היה זה יום ראשון קייצי וחם לפני כחמישים ושתיים שנה. הרכבת מירושלים לחיפה היתה מלאה בחיילים ששבו לבסיסיהם לאחר חופשת השבת. מקומות הישיבה ברכבת היו תפוסים כולם, ואפילו בעמידה קשה היה למצוא מקום.
באחד הקרונות עמד נוסע בקרן זוית, פניו מופנות אל הקיר ועיניו עצומות בחוזקה. היה זה כ״ק האדמו״ר משומרי אמונים זצ"ל, שהיה אז אברך צעיר, וכבר אז ניכר כאדם מורם מעם. הוא שם פעמיו לאתרא קדישא מירון, ואליו נלווה בחור צעיר מבני ישיבתו.
בימים ההם לא היתה התחבורה מפותחת כבימינו, וניתן היה להגיע מירונה בדרכים פתלתלות על ידי אוטובוסים בנסיעה טרחנית למדי, או בנסיעה ארוכה ברכבת מירושלים לתל אביב ומשם לחיפה. לא היתה זו רכבת ישירה אלא מאספת – בעלת תחנות לרוב, שבכל אחת מהן העלתה ופלטה נוסעים רבים. תחנתה האחרונה היתה בחיפה, שם היו עולים לאוטובוס מיושן ואיטי, ונוסף לכל הצרות, מאסף גם הוא, שאחת מתחנותיו היתה בשיפולי הכפר מירון, בו שוכן ציון התנא הקדוש.
כיון שגם הנסיעה בעמידה היתה בצפיפות איומה, ואומנות זו – ׳שמירת העינים׳ נקראת – נעשתה קשה יותר ויותר, יצא האדמו״ר מחוץ לקרון ופנה עם תלמידו אל החלק שבין קרון לקרון – מקום לא נוח בעליל.
אחד הנוסעים הביט במורת רוח באדמו״ר הצעיר ומלווהו כשהם עוזבים אח הקרון ומתמקמים בקטע החיבור בין הקרונות. דקה אחת ישב וחכך בדעתו כמתלבט מה יעשה, עד שלאחר מאבק פנימי בשלה בלבו ההחלטה. הוא התרומם ממקומו והלך לשם.
בעצם, המילה 'הלך׳ אינה נכונה. האיש היה חיגר, והוא דידה בצליעה קשה עד לשם. כשהגיע מתנשם ומתנשף, ניגש אל האדמו״ר. ״אני מכיר בכם שאינכם אדם רגיל מן השורה, אתם יכולים לשבת על המקום שלי״, הציע בנדיבות.
״אין צורך״, החווה הרבי בידו, ״אני עומד וטוב לי כאן. אינני רוצה לקחת מאיש את מקומו״. הוא בחן בדאגה אח רגליו החיגרות של האיש והוסיף: ״בפרט את מקומו של אדם שניכר עליו שהעמידה קשה עליו״.
״אל תדאגו לי, אני אסתדר. בבקשה, שבו. כבר אמרתי כי אני מכיר על פניכם שאתם לא אדם רגיל, ואם אתם רוצים ליהנות אותי בואו ושבו על מקומי״. הרבי המשיך לסרב. האיש הפציר ברבי לתפוס את מקומו. כשראה שכל הפצרותיו אינם מתקבלות – חשב רגע ומיד אורו פניו.
״אם אתם כבר מגלים רחמנות לצליעה שלי, אני מוכן לספר לכם סיפור מדהים ומיוחד במינו הקשור בצליעה זו, סיפור שלא מעלמא הדין, תרתי משמע״.
״פתח פיך ויאירו דבריך״ אמר לו הרבי בראותו את גודל רצונו של היהודי לפנות לו את מקומו על ספסל הרכבת. ״זאת אעשה״, שמח האיש, ״אך רק בתנאי שאתם תשבו״.
כאן כבר לא יכול היה הרבי לסרב. הוא חזר לקרון, התיישב במקומו של החיגר ועשה אוזנו כאפרכסת. תורם המקום מצדו הזדרז למלא חלקו ב׳עיסקה׳ ופתח את פיו בסיפור.
על שמו של הרב הקדוש רבי חיים מטשרנוביץ׳ בעל ׳באר מים חיים׳ ו׳סידורו של שבת׳ – מן הסתם כל הקוראים כבר שמעו והתוודעו. כל נער צעיר שכף רגלו דורכת על מפתן עולם החסידות, מתוודע לספר היסודי והמיוחד – 'סידורו של שבת'. שלא לדבר על עשרות החבורות המתכנסות מדי שבוע, אם בליל שישי ואם בלילות שבת, ללימוד שיעור בספרו ״באר מים חיים״.
אך אם הרבי איש קדוש היה ומלאך ה׳ צבא-ות, לא כך הייתה נראית עירו – טשרנוביץ בירת בוקובינה. היא נודעה דווקא כאחד מבתי הגידול של ההשכלה (ואח״כ כאחד ממעוזי הציונות ברומניה). המשכילים הכו בה שורש, פתחו בה תיאטרון וספריה ונעצו את טלפיהם בה בכל עוז. לא עברו ימים רבים והם הצליחו להסית ולהדיח מדרך הישר רבים וטובים מבני העיר.
למרבה הצער, הצליחו המשכילים להעלות בחכתם דג שמן במיוחד. אחד הנופלים ברשתם, היה בנו של רבי חיים מטשרנוביץ עצמו, בעל הבאר מים חיים. למרות גדולתו וקדושתו של האב לא ניטל כוח הבחירה החופשית של הבן. זה החל מעט בקרירות בתפילה ובתורה. אך לא ארכו הימים והוא החל משרך דרכיו ומידרדר מדחי אל דחי, עד שפרק מעליו כל עול והתנהג כגוי גמור.
מעשיו הסבו לאביו הקדוש צער ויגון מאין כמותם – אך הוא לא העיר לו מאומה ואפילו לא הזעיף את פניו כלפי בנו הסורר. ונימוקו עימו. הוא ידע כי לא תהיה בכך שום תועלת. בהיטיבו להכיר את נפש בנו, הבין האב, כי אם יוכיח אותו במילים קשות ואפילו קשות־למחצה, ויפנה אליו להשפיע עליו להיטיב דרכו, גם החוט הדקיק שעוד מקשר בינו לבין היהדות יאבד.
מסופר אף, כי לא אחת בשעת משחקי הקלפים של הבן, היה אביו עומד מאחוריו ומנגב את הזיעה ממצחו הלוהט. מדי פעם היה נושא עיניו השמימה ולוחש ממעמקי לבו: ״רבונו של עולם, יודע אתה בי כי אין דבר בעולם הקשה לי יותר מדבר זה שעושה אני עתה. אבל גם אתה נושא וסובל את החוטאים והפושעים נגדך, וגם בשעה שהם עוברים את העבירות החמורות ביותר – אתה כובש את כעסך ולא רק שאינך מעניש אותם על פשעיהם, אלא מנגב את הזיעה ממצחם ומחיה אותם ברחמים רבים. כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ואף אני הקטן חיים מבקש ממך כי כשם שאני מרחם על בני בשעה זאת שהוא מתהולל ומבלה את זמנו להבל ולריק, אף אתה תחוס ותרחם על כל עמך ישראל״. אולם הבן לא התרגש יתר על המידה מרחמנותו יוצאת הדופן של אביו והמשיך ללכת בשרירות לבו.
עברו הימים וחלפו השנים, הרבי הקדוש עלה לארץ ישראל, חי בצפת מספר שנים בקדושה ובטהרה, נסתלק ונקבר במערה סמוך ונראה לציוני הבית יוסף והאלשיך הקדוש. השמועה המרה חצתה ימים ונהרות והגיעה עד לטשרנוביץ. הבן המשכיל והחוטא הצטער לשמוע על פטירתו של אביו, אך לא שינה במאומה את אורחות חייו.
עברו כמה חודשים. לילה אחד עלה אותו בן על יצועו לאחר משחק קלפים ממושך עם חבריו פורקי העול. הוא היה תשוש מיום שכולו רדיפת תענוגות והתהוללות ונרדם בין רגע. בדרך כלל היה שוקע בשינה עמוקה וישן שבע שעות ׳בנשימה אחה׳, אך באותו לילה לא ישן זמן רב. לא עברה אלא שעה קצרה ולפתע מופיעה בחלומו דמות אביו הקדוש שהגיע אליו מעולם האמת.
עודו משתאה למראה אביו אותו לא ראה מספר שנים, ורבי חיים דובר אליו בפנים זועפות: ״דע לך בני. אמנם כשחייתי עמכם בעולם לא אמרתי לך דבר, כנאמר בתנ״ך ׳ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית׳, כיון שידעתי כי דבריי – מה שרק אדבר, יפלו על אוזניים ערלות, ואדרבה השתיקה עדיפה, בחינת כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אך אין זה מבשר שהסכמתי עם מעשיך הנלוזים, חלילה וחס! לבי בכה עליהם אבל חששתי לומר. וכאן בעולם האמת אין לי מנוח ממך ומהנהגותיך הקלוקלות, לכן פונה אני אליך בבקשה ואל תסרב לה: אנא, תיטיב דרכיך ותשוב בתשובה שלמה״.
ברם, רשעים אף במיטתם ובשנתם – רשעותם לא נחה ולא ישנה. הבן שמע את הדברים הנוקבים אך אפילו בחלומו היה מלא חוצפה ועזות וכלל לא השיב לאביו. בקומו הסיח את דעתו והמשיך בשגרת יומו כאילו כלום לא קרה.
עוד כמה ימים של פריקת עול ואי קיום מצוות עברו על הבן. כעבור כמה לילות, חלם שוב אותו חלום מוזר. אביו המנוח בא אליו ושוב אמר לו: ״בני! אין לי מנוח בגלל מעשיך. אני מתחנן בפניך שתיטיב דרכיך במהרה״.
ראה הבן כי בעל החלומות נטפל אליו והחלום המבעית חוזר ונשנה, הבין בחלומו כי אביו עוד ישוב ויטרוד את מנוחתו ושלוותו פעמים רבות וימרר את חייו המתוקים – ומילים נועזות וחצופות בקעו מפיו (בחלום): ״אבא יקר״ – אמר לו, ״מה אתה רוצה ממני? טוב לי במצבי הנוכחי, אני רואה הצלחה במעשי ודרכי. לא רק שחקן קלפים הולל אני, כאשר הייתי בימי חייך, מעמד מכובד רכשתי לי בין משכילי הסביבה. אני מבקש ממך שלא תוסיף לטרוד את מנוחתי. כפי שבחייך לא הערת לי דבר, המשך בהנהגתך המבורכת אף כעת והנח לי ולעולמי. אני זה לא אתה ואתה לא אני״. וייקץ והנה חלום.
המשיך לחיות את חייו המופקרים, אך הרבי הקדוש לא נענה לבקשתו והמשיך להבעיתו עוד כמה פעמים. נגלה אליו בחלום שוב ושוב ותמיד היתה בפיו בקשה זהה: ״אין לי מנוח בגלל מעשיך הרעים, שוב בתשובה שלמה במהרה למען ייטב לך, וגם נפשי תנוח בשלווה״. אך כל דיבוריו נפלו על אוזניים ממאנות שמוע. כפי שאמר לאביו – כך היה. חייו של הבן אכן היו טובים, נעימים ומלאי עולם הזה בכמויות גדושות, ונפשו לא רצתה להיפרד ממנעמי החיים. לא היה בו שום חשק לשוב ולקבל על עצמו עול מלכות שמים הכולל עמו תרי׳׳ג מצוות ׳מכבידות׳.
היה זה יום קיץ נעים במיוחד. השמש נטתה מערבה, רוח קלילה נשבה והבריות יצאו מבתיהם אל החצרות והרחובות לשאוף את האוויר הנעים וליהנות מן השלוה והרוגע. גם אותו משכיל בנו של ה׳באר מים חיים׳, שם לב למזג האוויר הנפלא, ואף הוא יצא לחצר ביתו כדי ליהנות מאותם רגעים יפים של טרם שקיעה. יהודים יראי שמים אצו רצו לבית הכנסת לתפילת מנחה, אולם הוא כבר שכח זה מכבר כיצד נראה בית הכנסת מתוכו, והתפילה האחרונה שהתפלל היתה לפני שנים רבות… ישב לו בצילו של עץ מוריק ורחב מידות, ועיין קלות בספר עב כרס. ציוץ ציפורי שיר, הישרה עליו שלוה ברוכה ומרגוע נפשי. קמעא קמעא נעצמו שמורות עיניו ותנומה קלה חטפתו.
פתאום חש כאילו מישהו נוגע בו. הוא נלפת והקיץ מבוהל כולו – הפעם זה לא היה חלום. דמותו של אביו הקדוש עמדה לפניו מלוא קומתה. ״אבא, זה אתה?״ נרתע לאחוריו ולחש בחרדה גדולה, ״אני לא חולם? אני ער לגמרי ואתה עומד לידי כאילו אתה חי".
אביו עמד ופניו מביעות רוגז וסבל. ״אכן זה אני. הטרחת אותי לרדת אליך מן העולם העליון. בני, בני! עד מתי תמאן לשמוע בקולי ותמשיך להיות כאילו נולדת לאבא גוי?! דרכיך רעים ומעשיך מקולקלים. ביקשתי ממך פעמים רבות להיטיב דרכיך. הסברתי לך כי בגלל התנהגותך המופקרת אין לי מנוח בעולם האמת – ואתה ממשיך בשלך. עד מתי?!״
רגע אחד כמעט והתפלץ לבו של הבן מגודל הבהלה אך מיד התעשת ושב לסורו. עקשן גדול היה ולאחר שנרגע שוב לא נבהל עוד למראה אביו, המת־החי. ללא היסוס ובחוצפה מרקיעת שחקים ביקש מאביו לשוב למקום ממנו הגיע. ״אבא, כבר אמרתי לך, אני בחרתי באורח חיים אחר. לך למנוחתך ואל תקלקל את הנאתי ממזג האוויר הנפלא״, ביקש. ״היטב אתה יודע שכל דיבוריך הם לריק״.
ברם, רוחו של האב לא השיבה לו במילים אלא במעשים. עודנו יושב ומתבונן נכחו – ניגשה דמות אביו אל העץ שבצילו ישב, תפסה אותו בכוח שלא מעלמא הדין, כפשוטו… עקרתו משורשיו מול עיניו המתעגלות מאימה של הבן, והשליכתו בכוח על רגליו. אילו היה לו ספק קל האם כל זה מתרחש במציאות או בחלום, כי עתה בא הפתרון המוחץ והוכיח לו כי הכל מתרחש במציאות. גזעו של העץ נחת על רגליו כסלע אדיר וריסק את עצמותיו. הוא התמוטט במקום ונפל על הארץ מעוצמת המכה האיומה.
נאנק מכאבים שכב על הארץ ושמע את אביו אומר לו: ״בני, אם תיטיב – שאת. אם תשוב בתשובה ירפא לך. אך אם תדבק ברע ולא תקבל את דברי, ואיאלץ לשוב לכאן פעם נוספת – בפעם הבאה אטול את נשמתך. כפי שראית, דבר זה מסור בידי!"
הבן שכב וייבב מגודל כאביו. עצמות רגליו נשברו ורוסקו. אם חשב כי הסיוט יחלוף בן רגע, או יתרפאו רגליו במהרה והכל יחלוף ללא עקבות, הוסיף אביו והתרה בו: ״כיון שכה הרבית לפשוע, לפיכך אף אם תשוב בתשובה שלימה, אמנם תתרפא בעזרת ה׳ לאחר תקופה ארוכה, אבל תישאר צולע לכל ימי חייך, ולא רק אתה – אלא בניך אחריך עד שבעה דורות, יצלעו על ירכם. למען ידעו הכל כי העולם אינו הפקר!״
מרוסק אברים ובאיחור מופלג הבין הבן הסורר את מה שלא רצה להבין כל הזמן. כי אדם נשלח לעולם למען מטרה מסוימת ולא לחגוג כל ימיו סביב הבלי העולם וסיפוק רצונות יצרו. הוא ניאות סוף סוף להשיל מעליו את קליפת העקשנות, ואף כי מתחילה היתה זו תשובה מיראה, ודמותו של אביו המשליך את העץ העבות על רגליו עמדה כל העת מול עיניו, סופו ששב בתשובה שלימה מאהבת ה׳ ותורתו, ואז היה מנוח בגנזי מרומים גם לאביו הקדוש.
אך לא רק לרפואת נפשו החוטאת היה זקוק, כאמור גם רגליו התרסקו כמעט כליל ותקופה ארוכה לא יכול היה להניעם כלל. בדרך צחות אמרו כי דברי הכתוב ״שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה״, נאמרו רק בצדיקים, ואילו ברשעים מתקיים היפוך הדברים: שובר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשמרה… לאחר תקופת החלמה ממושכת הצליח לרדת ממיטת חוליו, ולגרור את רגליו, אך הוא נשאר צולע לכל ימי חייו. וכפי שהתרה בו אביו, גם בניו ירשו ממנו את צליעתו הקשה וגם בניהם אחריהם.
הרכבת עברה בינתיים כברת דרך ועצרה בכמה תחנות, נוסעים עלו וירדו והקרון כמעס התרוקן ככל שהתקרבו לחיפה. גם מספר המעשה כבר התיישב על ספסל פנוי מול שומעיו הנרעשים שלא גרעו ממנו עין עד שסיים את סיפורו המזעזע.
הוא נשם עמוקות ואמר לכ״ק האדמו״ר משומרי אמונים זצ"ל: ״רבי, אני דור שביעי לבעל ה'באר מים חיים', ודור שישי לאותו בן. אבי היה צולע, וסבי היה צולע. גם בניי צולעים, אך אני מקווה שנכדיי – הדור השמיני מאותו בן, כבר יוכלו ללכת כאחד האדם – ודברי זקני רבי חיים מטשרנוביץ יתקיימו במלואם עד לפרט האחרון״.
(גליון 'תהילתו בקהל חסידים' וארא תש"פ)
2/438