הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כ"ד, ה')
על קברו של הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ"ל נכתב: "שגידל את ילדיו לתורה מתוך הדחק בתפילות ובתעניות". משפחת קופשיץ כוללת גאוני תורה ודעת, הלא הם הגאונים רבי אברהם קופשיץ שליט"א, רב שכונת נווה צבי בירושלים ור"מ בישיבת כוכב מיעקב-טשעבין, רבי ישראל אהרן קופשיץ שליט"א ר"מ בישיבת "תורה אור", רבי יוסף חיים קופשיץ שליט"א ר"מ בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, רבי משה פנחס קופשיץ זצ"ל שהיה רבה של קהילת "חניכי הישיבות" בשכונת רוממה ור"מ בישיבת "קול יעקב", רבי יעקב זאב קופשיץ ר"מ בישיבת "אור אלחנן", רבי נתן קופשיץ שליט"א, רב שכונת "נחלה ומנוחה" בית שמש, חתנם הגדול הוא מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, ועוד חתנים גדולי תורה ודעת.
כיצד משפחת קופשיץ גידלה "בית של תורה", כזה מופלא ומיוחד? – הגרי"א קופשיץ שליט"א סיפר לפני עשור, במוסף שב"ק של יתד נאמן, כך: בדורנו אוהבים לשמוע מעשה אחד מופלא וגדול, מעשה של מסירות נפש, המעורר התפעלות בלב השומעים. או על ברכה מאדם גודל, ואחר כך קובעים שזו היא הסיבה מדוע זכו לכך, ותו לא מידי. בגישה זו פוטרים עצמם מי שאינם רוצים להשקיע, באמרם: הנה הם זכו בגלל הברכה, או בגלל אותו מעשה יוצא דופן, ואילו אני, שלא קיבלתי שום ברכה והבטחה, ועדין לא נקלע לידי מעשה של מסירות נפש, לא זכיתי.
אולם האמת היא, שהורי זכו משום שהם השקיעו את כל כוחותיהם בחינוך הילדים. לא היו להם מעשים יוצאי דופן, אלא השקעה עקבית, יומיומית, רצופה, ללא היסח הדעת. את דרך חינוכם אפשר להגדיר בשני כללים: עקביות יומיומית, שכללה את כל שעות היממה וכל ימות השנה. לא מעשים חד פעמים יוצאי דופן, אלא השקעה רצופה תדירה ומתמשכת, שהתפרסה על פני כל שעות היממה ועל פני שנים רבות, בשימת לב תדירה למצבו של כל אחד ואחד מהילדים. ודבר שני, השמחה הגדולה ששררה בבית, והעידוד התמידי לו זכו בני הבית, הם האמינו באמת בכוחו של כל ילד, ועודדוהו למצות את יכולותיו וכשרונותיו.
זכות נדירה הזדמנה לה למשפחת קופשיץ, דומה ואין עוד משפחה שלמה שזכתה לכך. מגורים בבית מרן ה"חזון איש" במשך שבוע שלם. במשך שבוע זה ראתה אם המשפחה את בית מרן החזון איש במיטבו. הדלת סובבת על צירה מבוקר ועד ערב. יהודים נכסים ויוצאים, נכנסים כשמועקה על פניהם או שהספק מנקר באין פתרון, ויוצאים שמחים ומרוצים, לאחר שזכו להתברך מפי גדול הדור. אם המשפחה החליטה אף היא להתברך מפי מרן החזון איש, פנתה אל מרן החזון איש ונפשה בשאלה: "ברכני נא גם אני". "במה תחפצי להתברך?"- ביקש מרן ה"חזון איש" לברר. "יברכני נא שילדי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד".
אמר לה מרן ה"חזון איש": "שיבינו את הלימוד הריני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק…"
שימו לב: "החשק תלוי באמא. אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה"…
סיפר הגרי"א קופשיץ שליט"א: "שידוכו של אבי ואימי הוא נקרא שידוך חשוב מאוד. אבי היה מבחירי ישיבת סלבודקה שעברה לחברון, ולאחר שנסתיים השידוך שוחחו במה זכתה היא לחתן כה חשוב. היו שאמרו שזכותו של הסבא הגדול מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל עמד לנכדתו, היו שאמרו שזו זכותו של האב הגה"צ רבי שמואל הלל שינקר זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר, ואילו מרן הגרי"ח זוננפלד עצמו אמר: "הכל בזכותה שלה בעצמה, היא עמדה והתפללה, ושפכה ליבה לפני הקב"ה, שתזכה לבעל כזה, ולכן היא זכתה!".
וכעת נראה מהי דוגמה אישית, חיה ומוחשית, בבית משפחת קופשיץ: ציר הבית כולו, סבב סביב התורה ואהבתה. באחד הימים דיווח ראש הישיבה על אחד הבנים שהוא מתרשל קצת בלימודיו. מיד השתררה אווירת אבל בבית. האמא הורידה את תכשיטיה מעליה, ולא ענדה אותם עוד. האב לא אכל באותו יום וישב בתענית, ושפך ליבו בתפילה ובתחנונים שהבחור יחזור ללימודו. לא היה מושג לשמוע בשורה כזאת ולהמשיך את החיים כרגיל. גלגל החיים נעצר, וכולם נתעטפו בצער. הבחור עצמו, בראותו את צערם הגדול של הוריו, חזר לתלמודו ולא התרשל עוד.
כשהגיע ילד הביתה, ובידו פתק מהמלמד המבשר על התקדמותו בלימודים, או על קושיה הגונה שהקשה, היתה פורצת שמחה בבית כולו. כולם, האב והאם, האחים והאחיות, היו שרויים בחדווה ובשמחה על הבשורה הטובה.
אחד מילדי המשפחה נשאר יום אחד בבית בתואנה שהוא חולה, ואמו לקחה אותו לחנותה. הילד התבשם מאוויר החנות, התמוגג לספור את המטבעות המונחות בקופה, למשש את הסחורה. גם למחרת נשאר הילד בבית, בתואנה שאינו מרגיש טוב. גם ביום זה עקבה האם אחריו, וראתה שחפצי החנות שובים את ליבו, והוא מוצא ענין רב ב"מסחר". עתה כבר הבינה מהי "מחלתו" של הילד. לכן החליטה על אתר לסגור את החנות… היה זה ויתור על אפשרות של פרנסה, של פת לחם לילדים, אך "תלמוד תורה כנגד כולם". כי כן, יחד עם השמחה הגדולה, והמצב רוח המרומם ששרר בבית, היתה עקביות בלתי מתפשרת, בכל הנוגע ללימוד התורה ולקיום המצוות.
כל השכונה הפסיקה לשחק
יום אחד חזר רבי הירש קופשיץ הביתה, וראה שהילדים עדיין לא סיימו את ארוחת הערב. הם היו רתוקים למשחק אוסף. המשחק סחף את הילדים. היו בו "יקרים" ו"ופושטים". המשחק עורר הרבה עניין. כשראו הילדים שאביהם חזר, מיהרו ונטלו ידיים וסעדו את ארוחתם, ברכו ברכת המזון ונגשו ללמוד עם אביהם. גם למחרת חזר הסיפור על עצמו. ביום השלישי לאחר הארוחה חזרו הילדים לשחק בחשק ולא באו ללמוד עמו. רבי הירש הבין שהם "משועבדים" למשחק. אמנם בתוך תוכם רוצים הם ללמוד אך שאינם מסוגלים להתגבר.
התקרב אליהם רבי הירש, ביקש שיגישו לו את כל האוסף שברשותם והחל להסביר להם כי כל האוסף הלזה אינו אלא של היצר הרע לבטלם מלימוד התורה. הניח את הערימה על אדם החלון הרחב, נטל חפיסת גפרורים והצית את האוסף. שלהבות האש כילו את כל השקעתם. הילדים נזעקו: יש כאן חלק השייך לחברים! רבי הירש השיב בשלווה כי הוא ישלם לחברים את הנזק. ידעו ילדיו שאין דרכו של אביהם במעשים כגון אלו ושאינו עושה כן מתוך כעס אלא מתוך שיקול הדעת כיון שחפץ בטובתם.
אחד משכניהם שנוכח בביתם באותו זמן, סיפר לאחר שנים רבות שזכר אותו מעמד אינו מש מליבו ועמד כנגדו כל ימי חייו, להעריך כל רגע של לימוד התורה ולהישאר בן תורה. דבר זה גרם שכל השכונה כולה הפסיקה עם המשחק הסוחף, לאחר שילדי משפחת קופשיץ הפסיקו לשחק בו….
סיפור נפלא שסיפר לי מורי חמי הרה"ג רבי אברהם שוגרמן שליט"א נחרט בזיכרוני: בחיפה התגורר הגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל, ומידי פעם היה מגיע אליו חתנו הגאון רבי מאיר שמואלביץ שליט"א, יחד עם בני משפחתו. "בכל פעם שר' מאיר היה מגיע לחיפה והולך ברחוב עם ילדיו הקטנים, הוא היה משוחח איתם בלימוד בסוגיות קשות ומרכבות. הייתי עובר לידם ושומע את ר' מאיר מדבר איתם על נושאים ב"קדשים", אינני יודע כמה הילדים קלטו בעומק העניינים, אך הם חשו מה חשוב באמת לאבא שלהם, ומסתבר שאת המושגים הקלים הם גם קלטו"…
בניית קשר רוחני בבית
בית של תורה מתחיל, כמובן, מההורים. הרה"ג רבי שמחה כהן, מחבר ספרי "הבית היהודי" מסביר, כיצד בונים את הקשר הרוחני בין הבעל לאשתו. לדבריו, כל שיחה עם בן הזוג מהווה בעקיפין קשר רוחני. אך מלבד זאת, יש לרקום קשר רוחני ישיר. הבעל יכול לומר לאשתו איזה רעיון מחשבתי המסוגל לעניין אותה. כאשר מתעוררת שאלה הלכתית, יכול להציג את השאלה בפני אשתו אם הוא יודע שיש לה ידיעה באותו נושא. כאן המקום לציין, אומר הרב כהן, כי אברך חייב ללמוד אחר נישואיו הלכות שבת והלכות בשר בחלב, כדי שתהיה לו ידיעה בהן, אם חפץ הוא שבביתו יכבדו אותו.
כמו כן כדאי ללמוד יחדיו הלכות ודברי מוסר. יתרונות הלימוד המשותף בין בני הזוג רבים הם עד מאוד. יש להדגיש, שלמרות שלימוד הלכה יחדיו חשוב מאוד, אך מומלץ ביותר ללמוד דברים המפתחים מחשבה רוחנית יחדיו כ'פלא יועץ', 'אורחות צדיקים', וכדו'. (לעיתים אף לימוד הלכה יכול לעורר ויכוחים על מנהגי בית הוריו של כל אחד מבני הזוג…).
זאת ועוד, הבעל יודה לאשה שבזכותה הוא לומד תורה. ככל שיתן לה תחושה אמתית שהיא שותפה ללימודיו, כך תגדל אצל האשה התחושה הרוחנית וההרגשה שגם היא שייכת לרוחניות. מרן המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל היה מציע לחתנים שלפני שהבעל יוצא את הבית לשיעור תורה, יבקש מאשתו רשות ללכת וללמוד. גם בלא הבקשה היא מוכנה ושמחה שהוא לומד תורה, אך הבקשה תעניק לה תחושה שהיא שותפה ללימודו.
כמו כן האישה צריכה לדעת כי כל פעולה שעושה כעבודת בית שגרתית היא למעשה קיום מצוה. גם סידור הבית והכנת אוכל לבעל ולילדים היא מצוה.
על הבעל לדעת, כי כאשר אשתו תראה אותו קשור לדבר רוחני- יגדל ערכו בעיניה. מעובדות קיימות בשטח יכול אני לומר, כי במשפחות רבות כאשר הבעל החל להשתתף בקביעות בשיעור תורני או להתעסק בדברים רוחניים, האווירה בבית נעשתה טובה יותר. מאידך, אם אינה מעריכה את בעלה מבחינה רוחנית הקשר ביניהם פוחת. לאישה למשל מאוד מפריע שבעלה קם מאוחר בבוקר, היא רואה בכך עצלות שהיא משכמת קום לעבודתה והוא עדיין ישן…
נתחיל בארון הספרים
קנינו דירה חדשה, נכנסנו אליה בשעה טובה. הבה ונתחיל ב… ארון הספרים ובחדר הלימוד.
ה"יסוד ושורש העבודה" (שער הכולל פ"ג) כותב בשם הזוהר הקדוש (תזריע נ"א, ב'): שאדם צריך שכל מעשיו יהיו לשמו של הקב"ה, על ידי שיזכיר בפיו על כל דבר שעושה, שנעשה הוא לשם שמים, כדי שלא תשרה עליו הסיטרא אחרא, ובפרט שהבונה בית חדש או כשקנה בית מאחרים, יאמר בפיו במפורש שבונה או קונה את ביתו לשם שמים, לצורך עבודת ה' יתברך, ועל ידי כך זוכה והקב"ה משרה על ביתו רוח טהרה, וזוכה הוא לסייעתא דשמיא. אך אם לא עשה כך, הרי הסיטרא אחרא מוכן לשרות על ביתו, ואינו נפטר מהעולם עד שנענש באותו הבית, ויושבי הבית יכולים חלילה להינזק, מאחר שרוח הטומאה שורה על הבית ומזיקה ליושביה. אלו דברי הזוהר הקדוש, וה"יסוד ושורש העבודה" מוסיף, שלכן הבונה או קונה בית, צריך לומר בפה מלא שקונה הוא את הבית לשם הקב"ה ושכינתו, "כדי שאוכל להתפרנס בבית זה ועל ידי זה אוכל לעבוד עבודתו ית"ש. גם שיהיה לי מקום מנוחה, ועל ידי זה אוכל לעבוד למלך הכבוד", וגם עליו לייחד לעצמו חדר מיוחד בבית, שיוקדש לעבודת ה', ויאמר בפיו ושפתיו: "אני מייחד חדר זה ללמוד בתוכו שיעור קביעות, הן ביום והן בלילה". דברים דומים כתב גם ה"קב הישר" (פרק כ"ד).
רבינו הנצי"ב מוולוז'ין ('העמק דבר' דברים כ"ב, ח') כותב, שראוי לייסד את אדני הבית על מצוות, ולכן קבעה התורה הקדושה שהבונה בית חדש עליו לעשות בו מעקה, כדי להתחיל את דרכיו בבית במצוה. ב"ספר הבית" מביא בשם כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל בעל "שפע חיים", שהציע שבתחילת הכניסה לבית יניחו בו דבר ראשון את ארון ספרי הקודש ויקבעו בו מקום ללימוד.
1/372