עד מהרה התברר שבתפילין של ראש הייתה חסרה מילה, וכל המגיהים שבדקו במשך השנים את התפילין לא גילו זאת. במילים אחרות: ברגע זה נודע ליהודי שלנו שמעולם לא הניח תפילין!

"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כ"ט, ל"ה)

 כל מי שמתמצא ולו קמעה בהלכי-הרוח של הדור שלנו, יודע שבמצב כזה, כשאדם מיצר על חטאיו, ואינו מסוגל לפרוץ את החומה המעיקה עליו – הדרך הטובה ביותר היא לשכוח את כל מה שהיה עד עתה, ולהחליט שאנחנו פותחים דף חדש! מעכשיו, נשתדל לרצות את קוננו, ונלך בדרכיו, ונעשה כל אשר ציווה.

בהקשר זה, שמענו באחד ממכוני הסת"ם בבני ברק סיפור מופלא שאירע בתקופת הטרום-מחשב, כשכל עבודת ההגהה על ספרי התורה, התפילין והמזוזות, נערכה ע"י מגיהים בשר-ודם, ולא באמצעות המחשב.

יום אחד הגיע יהודי כבן 80 למכון הסת"ם ומסר את תפיליו לבדיקה. עד מהרה התברר שבתפילין של ראש היתה חסרה מילה, וכל המגיהים שבדקו במשך השנים את התפילין לא גילו זאת. במילים אחרות: ברגע זה נודע ליהודי שלנו שמעולם לא הניח תפילין! ראשי המכון לא ידעו כיצד להודיע על כך ליהודי הקשיש. הרי הוא עלול להתעלף בו-במקום! והנה, היהודי מגיע לקבל את התפילין בחזרה, וכשהוא שומע את תוצאות הבדיקה, הוא פורץ ב…ריקוד נלהב. "היינו בטוחים שמרוב הצער  וההלם שאחזו בו, האיש פשוט יצא מדעתו", אומרים לנו ראשי המכון. אבל לא חלפו כמה שניות והם ידעו שלא הבינו נכון, ולא ירדו לסוף דעתו.

"אתם יודעים למה אני רוקד, למרות הצער הגדול שאני נתון בו?", אמר הקשיש: "מפני שעכשיו אני יודע שלפחות החל ממחר, אניח תפילין כשרות!!! אם לא הייתי מוסר את התפילין לבדיקה, יתכן שהייתי הולך מן העולם בלי מצוות תפילין!!! נו, האם על דבר כזה לא צריך לרקוד?" …

מה רב הוא הלקח שבני הדור שלנו צריכים ללמוד מתגובתו של הקשיש ההוא! הלא אף אחד אינו חולק על כך שמי שלא הניח תפילין כשרות עד גיל 80, צריך בשלב מסוים לעשות גם תשובה על כך… ויפה שעה אחת קודם… הלא מדובר כבר בגיל מתקדם, ואיש אינו יודע מה יילד יום… הכל נכון! אבל דווקא ברגע זה שבו מקבלים את התשובה הכל-כך נוראה על המילה-החסרה, ודווקא עכשיו כשהיצר עלול להשתלט עלינו ולהכניס בלבנו מחשבות של דכאון, שבהן השי"ת מואס יותר מכל דבר אחר, זה הזמן לפתוח בריקוד, ולשמוח עד אין קץ, ולזכור שהחל מבוקר המחרת – התפילין שלנו כבר יהיו כשרות ומהודרות!

זה מהלך כל-כך בריא ומתוקן! כך צריך להתנהג בנו של מלך מלכי המלכים! לא להביט יותר מידי על העבר, אלא לקבל על עצמו לפתוח, החל מרגע זה, בהתחדשות של ממש, שתרענן אותו ואת כל עבודת-הקודש שלו.

●●●

ב'באר הפרשה' מובא שכ"ק האדמו"ר מגור, בעל ה'לב שמחה' זצ"ל, הביא על הענין הנ"ל ראיה מופלאה מדברי הירושלמי (פאה, פ"ח ה"ח), שם מסופר שרבי יוחנן וריש לקיש הלכו לרחוץ בחמי טבריה, ובדרכם פגע בהם עני וביקש מהם נדבה. אמרו לו, כשנחזור מהמרחץ ניתן לך. משחזרו, מצאו שבינתיים גווע האיש ומת. אמרו, לא זכינו לטפל בו בחייו, נטפל בו במיתתו. כאשר טפלו בו, מצאו עליו כיס מלא דינרים, עיי"ש בירושלמי.

הבה נתבונן מה היה עושה אדם מן השורה בראותו שהוא-עצמו גרם לעני למות. הרי היה מתמלא בצער, ומכאובים היו תוקפים אותו על כל שהיה גורם לכך, וכולו היה אומר יאוש… ולא כך היתה דרכם של האמוראים, שלא הביטו אלא על העתיד, והתבוננו מה יש בידם לעשות ולשפר מכאן ואילך. והנה, אם לא היו מתחזקים לטפל בו לאחר מיתה, היו נשארים באבלם וצערם לעולם, והיו בטוחים שהם גרמו למיתתו.

("קול ברמה" – גליון 317, שלהי שבט תשע"ז)