סופר ע"י בעל המעשה: נהג חדש הייתי, חסר מיומנות, כשניסתי לצאת מחנייה צפופה אי שם באחת משכונות ירושלים הוותיקות. הסתמכתי על חיישני הרוורס, אך איש לא גילה לי שברכב שרכשתי לפני שבוע – אמנם יש חיישני רוורס, אך הם אינם פועלים עקב התקנה לקויה.
היתה זו שעת ערב מאוחרת, פנסי הרחוב היו מרוחקים והחשיכה שלטה, והתקרית היתה בלתי נמנעת! קול חבטה זעזע את האזור הישנוני. עצרתי בבהלה, ובחנתי את תוצאות מעשי… התברר שעשיתי רוורס ישר לתוך רכב מיצובישי, שבגילו המזדקן לא עמד בפני פגיעת רכבי, ומעטה הבגאז' נשבר לרסיסים – ממש כמו הפנסים האחוריים שלא נשאר להם זכר ושארית.
קשה לתאר את ההרגשה הקשה. מעבר לנזק הכספי, יש כאן תחושת החמצה, כביכול עדיין אינך יודע לנהוג… להפתעתי, איש לא הופיע למשמע הרעש. כנראה החניה היתה מרוחקת למדי מבנייני המגורים באזור. לרגע לא עלה בדעתי להימלט מהמקום בלא לשלם על הנזק. הוצאתי מכיסי נייר מרופט, וכתבתי את המשפט הבא: "לבעל הרכב היקר, לצערי פגעתי ברכבך. אנא צור קשר לתשלום", וכאן רשמתי את פרטי האישיים, שם, כתובת, וטלפון.
לאחר מס' ימים, בשעת בוקר מוקדמת הטלפון הנייד רוטט. על הקו יהודי מירושלים, נרגש מאד. "מעולם לא קרה לי כדבר הזה", הוא אומר, וממשיך: "רכב המיצובשי שלי עומד בחנייה זו כבר מספר שנים, וספג לא מעט מכות פח, בנדיבותם של נהגים חסרי אחריות, אך גם חסרי מצפון, שמעולם לא טרחו לפצות אותי על כך"… האמת", המשיך הלה, "אני מכה על חטא שגם אני לא פעם פגעתי ברכב חונה, אך מעולם לא טרחתי ליידע את בעליו, אלא עבדתי בשיטת 'פגע וברח'. אך אתה אדם ישר! כל הכבוד! אתה במקרה דתי?", שאל.
כן, עניתי קצרות.
"ידעתי", צהל האיש על תגליתו – "רק הדתיים מתנהגים ככה יפה".
תכלס, איך אני מפצה אותך, וכמה? שאלתי האיש שמעבר לקו סיפר שבדיוק התכונן למכור את הרכב, אך עקב הפגיעה אינו יכול למכור עד שתתוקן החבלה. סוכם בינינו, שילך לקבל הצעת מחיר במקום זול יחסית, ואני אעביר לו את התשלום. למחרת התקשר ידידינו מירושלים, עודד שמו, ועדכן שהיה במוסך הכי זול וקיבל הצעה לתיקון מלא בסך 3380 ש"ח בלבד! ליבי נפל! 3380 שקל זה כל הכנסתי בחודש, בלי סכום זה איני מתחיל, ואין צורך לומר שלא גומר – את החודש… אך התחייבות זו התחייבות, והבטחתי שבעשירי לחודש הקרוב, עת בו נכנסת משכורתי הזעומה, אעביר לחשבונו את הסכום המדובר. והוא מצדו הסכים להמתין עם תיקון הרכב לעשירי לחודש.
הגיע העשירי לחודש. במקרה היה זה גם יום ההולדת שלי – יום של עת רצון כידוע. לא החמצתי את ההזדמנות והתפללתי מעומק ליבי. בעצם לא התפללתי, אלא יותר נכון דיברתי איתו יתברך, וכך אמרתי: אבינו שבשמים, 3380 שקל זה כל מה שמוקצב לי לפרנסת משפחתי, לא ביקשתי ממך יותר, אבל לא פחות. אנא עזור לי שלא יחסר לי הסכום הכל-כך חשוב לפרנסת משפחתי!
כששבתי מתפילת שחרית, חיכה לי בבית המכשיר הנייד, והכיתוב שעל המסך בישר – שעודד חיפש אותי 10 פעמים בשעה האחרונה – בזמן בו התפללתי. הבנתי שרצה לתת לי פרטי חשבון הבנק שלו לצורך ההעברה. חזרתי אליו, עודד היה מרוגש… כמעט לא יכול היה לדבר מהתרגשות… חשבתי שמא הוא כועס עלי… אך לא.
עודד צועק לי: "איש טוב, הקב"ה אוהב אותך. אתה לא צריך לשלם לי אגורה!". מה? למה? התפלאתי. ועודד סיפר: "בשעה האחרונה, נכנס בטעות לחניה הקטנה והצפופה הזו, אוטובוס של אגד, נהוג על ידי בן דודנו הישמעאלי. כשניסה לצאת, לא כל כך הצליח. פשוט לא היה מקום להסתובב… אך הישמעאלי לא חשב הרבה, וניסה בכל זאת להסתובב עם האוטובוס הארוך בחניה הצפופה, תוך שהוא מוחץ את המיציבושי שלי. או יותר נכון – משטיח את הרכב, משל היה פיתה שיצאה זה עתה מהטאבון ברובע הערבי בעיר העתיקה…
מיד הגיע למקום שמאי של חברת אגד, יחד עם נציג חברת הביטוח, שכבר החלו בהליכים כדי לפצות אותי ולהעניק לי רכב במחירון מלא. אתה לא צריך לשלם לי על התיקון, כי פשוט אין מה לתקן!"
אגב, שאלתי, אתה יודע מה קרה עוד בשעה האחרונה – ממש באותה שעה שהאוטובוס מחץ את הרכב?
"לא. מה קרה? ספר לי!" – אמר עודד.
התפללתי! – גיליתי את הסוד, שבלעדיו כלום לא היה קורה!
(גיליון 'פיקודך דרשתי' בהעלותך תשע"ט)
1/453