הרב מנשה גליקזאהן
"והיו נכונים ליום היום השלישי…"
כה גדול ענין ההכנה לחג מתן תורה, עד שכל אותם מ"ט ימים נעלים ונשגבים שבין פסח לעצרת, נועדו להכנה לחג הנעלה חג מתן תורה. כל יום מאותם ימים הוא עוד יום להתכונן בסילודין וברגש.
עד כדי כך הפליאו את ההכנה למתן תורה, שמצינו בספרים הקדושים, כי הזוכה להתכונן כדבעי לחג מתן תורה, ולהכשיר את נפשו – זוכה הוא בעצם יום השבועות, לשמוע את 'אנוכי ה' אלוקיך' מפי הגבורה, כשם ששמעו ישראל בעת מתן תורה.
בבית מדרשו של הרה"ק בעל החוזה מלובלין זיע"א, בעת מעמד קריאת עשרת הדברות, אירע מחזה מחריד. אחד המתפללים לקה לפתע בעוורון, והחל לזעוק זעקות שבר. התלמידים המבוהלים אצו לספר לחוזה על אשר אירע עם אותו יהודי, בעיצומה של קריאת עשרת הדברות. חייך החוזה והרגיעם, אל דאגה תלמידי, דעו נא שזה עתה השיג חברכם את בחינת ה"חושך" וה"ענן" ששררו בעת מעמד קבלת התורה.
ביריעה זו נציץ מבין החרכים, ונתחקה אחר דמותו הכבירה של ענק שבענקים, מרן פוסק הדור הגר"ש וואזנר זצוק"ל, בעת היותו בחור מן המנין, בישיבת חכמי לובלין המעטירה, בראשותו של מרן הגר"מ שפירא מלובלין זצוק"ל, שנפשו של רבינו הייתה קשורה בנפשו. נתבונן איך בגיל כה צעיר הקריב רבינו את כולו לתורה בשקידה ובהתמדה אין סופית, בזמנים לא זמנים, ובשעות לא שעות, תוכו רצוף אהבת התורה ללא שיעור וללא גבול.
להלן נביא עלי גיליון, עובדות מרתקות שהובאו בספר "הפוסק" למען תחדור בתוכנו ותיכנס בנפשנו מתיקות התורה ואהבתה.
חשיכה כבידה שררה בבנין פנימיית יח"ל. הליל ירד. הכל נמים את שנתם, אוגרים כוחות לקראת בוא יום המחר. הכל, מלבד רבינו. הוא לא נח ולא שקט, חפץ הוא ללמוד כעת מסכת שבת. אך, חושך ואפילה, ואיך אפשר ללמוד בצורה כזאת? ניגש הוא אל אדן החלון, אור הלבנה היא זו שתאיר את מילות הגמרא. לפתע נתפס הוא על חם, רה"י שבא לסייר בבנין הפנימייה כדרכו, מצאו באמצע לימודו, עיניו של רה"י האירו מן המחזה הלא שגרתי, וקורת רוח ננסכה על פניו. ניגש הוא לעבר הבחור המתמיד, ובירכו בהתרגשות, שעד זקנה לא יסבול ממחושים ברגליו ובעניו.
ברבות הימים התקיימה הברכה במלואה, ואף כשרבינו היה בגיל מופלג לא נזקק למשקפיים ולא נתמך במקל.
סיפר הגאון ר' תנחום רובינשטיין, אב"ד תל אביב, שלמד בצעירותו עם האריות שבחבורה ביח"ל, ביניהם נמנה מרן זצוק"ל. בני החבורה היו עוקבים בהשתאות אחר הבחור מוינה, שהיה קם בקביעות מדי לילה, בשעה שתיים אחר חצות, לאחר שעלה על יצועו שעות בודדות קודם, וכך היה לומד ברצף כל יום מעשר בלילה עד הלילה שלמחרת בעשר. מחמת המאמץ הכביר של לימוד שעות כה רבות, תןך מיעוט שינה, ראינו דם זב משתי עיניו.
לפני מספר שנים נפנה בעל שבט הלוי זצוק"ל לאחד מן הרמי"ם בישיבת יח"ל, שאביו למד עם מרן יחד בישיבה בלובלין.
"היודע אתה מה ארע לי פעם עם אביך?" שאלו, וסיפר לו את אשר אירע.
היה זה באחד מימי בין הזמנים, אביך ואני רצינו לשנות מהרגלנו, ולהרגיש טעם בין הזמנים.
יצאנו לטייל בחצר הישיבה, והתיישבנו תחת צילו של אחד העצים. התחלנו לחזור ולשנן, את ההלכות הרבות של "יורה דעה" במשך 6 שעות רצופות.
עבר שם ראש הישיבה, הגר"מ שפירא, שהתפעל מהמחזה והתבטא שמרוב שינון גם עלי העץ בקיאים הם בהלכות ש"ביורה דעה".
על התמדתו המופלאה בימי שבתו ביח"ל, סיפר לימים שלוחא דרבנן, הרב יהודה מאיר אברמוביץ, שאף הוא נמנה על תלמידי הישיבה באותה העת עם מרן זצ"ל.
עקב המעמסה הכבדה שרבצה על כתפי ראש הישיבה, נאלץ הוא להיעדר מן הישיבה לעיתים תכופות, ע"מ להתדפק על דלתותיהם של נדיבי עם. בכל אותה העת, לא הסיח דעתו מהישיבה ולו לרגע קט.
את הקשר עם תלמידיו ניהל באמצעות מערכת מברקים בינלאומית. באחד מן הפעמים, כשנאלץ להיעדר מן הישיבה, שיגר מברק לרב אברמוביץ, בו הורה להוציא את הבחור מוינה ובחור נוסף, לתקופת הבראה בת שבועיים, בבית ידיד ראש הישיבה שברשותו היתה אחוזה הקרובה ל לובלין. היה בה באחוזה אויר צח וירקות טובים הגדלים בחצר. על אף הטרדות הרבות של ראש הישיבה בעת מסעיו דואג הוא שמרוב התמדתו של הבחור מוינה עלול להזיק הדבר לבריאותו.
אצל מרן זצוק"ל לא היה הבדל בין יום אחד למשנהו, בראש השנה וביום הכיפורים, בליל הסדר ובשמחת תורה בחנוכה ובפורים, שם בישיבה ספון הוא על לימודו, שקוע בים התלמוד ואינו חוצה את מפתן הישיבה.
לפני ליל הסדר ואחרי התקיעות בין ההקפות המרוממות וברגעי ההוד של כל נדרי, אינו זונח אפילו לרגע את סדר לימודו האהוב.
בוקר יום הפורים בלובלין, הכל עסוקים במצוות היום, כשברחוב מורגשת השמחה הגדולה, מרן זצ"ל צמוד לסדר לימודו. סדר יומו הפורימי, מתוכנן ומדוקדק להפליא. קריאת המגילה בבוקרו של יום, ולאחריה משלוח מנות, ותיכף ומיד חוזר הוא אל לימודו עד סמוך לשקיעת החמה. פעם סיפר על אנקדוטה מעניינת, שהתרחשה בחג הפורים.
באמצע לימודו קיבל טלפון בהול מאימו, שדאגה לו שלא ישכח ליטול ידיו לסעודת המצווה קודם שקיעת החמה, "התזכורת היתה במקומה!" הפטיר מרן בחיוך.
1/256