הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
שימו לב למחקר המרתק הבא, שפורסם בקנדה לפני כעשור.
במחקר שערכו פרופסור רוברט פישר ועמיתיו לפני כעשור באוניברסיטת אלברטה שבקנדה, עקבו במשך שנתיים אחר מבצעי איסוף תרומות ארציים. הם ניסו לגלות מה גורם לבני האדם לתת מכספם לזולת. מה הופך את נתינת הצדקה למין חובה מקובלת, חוצת מגזרים ותרבויות. ומדוע מודים כמעט כולם בצורך לתת מרכושם לאחר, שלא שפר מזלו?
אם חשבתם לרגע שזה משום טעמה המתוק של הנתינה, טעיתם. תוצאות המחקר היו שאנשים לא נותנים כדי להרגיש טוב יותר, אלא כדי לחסוך מעצמם את תחושת הבושה העמוקה אותה חווים כשאינם נותנים.
בושה הינה רגש שלילי עוצמתי, ובני האדם מוכנים לעשות הרבה כדי להימנע ממנה. החוקרים גילו, בין השאר, שאנשים תרמו פחות כסף, אם הקבלה על התרומה הגיעה יחד עם שי סמלי כמו דיסק. תמריץ חומרי לתרומה, תוגמל פחות מאשר הבהרות על מטרות כספי הצדקה.
ממצאים אלו תרמו למסקנות המחקר: אנשים לא תורמים בשל הרווח האישי שייצא להם מן התרומה, אלא בשל תחושה פנימית של מחויבות אישית.
המחקר פורסם בכל העולם ועורר הדים נרחבים.
חושבני שמארגני מגביות הצדקה השונות, שכל הזמן מנסים לחלק לתורמים דיסקים, ברכות מרבנים, תפילות בקברי צדיקים וכדומה, צריכים ללמוד לעומק את המחקר הזה, לפיו אנשים תורמים כי הם חשים מחוייבים לתת צדקה. ככל שתגבירו להם את תחושת המחוייבות לתרום לעניים, לקרובים, למסכנים, לעניי עירך, כך תעלה רמת התרומות.
הרבנית אסתר יונגרייז ע"ה, בספרה "החיים במחויבות", כותבת עובדה מעניינת. הצדקה היא ערך מוכר בכל תרבות מתרבויות העולם, למן האיסלם ועד להינדואיזם. אך חיוב נתינת הצדקה ביהדות אינו יונק מאותם שורשים.
המילה 'צדקה' באנגלית ובשפות מערביות אחרות נובעת ממילה לטינית ששורשה אהבה (Charitas, charity), בעוד שלמילה 'צדקה' בלשון הקודש, לעומת זאת, אין שום קשר למילה 'אהבה', אלא דוקא למילה 'צדק'. האהבה והשלכותיה הן דבר הנתון לליבו של האדם. האהבה, מעצם מהותה, היא עניין של בחירה, דבר המותיר מרחב תמרון. זו מילה המחייבת הרבה פחות מ'צדק'. צדק הוא חובה!
ביהדות ישנו כר נרחב לאהבת הזולת, אבל לא זהו המקור לצדקה. צדקה היא מעשה של חובה ויושר. יותר מכל דת אחרת, היהדות מגדירה בדיוק את חובות הצדקה המוטלות על האדם: כמה לתת, מתי לתת, למי לתת.
ההלכה היהודית עוסקת בפרטי פרטים בסדרי עדיפויות: האם עדיף לתת מעט לרבים או הרבה למעט? עניי עירך או קרוביך – מי קודם? האם תרומת ספרים נחשבת לצדקה? ואפילו עני שבישראל אינו פטור מצדקה, כפי שאיש אינו נמצא מעל לצדק.
•••
המעלה העליונה ביותר בצדקה, היא החזקת לומדי תורה עניים. וכך מובא במדרש תנחומא: "עשר תעשר"- מכאן רמז למפרשי ימים וכו', להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". ואולם, כאשר תורמים לראש הכולל, כדי שישלם לאברכים את משכורות האברכים, ניחא. אך האם אפשר לתת לאברך כולל מעשר כספים, כאשר הוא כבר מקבל מילגה מהכולל? האם אברכי כוללים נחשבים לעניים מבחינת ההלכה? והלא משכורת הכולל היא משכורת קבועה?!
ב"אורחות רבינו" מובא, שרבינו בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל הורה, שמותר לתת לאברכי כוללים מעשרות כספים, משום שהם אינם פועלים ולא חייבים לשלם להם את מילגת הכולל, ובנוסף, אם אין לראש הכולל כסף, הוא אכן אינו משלם משכורת. דברים דומים כתב בנו של הסטייפלר, הלא הוא מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א, בספרו הנודע "דרך אמונה" (מתנות עניים פ"ט י"ג): "נראה שהלומדים בכולל, ויש להם משכורת קבועה בכל חודש כדי צרכם לחודש זה, כיון שההנהלה לא התחייבה לתת להם אלא אם יהיה להם, ואם לא יהיה להם אי אפשר לתובעם לדין, או שהרשות ביד ההנהלה לשלחם כשירצו – דינם כעניים ממש המתפרנסים מהצדקה ומותר להם ליטול צדקה אם אין להם מאתים זוז, אבל אם ההנהלה התחייבה ליתן להם גם משלהם אם לא יהיה להם, וגם אי אפשר לסלקם (מהכולל) בתוך השנה – אז נחשב כאילו יש להם פרנסה לשנה".
אך אם האברך במצב כלכלי אינו טוב, למרות משכורותיו, אפשר לתת לו מעשר כספים. בספר "הלכות צדקה" מספר ששאל את הגר"נ קרליץ שליט"א האם מותר לתת לאברכים מעשר כספים והגר"נ שליט"א השיב: "בדרך כלל אפשר לומר שרוב האברכים נקראים עניים, ואפשר לתת להם מכספי מעשר".
שאל המחבר את הגר"נ קרליץ: "ואם אשתו עובדת ומביאה משכורת הביתה, האם גם אז נחשב הוא לעני?" השיב הגר"נ שליט"א: "וכמה ילדים יש בביתו?!"…
מדברי תשובת הגר"נ קרליץ שליט"א, ניתן לקבל תמונה ברורה בנושא. משכורת נורמטיבית של אברך, אינה מספיקה לכלכלת בית ומשפחה ברוכת ילדים. אם משכורתה של האישה מצטרפת כדי לכלכל את המשפחה כיאות, מה טוב. אך אם עדיין קשה עד מאוד להתפרנס כך, אפשר לתת להם כספי מעשר.
ישנן משפחות רבות שאבי המשפחה לומד תורה בכולל, ואינו משתדל להרבות את משכורותיו על ידי עיסוקים תורניים שמשלמים עליהם, כמו למשל קבלת משרה תורנית, עריכת ספרים תורניים, השתתפות במבחני "דרשו" או לימוד עם תלמידים מתקשים. יש הטוענים שאינם נותנים לאברכים אלו מעשרות כספים, משום ש"זאת הבעיה שלהם שאינם טורחים להשתכר, ולו בעניינים תורניים מובהקים שמרוויחים עליהם כסף".
ולא היא. מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר לי, שגם במקרים כאלו, כאשר האברכים נצרכים לכסף, הם עניים לכל דבר, ומצווה לתת להם מעשר כספים. הדרישה ההלכתית ל"עני" היא שעני הוא זה שיש לו סכום כסף כדי לחיות בו שנה שלימה, לצרכים מינימליים הנהוגים באותו המקום בו העני חי, וכמו כן, פסקו מרן הגרש"ז אוירבך (הלכות מעשר כספים עמוד פ"ט) ומרן הגר"ש ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק"כ) שכאשר יש לאדם משכורת חודשית קבועה, המספיקה לצרכיו וצרכי משפחתו – אינו נחשב לעני, למרות שאין לו סכום כסף כדי לחיות שנה שלימה.
•••
האם ניתן לתת כ"כסף מעשר" הטבות או מלאכות במקום כסף?
הש"ך (יו"ד רנ"ז סקי"ב) כותב שיהודי שעני חייב לו כסף ואין לו לשלם, ניתן ליהודי לזכות את חובו של העני ממעשר הכספים, רק כאשר התנה עם העני מראש, בשעת ההלוואה, שביכולתו לנכות את חובו מכספי המעשר שלו. אך אם רק לאחר שהעני לא שילם לו את החוב, הוא רוצה לנכות את חובו מכספי המעשר, לא ניתן לעשות זאת.
ה"נודע ביהודה" (מהדו"ת יו"ד קצ"ט) חולק וסובר, שניתן לנכות את החוב מכספי מעשר, למרות שלא התנו על כך מראש, אך צריך להודיע זאת לעני, שהוא מוותר לו על חובו והוא יטלנו מכספי המעשר. וזאת בתנאי שהיה נותן בכל מקרה מעשר כספים לעני זה.
הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ב תע"א), ופוסקי הלכה נוספים (ראו בספר הלכות צדקה סי' י"ז) מסבירים, שכל מחלוקת הש"ך וה"נודע ביהודה" נאמרה רק בחוב שאסור לתבוע אותו מצד הדין, כגון חובו של עני שאין לו מה לשלם ואסור ללחוץ אותו ולתבוע ממנו כסף שאין לו, כפי הנאמר בתורתנו הקדושה: "לא תהיה לו כנושה". ומכיון שנקלע כעת לסיטואציה, בה אינו יכול בכל מקרה לתבוע מהעני את החוב, אם כן, לדעת הש"ך הוא אינו יכול לקזז את חובו מכספי המעשר.
אך כשמדובר בחוב רגיל, שההלכה מאפשרת לו לגבות את החוב מן העני ללא שום חשש, אזי לכל הדעות מותר לנכות את סכום החוב מחשבון כספי המעשר, למרות שלא התנה על כך מראש ולמרות שלא קיבל את רשות העני לעשות זאת.
בעבר הגעתי לבנין בית המדרש "מרכז חסידי ויז'ניץ" ברחוב עזרא בבני ברק, כדי להיכנס אל חדרו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, ולהתברך מפיו, לקראת שמחת בר המצוה של בני נ"י. הבאתי לכ"ק אדמו"ר שליט"א את ספרי "ויאמר שמואל" והרבי שליט"א עיין בין בתריו. כשהגיע אל הסימן העוסק בקבלת תרומות מאישה דרך כרטיס אשראי, נהנה כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר בקורת רוח: "צדקה בכרטיס אשראי… אלו "תשובות" של הרבנים של הדור שלנו… "תשובות" כאלו לא כתבו בדורות הקודמים, מפני שלא היו כרטיסי אשראי… התורה הקדושה מביעה דעה גם לגבי נושאים שהתחדשו בדור שלנו"…
מה ענין תרומת אישה בכרטיס אשראי? מדוע שתרומה לצדה של אישה תהיה שונה מתרומה של איש? ומה ההבדל בין תרומה ביד לתרומה בכרטיס אשראי?
השולחן ערוך (יו"ד רמח, ד) פוסק, ש"גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים, וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. ואם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא, אסור לקבל מהם".
ה"פתחי תשובה" הביא את דברי ה"נודע ביהודה", הקובע שאם האשה אמרה שנתנה את התרומה בשליחות בעלה וברשותו, נאמנת. ה"נודע ביהודה" נשאל על אשה היודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן צדקה לפי רמתו הכלכלית, והיא נושאת ונותנת בתוך הבית ומחלקת צדקה לפי העושר, ויודעת שבעלה מקפיד עליה על כך שהיא מפזרת לצדקה יותר מרצונו – האם מותר לקבל ממנה צדקה, והשיב על כך שזהו גזל גמור וחלילה לקבל ממנה צדקה. ולמרות שיש בכוח בית הדין לכפות את הבעל לתת צדקה, אך מי שם האשה לשופטת על בעלה ואשה הרי פסולה לדון, וגם לבית הדין אין רשות לקחת ממנה תרומות בלי ידיעתו.
אולם ה"יד אברהם" וה"ערוך השולחן" פסקו בשם הקדמונים שבזמנינו ניתן לקבל תרומות נכבדות גם מהנשים, משום שהן רגילות לעסוק בעניני הכספים בבית והבעל סומך עליהן. הגר"ש וואזנר זצ"ל חולק על דבריהם ובספרי "ויאמר שמואל" הארכתי בס"ד בענין.
נשאלת השאלה: ארגון חסד פירסם על מגבית צדקה במגזר שאינו שומר עדיין תורה ומצוות, ואשה התקשרה ותרמה סכום כסף גדול בכרטיס-אשראי – האם מותר לקחת את תרומתה?
כאן יתכן, שכיון שבתרומה בכרטיס אשראי מקבל בעל הכרטיס מחברת האשראי פירוט תשלומים, אם כן סביר להניח שהאשה לא תתרום סכום גדול שיודעת שבעלה לא יסכים לו, כיון שבעלה יידע על תרומתה ודעתו לא תהיה נוחה מכך, וממילא לא תעבור לכתחילה על דעתו, ואם תרמה בכרטיס-אשראי, מוכח שהתרומה הגדולה שתרמה היא על דעת בעלה.
ועוד, שיתכן שהאשה כלל אינה נשואה. ואם מדובר בתורמת חילונית, מסתבר שרוב החילונים אינם מפרישים מעשר כספים כפי מידתם, ובכך יש לדון ולהקל לפי דברי האחרונים שאשה יכולה לכפות את בעלה לתת צדקה כהוגן. ויש בנושא סברות נוספות.
ואמנם במגזר החילוני ישנה בעיה קשה, שציבור זה כלל אינו מודע לדין של "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ולרבים מהם ישנם חשבונות בנק נפרדים, למרות שהבעל מפרנס את אשתו במזון וביגוד. וממילא, גם אם הבעל יראה את הפירוט בדף חברת האשראי, עדיין לא יבוא בטרוניה על אשתו, כיון שהוא סבור, בטעות, שמכיון שהיא השתכרה בכסף, הכסף שייך לה ולא לו, וזכותה לעשות בכספה ככל העולה על רוחה מבלי לשאול אותו.
ואם כן, לא הועיל לנו שהבעל יודע על תרומת אשתו, מפני שלמרות ידיעתו ואי רצונו המוחלט מסכום התרומה, הוא אינו מעלה כלל בדעתו שיכול להתנגד לכך, בהיות ממון אשתו שייך לו. לכן נראה שארגוני החסד צריכים להורות לטלפניות הפועלות מטעמם, שאם אשה תורמת להן סכום גדול, עליהן לברר שהתרומה ניתנה ברשות בעלה.
•••
ולשאלה שמעסיקה רבים: האם מותר להורים לחסוך מכספי המעשר שלהם לטובת נישואי הילדים?
הורים אינם יכולים להפריש כסף מעשר עבור ילדיהם הקטנים, כדי שבבוא הזמן ישתמשו בכסף זה כדי להשיא אותם (הוראת הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב, והגרח"פ שיינברג זצ"ל). ואמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, פסק שההורים יכולים להפקיד את "קצבת הילדים" שקיבלו מהביטוח הלאומי, עבור רכישת דירה לילדים כשיגדלו ויתחתנו.
ואמנם הורה הגרח"פ שיינברג זצ"ל, שהאב יכול לתרום כסף לגמ"ח, ויתנה עם מנהל הגמ"ח שבבוא הזמן יסייע הגמ"ח לילדיו לפי ערך הממון שתרם. וכידוע שב"גמ"ח המרכזי" ההורים תורמים כסף לגמ"ח מכספי מעשרות, והגמ"ח אינו מתחייב להלוות כסף לצרכי נישואי הבנים, אך בכל זאת, למרות שלא התחייב על כך, הגמ"ח מלווה כספים למי שתרם לגמ"ח.
הרמב"ם כותב שאף אדם לא יפסיד אם יתרום לצדקה. הצדקה מצילה ומגנה מכל צרה ונגע, ממחלות ומצרות ומכל מיני טרדות, כפי המובא בחז"ל. צדקה ניתנת לעניים ולנצרכים, אך פועלת גם עבורנו גדולות ונצורות, בגשמיות וברוחניות!
1/488