"וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים" (מ"ב, ג')
וברש"י: "וירדו אחי יוסף – ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם".
מכאן אנו רואים עניין התשובה, שאפילו שבטי י־ה נתנו לבם להתנהג באחווה והתחרטו על מעשה המכירה – ומכאן הלימוד על כל איש ישראלי לשוב בתשובה שלמה ולהתחרט על מעשיו.
לפנינו עובדה נפלאה איך התקרב יהודי בתשובה ומעשים טובים, בהשגחה פרטית נפלאה שסיבבה לו הבורא יתברך שמו.
מעשה ביהודי אחד מערי הגולה, שלאחר מאורעות השואה והייסורים הקשים שעבר בה נחלשה אמונתו רחמנא ליצלן. הוא שכח לגמרי את צור מחצבתו וחי כגויי הארץ, בלי שום סממן יהודי… חיפש לו אפוא האיש מקום מרוחק ונידח, שם נשא והקים את ביתו. את שמו כמובן החליף לשם נכרי ובסביבתו לא התגוררו יהודים כלל וכלל. כך ביטח האיש את עצמו, שלא יעלה על קצה דעתם של ילדיו שיש בעולם יהודים המאמינים בה' ובתורתו, ושהם עצמם שייכים לעם הזה. במשך השנים נולדו לו כמה ילדים, שגדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם בכל דבר ללא שום הבדל ביניהם.
ויהי היום, והנה נעשה בנו בן 13 שנים. אמר לו אביו: "ביום שכזה נחגוג את יום הולדתך בשמחה יתירה משאר השנים, זהו יום הולדת מיוחד יותר… אצא עמך אפוא לטיול במרכז המסחרי שבעיר הגדולה, שם תוכל לבחור לך מתנה ככל שתאווה נפשך. אקנה לך כל דבר שתבחר בו אף אם יהיה זה דבר גדול ויקר!". על ה'בר מצוה' הוא כמובן לא אמר מלה, לא מיניה ולא מקצתיה, אבל בכל זאת חש ביום זה שמחה מיוחדת יותר מיום הולדת רגיל.
יצאו שניהם אל העיר, הסתובבו וטיילו להנאתם בחוצות העיר ובשווקיה ונהנו לחגוג את יום ההולדת המיוחד בטיול נעים. בינתיים התבונן הנער בכל החנויות הקורצות שסביבו וחיפש לעצמו מתנה יוקרתית, שתהיה למזכרת ותעניק לו את התענוג הגדול ביותר.
בעודם מטיילים ברחוב המרכזי ההומה אדם והגדוש בחנויות שונות מכל הסוגים והמינים, חלפו על יד חנות אחת צדדית של 'יודאיקה', שבה גלריה מהודרת של כלי קודש עתיקים וחפצי אומנות יקרים מיוחדים, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטות עתיקים יפיפיים וכדומה. לב הנער נמשך אל אותה גלריה יפה, והוא ביקש להיכנס לבוחנה מקרוב. האב, 'משום מה', לא אהב כל כך חנות זו וניסה להניא את הילד מכניסה אליה. "מה יש לחפש כאן?", אמר לבנו, "הרי רואה אתה שהכל עתיק ומיושן… הבה נתקדם לחנויות הענק החדישות והנוצצות, שם נמצא בוודאי צעצועים אלקטרוניים חדישים שיתאימו מאד לרוחך". אבל הנער התעקש, משום־מה הוא רוצה רק להיכנס ולבחון את הפריטים שבתצוגת הגלריה המרשימה הזו, "הלוא הבטחת לי כל מה שאחפוץ", טען הבן, "ואולי דווקא כאן אמצא משהו המתאים לרוחי?".
לא נותרה לאב כל ברירה נוכח הפצרותיו של הילד, והוא נכנס עמו פנימה. הילד עמד נכחו והביט בהשתאות על כל כלי הנוסטלגיה המיוחדים. והנה צדה עינו על אחד המדפים מנורת עץ עתיקה של חנוכה קלופה ביופי והדר מיוחד, שהרשימה את נפש הילד מאוד. וכך פנה הילד לאביו: "אנא, חפץ אני במנורה זו המיוחדת למתנת יום הולדתי!". האב נתקף פתאום בכעס וחרדה – הוא ממש נפחד ונרעד מהמחשבה שמא נתפס כאן בנו בענייני יהדות של החרדים, שתמיד בורח הוא מהם כל כך…
הבן, כמובן, לא ידע ולא הבין מה מתחולל בנפש אביו אותה שעה, כמו שלא ידע כלום על מהותה של מנורת החנוכה ומצוותיה, ורק לבו נמשך אליה, ליופייה ולהדרה.
האב התחיל לשדל את בנו לעזוב את המנורה הישנה־נושנת הזו, "אין בה כלום!" אמר האב, "וכי איזו תועלת תהיה לך ממנורה ישנה שלא תוכל לעשות בה שום דבר? הבה אקח אותך לחנויות הגדולות המלאות בשעשועים מתקדמים ומיוחדים, שלא תפסיק ליהנות ולשחק בהם; חבל לך להפסיד הזדמנות שכזו על מנורה ישנה עתיקה, שתנוח על המדף בחדרך בלי שתוכל לעשות בה כלום…".
משום מה החליט הבן להתעקש כאן – הוא הרגיש משיכה עזה בלתי מובנת דווקא אל אותה מנורת חנוכה והפציר מאוד באביו: "הלוא הבטחת מפורשות שתקנה כל מה שנפשי תחפוץ, והנה חפץ אני מאוד במנורה זו שתקשט את חדרי". ראה האב שאין ברירה לפניו , ניגש אפוא אל המוכר וביקש לקנות את אותה מנורה. אמר לו המוכר: "צר לי, אבל דווקא זו אינה עומדת כלל למכירה. הצגתיה כאן בגלריה בגלל קשר רגשי אליה, יש כאן במלאי מנורות חנוכה רבות ומגוונות, ביניהן תמצאו בוודאי אחת שמתאימה לכם".
סקרנותו של האב נדלקה והוא שאל את המוכר: "מה מיוחד כל כך במנורה זו דווקא, שאינך מסכים למכרה?".
ענה המוכר בניחותא: "הבה ואספר לכם את ההיסטוריה המיוחדת של מנורה זו ותבינו בעצמכם מדוע איני חפץ למכרה.
"מקורה אינו עתיק כל כך כפי שהיא נראית", פתח המוכר בסיפורו, "אלא שהנסיבות שבהן נוצרה הן המעניקות לה ערך שלא יסולא בפז. היא נוצרה בימי השואה האיומים. באחד הגטאות שהקימו הנאצים יימח שמם התחבא יהודי יקר אחד שנפשו המתה מאוד לקראת ימי החנוכה והוא השתוקק לקיים את מצוות ההדלקה בהידור. הוא בנה מנורה זו במסירות נפש של ממש – אסף חתיכות עץ בין הגרוטאות ובמומחיות רבה חיבר והרכיב את החלקים זה לזה, עד שהתקבלה אומנות נפלאה זו שלפניכם! המנורה הקטנה הזו עברה את כל מאורעות השואה וניצלה בדרך לא דרך. רכשתי אותה לאוסף שלי במחיר יקר מאוד. הלוא תבינו מעצמכם שיצירה כה יקרה וחשובה אין בדעתי למכור; חפץ אני שתפאר כאן את חנותי ואת תצוגת הגלריה הזו לשנים רבות".
הילד לא הרפה, וטען באוזני אביו שהוא הבטיח לרכוש לו כל מה שרק יבקש, ואף אם יעלה בדמים מרובים! חשב האב לעצמו: 'הרי צודק הנער, אכן הבטחתי לו, וברצוני להוכיח לו נאמנותי אליו. הרי ברור', הרהר האב, 'שעם כל חביבותו של חפץ זה למוכר, הממון חשוב לו בוודאי יותר מכל…'. הוא ניסה אפוא להעלות את המחיר עוד ועוד, אבל המוכר סירב לשמוע: 'על מנורה זו אין מקום למיקוח!', קבע המוכר בעקשנות נחרצת.
בראות האב כי כן, הציע לפתע סכום ענק שיקשה מאד על המוכר לעמוד כנגדו… אכן, פתאום שינה המוכר את דעתו, באומרו שבעד סכום שכזה אין הוא יכול לסרב… והעסקה יצאה לפועל, לשמחת כל הצדדים.
הילד שמח מאוד במתנתו היקרה כל כך וההדורה. כשהגיעו הביתה הביט בה רבות, צחצחה ומרקה, והניחה במקום מרכזי ומכובד שתפאר את חדרו. הוא לא ידע כמובן לשם מה וכיצד ניתן להשתמש במנורה זו, אבל אהב לשחק ולהשתעשע בה רבות.
לא עברו ימים רבים, ותוך כדי משחק נפלה המנורה לארץ והתפרקה לגמרי, לדאבון לבו של הנער. לשמע קול הנפץ נזעק האב אל החדר, והנה רואה הוא את המנורה על הארץ מפורקת לחלוטין. הוא התמלאה כעס וחמה, והחל לגעור בבנו: "מה עשית? מדוע לא השגחת? הרי מנורה זו עלתה לנו הון תועפות! בקושי נמצאת היא אצלך תקופה כה קצרה, וכבר שברת אותה?! הלוא אמרתי לך שאין בה ולא כלום! אילו היית משכיל לבקש מתנה מתאימה לך, היית בוודאי נהנה ממנה הרבה יותר!".
לאחר שנרגע מעט האב מקצפו פנה אל ילדו ואמר: "הבה ננסה להרכיב את המנורה מחדש, הלוא כל החלקים פזורים כאן לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה".
התיישבו אפוא יחדיו וניסו להרכיב את ה'פזאל' הקשה והמורכב. הייתה זו מלאכה לא קלה כלל וכלל ועיקר, שכן חכמה ומומחית רבה הושקעו ביצירתה. והנה לפתע פתאום נופל לידיהם מבין חרצי העץ הפנימיים של אחד החלקים פתק קטן מקופל היטב, שהיה מוחבא ותקוע חזק במקום הסתר במנורה. פתח האב את הפתק והחל לקרוא את הכתוב בו, כשהילד עוקב אחריו בדריכות פתאום. תוך כדי קריאתו, החל האב לבכות בכי נורא וחזק, להשתוממותו של הנער. בכיו הלך וגבר כשסערת רוחו מתגברת בתוקף מאד, עד שלא היה בכוחו לעמוד בנפשו והוא קרס ארצה מתעלף, כך חזרו על עצמן כמה וכמה התעלפויות, שהיו מלוות בחרדה ופחד עצומים של בני המשפחה, ובהשתוממות הולכת וגוברת: מה קרה לאבא שלנו פתאום?!
לאחר שהצליחו לייצב את נפשו בעזרת תרופות חזקות הוא נרגע לאט לאט מסערת רוחו ומבכיו. הגישו לפניו כוס תה חם ומהביל, ולאחר שהחיה את נפשו מעט החל בסיפורו.
"אגלה לכם את הסוד", פתח האב, "משפתחתי את הפתק שהוחבא ראיתי שכתב בו האומן היהודי את מצב היהודים שבאותו גטו ואת הייסורים הרבים העוברים עליהם מדי יום ביומו. הפתק מסתיים בבקשה אשית: הנה בונה אני כאן מנורה זו מתוך סכנה נוראה; אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות חנוכה בשנה זו; כל יום כאן זו שאלת חיים או מוות… אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לנר שני. אבקש אפוא מאד מכל מי שתגיע לידו המנורה הזו, שהשקעתי בה הרבה מסירות נפש, שיואיל נא להדליק בה את נרותיה בדחילו ורחימו לעילוי נשמתי, ולעשות ככל שיוכל לזכר נשמתי בלימוד משניות ובאמירת קדיש עלי ועל כל משפחתי שנגדעה באיבה.
"והנה", משתנק קולו של האב, "במקום החותם מוצא אני – לא פחות ולא יותר – את שמו של אבי מורי זצ"ל, ה' ייקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה!
"בראותי כזאת נבהלתי ונחרדתי עד עמקי נשמתי מעוצמת ההשגחה הפרטית שנגלתה עלי באור עצום שכזה, שמשמים כיוונו הכל בצורה פלאית כל כך, שתגיע מנורה זו דווקא אלי!".
אחר הדברים האלה הבין האב היטב את הרמז שרומזים לו משמים, לשוב בתשובה ולחזור לחיק אבותיו. הוא עם כל משפחתו נעשו בעלי תשובה גמורים בשמירת תורה ומצוות, עד שנהפך לתלמיד חכם גדול וצדיק, וראה דורות ישרים בדרך ישראל סבא.
מוראדי'ג!
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')
1/190