"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ג')
ומפרש רש"י: "שם שמים שגור בפיו". ומקשה הרה"ג ר' זלמן סורוצקין זצ"ל בספרו 'אוזניים לתורה', וכי מאין ידע המצרי הזה להכיר ולהעריך את צדקת יוסף? אלא שהיה שומע שהוא מזכיר שם שמים וראה שהוא מצליח, ותלה זה בזה.
ישנם יהודים המהווים דוגמה חיה ומאלפת להווי חיים שכזה – "שם שמים שגור בפיו". כל מהלך חייהם נמדד בשם שמים השגור על פיהם ובמחשבתם, וכך היה הרה"ג ר' שלום בן ציון פלמן זצ"ל. מספרים מכריו ומשפחתו, כי כל דבר שעשה או שנמנע מלעשות – אלו היו השיקולים: שם שמים שגור על פיו. למתבונן מן הצד זה היה נראה כאילו הכל הולך בצורה קלה ומופלאה, ההתמדה, התפילות, המידות הטובות – נו, וכי איזה יצר הרע יש לו? אך ר' בן ציון הקיף עצמו ב'קבלות' ועמל בכל רגע ורגע להתעלות עוד ועוד, וכפי שרואים בצילום דף הקבלות: לא לשתות מים קרים כלל כל היום. *לא לקרוא מודעות בחירות ולא לדבר על זה *להרהר כסדר בדברי תורה, ושוויתי, ורבי עקביא וכו' *לדבר דברי תורה לעצמי *להתחזק בכל דרכך דעהו *באכילה רק בדברי תורה להרהר *ברכות הנהנין וכו' בסידור.
בבית ברחוב סעדיה גאון הסתופפו 14 נפשות בשני חדרים, אחד לבנים והשני לבנות, ועוד מרפסת קטנה שסגרו ל'חדר הורים'. אחד מתלמידיו שהכיר את הצפיפות ביקש מהרה"ג ר' יודל בויאר שיבקש מאביו (שהיה סגן רה"ע בתל אביב) לנסות להשיג אישור לתוספת בנייה להרחבת הדירה עבור הרב פלמן. אביו של ר' יודל בא לבית הגרב"צ כדי לבדוק את האפשרות לתוספת בנייה. הוא שרטט תכנית הרחבה, ולאחר מכן פנה עם התכנית לראש העיר בני ברק ואמר לו: "זו בקשה אישית שלי לרישיון עבור הדירה של משפחת פלמן", והגלגלים החלו לנוע.
מודד העירייה, שהגיע לנחם אחרי פטירת ר' בן ציון, סיפר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של אותה תכנית בנייה. מי שלא ראה את הצפיפות ששררה בביתם לא יבין במה מדובר. ואכן, לאחר עבודה אינטנסיבית כל השכנים של הרב פלמן שגרו בצד הבניין שלו קיבלו תחילה רישיון לתוספת בנייה. כדי לאשר למשפחת פלמן חדר גדול ומרפסת, הייתה חובה לאשר תוספת בנייה גם לשכנים – מה שנקרא בימינו 'שינוי תב"ע'. חלק מדיירי הבניין מימשו במהירות את הרישיון. אבל ר' בן ציון לא השיג כסף למימון הבנייה, ולאחד התלמידים מישיבת פוניבז' נודע על כך והוא השיג הלוואה מאביו, גביר תושב צרפת, והעניינים החלו להתקדם, תכניות, קבלן וכו'.
ערב אחד נכנס אחד השכנים בבניין הסמוך לר' בן ציון והודיע לו כי הוא מתנגד לבנייה. המדובר היה בשכן שהוא עצמו הצליח שנה קודם לכן לבנות, וקיבל אז רשות מהרב פלמן והוא כמובן בנה כאוות נפשו, אבל כעת הודיע על התנגדותו הנחרצת. עד היום לא ברור מה היה המניע לסירוב התקיף. ר' בן ציון שמע היטב בסבלנות את דבריו של המתנגד, וניסה להבין מה מפריע לו ולא הבין, אבל מה שכן הבין שאין סיכוי שהוא יתפייס, לא בממון ולא בתחנונים… כאשר נפרדו הרהר כמה דקות ושוב הרהר, ואז הודיע לבני הבית בצורה מוחלטת: "לא בונים". הוא יצר קשר מידי עם הקבלן להודיע על ביטול התכנית, ושאל האם חייב בתשלומי קנס מסוים שישולם על ביטול התכנית.
המשיך המודד מהעירייה לספר, שביקשו ממנו שאולי הוא ישכנע את ר' בן ציון שאין לשכן שום זכות להתנגד מבחינה חוקית, ואכן הוא שוחח עמו אך ר' בן ציון ענה לו במאור פניו: "לא שווה לבנות אפילו מטר אחד אם משום כך תיווצר מחלוקת עם שכנים". "והודה לי מאוד על המאמצים ושיבח את טוב הלב שלנו. איחל ובירך אותי בכל לב, ונפרדנו. לא נתקלתי בכל שנות עבודתי בעירייה בדבר כזה. לכן באתי במיוחד לספר לכם", סיים מודד העיריה לספר. "עוד אנשים ניסו לפעול ולשכנע, אך ר' בן ציון ביקש לחדול מלעסוק בכך ומלדבר על זה לגמרי.
נו, ומה עם השכן? לא נשאר לר' בן ציון שום קפידא עליו, והמשיך לדבר אתו כידיד ממש, ותמיד כשנפגשו דיבר אתו בשמחה, כאילו הוא חברו הטוב ביותר. המחיקה מתאי המוח הייתה לחלוטין. תוספת הבנייה לדירה לא צלחה, אך תוספת הבניה למידותיו התרומיות והנעלות של ר' בן ציון ומשפחתו צלחה גם צלחה.
בימים ההם החלה להיבנות שכונה חדשה בבני ברק. הנהלת צא"י ביקשה להביא רב חשוב לשכונה, הם נכנסו למרן הרב שך זצוק"ל כדי להתייעץ את מי להכתיר לרב. אמר להם הרב שך: "תיקחו את הגרב"צ פלמן שהוא יהודי משכמו ומעלה. צדיק ומלא ביר"ש, ואיש הלכה". מיאן ר' בן ציון כי היה סבור שתפקיד הרבנות יגרע מלימודיו.
ניסו לשכנעו שייטול על עצמו את הכתר, אך הוא דחה את המשכנעים בכל לב. הם חזרו להרב שך במפח נפש. הוא הרהר רגע קצר ויעץ להם: "תראו, ר' בן ציון חי בדירה קטנה מאוד עם הרבה ילדים. תדאגו שהוא ירכוש דירה ב'שכונה', וכאשר יתגורר בשכונה ממילא הכל יבואו לשאול אותו, ועם הזמן תבקשו ממנו גם למסור שיעור בשכונה וכו'. וכי יש צורך שיהיה רב רשמי? וכי את ה'חזון איש' מינו להיות רב?! ועם זאת, הוא היה רב של כלל ישראל ללא כל מינוי רשמי. כך גם הוא, יהיה אתכם ויהיה רבכם".
ואכן, ראשי הקהל נכנסו לרבי בן ציון בהצעה לבוא להתגורר ב'שכונה' בדירה מרווחת, והבטיחו כי ידאגו לדירה בעלת תנאים טובים באופן שלא יצטרך לשלם לדירה החדשה יותר ממחיר דירתו הישנה. בנוסף לכף הבטיחו כי ידאגו ל'משכנתא' משלימה על כל הדירה, כך שלא ייאלץ למכור מיד את הדירה הישנה קודם שייכנס לדירה החדשה (אז עוד הייתה 'דירה על הנייר'). הוא השיב: "אני מבין שהסיבה שאתם דואגים לי לדירה היא המחשבה שבסופו של דבר אהיה שם רב, וכבר אמרתי לכם שאין רצוני בכך". הם ענו לו כי יחתמו לפניו שאין בכך שום מחויבות מצדו להיות רב, והסכים.
ביני לביני הביא הרב שלמה לורנץ את מנהלת המחוז של משרד השיכון כדי שתראה את הצפיפות בבית. המטרה הייתה שהיא תשוכנע להעניק תנאים טובים למשכנתא זולה ונוחה עבור הדירה העתידית בשכונה החדשה. היה זה ביום שישי, בשעה 2:00 בצהרים כאשר כל הילדים שוהים בבית, לפתע הגיעו לבית משפחת פלמן משלחת מאנשי משרד השיכון ובראשה מנהלת המחוז, אישה חילונית המשתייכת למפא"י דאז. יחד עמם הגיעו ר' שמעון סירוקה, ר' שלמה לורנץ והרב לסקר.
עד היום לא ידוע מדוע הגיעו דווקא ביום שישי. אולי הם ציפו שהיא תראה בית יהודי מלא בילדים "מפוזר ומפורד", כפי שברוך ה' בדרך כלל נראה בית כזה בעיצומן של ההכנות לקראת שבת… חברי הוועדה ביקשו רשות מהרבנית שרק מנהלת המחוז תיכנס פנימה ו'תסתובב' בבית והם יישארו בפתח. הם קיבלו רשות לכך. מנהלת המחוז עברה בחדרי הבית, הציצה לכאן ולשם ומדדה. היא יצאה נסערת: "אני לא מאמינה למראה עיניי. כיצד יכולות 14 נפשות לחיות בתנאים כאלו, בדירה כזאת קטנה, וכזו שמחה ושלווה יש בבית…?! זה דבר לא מובן". והוסיפה ואמרה: "אני מקנאה בכם. יש לי בן ובת וכלב בבית גדול, ולמרות זאת אין לי בביתי אושר ושלווה כפי שיש כאן בבית של שני חדרים ובהם 14 נפשות. אני מתפעלת ומודיעה בזאת, שמיד בשבוע הבא יהיה אישור של כל בקשה שתבקשו".
באותה תקופה החליפה מדינת ישראל את המטבע, ובמקום לירות החלו להשתמש בשקלים. האינפלציה הייתה גדולה, וכיון שהמשכנתא המשלימה באישור משרד השיכון הייתה בנויה כתשלומים שאינם צמודים למדד ושלא ככל הלוואה שצמודה למדד, זה גרם לכך שכל סכום ההלוואה הפך לסכום מגוחך ולכן בוטל מאליו כמעט כל החוב לבנק. הבנק מחק את המשכנתא. ונמצא בסופו של דבר, שמשפחת פלמן קיבלה בשכונה החדשה, דירה של ארבעה חדרים חינם.
ר' בן ציון היה משוחח לפעמים על המקרה הזה כדי לחזק ולעודד, וכה אמר כמה פעמים לידידיו בכולל: "כשמוותרים לא מפסידים, תמיד כשוויתרתי לא הפסדתי. ולדוגמה במקרה זה, לו היינו בונים היינו מסתכסכים עם השכן, הייתי נשאר בדירה אחת קצת יותר גדולה (שלושה חדרים) ועם סכסוך שכנים, שהרי לא היה עולה בדעתי להסכים לקנות דירה חדשה… ועכשיו שוויתרתי, קיבלתי דירה גדולה של ארבעה חדרים חינם. בנוסף לכך, את הדירה הישנה יכולתי לתת עבור נישואי בנותיי שעמדו בפרק השידוכין, וחפצו בחתנים תלמידי חכמים".
(ע"פ הספר 'ספר ללא שם', וחן חן למכון 'שלמים מציון' על צילומים אלו המופיעים לראשונה).
1/95