Monthly Archives: דצמבר 2015

שלומי רוצה לשמור שבת

יעקב לוסטיג

 

שלומי שבת נחשב לאחד האומנים הבולטים במוזיקה הישראלית. מאחוריו קריירה של עשרות שנים עם מאות שירים, בהם לא מעט להיטים של ממש. כולם יודעים ששלומי הוא זמר משכמו ומעלה, אבל מה שלא כולם יודעים ששלומי הוא איש של דת ואמונה.

"כבר תשע שנים שאני לא מופיע בשבת", הוא מספר. "הציעו לי סכומי כסף גבוהים מאוד, אבל ברוך ה' לא התפתתי לעבוד בשבת", הוא מספר בראיון.

לדבריו, בלבו מקננת שאיפה תמידית להתקדם לשמירת שבת מלאה. בשישי בערב, מתכנס שלומי עם בני משפחתו וחברים, מקדש על היין ויושב אתם לסעודת שבת: "אין כמו ההרגשה הזו של יום שישי, מנוחת הגוף והנפש. אני מאד רוצה להתחזק בשמירת השבת. אני מאמין שכשאני אקבל את 'העזר כנגדי' יהיה לי יותר קל לקיים את המצוות כהלכה".

איך התחילה ההתקרבות ליהדות? נשאל שלומי שבת והשיב: "בעולם החילוני אני ממש חש ריקנות", הוא מספר. "כל חוויה חילונית שעשיתי, נשכחה אחרי כמה רגעים, אפילו טיולים לחו"ל או פיקניק בשבת, אני ממש לא זוכר".

"אבל לעומת זאת", הוא מוסיף, "המצוות שאני עושה ומעשים טובים אני זוכר היטב. הם ממלאים לי את הנפש בתכלית. זה אחד המניעים שעוררו את ההתקרבות ליהדות".

שלומי מספר על שורשי ההתקרבות לדת: "יש לי הרבה חברים תימנים שאני יושב איתם בערבים באווירה של מנוחה עם גת ודברי תורה, תמיד יש בחבורה מי שיתן הרצאה או דרשה על תורה וערכים.

"כך לאט, לאט האוזניים שלי נחשפו לדברי הקודש. יום אחד האזנתי לקלטת של הרב אמנון יצחק. לדעתי אי אפשר להשאר אדיש כששומעים אותו הוא יכול לגרום לי לבכות או לצחוק בשניה אחת וזהו 'נדלקתי'. הפנמתי שזאת האמת היחידה והדרך הנכונה".

בסיום השיחה מסביר שלומי: "אני משתדל לאמץ את כל המצוות. מתפלל, מחפש לעשות חסד, צדקה, בורח מלשון הרע, מסית מהדרך נסיונות של היצר ומשתדל ללמוד תורה בזמני".

ומה לגבי חזרה מלאה בתשובה? "אני מאמין שהרגע שבו אחליט להתקדם משמעותית בדת, לא רחוק ממני, בינתיים התהליך מתבשל אצלי".

 

 

הלב היהודי של שולי רנד

יעקב לוסטיג

 

שולי רנד נחשב לאחד היוצרים היותר מעניינים בעכשוויות הישראלית. כל מי שנתקל בעבודתו אי פעם, יודה שמדובר ביוצר ענק, אדם עם עומק רגשי עצום, מלחין בחסד ושחקן מוכשר במיוחד.

סדר יומו של שולי רנד מורכב בעיקר מעבודת ה'. בבוקר לימוד תורה, תפילה, קיום מצוות, קירוב רחוקים, לשמח לבבות, ועוד ועוד. אבל לא תמיד היה שולי יהודי חרדי. לפני שחזר בתשובה צלח רנד קריירה מפוארת למדי. הוא שיחק ב'הבימה' וב'קאמרי'. הוא נחשב לכוכב עולה בתרבות הישראלית, הלחין שירים והוציא אלבום מוסיקלי שזכה להצלחה רבה.

את ילדותו ונעוריו עשה שולי בסביבה דתית. הוא למד בבית ספר דתי ועד שהתגייס לצבא היתה הכיפה קבועה בראשו. בצבא הוא נטש באופן חלקי את תורת ישראל, הפסיק לשמור שבת, אך המשיך להקפיד על כשרות ועל מצוות אחרות.

אבל הלב של שולי רנד משך אותו בחזרה לתורה הקדושה. הלב היהודי שלו לא הניח לו, הוא הרגיש צורך עז לחזור בתשובה ולחיות אורח חיים יהודי על כל המשמעויות הכרוכות בכך. בראיון לעיתון 'בקהילה' הוא סיפר: "התהליך אצלי היה בעיקר אמוציונלי. בשונה מבעלי תשובה אחרים כמו הרב אורי זוהר למשל, שאצלם זה מעבר שכלי המתבסס על מחשבה מעמיקה והתבוננות, אצלי זה הגיע מהלב מהתחושה הפנימית".

בשלבים הראשונים של החזרה בתשובה, שולי רנד אפילו לא הציץ בספרי קודש. הוא לא הרגיש משיכה ללימוד התורה, אלא רק לקיום המצוות: "הרגע שבו נאלצתי להתחיל להתעמק בספרים, לא נשמט מזיכרוני ולו לרגע קט", הוא מספר. "יום אחד הגיעו אליי מעקלים בשל חוב כספי. הם לקחו את כל רכושי, כולל הטלוויזיה. ישבתי בבית ולא היה לי במה להתעסק. אין טלוויזיה. עיני נפלו על הספר 'ילקוט מעם לועז', שקיבלתי מגיסי, אף הוא חוזר בתשובה. מתוך שעמום התחלתי לקרוא. היה זה הלימוד הראשון שלי בספרי הקודש. מאז ועד עתה לא הפסקתי, ברוך ה' ".

"אבי שאל אותי פעם", אומר שולי ברגע של גילוי לב, "תגיד את האמת. למה חזרת בתשובה? עניתי לו דבר פשוט: אני מכיר את עולם הבוהמה מהצד הפנימי שלו, ותהיתי מה אני יכול מכל זה להוריש לילדיי?"

"היו לי שאלות הלכתיות והתחבטויות קשות בנוגע לפרישה. עליתי לרב שפרן, והצגתי בפניו שאלות פרקטיות, כדוגמת משכורת, פנסיה ועוד דברים שאני עלול להפסיד. הייתי בטוח שהרב יורה לי לעזוב את הכל ויהי מה. אחרי הכל מדובר בתיאטרון…"

"הופתעתי מאוד כאשר הוא הציע לי להישאר בשלב זה בתיאטרון, אך לפחות הצגה אחת בשנה אעשה ברוח היהדות כדי להשפיע באמצעותה על קהל הצופים. אך מנוי וגמור היה עמי לעזוב. עשיתי זאת בקצב איטי בשל התחייבותי, עד שפרשתי כליל. ההצגה האחרונה, שבה הופעתי הייתה לי קשה ביותר".

בשנים הראשונות, לא חשב שולי לשוב ולהתעסק בעולם המשחק, עד שפגש את הרב שלום ארוש שהציע לו לחזור לעולם המשחק, כדי 'לקדש את העיסוק בתחום'.

 

"רבי נחמן מברסלב אומר", אמר לו הרב ארוש, "כי 'בעל תשובה צריך לשוב לאותם מקומות שבהם פגם ושם לתקן את הנדרש', עליי לשרת רעיונות שרוח חכמים נוחה מהם כהגדרתו, ולתרום אותם למען קירוב יהודים אל כור מחצבתם הרוחנית".

עוד לפני שחזר בתשובה, כעס רנד מאוד על הבורות והאיבה שרחשו אנשי הקאמרי והשחקנים, לכל דבר שבקדושה: "הייתה פעם הצגה שהייתה מבוימת היטב, אך מהולה בסממנים אנטישמיים מובהקים ובסטריאוטיפים מוכרים בכל הנוגע לציבור החרדי. לאחר ההצגה, ניגשתי לבמאי, בקובלנה כואבת: שאלתי אותו, למה אתה מציג יהדות שטחית, חסרת כנות ומינימום של רציונליזם? מדוע אתה מבקש להבליט את המכוער השולי, ולא את המוטיבים היפים הרבים, שהם נחלת היהדות? הוא השפיל עיניו במבוכה אבל לא טרח להצטדק".

את סרטו 'אושפיזין' ספינת הדגל של יצירותיו, הוא מגדיר 'הכוח שהניע אותנו לנסות ולהעביר לעולם את חווית האמונה'.

"היו לנו כמה מטרות", מבהיר שולי, "קודם כל, לדבר על מציאות החיים מתוך אמונה. הריחוק של האנשים מהקב"ה נובע מהסתת יצר הרע, שאומר לאדם החש רחוק, כי אין לו סיכוי להתקרב לבורא העולם. קהל היעד היה מטבע הדברים החילוני בלבד ולשם הוא הגיע בעיקר. הוא הצליח מעל ומעבר למצופה. גרפתי גל של תגובות שאמרו לנו: 'לא ידענו שאפשר לדבר כך עם ה', חשבנו שאין לנו סיכוי', 'לא הרגשנו עד עתה שיש לנו אבא'.

"גם לאנשים חילונים יש מערכת מושגים של תשובה. אולי זה לא מוגדר בגדרי תשובה, תורה ומצוות, אבל גם במערכת הפנימית המוסרית שלהם, יש מערכת מסוימת של תשובה. אין יהודי שלא עוסק בתשובה כל הזמן. חלקו באופן מודע, חלקו באופן לא מודע".

העוצמה של הסרט והסיפורים שזרמו אליו על אנשים שהוא שינה להם את חייהם מהקצה אל הקצה וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, מחשלים אותו להמשיך במלאכה ש"אבותינו לא עסקו בה" כהגדרתו.

שולי רנד מספר גם על ההפתעה הגדולה של הסרט הזה: "שמעתי, על משפחה נוצרית באוסטרליה שהתגורר אצלם בחור יהודי בקומה התחתונה של הבית. הוא צפה בסרט שוב ושוב. עד שיום אחד, הם פנו אליו וביקשו לצפות בו. הסרט היה עם תרגום לאנגלית והם התמכרו אליו. המשפחה הזו התגיירה בעקבות הסרט ויצאו ממנה שבעה גרים!"

"כאשר הוצג הסרט 'אושפיזין' לראשונה בפסטיבל ירושלים, נכחו בהקרנה אישים הרחוקים כמטחווי קשת מהיהדות, אבל בסוף הסרט, כולם יצאו עם דמעות בעיניים".

"את זה", הוא אומר, "אני לא יכול לשכוח".

 

הפרופסור שנשרף

מאת: יעקב לוסטיג

 

העוברים והשבים בכיכר הגדולה שבריגה בירת לטביה הביטו משתאים בצעיר שהתייצב במרכז הכיכר, כשהוא מחזיק בידיו מה שנראה כשלט עטוף בסמרטוט ישן. היה זה  באביב 1969. מרבד השלג הלבן החל להפשיר והקור החורפי החל לפנות את מקומו למזג אוויר נעים יותר. משהגיע הצעיר לנקודה הבולטת בכיכר, סמוך לאנדרטת החירות, נעצר והביט סביבו.

הוא עמד מספר דקות ללא נוע, ולאחר מכן הסיר בתנועה החלטית את הכיסוי מהשלט שהחזיק בידו. מעט הסקרנים שהתגודדו סביבו מיהרו להתרחק. השלט נשא מסרים נגד השלטון הקומוניסטי, מה שאומר שבתוך שניות אחדות כבר יופיעו אנשי המשטרה החשאית ויעצרו את האיש יחד עם כל מי שאולי הכיר אותו אי פעם.

הכתובת המתריסה התייחסה לעוולות השלטון הקומוניסטי שדיכא באותם ימים בצ'כוסלובקיה, מחאה עממית שכונתה מאוחר יותר ה'אביב של פראג' בצ'כוסלובקיה. חומר נפץ פוליטי מהסוג המסוכן ביותר.

אבל אליה ריפס לא חשש מהמשטרה החשאית. הוא בכלל לא תכנן להיעצר. העוברים והשבים עדיין לא הבינו את זה, אבל עוד לפני שנכנס לאמצע הכיכר, כבר הספיג ריפס את בגדיו בבנזין, וכעת, לאחר שהציג את השלט הוא הושיט את ידו, החזיק במצית, והעלה בה אש.

הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבין שבעוד רגעים אחדים הוא מסיים את חייו. קולות הפצפוץ שהשמיעו לשונות האש נשמעו באוזניו כתופי מלחמה, אבל אזרחים שהבחינו במעשיו מיהרו להפיל אותו ארצה, ולגלגל אותו על השלג עד שהאש כבתה, והוא נותר שרוע על הרצפה בהכרה מעורפלת.

שלושה שוטרים מהמשטרה החשאית, לבושים בבגדים אזרחיים, אספו אותו למכונית שחורה, והשליכו אותו לכלא כשהוא סובל מכוויות קשות, אך אינו נמצא במצב של סכנה בגללן.

למחרת הוא הובא בפני שופט ונלקח לאשפוז פסיכיאטרי. ניסה לשרוף את עצמו, משמע אדם מעורער בנפשו. כך הסיקו הקומוניסטים. ריפס טוען שזה רק היה התירוץ שלהם, ושהם השתמשו בו גם נגד אסירים פוליטיים 'רגילים' שלא ניסו לפגוע בעצמם או באחרים.

החיים המשיכו להוביל את אליה ריפס, שלימים החליף את שמו לאליהו, למקומות לא צפויים, ובכל מקום ליוותה אותו האהבה שלו למתמטיקה. כיום הוא מכהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בשיחה ל'משפחה' הוא סיפר שהאהבה האמתית שלו היא לתורה הקדושה:

"אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה. הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו".

פרופסור ריפס נחשב לאדם ייחודי מאוד, מצד אחד הוא תלמיד חכם העוסק בתורה שעות רבות בכל יום, ומאידך הוא גאון עצום במתמטיקה, והמרצה האהוב ביותר על התלמידים באוניברסיטה העברית בה הוא מלמד. לפני כעשרים שנה פיתח פרופ' ריפס תוכנה הסורקת את אותיות התורה קדושה, ומאתרת צפנים המנבאים שלל התרחשויות היסטוריות. 'שיטת הדילוגים', מכנים את השיטה שלו, שזכתה לפרסום רב ועוררה סערה לא קטנה בקהילה האקדמית, בה התנהל ויכוח האם מדובר בגילוי אמיתי השמור לתורה הקדושה בלבד, או שצירופים מסוג זה יכולים להתבצע בכל טקסט בסדר גודל כמו התנ"ך, בלי קשר לתורה בדווקא.

"אני לא בא לפרש ולהסביר את הממצאים שמצאתי ומצאו אחרים בתורה, אני רק גיליתי את זה, והראיתי שמבחינה סטטיסטית, ההסתברות למציאת צירופים בצורה שבה הם נמצאים היא קטנה מאד עד בלתי אפשרית, מה שמלמד על נכונות התופעה", הוא אומר. "את הפרשנות שיעשה כל אחד לבד, אני מתעסק עם מתמטיקה, לא עם מיסטיקה".

"אני בא מעולם המדע", מוסיף פרופ' אליהו ריפס. "אני יודע מה זה הישגים שכליים, ואני מבין מה זו אקדמיה. ואני עדיין אומר, אין דבר חשוב יותר מתורה בעולם. יותר מזה, יהודים מסתכלים על גאוני מדע יהודיים כמו איינשטיין ופון ניומן כעל ברכה לעולם, כעל יהודים שהצליחו בעולם, אני מסתכל עליהם כעל הפסד, העולם הפסיד כוחות כאלו חזקים שהיו יכולים להגות בתורת ה' בעומק לא יתואר ובהיקף רחב. תאר לך כמה עוצמה רוחנית היתה יכולה להיות בעולם אם איינשטיין היה משקיע את חייו בתורה", הוא אומר כשכאב של ממש ניכר בקולו.

"גם אני", הוא אומר, "אני לומד כל יום תורה, ולפרנסתי אני עובד בעבודה מדעית שאני מצליח בה ברוך ה' מאד, אבל גם אני עדיין לא ויתרתי על החלום, לא ויתרתי על שום דף גמרא, ואני יודע שבעזרת ה' יבוא יום ובו אלמד כל אחד ואחד מדפי הש"ס, כל הלכה והלכה מהלכות השולחן ערוך. לא, אני לא מוותר".

לצחוק כל הדרך לגן עדן

 

יעקב לוסטיג

 

כשגדל שמעון פרץ בבית הוריו בחיפה, הוא ספג את ערכי המסורת היהודית. הקשר לדת היה רופף אומנם, אבל משהו היה שם, ביסודות החינוך שלו בשנות הילדות. עם זאת, מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה שיום אחד הוא יופיע בפני קהל, כשאת פניו מעטר זקן עבות, ולראשו כיפה גדולה.

סיפורו של שמעון פרץ הובא בין היתר באתר 'הידברות', בכתבתה של אביגיל איתן. את החינוך הפורמלי קיבל פרץ בבית ספר ממלכתי. מגיל 12 עד 18 התגורר בקיבוץ יקום ולמד עם ילדי הקיבוץ, ובהמשך התגייס ללהקה צבאית בצה"ל. מגיל צעיר היה פרץ סטנדאפיסט, גם אם לא באופן רשמי, תמיד היו החברים מתקבצים סביבו, והוא היה משמח אותם בחיקויים, בדיחות והלצות מלבבות.

"היתה אז תוכנית טלוויזיה לועזית מצליחה בשם "תהילה", מספר הרב פרץ. "אמא שלי היתה מכורה לה. יום אחד היא אמרה לי "שמעון, אני רוצה שתהיה שחקן", אמרתי לה "אמא, את לא רוצה שאני אהיה הרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי)?", והיא אמרה: "אני רוצה שתהיה הרגב"ט". שאלתי "מי זה הרגבט?", והיא ענתה: "רבי ג'ון בן טרבולטה…".

פרץ צעד בעקבות החלום של אמו. הוא פנה ללימודי משחק ודרמה ב'בית צבי', שיחק בתיאטרון 'הבימה', הופיע בתוכנית הטלוויזיונית 'זהו זה', בתוכנית הפופולארית 'פספוסים', ב'לא דופקים חשבון' של יהודה ברקן ועוד. לצד הפעילות שלו בתיאטרון ובטלוויזיה פתח הרב פרץ גם עסק פרטי של ליצנים, רקדנים פעלולנים וכל מה שצריך כדי לעשות 'שמייח'.

הוא התחתן, התגרש, התחתן, התגרש והתחתן שוב, עשה חיל בעסקים והצליח מעל ומעבר למצופה, אבל הרגיש אחרי הכל שהעיקר חסר לו. היום הוא כבר בעל בעמיו, יהודי נכבד עם משפחה ברוכת ילדים המתנהלת על פי ההלכה המסורה לנו מדורות קודמים, ברוח ישראל סבא.

  • היה לך הכול. הצלחה, כסף, שפע גשמי. מה עבר עליך שהחלטת לחזור בתשובה?

"חטפתי מכה שהעירה אותי. זה היה בגיל 28 התחתנתי עם בחורה טובה בחתונה כמו מהסרטים, אבל תוך תשעה ימים הבנתי שזה לא זה. נשברתי. הבנתי שמשהו לא תקין. חבר טוב הציע לי להתחזק ולחפש אשה דתייה, הוא טען שככה אני אמצא את האושר והשלווה שאני מחפש בהקמת בית. הוא הכיר לי את הרב דניאל זר, שהזמין אותי לשבת. התחלתי לשמור שבת לאט לאט, אבל עדיין לא חזרתי בתשובה באופן מלא. עוד הייתי עובד בעסק של האירועים, הייתי מגיע לעבודה, מוריד את הכפה ומתחיל לעבוד. בסוף הערב החזרתי את הכיפה.

זה הגיע ממקום שאני מחפש בחורה טובה, שאני רוצה משפחה שתהיה משפחה בריאה ויציבה. בהתאם לכך התנזרתי מיציאות, עד שהכירו לי בחורה טובה, זה היה נראה שהפעם מצאתי את האשה הנכונה. שוב עשינו חתונה מפוארת שנראית כאילו לקחו אותה מסרט. היא בחורה טובה אבל לא הסתדרנו. אחרי חודשיים כבר היה ברור שזה לא זה. חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. פשוט לא הבנתי למה זה קורה לי. ואז הבנתי שלכל דבר יש הוראות יצרן. כשקונים רכב – יש לו אחריות, כשקונים מקרר – אפילו לא מכניסים את התקע לחשמל לפני שהטכנאי בא כדי שתהיה אחריות. אז על החיים לא ניקח אחריות? החלטתי שאם זה לא עבד בדרך שהלכתי בה עד היום – ננסה עכשיו חופה וקידושין לפי הוראות יצרן של בורא עולם. ואני הולך עם זה עד הסוף. זאת האמת".

 

  • זהו? נגמרו כל הקשיים ומאותו רגע הכל בא בקלות?

"לא. גם אחר כך היו לי קשיים ועברתי משברים. התחלתי לחפש שידוך, וזה לא היה קל בכלל. אישה אחת אלמנה שעדיין בוכה על מות בעלה, אישה גרושה שכשהגעתי לפגוש אותה גיליתי שיש לה שמונה ילדים וכן הלאה, כל סיפור היה 'תיקון' בפני עצמו. עד שמצאתי את האישה שלי, זה לא היה פשוט. לבעל תשובה זה לא פשוט. פתאום אסור לו לעשות כל מני דברים שהוא היה עושה כי הוא נמצא במסגרת. אבל השתדלתי, עבדתי קשה, עבודה פנימית וחיצונית. ברוך השם בסוף הכרתי את אשתי הצדיקה. בגלל שהייתי גרוש כבר פעמיים, לא קיבלתי אותה בקלות. אביה לקח אותי לרב שיפסוק אם נתחתן או לא. ברוך השם זכיתי".

  • אם היית יכול לדבר עם שמעון פרץ הצעיר והחילוני, מה היית אומר לו?

"הייתי אומר לו: בא נפתח ביחד הרמב"ם, גמרא, בא תלמד, יש שם כל כך הרבה חוכמה.. איך חז"ל יכלו לדון לפני כל כך הרבה שנים בסוגיה – אם יש קובייה ובתוכה יש כהן, האם מותר לעבור איתה מעל בית קברות? מאיפה הגמרא הסיקה שבעתיד יהיה מטוס, ומה עושים במקרה כזה? או בספר תהלים – כל דבר שעבר על דוד המלך, הוא כתב עליו שיר. וכל שיר – פגז: שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, כל מילה בול במקום. הרבה מתלהבים משייקספיר, אבל הטקסט האמתי הוא הטקסט העברי".

  • ושמעון של פעם היה מקשיב לך?

"היה לי קשה, כי שמעון של פעם היה עובד כל הזמן, בסופרלנד, בלונה-פארק, במלונות, באירועים, לא היה זמן בכלל. אין זמן להקשיב כי רצים אחרי העבודה".

 

  • מישהו מסביבתך חזר בתשובה בעקבותיך?

"כן, הייתי בדרום אפריקה, היה שם בחור מאוד נחמד בהופעה. צחק, צחק… בסוף הערב אמרה לי מישהי: זה שצחק הוא אחי. הוא עשיר מאוד, אבל גם רווק בן 44. אני מאוד אשמח אם תוכל לחתן אותו. אז אמרתי לו שיבוא לישראל, והוא באמת עשה את זה. הוא בא לארץ, הכיר מישהי מראש העין והתחתן איתה. יש לו כבר ארבעה ילדים. חזר בתשובה, שומר טהרת המשפחה, כשרות. תראי איך מסטנד-דת נפתח הלב".

 

  • ההופעות שלך לא מנסות לחזק באופן מוצהר. אז מה המטרה העיקרית שלהן?

"ללמד שמי שחי בסרט – אוכל בסוף סרטים. אני רוצה שתהיה לקהל אמונת חכמים. בא אחד לרב אומר לו: מה יהיה איתי?, הרב פתח ספר תורה ואמר לו: עוד ארבעה חודשים אתה מת. אחרי שמונה חודשים חזר אליו: הרב, הנה אני עוד חי, אמר לו הרב: אם היתה לך אמונה היית מת".

 

רגע לפני ההתרסקות צווחתי "שמע ישראל"

יעקב לוסטיג

 

אילו הייתם פוגשים את דניאל עשור בגלגול הקודם שלו, סביר להניח שהייתם מזדעזעים מהשיחה אתו בצורה קשה מאוד. בעברית צחה הוא היה מנסה לשכנע אתכם להצטרף אליו ולהמיר את דתכם לנצרות. שנים לא רבות קודם לכן, עוד היה דניאל נזיר הינדואיסטי, מחסידיו של מהרישי יוגה המפורסם.

היום הרב דניאל עשור הוא יהודי חרדי לכל דבר. התורה היא כל מה שמעניין אותו בחיים, וקיום המצוות נמצא בראש סולם הערכים שלו. הנצרות, ההינדואיזם והחילוניות היו לו לזרא.

סיפור חייו של עשור הוא סיפור שגרתי של צעיר ישראלי שהצליח בחיים. לפרנסתו הוא עבד כטייס מסחרי, ואת חייו החליט לבנות בארה"ב. עשור היגר לארץ ההזדמנויות הלא מוגבלות, התחתן עם בחורה גויה, והקשר בינו ובין היהדות כמעט ולא היה קיים.

כשהחליט לחפש משמעות לחיים פנה עשור אל הרוחניות. הוא השתלב בקבוצה של נזירים אינדואיסטים תחת הנהגתו של מהרישי יוגה. במשך תקופה ממושכת הרגיש שהוא מתעלה למדרגות רוחניות גבוהות, מחזק את השליטה על עצמו ועל חייו.

"ידעתי שלמדע אין תשובות אמיתיות", הוא אומר. "היום כולם מבינים שלאוניברסיטה מגיעים כדי לחפש מקצוע, לא כדי למצוא אמת. כבני אנוש, אמצעי החשיבה שלנו מוגבלים. אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה והשכל האנושי לבדו אינו מסוגל לפענח את חידת הקיום במלואה".

אחרי תקופה החל דניאל למאוס בדת ההינדואיסטית. הוא הבין שההינדואיסטים מוכנים אולי לוותר על הרבה מאוד דברים גשמיים כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אבל על הדרך הם מוותרים גם על האמת: "ראיתי שרוב המצטרפים לקבוצות הללו הם כל מיני אנשים שמחפשים לברוח מהמציאות לעולם של דמיונות והזיות במקום להתמודד עם החיים".

את ההינדואיזם הוא נטש, אבל עדיין לא חשב אפילו לבדוק את תורת ישראל. "התקשורת החילונית עשתה עבודה טובה מאוד", הוא מסביר את תחושת הריחוק שקיננה בקרבו כלפי כל דבר שריח יהדות נודף ממנו. "גם בשלב זה לא ראיתי ביהדות אופציה ריאלית. במקום זאת פניתי לנצרות".

עשור הפך למיסיונר פעיל, ובהמשך הגיע למסקנה שהוא רוצה להיות כומר. הוא פתח בלימודי כמורה אינטנסיביים והעתיד היה נראה ברור מתמיד: בקרוב הוא צפוי להפוך לכהן דת נוצרי.

השינוי התחולל כשאחותו של דניאל שחזרה בתשובה, התחתנה עם גר צדק שהיה בעברו כומר נוצרי. כך נפגשו שני הגיסים: היהודי שבדרך להפוך לכומר, והכומר שהפך ליהודי. המפגש היה טעון מאוד, ובתוך זמן קצר שקעו שני הגיסים בוויכוחים סוערים סביב ענייני דת ואמונה. הכומר לשעבר שכנע את הכומר העתידי שהוא חי בעולם של שקר, והוכיח לו שוב ושוב שהנצרות אינה אלא אחיזת עיניים וזיוף מוחלט.

דניאל נטש את הנצרות, ועדיין לא הרגיש קרבה ליהדות. הוא נותר ריק וחלול. "היו כל מיני סימנים משמים, אבל לא פירשתי אותם נכון או שסתם בחרתי להתעלם מהם. וכך המשכתי לחיות כאדם חסר דת ואמונה, עם לב חלול שמרגיש אכזבה עמוקה מהעובדה שלא מצאתי את האמת".

התפנית החדה התחוללה ביום בהיר שלפתע הפך קריר וסגרירי: "הייתי בעיצומה של טיסה מסחרית לאחד האיים הקטנים במפרץ פלורידה", הוא מספר. "סופה טרופית הגיעה כמו משום מקום ואילצה אותי לשנות את נתיב התעופה, מה שלא ממש עזר לי להגיע למקום מבטחים.

"הייתי מעל האוקיינוס בלי טיפת דלק והתחלתי לאבד גובה", הוא משחזר וההתרגשות עדיין ניכרת בקולו. "בקרת הקרקע כיוונה אותי לנחיתת חירום, אבל בשלב הזה כבר איבדתי מנועים. פתחתי את הדלת במטרה לנטוש את המטוס, אבל למראה האפלה והגשם הבנתי שאם אני קופץ עכשיו אני מתרסק בוודאות. הייתי לכוד במטוס ללא מוצא".

המטוס התקרב במהירות לקרקע. לרב עשור לא היה שמץ של מושג אם הוא אכן ינחת על המסלול המוסדר, או שיתנגש בסלע משונן עם נחיתתו על הקרקע. האפשרות השניה נראתה סבירה הרבה יותר לנוכח החשיכה הכבדה ומזג האוויר הסוער במיוחד.

מד הגובה הראה שהוא נמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד מפגיעה באדמה: "באותו רגע אחזה בי אימת מוות. לפתע, ללא הסבר וללא הגיון, השמעתי פתאום צווחה איומה, צרחה שהיא מעבר לכל המודעות שלי. צרחתי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

המטוס קיפץ על מסלול הנחיתה כמו כדור פלא, כוחות החירום עמדו הכן כדי לטפל בגופתו של הטייס האומלל, אבל דניאל פתח את עיניו והבין שהוא נחת בשלום. באותו רגע חדרה אל מוחו ההכרה: אני יהודי. יהודי הייתי ויהודי אשאר". משם כבר היתה הדרך אל התשובה קצרה במיוחד.

העיתונאי שבא לתקוף ונדבק

אם תראו אותו היום, לא תאמינו שהאיש הזה פעם היה חילוני שבינו ובין האמונה אין שום קשר. את ההיכרות שלו עם הדת הוא ערך במסגרת עבודתו, כשהיה עיתונאי צעיר.

העורכת שלחה את קובי לסמינר של ארגון 'ערכים', הפועל להחזיר יהודים בתשובה. קובי קיבל משימה מאוד ברורה: "אתה צריך לסקר את שטיפת המח שהם עושים לאנשים, ולספר לקוראי העיתון דברים כהווייתם".

העיתונאי הצעיר יצא לדרך, נרשם לסמינר בו השתתף, כשהוא מקליט ורושם בזיכרונו כל בדל מידע. בערב, כשהיה ספון בחדרו העלה על הכתב את הקורות אותו, והחל לשרטט קווים לכתבת התחקיר בת ה-3,000 מילים שעליו להגיש לקראת סוף השבוע.

בערבו של היום השלישי בו שהה קובי בסמינר, התקשרה אליו העורכת: "מה קורה עם הכתבה? יש התקדמות?" היא שאלה. וקובי שותק. אינו משיב לה. "קובי?? מה קורה עם הכתבה?" היא מנסה שוב, אך אין תשובה מהעבר השני של הקו.

באחת הכתה בה ההבנה: "אל תגיד לי שהחלטת לחזור בתשובה!!" הזדעקה העורכת ונאנחה בקול גדול. קובי באמת עדיין לא החליט, אבל הוא כבר ידע שלא מדובר ב'שטיפת מוח', ולא מדובר במרצים שמפעילים טריקים של דמגוגיה כדי להוכיח את טענותיהם. ניצנים של אמונה בה' יתברך החלו לצמוח בלבו. הוא הכין את הכתבה, אבל היא לא היתה תוקפנית כמו שביקשו העורכים.

הדרך היתה קשה, אבל קובי לא וויתר, הוא המשיך לצעוד מעלה מעלה, עד שהפך לבעל תשובה גמור.

כיום יושב הרב קובי לוי על התורה ועל העבודה. את כישוריו המקצועיים הוא מנצל לטובת הפצת אור היהדות בקרב יהודים דתיים וחרדיים, וגם בקרב יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות.

"אני רוצה שהציבור ידע שלהיות בעל תשובה זה לא רק להצטרף ליהודים הדתיים. בעלי התשובה הביאו תועלת עצומה לעולם התורה. כמה בעלי תשובה הפכו למרביצי תורה!! כמה הפכו לרבנים ידועי שם!! אני אומר לכל בחור צעיר שלא זכה לטעום את טעם התורה והאמונה, אל תוותר על עצמך, אל תחשוב שאתה לא שווה כלום, בוא, תלמד תורה ואם תשקיע מספיק אתה עוד תתרום תרומה עצומה לעם היהודי".

  • כיצד אתה זוכר היום את החוויה של החזרה בתשובה?

"טלטלה רוחנית. הייתי סטודנט ועיתונאי צעיר, ולפתע גיליתי שיש בורא לעולם, ושהתורה ניתנה משמים. זה הכה אותי בהלם, אבל כשזה הופך לאורח החיים שלך אתה מגלה שזה סולם עצום שתענוג לטפס עליו. כל החיים אנו מטפסים עוד ועוד, מגלים מחדש נוף יפה, אופקים שלא ראינו. במבט של שלושים שנה לאחור- זוהי החוויה הכי אינטלקטואלית, מענגת ומרגשת. ולמה מרגשת? כי הנוסחה של היהדות לבית יהודי ולחינוך ילדים היא נוסחה מנצחת! מרגש ומשמח אותי לראות את הבית שהקמתי, הילדים, הנכדים, האווירה. ומנגד, עצוב  לראות את האחים, השכנים והחברים שלא זכו".

גברת נכבדה, את אינך יהודייה!!

יעקב לוסטיג

 

טניה (שם בדוי), נולדה במולדובה הסמוכה לרומניה. אביה היה יהודי שאינו שומר מצוות, ואמה היתה גויה לכל דבר. בקרב הנוצרים ורוב העמים האחרים, הדת נקבעת על פי מוצאו של האב, ועל כן נחשבה טניה ליהודייה.

כבר מגיל צעיר ידעה טניה שהיא יהודייה. את התורה ומצוותיה היא לא הכירה, אבל היא הכירה היטב את ההשלכות של להיות יהודי בלב מדינה מלאה בגויים. "סבלתי מהצקות לא פעם ולא פעמיים. כולם ידעו שאני יהודייה, והאנטישמיות תמיד קיימת", היא סיפרה לטוני טליב עגיב מ'הידברות'.

כשהיתה בת 13, החליטו הוריה של טניה להיפרד. אביה קיבל החלטה מאוד מאוד דרמטית – הוא החליט לנטוש את מולדובה ולעלות לארץ ישראל. טניה עצמה נאלצה לבחור בחירה קשה מאוד, בין אמה ובין אביה: "היה עלי להחליט אם להישאר עם אמי במקום שבו גדלתי והורגלתי, בנוחות ובשפע כלכלי, או ללכת אל הלא נודע, לארץ שלא הכרתי. בסוף הלכתי עם הלב לארץ ישראל".

במשך השנים אמה הגיעה לביקורים בארץ וביקרה אותה, וגם טניה יצאה מדי פעם למולדובה כדי לפגוש את אמה.

מעולם לא עלה על דעתה הרעיון שאולי היא לא יהודייה בכלל. תמיד הזהות שלה השתלבה עם העובדה שהיא יהודייה. היא נהגה לצום ביום כיפור כמו כל היהודים, למרות שאביה לא נהג כך.

כך המשיכו חייה של טניה עד שאביה נפטר. אחרי ההלוויה היא שוחחה עם הרב וביקשה לקבל הדרכה כיצד יש לנהוג את מנהגי האבלות בימי ה'שבעה', אבל הרב הסביר לה בעדינות שהיא אינה מחויבת למנהגים הללו, משום שהיא אינה יהודייה.

טניה לא קיבלה בשום אופן את דברי הרב. היא ביטלה אותם במחי יד והמשיכה להתייחס לעצמה כיהודייה לכל דבר. כעבור מספר שנים אפילו החלה להתחזק בדת, להתלבש בצניעות וגם לשמור שבת. אבל בחלקו האחורי של המוח המשיכו דברי הרב לנקר עוד ועוד, עד שהיא נכנעה והחליטה ללכת לבית הדין כדי להתגייר כהלכה.

"בפגישה הראשונה שהיתה לי עם הדיינים", היא מספרת, "הגעתי מלאת ביטחון עצמי והייתי בטוחה שאף אחד לא יערער על רצוני להיות יהודייה, וכאן החל הדיון. הדיין ביקש שאספר למה אני רוצה להיות יהודייה. השבתי: זה לא שאני רוצה להיות יהודייה – אני יהודייה!.

אחד הרבנים שאל: את יודעת מהי השבת ביהדות? ואני השבתי בגאווה: ודאי, אני שומרת שבת כבר חצי שנה", היא משחזרת. "הדיינים החלו להחליף מבטים ונראה שגם צבעים, ואמרו לי בעדינות: תראי, גוי ששומר שבת חייב מיתה, אסור לך לשמור שבת כהלכתה".

עולמה של טניה חרב עליה. אסור לה לשמור שבת? הכיצד? הרי היא כל כך מאושרת משמירת השבת וכעת היא צריכה לחלל אותה פעם אחר פעם עד שתזכה להתגייר כדת וכדין?

אבל היא חרקה שיניים ופעלה כנדרש על פי ההלכה, עד שהתגיירה גיור מלא, טבלה במקווה והפכה יהודייה כשרה לכל דבר.

רק לאחר מעשה התחוור לטניה שאולי היא בכל זאת היתה יהודייה עוד לפני כן. אמה מספרת שאחרי מלחמת העולם השניה שרפו הוריה את כל המסמכים המזהים שהיו ברשותם, וסירבו לדבר על כך ולספר מדוע עשו זאת: "אולי הם היו בכלל יהודים ורצו להסתיר את יהדותם", היא מנחשת ניחוש פרוע.

 

סיפורי צדיקים וסרטי אנימציה

מאת: יעקב לוסטיג


מכירים את הבובה המפורסמת של הבמבה? ה'בובמבה' היו מכנים אותה בעבר. אם לא ידעתם, נגלה את אוזנכם מי הוא האבא שלה: אברהם זמורה (47) התראיין לערוץ הידברות וסיפר את סיפורו המרתק.

בובמבהבילדותו לא הכיר זמורה יותר מדי את היהדות. הוא ידע שהוא יהודי, והיה ברור לו שיהודי מתחתן רק עם יהודייה. אבל מעבר לכך ההיכרות שלו עם היהדות היתה קלושה מאוד. מוסקבה לא היתה מקום מתאים לקיום המצוות וללימוד התורה, תחת שלטונם האכזרי של הקומוניסטים שראו בלימודי דת ובקיום מצוות כהכרזת מרד בתורת הקומוניזם.

מגיל שנתיים כבר היה זמורה מצייר. הציורים המדהימים שלו סללו לו את הדרך לבית ספר לאומנות, שם הפך את התחביב למקצוע של ממש. הוא התקדם והשתפר, ובהמשך שירת בחיל האוויר הרוסי, כשגם שם הצליח לעסוק בציור, בין היתר כשצייר קוקפיטים של מיג 23, לחבריו הטייסים.

השינוי החל כשעלה זמורה לארץ: "ברוסיה כבר ביקרתי בבית הכנסת הגדול במוסקבה, ופעם אפילו שוחחתי עם החזן שהתגורר לא רחוק מאתנו", הוא מספר ומציין שמדי שנה היה אוכל מצות בפסח. הסבתא שהיתה דוברת אידיש שוטפת השתדלה לשמור מעט מצוות גם בתנאים הבלתי אפשריים, והצליחה להעביר לנכדיה מעט מן המעט של מסורת יהודית.

כשעלו לארץ כבר היה זמורה נשוי ואב לתינוק בן מספר שבועות. הוא התארח עם רעייתו בביתם של קרובי משפחה, חרדים – ליטאיים. שם החל זמורה ללמוד קצת יותר על היהדות, הכיר מושגים כמו שמירת שבת, השגחה על כשרות המאכלים, הקפדה על דיבור נקי מלשון הרע ורכילות ועוד.

"כשאתה מקיים מצוות באופן מכאני בגלל שאתה מכבד את המשפחה המארחת, כפי שעשיתי אז, זה לא כמו שאתה עושה זאת מהבנה פנימית שלך", הוא מתאר את ההבדל בין המצוות שקיים אז לבין המצוות שהוא מקיים היום.

"לחבוש כיפה ולגדל זקן זה מאוד קל", מוסיף זמורה, "אבל רציתי להתחיל מבפנים החוצה. אני צריך להבין למה אני עושה את זה, ומרגיש צורך פנימי ברור בכך. עד לא מזמן לא חבשתי כיפה, היא היתה רק בכיס, אבל היום אני כבר הולך איתה. בשבילי זו אחריות. אני לא רוצה שיראו אותי עושה דברים לא נכונים, וזה יכתים את כל הדתיים".

בובמבהאבל השינוי היותר מפתיע הגיע דווקא בחייו העסקיים של זמורה. לאחר שהפך לדמות מבוקשת מאוד בעולם האנימיציה והאיורים, בזכות היצירות הנהדרות שלו המוכרות לכל ילד ישראל, כמו איורי הבמבה וה'ציטוס, החליט זמורה להקדיש את זמנו דווקא לאיור סיפורי צדיקים.

"אני מקבל מהספרים האלה הנאה כל כך גדולה, שאפילו אם אני מפסיד קצת כסף – הנפש שלי ממש שמחה. הסיפוק כל כך גדול, כך שזה מכסה את הכל. כסף זה לא הכל. אני מחפש מצב שבו אהנה ממה שאני עושה. וממה שנהנים – תמיד אפשר להרוויח. היו לי הרבה הצעות רווחיות ומשתלמות, אבל לא. אני לא מוכן לעשות הכל בשביל כסף".

ראפר, שחור ויהודי

יעקב לוסטיג

מוזיקת הראפ הייתה כל עולמו של דמיאן בלאק מסיאטל שבוושינגטון, ארה"ב. בשכונה בה גדל, 'סווארק פארק', היה כבוד רב למוזיקה הזאת. אביו של בלאק, היה חבר בלהקת היפ הופ פופולארית במיוחד באותם ימים, ואף זכה לכינוי בעולם הראפ 'קפטיין קראנץ'.

גם אמו של דמיאן היתה שקועה עמוק בעולם של מוזיקת הראפ, והתערבבה עם כל המי ומי שעסק בתחום באזור. כמו רבים אחרים העוסקים בתחום, גם היא התמכרה לסמים קשים, מה שבסופו של דבר עלה לה בחייה.

דמיאן עצמו צעד גם הוא בכיוון של קריירה בעולם הראפ. בגיל 13 הוא כבר החל להשתתף בהקלטות, למד והתאמן, השקיע את כל כולו במוזיקה הזאת, וגם הצליח לעשות לעצמו שם. בשנות ה-20 המוקדמות לחייו הוא כבר עמד מאחורי שני להיטים שכבשו את הקהל בסיאטל ומחוצה לה.

אבל עם ההצלחה בתחום הראפ, נכנס דמיאן לתחרות מול ראפר אחר, שרצה גם הוא לעשות קריירה. הלה הפיץ על דמיאן שמועות שנועדו לפגוע בקריירה שלו, ודמיאן יחד עם חברים נצמדו לקוד האתי המקובל בשכונות הפשע כמו זו שבה התגוררו, ויצאו 'לסגור חשבון' עם הראפר המתחרה.

הסכסוך הקטן התפתח למאבק בין שתי קבוצות, כשבשיאו פתח אחד מחבריו של דמאין בירי בתוך פאב עמוס באנשים. הדבר גרר חקירה משטרתית נרחבת שגרמה לדמיאן, וגם לראפר המתחרה, להפוך למבוקשים.

באיחור רב מדי השלימו השניים והציגו בפני המשטרה חזית מאוחדת שבה הם מביעים התנצלות ומתחייבים לעצור את האלימות. האירוע שימש נקודת מפנה בחייו של דמיאן. הוא גרם לו לחשוב על הקריירה ועל המחיר שהיא גובה ממנו בדרך, הוא גרם לו לחשוב על החיים ועל המשמעות שלהם, על העולם הזה ועל העולם הבא.

בשלב זה של חייו כבר היה דמיאן נשוי לאשתו שהיתה אז נוצריה אדוקה, בדיוק כמוהו. דמיאן עצמו נולד לבית שבו הדת לא תפסה מקום של חשיבות. בהיותו כבן שבע השתחרר סבא שלו מהכלא, והתגורר בבית בתו – אמו של דמיאן. הוא היה מוסלמי ובהתאם לכך גם לימד את נכדו להתפלל על פי דת מוחמד. דמיאן לא השקיע רבות בלימודי האסלאם, אבל מאז הגדיר את עצמו כמוסלמי, גם לאחר שסבא שלו מעד שוב וחזר לכלא.

העובדה שבן לאב נוצרי החל להגדיר את עצמו כמוסלמי לא נתנה מנוח למיסיונרים האוונגליסטים בעירו, ובהגיעו לגיל 13 הם הזמינו אותו למחנה קיץ חווייתי במיוחד, במהלכו הטיפו לו נצרות, עד שבסיום המחנה כבר הוטבל דמיאן לנצרות.

כשהחל לחשוב על משמעות החיים, הכל היה פתוח. הוא בדק שוב את האסלאם ואת הנצרות, ניסה לעיין בברית הישנה, ולא הבין מה קרה שפתאום אלוקים התחרט והוריד ברית חדשה כביכול. אט אט החל לעשות שינוי והפך ליהודי משיחי, כשהוא בעצם מקיים את מצוות התורה ברמה כזו או אחרת, אבל גם מאמין במשיח השקר הנוצרי.

עם הזמן גברו התהיות, ודמיאן הבין יותר ויותר שהוא בעצם חי בתוך שקר גדול, ושהגיע הזמן לעשות שינוי.

רעייתו לא אהבה בתחילה את הרעיון של עזיבת הנצרות. היא באה ממשפחה נוצרית שורשית, ולא אוותה להחליף את דתה בשום דת אחרת. אבל דמיאן לא נתן לה מנוח, הוא הרבה לשאול שאלות ולשתף אותה במחשבותיו, עד שלבסוף היא החליטה – יוצאים לדרך והולכים אחרי האמת.

כך צעדו השניים, כשבדרך מוסיפה האישה גם את אחותה הנשואה יחד עם בעלה, ובסופו של התהליך התגיירו כל הארבעה, יחד עם ילדיהם, בגיור ארותודוכסי מלא, והחלו לנהל אורח חיים יהודי – חרדי.

היום קוראים לו ניסים. ניסים בלאק. בתחילת דרכו ביהדות הוא נטש את מוזיקת הראפ, זנח אותה מבלי שתכנן לשוב אליה. אבל החיים החזירו אותו למוזיקה, הקדוש ברוך הוא סובב את הסיבות כך שהוא יחזור והפעם יעשה את המוזיקה כשהיא כשרה, וכשהיא מקרבת לבבות, ומפיצה את האמונה בבורא עולם לכל פינה אליה היא מגיעה.

 

סיפורו של ניסים בלאק מובא באתר 'אש התורה'.

אתר האינטרנט של ניסים: www.nissimofficial.com

החלוצה החרדית שנולדה בקיבוץ

יעקב לוסטיג

האנרגיה השופעת מכיוונה של רחל בולטון, בכוחה להמיס כל לב. קשה מאוד להישאר אדישים בנוכחותה של האשה החזקה הזאת, שהחלה את דרכה בקיבוץ מרוחק מכל זיק של מסורת יהודית, וכיום היא מתגוררת בכפר חב"ד ומדריכה אלפי נשים חרדיות מבטן ומלידה, מובילה אותן בשבילי האמונה, ובמובן מסוים שמורה לה השפעה משמעותית על עולם הפרסום בתקשורת החרדית.

בולטון נולדה לתוך חיים חילוניים וחונכה בקיבוץ בגליל. היא זוכרת את עצמה כאדם "מחפש", אך לא ידעה להגדיר אחר מה. היא רק ידעה שהיא רוצה להגיע למקום בו תרגיש בבית. לכן המשיכה לנבור בחיים. בצעירותה שרתה שבע שנים בצה"ל. בזמנה הפנוי היתה פונה למה שנראה לה אז כ"רוחניות". היא ניסתה שיטות מענף הבודהיזם, ואף עשתה מדיטציות שגרמו לה כמעט לחשוב שזה מה שחיפשה. לימים סיפרה כי "בטכניקות הללו היו סממנים של עבודה זרה, הקרבה לתמונה, והשתחוויה למורה, ולמרות שלא היתה לי אמת אחרת שסתרה נקודות אלו, הן נראו לי כשליליות ולא הייתי מוכנה לקבלם". כדי להתעמק בדברים למדה קבלה, המשיכה ללימודי יסודות היהדות, עד שהגיעה בסוף לחסידות חב"ד.

כמו בחייהם של רבים מהחוזרים בתשובה, אפשר לחלק את חייה של בולטון לשניים – חייה החילוניים וחייה הדתיים. אך בין שניהם  יש מרכיב חשוב במשותף: אופייה הדומיננטי והפעיל. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא בתזוזה, צמאה לידע ומתעניינת בקשת מגוונת של תחומי חיים. היא למדה מנהל עסקים, שיווק ופרסום, עבדה כדירקטורית 'אפריקה ישראל', ניהלה את מחלקת ההפקה של 'אגודת צעירי חב"ד', הקימה את משרד הפרסום 'בולטון פוטנציאל' שדורג לא פעם כמשרד הפרסום המוביל במגזר החרדי.  בהמשך מכרה בולטון את משרד הפרסום, כדי להתפנות לסדנאות והרצאות רוחניות. היה זה צעד מפתיע שעורר לא מעט רעש, וגם כלי התקשורת החילוניים תיעדו את המהלך: "סביר מאוד להניח שהשם הזה לא אומר לכם כלום, אבל עבור ציבורים גדולים – מדובר בחלוצה", נכתב באתר החדשות ynet, "בעיני רבים, היא זו שהניחה את היסודות לעולם הפרסום החרדי המודרני". מרשים. אך כיצד השתלבו בחייה הגשמיים גם דת ואמונה?

כיום בולטון בת ה-65, נמצאת במיטב שנותיה. נשים רבות בגילה כבר יצאו לפנסיה, אבל היא עצמה בכלל לא בכיוון. אין לה רגע דל. היא עוברת מכנס נשים למשנהו, עולה פעמיים בשבוע לשידור בתוכנית "עניין משפחתי" ברדיו קול חי, לומדת כיצד לטפל בנפש בהיבט חסידי בבית ספרו של הרב יצחק גינזבורג "תורת הנפש", ומעבירה סדנת נשים מצליחה בשם "תעצומות". בחייה האישיים היא רעיה, אם לארבעה ילדים וסבתא לכיתת  נכדים. היא כל כך עמוסה עד שאת יומנה האישי מנהלת כלתה לוטם. היא מתאמת עבורה כמעט את הכל – מסדנאות ועד שיחות טלפון, אותן מנהלת במהלך נסיעותיה ממקום למקום. אך למרות העומס, יש תחושה שבמקום שבו היא נמצאת באותו רגע היא נוכחת, ולא רק נמצאת בגופה. וזה אולי סוד הקסם שלה, היא פעילה מאוד, ובה בעת מאוד יציבה ומרוכזת במעשיה.

 

היום נמצא אותה מספרת רבות על ה"מתנות" שאיתן הגיעה לעולם, ואלו הן: הכעס וה'פתיל הקצר'. אך בשלב מסוים, לפני כ-13 שנים, הבינה כי ה"מתנות" הללו יוצרות חסימה בתקשורת עם משפחתה, ושהיא רוצה שביתה יראה וירגיש אחרת. תובנה זו היתה לציון דרך, והיא החלה בעבודה עצמית. "השינוי היה מציל חיים", אמרה. שש שנים אח"כ החלה לפתח את שיטתה. "בכל דרכי הרוחנית למדתי, חוויתי והשתפשפתי. זה כנראה נועד לכך שאדריך נשים ולא ידעתי את זה", שיתפה. בסדנת 'תעצומות', היא מלמדת כיצד יכולות נשים לדעת לשמוח במה שהשם חנן אותן, גם אם זה לא מה שלדעתן טוב עבורן. "השם לא נותן לי את כל מה שאני רוצה", היא מטיפה בחיוך, "אבל הוא כן נותן לי את כל מה שאני צריכה".

 

  • איך היית בתור חילונית?

"הייתי די אאוטסיידרית, מחוץ לתמונה. צמחתי בשנות ה-70, בתקופה שהתחילו פה בארץ 'נערי הפרחים', ולא התחברתי לכל זה. תמיד שמרתי על עצמי לא לאבד שליטה. כשחזרתי בתשובה לקח לי שנה להחליט שאני רוצה לקיים תורה ומצוות, וברגע שבחרתי – קיימתי את זה מהרגע להרגע. לא התווכחתי כי לא חזרתי בתשובה בשביל אף אחד. חזרתי בתשובה בשביל אלוקים, ומי אני שאתווכח איתו?".

 

  • יש משהו בחייך החילוניים שאת מתגעגעת אליו?

"התגעגעתי לתרבות ולאומנות, למוזיאונים, לספרים, ולתערוכות. מאז שהייתי חילונית אהבתי את זה, זה בנפשי. אבל כל מה שהתגעגעתי אליו – פתרתי את זה בכך שחזרתי לכל אלה בגרסה הכשרה".

 

  • היית אומרת שהיהדות שינתה את חייך?

 

"היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה בחיי – לחיות עם אלוקים. וזאת זכות ענקית. כך גם לגבי היכולת לחבר את העולם הזה עם מציאת האלוקים בתוכך".

 

מהיכן הכוח שיש לבעלי תשובה

יעקב לוסטיג

איך יש לבעל תשובה כוחות כאלה גדולים לחזור בתשובה, ומתי הכוחות האלה נעלמים.

כדאי לכם לקרוא עד הסוף!!

הרב יעקב הבר, רב קהילת 'שבטי ישורון' ברמת בית שמש, מספר על 'דין תורה' מעניין שבו הוא הובס על ידי בלש במשטרה:

"הייתי אז יהודי חרדי יחיד בשכונה שאינה דתית. כשאנשים התעניינו ביהדות וכדו', הם באו אלי שאעזור להם, וכך קיבלתי יום אחד פניה מידידי יואב, תושב השכונה שעבד כבלש במשטרה.

"יואב אמר לי שהוא רוצה לקנות תפילין. שמחתי מאוד לשמוע שהוא מתחזק בדת, והפניתי אותו לרכישת תפילין בחנות לתשמישי קדושה, כשאני ממליץ לו על תפילין כשרות לברכה, אך לא מהודרות. "חבל על הכסף שלך", אמרתי לו, "אל תשקיע יותר מדי ברכישת תפילין מהודרות מאוד, כי ממילא לא בטוח שתניח תפילין כל יום. תקנה תפילין כשרות וזהו. לא צריך יותר מזה".

"אבל יואב הבין שאני 'מתפשר' בשבילו על רמת ההידור של התפילין והתקומם נגדי. "מה פתאום הרב, אני רוצה תפילין מהודרות, כמו שלך יש. למה שאני אניח תפילין פחות מהודרות ממך?

"הסברתי לו שמדובר בהוצאה כבדה מאוד", מספר הרב הבר, "נתתי לו להבין שזאת הוצאה שהיא למעלה מכוחותיו, אבל יואב היה מאוד נחוש ואמר לי שהוא מצדו מוכר את הרכב שלו כדי לממן את רכישת התפילין, אם יהיה צורך בכך.

"כשראה שאני מנסה לשכנע אותו להישאר עם תפילין פשוטות יותר, דרש יואב ללכת אתי לרב שלי. הרב שיינברג. הגענו לרב ואני יושב ומסביר לו שעם כל ההתלהבות הגדולה של יואב, הוא לא אדם דתי, ובשבילו להשקיע בתפילין מאוד מהודרות זו הוצאה מיותרת.

"אבל הרב שיינברג בכלל לא שמע אותי. הוא התחיל לדבר ישירות עם יואב והדריך אותו אילו רצועות לקנות, ואלו בתים לקנות, כשהוא ממליץ לו על תפילין מהודרות מאוד בשווי של מאות דולרים. באותם ימים היה זה סכום עצום.

"הייתי המום. אבל הרב שיינברג הסביר לי: כשאדם מחליט לחזור בתשובה, הוא מקבל מהשמים כוחות מיוחדים שמסייעים לו להצליח. יש לו עזרה עצומה מהשמים, ולכן זה הזמן לנצל את כוחות העל האלו, ולהתקדם הכי הרבה שאפשר. כשאנו רואים בעל תשובה בתחילת הדרך, צריך לעודד אותו להתקדם במהירות כפי יכולתו, כי אחרי תקופה הכוחות המיוחדים האלו נעלמים, וכל צעד נוסף שהוא ירצה לעשות, יעלה לו בכוחות גדולים ובהשקעה עצומה.

בהמשך פגשתי את המקובל רבי יעקב משה הלל, שהסביר לי שכשאדם חוזר בתשובה, זה לא הוא לבד. הנשמות של הסבים שלו מהדורות הקודמים מצטרפות אליו ועוזרות לו: "אתה מגיע לסבא רבא שלו שהיה רב גדול בתורה ואתה אומר לו שיסתפק בתפילין פשוטות", תהה הרב הלל…".

 

 

 

10כללים שיעזרו לך לברך על האוכל

  • כשיהודי אוכל או שותה, הוא צריך לברך את בורא העולם לפני ואחרי האכילה. חכמנו זיכרונם לברכה אומרים שהעולם כולו שייך לקדוש ברוך הוא, ובעיקרון אסור לנו לאכול כלום. אחרי שאנחנו מברכים את בורא העולם, האוכל הופך להיות שלנו, ורק אז יש לנו רשות לאכול. כשמסיימים לאכול, זה הזמן לומר תודה.
  • הברכות שלפני האוכל והשתיה הן: "המוציא לחם מן הארץ", "בורא מיני מזונות", "בורא פרי הגפן", "בורא פרי העץ", "בורא פרי האדמה", "שהכל נהיה בדברו".
  • על לחם, פיתה, באגט, לחמניה, לאפה וכדו', מברכים "בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
  • על מיני מאפה או תבשילים שיש בהם קמח, כמו עוגה, פשטידת איטריות, עוגיה, דייסה וכדו', מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת".
  • על יין ועל מיץ ענבים מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".
  • על פירות הגדלים על עץ: תפוח, אגוז, תמר, רימון, מנגו וכדו', מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ".
  • על ירקות ועל פירות הגדלים על גבי שיחים, כמו עגבניה, מלפפון, קולרבי, חסה, גזר ועוד מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה".
  • על מאכלים ומשקים שאינם מן הצומח, כמו ביצים, בשר, חלב וכדו', וכן על ממתקים שאינם מכילים קמח דגנים כמו צ'יטוס, שוקולד, סוכריות ועוד, כמו גם על משקאות מכל הסוגים, חוץ מיין, מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ".
  • גם אחרי ששותים או אוכלים צריך לברך, ו'הברכה האחרונה', בדרך כלל מקבילה לברכה הראשונה. אם לפני האוכל בירכת "המוציא לחם מן הארץ", אחרי האוכל עליך לברך ברכת המזון. אם לפני האוכל בירכת 'בורו מיני מזונות' – אחרי האוכל תצטרך לברך בדרך כלל 'ברכת מעין שלוש'. אחרי מאכלים שמברכים עליהם 'בורא פרי העץ', 'בורא פרי האדמה', ו'שהכל נהיה בדברו' – מברכים 'בורא נפשות'.
  • מומלץ להיכנס ל'לוח הברכות', ולשמור אותו במועדפים, כדי שיהיה לך זמין בכל עת, ותמיד תוכל לבדוק מה מברכים על דברי מאכל וממתקים.

נינג'ה עם זקן

מאת: יעקב לוסטיגמן

בעיר החרדית אלעד מתגורר תושב שתחום העיסוק שלו מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בגבר חרדי מן המניין. רוב השכנים שלו מימיהם לא ראו חרב אמתית, הידע שלהם בלחימה לא השתפר מאז התקוטטו עם חבריהם בכתה ג' בתלמוד התורה, ואם תבקשו מהם לרוץ למרחק של מאה מטר, סביר להניח שייקח להם כמה דקות ארוכות להתאושש מהמשימה הקשה…

ישי אמנו (34), אולי נראה גבר חרדי שגרתי. הוא נשוי, ואב לששה ילדי חמד הלומדים בתלמוד התורה כמו כל ילד חרדי אחר. אבל מתחת לכיפתו הלבנה של ישי, מסתתר לו אדם עם סיפור חיים שנראה כאילו ברח החוצה מאגדת עם עתיקת יומין. את זמנו הוא מחלק בין לימוד תורה, ובין לימודי לחימה. הוא העמיד תלמידים רבים היודעים לחבוט ולהיחבט כהלכה, להתגלגל בתנועת חתוליות ולהגיב בצורה נכונה כלפי מי שמנסה לתקוף אותם.

"מבחינתי אמנות הלחימה היא בעיקר עניין של שליטה עצמית", הוא מסביר. "יש עמי באמתחתי לא מעט סיפורים על בני נוער וילדים שלא הצליחו להתרכז, שנכשלו בכל תחום שבו הם רצו להצליח, ולאחר שתרגלו נינג'וטסו, למדו לשלוט במחשבות שלהם, להתרכז ולעבוד בצורה מסודרת".

אבל לפני שנקפוץ למסקנות שמסיק אמנו מהמקצוע שלו, עדיף שנחזור אחורה, למקום שבו הכל התחיל…

"נולדתי בקריית מוצקין לבית שבו הדת היהודית היתה משהו לא מוכר בכלל. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3 בלבד, גדלתי עם אמא, והיא לא קיבלה שום חינוך דתי. היא התייתמה בשואה בגיל צעיר מאוד, והגיעה לארץ בגפה, בלי שום ידע על יהדות ועל דת. גם המקום בו גרנו, קרית מוצקין, לא הציע לי הרבה הזדמנויות להיפגש עם הדת היהודית. הפעם הראשונה בה ראיתי בית כנסת היתה ביום בר המצווה שלי, ואני חושב שבכלל לא הבנתי מה זה המקום הזה.

"כבר מגיל צעיר נמשכתי ללימוד אמנות הלחימה. בגיל 9 התחלתי ללמוד קראטה בצורה מסודרת, וכעבור שנתיים עברתי ללמוד נינג'וטסו. זאת אומנות מאוד מיוחדת, ולא רק בגלל שהיא פופולאריות בסרטים. אני זוכר שהסבירו לי שכדי לקבל דרגת 'דאן 5' בנינג'וטסו, אתה צריך להגיע לכזאת רמה של ריכוז שתגיע למצב שבו אתה יושב על הרצפה בעיניים עצומות, ומורה עומד מאחוריך ומוריד חרב במהירות לעבר הראש שלך בלי שתדע מתי הוא עושה את זה. אם הצלחת להרגיש את הסכנה ולחמוק מהחרב בזמן – הצלחת.

"זה הפליא אותי. לא הבנתי איך אדם יכול לפתח כזאת יכולת מדהימה. להרגיש את הסכנה. זה למעשה המהות של הנינג'וטסו, להגיע לרמה כזאת של ריכוז שבה אתה מרגיש כשהסכנה מתקרבת, בלי לראות שום דבר. זה שימוש בחוש השישי, שהופך אצלך להיות כמו חמשת החושים הרגילים. אתה פשוט מרגיש שהסכנה מתקרבת ויודע להיערך לקראתה כראוי.

"נכנסתי ללימוד הנינג'וטסו בכל הכח. זה מאוד משך אותי וגם מילא אותי. אף פעם לא נמשכתי לתרבות החילונית של מועדונים וכל השטויות האלו, אהבתי תמיד להשקיע בשיפור יכולת התנועה, לבלות הרבה בטבע. במשך ארבע שנים הייתי מסתובב כל לילה לבד ביער, לפעמים עם חבר אחד, היינו עושים אימונים עד הבוקר. היו לי ארבעה מאמנים שהייתי מתאמן אצלם בחוג. לא היה מחנה אימונים שהחמצתי, ואף נפגשתי עם ראש השיטה בהולנד ב'טאי קאי' – מחנה אימונים בן שבוע. זה היה תחליף לכל הדברים האחרים בעולם, רוחניים וגשמיים כאחד. הייתי הולך לקניון, לא כדי לקנות משהו, אלא כדי לפתח את הכישורים שלי, כדי לדעת לזוז נכון שאף אחד לא ישפשף אותי וכדו'.

"כגודל ההשקעה כך גם היתה ההצלחה גדולה מאוד. הגעתי ליכולות מאוד גבוהות עם ההרגשה, הייתי מרגיש מתוך שינה. בתקופה בה ישנתי בפנימייה, כל החברים בקבוצה היו משתעשעים עם זה. כשאני הייתי נרדם בלילה הם היו שולחים חבר שיכה אותי באגרוף, ואני מתוך שינה הייתי מרגיש סכנה מתקרבת ומיד תופס את ידו.

"ההצלחה בנינג'וטסו סייעה לי גם בתחומים אחרים. אם בבית הספר היסודי לא הייתי מהתלמידים המבריקים במיוחד, בכתה ט' כבר הייתי המצטיין השכבתי. מי שיודע להתרכז בלחימה, יודע להתרכז גם בלימודים. היה לי גם חבר שהיה ברמה מאוד גבוהה בנינג'וטסו, ויחד היינו עושים תרגילים ברמה גבוהה מאוד. זה מילא אותי".

ואז… בא המהפך: "יום אחד, זה פשוט נעלם לי", מספר ישי. "אני מגיע לאימון, מבצע את התרגילים ולא מרגיש כלום. איבדתי את הריכוז, ובלחימה הריכוז הוא זה שעושה אותך לוחם טוב. אם אתה לא מזהה בשבריר שניה את תנועת היריב, אתה לא מספיק להגיב בזמן. כל היכולות שלך בלחימה לא שוות כלום אם הן לא מגיעות בצורה מדויקת, עם ריכוז מלא וברגע הנכון.

"וזה נמשך. גם למחרת לא הרגשתי כלום, וגם יום לאחר מכן. עברו מספר ימים וכבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מנסה כל מיני הרפיות. הלכתי ליער, הלכתי לים, ניסיתי כל מיני תרגילים. כלום. שום דבר לא עזר לי. הייתי בוכה מרוב תסכול, זה הרס לי את כל התוכניות. רציתי להיות נינג'ה כמו לפני מאתיים שנה, ופתאום אני לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים שהתרגלתי אליהם כבר לפני כמה שנים.

"החבר שלי ראה איך שאני מתייסר ופתאום הוא זרק לי ככה חצי משפט, בלי שום משמעות: "שמעתי שמי שאומר את כל ספר התהילים בשבת, זה מכפר לו על הכל". לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה תהילים? מה זה בכלל? "זה הספר הזה מהתנ"ך?", שאלתי אותו, והוא עונה לי "כן". זהו, לא דיברנו על זה יותר. המשכנו הלאה אני חזרתי להרפיות ולניסיונות הכושלים להחזיר לעצמי את הכוחות שאבדו לי, ובזה נגמר הסיפור.

"עברו מספר שבועות, ובשבת אחת אני מוצא את עצמי מסתובב בבית ככה משועמם כהוגן. רפרפתי על הספרים שלי, מחפש משהו מעניין לקרוא, ומשום מה המבט שלי התעכב על ספרי התנ"ך. היה לי קסוטו. מפה לשם אני עומד כשספר התהילים בידי, ואני מתחיל לקרוא.

 

"נדהמתי. אילו מילים יפות כל כך. לשון מליצית ועתיקה כזאת. זו היתה חוויה מעניינת מאוד. קראתי וקראתי, ופתאום אני מתחיל לזוז קדימה ואחורה, מרגיש אנרגטי, לא מבין למה אני זז. אני לא יכול לקרוא בנחת, אני נכנס להרגשה מיוחדת. התחלתי להרגיש כאילו זה מוכר לי, כאילו אני רואה את המאורעות במחשבה, אני קורא ככה ארבע שעות, נדבק למילים ולא יכול להפסיק.

"האווירה בחדר הפכה קסומה. הרגשתי כאילו אני קורא באיזה ספר קסמים מיוחד. זו היתה תחושה שאני כאילו נבלע לתוך איזושהי ישות רוחנית אדירה, משהו שמאיר אותך באור נפלא, ומשרה עליך תחושת נעימות לא מוכרת.

"במוצאי שבת היה לי אימון בנינג'וטסו. כמו תמיד יצאתי מהבית לאימון ואת הדרך עשיתי בריצה. אני מגיע לאולם, נעמד ככה מול בן הזוג שלי, ופתאום הכתה בי ההרגשה של "מה אתה עושה פה בכלל".

"זה מאוד הלחיץ אותי. כבר קיוויתי שמצאתי את תרופת הפלא ופתאום מתברר שקריאת התהילים רק עשתה יותר גרוע. היא אומנם עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל לא עם הנינג'וטסו, ומבחינתי להיות נינג'ה זה היה כל מה שרציתי אי פעם".

"בשלב זה כבר הייתי בן 17 בערך. בסוף כתה י"א עזבתי את בית הספר כי רציתי להשקיע יותר באמונות הלחימה. החלטתי לנסות לחזור לבקר בבית הספר, למקום שממנו צמחתי. חשבתי אולי ביקור כזה ופגישה עם חברים מפעם, יעזרו לי להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי. אני מגיע למקום ורואה את אחד החברים הטובים שלי מהעבר, עם כפה על הראש. לא הבנתי מה קשורה הכפה, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא חזר בתשובה.

"אני עדיין עולה במדרגות והחבר עם הכפה אומר לי בוא רגע, אני רוצה לספר לך משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק, אבל זרמתי אתו. כיבדתי אותו כחבר. ישבנו כמה חברים יחד והוא סיפר לנו סיפור על רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש. פתאום הרגשתי תחושה מאוד מוכרת. זו היתה התחושה שהרגשתי כשקראתי בתהילים. פתאום אני מרגיש משהו רוחני עצום. כאילו אני רואה את התרחשות הסיפור מול העיניים שלי, כאילו אני כבר מכיר את הסיפור, ומכיר את האור החיים הקדוש. אני נכנס לחוויה כזאת ושואל אותו, "תגיד לי, האור החיים הזה, הוא קשור לתהילים?". החבר שלי לא הבין מה קשור תהילים עכשיו, אבל אני לא מניח לו, זה קשור לתהילים, אני מרגיש שזה קשור לתהילים. בסדר, הוא הסכים איתי, זה שקשור לתהילים. מה אכפת לו?

"החבר ראה שאני ככה מתרגש, והחליט לשאול אותי: "אתה רוצה להניח תפילין". הסכמתי. ושוב אני מרגיש הרגשה מיוחדת כזאת. הלכתי יחד אתו, קנינו שווארמה, והוא נוטל ידיים ומראה לי איך ליטול ידיים ולברך לפני הארוחה. שאלתי אותו, גם זה קשור לתהילים? הוא אומר לי כן. אכלתי והוא אומר לי "עכשיו צריך לברך". אמרתי, בהחלט הגיוני שאחרי שאכלנו צריך להגיד למישהו תודה על האוכל. בירכתי, הנשמה שלי מתרוממת ואני מרגיש משהו מיוחד. הוא לקח אותי לבית הכנסת, זה היה בכפר יונה. כולם שם היו לבושים בבגדים רגילים, חולצות טריקו או מכופתרות, מכנסי ג'ינס וכדו'. רק אחד, השליח ציבור היה גבר חרדי עם לבוש חסידי. אני רואה אותו ככה עם חליפה שחורה ארוכה ואבנט חסידי קשור מעליה, ואני שואל את החבר שלי: "גם אצל הדתיים זה כמו באומנויות לחימה? למורה יש חגורה שחורה? החבר הרגיע אותי והסביר לי שאין קשר בכלל.

"הייתי מאוד נרגש, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה. החבר אומר לי "אני מקווה שתמשיך עם זה", ואני עונה לו: "האמת אני עדיין לא מבין מה זה בדיוק, אבל אני מרגיש שאני נמצא כאן בעולם רק בשביל זה".

"הגעתי הביתה הורדתי את התפילין מהבוידעם שבו הן שכבו מאז הבר מצווה שלי. השגתי סידור תפלה והתחלתי להתפלל בלי לדעת מתי מתפללים ואיך מתפללים. הייתי מתפלל תפילה של שבת ביום שלישי, ובשבת אומר 'על הניסים' כמו בחנוכה. לא ידעתי כלום מהחיים שלי. יום אחד פגשתי גבר חרדי ברחוב, ניגשתי אליו לשאול אותו כמה שאלות, והוא קלט מיד שהנשמה שלי צמאה ליהדות. הוא הציע לי להצטרף ללימודים בישיבה, להיכנס לזה בצורה רצינית. לא היססתי אפילו לרגע. ידעתי שזה הייעוד שלי בעולם הזה, והשתוקקתי לדעת יותר וללמוד יותר.

"זה הסיפור שלי", מסיים ישי את המונולוג המרתק. "חיפשתי להחזיר לעצמי את הנינג'וטסו, אבל מצאתי משהו הרבה יותר חשוב – את היהדות".

CHIMUM

• ובכל זאת, גם היום כאדם חרדי לכל דבר ועניין, אתה עדיין מתעסק עם נינג'וטסו ואפילו מלמד מבוגרים ובני נוער את אומנות הלחימה הזאת?

"בהחלט. הנינג'וטסו לא רק שאינו סותר את התורה הקדושה, אלא הוא יכול גם לשמש כלי עזר ללימוד התורה אם מתעסקים אתו בצורה נכונה, ולוקחים את הדברים בפרופורציה. יש לא מעט אברכים שלומדים יותר טוב בכולל, בזכות זה שהם עברו אצלי אימונים ולמדו לחדד את יכולת הריכוז שלהם. ילדים רבים מצליחים יותר בתלמודי התורה והישיבות, אחרי שעברו אימונים במשך תקופה וקיבלו ביטחון עצמי ושליטה עצמית. אני מלמד הרבה, יש לי קבוצות לילדים, לנערים ולמבוגרים. אבל אנחנו לא לומדים להיות אכזרי, אלא להתגונן מפני אכזרים. אנחנו לומדים איך לשלוט, איך להיות מוכן לסכנה, איך להגיב במהירות לכל התרחשות. האומנות היא אותה אומנות, אבל הלימוד הוא על פי דרך היהדות, עם אמונה וביטחון בה' יתברך.

YELADIM1

• יש איזה תרגיל שאתה יכול להעביר לנו ככה במילים, לעזור לקורא להתמודד עם האיום הביטחוני כשבכל פינה עלול להמתין ערבי עם סכין?

"לחימה צריך ללמוד בפועל. אי אפשר ללמד אותה באמצעות מילים, מבלי להדגים ולהמחיש. אבל אני כן יכול לומר לקוראים שמי שרוצה להיות מוכן ברמה טובה צריך קודם כל להיות תמיד בכוננות. אם יש חשש מפיגועי דריסה, אדם חכם יעמוד מאחורי התחנה או מאחורי גדר וכדו', ולא יהפוך את עצמו טרף קל למחבלים, במיוחד אם הוא באזור מועד לסכנה.

"במקרה שקופץ עליך מחבל עם סכין, הדבר הכי חשוב זה לשמור על ריכוז, לא לתת לפחד להשתלט עליך ולשתק אותך. צריך לדעת שגם אם יש לו סכין ביד זה לא הופך אותו לכל יכול. אפשר להכות בו בחזרה, ואפילו לתפוס לו את הסכין ביד חשופה. גם אם זה יחתוך לך חתכים עמוקים באצבעות, הנזק הזה הוא מזערי לעומת מה שהמחבל עלול לעשות אם לא יתפסו לו את הסכין מהיד. בעיטה לבטן או למקומות רגישים אחרים יכולה גם היא לעזור מאוד במקרה כזה".

YELADIM

אתר נינג'וטסו:
http://ninjutsu-israel.co.il/

מכללת 'רבדים':
http://revadimacademy.com/

 

11כללים לשיחה עם בורא עולם

מאת: יעקב לוסטיג

  • שלוש פעמים ביום מתפלל יהודי לבורא העולם. בבוקר אנו מתפללים תפילת 'שחרית' (מזריחת השמש ועד השעה 9:30 בערך בימות הקיץ, ועד השעה 10:00 בערך בימות החורף), בצהרים תפילת 'מנחה' (משעות הצהרים ועד שהשמש שוקעת), ובערב תפילת 'ערבית' (מתחילת הלילה ועד אור הבוקר). התפילה שלוש פעמים ביום היא חובתו של כל גבר ונער יהודי. גם נשים ונערות צריכות להתפלל מדי יום, אך החובה שלהן מסתכמת בתפילה אחת בלבד.
  • האופציה הטובה ביותר היא שנתפלל את שלושת התפילות בבית הכנסת עם הציבור. אבל מי שאינו יכול להתפלל עם הציבור כי הוא חולה, חלש, או כי הדבר יכול לפגוע בעבודה שלו, יכול להתפלל גם ב'יחידות' בביתו או בכל מקום אחר.
  • בזמן התפילה אפשר לשבת או לעמוד, למעט במקומות הבאים: בתפילת שחרית יש לעמוד באמירת 'ברוך שאמר', 'ויברך דוד', 'ישתבח', ובאמירת 'עלינו לשבח' בסיום התפילה. בתפילת מנחה וערבית יש לעמוד בזמן אמירת 'עלינו לשבח' בסיום התפילה.
  • בזמן 'תפילת העמידה' (תפילת שמונה עשרה) חובה לעמוד עם הפנים לכיוון ירושלים, ומי שנמצא בירושלים יפנה את פניו לכיוון הר הבית. הכיוון צריך להיות משוער, ואין חובה להקפיד על דיוק מלא, והעיקר הוא לכוון בלב שהתפילות שלנו עולות לקדוש ברוך הוא דרך ירושלים. כמו כן התפלל את תפילת העמידה צריך להצמיד את רגליו שיראו כרגל אחת, כמו שלמלאכים יש רק רגל אחת.
  • המצווה להתפלל אינה קשורה למצוות אחרות, ואינה תלויה בהן. אפשר להתפלל גם אם אתה לא לובש ציצית ולא מניח תפילין, ואפילו אם לא זכית לשמור שבת, אתה יכול וצריך להתפלל שלוש תפילות ביום. עם זאת, יש להקפיד על כיסוי ראש נאות בזמן התפילה, ונשים צריכות להקפיד על לבוש צנוע שמכסה את הזרועות ואת הרגליים עד הברך. נשים נשואות, או גרושות ואלמנות, צריכות גם לכסות את ראשן בזמן התפילה.
  • בזמן התפילה חובה שתהיה לבוש בצורה מכובדת, כראוי למי שעומד לפני מלך. אין צורך ללבוש דווקא בגדים יקרים או חגיגיים, והכוונה היא שנתלבש בגדים מכובדים שאתם אפשר להגיע לפגישת עבודה מכובדת. אין להתפלל בפיג'מה או עם גופיה. עם זאת, מי שחולה וקשה לו מאוד להחליף לבגדים מכובדים, יכול להתפלל בבגדי השנה, אך ישתדל ללבוש מעליהם בגד עליון, כמו סוודר וכדו', אם יש לו אפשרות לעשות זאת.
  • במהלך התפילה לא ראוי לדבר עם איש, ואפילו אם אתה מתפלל בביתך ולא בבית הכנסת. בזמן אמירת 'פסוקי דזמרה', ברכות קריאת שמע, ותפילת העמידה – אסור לדבר בשום אופן, אלא במקום שיש בו הכרח רפואי מיידי וכדו'.
  • אסור להתפלל את תפילת העמידה לפני מראה, או בסמוך לתמונת נוף מעניינת, או חלון פתוח לרחובה של עיר. צריך להתפלל במקום שבו נוכל להיות עסוקים רק בתפילה, ולא יהיו דברים צדדיים שיימשכו את תשומת הלב שלנו באמצע התפילה.
  • אסור להתפלל בסמוך למראה לא צנוע, וכן במקום מטונף או שיש בו ריח לא נעים. אם אתה נאלץ להתפלל במקום בו יש כרזה גדולה עם תמונה לא צנועה, יש לעמוד עם הפנים לצד אחר, או לפחות להקפיד לעצום את העיניים במשך כל זמן התפילה. במקרה שיש במקום דבר טינופת, כמו טיטול מלוכלך של תינוק וכדו', יש לפנות את הלכלוך מהחדר לפני התפילה, או לעבור להתפלל בחדר אחר. במקרה שעדיין מרגישים במקום ריח לא נעים, יש לאוורר את החדר ולפזר מטהר אוויר וכדו', עד להעברת הריח הרע, או לחלופין לעבור להתפלל במקום אחר.
  • כמו שצריך להתפלל במקום נקי, צריך להקפיד גם על גוף נקי. מי שגופו מטונף, ועל אחת כמה וכמה אם נודף ממנו ריח לא נעים, חייב להתנקות לפני התפילה כראוי. כמו"כ הבגדים צריכים להיות נקיים.
  • כדאי להקפיד תמיד על תפילה מתוך הסידור, אך חשוב לזכור שהתפילה צריכה לבוא מהלב, ולכן מומלץ תמיד להוסיף לתפילה גם כמה מילים מהלב, שאינן כתובות בסידור. המקום הטוב ביותר להוסיף בקשות אישיות הוא באמצע תפילת העמידה בברכת 'אב הרחמן שמע קולנו', לפני שאומרים 'כי אתה שומע תפלת כל פה' – אפשר וכדאי להוסיף בקשה אישית בכל שפה השגורה על לשונך.

ובזכות המיית הלב שלנו לעבודת ואהבת הבורא, ישמע הקדוש ברוך הוא את תפילתנו ויקבל אותה ברצון. אמן.

מהחמאה עד הפסטרמה

מאת: יעקב לוסטיג

כל ילד יהודי יודע שאחת המצוות הבולטות ביהדות היא האיסור לאכול בשר וחלב יחד. לא חמאה עם פסטרמה ולא פיצה עם פפרוני.

מותר לאכול בשר, אם הוא כשר, אפילו מצוה לאכול בשר בשבתות ובחגי ישראל. מותר גם לשתות חלב ולאכול מאכלי חלב. אבל שניהם ביחד – אסור.

מהיכן זה לקוח? המקור לאיסור זה, הוא בתורה עצמה, שכותבת לנו בשלוש הזדמנויות שונות "לא תבשל גדי בחלב אמו". חכמינו ז"ל מסבירים שהכוונה לכל בשר בקר, בכל סוג של חלב בהמה, ולא רק אם הגדי מתבשל בתוך חלב אמו.

שלוש פעמים מוזכר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ובכך התורה באה לומר לנו שעל בשר וחלב יחד חלים שלושה איסורים נפרדים: אסור לאכול אותם, אסור לבשל אותם יחד אפילו אם לא אוכלים, ואסור ליהנות מבשר וחלב שהתבשלו יחד.

למרות שהאיסור בתורה נאמר רק על בשר בקר, חכמינו הרחיבו את האיסור והחילו אותו גם על בשר עוף. זאת, מחשש שאם יהיה מותר לאכול עוף עם חלב, אנשים יבואו לטעות ויאכלו גם בשר בקר עם חלב. מהרגע בו חכמינו זיכרונם לברכה אסרו אכילת עוף עם חלב – האיסור נחשב ל"איסור מדרבנן", וכל יהודי שומר מצוות מקפיד על כך מאוד, כי עבורנו אין הבדל אם האיסור הוא 'מדאורייתא' (מהתורה) או 'מדרבנן'  (מדברי חכמים) שהרי התורה עצמה ציוותה אותנו לציית לדברי החכמים.

חשוב לדעת שהאיסור הוא לא רק לבשל בשר וחלב יחד, אלא גם לאכול אותם יחד אם התבשלו בנפרד, או אפילו אם החלב לא התבשל בכלל. לכן אסור לאכול כריך מרוח בחמאה ובתוכו פסטרמה, או לחלופין לאכול פיצה עם פפרוני.

חכמי ההלכה קבעו גם שמאחר והבשר בדרך כלל שמנוני, ומשאיר עקבות בשיניים הלועסות אותו למשך כמה שעות, צריך להימנע מאכילת חלב, גם אחרי שסיימנו את אכילת הבשר. הגישה הרווחת היא שיש להמתין בין בשר לחלב שש שעות, או קצת יותר מחמש שעות, אך יש קהילות בהן נוהגים להמתין רק שלוש שעות, ואפילו שעה אחת.

אחרי אכילת מאכלים חלביים, אין צורך להמתין שש שעות. מספיק לשטוף את הפה היטב, ולאחר מכן אפשר לאכול מאכלי בשר. עם זאת, מנהג טוב נהגו בקהילות רבות, להמתין בערך חצי שעה בין אכילת חלבי לבשרי.

כלי שהתבשל בו בשר וחלב יחד, או אפילו בשר ולאחר מכן חלב, צריך להכשיר אותו ואסור לאכול את האוכל המתבשל בו. לכן חשוב שבכל בית יהודי תהיה מערכת כלים נפרדת לבשרי ולחלבי, הן כלי בישול כמו סירים ומחבתות, הן סכו"ם, והן צלחות ומפות לשלחן עליו אוכלים.

תנור אפיה– במידת האפשר, כדאי מאוד להחזיק שני תנורים, או תנור עם שני תאי אפיה נפרדים, האחד בשרי והאחר חלבי. כשיש לכם רק תנור אחד, אם השתמשתם בו לאפות מאכל שיש בו חלב או מוצר חלבי כלשהו, יש להמתין, אם אפשר, 24 שעות, ולאחר מכן להכשיר אותו באמצעות הפעלתו למשך חצי שעה על החום הגבוה ביותר. אחרי שהכשרתם את התנור אפשר להשתמש בו לבשרי, וכשתרצו להשתמש בו שוב לחלבי תצרכו לחזור על פעולת ההכשרה הכוללת המתנה בת 24 שעות והפעלה לחצי שעה על החום הגבוה ביותר.

שימו לב: מאכל 'פרווה' כמו עוגה או לחם, שנאפה בתנור בשרי, הופך לבשרי. אם הוא נאפה בתנור חלבי – הוא הופך לחלבי ואסור לאכול אותו עם מאכלים בשריים יחד. לכן תמיד כדאי להכשיר את התנור כנ"ל, לפני שאופים בו מאכל פרווה שאנו עשויים לרצות לאכול אותו עם מאכלים חלביים או בשריים.

אם אתם לא יכולים לחכות 24 שעות, אפשר להשתמש בתנור חלבי לאפיית בשרי וכן להיפך, רק אם עוטפים את המאכל הבשרי הנאפה בתנור חלבי (או המאכל החלבי הנאפה בתנור בשרי) בנייר אלומיניום. העטיפה צריכה להיות הרמטית, ושלא יהיו חורים בנייר האלומיניום, ולכן עדיף לעטוף את המאכל בכמה שכבות כדי שבוודאי יהיה מכוסה היטב מכל צדדיו.

בכל מקרה התבנית שבה אופים את המאכל בתנור, חייבת להיות מוגדרת לבשרי או לחלבי, ואסור להעביר אותה משימוש בבשרי לחלבי וכו'. אפשר כמובן להשתמש בתבנית חד פעמית.

מיקרוגל – ראוי שהמיקרוגל ישמש רק לחלבי או רק לבשרי. אפשר כמובן להשתמש בשני מיקרוגלים, אחד בשרי ואחד חלבי. מי שאינו יכול להחזיק שני מיקרוגלים, ורוצה להשתמש באותו המיקרוגל, יקפיד לכסות את המאכל שהוא מחמם בשני כיסויים הרמטיים, שלא ייפתחו גם במהלך החימום. עם זאת, חכמי ההלכה בדורנו מזהירים שלא כדאי להשתמש בשיטה הזאת באופן קבוע, ומי שרוצה להשתמש באותו המיקרוגל לחלבי ולבשרי, עדיף שיכשיר את המיקרוגל ביניהם, באמצעות חימום כוס עם מים במשך עשר דקות על החום הגבוה ביותר. קודם לכן יש לנקות את המיקרוגל היטב משיירי מאכלים קודמים.

דגים – איסור אכילת בשר וחלב יחד אינו חל על בשר דגים, ומבחינת ההלכה אין איסור לאכול דג יחד עם מאכלי חלב, אך נהוג להפריד בין דג ובשר ולא לאכול אותם יחד (אין צורך להמתין בין דג לבשר), הספרדים נוהגים שלא לאכול דג עם גבינה, ויש גם קהילות אשכנזיות שנוהגות כך.

ביצים, למרות שהן באות מהתרנגולת, הן לא בשריות ואפשר לאכול אותן עם חלב או עם בשר בלי לחשוש.

דבש דבורים – דבש דבורים הינו מאכל המוגדר פרווה, ומותר להשתמש בו עם בשר או עם חלב.

פרווה – כל מאכל שאינו בשרי או חלבי, נחשב פרווה. כל המאכלים המגיעים מהצומח הם פרווה, וכן מוצרים תעשייתיים שאינם כוללים רכיבים מן החי, הם פרווה.

אם בטעות השתמשתם עם מזלג בשרי לאכול מאכל חלבי, וכן להיפך, אם המאכל קר, שוטפים היטב את המזלג ואין צורך להכשיר אותו מחדש, אך אם המאכל היה חם, אפילו אינו רותח מאוד, צריך להכשיר אותו, וכדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכות כדי שידריך אתכם איך לעשות את פעולת ההכשרה.

חשוב להדגיש שלגבי הדין הקודם יש יוצא מן הכלל: במקרה שהשתמשנו בסכין חלבי לחתוך בצל, שום או מאכל חריף אחר, דינו כמו באוכל חם, גם אם הבצל או השום קר. במקרה כזה הבצל הופך לחלבי, ואם נחתוך אותו אחר כך גם עם סכין בשרי, נהווה הדבר בעיה מבחינה הלכתית, ונצטרך לשאול רב פוסק הלכות כיצד יש לנהוג בנושא הזה.

לסיום, הלכות בשר וחלב הן הלכות עם הרבה מאוד פרטים, ואיננו יכולים לסכם אותן כאן במסגרת הנוכחית. לכן כדאי שכל אחד ילמד את ההלכות הללו בצורה מסודרת בספר 'ילקוט יוסף' או בספרי הלכה אחרים, ובפרט עקרות הבית שטורחות ומבשלות עבור כל המשפחה, בוודאי כדאי להן להשתלם בהלכות אלו, כדי שיוכלו להגיש לבני משפחותיהן רק מאכלים כשרים ונקיים מחשש איסור.

אמא יש רק אחת!

אחת המצוות הכי טבעיות ומתבקשות בתורה היא מצוות כיבוד אב ואם. כל ילד בעולם יודע שבני אדם הגונים צריכים לכבד את הוריהם. ובכל זאת, בתורה הקדושה כיבוד אב ואם נמצא במקום גבוה הרבה יותר – זו לא מצווה שציווה אותנו השכל הישר, זו מצווה שציווה אותנו מלך העולם!

אז קודם כל בוא נדבר על הגדרות המצווה: אב ואם הם מי שהביאו אותך לעולם, ולא משנה אם הם גידלו אותך וחינכו אותך, או שמסרו אותך לאימוץ. אפילו ילד שאמו הפקירה אותו בהיותו בן יום, והניחה אותו בפח אשפה – חייב לכבד אותה אחרי שיגדל, ובוודאי שאסור לו לבזות אותה או לגרום לה צער בגלל הצורה בה התנהגה אליו.

נזכור! תפקידו של בן הוא לכבד את ההורים שלו. לא לחנך אותם! לא להתעמת אתם! לא 'להציב להם מראה מול הפנים'! ולא כל מיני עצות אחרות של פסיכולוגים המרבים לשלוח את הילדים להתעמת מול הוריהם.

מי שמרגיש שהוריו יורדים לחייו, גורמים לו לנזק נפשי או לחוסר רוגע נפשי, מותר לו להתרחק מהם, לעבור דירה למקום מרוחק מעט, ולהפחית את הקשר איתם כפי הצורך, אך עדיין אסור לו בשום אופן לנהוג כלפיהם בחוסר כבוד, לדבר עליהם דברים רעים או לצער אותם בכל דרך. בכל מקרה של קונפליקט כואב ומתמשך, מומלץ וכדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכות המבין לנפש האדם שיוכל להכווין ולסייע ואולי גם לפשר בין ההורים ובנם.

כיבוד אב ואם זו מצווה שאפשר לקיים אותה באלפי דרכים. אפשר להכין להורים קפה בבוקר, אפשר ללכת עבורם לקניות, להודות להם ולהעניק להם מחמאות, לתת להם מתנות, לדבר בשבחם באוזניהם ובאוזני אחרים, לטפל בנושאים שבהם הם צריכים עזרה מול הרשויות ועוד ועוד. כל פעולה שנעשה ותגרום להורים שלנו נחת רוח, או שתעזור להם פיזית – נכללת במצוות כיבוד אב ואם.

השכר של כיבוד אב ואם גדול במיוחד. בתורה הקדושה כתוב מפורש "למען יאריכון ימיך", וחכמנו זיכרונם לברכה מבארים שהכוונה שנזכה לעולם הבא שהוא עולם ארוך ונצחי. במשנה נאמר שמצוות כיבוד אב ואם היא מהמצוות שאדם מקבל עליהן שכר גם בעולם הזה, ואין בכך שום פגיעה בשכר השמור לו לעולם הבא.

גם מי שהוריו עושים הכל כדי לפגוע בו, חייב לכבד אותם. עם זאת, הוא לא חייב לאפשר להם לפגוע בו, ויכול לנקוט בפעולות שיסייעו לו להינצל מהנזקים שהם רוצים לגרום לו. במקרים חריגים מותר אפילו להתלונן עליהם במשטרה ולהעיד נגדם בבית המשפט, אך גם במקרים אלו אסור לפגוע בהם פגיעה שאינה הכרחית. בכל מקרה שכזה, מומלץ בחום לפנות לרב פוסק הלכה, ולהתייעץ אתו לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי להימנע מהמשך הפגיעה של ההורים בילדיהם.

רבים מפוסקי ההלכה סבורים שחובה לכבד אב ואם גם אם הם רשעים גמורים, ואפילו רוצחים חלילה.

מצווה לציית לדרישות ההורים, ובמיוחד בפניהם. ילד שאמו דורשת ממנו שילבש סוודר, כי היא חוששת שהוא יצטנן, צריך לציית לה וללבוש את הסוודר כל עוד היא רואה. אך הם הסוודר מציק לו ואמו אינה רואה אותו, אינו חייב ללבוש אותו כשהוא רחוק ממנה.

מי שאביו ואמו ציוו עליו שלא לנסוע לחו"ל, או לא להשקיע בבורסה וכדו', אינו חייב לציית להם, אבל אם הוא יודע שיהיה להם צער גדול אם לא ישמע בקולם, ראוי שיקשיב להם ולא ימרה את פיהם. בכל מקרה שבו הבן חושב שההורים מגזימים בדרישות ובהוראות, וקשה לו מאוד לשמוע בקולם, כדאי וראוי להתייעץ עם רב פוסק הלכות, שידריך אותו איך וכיצד להתנהל מול ההורים.

כיבוד אב ואם זו מצווה חשובה מאוד, אבל היא אינה גוברת על מצוות איסורי תורה. לכן, ילד שאביו ואמו מצווים עליו לחלל את השבת או לאכול אוכל לא כשר, אסור לו לשמוע בקולם, כי החיוב לכבד את ציווי האלוקים, גדול יותר מהציווי לכבד את רצון ההורים.

מי שרוצה להתחתן, והוריו מנסים להניא אותו מכך, כי הם חושבים שהבחורה לא מתאימה לו או מסיבות אחרות – אין חיוב לשמוע בקולם, ואין צורך לקבל את הסכמתם. עם זאת, במקרה שבו להורים יש סיבה טובה לחשוב כך, מומלץ להתחשב בדעתם, כי בדרך כלל ההורים באמת רוצים בטובתו של בנם, ובמקרים רבים הם מסוגלים לראות את התמונה הכוללת בצורה טובה יותר מהבן.

כך גם לגבי בת שרוצה להתחתן והוריה אוסרים עליה להתחתן עם הבחור שאותו היא רוצה – אינה חייבת לציית להם, ואינה צריכה את הסכמתם, אך ראוי להתחשב בדעתם ולבדוק אם טענותיהם ברצינות.

הורים המנסים למנוע מבנם לימוד תורה, ואוסרים עליו ללכת למדרשיה בערב או ללכת ללמוד בישיבה – הילד אינו חייב לציית להם, ואדרבה, לימוד התורה יעשה להם כבוד גדול בסופו של דבר. גם בעולם הזה יכבדו אותם כשיתברר שבנם גדל תלמים חכם, ובוודאי שבעולם הבא הם יזכו לכבוד גדול ועצום בזכות לימוד התורה של בנם.

מצוות כיבוד אב ואם כוללת גם גינוני כבוד. אסור לבן או לבת לשבת במקום הקבוע של האב והאם, אם זה מקום של כבוד בראש השולחן וכדו'. אסור להיכנס בתוך דבריהם או לסתור את דבריהם ולומר להם "אתם טועים" וכדו'. במקרה שההורים טועים והבן מרגיש שהוא חייב להעמיד אותם על טעותם, יש לעשות זאת בצורה עקיפה ומכבדת. אין לומר להם: "זה לא נכון מה שאתם אומרים", אלא "אני חושב, וכך גם ראיתי שכתוב בוויקיפדיה, ש…". אסור לצחוק ולגחך על ההורים כשהם טועים טעות חמורה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לצעוק עליהם או לנזוף בהם.

אסור לקלל או להכות את ההורים בשום אופן ובשום מצב, ומי שעושה זאת עוונו גדול מאוד וענשו רב.

אפילו לצורך רפואה, אסור לבן לפצוע אביו ואמו כמו להוציא קוץ שננעץ בבשר, או לטפל בפצע מוגלתי באופן שהטיפול יביא להוצאת דם. עדיף שמישהו אחר יעשה זאת, ורק אם אין אף אחד אחר שיכול לעשות זאת בקרבת מקום, והאב או האם סובלים, יכול הבן לעשות זאת.

יש שמחמירים אפילו לא לספר את שערותיהם של ההורים, אם יש מישהו אחר שיכול לעשות זאת במקום הבן או הבת.

מי שנולד להורים גויים והתגייר, או שנולד לאם יהודייה ואב גוי, חייב לכבד גם את הוריו הגויים, אך אינו מחויב לכבד אותם כמו הורים יהודיים אלא רק 'מקצת כיבוד', כלומר: לנהוג בהם בצורה מכבדת כפי שמקובל אצל הגויים. אבל אין צורך לציית להוראותיהם וכדו'.

מי שהוריו התחתנו עם בני זוג אחרים, חייב לכבד את בני הזוג של ההורים, כחלק ממצוות כיבוד ההורים. לדוגמה, בת שהוריה התגרשו ואמה התחתנה עם אדם אחר, חייבת הבת לכבד את בעלה של אמה, כי בכך היא מעצם מכבדת את אמה. זלזול בבן הזוג של האם, הנו זלזול באמא עצמה. כך גם לגבי אשת האב.

מצווה לנהוג כבוד גם באח הגדול, בין אם הוא אח מאב ובין אם הוא אח מאם.

במסגרת מצוות כיבוד הורים, מוטל גם על ההורים מצווה להימנע מלהביא את בניהם למצב שבו הם יזלזלו בהם או יגרמו להם צער. לכן אסור לאב ולאם להיכנס למריבה עם בניהם ובנותיהם הגדולים כי הם עלולים לענות להם בצורה שאינה מכבדת, ובכך גורמים ההורים לבניהם לעבור על איסור חמור מאוד. על אחת כמה וכמה שאסור להורים להכות את בניהם הגדולים, כי במצב כזה עשויים הילדים להכות אותם בחזרה, וההורים מביאים אותם לעוון שאי אפשר לתאר את חומרתו במילים.

במקום זאת ינהגו ההורים עם ילדיהם בצורה שתכבד אותם ותכבד את הילדים, ימנעו מלהיכנס אתם למריבות בנושאים טעונים ועוד.

לסיום נציין שעל ההורים מוטל חיוב לחנך את ילדיהם לכבד הורים. האב והאם צריכים להרגיל את ילדיהם כבר מגיל צעיר מאוד, לכבד אותם. אסור לתת לילד הרגשה שהוא שווה ערך להורים, כי בכך גורמים לו ההורים לנזק חינוכי גדול ומונעים ממנו את קיום מצוות כיבוד הורים. גם בהיבט החינוכי מסכימים אנשי המקצוע העוסקים בתחום כי כל ילד זקוק לסמכות הורית, וחייב לדעת לכבד את הוריו. הורים המונעים זאת מילדיהם גורמים להם עוול גדול ונזקים עצומים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

הברית שלנו עם מלך העולם

'ברית מילה' היא מצוה המוטלת על כל מי שנולד לאם יהודייה, ונהגו יהודים בכל רחבי העולם לכל אורך הדורות לקיים אותה בהידור ובלי להסס. גם יהודים שאינם שומרים על אף מצווה אחרת מהתורה, לא שומרים שבת ולא אוכלים כשר, מקפידים למול את בניהם, מתוך הבנה שזוהי אחת המצוות הכי בסיסיות והכי חשובות בחייו של יהודי.

חכמנו זכרונם לברכה אומרים שאליהו הנביא מגיע לכל מקום בו מתקיימת ברית מילה, ומאחר ואליהו הנביא ברוב קדושתו העצומה אינו יכול לסבול את החטאים של בני האדם, הקדוש ברוך הוא סולח ומוחל על העוונות של כל מי שנמצא במעמד הברית, כדי שאליהו הנביא יוכל להשתתף גם הוא. מכאן אנו לומדים עד כמה חשובה ועצומה המצווה הזו של קיום ברית המילה כהלכתה.

החיוב למול את הילד מוטל על האבא, ובמקרה שאין לו אבא, החיוב עובר לבית הדין של העיר, שאחראי עם הברית בשיתוף עם האמא כמובן.

כשהילד מגיע לגיל 13, אם עדיין לא מלו אותו, החיוב עובר אליו, והוא צריך לדאוג למצוא מוהל מוסמך שיוכל למול אותו כדת וכדין.

את פרטי ההלכות של מעשה הברית עצמו לא נבאר כאן בפרוטרוט, כי את הברית חייבים לעשות על ידי מוהל מוסמך ובעל ניסיון, שאנו יודעים בביטחון מלא שהוא לא יעשה נזק פיזי לתינוק חלילה.

במקום זאת נתמקד בהלכות כלליות יותר הנוגעות גם להורים ולבני המשפחה:

ברית מילה עושים רק ביום, ולא בלילה. זמן הברית הוא מזריחת החמה ועד שקיעת החמה, ולכן מומלץ לקבוע לכתחילה את מועד הברית לשעת צהרים או בוקר, ולא לפנות ערב כדי להימנע ממצב שבו עיכובים, פקקי תנועה וכו', עשויים לגרום לכך שהחמה תשקע לפני שנספיק לערוך את הברית, ונצטרך לחכות ליום המחרת כדי לעשות את הברית בפועל.

את הברית יש לערוך ביום השמיני להולדת התינוק, כשהיום בו נולד התינוק נחשב גם כן בתוך המספר הזה. לדוגמה: תינוק שנולד ביום שני בשבוע סופרים לו שמונה ימים כך: שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת, ראשון ושני. המשמעות, כל תינוק נימול באותו יום בשבוע שבו הוא נולד. אם נולד ביום ראשון, נמול אותו ביום ראשון, אם נולד ביום שלישי, נמול אותו ביום וכו'.

חשוב לדעת: אסור בשום אופן לערוך ברית לתינוק שסובל ממחלה או שיש לו חום גבוה, ואפילו אם לא נשקפת לו סכנה בכלל. יש להמתין עד שהתינוק יבריא ולאחר מכן להתייעץ עם רופא ועם מוהל מוסמך לגבי מועד עריכת הברית.

כמו כן אסור בשום מצב ובשום אופן לעורך לתינוק ברית לפני שמלאו לו שמונה ימים.

עם זאת, כשמגיע היום השמיני אין צורך להמתין עד לשעה שבה נולד התינוק ואפשר למול אותו כבר מהבוקר. כלומר: גם אם התינוק נולד ביום שני חצי שעה לפני שקיעת החמה, את הברית עצמה נוכל לעשות ביום שני הבא, מיד עם זריחת החמה.

מצוות הברית ביום השמיני גדולה כל כך, עד שהיא דוחה אפילו את השבת, ומותר למול את התינוק בשבת.

אבל, חילול השבת הותר רק לצורך מעשה הברית עצמו. אסור לנסוע ברכב בשבת כדי למול את התינוק, או להפעיל מכשירים חשמליים וכו'. ההיתר היחיד של הברית בשבת הוא לחתות את עורלת התינוק. את כל יתר ההכנות צריך להכין מלפני השבת.

כל מה שאמרנו שמותר למול תינוק בשבת, זה רק אם הברית מתקיימת בזמנה, כלומר ביום השמיני להולדת התינוק. אבל אם התינוק היה חולה מעט או שהברית נדחתה מסיבות אחרות, אסור למול את התינוק בשבת, ויש להמתין עד יום ראשון.

ישנם מקרים שלפי ההלכה צריך להמתין ליום התשיעי כדי למול את התינוק, ואפילו אם הוא בריא. כך למשל במקרה שהתינוק נולד בכניסת השבת, ויש לנו ספק אם היה זה ביום שישי או בלילה שכבר נחשב לשבת. בכזה מקרה אי אפשר למול את התינוק ביום שישי, כי אולי הוא נולד רק בשבת וכאמור אסור למול את התינוק לפני זמנו, וכן אי אפשר למול אותו בשבת כי אולי הוא נולד ביום שישי, ואם כן שבת היא היום התשיעי ללידתו, וההיתר למול תינוק בשבת הוא רק ביום השמיני ללידתו. בכזה מקרה ימולו את התינוק רק ביום ראשון בבוקר.

חשוב לדעת: על פי ההלכה הברית צריכה להתבצע על ידי מוהל ירא שמים, הבקי בהלכות המילה ונאמן לקיים אותן במלואן. לכן לא טוב המנהג שנוהגים אנשים מסוימים, למול את בניהם על ידי רופא שאינו שומר מצוות, ואינו יודע או מעריך את ההלכה. עם זאת, במקרה שבו כבר בוצעה הברית על ידי רופא, אם היא עמדה בקריטריונים ההלכתיים הבסיסיים קיימנו בכך את המצווה, ומומלץ להתייעץ עם רב פוסק הלכות כיצד יש לנהוג במקרה כזה.

אחרי הברית יש למלא בקפידה רבה אחר הוראות המוהל, כדי לשמור על בריאותו של התינוק.

לאחר קיום מצוות הברית עם הברכות המקובלות כדת וכדין, עורכים 'סעודת מצוה', הכוללת בין היתר גם לחם או מיני פת אחרים. נוטלים ידיים, מברכים 'המוציא' ואוכלים סעודה, רצוי בשרית.

במקרה שהברית נערכה ביום צום, כמו יום כיפור, תשעה באב, או הצומות האחרים, עורכים את 'סעודת המצוה' במוצאי הצום.

נהגו ישראל קדושים, לבקש את ברכת הסנדק, המוהל והורי התינוק אחרי הברית, שכן זכות המצוה גדולה כל כך, עד שהמקיימים אותה זוכים שהתפילות שלהם מתקבלות בשמים בצורה טובה יותר.

כמו"כ נוהגים שמי שיש לו עניין מיוחד שהוא רוצה להתפלל עליו, יתפלל בזמן שהתינוק בוכה בעת הברית, והבכי הזך והטהור של התינוק המקיז מדמו ונכנס בברית עם הקב"ה, ישתלב עם הבכי שלנו והתפילה שלנו תעלה מעלה מעלה עד לכסא הכבוד.

תורה שבעל פה – מה זה?

 

משה רבנו קיבל את התורה בהר סיני. כולנו יודעים את זה. ארבעים יום וארבעים לילה היה משה רבינו בהר, והקדוש ברוך הוא לימד אותו את התורה. חלק אחד הוא התורה שבכתב, אותו הכתיב הקדוש ברוך הוא למשה שכתב מילה במילה, ושמאז העתיקו אותו מיליוני פעמים, עד ימינו אנו כשספרי התורה הכתובים מונחים בארונות הקדוש שבבתי הכנסת מסביב לעולם.

אבל לצד התורה שבכתב, נתן הקדוש ברוך הוא למשה רבינו גם את התורה שבעל פה. מה זו התורה שבעל פה? מי לומד בה? ולמה בעצם גם היא הגיעה אלינו כשהיא כתובה בספרים ולא בעל פה?

התורה שבעל פה מסבירה למעשה את התורה שבכתב. בואו ניקח דוגמה קלאסית לתורה שבעל פה: בתורה כתוב שאדם הפוגע בחברו, הדיינים צריכים להעניש אותו על כך ולפגוע בו גם כן: "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל".

מי שלא למד תורה שבעל פה יחשוב שהתורה מצווה עלינו לנהוג כמו המוסלמים חלילה, מי שגדע את יד חברו, בית הדין צריך לגדוע את ידו. מי שנהג ברכבו בפראות וגרם לתאונה שבה איבד חברו רגל – בית הדין יצטרך לכרות לו רגל.

אבל התורה שבעל פה מסבירה לנו את כוונת התורה שבכתב, ומלמדת אותנו שלא כך הוא הדין אלא כשכתוב בתורה "עין תחת עין", הכוונה היא למחיר הכספי של העין. מי שעיוור את עין חברו, ישלם לו כסף כפי שוויה של העין.

ואיך יודעים כמה שווה עין של אדם? בודקים אותה לפי מחירו של עבד, בימים בהם היה מקובל סחר בעבדים. היו לוקחים עבד בגילו של הפצוע שאיבד את עינו, במצב בריאותי דומה, ובעל כישרונות דומים, ובודקים כמה הוא שווה. נאמר שהוא שווה 200 אלף דולרים. עכשיו בואו נדמיין כמה יהיה העבד הזה שווה אם חלילה יאבד עין אחת. ערכו ירד ל-180 אלף דולרים. מסקנה: העין שלו שווה 20 אלף דולר. זה המחיר שצריך הפוצע לשלם לפצוע עבור העין שעיוור לו, בנוסף לתשלום הפיצויים שהוא צריך לשלם לו על הכאבים, על ימי העבודה שהפסיד, על השהייה בבית החולים ועוד ועוד.

חשוב לזכור! אי אפשר בשום אופן לקיים את מצוות התורה שבכתב, מבלי שניצמד גם לתורה שבעל פה. אדם שיעקור את עינו של הזולת כעונש על כך שעיוור את חברו – הוא פושע אכזר. הוא ציית למה שכתוב בתורה שבכתב, אבל עבר על רצון הבורא, כי הוא לא התייחס למה שכתוב בתורה שבעל פה.

כך גם לגבי תפילין. בתורה כתוב לנו שצריך לקשור ארבע פרשיות של תפילין על היד, ולהניח אותן בין העיניים. אבל איך? מאיפה ידועים שהן צריכות להיות מגולגלות בתוך 'בית' מעור, בצבע שחור, עם רצועות מעור, כתובות על גבי קלף, בדיו, את צורת האותיות? כל אלו למדנו דרך התורה שבעל פה שמסביר למה התכוונה התורה שבכתב!

אותו הדבר לגבי שמירת שבת, קידושין ונישואין, הלכות מקווה והלכות קרבן הפסח. התורה שבכתב לא פירטה לנו את פרטי הפרטים של המצווה. היא רק נתנה לנו את הכללים. את פרטי הפרטים אנו למדים בתורה שבעל פה.

**

עם זאת, אחרי שנים רבות ראו חכמי ישראל שאנשים מתחילים לשכוח את התורה שבעל פה, והבינו שאין מנוס אלא להעלות אותה על הכתב. רבי יהודה הנשיא, שהיה גדול החכמים בדורו, קיבץ את התורה שבכתב וכתב חיבור המכונה 'משנה'.

ה'משנה' גם היא לא מפרטת לפרטי פרטים, אלא רק את כללי הדינים הנלמדים בתורה שבכתב. לאחר כתיבת ה'משנה', ביארו אותה חכמי התלמוד שהתגוררו בארץ בבל, וחיברו את החיבור הענק המכונה 'תלמוד בבלי', לצד ה'תלמוד הירושלמי' שנכתב בתקופה מקבילה בירושלים.

התלמוד מכונה גם 'גמרא', כלומר 'מסורת'. זוהי המסורת שהיתה מקובלת בידי אבותינו, כי התורה שבעל פה נמסרה מאב לבן ומרב לתלמיד במשך דורות רבים.

גדולי פוסקי ההלכה הראשונים היו רמב"ם (רבי משה בן מימון) הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) והראב"ד (רבי אברהם בן דוד), שחיברו ספרי הלכה, לאחר שראו שבחלוף השנים האנשים כבר התחילו לשכוח את ההלכה, ולא הצליחו להבין מהתלמוד הבבלי מה הדין במקרים שונים ומשונים. אט אט התרחבה הספרות ההלכתית הנשענת על שלושת הפוסקים האמורים, שנשענו על התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, שנשענו על המשנה, שנשענה כמובן על המסורת שעברה ממשה רבינו ליהושע תלמידו, מיהושע לנביאים, ומהנביאים לחכמי הדור שאחריהם שנקראו 'זקנים', ומהזקנים ל'אנשי כנסת הגדולה', שמסרו ל'תנאים' שמדבריהם מורכבת המשנה.

מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים, התרבו המחלוקות. הרב הזה סבור שההלכה היא כך, ורב אחר חולק עליו וסבור שההלכה היא שונה. לפעמים הדעות שלהם ממש סותרות זו את זו, ולפעמים לא. בידי הרבנים פוסקי ההלכה השתמרו גם 'כללי פסיקת ההלכה', והם צריכים לשקלל את כל השיטות, לבחון אותן, ובסופו של דבר להחליט כמו מי לפסוק את ההלכה. כך אנו יכולים למצוא לפעמים מחלוקות סוערות בין גדולי הרבנים, כשחלקם רוצים לפסוק את ההלכה כך, וחלקם רוצים לפסוק את ההלכה אחרת.

זו לא תופעה חדשה בכלל, והיא היתה קיימת עוד בתקופת התנאים. בדיוק בגלל זה אמרו התנאים במסכת אבות: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". כלומר: קבע לעצמך רב אחד שאותו אתה שואל תמיד, ולפסיקותיו אתה שומע, וכך לא תצטרך בכל פעם להתלבט כמו מי מפוסקי ההלכה אתה צריך לנהוג, כי כשיש לך את הרב הקבוע שלך, אתה צריך לסמוך עליו ולנהוג בהתאם לפסיקותיו.

אחי, את הילד כבר פדית?

אחת המצוות הראשונות בתורה, היא מצוות 'פדיון הבן', במסגרתה אנו מצווים לפדות את הבן הבכור שלנו, ולתת תמורתו כסף לכהן.

בתקופה שלפני מתן תורה, כשמישהו היה רוצה להקריב קרבן לה', הוא היה לוקח את הבהמה, בונה 'במה' – מזבח בחצר ביתו או בכל מקום אחר, ומחפש בכור שיקריב עבורו את הקרבן. אלו היו הכללים, רק הבכורים מקריבים קרבן לה'.

ארבעים יום אחרי מתן תורה חטאו בני ישראל בחטא חמור מאוד. הם עבדו עבודה זרה, והשתחוו ל'עגל הזהב' שיצרו בעצמם. כמעט כולם לקחו חלק בחטא החמור הזה, מכל השבטים ובכל הגילאים. רק בני שבט לוי לא השתתפו באירוע החמור, ולא נטלו חלק בעבודה הזרה.

לאחר שהקדוש ברוך הוא העניש את בני ישראל על חטאם החמור, הוא ציווה שמהיום ואילך לא הבכורים יהיו אלו שיעבדו את עבודת הקרבנות לפניו, אלא רק הכהנים, בני שבט לוי יקריבו את הקרבנות, ויתר בני שבט לוי יעסקו בעבודה הסובבת את הקרבנות, הם ישמרו על המשכן ועל המקדש, הם ינגנו בכלי נגינה בזמן הקרבת הקרבנות ועוד.

אבל הבכורים עדיין נחשבים כמוקדשים לעבודת הקורבנות, ולכן צריך לפדות אותם. מול כל בכור שיצא מעבודת הקרבנות הוצב לוי כנגדו, אבל מספר הבכורים של כל השבטים היה גבוה יותר ממספרם של הלווים, ועל כן ציווה ה', שהבכורים הנותרים ישלמו כסף לבני שבט לוי ו'יפדו' את עצמם.

עוד ציווה ה' את בני ישראל: מעתה ואילך כל ילד בכור שנולד, אביו חייב לפדות אותו ולשלם לכהן כסף תמורתו.

מי חייב בפדיון?

מצוות הפדיון מוטלת בראש ובראשונה על אביו של הילד. אם האבא מת או שאינו רוצה לפדות את בנו, יכולה האם יחד עם בית הדין לפדות את הילד. במקרה שאיש לא פדה אותו, יכול הילד לפדות את עצמו לכשיגדל, ואף חייב לעשות זאת.

בכור שאינו יודע אם הוריו פדו אותו כשהיה קטן, חייב לפדות את עצמו ולתת כסף לכהן.

בכל הקשור למצוות פדיון הבן כשאנחנו אומרים 'בכור', אנחנו מתכוונים לבכור לאמו. כלומר ילד ראשון לכל אשה. כך למשל אדם שנשא אשה וילדה לו שני בנים, חייב לפדות רק את הראשון. אם אחר כך התגרש או התאלמן ונשא אשה אחרת, וילדה לו בן, חייב לפדות גם אותו.

לעומת זאת, אדם שנשא אשה שכבר ילדה בעבר, וילדה לו ילד – למרות שהילד בכור לאביו, אין צורך לפדות אותו מאחר ואינו בכור לאמו.

גם ילד ראשון לאמו לא תמיד חייב בפדיון. ילד שנולד בניתוח קיסרי למשל אינו חייב בפדיון. כך גם ילד שנולד לאחר שלאמו היתה הפלה, אינו חייב בפדיון, אך במקרה כזה יש להתייעץ עם רב פוסק הלכות לפני שמקבלים החלטה, מכיון שלא כל הפלה פוטרת מפדיון.

ילד שאביו כהן, או לוי, אינו חייב בפדיון. כך גם ילד שאמו 'בת כהן' או 'בת לוי' אינו חייב בפדיון.

מצוות הפדיון לא נאמרה על בנות בכלל, אלא רק על בנים בכורים. בת ראשונה אינה צריכה פדיון, וגם הבנים הנולדים אחריה אינם צריכים פדיון.

את הפדיון עצמו צריך לעשות בגיל חודש ימים. אך אם לא נעשה הפדיון בגיל חודש, עושים אותו גם לאחר מכן, ואפילו אדם בגיל תשעים ויותר, יכול ואף חייב לפדות את עצמו אם הוריו לא פדו אותו כשהיה תינוק.

איך סופרים את הימים כדי לדעת מתי עושים את הפדיון בפועל?

תינוק שנולד לדוגמה ביום שלישי בשבוע, אנחנו ממתינים ארבעה שבועות, ולאחר מכן יומיים נוספים, ועורכים את הפדיון ביום חמישי.

כמה כסף צריך לתת לכהן?

התורה ציוותה עלינו לפדות את הילדים הצריכים פדיון בחמישה סלעים של כסף. קיימות דעות שונות בהלכה לגבי ערכם של חמישה שקלי כסף בעת הנוכחית, ונפוץ המנהג לקבוע כל 'שקל כסף', במשקל של 20 גרם כסף. המחיר שלהם משתנה מעת לעת בהתאם למחירה של מתכת הכסף.

בתרגום לכסף ישראלי – ערכם של חמישה שקלי כסף בתקופה הזו הוא בסביבות 200 שקלים.

אם לא משיגים מטבעות מכסף אמיתי אפשר לתת לכהן גם כסף ישראלי, דולרים או כל דבר השווה ערך לחמישה שקלי כסף או יותר, אך אין לתת לו קרקעות או בתים בשווי זה.

איך בוחרים את הכהן?

בעיקרון ההלכה אינה מבדילה בין הכהנים, וכל כהן בכל גיל יכול לפדות את הילד. עם זאת, אנו חוששים שאולי לא כל מי שמוחזק בידינו ככהן הוא אכן כהן, ולכן מצווה להדר ולחפש כהנים מיוחסים, ממשפחות חשובות של כהנים שידוע לכל שאין מי שיפקפק בשאלה אם הם כהנים או לא. מומלץ לברר את הנושא עם רב פוסק הלכות לפני שמבצעים בפועל את מצוות פדיון הבן.

חייבים לעשות מסיבה?

פדיון הבן אפשר לעשות גם בלי מסיבה גדולה, וללא נוכחים בכלל. אפילו התינוק עצמו לא חייב להיות במעמד הפדיון, ומספיק שאבי הילד יפגש עם הכהן, ויתן לו את כסף הפדיון.

עם זאת, נהגו לערוך סעודה של מצווה לכבוד מצוות הפדיון, וחכמי הקבלה שיבחו מאוד את סעודת פדיון הבן, ואמרו שמי שאוכל מסעודת הפדיון הדבר נחשב לו כאילו התענה 84 תעניות. כמו כן נהגו להביא את התינוק למעמד כשהוא בבגד חגיגי במיוחד, על גבי מגש של כסף עם מזרן חגיגי ומעוטר. כמו"כ נהוג שהנשים מניחות את התכשיטים שלהן סביב התינוק, כדי להראות את חביבות המצווה בעיניהן.

מתי הזמן המתאים לפדות את הילד?

בשונה מברית מילה, פדיון הבן אסור לעשות בשבת, ובמקרה בו הילד נהיה בן שלושים יום בשבת, יש לערוך את הפדיון במוצאי השבת.

הבדל נוסף בין פדיון הבן לבין ברית המילה הוא שברית מילה אסור לעשות בלילה, או אחרי שקיעת החמה, ופדיון הבן מותר לעשות בין ביום ובין בלילה.

איך עושים את זה בפועל?

סדר פדיון הבן:

לוקח הכהן את הילד וישאל לאביו:

בִּנְךָ זֶה בְּכוֹר הוּא?

ויענה – כֵּן!

ואומר לו הכהן: בְּמַאי בָּעִית טַפֵי בְּבִנְךָ בְכוֹרֶךָ אוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים דִּמְחַיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן?

ועונה האב: בִּבְנִי בְכוֹרִי!

ואחר כך ישאל הכהן לאם הילד :בְנֵךְ זֶה בְּכוֹר. שֶׁמֶּא יָלַדְתְּ בֵּן אַחֵר לְפָנָיו אוֹ שֶׁמֶּא הִפַּלְתְּ?

והיא עונה – זֶה בְּנִי בְכוֹרִי לֹא יָלַדְתִּי וְלֹא הִפַּלְתִּי לְפָנָיו!

אחר כך יאמר הכהן:

זֶה הַבֵּן בְּכוֹר הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח, טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְֹרִים גֵּרָה הוּא:

כְּשֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמֶּךָ הָיִיתָ בִּרְשׁוּת אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבִרְשׁוּת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. עַכְשָׁיו אַתָּה בִּרְשׁוּתִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ שֶׁאַתָּה בְּכוֹר מְקֻדָּשׁ, שֶׁכֵּן כָּתוּב (שמות יג, א ב) וַיְדַבֵּר אַדֹּנָי  אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְֹרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. לִי הוּא.

אחר כך יטול האב את הכסף או שוה כסף בידו ויאמר: אֲנִי רוֹצֶה לִפְדּוֹתוֹ שֶׁכַּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר יח, טו) אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְֹרִים גֵּרָה הוּא (שם טז):

לפני הברכה יאמר לשם יחוד זה ואחר כך יברך:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד קֵ"י בְּוָא"ו קֵ"י בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל. הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל פִּדְיוֹן בְּכוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יג, יג) וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וּכְתִיב (במדבר יח, טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְֹרִים גֵּרָה הוּא. וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ וּלְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. לַעֲשֹוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשֹוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי , אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:

בָּרוּךְ אַתָּה אַדֹּנָי , אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

יתן לכהן ויאמר: זֶה פִּדְיוֹן בְּנִי בְכוֹרִי.

ויקבל הכהן את הכסף ואומר:

קִבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשָּׁה סְלָעִים אֵלּוּ בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ זֶה. וַהֲרֵי הוּא פָּדוּי בָּהֶן כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְֹרָאֵל:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אַדֹּנָי  אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁזָּכָה הַבֵּן הַזֶּה לַפִּדְיוֹן, כָּךְ יִזְכֶּה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלַחֻפָּה בְּחַיֵּי אָבִיו וּבְחַיֵּי אִמּוֹ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

 

גבר, במקווה כבר טבלת?

כל אשה יהודייה יודעת שאחרי שהיא מתנקה מדמי המחזור, היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים ולאחר מכן לטבול במקווה כדת וכדין. אבל מתי גבר צריך לטבול? או שאולי יותר טוב שנשאל האם גבר צריך בכלל לטבול במקווה?

אז קודם כל התשובה היא לא! גברים אינם חייבים לטבול במקווה. ועכשיו בהרחבה:

בזמן שבית המקדש היה קיים והיה אסור להיכנס אליו כשאנו טמאים, היינו חייבים לטבול קודם במקווה. כשהיינו רוצים לאכול את בשר הקרבנות, היינו חייבים להיות טהורים, ולשם כך לפעמים יש צורך לטבול במקווה. הכהנים שאכלו תרומה, גם הם חייבים להיות טהורים והיו צריכים להקפיד על טבילה במקווה.
אבל בזמן הנוכחי, שאנחנו לא נכנסים לבית המקדש, ואפילו לא להר הבית, וכשאנחנו לא אוכלים בשר קרבנות או תרומה, אנחנו לא חייבים לטבול במקווה.
עם זאת, חלק מפוסקי ההלכה סבורים שגם היום גברים חייבים לטבול במקווה בערב שלושת הרגלים, לפני פסח, שבועות וסוכות, וכן בערב יום הכיפורים.
חכמנו זיכרונם לברכה הוסיפו גזרה מיוחדת וקבעו שמי שנטמא ב'טומאת קרי', כלומר שיצאה ממנו שכבת זרע, אסור לו להתפלל וללמוד תורה עד שיטבול במקווה. להלכה לא נפסק כך, אבל למרות זאת, אנו רואים מדברי החכמים עד כמה גדולה וחשובה היא הטבילה במקווה, אחרי שיצאה מהגוף שכבת זרע, ולכן מי שרוצה לטהר את נפשו ביתר שאת, הולך למקווה וטובל גם באמצע השנה, ולא רק בערבי חגים ויום הכיפורים.

חשוב לדעת: למרות שמצווה לטבול בערב יום הכיפורים, יש לטבול לפני שתשקע החמה, ולא חלילה לאחר מכן, כי ביום הכיפורים עצמו אסור להתרחץ או לטבול במקווה.

לגבי 'טומאת קרי' אין הבדל אם שכבת הזרע יצאה ברצון או בלי רצון, ואפילו אם זה היה במסגרת אישות , הטומאה היא אותה טומאה, ומי שרוצה להוסיף טהרה על נשמתו מומלץ שיטבול במקווה.

חכמי הקבלה הפליגו בחשיבות הטבילה בעיקר בערב שבת, ובשבת בבוקר, ואפילו למי שלא נטמא ולא יצאה מגופו שכבת זרע.

צדיקים היו אומרים, שכתוספת לטהרה והצלה מן המזיקים, כדאי דבר ראשון בכל יום לטבול במקווה טהרה, וכך אכן נוהג היום הציבור החרדי החסידי ברובו.
מי שלומדים קבלה ועוסקים ב'תורת הנסתר', חייבים לטבול במקווה אם נטמאו בטומאת קרי, ובכלל לא ראוי לעסוק בתורת הקבלה אלא רק מי שכבר צבר עשרות שנות לימוד בתורת הנגלה, וכבר הפך לתלמיד חכם מופלג יכול ללמוד גם קבלה לאחר התייעצות עם רבו.

יש שנוהגים לטבול במקווה מדי בוקר, ואפילו אם לא נטמאו בכלל, כדי להוסיף טהרה על טהרתם.

בזמן הטבילה יש להיכנס אל תוך המים ולהתכופף כך שהמים יכסו את כל הגוף, כולל השערות. כמו"כ יש לסרק את השיער לפני הטבילה, ולשטוף כתמי בוץ או לכלוך אם יש כאלו על הגוף.

מאחר והטבילה במקווה גברים היא בעיקר ל'תוספת טהרה', ולא מעיקר הדין, אנחנו לא מקפידים על הכנות ממושכות של ניקיון הגוף, ובדיקה על ידי מישהו אחרי ולפני הטבילה, כמו שנוהגות הנשים שהטבילה שלהן היא מצווה מהתורה וחיוב גמור.

לסיכום: בשונה מנשים, גברים אינם חייבים בטבילה בזמן הזה, אך מי שרוצה לטהר את נשמתו ולהוסיף טהרה יכול ואף כדאי שיטבול.

קדיש על אבא ואמא, למה זה טוב?

תפילת הקדיש הנאמרת בהלוויות על ידי בן הנפטר, כמו גם בטקסי זיכרון לנפטרים, נחשבת למשהו שאף אחד לא מוותר עליו. אפילו אנשים רחוקים מאוד מיהדות, שלא שמרו שבת, כשרות, תפילין והמצוות הבסיסיות ביותר, רוצים שיאמרו עליהם קדיש אחרי מותם.

תפילת הקדיש מקורה עתיק יומין, ונעוץ בתיקון נוסחאות התפילות על ידי אנשי כנסת הגדולה לפני תקופת המשנה. התפילה נאמרת בשפה הארמית, בין היתר משום ששפה זו אינה ידועה למלאכים הממונים על התפילות, ואנו רוצים כביכול 'לעקוף' אותם, ומתפללים ישירות לבורא העולם, מבלי שהמלאכים יבינו את השיחה שלנו אתו.

הקדיש הנו למעשה טקסט הכלול מדברי שבח נשגבים לבורא העולם, וביניהם שזורות גם בקשות שאנחנו מבקשים על עם ישראל.

את תפילת הקדיש אומרים רק בנוכחות 'מנין' – עשרה גברים יהודיים בני 13 ומעלה. אפשר לומר קדיש גם אם אחד מהעשרה הוא ילד שעדיין לא מלאו לו 13 שנים, ובתנאי שהוא יודע למי מתפללים, ומבין שהקדוש ברוך הוא מאזין לתפילות שלנו. אם במקום נוכחים רק שמונה מבוגרים ושני ילדים – אסור לומר קדיש.
מי שנוהג לומר קדיש על הוריו בבית, בלי מנין של עשרה יהודים – טועה טעות חמורה ובמקום לעשות מצווה הוא עובר עבירה.

הקדיש נאמר בגרסאות שונות בתפילה. יש 'חצי קדיש', ויש 'קדיש שלם', יש 'קדיש דרבנן' ויש 'קדיש הגדול', אך אבלים האומרים קדיש אחרי הוריהם בשנת האבל לפטירתם אומרים 'קדיש יתום' בלבד. את שאר הקדישים אומר שליח הציבור במהלך התפילה, ובסוף התפילה אומרים האבלים 'קדיש יתום'.

הסיבה לאמירת 'קדיש יתום' נעוצה בכך ש'ברא מזכה אבא'. כלומר לבן יש יכולת לזכות את אביו ואת אמו שכבר נפטרו מהעולם הזה. בכל פעם שהבן מקיים מצווה, אביו ואמו נהנים מכך בעולם העליון. על אחת כמה וכמה כשהבן אומר את התפילה הנוראה 'קדיש', ומזכה יהודים רבים בעניית 'אמן', וכל הזכויות הללו ביחד נזקפות לזכות הוריו של הבן.

על אף שאסור לומר קדיש לבד בבית, מי שאביו או אמו נפטרו, ואינו יודע לומר קדיש, מותר לו לומר בביתו או בכל מקום אחר את מילות הקדיש שוב ושוב, עד שתהיינה שגורות בפיו, ויוכל לומר את ה'קדיש' בבית הכנסת בלי לטעות. אך אם בני המשפחה שומעים אותו קורא קדיש בביתו כדי לשנן את המילים, אסור להם לענות אמן אחריו, אלא רק אם יש מניין במקום.

נשים לא אומרות קדיש.

ילדים שטרם מלאו להם 13 שנים, יכולים לומר קדיש על הוריהם, אם הוריהם נפטרו.

מי ששני הוריו חיים, לא יאמר 'קדיש יתום', כי הדבר מהווה פגיעה בכבוד הוריו. אבל אם ההורים ממנים את בנם שיאמר קדיש על הוריהם, מותר לו לומר קדיש בתנאי ששני ההורים מסכימים לכך, וכדאי לשאול רב פוסק הלכה קודם לכן.

אומרים קדיש יתום בהלווית ההורים, ולאחר מכן במשך 11 חודשים בבית הכנסת בסוף כל תפילה על פי נוסח התפילה ובהתאם להנחיית הרב או הגבאי בבית הכנסת.

לאחר סיום 11 חודשים, מפסיקים לומר 'קדיש יתום', אך מדי שנה ביום האזכרה של ההורים אומרים קדיש בשלושת התפילות: ערבית, שחרית ומנחה.

כמו"כ מי ששני הוריו או אחד מהם נפטרו, ונמצא בבית הכנסת, ורואה שאין יתום אחר שאומר קדיש יתום, יכול לומר 'קדיש יתום' כדי לזכות את הרבים בעניית אמן, אפילו אם אינו ביום האזכרה להוריו וכדו'.

ביום האזכרה עולים לקברי ההורים, ואם אפשר להגיע עם מניין של גברים יהודיים שיאמרו במקום פרקי תהילים, ולאחר מכן אומרים הבנים קדיש, ותורמים בכך תרומה עצומה לעילוי נשמתם של הוריהם.

מי שלא זכה להביא ילדים לעולם הזה, מומלץ לו שימנה אדם אחר שיאמר עליו קדיש אחרי מותו. כמו"כ בנות שהוריהן נפטרו ולא השאירו אחריהם בנים שיכולים לומר עליהם קדיש, מומלץ שימנו גבר אחר שיאמר קדיש על הוריהן, ואפילו תמורת תשלום, כי הטובה הצומחת מאמירת הקדיש לנשמת הנפטרים היא עצומה, ואנו בעולם הזה לא מסוגלים אפילו לתאר עד כמה היא חשובה.

מארמית לעברית: מה המשמעות של מילות הקדיש?

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (שמו הגדול).
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ (בעולם שברא כרצונו) וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ (וימליך את מלכותו) וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ (ויצמיח את ישועתו) וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (ויקרב ביאת משיחו).
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן (בחייכם ובימיכם) וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל, בַּעֲגָלָא (במהרה) וּבִזְמַן קָרִיב (ובקרוב) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ (יהיה שמו הגדול מבורך) לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא (לעולם ולעולמי עולמים).
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵֹּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמו של הקדוש ברוך הוא). לְעֵלָּא מִן כָּל (למעל מכל) בִּרְכָתָא (ברכה) שִׁירָתָא (שירה) תִּשְׁבְּחָתָא (שבח) וְנֶחָמָתָא (ונחמה) דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא (שאנו אומרים בעולם) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רבָּא (יהיה שלום רב) מִן שְׁמַיָּא (מהשמים), חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא (והצלה) וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

 

הילד שהציל את אביו מאש הגיהנום

מספרים חכמנו זכרונם לברכה סיפור מפעים על הכח העצום שיש בידינו כדי לתקן את הנשמות של ההורים שלנו ושל הסבים והסבתות. מי שרוצה לעזור לנשמה של הוריו או של הסבים והסבתות שלו, חייב לקרוא את הסיפור הזה ולהפיק ממנו את הלקח המתאים:

וכך היה הסיפור עם רבי עקיבא, שהיה אחד מענקי הרוח של העם היהודי בכל הדורות ובכל הזמנים:
פעם הלך רבי עקיבא בדרך ומצא אדם אחד שהיה מכוער מאוד והיה סוחב חבילה גדולה של עצים בכמות שאף אדם או חמור אינו יכול לסחוב כמותה.
אמר לו רבי עקיבא: אני משביע אותך שתאמר לי אם אתה בן אדם או שד או מאיזה בריה אתה?
השיב לו האיש: רבי! אדם הייתי וכבר נפטרתי מן העולם, ובכל יום ויום אני מביא חבילה כזאת של עצים לגיהנום, ועם העצים האלו שורפים אותי שלוש פעמים ביום, וזה העונש שלי בכל יום, לאסוף את העצים ולהישרף שלוש פעמים.
שאל אותו רבי עקיבא: מה עשית שנתנו לך כזה עונש חמור?
השיב לו האיש המת: בעלתי נערה מאורסת, בעיצומו של יום הכיפורים.
ריחם עליו רבי עקיבא ושאל: בני, האם ידוע לך מה אני יכול לעשות כדי להציל אותך מהעונש הנורא הזה?
השיב לו האיש: כך שמעתי 'מאחורי הפרגוד' (בבית דין של מעלה), שבזמן שיעלה בני לתורה ויאמר "ברכו את ה' המבורך", יוצאיו אותי מהגיהנם ויכניסו אותי בגן עדן.
שאל רבי עקיבא: השארת אחריך אשה או בן בעולם הזה?
ענה לו האיש: השארתי אשה הרה, וילדה לי בן אחרי מותי, אבל לא עשו לו ברית מילה.
שאל רבי עקיבא: מה שמך?
ענה לו: שמי ארנוניא. –
ומה שם אשתך?
שישכייא.
ומה שם עירך?
השיב האיש: לודקייא.
מיד כתב רבי את שמו של האיש ושם אשתו ושם עירו, והלך עד שבא לאותה העיר, כיון שבא ללודקייא יצאו אנשי העיר לקראתו כי שמחו על כך שרב גדול וחשוב כמו רבי עקיבא בא לבקר בעירם.
שאל רבי עקיבא את אנשי העיר? אתם מכירים את ארנוניא ואת אשתו שישכייא?
השיבו לו תושבי העיר: "שם רשעים ירקב". אלו רשעים גדולים הם.
שאל אותם רבי עקיבא: למה אתם אומרים עליהם כך?
אמרו לו: "כך וכך עשה האיש הזה".
אמר להם רבי עקיבא: למרות הכל הביאו לי את בנו של האיש. הביאו אותו וצוה רבי עקיבא לעשות לו ברית מילה, ולאחר מכן הושיב אותו ללמוד תורה, ולמדו אותו לברך את הברכות שמברכים כשעולים לתורה. בשבת בבוקר ציווה רבי עקיבא שיכבדו את הילד הזה לעלות לתורה, והילד אמר "ברכו את ה' המבורך", ומיד הוציאו את אביו מהגיהנום והכניסו אותו לגן עדן.
מסיימים חז"ל את הסיפור המפעים: באותו הלילה בא ארנוניא בחלום לרבי עקיבא ואמר לו: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי".