סיפר הגה"צ ר' נח וינברג זצוק"ל ראש ישיבת אש התורה:
ישבתי ליד השולחן עסוק בעינייני, כשלפתע שמעתי נקישות על דלת חדרי. נראה שהמזכיר יצא לרגע – הרהרתי ונגשתי לדלת בעצמי.
לחדר נכנס צעיר שנשא תרמיל גדול על כתפו. "האם אתה ראש הישיבה כאן?", שאל אותי.
יש אנשים המכנים אותי בתואר זה, עניתי והזמנתי אותו להיכנס לחדרי. ישבנו ליד השולחן, הוא הציג את עצמו בשם 'אייב' ושאל גלויות: "מהי מטרתה של הישיבה?"
'מהיכן הוא מגיע?' חשבתי לעצמי, 'מה הוא רוצה לשמוע'?… הבנתי כי אם הקב"ה זימן אותו אלי, משמע שיש סיבה לדבר, ובכל זאת רציתי להכיר אותו מעט יותר, לכן השבתי: אמור נא לי אתה מה לדעתך מטרתה של הישיבה?
אייב ניפח את חזהו בתחושת חשיבות והסביר בנימה שלא נעלמה ממנה התנשאות: "מטרתה של הישיבה היא להעניק אפשרות לאדם להתקרב לאלוקים. נכון, כבוד הרב?".
כן, כן אפשר לומר שזה נכון.
"ובכן רק רציתי שתדע שאני אינני זקוק לישיבה, אתה מבין? השם מחולל לי ניסים", והוא כרך את האמה סביב האצבע כדי לרמוז על מידת הקרבה שלו לבורא עולם.
אני נרגש להיות במחיצתו של אדם כה קרוב להשם, אמרתי מיד. השתררה שתיקה קצרה ואז שאלתי: כיצד בדיוק, אם תרשה לי, אתה יודע שאתה כה קרוב אליו?
"קל מאוד להסביר זאת", התלהב אייב. "כפי שאמרתי, השם מחולל לי ניסים. הנה אתן לך דוגמא – התחביב האהוב עלי הוא רכיבה על אופני הרים ברחבי ארצות הברית. יום אחד אני רוכב על האופנים שלי במורד כביש צר בהרים, לפתע פתאום מגיחה לה מכונית שנוסעת במעלה ההר במהירות רבה, מסתובבת בסביב וממשיכה הישר אלי. נשמתי נעתקת. לשמאלי – צלע הר, לימיני – צוק תלול מגודר במעקה בטיחות נמוך, ומולי גוש אפור שטס במהירות אדירה.
"אין לי הרבה מה להפסיד, אני משנה כיוון וחותך ימינה. מהירות הנסיעה גבוהה מדי, האופניים מתעופפים מעל מעקה הבטיחות, כמו להטוטן של גלשן שלג. למשך כמה שברירי שנייה אני 'שט' מעל הצוק, ואז צונח לעומק של חמשה עשר מטרים.
"'אלוקים'… אני שומע צווחה איומה, ומבין שמכיון שאני היחיד שם, היא באה ממני… האופניים נוחתים בין שני סלעים ענקיים, ומתקפלים כמו בייגל קלוע, ואני קם ומתרחק מן המקום, עם מעט שריטות פה ושם".
אייב השתתק לרגע, ומיד המשיך: "כעת אני שואל את כבוד הרב, לא היית מכנה זאת בשם נס? האם אין הדבר מוכיח לך שהשם ואני קרובים ככה?", הוא שוב השתמש בידיו להסביר לי.
אתה צודק לגמרי, השבתי. אין כאן כל מקום לוויכוח, זהו נס שאין כמותו, ואם השם הציל אותך, בוודאי שהוא אוהב אותך.
חיוך של הנאה נשפך על פניו, הוא לחץ את ידי והתקדם לכיוון הדלת במטרה לעזוב. המתנתי עד שיגיע קרוב לדלת כדי לקרוא לו לחזור.
אייב, אמרתי, אני מקבל בהחלט שהיה זה השם שהציל את חייך באותו יום בהרים, אבל הייתי רוצה לשאול אותך משהו אחר.
"כמובן", בטחונו העצמי היה ניכר, "מה היית רוצה לדעת?".
מי לדעתך השליך אותך מן הצוק לכתחילה?…
הוא ניצב על מקומו בפה פעור. בדקות הבאות העליתי לפניו הצעה, לפיה יתכן שבדיוק אותו אלוקים שהציל אותו מן הנפילה, הוא זה שגרם למכונית המהירה להגיח מעבר לעיקול…
מדוע אתה חושב שאלוקים יעשה לך דבר כזה? שאלתי, מדוע יסכן את חייך, רק על מנת להצילך לבסוף?
חוסר הבנה התפשט על פניו.
יתכן שהשם ניסה לעורר את תשומת ליבך, עניתי לבסוף על שאלתי שלי. אולי הייתה זו קריאה ליקיצה שנועדה להעיר אותך?
שתקתי לרגע ואז אמרתי: האם היית רוצה שהשם ינסה לעורר שוב את תשומת ליבך?…
בסופו של דבר נשאר אייב ללמוד בישיבה.
המסר הוא ברור, שכל מה שהקב"ה עושה לנו בחיים הוא כדי שמהמקרים האלו ניקח את עצמנו למינוף, לעליה רוחנית אפשרית בכל התחומים. והלוואי שנזכה להתבוננות אמיתית כזו!
(בתוך מאמר מהרב נהוראי משה אלביליה שליט"א בגיליון 'האמונה')
1/469