פרק מיוחד בפעילותו של רבינו היה הגרות. כבר מתחילת פעילות בית הדין עסק רבינו גם בגרות. במשך הרבה מאות שנים לא היה בית דין מסודר של גרות, והוא ראה את הצורך להקים בית דין שינהג לפי ההלכה, ללא לחצים משום גורם. הוא ראה בגרות את גולת הכותרת של בית הדין.
הוא ראה בתופעה של ריבוי הגרים את בשורת פעמי המשיח. כשהיה שומע על התעוררות גדולה בקרב צאצאי האנוסים בדרום אמריקה לחזור לדת אבותיהם, היה מתרגש מאד. הוא התבטא ואמר כי הגרות היא הפעילות החשובה של חייו. גם כשפרש מפעילות בבית הדין בשנת תשע"ב, הוא אמר לי שהוא פורש רק מהממונות, אבל ימשיך לבא לגרות. לצערנו לא זכינו שזה יתקיים בפועל, אבל המשיך להתעניין בנעשה בתחום הגרות בבית הדין.
בתקופת האינתיפדה כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות ירושלים והיו הרבה אבידות בנפש, התרבה מאד גם מספר הגרים שהתגיירו. בדרך לגרות פנה אלי רבינו: אתה רואה מה שקורה? עם ישראל סובל כל כך הרבה צרות, ומצד שני מתרבים אלה שרוצים להצטרף אל עם ד'. הלא דבר הוא.
בא לפני בית הדין זוג מאוסטרליה, הבעל יהודי והאישה גויה צעירה שדברה רק אנגלית. האשה נשאלה למה היא רוצה להתגייר. תשובתה היתה, שלמען שלמות המשפחה צריך שיהיו כולם בני דת אחת. תרגמתי את דבריה לגאב"ד והוספתי שהיא דיברה רק על הכדאיות שבגרות ולא רואים בדבריה רצון להתגייר לשם שמים. אך למרות שלא הבין מילה ממה שאמרה, אמר רבינו בהחלטיות – היא מתכוונת ברצינות, היא מתכוונת ברצינות. ואכן במשך הזמן התברר שהיא ממש רצינית. חזרה לביתה ולמדה ברצינות ועמדה בקשיים גדולים, ובמשך הרבה זמן עקבתי אחריה ושמענו דברים טובים ביותר.
לפני שנים באה גיורת שנולדה בוילנה. היא היתה רצינית ונתקבלה. במעמד קבלת המצות לפני הטבילה לגרות, כשרבינו דיבר אתה על קבלת כל המצות, קלות וחמורות, היא ענתה: אני "מקווה" שאוכל לעמוד בכל זה. שני הדיינים האחרים נבהלו לשמוע אותה מסתפקת אם תוכל לקיים את המצות. כשהעירו את חששם לרבינו, הוא אמר: "זה כלום, היא 'קאלטער ליטוואק' (ליטאי בעל קור רוח). ואכן התברר שהיא המשיכה בדרך טובה, ובהמשך מצאה שידוך טוב.
בשנים האחרונות כשנחלש, היה משרך את רגליו בכבדות, ולמרות זאת התגבר על כל הקשיים ובא למקוה. לפעמים לא היה לו כח לדבר, אבל קבלת מצות ושכר ועונש היה משתדל לומר בעצמו. אמר כמה פעמים, שהוא טורח כל כך ללכת להשתתף בטבילה של הגרים, כי חשוב שהגרים יראו אדם מבוגר.
בשבוע לפני ר"ה תשע"ב (האחרון לפני שפרש) היו הרבה גרים. בסוף היום היה רבינו תשוש לגמרי. ראיתי את מצבו ואמרתי לו שבשבוע הבא (השבוע של ר"ה) יהיה עוד מושב בית דין ומסתמא יתקבלו עוד הרבה גרים, וכולם ירצו להיות יהודים לפני ר"ה. שאלתי אותו אם יהיה לו כח להשתתף שוב בטבילה של גרות ביום לפני ערב ר"ה. ענה ואמר: בר"ה יהיה יום הדין, וכלל ישראל צריכים זכויות לפני ר"ה, הגרים הם צדיקים גמורים ולכן צריך לגייר אותם כדי לזכות אל כל עם ישראל.
רבי נסים לא עשה חשבונות של כדאיות במצווה של הגרות. בית דין בארה"ב שאל אותו אם לגייר משפחה מרובת נפשות שהם מאד עניים, והקהילה של העיר שהם גרים בה, מבקשת לא לגייר אותם כי הם אח"כ יפלו על כתפי הציבור. הוא ענה מיד: קודם יש מצווה לגיירם, ואח"כ יש מצווה של אהבת הגר.
אשה הגיעה לארץ מקניה באפריקה וביקשה להתגייר. בבית הדין חששו שתגורש מהארץ על ידי השלטונות, ואיך תוכל לשמור מצות במקום שכמעט אין יהודים. הוא הזמין אותה אליו ושמע את סיפורה על מסירות הנפש והסבל שסבלה עד שהגיעה ליהדות. כשדיברה היא בכתה בדמעות שליש, והוא יחד אתה. כשגמרה את סיפורה הוא מיד קיבל אותה לגיור במקום. ולבסוף זכתה לסייעתא דשמיא, מצאה שידוך והצליחה להשאר בארץ ולגור בירושלים.
הרמב"ם מאד מזהיר לקרב את הרוצים להתגייר ולא להקשות עליהם ולגרום להטותם מהדרך אל הגרות, ולמשוך אותם בדברי רצון ועבותות אהבה. בהתאם לכך, מאד נזהר רבינו בכבוד הגרים. קיבל את הבאים להתגייר במאור פנים מיוחד, וזה השאיר רושם עליהם להרבה שנים.
כל השנים היה רבינו מסדר קידושין לזוגות של הגרים בביתו מיד לאחר הגרות. לאחרונה היו מצבים שבסוף התהליך במקוה ניכר היה שהוא ממש חלש ולא נותר לו כח לעשות כלום. אמנם היו גרים שמאד השתוקקו שהחופה תהיה בביתו, ומאד הפצירו בו, ולמרות שהיה חלש מאד הוא אזר כוח ולא סירב. הרבה פעמים לאחר טבילה ניכר היה שפניהם זורחות וקבלו ממש 'פנים חדשות'. רבינו היה פונה אלי ואומר: "אתה רואה שהפנים השתנו לגמרי".
לאחר טבילת הגרים היה בשמחה מיוחדת. עשה 'מי שבירך' לגרים בסבר פנים מיוחד. זו היתה הזדמנות לכל העומדים שם לבקש ברכות. הרבה פעמים לאחר טבילת הגרים במעמד של ה'מי שבירך' וקריאת שם חדש לגר, אמרו הגרים שיש להם כמה אפשרויות והם לא יכולים להחליט, וביקשו שרבינו יחליט. כשאמר את דעתו התפלאו הגרים והמלווים, שזה היה בדיוק השם שהם חשבו למתאים ביותר.
גיורת שהתגיירה בעבר ליוותה את חברתה לטבילת הגרות. לאחר הטבילה ביקשה המלווה ברכה לזיווג. היה נראה שאין לה סיכוי כיון שכבר היתה בשנות הארבעים. אמנם לאחר שנה בדיוק מצאה שידוך. סיפרתי את זה לרבינו, והוא בכה.
(מתוך מאמר לדמותו של מרן זצ"ל ב'אוסף גיליונות' פרשת נח תש"פ)