הסיפור שלפנינו היה חביב מאוד על הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והיה מספרו בהזדמנויות שונות ומפיק ממנו לקחים חשובים: מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה' שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית היתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית. החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית-אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה. התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו, ואף בזמן עבודתו.
יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?! סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית מחו"ל (מכונה שבשעתו היתה המשוכללת מסוגה בארץ), והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע. כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה, אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור (והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה).
מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש, והאנשים מסביב חשבו בליבם: 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו: "הוא נמצא במרכז האולם, ליד הבור הגדול". מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות… פנה אליו ואמר לו: "תראה, יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה…" המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'…). "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול.
"אני מציע" – פתח העובד – "שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד, שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר"…
מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר! המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש), אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת.
כשהמעשה סופר לפני הגר"א גניחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים: א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכימת פתי! ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו. ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסרה לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? – על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמיתי בשלום…
(אוצרות הפרשה, מתוך 'אחת שאלתי')
2/1132