

פיצה ושווארמה על שולחן אחד, מותר או אסור?

משה ויטמן
פינת המזון המהיר היתה עמוסה מהרגיל. הוא קנה את מנת הפיצה שלו וכבר דקות ארוכות שהוא מנסה ללא הצלחה למצוא שולחן אחד פנוי לרפואה. אך אז גדי חברו הטוב מבית הספר זיהה אותו מרחוק "יוסי" הוא צעק לעברו, מנסה להתגבר על הרעש האנושי העצום שהיה בחלל האולם, "יוסי, אתה מחפש מקום? בוא שב לידי". כשהגיע יוסי לשולחנו של גדי הוא ראה כי גדי אוכל מנת שווארמה עסיסית וניסה לחשוב: "האם זה מותר שאני אוכל פיצה על השולחן עליו אוכל גדי את השווארמה"?

יוסי צודק, אכן יש בכך בעיה, בואו נלמד עליה ועל הפתרונות האפשריים עבורה.
מתוך שאיפה ומטרה להרחיק את האדם מהעבירות עצמן ככל האפשר, קבעו חכמינו ז"ל מעת לעת גזירות ואיסורים שונים שמטרתם היא ליצור חומה ומרחק סביב האיסור עצמו כדי למנוע מהאדם להתחכך באיסור עצמו. לכן, כשראו חכמים שאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו דורש שימת לב מיוחדת בהפרדה בין בשר לחלב, חששו שמא האדם בחוסר תשומת לב ייכשל בכך ולכן קבעו את האיסור הבא:
"אין לאכול על שולחן אחד בשר וחלב יחדיו, גם על ידי שני אנשים שונים".
טעם האיסור הוא, שמא יבואו לאכול זה מתוך מאכליו של זה, לשתות זה מהכוס המלוכלכת משאריות בשר או חלב של זה וערבובים נוספים מהסוג הזה. מכאן, כי אם ברור לחלוטין כי אין כל חשש שיבואו להיכשל בצורה הזו, לא נאמר איסורם של חכמים.

לכן לצד הגזירה, נאמרו בהלכה גם האופנים המותרים:
היתר ראשון: אם שני הסועדים אינם מכירים זה את זה או מכירים אך מקפידים זה על זה ואין כל חשש שמא יאכלו או ישתו זה משל זה, מותר להם לאכול יחדיו על שולחן אחד.
היתר שני: אם הם אוכלים על משטחי אכילה נפרדים כמו מפה נפרדת או מגש נפרד (כנהוג באולמות המזון המהיר שבסיפור בו פתחנו), ההפרדה הזו תהווה עבורם תזכורת מספיקה לצורך לשמור על מרחק ביניהם ומותר להם לאכול סביב שולחן אחד.
היתר שלישי: אם יעשו כל תזכורת אחרת עבורם, על ידי הצבת פריט על השולחן שלא אמור להיות עליו ולכן קיומו שם יזכיר להם את הצורך לשמור ביניהם על מרחק, לא נאמר האיסור.
היתר רביעי: אם הם יש מרחק ביניהם כמרחק הושטת יד, מותרת הישיבה המשותפת סביב השולחן.

לפני סיום, נוסיף זהירות נוספת שיש לשים אליה לב כשאוכלים זה לצד זה בשר וחלב: אין לאכול מפת לחם או מתוספת פרווה (ניטראלית) אחרת, אין להטביל את הלחם במלחיה משותפת ואין לשתות מכוס אחת.
בפעם הבאה שאתה מחפש מקום פנוי במזנון המזון המהיר, רוצה לאכול טוסט כשאחיך בדיוק התיישב לאכול שניצל, מעוניין לשתות קפה כשאשתך מתחממת ממרק העוף, תדע מה עליך לבדוק…

אל תיתן לאף גוי לגעת לך ביין!

משה ויטמן

את בקבוק היין הזה קנית במיטב כספך.

אתה אומנם לא הטיפוס שמבזבז כסף על יינות יקרים, אבל לכבוד היומולדת של הסבא, מה לא עושים. לאחר התלבטויות רבות מול ארון היינות בסופר השכונתי נפלה ההחלטה על היין שנראה הכי מבטיח וגם המדבקה שעל בקבוקו הייתה נראית מספיק יוקרתית… .

המסיבה התחילה, אבל אז שמת לב לבעיה: העובד הזר של הסבא, זה שאתם במשפחה מקפידים לפנק ולכבד, נוטל חלק פעיל מדי במסיבה והוא מעוניין לקחת את היין ולמזוג אל כוסו.

האם זה מותר? אתה שואל, אולי זה יין נסך?
בין אם לא שמעת מעולם על איסור יין נסך ובין אם שמעת ואתה רוצה להחכים עם פרטים נוספים על אופי יישומו למעשה, השורות הבאות מזמינות אותך להצטרף לקריאה מהנה.
את ההיבדלות בין עם ישראל לאומות העולם אליה שאפו חכמינו ז"ל כבר לפני אלפי שנים, מבינים רק היום במכוני הסטטיסטיקות והסקרים המנבאים את עתידו של העם היהודי.

"אם לא תהיה תשובה רצינית לבעיית ההתבוללות, מי יודע מה יישאר מאיתנו עוד כמה עשרות שנים" הם אומרים. חכמינו ז"ל דאגו לבעיה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים. איך? באיסורים שונים שנועדו להרחיק את האפשרות שיוצרו נישואין בין גוי ליהודי. ברשימת האיסורים הללו נמצאים איסור פת נכרי, בישול נכרי, חלב נכרי וגם: איסור יין נסך הנקרא יותר במדויק – איסור "סתם יינם".
מהו יין נסך?
כשהתורה אסרה באיסורים חוזרים ונשנים על היהודים להימנע מעבודה זרה, היא אסרה עליהם את ההנאה מחפצים שנעבדה בהם עבודה זרה. אחד מחפצים אלו יכול גם להיות: יין. יין שניסכו אותו לפני פסל העבודה זרה ומכאן שמו "יין נסך", נאסר בהנאה ובשתייה.
חכמינו ז"ל הרחיבו את האיסור הזה ואף קבעו אותו במובן מסוים גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה ואמרו שכל יין השייך לגוי – "סתם יינם" נאסר באכילה (של נוצרים גם בהנאה), זאת כדי למנוע את קירוב הלבבות שעלול להוביל להתבוללות. אם יהודי וגוי לא יוכלו לבלות ביחד ולסבוא יחד, הסכנה תתרחק, סברו.
מה נכלל באיסור?
כל יין השייך לגוי, ואף יין שאינו שייך לגוי אלא גוי נגע בו כאשר הוא לא היה בפקק נעול, נאסר על היהודי בשתייה.

האם כל יין נאסר?
כל יין שאינו מבושל או מפוסטר נאסר בשתייה, ואף אם מדובר על משקה אלכוהולי אחר המעורב בו יין, גם הוא אסור בשתייה. רק אם היין מבושל או עבר פסטור של 80 מעלות ומעלה, הרי הוא מותר בשתייה.

חשוב לדעת:
לא רק גוי אוסר את היין, אלא כל יהודי המחלל שבת בפרהסיא באיסורים הידועים וברורים, דינו כמו של גוי והוא אוסר במגעו את היין. הפיתרון? יין מבושל או מפוסטר.

סודן של ששת השעות

משה ויטמן

השעות הקשות ביומו של תומר הן אלו שלאחר ארוחה בשרית טובה.

קשות?!

אתם מתפלאים, אבל כן, ממש כך, בכל פעם שהוא מסיים ארוחה בשרית משובחת הוא יודע שנכונו לו שעות מעצבנות לפניו.

מדוע? לא בשל תופעות גופניות שעוברות עליו וגם לא בגלל שהוא סובל מהטעם, הסיבה היא אחרת לחלוטין: הקפה. תומר שאוהב קפה בכל נימי נפשו מוצא את עצמו מתלבט בכל יום מחדש האם לאכול בשרי או לא רק בגלל העובדה שלאחר הארוחה, הוא לא יוכל לשתות את הקפה האהוב עליו למשך… שש שעות!

מהי הסיבה לכך? אתם רוצים לשאול, התשובה המלאה במאמר שלפניכם.
את איסור אכילת בשר יחד עם חלב כולנו מכירים, כעת הגיע הזמן להכיר את אחת ההרחבות המרכזיות ביותר שלו והמשמעותיות במיוחד לחיי היום יום שלנו – חובת ההמתנה בין בשר לחלב. בתורה אמנם נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגם לאחר פרשנותה המרחיבה של התורה שבעל פה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב יחד, אבל חכמינו ז"ל מצאו לנכון להרחיק את האדם עוד יותר מהימצאות תערובת בשר בחלב בתוך מאכליו וקבעו כי עלינו להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב.
בסיבה לכך, נאמרו שתי דעות בקרב חכמי הפרשנים הראשונים. על פי דעה אחת, סיבת האיסור היא האפשרות כי נתקעו חתיכות בשר בין השיניים במהלך הארוחה ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריה יתערבו בתוך פיו הבשר והחלב, לכן יש להמתין שש שעות בהן יחלוף כל חשש לכך. על פי דעה אחרת, הסיבה היא שונה לחלוטין – טעם הבשר הנשאר בפה ובמערכת העיכול למשך זמן רב אחר אכילתו ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריו, יעוכל החלב יחד עם טעם הבשר, תערובת בעייתית בעיני חכמים.
לאור זאת, קבעו חכמים כי לאחר אכילת בשר יש לספור שש שעות מסיום האכילה ורק לאחר שחלפו ששת השעות, ניתן לאכול או לשתות דבר מה העשוי עם חלב. בקרב האשכנזים, ישנם מנהגים הממתינים רק חמש שעות או חמש וחצי שעות, ישנם הנוהגים להמתין רק שלוש שעות וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
מהבנת טעם האיסור נוכל להסיק כי לאחר אכילת מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות, משום שבמאכלי חלב לא קיימות סיבות האיסור ולכן לאחר מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות.
אבל נדגיש: גם לאחר מאכלי חלב יש צורך לנקות היטב את הפה והידיים בטרם יוכנס לפה בשר וגם להחליף את המפה שעל השולחן, ניקוי הפה צריך להתבצע באמצעות אכילת דבר מה פרווה (ניטרלי) בין החלב לבשר. נוסיף כי ישנם אנשים הנוהגים להמתין חצי שעה או שעה בין חלב לבשר.
אחרי איזה מאכל בשרי צריך להמתין שש שעות?
לא רק אם אכלת בשר ממש עליך להמתין, אלא גם לאחר אכילת תבשיל שבושל בו בשר אף אם כבר הוא הוצא ממנו או שאתה לא אכלת אותו, עליך להמתין שש שעות.
אכלתי גבינה קשה, מותר לי לאכול בשר מיד?
ישנם הסוברים כי אחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר, וישנם הסוברים כי דברים אלו אמורים ביחס לגבינות קשות אמיתיות העשויות בתהליך התיישנות ארוך ולא בגבינות הצהובות הישראליות.
אם אתה מעוניין לשתות קפה לאחר ארוחה בשרית, לצערינו לא תוכל לשתותו עם חלב, אך מותר לך לערב בו חלב סינטטי, או לשתות אותו 'בוץ'…

"הכשרת מטבח" מה עושים?

משה ויטמן
אחד מסיפורי הגבורה המתוארים בתנ"ך על מלחמות ישראל באומות שניסו להצר את רגלם, בעודם מהלכים במדבר בואכה ארץ ישראל, הוא סיפור מלחמת ישראל במדיינים. במלחמת ישראל – מדין המתוארת בספר במדבר יצאו ישראל וידם על העליונה.

הם הצליחו לא רק למנוע מהמדיינים לממש את תוכניתם – השמדת ישראל ולהגן על עצמם, אלא גם כבשו את עריהם ולקחו רכוש רב מהם שלל מהמלחמה. חלק מהשלל היו כלי בישול רבים שהיוו לבני ישראל [השוהים כזכור במדבר השומם] פיתרון שימושי של ממש. אלא שהשימוש בכלי העם המדייני, עורר שאלה מיידית:

האם מותר להשתמש בכלים אלו? הרי המדיינים אכלו בהם מאכלי טריפה, האם מותר ליהודים לאכול בהם?
עם ישראל, שבאותם ימים קיבל את תורתו ישירות מאלוקים באמצעות משה רבנו ע"ה, שלח את משה להעלות את השאלה בדברו עם אלוקים והתשובה שהגיעה הייתה: אסור.

כלים ששימשו למאכלי טריפה אסורים לשימוש, כל עוד לא יבוצע בהם תהליך "הכשרת כלים", קבעה התורה. הסיבה לכך נאמרה למשה בעל פה: כאשר משתמשים בכלי לבישול מאכל מסוים, טעם המאכל ורכיבים בלתי נראים ממנו נבלעים בדפנות הכלי ונשארים שם גם לאחר סיום הבישול (בחברות ויסקי רבות בעולם נהוג ליישן את המשקה בחביות שבעבר שימשו ליישון יין, בגלל הטעם הספוג בחבית! (לרשימת הוויסקים הכשרים לחץ כאן)).

כאשר משתמשים שוב בכלי בשימוש חוזר, הטעם הספוג בדפנות הכלי יוצא ממנו אל תוך המאכל המתבשל בו ומתערב בתוכו. מכאן, שאם המאכל הראשון היה אסור באכילה, הכלי שבו הוא התבשל נאסר אף הוא לשימוש, משום שבלוע בתוכו טעם המאכל האסור.

אז מה עלינו לעשות, שאלו היהודים, האם נזרוק את כל הכלים?
התשובה שהתקבלה, הציעה את דרך הפיתרון. לפיתרון קוראים "הכשרת כלים" או "הגעלת כלים". גם אם כלי נאסר לאחר שבלע טעם של מאכל אסור, ניתן להכשיר אותו שוב לשימוש בתהליך הנקרא "ליבון" או "הגעלה" בו הכלי מתנקה לחלוטין מכל טעם הבלוע בו וחוזר להיות ממש כמו חדש. מעת ההכשרה, מותר להשתמש בו לכל שימוש שיוחלט. תהליך זה צריך להיעשות לא רק בכלי ששימש למאכלי טריפה אלא גם בכלי בשרי שבטעות בושל בו חלבי או להיפך, מתוך הבנה כי לאחר ששימש הכלי לשני המינים, בלוע בתוכו איסור בשר בחלב.
איך עושים הכשרת כלים? תלוי:
הדרך להכשיר את הכלים פועלת על פי העיקרון המכונה בתלמוד "כבולעו כך פולטו" תרגום: בדרך בה השתמשו בכלי לצורך האיסור והוא בלע את האיסור, כך ננהג בו כדי שהוא יפלוט אותו מתוכו ויתנקה מכל טעם של איסור,

על פי הפירוט הבא:
כלים שבלעו את האיסור בחום אש ללא נוזלים, כמו תנורים, תבניות אפייה, כיריים, סיר שהשתמשו בו ללא נוזלים, מחבתות וכדומה: צריכים לעבור "'ליבון" באש עד לרמה שאם יניחו מתכת בצידם השני, ייווצרו ניצוצות. רק ברמת להט כזו נהיה בטוחים שהאיסור הבלוע יצא.
כלים ששימושם היה בבישול במים על גבי האש (בצורה המכונה "כלי ראשון"), כמו סירים שבישלו בהם, מצקות וכלי ערבוב ששימושם הוא בתוך הסיר וכדומה: צריכים לעבור "הגעלה" באמצעות הרתחתם בתוך סיר גדול מלא מים רותחים (הרותחים מאש)מבעבעים.
כלים ששימושם היה ברותחים אבל "בכלי שני" כלומר: לא על גבי האש ממש, כמו סכו"ם (שאינו משמש לבישול אלא לאכילה), צלחות כוסות וכדומה, תיקונם הוא על ידי יציקת מים רותחים המבעבעים בסיר על גביהם. (אפשר גם להניחם בפנים).
הערה חשובה: כלים שיינזקו כאשר מגעילים או מלבנים אותם גזרו חכמים כי אין לעשות להם הכשרה. לכן, מחבתות טפלון הזקוקות לליבון אך יינזקו ממנו, תבניות תנור ביתיות וכדומה, אין להם תקנה.
הערה נוספת: לכלים ששימושם היה עם איסור צונן וכל לכל הכלים אותם מלבנים או מגעילים, יש לנקות אותם היטב קודם לכן במים וסבון. (ההגעלה מועילה רק לבליעות הפנימיות ולא ללכלוכים/שומנים חיצוניים).
נזכיר שוב כי המאמרים נכתבים לצורך היכרות עם המושגים והמונחים אך לא מיועדים לפסיקת הלכות מעשית.

"המוכר נראה לי אמין, אז למה צריך כשרות"?

משה ויטמן
המכשיר היה נראה שלם, חדש ונוצץ אך עוזי לא נרגע. הוא דרש מהמוכר להראות לו את התעודה המקורית של היבואן.

"אני לא מוצא אותה כרגע, אבל סמוך עלי, מילה שלי זו מילה, המכשיר הזה מקורי, הכי מקורי בעולם" ניסה המוכר להתחמק. "לא, אני רוצה לראות בעיניים שלי את התעודה". התעקש עוזי ולא יצא מהחנות עד שהמוכר מצא את התעודה, הראה אותה לעוזי והוכיח לו כי המכשיר אכן מקורי. לא שהמוכר היה נראה לו שקרן במיוחד, גם אין פער משמעותי במחיר בין המקורי לחיקויים, אבל עוזי רצה להיות רגוע. זכותו.
אם הספקת לקרוא את המאמרים הרבים על הלכות הכשרות כמו: בשר וחלב, איסור אכילת דם, בישולי נכרים ועוד הלכות נוספות שצריך לקיים כדי שהמאכל אותו אתה מכניס לפה יהיה כשר, אתה בוודאי מנסה לחשוב עם עצמך את הדרך בה תוכל לוודא כי אינך נכשל בטעות באף אחת מהבעיות הללו, בבית או מחוצה לו. אז בבית, יש אותך לבדוק שהכול נעשה כמו שצריך ואם לא, לשאול רב מוסמך.

אבל מה קורה כשאתה אוכל בחוץ? במסעדה, בבית הקפה, בחנות הירקות ובמאפייה השכונתית, מי מוודא עבורך שהלכות הכשרות נעשות כמו שצריך? אז נכון, המוכר לא נראה שקרן במיוחד וגם אין פער משמעותי במחיר, אבל אתה וודאי רוצה להיות רגוע ורוצה לראות את התעודה המקורית של הכשרות. זכותך.
לא תמיד אנחנו נתקלים בסוגית האמון ההלכתי בבני אדם בחנויות ומסעדות, לעיתים אנו נתקלים בה באירוח אצל חברים, קרובי משפחה, צוות העבודה, שכנים ומי לא. החלטת להקפיד על כשרות ואתה לא בטוח שהמארח גם הוא מקפיד, מה עליך לעשות? ומה תעשה אם הוא מבשר לך כי במיוחד עבורך הוא הקפיד על הכשרות? בואו נעשה בזה סדר.
במקרים רבים השאלה מתחילה עוד הרבה לפני האמון, בכלי המטבח בה הוכנה הארוחה. במטבח שאינו כשר, עלולים הסירים, הצלחות והסכו"ם להיות טרפים מבשר בחלב או מזון בלתי כשר שהוכן בהם ולכן אין לאכול ממזון, אפילו אם הוא ספציפית כשר, שהוכן באותם כלים.
כאשר עברנו בשלום את סוגית הכלים, אנו מגיעים אל עניין האמון. האם מותר לתת אמון? במי כן ובמי לא?
הכלל ההלכתי הוא כך: אדם נאמן ביחס לדברים עליהם הוא מקפיד, בדברים בהם אינו מקפיד הוא אינו נאמן. כך שאם המארח אינו מקפיד על כשרות, תהיה לו בעיית אמון רצינית בעניין הזה לגבי מאכלים שהיה אחראי על הכנתם. אם קנה אותם ואומר שרכש אותם במקום כשר – נאמן.
עם זאת, יש להביא בחשבון כי הלכות רבות דורשות ידע מוקדם כדי לקיימם, ידע החסר למי שאינו מיישם הלכות אלו באופן יומיומי. לכן, תוודא שהמאכל עומד בדרישות ההלכה בטרם תאכל אותו.
בחנויות ועסקים, הכלל שונה. האמון אינו ניתן באופן מיידי ולכן נדרשת תעודת הכשרות המעידה על אמינותו של בעל העסק בענייני הכשרות ועל הפיקוח הנעשה במקום לוודאות את קיומם הנכון של ההלכות השונות.
אבל, חשוב מאוד: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" נכתב בתורה ואמרו על כך חכמינו ז"ל גם אם אתה מוכיח את עמיתך, אבל תיזהר מאוד שלא "תישא עליו חטא" – שלא תלבין את פניו ותבייש אותו. התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אינה מחבבת בלשון המעטה הקפדה הלכתית הפוגעת באחרים ויש להקפיד על ההלכות תוך שמירה קפדנית לא פחות על כבודם של האחרים.

"בשרי", "חלבי" "פרווה" מה זה?

משה ויטמן
"המיקרוגל בשרי נא לא לחמם מאכלים המכילים חלב" נכתב באותיות מאירות עיניים על גבי קיר המטבחון הקטן במשרד בו עבדה רות. בשרי?! היא התפלאה? "מיקרוגל", "בשרי"?! הוא הרי לא עשוי מבשר…? הוא גם עובר ניקיון יסודי מדי יום, אז מה בו בשרי? מאיפה ההחמרות האלו, שאלה את עצמה, לא מצליחה להבין.
אם גם לך זה נשמע קצת מוזר, או שמעניין אותך להבין מניין מגיעים המושגים "כלים בשריים" "כלים חלביים", מהו "תנור בשרי" ומהו "חלבי" ומדוע לרבים משומרי המצוות יש תנור בעל שני תאים במטבח, המאמר הבא נכתב בשבילך.
כולנו שמענו היטב על איסור בשר בחלב, האיסור בו צוותה התורה את העם היהודי לא לאכול בשר וחלב יחדיו. אנחנו גם מבינים שבכדי לוודאות באופן מוחלט שבמאכלים שלפנינו לא נוצרת תערובת בלתי רצויה של בשר וחלב, עלינו לשומרם נפרדים זה מזה, אבל מה הבעיה עם הכלים? האם זו סתם החמרה? באילו כלים ישנה בעיה ובאילו לא? ומה עלינו לעשות, נחזיק שני מטחים? בשורות הבאות ננסה להשיב את התשובות.
אך קודם לכן, נחדד נקודה קטנה: הכנת מרק עוף וכבר מזמן הוצאת ממנו את העוף, מותר לך לאכול את המרק נטול העוף עם חלב?

התשובה היא כמובן: לא!, גם אם המרק קיבל טעם מהעוף הוא בשרי ולא רק כאשר העוף נמצא בפנים.

מסקנה: גם מאכל שיש בו טעם של בשר אסור לערבבו ולאוכלו עם חלב ולא רק את הבשר או העוף עצמם. הלכה זו נקראת בתלמוד: "טעם כעיקר". תרגום: טעם הבשר או העוף בלבד ללא שהם עצמם נמצאים בשטח, נחשב כמו "עיקר" – כאילו החלק של העוף או הבשר עצמם נמצאים במאכל.
לאחר שהחכמנו באחד היסודות ההלכתיים הגדולים של התלמוד, נוכל להבין את הבעיה עם כלי המטבח ללא כל קושי. ניקח לדוגמה: סיר. כשאתה מבשל בסיר, הוא סופג ובולע. ההנחה הזו שנאמרה בתורה ומובנת בהיגיון של כל אדם, מאוששת גם במחקרים וניסיונות מדעיים. האמת היא, שהוא לא רק בולע מהמאכל שמתבשל בו אלא הוא גם "פולט" אליו כלומר: המאכל המתבשל סופג ממנו. מה עובר במערכת הבליעה והפליטה ההדדית הנוצרת בין המאכל לסיר? רכיבים בלתי נראים המכילים בעיקר את טעם המאכל.
מכאן, ניקח לדוגמה מקרה אחד: ביום ראשון בצהריים בישלת בסיר כתף בקר בנוסח השף (נקווה שזה יצא טעים…), ביום ראשון בערב, כשאתה שוב רעב, בא לך מאוד לבשל באותו סיר, פסטה חלבית מתקתקה.

האם באמת אתה צודק שאם הסיר נקי ומבריק לא תהיה בכך כל בעיה? התשובה היא: לא. כשבישלת את הכתף, מאחורי הקלעים, הסיר היה מאוד עסוק. במשך כל הבישול הוא ספג ככל יכולתו מהטעם של הבשר המעודן.

אם היתה לך היכולת להוציא את הטעם מתוך מתכת הסיר ולחוש אותו, היית מגלה את העובדה הזו. לך כמו לכל בני האדם אין את היכולת, אבל לפסטה שבאה בתור אחריו, בהחלט יש! כשהיא מתבשלת בסיר הוא מעסיק את עצמו בינתיים, לא רק בלבלוע את מה שאפשר מרכיבי הטעם של הפסטה, אלא גם בלפלוט לתוכה את טעם הבשר שנשאר בתוכו מהצהריים. בסיום הבישול, תקבל פסטה עם שמנת מתוקה וטעימה, אך ספוגה בטעם של בשר מהסיר בו התבשלה ואת ההלכה ביחס לפסטה שיש לה טעם של בשר, אנחנו כבר יודעים – היא נחשבת "בשר בחלב" לכל דבר, ממש כמו מרק העוף שפתחנו בו…
הבעיה הנוצרת במעברי הטעם הפתוחים בין הסיר לבין המאכל המתבשל בו, היא הסיבה לכל האיסורים ששמענו עליהם בשימוש בכלים בשריים למאכלים חלביים או חלביים למאכלים בשריים. משום שמעברי הטעם הללו אינם קיימים רק בסירים, אלא בכל הכלים, לא משנה צורתם או אופי השימוש בהם, כל עוד הם נגעו במאכל בעודו רותח אפילו לרגע אחד. רותח לעניין זה, נדגיש, הכוונה ל °40 מעלות. כל הכלים שבאו לשימוש עם הבשר כשהוא רותח (כולל התנור שבו הוא נאפה) נחשבים בשריים ואם הם יגעו בחלב כשהם יהיו רותחים, הוא ייאסר בגללם לאכילה וכל הכלים שהיו בשימוש עם מאכל חלבי בעודו רותח נחשבים חלביים ואם הם יגעו בבשר כשהוא או הם רותחים, הוא ייאסר בגללם.
הפרטים בעניין הזה רבים מאוד, לעיתים מאכל פרווה יהפוך להיות בשרי או חלבי, לעיתים חלב ייהפך להיות בשר בחלב ולהיפך, לפעמים גם הכלים עצמם נאסרים לשימוש אפילו של "פרווה" (ניטראלי) ולפעמים התנאים לקיומו של האיסור לא מומשו ואין כל בעיה הלכתית. אבל דווקא בגלל זה, קיים צורך להפריד לחלוטין בין הכלים המשמשים לבשר לבין הכלים המשמשים לחלב כדי שלא ניכשל חלילה בבעיות כשרות קשות.
לסיום נוסיף, כי גם בכלים שהשתמשו בהם לשימוש קר עם מאכלי בשר או חלב עלולות להיווצר בעיות, למרות שלמצב רתיחה המעביר טעם הם לא הגיעו ולכן גם בשימוש צונן, יש להימנע מלהשתמש לבשר בכלי חלבי ולהיפך ולקבוע כלי מיוחד (חשוב במיוחד בסכין) לכל מין. מומלץ גם כלי מיוחד לפרווה (ניטראלי).
הבעיה של המיקרוגל מהמשרד של רות מובנת?

להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….

התור שהשתרך לפני תחנת הדלק היה ארוך מתמיד, מאיר, מתופף על ההגה בחוסר מנוחה, 'מה קרא היום'?מהרהר בליבו, כולם נזכרו דווקא עכשיו?
– אבא, קוטע יוסי את רצף מחשבותיו מהמושב האחורי, למה דווקא צריך 'דלק' אי אפשר לשים שמן? או אולי איזה מיץ תפוזים בתוך האוטו?
– אבא מחייך ומביט במראה ישר לעיניו של יוסי.
– הבן יוסי, כל דבר שנע כאן בעולם בנוי בצורה כזו שצריך להזין אותו באוכל,
אם אין הוא מקבל את המזון שמתאים לו הוא פשוט לא יוכל למלא את תפקידו,ויתרה מזו, הוא עוד יינזק, כמונו, בני האדם, אנו לא יכולים לאכול כל דבר, קיבתנו עשויה לקבל רק דברים שראויים למאכל אדם,חומרים חריפים מדי וכדומה עלולים לגרום נזק בלתי הפיך אם חלילה האדם מכניסם לגופו.
אותו דבר, הרכב שאנו נוסעים בו כרגע, אם לא ניתן לו את החומר הרצוי לו הוא פשוט לא ייסע, ובנוסף הוא יינזק,עד כדי שנידרש לטפל באוטו כדי שישוב לתפקד כהרגלו.
כן,אדוני? שואל המתדלק. מלא לי 'פול', אומר אבא….

***
המהר"ל, אחד מגדולי הראשונים, מסביר, שבנוסף לכל הארבע קומות שבבריאה, חי, צומח, חי ומדבר יש עוד קומה נוספת ונפרדת והיא:ישראל.
הגוף של היהודי מורכב מכוחות אחרים שאינם קיימים בשאר אומות העולם, ולכן התורה הגבילה אותו, מה כן אפשר להכניס לאותו גוף 'סטרילי' זה ומה לא. פשוט צריך להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….
יהודי- הוא במהותו זן אחר של בריאה, מכל המיליארדים שסובבים אותו,
ולכן הוא מתנהג אחרת,ולא פחות חשוב, אוכל אחרת!!
הרמב"ן, מגדולי המפרשים, מסביר:שהמאכלים הכשרים והטהורים מולידים באדם טהרת הנפש ומאכלים אסורים מולידים באדם גסות הנפש.
יהודי לא יכול להכניס לתוך גופו אוכל שאינו כשיר לקיבתו הרוחנית, זה פשוט לשים ברכב, משוכלל ככל שיהיה, מיץ תפוזים…

***
אחד הדברים הבולטים בנושא 'המזון היהודי', הוא הבשר הכשר.

כדי לקבל בשר כשר, נדרש מהיהודי לפעול מספר פעולות כדי שהבשר יוכל לעבור את אישור התורה.

1) שחיטה. אין לאכול שום בשר או עוף שאינו עברו שחיטה בסכין.
2) הסכין צריך להיות 'חלק' ללא פגימות,ולכן צריך להיות השוחט אדם שיכול לחוש אם יש 'פגימות' בסכין.(אין שום קשר ל'חלק' הכתוב על האריזות, שזה נושא אחר ).
3) אין שוחטים אלא במקום מיוחד בצוואר, ששם נמצאים הסימנים, קנה וושט.
4) דגים אינם צריכים שחיטה,אלא רק בהמה חיה ועוף.
בגלל תקלות רבות אשר היו בהיסטוריה בעניין השחיטה,והפסד הממון, ראוי לקנות בשר עם הכשר כדת.

בואו לקרוא על הדלק שאינו מתאים לדגם היהודי שלנו. מרתק!

משה ויטמן
"מה נסגר עם הכשרות הזו"?
"כשרות, כשרות, כשרות, חצי מהדברים אסור לאכול. מה נסגר"?
"למה אני צריך לראות על כל לבן, מסעדה או במבה את החותמת המוזרה הזו"?
"את מי זה מעניין מה בדיוק אני אוכל? למה שלא נתעסק בדברים קצת יותר 'ברמה'?
"מרוב דרישות כשרות לא רואים את היער, מה זה כל החומרות האלו"? "מה לא בסדר"?
אם שאלות אלו או אחרות, פוגשות אותך, מדגדגות לך או מציקות לך, אתה מוזמן בחום להצטרף לקריאת ההסבר שלפניך.
הנשיא, הלימוזינה ו…הסולר
הכול היה מוכן לביקור הנשיאותי הראשון וההיסטורי של ברק אובאמה נשיא ארה"ב בישראל. צוותות ענק של מאות אנשים עמלו כבר שבועות ארוכים על המשימה ועתה, כשהרגע בו מטוסו של הנשיא ינחת באזורנו הולך ומתקרב, נדמה כי ניתן לנשום לרווחה ולא נותר אלא לפרוס את השטיח האדום והמצוחצח.

אלא שאז, ברגעים הכי מתוחים, התרחשה ה'פשלה' עליה עתידה לצחוק מדינה שלימה: רכבו של הנשיא, כן, הלימוזינה המפוארת והמצוידת שהובאה במיוחד עבורו לקראת הביקור, סירבה להתניע.

הנשיא הולך ומתקרב, הלחץ כבר ממש מטריף אבל הרכב בשלו: אין אפשרות התנעה. רק בירור מאוחר יותר העלה את הסיבה לתקלה החמורה: גם המכונית המצוידת והמשוכללת בעולם לא מסוגלת לנוע כשממלאים בה את סוג הדלק הלא מתאים.
מזון, הרבה יותר מדלק
המזון שאנו מכניסים לתוך גופנו הוא לא רק דלק, הוא הרבה יותר מכך. די בחשיבה על האופן בו המזון מחיה את גופינו כדי להתרשם ממשמעותו.

בתהליך העיכול המזון הופך לחלק מהדם שלנו, הוא זורם בתוך גופינו והוא הוא החיים שלנו. מזון = דם= נפש. כל ההבדל בין גוף חי לגוף מת הוא בדם ולכן הדם ובעצם המזון שממנו הוא נוצר, הם החיים שלנו, חיי הגוף וגם חיי הנפש. הרבה יותר מסתם דלק. וממש כמו תדלוק של המכונית המשוכללת בעולם שלא תנוע אפילו מטר בלי הדלק המתאים, כך גם האדם, לפני כל תדלוק והזנה, חשוב לבדוק: האם זהו דגם הדלק (המזון) המתאים לנו?

מזון שיתאים לדגם היהודי שלנו
נכון, אנחנו יודעים היטב מה נדרש מהמזון כדי לתדלק נכון את גוף האדם. הוא צריך להיות טרי, נקי, היגייני וללא חיידקים, מבושל או חי בהתאמה ונאכל בטמפרטורה המתאימה.

אבל, חשוב לזכור, לכל דגם של מכונית מתאים דגם אחר דלק וכמו כן לכל דגם של אדם מתאים דגם אחר של מזון. לדגם היהודי נדרש מזון מדגם שונה לגמרי. העם היהודי מתפקד בעולם כמקור חיבור בין הרוח והחומר בין העולם הזה לעולם הבא.

היהודים הם הרי היחידים שמדברים ישירות עם אלוקים מינימום מאה פעם ביום… לכן, המזון היהודי צריך להיות מדגם אחר, דגם המתאים לדרישות הגוף והנפש היהודיים, גוף ונפש שנמצאים ברובד רוחני גבוה יותר משל האמריקאים הצרפתים או האיטלקים.

התאמת הדגמים -על פי הוראות היצרן
וכמו במכונית, שלא משנה מה אתה חושב ומה אתה היית בוחר, אתה תדלק רק את מה שהיצרן כתב בהוראות, גם במזון שלנו ננהג בדיוק כך. על המזון המתאים נוכל לדעת רק מהוראות היצרן, זה שייצר גם את היהודי וגם את המזון, יודע יותר מכולנו מה גורם לנו כל רכיב ולכן הוא היחידי הקובע מהו בדיוק הדגם המתאים לעם היהודי. את הדגמים המתאימים והלא מתאימים הוא רשם בתורה ולא נותר לנו אלא לקרוא בה ולדעת מה המזון המתאים לדגם היהודי ומהו המזון שאולי מתאים לכל שאר העמים אך ממש לא לתפקידו הרוחני ומהותו השונה של העם היהודי.

בואו נכיר את הדגמים השונים
התורה מרחיקה מאיתנו מאכלים שונים בשני דרכים מרכזיות: ישנם מאכלים שבכל מקרה ובכל אופן אינם מותרים באכילה וישנם אלו המסוגלים להיות מותרים באכילה אך לשם כך עליהם לעבור תהליך זיכוך (זיקוק?) מוקפד.

לדוגמה, מאכלי בשר. ישנם סוגי בשרים האסורים מכל וכל לאכילה ולשם כך התורה הכתיבה בפרוטרוט את סוגי הבהמות, החיות, העופות, הדגים והשרצים המותרים ושאינם מותרים באכילה.

אך גם סוגי הבשר הכשרים, נדרשים לעבור תהליך מוקפד של שחיטה ומליחה כדי להתיר אותם באכילה. אם הם לא נשחטו כראוי, הרי הם טריפה או נבלה והם אסורים עלינו באכילה.

כך לדוגמה גם באכילת דגנים: אם לא הופרשה חלה מהעיסה, היא אסורה עלינו באכילה. וכן הלאה במאכלים שונים ודרישות שונות.

"ואם ממש בא לי הטעם"?
"בסדר, הבנתי", אתה אומר, "אני מבין שבאכילת מזון שאינו כשר אני מחדיר לגופי דלק לא מתאים ומזרים בעורקי רכיבים גסים ונמוכים מדי בשביל דרגתי היהודית.

אבל מה אם ממש בא לי להרגיש את הטעם, האם אני לא יכול ליהנות ממשהו שאלוקים ברא"? תשובה מעניינת עונים על כך חכמים בתלמוד הבבלי. על כל דבר אסור, הם אומרים, ברא אלוקים גם דבר מותר הדומה לו בטעם ובהנאה.

לדוגמה: חזיר אסור באכילה אבל אם אתה רוצה ליהנות מהטעם אתה יכול לאכול כבד, יש לו ממש טעם דומה…

חפש את חותמת/תעודת הכשרות
אם אנו רוצים להכניס לגופנו ולתדלק את המערכות המורכבות שלו בסוג הדלק המתאים לנו, נדאג שהוא יעמוד בתקנים ובתנאים של היצרן, בדרישות ההלכה של התורה הקדושה.

לשם כך, הומצאה חותמת או תעודת הכשרות המספקת לנו את העדות והחתימה כי מאכל זה עומד בדרישות התורה וניתן לאוכלו ללא חשש. בכל מקום בעולם, בכל זמן ובכל מצב, חפש את חותמת הכשרות. שלא תדלק את הלימוזינה שלך בטעות בסולר…

יש לך שאלה? עוד היום 1800-20-18-19 ורבני טוב-טוב ישיבו לך… רוצה שיחה אישית?! בשביל זה יש לנו את הרב שמעון 052-7636278

קבר שמואל הנביא: מקום המסוגל לישועות

יום יום מגיעים יהודים לשפוך שיח ותפילה על ציון קדשו של שמואל הנביא הסמוך לירושלים תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם להתפלל בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית לרגל יום ההילולא שחל בכ"ח באייר, מגולל הרב מרדכי כהן, מנכ"ל מוסדות אונגוואר, את הסטוריית המקום.

בתוך מתחם צבאי

הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית. פעם ביום, מאריך קו 40 ממרכז העיר לרמות את מסלולו ונכנס למתחם הקבר. מדובר בתוספת של שתיים עד שלוש דקות, כשהנסיעה באוטובוס חוסכת לבאים את העליה התלולה בשביל הארוך שמוביל הישר למתחם הקבר.

בזמנים בהם הקו אינו פעיל, ניתן לנסוע עד רחוב מינץ ברמות ומשם לצעוד רגלית, דרך אינה ארוכה או מסובכת כלל.

יום יום מגיעים יהודים לקבר לשפוך שיח ותפילה למען הכלל והפרט. תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם, לשפוך שיח וצקון לחש בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים על מי שמבקש על קברו.

חידוש מנהג ההדלקה

לפני עשרים וחמש שנים, חודשה, ע"י מוסדות אונגוואר, ההדלקה על קברו של הנביא. מנהג שנשתכח עם השנים, אולם הוא מופיע בספרי צדיקים.

האישורים שהושגו לבסוף

בכניסה למתחם הקבר, יש טור מדרגות ארוך שמוביל למרתף המבנה, שם שוכן הקבר של שמואל הנביא. כדי להקל על המתפללים נבנה חדרון קטן נוסף בסמוך לציון על ידי 'ועד גדולי תורה למען ציון שמואל הנביא', כדי לאפשר לקהל המתפללים הרב לעמוד ולהתפלל. גם את ארונות ספרי הקודש העלו לקומת הכניסה, כדי לתת חלל רחב דיו למתפללים שמגיעים.

תיקון משמעותי הושג במתחם לפני אחת עשרה שנים, כשהצליחו העסקנים של הוועד לשכנע את הצבא ואת רשות העתיקות לפתוח פתח נוסף במבנה עבור הנשים. המלאכה לא היתה קלה כלל. ראשית, כל שינוי בבנין הקבר חייב לקבל את אישורו של הוואקף המוסלמי שבאזור. ושנית – עובי הקיר הינו מטר וחצי. המקום הינו ממש מבצר צבאי, ויש לו גם כיום שימושים צבאיים.

קשה מאד לפתוח דלת בעובי כזה של קיר, ואחר כך לחצוב מדרגות בסלע. האישורים לא הושגו. עד שהאחראים למקום מצאו עילה טובה לשכנע את הגורמים: "אם חלילה תפרוץ במקום דליקה", אמרו, "ובגד של מישהו יתפס באש, חלילה, תיווצר בהלה – ודרך הפתח הצר והקטן אי אפשר יהיה לעבור. אם יקרה אסון ותוקם ועדת חקירה, האצבע המאשימה תופנה כלפיכם", הטיעון הזה כבר שיכנע יותר – והותר לפתוח פתח לציבור הנשים שמגיעות להתפלל במקום.

"העלויות היו עצומות", אומרים האחראים. "מדובר במלאכת בניה שהתבצעה לפני אחת עשרה שנים ועלתה כמיליון שקלים".

נוכחות ערבית

מסתבר שאת רוב המקומות הקדושים שלנו, חומדים הערבים. להוציא את קברו של רשב"י, רוב המקומות הקדושים נמצאים בתוך אוכלוסיה ערבית ונבנו סביבם בתי ערבים רבים – ועל זה היה דוה ליבנו. גם קבר שמואל הנביא נמצא בסמוך לכמה שכונות ערביות.

מי שהיה שם במקום, ראה את הנוכחות הערבית שנמצאת שם. אולם, הדרך לכפרים הערביים הסמוכים סגורה ומסוגרת.

ישועה בזכות הנביא

סיפורים רבים מסופרים על אנשים שהתפללו במתחם, הבטיחו לתרום צדקה ונושעו.

וכך סיפר האיש: "בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ, חרב עלי עולמי. העסק שהיה ברשותי נסגר, נהרס ונחרב. נאלצתי לפטר את העובדים. כל השנים הייתי ישר והגון עמם, ציפיתי שכעת בזמן הפיטורין לא יתבעו ממני כספים שאיני חייב לשלם להם. אולם התקווה התבדתה, כי קבוצת עובדים התארגנה ובעזרת עורך דין ממולח הצליחה להגיש נגדי תביעה משפטית על סכום דמיוני שלטענתם, אני חייב להם אותו. לא עזרו כל ההסברים, העובדים עמדו על שלהם לסחוט ממני את הסכום. מישהו סיפר לי הקבר של שמואל הנביא. אמרו שביום ההילולא שלו נערכת במקום הדלקה מסורתית ומרגשת ביותר ושאנסה לנסוע לשם ולהתפלל. נסעתי. הבאתי עימי סכום כסף קטן ושילמתי את הוצאות השמן של ההדלקה. הבטחתי, התחננתי וביקשתי להיוושע".

"ביום שאחר כך הייתי אצל רואה החשבון של החברה. רואה החשבון אמר לי שאין לו הרבה מה לעזור, אבל צייד אותי לקראת ההליכה לבית המשפט בחשבון מסוים, שלטענתו חשבון זה יוכיח את חפותי בבית המשפט".

"יום המשפט הגיע. בליבי חלחלה עצומה האם עתיד אני כל ימי לפשוט יד כאחד הקבצנים? או שאזכה במשפט ולא אצטרך להגיע לשפל המדרגה. הרי איני חייב לעובדים כלום ולא די לי שפשטתי את רגלי ועולמי הכלכלי חרב עלי?"

"השופט שמע את טענת עורך הדין הממולח ששכרו האנשים. אחר, הביט לכיווני ושאל ואתי מה יש לי לומר להגנתי. "האמת שאין לי הרבה מה לומר", אמרתי. "העובדים הללו הצליחו להערים עלי ביותר. מה שכן, יש לי את החשבון הזה שהכנו אני ורואה החשבון של החברה. החשבון שיעיד על נקיון הכפים שלי ועל הישרות". השופט עיין בחשבון ואורו עיניו: 'זה החשבון שבדיוק עשיתי אני כשהתכוננתי למשפט הזה'", אמר.

"השופט לא רק זיכה אותי לגמרי אלא אפילו את הוצאות בית המשפט הטיל על קבוצת העובדים שזממה להפיל אותי. מאז אני מגיע לקבר לפחות פעם בשבוע מתפלל וזוכה ורואה ישועות".

עושים מלאכתם נאמנה

כל העוסקים בתחזוקתו של מתחם הקבר ובחידוש ההדלקה המסורתית שנהוגה היתה מדורי דורות, עושים מלאכתם נאמנה, בשקט, בצנעה ובהסתר. אינם חפצים ל"מסחר" את המקום. רק מה שברור, שמי שהיה פעם בקבר הזה, חווה את האווירה המרגש, האזין לספורי הישועות, לא יוותר על נסיעה נוספת שוב ושוב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

[המודיע]

אברך!!! כמה הוא מקבל? כמה הוא תורם?

משה ויטמן
חגי הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת. במבצע העזתי האחרון הוא כמעט נכנס לעזה. כמעט אמרנו. מדוע כמעט? משום שלמרות הכוח הצבאי העצום של ישראל ולמרות היכולת הדי פשוטה לחסל את הטרור העזתי בתוך כמה רגעים מהאוויר מהיבשה או מהים, אי אפשר לעשות זאת.

מדוע? מישהו קושר לנו את הידיים. אולי זה אובמה אולי זה האו"ם אולי זאת אירופה, אנו האזרחים הקטנים לא ממש יודעים, אבל העובדה היא שגם אם נוסיף עוד אלפי חיילים ועוד מאות טייסים לא נועיל במיוחד.
לא רק חגי, שותף לתחושת החידלון וההחמצה אלא גם ירון. ירון הוא פרופסור נחשב, עם עבר צבאי מדיני וכלכלי מפואר והוא מרבה להסתובב חמוש בצוות דיפלומטים מוכשר ומנוסה במדינות העולם, לנסות להזיז עניינים לטובת ישראל. פעם הוא נוסע בשביל האיום מאיראן ופעם בשביל השלום עם מצרים, כמות החתימות בדרכון שלו לא מביישות גם את הדיילות האדיבות של אל על… אבל מה? כל פעם משהו מתמסמס. הוא מתראיין בתקשורת והופכים את דבריו, הוא מדבר עם ראש ממשלה כל שהו משכנע ומשכנע ובסוף ההחלטה מאכזבת, הוא מרגיש שהשיטה לא עובדת. גם לדעתו, אם תוסיפו עוד אנשים יפים עם חליפות ועניבות שייצגו את ישראל בעולם, לא יבוא הפיתרון.
אז מה כן?

מה עושים כשרואים בעין ששום דבר אינו מועיל? אולי ננסה לתת צ'אנס לדרך הישנה והוותיקה של עם ישראל שבאמצעותה הוא שורד כבר אלפי שנים כשכל המעצמות 'שהסתלבטו' עליו נזכרות רק בשיעורי היסטוריה מרדימים?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", אל תקרי בנייך אלא בונייך". קובעים חכמינו ז"ל. לדבריהם, תלמידי חכמים אינם דואגים לאינטרס האישי שלהם, הם מרבים שלום לכל העולם גם לאלו שאינם לומדים את התורה!

איך זה קורה?
נפנים: לא רק שהתורה מביאה ברכה ושלום לעולם, התורה מהווה כלי הרבה יותר חזק. התורה היא תנאי לקיומו של העולם. במדרש נקבע כי אם התורה הייתה שובתת מישראל ולו רגע אחד, לא היה העולם ממשיך להתקיים! שנאמר: "אם לא בריתי (=התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

המשוואה ברורה: אם יש תורה העולם קיים אם אין תורה העולם נחרב. לכן, ברור כי ככל שיש יותר תורה העולם יותר מתוקן ומקבל יותר ברכה ושלום. ככל שחלילה מתמעטת התורה, העולם מתקלקל ומפסיד ומתקרב לעבר חורבנו.
בשביל להאמין בזה, לא צריך להיות צדיק גדול, מספיק לקרוא על העוצמות הצבאיות והכלכליות של המעצמות העתיקות שקרסו ונעלמו לעומת עם ישראל שלמרות הכול הצליח לשרוד אלפי שנים, מספיק להיות דיפלומט המתרוצץ בעולם או חייל פשוט.

נעים להכיר?!

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, הוקסם מהכריזמה שלו ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, שהיה חדש ביישוב הקטן בו גרנו. אבא מייד הוקסם מהכריזמה שלו, ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו. הזר נענה במהירות להזמנה, ומאז הוא איתנו.

כילד, מעולם לא שאלתי מי הוא, מאיפה הוא בא או מה שם המשפחה שלו. במוחי הילדותי הייתה לו נישה מיוחדת. ההורים שלי העניקו לנו חינוך עקבי וברור: אמא לימדה אותי להבדיל בין טוב לרע ואבא לימד אותי לציית. אבל האורח הזר… הוא היה 'מספר הסיפורים' שלנו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות על גבי שעות בסיפורי הרפתקאות, מתח והומור.

אם רציתי לדעת משהו על פוליטיקה, היסטוריה או מדע, הוא תמיד ידע את התשובות על העבר, הבין את ההווה ונראה היה שהוא אפילו יכול לחזות את העתיד! הוא לקח את המשפחה שלי למשחק הליגה הראשון. הוא גרם לי לצחוק, הוא גרם לי לבכות. הזר מעולם לא הפסיק לדבר, אבל לא נראה שזה הפריע לאבא.

לפעמים אמא הייתה קמה בשקט, כשכולנו היינו מהסים זה את זה להקשיב למה שהוא אומר, והולכת למטבח למצוא קצת שקט ושלווה (עכשיו אני שואל את עצמי אם היא אי פעם התפללה שהזר יחזור למקום ממנו בא?)

אבא, מלך על ביתנו מתוך שכנוע מוסרי אמיץ, אבל הזר אף פעם לא חש חובה לכבד אותו. ניבולי פה, למשל, היו אסורים בבית – עלינו, על החברים שלנו ועל כל אורח שהוא, ובכל זאת, האורח הקבוע שלנו השתמש במילים מכוערות שגרמו לאוזניי להיצלות, ולאבא להתפתל תוך כדי שאמא מסמיקה.

אבא שלי לא התיר לנו לעשן או לשתות אלכוהול. אבל הזר עודד אותנו לנסות את זה באופן קבוע. הוא גרם לסיגריות להיראות קוּלִיוֹת, ולבירה – חברותית ומפתה. הוא דיבר בחופשיות (הרבה יותר מדי בחופשיות!) הערות שלו היו לפעמים בוטות, לפעמים מביכות.

אני יודע שהמושגים הראשונים שלי הושפעו בצורה חזקה מהזר. הוא שוב ושוב התנגד לערכים של ההורים שלי, ובכל זאת, רק לעתים רחוקות ננזף… ומעולם לא התבקש לעזוב.

למעלה מ-40 שנים חלפו מאז שהוא נכנס לגור עם המשפחה שלנו. הוא השתלב בינינו, והוא כבר ממש לא מרתק כמו פעם, ובכל זאת – אילו יכולתם להיכנס לבית הוריי היום, עדיין הייתם מוצאים אותו יושב בפינתו, ממתין שמישהו יקשיב לדבריו ויסתכל כיצד הוא מצייר את ציוריו.

איך קוראים לו?

אנחנו פשוט קוראים לו "טלוויזיה".

ולזר יש עכשיו אישה. אנחנו קוראים לה "אינטרנט".

[מתוך אתר אש התורה]

בנפשו יביא לחמו

מתוך עלון "מאורות הדף היומי"

בנפשו יביא לחמו.

מעשה בזקן, שעוד בימי חייו הפך לאגדה מהלכת, בגין אפיו הנדיר והייחודי. עשרות מעשיות אפופות הוד ועוז נכרכו בשמו, והוא מעולם לא הכחיש או אישר מאומה. בערוב ימיו גייס הזקן את מיטב כישרונו כדי להנחיל בינה את הדורות הבאים אחריו, ויצוו את משרתיו לאמור, כי יזמינו למעונו את בניו, בניהם ובני בניהם.

כשזיק קונדסי על פניו, הוא התרה בהם לבל ישאלוהו מאומה. כל אשר יאמר יעשו. משהסכימו, החווה באצבעו הגרומה אל היער הרחוק, ולתדהמתם הרבה ביקש מהם לצאת בצוותא היערה, לצוד קופיפים זעירים שאינם מזיקים לאיש, וכאשר יצטברו ברשותם עשרה קופיפים, יודיעוהו. הוא ממתין להם, כאן, בחדר האורחים.

חדורי רוח הרפתקנות יצאו הבחורים אל עצי היער. לבטח ראש המשפחה מתכנן את המהתלה הגדולה מכולם, זו שתיזכר שנים רבות ותעלה שחוק על פיותיהם של בני המשפחה עד סוף כל הדורות. מי אינו רוצה להיות שותף לכך. הכול שעטו במרץ בסבך הצמחיה העבה, רדפו אחרי קופיפים שזינקו בחדווה מענף לענף, ומשנלכד הקופיף הראשון רבתה השמחה. בני חייל היו אנשי החבורה, וכעבור מספר שעות הם שבו והתייצבו בפני הסב חבולים, יגעים, עייפים אך מאושרים, והציגו לפניו כלוב רחב ידיים רוחש חיים.

סגרו את החלונות ושחררום מהכלוב, ציווה.

הם הביטו זה בזה, ועשו כדבריו. זה הולך להתחיל.

הביאו בננות.

תוך מספר דקות הונח אשכול בננות צהבהבות על השולחן.

הניחו את הבננות על המתקן שבניתי, שם, בפאתי החדר.

הכול הביטו במתקן המוזר שבנה הזקן. מעין משקולת רחבה שמימיהם לא ראו כמותה, בראשה מיכל מים ענק.

סבא, מה זה?

סבלנות, צאו מהחדר. הסתכלו מהחלונות עד להודעה חדשה, איש מלבדי אינו רשאי להיכנס אל החדר!

השתגע הזקן, לחש נכד חצוף.

מהתלה כבר לא תהיה כאן, הם הרגישו. הזקן רציני מידי. הוא מקפיד על כל שלב, עומד על כל פרט, והוא הקדיש את טרקלינו לעשרה קופים, לזמן בלתי מוגבל! איש לא ידע מה צופן בחובו הרגע הבא.

בעיניים בוערות עמדו זאטוטי המשפחה והבוגרים כאחד להביט בקופיפים מן החלונות.

אך יצא אחרון הנכדים את החדר, זינקו מספר קופיפים בחדווה אל עבר הבננות, והופ…… זרם מים אדיר ניתז על ראשם ממרומי המשקולת. נגיעה בבננות המונחות על המשקולת, הפעילה את מנוף המים, שהרטיב אותם מראשיהם ועד זנביהם.

כעבור מספר מקלחות מים שכאלו, לא ההין קוף מן הקופים להניח את ידו על הבננות.

הסב בלבדו היה נכנס אל החדר כל יום. מביא מזון לקופים, מחליף את אשכול הבננות באשכול גדול עוד יותר, בבנות בשלות ומגרות חיך, ויוצא את החדר כשחיוך על פניו.

הקופים היו יושבים מן הצד, מביטים בבננות בעיניים כלות, אך לא נוגעים.

כעבור מספר שבועות, הופיע הזקן בחצר הבית כשקופיף אחד תלוי על זרועו, והורה לנכד זריז כשד: "קח את הקוף אל היער, שחרר אותו וצוד במקומו קוף אחר".

אבל סבא…

בלי שאלות!

עיניו הרושפות של הזקן סימרו את הנכד למקומו, וכעבור דקה הוא ניתר ממקומו כקפיץ דרוך ואץ אל היער.

הקוף החדש שהוכנס לחדר היה מלא מרץ. זה עתה סיים סדרת קיפצוצים מרהיבים בין צמרות העצים, וכעת הוא זוכה לעמוד מול אשכול בננות אדיר שכמותו לא ראה מימיו, ולא עוד, אלא שתשעת הקופיפים האחרים אינם מגלים בהן עניין. כולן שלו. כל הבננות. איזה אושר. תמיד הוא האמין שיום יבוא ויהיה עשיר.

בטח הם עיוורים, חברי הקופים, הרהר לעצמו וקיפץ בקלילות לעבר ערימת הבננות. חזיז ורעם. כמעט הגיע אל יעדו הנכסף, ושמונה עשרה ידיים שעירות משכו את כל גופו, מרטו את אוזניו וכמעט שתלשו את זנבו. לא הועילו לו כל מחאותיו וניסיונותיו, הם היו בני בית וותיקים במקום, וכל פינה ומדף גבוה לא נסתרו מעיניהם. באכזבה עמוקה הוא השלים עם המציאות המרה. לא אוכלים מהבננות.

כל שבוע היה הזקן משחרר קוף "ותיק" ומכניס במקומו אורח חדש, ובכל שבוע הייתה המהומה חוזרת על עצמה. בהתחלה זה עוד היה מעניין, בדרך כלל זה התרחש ביום ראשון. הקופים היו דרוכים ומתוחים כאשר הזקן היה מכניס אליהם את ה'אורח'. הלה, תמים ונרגש, לא היה מספיק לשלוח יד או לשון לעבר הפירות העסיסיים, וכבר היו הללו מייסרים אותו על המחשבות הזדוניות שעלו במוחו.

כעבור עשרה שבועות, לא נותר קוף אחד מן הקבוצה המייסדת, והמנהג… נמשך. הם לא העלו על דעתם שמעל הבננות יש מיכל מים שעלול להרטיב אותם עד שיקפאו מקור. איש לא סיפר להם, גם לא קוף. אך ההרגל והמסורת עשו את שלהם, עד שכל קוף 'חדש' שנכנס אל הטרקלין ידע, כי נגיעה בבננות תביא עליו… מכות. מים? מי זוכר מי יודע. גם כאשר מיכל המים הוסר ונילקח, הם המשיכו להכות את הקופיף המנסה לגעת בבננות… קופים.

ויצוה הזקן את צאצאיו לאמור: הקופיפים שכחו את השורשים, הם לא השכילו להעביר לממלאי מקומם מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומהי התוצאה. בזאת הם נכשלו.

"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה".

אדם הראשון יועד לחיים גדולים, רמים ונשגבים, ולתוכם השתרבבה גזירת הפרנסה, המשתרכת אחרי יצורי אנוש. מצב נתון. אבל המטרה, הייעוד והדך נותרו כשהיו לפני כן. דור אחר דור, אחר דור, אחר דור עמלים להביא לחם לפי הטף. האם נטעה לחשוב כי זו המטרה? האם נניח להרגל לקנות שביתה בליבנו?

בל ניתן לאבק הדרכים המיתמר מפסיעותינו ההולמות במרוץ החיים, לכסות את העיקר ולהבליט את הטפל. נפזר את אדוות העמל המערפלת את המחשבות, נחדד את המחשבה וזכור נזכור: "בזעת אפך תאכל לחם" הוא אמצעי, המטרה: "ובתורתך נהגה".

במקומות רבים מאוד, רבים מידי מכדי שנוכל למנותם, פותחים השבוע בלימוד מסכת חולין, מסכת מרתקת ויפה ביותר, המכילה בקרבה נושאים רבים ומגוונים, שיש בהם כדי ליצור עניין רב בקרב קהלים רבים. זה הזמן, זו השעה, כאן המקום וכעת ההזדמנות להצטרף למפעלו האדיר של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ה"דף היומי". לממש את המטרה.

קרררררר… יהדות בעין הסערה

אם ברגע זה אתם משתרעים להשתזף בשמש, המאמר הזה לא מיועד לכם. הקטע הזה עוסק בחורף. הוא מדבר על גשם ושלג ובוץ ושלוליות דלוחות. מהסוג שמוסיף דקות יקרות לסדר הבוקר שלכם, שמשפריץ על חצאית חדשה, שגורם לכם לרצות להפוך לנזירים מסתגרים עד שיגיע האביב.
בחורף שעבר אמרתי לילדים שלי שאני רוצה להיות כמו דוב ולישון כל החורף. שנאתי את החורף. כעסתי על השמים האפורים, הגשם העקשני, הקור הבלתי נסבל. אבל השנה החלטתי לשנות את גישת אימת-החורף שלי. למה? כי אחד מהילדים שלי שאל שאלה חשובה מאוד.
"למה אלוקים ברא את החורף?" הוא שאל, כשנסענו לבית הספר.
אמ…. מעניין, מעולם לא חשבתי על אלוקים בתור חלק מהמשוואה הצוננת הזאת. בימי האביב והקיץ המבורכים הודיתי לו בשמחה בכל רגע מוזהב, על ששלח לנו את העונות המקסימות הללו. אבל כשהגיע החורף, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. מובן שאלוקים אחראי להביא את החורף, אבל תמיד ראיתי בו איזשהו סוג של עונש. שאלתו של בני עוררה אותי פתאום: למה מביא אלוקים את החורף כל שנה? הגישה של 'החורף כעונש', פתאום נראתה בעיניי מגוחכת. ברור שהאלוקים הטוב והאוהב שלנו לא מתכוון להעניש אותנו מידי שנה, בערך מדצמבר ועד לאפריל. ואולי – – אולי בעצם הוא נותן לנו מתנה, צוננת ומרעננת מעוטרת בטיפות קטנות של מים?
אז כשהמחשבה החדשה הזאת מתהפכת במוחי, עלו לי כמה רעיונות בקשר למתנותיו של החורף.
ריחו של הגשם
החורף שופע יופי.
זה יופי שונה מזה של הצמחייה הפורצת באביב ובקיץ, אבל היופי שלו קיים ללא ספק: ריחו של הגשם, נקי וצלול ומרחיב את הריאות; העננים הדוהרים עם צורותיהם המרתקות; השמש שפורצת מדי פעם בקרניים מדהימות – והעולם השטוף שזוהר פתאום בצבעים עזים במיוחד… הדשאים הצעירים שצומחים פתאום בכל פינה, ירוקים וטריים לגמרי… חיים חדשים מפכים בעולם!
על השלג שמבקר לפעמים לא צריך להכביר מילים: שמי לילה חורפיים מוארים, משתקפים על קילומטרים של שלג נקי מרבב, ויוצרים זוהר כמעט שמימי. הלבן הטהור המכסה את כל העיר בבוקר. מבט קרוב בפתית שלג צנוע מגלה את המורכבות הבלתי נתפסת שלו – דוגמא בתוך דוגמא, שנוצרת על ידי גאונות כל-יכולה להנאתנו האישית.
התעמלות
אולי דווקא בגלל שרובנו מורידים את הקצב כאשר החורף מגיע, נתן לנו האלוקים בחוכמתו הזדמנויות מגוונות לתרגול ולשמירה על כושר גופני – תרגילים שלא בהכרח נתונים לבחירתנו. התעמלות של תמרון המטריה ברוח והטייתה לכיוון הנכון (כך שלא תתהפך כמובן), אימון גופני בהתחמקות מפני שלוליות חלקלקות, ולפעמים אפילו הליכה בשלג טובעני. האלוקים מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, והוא בהחלט יודע גם כמה קלוריות מוסיפות כוסות השוקו הנוספות האלה. אז במקום לאלץ אותנו להצטרף לחוג התעמלות, הוא מעניק לנו תרגול חינם, כמעט מידי יום!
להאט את הקצב
אין ספק שמזג האוויר החורפי גורם לנו להאט את הקצב. אם לא מבחינה גופנית, אז הוא מעכב אותנו בדקות הארוכות שבהן אנחנו עוטפים טוב את הילדים, נועלים מגפיים מסורבלים, או זוחלים על כביש חלקלק במהירות של 10 קמ"ש. באורח החיים הנמרץ שלנו, האטה כזו מטריחה ומטרידה. ובכל זאת, האם זה כל כך גרוע? האם זאת באמת טרגדיה אם הילדים מגיעים לבית הספר כמה דקות מאוחר יותר, או שיש לך 15 דקות פחות לקניות? אם כשמישהו נכנס ללחץ הוא "מתחמם", אז אין זמן יותר טוב להתקרר ולהירגע, מאשר כשמד החום מתקרב את האפס…
מבחן מציאות
לא כל כך גרוע להיכנע לכוח עצום מאיתנו במשך כמה חודשים בשנה. נכון, הרבה יותרקל כשלא צריכים להילחם ברוח, אבל יש מסר חשוב ללמוד כשהאלוקים מגדיל את העומס על סדר היום שלנו. אנחנו לא בלתי מנוצחים, אנחנו לא כל-יכולים. למרות ההתקדמות העצומה בטכנולוגיה, ברפואה ובכל השאר, אנחנו עדיין משותקים כאשר מזג האוויר מחליט לשתק אותנו. לא יזיק להרהר מעט בשבריריותה של האנושות, במיוחד אם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: אלוקים, יוצר מזג האוויר החורפי וכל צד אחר בחיינו, הוא כל יכול, וזה הזמן להכניע את עצמנו לרצונו!
תפילה
האם זו רק אני, או שכולנו מתפללים יותר במהלך חיי היומיום החורפיים מאשר בכל עונה אחרת? בעוד ששמעתי אנשים מתפללים בקיץ שהטמפרטורה לא תעבור את ה-35 מעלות, התפילות שלי בעונת החורף יוצאות הרבה יותר עמוק מתוך הלב. כמו למשל: "בבקשה אלוקים, תשמור שהמכונית שלי לא תחליק." או, כשאני הולכת על המדרכה, "בבקשה, שהמכונית הזו לא תתיז עלי מים!" או, "בבקשה, שלא יכעסו עלי שאני מאחרת בעשר דקות עם הילדים, בגלל מזג האוויר!" כל התפילות האלה לא יכולות להיות דבר שלילי, נכון? מעניין לחשוב שבעוד שמלכתחילה החורף הוא עונה "מתה", הוא זה שמעניק חיוניות וכוח לאביב ולקיץ. לאן הולכות כל אותן תפילות חורף שקטות? בטח למקום טוב, עם תוצאות נפלאות רבות מספור.
את האמת – לא הייתי מסוגלת לראות כלום מבעד לפניו הקפואות, העגמומיות והמנותקות של החורף, עד שפתחתי את מחשבותיי לברכותיו הנסתרות. אני מקווה שהשנה, החורף יהיה אתגר חיובי יותר לי ולבני ביתי. עת לחשוב, עת לחזק קשרים, עת לממש את הפוטנציאל הסמוי שמתחנן לבוא לידי ביטוי – ועת (אין טובה ממנה) לגלות את חומו של הבית!

(אש התורה)

האם גם סופות הן גשמי ברכה?

בימים סוערים וקרירים אלה, אין ספק שהמבול שניתך עלינו מגבוה עושה טוב. גם למפלס הכנרת, גם לחקלאות וגם למצב הרוח החורפי, שמזמן לא שבע מכמות ממטרים נאה כל כך. מצד שני, לכו תגידו את זה למי שנתקע בימי הגשמים העזים בנתיבי איילון, או יצא לרכבו וגילה להפתעתו שעץ נחת עליו כתוצאה מהרוחות העזות, או שמא נאלץ לנהוג במכוניתו ולהיקלע לשלולית שהגיעה עד צוואר. אז האם אלה גשמי ברכה בהכרח, או שמדובר – בהתחשב גם בנזקים שכל זה יוצר – בגשמי קללה?

עדיף שירדו בליל שבת

"על פי הגמרא, גשמי ברכה הם כל מה שיורד החל מסוף חג הסוכות ועד לראש חודש ניסן. אם יש שיטפונות או דברים אחרים לא נעימים – זה לא קשור", אומר הרב פנחס בדוש. "עצם המציאות היא של גשמי ברכה, רק שיש דברים אחרים, לעתים אנושיים, שיכולים לגרום לשיטפונות. כאן בישראל, הגשם לא מובן מאליו, לכן צריך כל הזמן לבקש ולהתפלל. גם כשיש שיטפון פה ושם – זה עצמו גם ברכה, כי בסופו של דבר המעיינות והמאגרים מתמלאים. אז יש אי נוחות ברכבות, בסדר. יש חסכים כל כך גדולים, כך שכל מה שיבוא זו ברכה".

ובכל זאת, לא מעט ישראלים נקלעו למצבים לא הכי נעימים.
"אם אדם מרוויח סכום יפה בהגרלה, זו ברכה? בוודאי. אבל הברכה הזו מצריכה זהירות-יתר מדברים אחרים. זה חלק מהעניין. אבל עצם הזכייה – בוודאי שהיא ברכה. עם זאת, יש חשיבות נוספת לגשמים שיורדים בזמנים נוחים לכלל העם. כך לדוגמה, בגמרא כתוב שאם הגשמים יורדים בזמן שבני האדם נמצאים בבית, בליל שבת, מדובר בברכה יתרה".

אם כך, מהם בעצם גשמי קללה?
"גשמי קללה הם גשמים שירדו לא בזמנם, כלומר לא בעונת החורף. אם יורד גשם בחג הסוכות, למשל, אלה גשמי קללה. נכנס חודש ניסן וירדו גשמים – גם אלה גשמי קללה, כי בזמנים הללו הגשם יכול רק להזיק לתבואה ולא להועיל. אבל מה שיורד בתקופת החורף – בוודאי שזו ברכה. בגמרא כתוב שיום ירידת גשמים גדול יותר מיום תחיית המתים. הרי הגשם מחיה את הכל, כולל את הרשעים ביחד עם הצדיקים, ואילו בתחיית המתים לא כולם יקומו".

שאלה מטאורולוגית: אם הגשם הוא בעצם החלטה נטו של הקב"ה, איך היום אפשר לחזות את זה מראש?
"הקב"ה נותן גשם – ובמקביל גם מעניק אפשרות לחזות זאת כדי להתכונן. אבל האפשרות לחזות לא נותנת אפשרות להביא את הגשם עצמו. החזאי יודע שהשקע הברומטרי מתקרב, אבל מי מחליט בכלל שהשקע יתקרב או לא? נכתב ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, אלא בידי הקב"ה עצמו – לידה, תחיית המתים וגשמים. שלושתם נמצאים בידי הקב"ה. אלה ´תיקים´ שהוא לא חילק ל´שרים´, כלומר למלאכים".

יש היום טכנולוגיות שאמורות לייצר גשם. איך אפשר להסביר זאת?
"כל הטכנולוגיות האלה לא יכולות להביא אפילו אחוז אחד מכלל הממטרים בשנה. וגם אם כן, הכמויות מתקזזות מהכמויות שהיו אמורות לבוא ממילא".

"בגמרא כתוב שאם היו חולפים בעבר עשרה ימים ללא גשמים – היו עורכים תעניות", מוסיף הרב יפתח סופר. "אם היה עובר עוד זמן, היו מוציאים את התיבה לרחובה של העיר, כמו שכתוב במסכת תענית: ´היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר… ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו… וחוגרים שקים ותוקעים בקרנות ויוצאים אל בית הקברות… זקן שבהם אומר לפניהן דברי כיבושין´. כשאין גשם – זה סימן שהשם כועס עלינו. מים הם חסד. לכן מסבירים המפרשים שכאשר אין גשם – צריכים לצפות לפורענות. גם לפני שנתיים היתה בצורת ממושכת, ואז פרצה השריפה בכרמל. אחרי שמידת הדין קיבלה את שלה, החלו לרדת גשמים תוך זמן קצר".

יש משמעות לאופן ירידת הגשמים? נראה שיש איזו אי-נחת באוויר.
"החת"ם סופר (1762-1839) אמר שהגשמים יורדים כמו שבני האדם מדברים. אם מדברים בנחת ובאופן יפה, הגשמים יורדים יפה ובצורה מסודרת. אבל אם מלכלכים, מתווכחים – כך גם יורד הגשם. עכשיו אנחנו לקראת בחירות, וצריכים לקחת מזה מוסר גדול. גם כשיש מחלוקות, צריכים לדעת איך לנהל אותן באופן מכובד ואוהב, למרות הכל".

[דודו כהן/ אתר הדברות]

שלג בראי היהדות

משה ויטמן
כמו יהודים טובים המבינים שהעולם אינו מונהג על פי מקרה או חוקי טבע אלא על פי דבר ה' המנהל את העולם על כל פרטיו, גם הקור, השיטפונות, הקיפאון והשלג הינם רצונו של השם יתברך ובתור שכאלו חייבת להיות להם משמעות ומטרה בעולם. בואו נתעטף היטב במעיל, נסדר את הכובע על הראש ונצא לגלות משמעות עם מסר עבורנו בסערה החורפית הזו.
למה אלוקים ברא את הגשם? למה הוא ברא את הרוח? למה הוא ברא את השלג? שאלות אלו מסקרנות אותנו פחות מהשאלה החשובה יותר: עבור מי הוא ברא את כל אלו, את הגשם את הרוח ואת השלג? לאלוקים אין מכך כל תועלת, אז ברור: הוא ברא אותם עבורנו. עבור כל א' מבני האדם שמקבל את השפע הזה שאמור להרוות ולהצמיח את האדמה ולספק לנו על הדרך הרבה מים לשתיה.
מסקנה: אלוקים מעניק לנו דברים גם אם לו אין שום תועלת מכך.
רגע, אז אם אלוקים דואג רק לנו ונותן לנו בלי שום אינטרס אישי שלו, אז למה הוא נתן לנו את כל המצוות? הוא הרי אינו דואג לאינטרס שלו?
המסקנה נכונה: גם התורה והמצוות הן לא אינטרס שלו, הן אינטרס שלנו. הוא נתן לנו אותם לטובתנו ורק לטובתנו. "אם צדקת מה תיתן לו" נאמר. אלוקים אינו מרוויח דבר מקיום מצוות ואינו מפסיד דבר מעשיית עבירות. הגיע הרגע שנפנים זאת: אין לו שום אינטרס אישי במצוות או העבירות שלנו הם לא מועילות או מפריעות לו כלל. אז מה כן? זה בשבילנו ורק בשבילנו.
מה זה אומר? המון. למשל, שגם אם מעדנו וחטאנו, אנו יכולים לחזור, לתקן ולקבל שוב יחס אוהד מאלוקים משום שהוא אינו נגדינו, אדרבה, הוא מעוניין לעזור לנו לעשות את טובתנו אנו. בנוסף, גם לפני שתקנו הוא אינו כועס או נלחם, הוא מרחם. "מקור הייסורים מהאהבה הוא בא". לפעמים רופא מבצע ניתוח כואב באחד מיקיריו ולא מכעס…
עוד דבר: ממש כמו שאת כל מתנות החורף הללו אלוקים מעניק לנו ללא הרף אבל התועלת שלנו מהן תלויה בגורמים נוספים מצידנו (רק אם יש לנו שדה חיטים, החיטים שלנו יגדלו בגלל הגשם…) כך גם בשאר המתנות הגשמיות וגם הרוחניות כמו התורה והמצוות. בלי שנפתח פתח, בלי שנעשה את ההכנות הדרושות מצידנו, לא יעזור לנו כלום.
המסקנות היפות הללו מהגשם החורפי כתובות בלא פחות מספר ישעיהו, על פי פירוש המלבי"ם:
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר ייצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". מנבא הנביא ישעיהו בפרק נה'. המלבי"ם, שהיה אחד מגדולי פרשני התנ"ך, מסביר זאת כמשל ונמשל, ממנו לקוח התוכן של דברינו.
עם מחשבות אלו, נדליק את ההסקות, נסגור את החלונות ונצפה בחורף היפה והמבורך הזה.

אותנו צריך להזהיר?!…

משה ויטמן
הם ישבו במקומותיהם, בלבושם ההדור והמכובד כראוי לשופטים ואנשי רוח נכבדים כמותם, ממתינים בקוצר רוח לתחילת הנאומים בכנס השנתי לעיון והעמקה בדברים שברומו של עולם שרק אנשי רוח כמותם מבינים. לאחר שמאות המוזמנים התיישבו במקומם והשקט השתרר, רגע לפני שהנואם הראשון, נשיא בית משפט עליון מהחשובות שבמדינות אירופה עלה לשאת את נאומו, קפץ רגע המנחה אל המיקרופון והכריז בדרמטיות לא אחרת מאשר ההכרזה הבאה: "הקהל מתבקש לא לרצוח אחד את השני". הקהל המכובד הביטו זה בזה בהלם. "אותנו צריכים להזהיר"?! הם נדהמו.

יותר משלושת אלפים שנה אחורה. מעמד הר סיני. עם ישראל כולו עומד בבגדיו החגיגיים למרגלות ההר וממתין בהתרגשות ובדריכות לתחילתו של המעמד האדיר. ואז, מתחילות להישמע עשרת הדברות. שתי הראשונות מפי ה', האחרות מפיו של משה רבנו שמונה אותן אחת לאחת באוזנם הקשובה של עם ישראל ובקולו החזק הוא מכריז: "לא תרצח"! "לא תגנוב"! "לא תנאף"! לא תענה ברעך עד שקר"!.

"אותם צריכים להזהיר"?
התורה מצווה מצוות רבות הנקראות "מצוות שכליות" – ההגדרה למצוות אותן ניתן היה להסיק לבד בכוח השכל גם לולי שניתנה התורה.

מדוע היא עושה זאת? למה יש צורך להגיד דברים פשוטים וברורים?
אז נכון, קיימות לכך סיבות "טכניות" נכונות כמו הצורך לדעת את הפרטים ההלכתיים השונים של המצוות, אותם לא ניתן היה להסיק לבד, לדוגמה: איסור "לא תרצח" טומן בתוכו פרטים בקשר לסוגיות הארכת חיי חולים, הלבנת פנים ועוד. אבל בואו נעמוד על הסיבה האמיתית, אותה נבין אם נפנים את העיקרון הבסיסי והשורשי המנחה את כל עניינה של התורה.
התורה לא ניתנה לנו כדי לצוות עלינו את המצוות, הראיה: היו מצוות שנמסרו כבר לפני מתן תורה . התורה לא ניתנה לנו כדי לספר לנו סיפורי תולדות ישראל. התורה באה למטרה אחרת לגמרי, גבוהה יותר ובסיסית יותר: התורה ניתנה לנו כדי לשנות אותנו. שינוי שיהפוך אותנו מחמורים לבני אדם ומבני אדם למלאכים. שינוי שיוביל אותנו להיות קדושים ורוחניים גם בתוך החיים החומריים. המצוות, לימוד התורה, סיפורי התורה והמוסר שבהם, כל אלו הם כלים לביצוע השינוי הזה.

השינוי הזה אינו קורה מעצמו, הוא מובל מכוח התורה. מקיים התורה מפנים אל קרבו את קדושתה של התורה ובכך מגביה את עצמו רוחנית ונפשית. לכן, ברור כי רק קיום של מצווה מכוחה של התורה הוא המספק את ההתעלות הזו, לא קיום המונע מכוח השכל.

אם התורה הייתה משאירה לנו את המצוות השכליות והמובנות כדי שנקיימן מעצמנו, היינו אומנם בעלי התנהגות נימוסית ויפה אבל היינו נשארים פה. בשביל שינוי והתעלות צריכים את התורה., כשאנו לא רוצחים משום שאנו מבינים לא לרצוח אנו נשארים בני אדם, כשאנו לא רוצחים משום שכך כתוב בתורה אנחנו נעשים רוחניים.

זו הסיבה האמיתית.

הדרך היהודית לשמחת חיים

משה ויטמן
קחו תינוק קטן בידיים (אם יש בסביבתכם…), תעשו לכיוונו איזו הברה קטנה ותראו את התוצאה… חיוך ענק מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל ומבט מלא ברק של אושר בפנים הקטנות שמולכם.
קחו אדם בוגר, תעיפו מבט אל כל החבר'ה שסביבכם, ברכבת, באוטובוס או ברחוב ותנסו לדלות חיוך מהפנים של מישהו… נראה אתכם מצליחים.
מה קרה בינתיים? איך עולל חסר ישע שאם לא יתנו לו פעם בשלוש שעות אוכל הוא יגווע ברעב ואם הוא רוצה לצאת מהמיטה הוא צריך להרביץ צרחות, נראה מתמוגג באושר למרות שאין לו כלום ולעומת זאת, אדם בוגר שיש לו כבר חיים עצמאיים, עשה משהו בחיים, רכש די חברים, בקושי מפרגן חיוך?
את התשובה מספק ספר אורחות צדיקים: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע". אדם שליו = אדם שמח. אדם מוטרד ולחוץ = אדם עצבני וחסר שמחה. מה זאת אומרת? לא צריך סיבה טובה כדי לשמוח?
ממש לא. השמחה היא המצב הטבעי של האדם ולכן כל תינוק קטן, שמח ללא כל סיבה, רק בגלל שהוא חסר דאגות. הדבר היחידי שהורס אותה ושבגללה צריך 'להתאמץ' כדי לשמוח היא הדאגה.
לכן, אם אנחנו רוצים להיות שמחים, ואנחנו אכן רוצים, עלינו להוריד את מפלס הדאגות, הטרדות והלחצים בחיינו. השמחה כבר תבוא לבד.
"אבל איך עושים זאת"? "החיים כל כך תובעניים"? "משגעים אותי מהעבודה"? "אין לי מספיק כסף"? אתם מן הסתם רוצים לשאול. אז בואו נלמד את הטיפים שהתורה העניקה לנו חינם אין כסף להסרת דאגות והגברת השמחה הטבעית בליבנו.
1. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" אמרו חכמים בפרקי אבות. לא משנה מה יש לך ומה עדיין אין לך, אם אתה קורא שורות אלו, יש לך מספיק סיבות לשמוח: אחת, כי אתה חי. השנייה, כי אתה רואה. השלישית, כי אתה יודע לקרוא. הרביעית, שיש לך מחשב… מה היה קורה אם חלילה לא היה לך את אחד מהדברים האלו? קשה לדמיין… מה שאומר שמצבך בהחלט טוב ויש לך מספיק סיבות לחייך גם אם עדיין אין לך דברים אחרים (וברור שאין לך הכול).
2. בטחון בה'. כפי שאמרנו הדאגה הורסת לנו את השמחה ואת הבריאות. אבל ישנה עובדה אחת שאם נפנים אותה, נוכל להפסיק לדאוג ולהיות בלחץ: החיים אינם תלויים בנו, הם תלויים רק בה' יתברך. מה שנעשה ומה שלא נעשה, מה שנספיק ומה שלא נספיק, מה שנרוויח ומה שנפסיד, שום דבר אינו תלוי בנו. המסקנה: אפשר להוריד את תחושת האחריות מכתפינו ולהתחיל לנשום לרווחה. נכון, עדיין נצטרך לעסוק בהשתדלות טבעית כדי שדברים יקרו, אבל לא ההשתדלות מניבה את התוצאות אלא הקדוש ברוך הוא.
3. הכול לטובה. אין ספור פעמים אנחנו אוכלים את עצמנו (לא כך?) על דברים שלא הולכים כפי שתכננו. הגיע הזמן שתפנים שגם אם נשפך לך החלב על הרצפה בדיוק כשאתה מגשש את דרכך אל הקפה של הבוקר בעודך מעורפל משנת הלילה, זה ממש לטובה. הבעיה: אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, רק את השיקולים הרגעיים והמוחשיים שלנו. אם היינו יכולים להסתכל יותר מרחוק, לעיתים במבט רוחני ושמימי, היינו יכולים לראות ללא בעיה כמה טוב שזה מה שקרה לנו. נזכור את משפט המחץ של הרמח"ל: "כי הייסורים ממקור האהבה הם באים".
4. ה' אוהב אותך. איך אני יודע? פשוט מאוד: אתה נושם? חי? מדבר? רואה? לבוש? שבע? בריא? הולך? אם תחשוב מי נתן לך את כל זה, תחשוב גם מדוע הוא נתן לך. התשובה די מתבקשת: הוא פשוט אוהב אותך. נו, ואם מלך העולם אוהב אותך, לא תשמח?!

אתה קובע איך ייראה העולם!

משה ויטמן
מאות כלי תקשורת מכול רחבי העולם כבר ניצבו הכן בעמדותיהם בחצר הבית הלבן. המתח בקרב כלל מנהיגי העולם החופשי היה בשיאו, כולם ציפו בדריכות לשמוע מה יאמר נשיא המעצמה הגדולה בנאומו הראשון לאומה. במעמד כזה, ידעו היטב בבית הלבן, לכל מילה ישנה משמעות וכל אות תהיה מושא לפרשנות מרחיקת לכת שעלולה להיטיב או לפגוע עם האומה האמריקנית. לכן, הם לא נטלו שום סיכון.

ימים ארוכים עבדו בקדחתנות מיטב המוחות של יועצי הנשיא בכתיבת הנאום הגורלי. כל מילה נשקלה בפלס וכל אות נכתבה, נמחקה, תוקנה ושוב נמחקה עד להשגת התוצאה המושלמת. ככה זה, מבינים כולם, כשכל 'פיפס' שלך עולה על כף המאזניים, אתה לא יכול להקל ראש.
אחד מי"ג עיקרי האמונה, חברים יקרים, הוא להאמין כי כל מילה וכל אות שלנו משמעותיים לא פחות ואולי אף יותר מנאום חייו של נשיא ארצות הברית. "אני מאמין באמונה שלימה" נכתב בעיקר העשירי "שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם". "אני מסכים שבכוחו לדעת, הרי הוא יודע הכול", שואל יהב בתימהון "אבל למה זה מעניין אותו? מדוע זה משנה על מה אני חושב ואיזה משמעות יש לכל פיפס שאני עושה"?

התשובה: אלוקים לא סתם מתעניין במעשינו, דיבורנו ומחשבותינו, הם משמעותיים לעולמו מאוד!

מהי המשמעות? נסביר:
אם נסתכל רגע על העולם כולו כמערכת ענקית המכילה בתוכה אלפי פרטים קטנים, כשכל אחד מהם עובד גם בפני עצמו וגם כחלק מהמערכת הכללית, נמצא את עצמנו שואלים את השאלה האמונית הבסיסית: מי מפעיל את כל זה? וכאן מגיעה ההפתעה:
מאז שאלוקים ברא את העולם בששת ימי בראשית ועד היום הוא ממשיך לנהל את העולם לאורך כל הדרך, אך הוא ביצע שינוי משמעותי מאוד: העולם, הוא גילה לנו בתורה, לא יתקיים אם אתם, עם ישראל, לא תחליטו שאתם מעוניינים שהוא יתקיים. אינסוף המערכות הגרנדיוזיות הממלאות את העולם, לא יפעלו אם לא תפעילו אותם אתם בעצמכם.
אבל איך? אתה בורא העולם, יש לך כוח לברוא, אבל לנו, האנשים הקטנים, איזה כוח יש לנו? אנחנו יכולים לקיים ולהפעיל את העולם?!
כן! בני חביבי, ענה לנו ריבונו של עולם. אני ייסדתי את העולם וכעת אני מוסר בידיכם את מפתחות העולם, את הקודים המפעילים את כל המערכות הללו. היזהרו! אם לא תשתמשו בקודים בצורה הנכונה, העולם יתקלקל ואולי אפילו ייחרב כליל!
הקודים הללו, הם התורה והמצוות. חכמי המקובלים מגלים לנו כי אלוקים יצק בתורה והמצוות את הכוח לקיים ולהחיות את מערכות הבריאה ואותן הוא מסר בידינו שנקיימן. אם אנו מקיימים את המצוות, אנו מקיימים את העולם. אם אנו נמנעים חלילה מקיום המצוות, אנו מונעים חיים מהעולם כולו. (איך זה עובד? האם קיימים שיקולים נוספים המשפיעים על קיום העולם? איזה מצוות משפיעות יותר ואלו פחות? שאלות אלו ועוד, חשובות מאוד לבירור מעמיק, אך עבור ידיעתן זקוקים אנו לשנים רבות של למידה…)
ומאז, כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה נעשו בעלי השפעה יותר מנאום כזה או אחר של נשיא ארצות הברית. אם במעשה הקטן ביותר, או במחשבה שרק עוברת לי בראש, אני יכול להפעיל או להשבית מערכות כלל עולמיות, אני לא יכול לזלזל בתשומת הלב אליהם. וכמוני, גם אלוקים לא מזלזל בתשומת הלב אליהם. כל מעשה וכל מחשבה ידועה אצלו ומובאת בחשבון, משום שהם הקודים המקיימים את הבריאה כולה. בלעדיהם חלילה, אין עולם.
בל נטעה. הכוח המסור בידי עם ישראל לקיום והמשך הפעלת העולם אינו מפחית ואינו סותר את העובדה שהעולם מתנהל אך ורק ברצונו של אלוקים. הוא אמנם תלה את רצונו והתנה את הנהגתו במעשי העם היהודי, אך הוא, חלילה וחס, אינו מוכרח לשום דבר.
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם" זהו המשפט שנשתדל לזכור לפני המעשה הבא שלנו.

עוד לא אבדה תקוותנו

אוריאל שמידוב

מה המשותף למצרים, אשור, בבל, יוון העתיקה, רומא וממלכת האינקה?
כולן היו מעצמות אזוריות או מעצמות על שעלו על בימת ההיסטוריה, הטביעו את חותמן עליה ו…ירדו ממנה לבלי שוב.
לכמה מהן תהליך ההתדרדרות ארך מאות שנים, אך כשהוא החל, לא הייתה ביכולתן לעצור אותו ולנסות להחזיר את הגלגל ולהתחיל מחדש.
ראו את סיפורו של כביש רומי אחד שהתגלה בחפירות ליד הכותל המערבי בירושלים.
הארכיאולוגים משייכים אותו לתקופת השלטון הרומי בירושלים אחרי הכיבוש במהלך המרד הגדול ודיכוי מרד בר כוכבא.
הכובשים הרומאים החליטו לעקור כל אפשרות למרד נוסף. הם מחליטים שפרובינקיית יהודה תיקרא מעתה…פלסטינה, וירושלים תיבנה מחדש בסגנון רומי ושמה יוחלף ל'איליה קפיטולינה'. מיהודים נמנעה הכניסה לעיר והיא נבנתה כעיר אלילית לכל דבר ועניין.
למי שחי באותה תקופה נראה היה כי העם היהודי עובר את אותו התהליך שחוו עמים אחרים. הוא נידון לתקופת שפל עד להיעלמותו.
אך לא כך קרה. האימפריה הרומית היא שעברה תהליך של גסיסה עד להתפרקותה ולהיעלמותה הסופית, והעם היהודי? חזר ובנה את ירושלים ואת 'איליה קפיטולינה' ניתן לזהות רק בחפירות ארכיאולוגיות.
לעומת עמים אחרים, העם היהודי ניחן ביכולת התחדשות מופלאה.

מהיכן הוא שואב את הכוח הזה?
חלק גדול ממצוות התורה מיועדות לזיכרון. החגים, השבתות, התפילין, הציצית והמזוזה נועדו להזכיר לאדם מהיכן הוא בא ואת ימי ההתהוות של האומה. מצוות אלו קשורות לרוב בתאריך או בזמן מסוים.
אולם מצווה אחת יוצאת מכלל זה. היאלא נועדה להזכיר את יציאת מצרים אלא להעניק כוחות ולהתוות דרך.
זו מצוות קידוש הלבנה. בימים בהם פעלה הסנהדרין כמושב בית הדין העליון בעם ישראל, היו מכריזים על תחילת החודש על פי מולד הירח. עדים היו מגיעים לבית הדין ומספרים כי בלילה ראו את מולד הירח ועל סמך עדותם היו קובעים אם החודש יהיה חסר (29 יום) או מלא (30 יום).
כיום, שמוסד הסנהדרין אינו קיים, אנו מסתמכים על לוחות השנה בכדי לקבוע את ראש החודש העברי הבא. אך עדיין, זכר לאותם ימים, מתכנסים באחד ממוצאי שבת בתחילת כל חודש עברי, בין היום הראשון ליום הארבעה עשר, ואומרים ברכה מיוחדת לאור הלבנה שנקראת 'קידוש לבנה' או 'ברכת הלבנה'.
'לידת' הלבנה מחדש מדי חודש לאחר שהלכה ו'נעלמה' מעינינו, העניקה כוחות ליהודים מדי חודש בחדשו. הם הפנימו שגם אחרי תקופת שפל בה כבה האור ניתן להתחדש ולקום מחדש.
לכן, לאורך כל השנים הכריזו המברכים "דוד מלך ישראל חי וקיים" והדגישו בכך ש'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מתי מברכים?
ניתן לברך מהיום השלישי לחודש ויש שמקפידים לברך רק מהיום השביעי ועד ליל היום החמישה עשר. בדרך כלל מברכים במוצאי שבת כאשר לבושים בבגדים חגיגיים.

הלבנה
את הברכה מברכים רק כאשר רואים את הירח ללא עננים.

מניין
משתדלים לומר את הרכה יחד עם עשרה אנשים. במידה ואין עשרה אנשים יכול גם יחיד לומר את הברכה.

היכן עומדים
תחת כיפת השמים ומשתדלים שלא לעמוד עם הפנים לכיוון הלבנה כדי שלא ייראה כאילו מתפללים אליה כמו עובדי הכוכבים הקדמונים. לכן נקבע לומר בסוף הברכה את תפילת 'עלינו לשבח' שנושאה הוא האמונה בא-ל אחד, בכדי להדגיש שהתפילה לא כוונה אל הירח חלילה.

אותיות של קידוש לבנה
בבתי כנסת רבים קבעו לוחות גדולים עליהם מודפסת ברכת הלבנה באותיות גדולות. גודל האותיות נדרש כדי להקל על האומרים את הברכה בלילה מחוץ לבית הכנסת המואר.
מכאן הכינוי לאותיות גדולות כ'אותיות של קידוש לבנה'.

"שבת שירה" ומנהגיה

משה ויטמן
השבת הקרובה, פרשת בשלח מכונה בתפוצות עם ישראל "שבת שירה", משום שבה קוראים בהדגשה ובשמחה את שירת הים המתוארת בפרשת בשלח, אך מסיבה אחרת לחלוטין,

יש הנוהגים בה מנהג ייחודי ומעניין:
בפרשת בשלח מתוארת גם "פרשת המן" – פרשת ירידת המן לבני ישראל במדבר, בה מסופר על "נוהל שבת" ייחודי שהיה בתקופת ירידת המן (תקופה של 40 שנה!), בו בני ישראל שמרו על קדושת השבת. מה היה הנוהל? על פי דבר משה כל היהודים אספו ביום שישי מהמן במנות כפולות ושמרו בביתם מנה אחת לשבת, בניגוד לימי החול שהיה אסור לשמור מיום ליום, וביום השבת עצמו לא ירד מן ולא יצאו בני ישראל ללקוט את המן.
במדרש חז"ל מסופר על דתן ואבירם, צמד רשעים מוכר שבאופן שיטתי ניסה 'להתקיל' את משה רבנו, שבכדי להכחיש את אמיתת דברי משה החליטו 'לעבוד' על כל עם ישראל כאילו ירד מן גם ביום השבת. מה עשו? לקחו גרעיני חיטה ופיזרו אותם בשטח מחנה ישראל, כך שזה ייראה כאילו ירד מן… למרבה הנס, ציפורים נשלחו ממרום ואכלו את כל הגרעינים הללו, כך שעד שהפציע השחר לא נותר פירור והתכנית נכשלה…
בתור הכרת טובה, נהגו בשבת פרשת בשלח לחלק גרעיני חיטה ופירורים לציפורים כדי לציין בכך את תודתנו על שליחותם למניעת הכחשת דברי משה רבנו.
אלא, שלמרבה הפרדוקס, דווקא המנהג החביב הזה יכול לגרום ל…חילול שבת! איך?
אחת מגזירות חכמים בשבת הייתה שלא להאכיל בעלי חיים לסוגיהם השונים במהלך השבת אלא אם כן "מזונותיהם עליו".

כלומר: רק בעלי חיים שאם הוא לא ייתן להם מזון, לא יהיה להם מה לאכול, מותר לתת להם מזון. בעלי חיים שאינם פרטיים, אסור לתת להם מזון, גם אם אין כוונתו אלא לתועלת שלהם ולא להנאתו שלו.
לאור זאת, כתבו הפוסקים שאסור לתת פירורים לפני הציפורים בשבת, משום שאין מזונותיהם על האדם ולכן אין כל צידוק לקיומו של מנהג זה בשבת.

אז מה עושים? שתי פתרונות:

1. להניח את הפירורים ביום שישי טרם כניסת שבת.

2. יש שכתבו כי מותר לתת לילד קטן (הצעיר מגיל 13) להניח את הפירורים גם במהלך השבת.
"שבת שירה" שלום ומבורך.

"דרך ארץ קדמה לתורה"

משה ויטמן

חשוב שתהיה מכובד, בעיקר בעיני עצמך.

עמדתי מוקסם מולו, מביט ולא יכול להסיר ממנו את עיני. זה לא היה המראה החיצוני שלו, זה גם לא היה איזו כריזמה או קסם חברתי יוצא דופן, הוא פשוט הקסים אותי. משהו בתנועות, בעמידה, בהתנהגות ובלבוש שלו הותירו עלי רושם אדיר. רושם של אדם אצילי ומכובד, אדם שמעורר דחף פנימי לחקות אותו ולהתקרב אליו, רושם של נסיך.

כזה היה מורי ורבי הרב אברהם סלומון זצ"ל מנהלה הרוחני של הישיבה בה למדתי. אם הוא היה אומר מילה, ידעת שהוא חשב עליה הרבה קודם. אם הוא יזם איזו פעולה, ידעת שהיא מגיעה ממקום נקי ומעודן ולא מדחף יצרים רגעי. זהו לא הספד או דברי זיכרון, זהו ניסיון להבין ולהפנים מהו "דרך ארץ" ומדוע הוא חשוב כל כך לתורה עד שנאמר עליו "אם אין דרך ארץ אין תורה" .

דרך ארץ = דרך התנהגות והתנהלות בארץ, כלומר: בין אנשים, בינך לבין עצמך, בתחומי העיסוק הארציים שלך. המטרה המרכזית שלו היא – לעורר כבוד. לא להישגיך ולדמותך אלא למהותך, לאישיות האנושית והלא בהמית שלך, ליהדות שלך ולאלוקים שבחר וקירב אותך.

כבוד הוא לא רק בעיני אחרים, גם זה חשוב מאוד, עד שבתלמוד מוסבר כי קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" הוא כאשר שם שמים יתאהב על ידך בליבם של אחרים כשהתנהגותך החיצונית תגרום לכך, אלא כבוד הוא גם או בעיקר בעיני עצמך: אתה לא כלב, לא בעל חי ולא איש נבער מדעת. אתה בן אדם. בעל דעה ושכל, בעל נפש גבוהה ומלאת רגשות, בעל קשר רוחני מהותי עם אלוקים ותורתו ולכן, חשוב שתתנהג בהתאם, באנושיות מעודנת, מתורבתת ומנומסת.

רשימת הנימוסים הבאה היא רק חלק ממערכת נימוסים מקיפה הכתובה ונידונת בהרחבה ובאריכות במשניות, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ממש כמו הלכות הנוגעות לגופי התורה ממש וגם ובעיקר – נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי ה', ממש כמו שאר חלקי התורה.

דבר בכבוד לך, לשומעים ולמילים שלך
אחד מסממני הנימוס הבולטים והמודגשים אצל כל אדם הוא סגנון הדיבור שלו. על פי התורה, עליך לדבר במתינות, לא לצעוק אך גם לא לדבר בקול נמוך ושחצני, לא לדבר במהירות ובהילות אך גם לא באיטיות מודגשת, דבר בכבוד לעצמך ולשומעים. שפת הדיבור גם היא מהווה כלל חשוב – דבר בלשון נקייה. לשון נקייה, על פי התורה, מעידה על נפש גבוהה ונקייה ועל מיתונם ועידונם של הדחפים היצריים של בני האדם.

ולא לשכוח: "סייג לחכמה שתיקה". אל תרבה לדבר, לפטפט ולשפוך סתם מילים. תכבד את המילים שלך.

לא רק הדיבור, אלא יחס מנומס ומתורבת לזולת
אתה מדבר עם מישהו? מתווכח איתו? מעלים ביחד חוויות? תן לו לסיים את המשפט לפני שתפתח את דבריך. המילה, הדעה והרגש שלו חשובים לא פחות משלך, אז תן לו את הכבוד המגיע. ככלל, נהג בחכמה: אל תאמר דבר שאינו נשמע, אם כל הסיבה שלך להתערבות היא רק כדי שהוא יישמע… אמרת משהו וטעית? חזור בך, אל תבזה את עצמך עם האגו המיותר הזה ועדיף שאם אתה לא יודע בבירור – "הרגל לשונך לומר איני יודע".

יחס לזולת מתחיל עוד לפני הדיבור, כשאתם נפגשים. "הקדם שלום לכל אדם" אמרו חכמים והקדמת שלום היא לא רק אמירת "שלום" אלא התייחסות, התעניינות ואיחולים נדרשים בחייו של זה שמולך.

לאכול כמו בן אדם
מספר כללי נימוס בסיסיים נאמרו בקשר לאכילה והשתייה, רובם ככולם נובעים מנקודה מרכזית אחת – גם כשאתה מאוד רעב ואתה רואה אוכל מול העיניים, תזכור: אתה בן אדם!

לכן, אין לאכול ברעבתנות מוחצנת, לדוגמה: התנפלות/דחיפות על בר המזון, אכילה ביד או בעמידה, וגם דברים שנהוג להחזיקם ביד, כמו פרוסת לחם, אל תחזיק כמות גדולה מדי. כמובן, אין לאכול דברים המאוסים. באלו, מעבר לכללי הנימוס, קיים גם איסור של ממש – "ולא תשקצו את נפשותיכם". אכילה משותפת מנומסת, על פי היהדות, היא כזו שהגדול שבחבורה נוטל ראשון מהקערה המרכזית וכל אחד מכבד את חברו להיות קודם לו.

כלל נימוסי נוסף: אין לאכול ברשות הרבים. האכילה ברשות הרבים מהווה רמיסה של כבוד האדם ונימוסי האכילה ומעידה על חוסר בושה. במקומות המיועדים ומסודרים לכך – כמו מסעדות ובתי קפה, כמובן שאין בכך כל בעיה.

נימוסים בביגוד
עוד לפני שאתה פותח את הפה, הבגדים שלך מייצגים אותך… לשם כך וגם בשביל עצמך, הקפד על בגדיך נקיים מטופחים ומסודרים. בגדי יהודי צריכים להיות מכובדים, לא מנקרי עיניים כבגדי עשירים ולא מרוטים כבגדי העניים, אלא בהתאם למעמדך.

אחד מסממני הבושה האנושיים מחד והיהודיים מאידך, היא בכיסוי הגוף. גופך, הוא משהו אישי שלך ולבוש מתורבת ומנומס הוא כזה המכסה ומכבד אותו.

ורגע… אל תרוץ!
גם ההליכה שלך קשורה לעניין. אין ללכת בקומה זקופה ובגאווה מוחצנת ומתנשאת, אך גם מאידך אל תבזה את עצמך בריצות, הליכות בהולות ובלתי מנומסות.

זכור: דרך ארץ קדמה לתורה!