הרב ישראל ליוש
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כ"ג, ט"ו)
דברי אגדה מאלפים הביא הר"ן בסוף מסכת פסחים: בשעה שאמר להם משה 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', אמרו לו ישראל: 'משה רבינו אימתי עבודה זו?' אמר להם: 'לסוף חמישים יום', והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר, אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן, עכ"ל הר"ן.
ראוי אף לציין את דברי החינוך בשרשי מצות ספירת העומר (מצוה שו) וז"ל: לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה וכו' ומפני כן כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
בהמשך דבריו שואל החינוך, אם כן, מודע אנו מונים את הימים שעברו מתחילת הספירה, מדוע אין אנו מונים את הימים שעוד נותרו עד לקבלת התורה, הרי כך מבטאים טוב יותר את הציפייה ליום הגדול והנכסף, היום ארבעים ותשע יום לקבלת התורה, עבר יום, והנה ארבעים ושמונה יום, וכן הלאה.
החינוך מיישב שמגודל הציפייה והרצון החזק להגיע אל הזמן, על כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
אך שמעתי ליישב בדרך נוספת, הציפייה לקבלת התורה, איננה כציפייה למועד משמח כמו קבלת מתנה נאה או ממון רב, שאדם מצפה וממתין בלא עשיה מיוחדת תוך כדי ההמתנה, הציפייה ליום קבלת התורה יש בה גם הכנה והתכוננות לקראת הרגע הגדול, בכל יום שעובר אנחנו מכינים את עצמנו להיות ראויים יותר לקבלת התורה, א"כ מנין הימים הוא לא רק לרגע שיבוא, אלא הוא גם מנין לימים שעברו והיה בהם הכנה לקבלת התורה, ולכן אנו סופרים יום של הכנה ועוד יום של הכנה, עד שיהיו ארבעים ותשע ימי הכנה, אזי נהיה אכן ראויים לקבלת התורה.
•••
צימאון לתורה של גדולי תורה, בא לידי ביטוי באופנים רבים, בשקידה בכל עת, בכל מצב ובכל תנאי, בתפילות רמות מעומק הלב להבנת דברי התורה, ואפילו בנתינת צדקה כסגולה להבנת דברי התורה, כפי שיסופר בספורים הבאים:
בספר טובך יביעו מסופר על הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל סבו של מי שנקרא על שמו, רב נחלת משה בב"ב. בימיו מנורת החשמל עדיין לא היתה נחלת הכלל, ברוב הבתים הבית הואר בלילות ע"י נרות. והנה קרה שבאחד הלילות כאשר רבי בן ציון עסק בלימוד התורה עם בניו, כבה הנר האחרון שהיה בבית. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ואי אפשר היה להשיג נרות, מה עושים? האב והבנים שקועים עמוק בלימודם, ורק בעיה טכנית קטנה מנסה להפסיק אותם ממשוש חייהם.
קיר דק הפריד בין דירת משפחת פלמן לדירת השכנים, משפחתו של הגאון רבי מיכל שלפוברסקי זצ"ל, בראש הקיר היה חלון קטן, ודרכו חדרה קרן אור קטנה מהנר שעדיין דלק בבית משפחת שלפוברסקי, רבי בן ציון ביקש מאחד מבניו שיעלה על הארון המונח תחת החלון, ויקריא את הגמרא לאור הנר הבוקע מחלון השכנים. אהבת התורה שיקדה בלבם, וטעמה שכל כך היה ערב לחכם, הם אלו שהבשילו במוחו של רבי בן ציון את הרעיון הנועז להמשיך ללמוד לאור נר השכנים תוך כדי טיפוס על הארון.
•••
עלם צעיר בן ארבע שנים בלבד היה האדמו"ר בעל ה'דברי חיים' מצאנז, והוא כבר ידע בעל פה את כל סדר תרי"ג המצוות עפ"י סדר הרמב"ם. 'מה ראית ללמוד בעל פה את כל תרי"ג המצוות?' שאלו אותו החסידים. 'הנה חיילים העומדים לצאת למשימה חשובה במצוות מפקדם' – התחיל הילד חיים בהסברו – 'נדרשים לדעת את כל פקודות המפקד בעל פה, גם אנו חיילים בצבאו של הקב"ה, וע"כ עלינו לדעת בעל פה את כל פקודותיו'.
•••
תלמידיו של 'השרף מבריסק' הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל סיפרו שלא אחת תוך כדי עמל התורה במשך שעות רבות ברציפות, כאשר היה נתקל בקושיה עמוקה או בסוגיה סבוכה, היה מאמץ את כל כוחו למצוא תירוץ לקושיותיו או פתרון לספקותיו, הוא היה מסתובב אנה ואנה לאורך החדר כשמוחו העצום קודח מעמל, והיה מבקש מתלמידו שהיה עמו להקריא לפניו שוב ושוב את לשון הגמרא מילה במילה.
מקרים רבים היו שהיה פורץ בבכי תוך כדי העמל, ושטף של דמעות נגרו מעיניו, אז היה פורש לקרן זוית ונושא תפילה לנותן התורה שיפתח לבו בתורתו ויאיר את עיניו להבין את הסוגיה על בוריה.
היו אף מקרים שהיה מפריש צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס, וממשיך בתפילה לזכות להבין את התורה הקדושה.
פעם אחת כאשר לא הבין עניין מסוים והשתמש עם סגולת הצדקה, ואכן אורו עיניו, אמר לו תלמידו: 'עד עתה ידעתי שכדי להבין סוגיה צריך 'קאפ' (ראש), עתה נוכחתי לדעת שאפשר להבין סוגיה גם ע"י 'קאפיקע' (מטבע כסף).
1/210