"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז, כ')
מוצאים אנו דברים נוראים ויסודיים בדברי המדרש (תנחומא כי תשא פרשה י), בענין בניית המשכן:
כאשר צווה הקדוש ברוך הוא את משה רבינו לומר לבני ישראל "ועשו לי מקדש", נבהל משה ונרתע לאחוריו, וטען לפני הקדוש ברוך הוא: כיצד יכולים הם בני ישראל, בני אדם הקרוצים מחומר להקים משכן לשכינה? "רבונו של עולם", אמר משה, "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך?!…"
אך הקדוש ברוך הוא דחה מכל וכל את טענתו, ואמר לו: "משה! לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכן ביניהם, וכתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי'!"
מה הפשט בדברי המדרש הללו?
כתוב כאן יסוד במלחמת היצר שאמרנו: הנה ברגע הראשון משה רבינו נבהל לשמע הצווי, הוא נרתע לאחוריו. כי באמת הדבר מפליא, כיצד יתכן שבני אדם יהיו מסוגלים לייצר בידיהם מעון לשכינה? – 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך'? אבל הקדוש ברוך הוא אינו מקבל פליאה זו, ומשיב למשה נכוחה: 'לא כשם שאתה סבור!' אני כן מצפה מכלל ישראל שיעשו את מה שביכולתם לעשות, לא מעבר לכך. הרי 'עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ובמזרח' – הם מסוגלים לעשות, את זה אני מצפה שיעשו! מכאן ואילך זה כבר אינו עניינם, אם הקדוש ברוך הוא יצמצם שכינתו שם אם לאו. הם צריכים לעשות את שלהם, והוא כבר ישלים את חלקו כשישרה שכינתו בתוכם.
בחובו של מדרש זה טמונה התשובה הנכונה, אותה אמור האדם להשיב ליצרו כאשר הוא בא להסיתו או לקררו משקידת התורה, מקיום מצוה או משמירת קבלה והנהגה טובה שקבל על עצמו. הוא בא בטענות שונות של קושי, עייפות, טרחה וכדומה; "בין כך לא תצליח", "הרי אין לך סכוי לדעת את כל המסכת", "בכל מקרה הקבלה הזאת תחזיק רק עד מחר", ועוד כהנה וכהנה.
כאן יש לנקוט בתוכן התשובה שענה הקדוש ברוך הוא למשה, וללחום עמה נגד היצר. מה אתה טוען – איני יכול? איני מסוגל? אין בכוחותי לעמוד בכך? טעות מרה היא בידך! 'לא כפי שאתה סבור'! מה שנדרש ממני לעשות זה רק את הצעד הראשון, את ההתנערות הראשונה. מעבר לכך אין ממה לחשש, כי הקדוש ברוך הוא כבר יעשה את שלו…
שמעתי מהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, מעשה נפלא אודות מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אותו שמע מאדם שהיה נוכח במחיצתו באותה שעה:
בעת זקנותו של ה'חפץ חיים' הוא היה רכון פעם על גמרתו בהיכל בית המדרש, והיה ניכר על פניו כי הוא טרוד בדבר תורה. לפתע שמעוהו ממלמל לעצמו: "רשע! גם את זה אתה רוצה למנוע ממני…", וקם בזריזות לכוון הארון, לקח ספר מסויים שנצרך ללימודו ושב למקומו.
ה'חפץ חיים' ידע מהי הדרך להלחם עם היצר, הוא הבין שאם יתפתה להקשיב לעצותיו, יתערבו כאן שקולים והרגשים שונים של עצלות וחולשה. לכן נהג בהתאם. ראשית התנער מהעצלות שביקש היצר להכשילו בה, ובשארית כוחותיו התרומם ממקומו ליטול את הספר מהארון.
רבי דן הוסיף על כך הרגש נפלא, שמכאן נוכל ללמוד עד כמה מנסה היצר להכשיל את האדם בכל דרך ובכל אופן העומד לרשותו. הרי ה'חפץ חיים' היה מרא דכולא תלמודא, אשר גם אם לבסוף לא היה מתגבר לקום לקחת את הספר מהארון, מן הסתם היה מסתדר גם בלי זה על סמך זכרונו האישי, אלא שהיתה חסרה לו מעט בהירות, בכך שלא היה רואה את הדברים בכתובים.
אך גם את זאת, את מעט הבהירות שהיתה נוספת לו, אם היה רואה את הדברים מאירים מתוך הכתב, ביקש היצר הרע למנוע ממנו. גם על דבר כה קטן ושולי מנסה היצר הרע להלחם עם האדם בכל כחותיו. משום שכל פעולת כשלון שמצליח היצר להכשיל בה את האדם, אפילו הפחותה והקטנה ביותר, עבורו זהו רווח עצום!
במשפחתנו מסופר על הסבא, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, כי בהגיעו לגבורות, וכבר נמנה אז בין גדולי ומאורי הדור ומקברניטי היהדות החרדית בארץ הוקדש, נאנח לרגע קט ואמר: "אוי! כבר עברו שמונים שנה ועדין אינני יודע ללמוד"…
אולם כעבור רגע כמימרא התעשת, לבש כוחות מחדשים ואמר: "נו, הרי אפשר להתחיל ללמוד מהרגע!".
גם בגיל שמונים אין מתייאשים, אם עדיין אין יודעים ללומד, אז מתחילים כעת, בזה הרגע! בתקיפות, בלי פשרות ובלי הנחות!
***
אחד מתלמידי החכמים סיפר סיפור דומה, כי ראה פעם את המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל לעת זקנותו, עולה את המדרגות להיכל הישיבה. לפתע נעצר ומפיו נפלטה האמרה: "איך האב נישט קיין כח" ["אין לי כח"].
אולם לאחר רגעים ספורים לבש רוח גבורה, וסנט בעצמו בנימת תוכחה נוקבת: "אתה לא יכול? אתה לא רוצה!"… הניע את גופו בתנופה, ובהתאמצות וזריזות הלך צעד אחר צעד להגיע אל מקומו בהיכל הישיבה.
על ידי ספור נפלא זה, דבריו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שהשמיע על המשגיח זצ"ל, לובשים צורה, מוארים ומוסברים היטב. כה היו דבריו הנוקבים:
"גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות. כל מי שהכיר את המשגיח, ראה שאף שהיה אדם כל כך חלש, עם כל זאת – באיזו גבורה נלחם את מלחמת היצר, אדם בן שבעים ושמונים שנה שלא ילך לנוח ביום, אף פעם, אפילו לא בשבת. איני יודע אם היה פעם דבר כזה! אדם חלש שהגבורה שלו כה איתנה, עמו ספר מלחמות. הוא לוחם במלחמת היצר וחיליו ביד חזקה".
***
מקרה מפעים שמעתי מדודתי, הרבנית עטיל פלצ'ינסקי שתחי', בת זקוניו של הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, אודות בעלה הגדול הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'בית אריה', בו ראתה בעיניה את המלחמה העקשת שלו עם יצרו:
באחד הלילות הירושלמים הקרים, התעוררה הרבנית משנתה ושמה לב כי בעלה רבי אליעזר משליך מעליו את השמיכה המחממת את גופו בתנועת דחייה מסויימת. היא התעניינה אצלו לפשר הדבר.
רבי אליעזר השיב תשובה מדהימה: "במהלך הלילה עלה במחי חדוש נפלא, המבוסס על לשון הרשב"א במקום פלוני, אלא שלא הייתי בטוח אם אכן כך היא לשונו המדוייקת או שמא זכרוני מטעה אותי. דנתי ביני לבין עצמי אם כדאי לטרוח לקום כדי לעיין בפנים הספר או להסתמך על הזכרון.
"תוך כדי הרהורים לכאן ולכאן, לפתע חשתי כי השמיכה מכבידה עלי לקום, וגם הכובד הזה נכנס לעצם השיקולים שלי. אם לצאת מתוך השמיכה המחממת אל הצינה החורפית המורגשת בחלל החדר כדי לקום לעין ברשב"א בפנים, או להישאר בתוכה ולהסתמך על הזכרון בלבד. לכן הדבר הראשון שעשיתי – דחיתי את השמיכה מעלי, שהיא לא תהווה צד בשקולים שלי. לאחר מכן כבר יכלתי לדון עניינית מבלי שקולים צדדיים אחרים אם אכן לקום או לא…".
כמדומני שכל מילה גורעת מול עוצמה של ספור כזה!
אלו הן דגמאות קלות כיצד גדולי ישראל התמודדו עם יצרם, וכיצד אכן זכו להגשים את רצונותיהם. את ההתנערות הראשונה עשו מעצמם, את השאר הם סמכו בלב רגוע ובוטח על הקדוש ברוך הוא שישלים את חלקו, ואכן הם זכו שהוענק להם משמים שפע מיוחד וסיעתא דשמיא להצליח.
ידיד נעוריו של הרב מטשעבין שהתמוגג בבכי
ספר לי ידידי, הגאון רבי זונדל שטרן שליט"א, כי הוא היה פעם עד למקרה מצמרר שהותיר בו רשם בל יימחה:
לפני כחמישים שנה הגיע עולה חדש מרוסיה. בשנים ההן רוסיה היתה עדיין תחת השלטון הקומוניסטי העריץ והאכזר, סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. אך הוא הצליח בדרך לא דרך להסתנן בגפו מגבולות המדינה, ולשים את פעמיו לכוון ארץ ישראל.
השמועה על בואו של איש יהודי מרוסיה, הגיעה לאזניהם של ילדי ירושלים. הם ששמעו תמיד ספורי אימים על הנעשה אז ברוסיה מאחורי מסך הברזל, על מניעת שמירת התורה והמצוות בריש גלי ועל הדיכוי האלים של כל סממן יהודי, היו בטוחים כי בא לכאן יהודי מחוסר איברים, פצוע ולמוד סבל, והסתקרנו לראות כיצד הוא נראה. המונים התאספו סביבו ושאלוהו שאלות שונות ומשונות, לחלקן הוא השיב ואת חלקן דחה.
בהגיעו לארץ הוא היה בודד ממש, ללא מכרים וקרובים, והתגורר לבדו בדירת חדר בבתי הונגרין בירושלים. היו מבני הישיבות שעלו אליו מדי פעם בפעם לבקרו ולעודד את רוחו, ביניהם רבי זונדל עצמו.
באחת השיחות ששוחחו עמו הבחורים אודות מה שעבר עליו מילדות, הוא סיפר בתוך הדברים כי היה לו חבר נעורים כשרוני ומתמיד במיוחד, שהכל נבאו לו כי עתידו לגדולות, אך הוסיף בצער: "מי יודע באיזו פינה ברוסיה הגדולה הוא השיב את נשמתו למרומים במצב קשה שכזה".
הבחורים התעניינו לשמו של אותו בחור, ולתדהמתם הוא השיב שקראו לו "דוב בעריש וידנפלד". מיד הבינו הבחורים במי המדובר. הן זה שמו המקודש והנערץ של אחד מבחירי גאוני התורה שבדור, שר התורה, מרן הגאון בעל ה'דובב מישרים' מטשעבין זצ"ל. הם השיבו לו כי הוא חי וקיים כאן בארץ הקדש, ואדרבה זרח שמשו לתהילה, ביתו הפך לתל תלפיות לדורשי תורה והלכה, ושמו נישא בהערצה מופלגת בפי כל.
לשמע הדברים השתנה מראהו של האיש ללא היכר. היה נראה עליו כי הוא מזועזע עמוקות, לבו נשבר לרסיסים. לפתע פרץ בבכי סוער ואמר בקול מתייפח: "אי, אי, בעריש?! הלא היינו חברים כה טובים בילדותנו… ראו מה יצא ממני ומה יצא ממנו…".
כך במשך זמן ארוך התמוגג בבכי, וככל שניסו להרגיעו בכה ובכה ולא נחה דעתו. תחושת ההחמצה שחש הלה באותם רגעים – חשו אותה היטב באוויר, הצער והעצב שאחזו בו המיסו כל לב.
משנרגע מעט, ניסה להסביר לבחורים את שורש הכאב. "הרי עברנו בשווה את אותן המהמורות; עניות, חולי ושלטון רשע שעמד על קדקדנו ומנע מאתנו לשמור תורה ומצוות בריש גלי. למרות כן, ראו עד להיכן הוא הצליח להגיע! מכאן אני מסיק כמה היתה הדרך קרובה עבורי כדי לזכות להיות גדול הדור כמותו. אלו לא הייתי מתייאש מראש, צועד צעד אחר צעד בנתינת חשיבות לכל מאמץ קטן כגדול, הייתי הולך וגדל כאחד הגדולים אשר בארץ. אלא שאז בתחילת הדרך התעצלתי. כעת זה כבר מאוחר מדי, ותחושת ההחמצה כואבת וצורבת".
יתכן שבמקרה של האיש הזה, ההרפתקאות והמלחמות הקשות עמהן נאלץ להתמודד עמדו לו בעוכריו, וגרמו לו להיות בבחינת אנוס. אך לענייננו נתן להסיק וללמוד, כמה קרובה היא הדרך בין השארות עם הארץ לבין הצמיחה הגדולה של הגאון מטשעבין. כל ההבדל הוא רק הגברת הרצון, השאיפות והתקוות. כמה צער יש לו לאדם, כשנוכח לאחר שנים מה הוא החמיץ.
***
כשבאתי פעם אל ביתו של הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, רבה של העיר רמת-גן וראש ישיבת קרלין, יחד עם בני שהגיע לעול מצוות, הוא דבר אתנו אודות הסיעתא דשמיא שמלוה את האדם ברגע שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות.
הוא דימה זאת למצוות פריקה וטעינה:
בשולחן ערוך (חשן משפט סימן רעב סעיף ז) ישנה הלכה פסוקה, שכאשר אדם מוצא את בהמת חברו רבוצה, מוטלת עליו מצווה לפרוק מעליה את משאותיה ולטעין אותה מחדש. אך אם בעל הבהמה היה הולך ויושב לו ואומר לזה שפגע בו, 'הואיל ועליך מוטלת המצווה, אם רצונך לפרוק פרוק לבדך', הרי הוא פטור, שנאמר "עזוב תעזוב עמו". המצווה היא לסייע יחד אתו אך לא לעשות את העבודה תחתיו!
"כן הדבר גם בנוגע לסיעתא דשמיא", אמר רבי צבי. "כאשר האדם אינו עושה דבר אלא יושב ומצפה שתהיה לו סיעתא דשמיא מלמעלה, שהיא תפעל את פעולתה במקומו, תגדל ותרומם אותו במעלות התורה, אינו אלא טועה! היא לא תבוא לעולם! רק אם האדם מתחיל בפעולה, ועושה את מרבית ההשתדלויות מצדו, אזי הקדוש ברוך הוא משלים כנגדו!".
כלל זה נקוט בידך, תתחיל ללמוד ולבסוף תצליח!
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
1/180