ישנה אמרה קדומה: "תחשוב טוב, יהיה טוב". בירושלים היו אומרים: "אל תחשוב כלום, יהיה עוד יותר טוב"… אל תחשוב כלום, למה? כי אתה לא מבין בין וכה כה. מי מבין בדרכי ה'? עכשיו היא רואה למעלה למה היא נולדה, לכמה זמן היא נולדה, היא רואה כבר גם את המתנות שמכינים לכם. אנחנו כאן לא מבינים.
ה"אמרי אמת" ישב שבעה אחרי הבנים שלו. ניגש אליו חסיד ואמר לו: "רב'ה, חז"ל אומרים בנין נערים סתירה – סתירת זקנים בנין. וכמו שהגמרא אומרת, אם יאמרו לך הילדים 'תבנה' וזקנים אומרים לך 'תסתור', מה אתה צריך לעשות? לסתור, לא לבנות. מפני שבנין נערים, אף שנראה לך שהוא בנין, הוא בעצם סתירה; וסתירת זקנים נראית סתירה, אבל בעצם היא בנין. אמר לו החסיד: זה נראה שקיבלתם 'סטירה' [בטי"ת במקום בתי"ו] אבל זו 'סטירה' של זקן מלא רחמים, וממילא זה בוודאי בנין!"
ה"אמרי אמת" אמר שהיהודי הזה ניחם אותו. הוא היה יהודי פשוט, היו שם כמה גאונים אבל אף אחד לא דיבר על זה. הוא אמר לו פשט פשוט בגמרא…
היה בירושלים הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. כשבתו נפטרה ל"ע הוא עמד על יד המטה ואמר כך: "ריבונו של עולם, הגמרא אומרת שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו. ההלכה היא ששותף אחד אסור לו להוציא לבד כסף מהשותפות – הוא חייב לדבר עם שאר השותפים. אז איך אתה לקחת אותה לבד בלי לדבר עם השותפים הנוספים, האבא והאמא?"… ואז הוא אמר: "בעל כרחך לומר שזו לא חובה, אלא זכות. וההלכה היא שזכין לאדם שלא בפניו. כלומר, אמנם אסור לשותף אחד להוציא כסף מהחשבון בלי לדבר עם השותפים, אבל להכניס כסף לחשבון כן מותר לו. אז אם הקב"ה לקח אותה ולא דיבר עם שאר השותפים, בעל כרחך שהקב"ה הכניס לחשבון – ולא הוציא מהחשבון. מה הוא הכניס לחשבון? את זה היא רואה למעלה"…
החידושי הרי"ם ישב שבעה 13 פעמים על 13 ילדים. פעם חזר מהשבעה, התיישב כאילו לא קרה כלום. לרבנית צרם הדבר, והיא שאלה: "מה אתה כל כך רגוע?! רק תרנגול יכול להיות אדיש כל כך כשהוא מאבד את האפרוחים שלו". החידושי הרי"ם אמר לה: "את ה'פעקאלע' – את הצרה – מקבלים מלמעלה, את עוגמת נפש האדם עושה לעצמו… למה? כי האדם בוחר איך להסתכל על מה שקרה לו. אפשר להסתכל על הכל אחרת. זכין לאדם. אפשר שזה עודף קטן שהקב"ה לוקח לפני המתנה הגדולה שהוא מכין".
הבת שלכם, אוי כמה טוב לה שם… שמעתי שהיתה כזאת אשת חיל, אשת חבר. רק שבעלה ילמד. לה טוב עכשיו. היא שמה כאן שלט על הדלת 'תכף אשוב'… יהיו הפתעות. לפני שאתם תקומו היא תקום. ה' יעזור.
יש איזה ווארט נורא: "לוויתן זה יצרת לשחק בו" – הקב"ה יצר מלאכים, שרפים ואופנים, תנאים, אמוראים. אז לשחק עם לוויתן? מה קורה כאן? אלא, הגמרא אומרת שהקב"ה יצר כל דבר זכר ונקבה, וגם את הלווייתן, ואז ראה שהעולם לא יכול להתקיים עם שניהם, והיה צריך לקחת את הנקבה של הלווייתן. אמר הלוויתן: נשארתי לבד!… אבל אצל הקב"ה אין לבד. מי שנשאר לבד, אני בעצמי משחק בו… אלו דברים שאין הפה יכול לדבר, ואין הלב יכול לחשוב עד היכן הדברים מגיעים. אבל הרעיון כאן הוא, שהשראת השכינה שיש אצלךָ, אין אצל שום צדיק בעולם…!
לרמב"ן נפטר תלמיד, בן עליה גדול, צעיר. אין לנו מושג בראשונים כמלאכים. הרמב"ן לקח דף ורשם: כשאתה עולה למעלה, יש היכל גבוה שקוראים לו "כסא של משפט", תעלה לשם ותברר לי מה הלך כאן. למה בדיוק אותך לקחו. ועוד כמה דברים הוא רשם שם. למטה הוא חתם את השם שלו, וצווה לחברה קדישא לסגור את הידיים של הנפטר על הפתק מתחת לתכריכים, וככה קברו אותו.
בלילה התלמיד הזה הגיע לרמב"ן ואמר לו: אדוני, מורי, מאורי ורבי. עם הפתק שהכנסת לי לידיים נפתחו כל השערים, כל המלאכים זזו, כל שערי גן עדן – הוא מתאר שם באריכות דברים נשגבים למעלה מתפיסתנו – ואני כבר נמצא בכסא של המשפט ואני רואה הכל. יש לי רק בעיה אחת – שאיך שעליתי למעלה, ראיתי הכל ברור! אין לי מה לשאול!
מלמעלה מסתכלים על הכל אחרת. עכשיו היא רואה שלפני 23 שנה היא נולדה רק ל-23 שנה, והיא ניצלה את זה עד תום. בכזו אהבת תורה, כזו מסירות לתורה. היא כבר עומדת שמה ומתפללת. הניסיון שלנו כאן למטה הוא קשה. צריך להתחזק. אבל כשמתחזקים – אז מקבלים את המתנה. עד היום הזה, מה עומד לכלל ישראל? הזכות של עקדת יצחק. זה מה שהקב"ה מנסה אתכם. בניסיון שהוא ניסה את אברהם אבינו, הניסיון העשירי, שעד היום צועקים ומבקשים 'עננו' בזכות הניסיון הזה…
הרמב"ן מביא מה היתה הגדלות של אברהם אבינו. שהוא קיים את כל התורה? לא. היו עוד כמה שקיימו כל התורה. רק מהעשרה ניסיונות שהוא עבר. תבינו שגדלתם עכשיו במיליון ראשים! כמה שאתה יהודי חשוב, כמה ששומעים עליכם דברים גדולים, גדולות ונפלאות שאנחנו שומעים עליכם – אבל זה לא מגיע לאפס קצהו מה שאתם גדלתם השבוע במיליארד ראשים… סתירת זקנים בנין… כשמחזיקים מעמד עכשיו זה היסודות של הבנין… זוכים לראות את הבנין.
ידוע הסיפור על יהודי וגוי שהיו אוספים הרבה כסף ביחד. היהודי אמר לו: "תלך בליל הסדר לבית כנסת, יקחו אותך הביתה, יש שם סעודה טובה"… הגוי התחפש ליהודי ובאמת הזמינו אותו. הנשמה יצאה לו שם. קודם קידוש, אחר כך מתחילים 'הא לחמא עניא', שעה שלמה מדברים, סוף סוף נטלו ידיים, קיבל קצת שברי מצות. חיכה כבר לקבל משהו לאכול – ואז נתנו לו מרור וכורך… הוא הרגיש שהוא הולך להקיא. חמתו בערה בו, ברח מהבית. למחרת פגש את החבר. שאל אותו: "מה נתת לי כאלה עצות? מרור וכורך קיבלתי שם!"
שאל אותו היהודי: "מה? היית כבר במרור וכורך?! אז למה לא חיכית? עוד דקה היה מגיע 'שולחן עורך'!"
היא כבר רואה את השולחן עורך. היא יושבת שמה בצל כנפיו של הקב"ה, של כנפי השכינה. אנחנו כאן למטה. אם אתה כבר במרור וכורך, עוד דקה שולחן עורך… כבר כבר מגיעות המתנות. הקב"ה יעזור שבקרוב תראו את המתנות.
בהלכה כתוב שהנשמה נמצאת כאן ב'שבעה'. אפילו כשיחיד יושב 'שבעה' אומרים המקום ינחם 'אתכם', בלשון רבים. כיון שמנחמים גם את הנשמה. מה הפירוש בזה? אחרי שהנשמה יוצאת מהגוף היא לא רוצה לחזור. אומרים שבמוות קליני הקושי בהחייאה הוא בגלל שהנשמה נדבקת לאיזה אור והיא לא רוצה לחזור. אבל הנשמה נמצאת כאן והיא רוצה רק דבר אחד – לחזור לאבלים להודיע להם שטוב לה כך! רק לא נותנים לה לגשת. אז מתי הנשמה מתנחמת? – כשנכנסים המנחמים, הם עושים מה שהיא רוצה לעשות – הם מנחמים את המשפחה. ואז הנשמה מתנחמת, כי הם עושים את מה שהיא רוצה לעשות, לחבק את האבלים ולומר להם שטוב לה ככה.
ה' יעזור, שמהיום יהיו רק רוב נחת ושמחות.
(נערך מתמלול מתוך הקלטה. אם ישנן שגיאות יש לתלותן בכותב)
1/554