הרב בנימין בירנצוייג
לימוד התורה ועמלה, הוא עיקר חיות והווי הישיבה, והוא סובב את כל היום, ובו תלוי בנייתו הרוחנית והאישית של בן הישיבה בימי בחרותו, בו גם תלויה הצלחתו ומעמדו בעיניו ובעיני הסובבים אותו, וזאת כמובן מלבד חובת התפילה לבקש מהקב"ה הצלחה וסיעתא דשמיא בלימוד ובכל הענינים.
משכך, עלינו להתבונן מהו סוד ההצלחה בלימוד התורה? יש בעלי כשרונות שמצליחים ויש שאינם מצליחים, ויש כאלו שאינם בעלי כשרונות ובעמלם מצליחים, ויש מהם שגם בעמלם לא מצליחים כחבריהם. יש כאלו הנמשכים מטבעם לעמל התורה ויש שהדבר עולה להם בקושי.
במה תלוי הדבר?
מתיקות התורה!
זהו סוד ההצלחה של לימוד ועמל התורה! העמל בתורה ומרגיש מתיקותה, הרי הוא נמשך אחריה, ושאר עניני העולם פחותים בעיניו, לימודו נעלה יותר ומועיל יותר לרוממותו ודבקותו בעמל התורה וכפי שכתב מרנא בעל הנפש החיים זיע"א (רוח חיים פ"ו מ"ה): 'כי הלומד בשמחה בשעה אחת, ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד בכמה שעות בעצבות'.
ואף מרנא בעל החזו"א זיע"א באגרותיו האריך במעלת מתיקות התורה וז"ל (ח"א אות ט):
'אין הנאה שבכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמלות החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי שמים, ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שנתנה להאדם תחת השמש'.
ידועים הם דבריו המלהיבים כל נפש, של מרן בעל האבני נזר מסוכטשוב זצוק"ל, אודות המעלה הנשגבה של לימוד התורה מתוך הרגשת ערבותה ומתיקותה (הקדמה לאגלי טל):
'כי זה עיקר מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה וכו'.
ואף מרן הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, חרץ דבריו בענין חיוניות מתיקות התורה בלב לומדיה, ואלו דבריו: 'אדם אשר לא ירגיש טעם מתיקות התורה, בסופו אינו נשאר נאמן לה, ואין תלמודו מתקיים בידו' מתיקות התורה היא המחברת ומדבקת את נפש האדם לעמלה ויגיעתה!
מתיקות התורה הוא גם התנאי להצלחה בלימוד התורה, כך למדנו מדברי רבותינו גדולי הדורות, ומן הראוי לצטט מדבריו הקדושים של היעב"ץ זיע"א בספרו על אבות (פ"ו מ"ה):
"שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון, והיינו על ידי ששמח בלימודו, כמו שנאמר (תהלים יט, ט) 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'".
ומקור לדברים כבר מצאנו בדברי ראשונים כמלאכים, הלא הוא רבנו יונה בפרושו למשלי (ב, ד), שדבריו הם כטל תחיה במעלת הערבות בלימוד התורה: 'ולפי הערבות בטרחה וחיפושה, תיפקחנה בה עיני השכל… והנה תלוי הצלחת הלימוד בחפץ'.
דברים מאירים כקילורין מצאנו באגרות מרנא החזו"א זיע"א (קובץ אגרות ח"ג סי' א), אשר הגדיר הענין בלשונו הציורית:
'דברי תורה חביבין, כח החיבה פותח את המוח ואת הלב לבלוע חכמה בינה ודעת….. חיצי אור פלפולי דאורייתא ימתיקו את רוחותיך, ויפתחו שערי אורה בנפשך היקרה'
ואכן ידוע שכך הוא טבע האדם, שבהיותו שרוי בשמחה החושים פועלים במלוא מרצם, הדברים מתבררים בקלות ובזריזות, והריכוז שבמחשבתו מביא פירות, וכמו שאמרו בגמרא (שבת ל ע"ב) שאחד האמוראים היה נוהג לומר מילתא דבדיחותא טרם תחילת הלימוד, ופירש רש"י (שם ד"ה ובדחי), שעל ידי השמחה נפתח לב התלמידים.
באחת משיחותיו תמה מרנא החפץ חיים, מדוע משלו חז"ל את התורה דוקא למים, בדרשם את הכתוב (ישעיהו נה, א): "הוי כל צמא לכו למים" – "ואין מים אלא תורה" (ע"ז ה ע"ב), והלא יש משקים טעימים יותר מן המים? תירץ החפץ חיים, על פי המובא בשולחן ערוך (או"ח סי' רד ס"ז) שדווקא השותה מים לצמאו חייב לברך, אך מי שאינו צמא פטור מברכה. על כן המשילו חז"ל את התורה למים, ללמדנו יסוד חשוב עד מאוד לבא בשערי קנין התורה, שעליו לדעת נכונה כי רק הצמא לתורה וחושק בה זוכה בה, אך מי שלומד ואין לו צמאון וחשק לתורה, אין זו תורת אמת ואינו זוכה לתורה…
מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, היה נוהג לומר שמלשון ברכת התורה 'והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו', למדים אנו שזהו עיקר מדרגת התורה – שיהיו דבריה ערבים בפי לומדיה. ובדומה לכך אמר גם מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א , שממה שהקדימו חז"ל בברכת התורה בקשה על מתיקותה: "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו" – דבר שלא מצינו כמותו בשום מצוה אחרת – למדנו שלא ניתן להצליח בתורה ללא המתיקות והערבות בלימודה.
ומן הראוי לסיים במעשה נפלא על מרן הגרא"מ שך זצוק"ל המובא בספר אורחות הישיבה (עמוד קא): פעם ניגשו למרן הרב שך מספר תלמידים, ובקשו כי ישא בפניהם דברי חיזוק אודות לימוד התורה, נענה מרן הרב שך ואמר: חיזוק בלימוד בקשתם? למה הנכם צריכים חיזוק בלימוד? אני היום למדתי גמרא עם רש"י, והרי זה היה כל כך מתוק, כל כך גישמאק, ממש סוכר!! כלום יש מי שצריך דברי חיזוק בכדי לאכול דבר ערב טעים ומתוק?! סיים בפליאה.
מתיקות התורה – זה התנאי להצלחה בלימוד, ולהרבות חשקת התורה ועמלה!
מעתה הגענו לשאלה המציקה לרבים מצעירי הצורבים והעמלים: מה הם הדרכים לזכות במתיקות התורה? מדוע לא כל אחד זוכה למתיקות התורה? למה לא טועמים את המתיקות והערבות מיד בתחילת הלימוד? ומדוע לפעמים אף אחר עמל ויגיעה רבים עדיין לא זוכים ל'מתוקים מדבש ונופת צופים'?
כיון שענין זה הוא אבן יסוד להצלחת בן הישיבה בלימודו בישיבה בשנות בחרותו, כפי שהתבאר מכל ההקדמה שהקדמנו, לכך עלינו ובאנו אל הקודש פנימה אל כמה מגדולי מרביצי התורה בדורנו לשמוע מהם, כבעלי החכמה והנסיון, בדור יתום זה בו רבו המפריעים לשקידת התורה, מה היא הדרך הראויה ללכת בה, ולזכות לעמל התורה מתוך ערבות וחשקת התורה, ונביא את עיקר דבריהם המאירים כלשונם:
נכנסנו בחיל ורעדה לביתו תל תלפיות של מרא דכולא תלמודא רב רבנן מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א, אשר הסכים לפנות דקות יקרות ערך מסדר יומו הנתון כולו למערכות התורה, ולהשיב לשאלותינו.
שאלנו: מה הם הדברים המפסידים את הטעם והערבות בלימוד התורה? ענה לנו מרן שליט"א כדרכו בקצירת האומר: חוסר ביראת שמים.
וכשהוספנו ושאלנו: מדוע א"כ גם מי שזכה למתיקות התורה, עדיין קיים אצלו הקושי של ההתמדה בלימוד? וענה לנו בקצירת לשון: כי חסר לו ביראת שמים.
מעתה הרהבנו עוז להמשיך ולשאול: האם מתיקות התורה זו מתנת שמים או שכולם צריכים לעמול בשביל להגיע לזה? וענה לנו: לא נכון שזה במתנת שמים, זה בא רק על ידי עמל ויגיעה.
והוספנו לשאול: האם יש אופנים לרכוש ולקנות מתיקות בתורה, מלבד העמל בה? וענה לנו: יש אופן לקנות מתיקות התורה על ידי תפילה על כך.
בביתו של ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, זכינו לשמוע דעת תורה משנה סדורה ובהירה כנתינתה מסורה ביסודות סוגיא זו:
מדוע דווקא למצוה של לימוד התורה צריך מתיקות מיוחדת יותר מכל המצוות?
בצרכי הגוף אנו רואים, שהקב"ה ברא את העולם באופן המועיל ביותר לחיי האדם, ולמשל הרי אדם זקוק למזון כדי להתקיים ולחיות, ומטעם זה ברא הקב"ה את האדם עם טבע של חשק ותיאבון לאכול, כי בלא זה אדם לא היה מרגיש שצריך לאכול, והיה עלול למות ברעב מבלי שירגיש כלל, ולכן הטביע הקב"ה בטבע הבריאה שאפילו ילד קטן שאינו בר דעת מרגיש רעב, ויש לו טעם באכילה, ועל ידי זה מרגיש שמוכרח לאכול, וממילא גופו מתקיים.
וכך היא המידה בענייני רוחניות, שברא הקב"ה את האדם בטבע כזה שיוכל לקיים ולהחיות את נפשו הרוחניות, ומאחר שלימוד התורה הוא הנצרך ביותר לשלמות נפש האדם, לכן נברא העולם עם טבע שיש טעם ומתיקות בדברי תורה, שעל ידי זה אדם יימשך ללימוד התורה, ויקיים בזה את נפשו, ויזכה לחיי נצח.
ומהי הסיבה שיש כאלה שאינם מרגישים את הטעם בלימוד?
מתיקות התורה מועילה רק לאדם שנפשו בריאה, שיכול להרגיש כראוי את טעם ומתיקות התורה, אבל מי שחולה בנפשו, אינו יכול להרגיש את הטעם בתורה, כי כשם שאדם חולה מאבד את הטעם בכל דבר מאכל, כך מי שיש לו חולי הנפש, לא יוכל להרגיש את מתיקות התורה, ומסופר על אחד מגדולי הדור שהגיע אליו אדם ואמר כי אין לו טעם ומתיקות בלימוד, ואמר לו אותו גדול כי דבש הוא מתוק, אבל אם יש פצעים בפה אי אפשר לאכול את הדבש, כך גם התורה יש בה מתיקות, אבל אם יש בלב או בראש דברים אסורים אי אפשר להרגיש את מתיקות התורה.
האם המתיקות היא מחמת ההנאה שבהבנת דברי התורה, או שיש גם מתיקות מצד קדושת התורה?
בברכות התורה אנו מזכירים והערב נא את דברי תורתך בפינו. יש ערבות להוציא דברי תורה "בפה", וכמו שכתוב (יחזקאל ג, ג) "ותהי בפי כדבש למתוק", היינו שמתיקות שייך בפה, ומלבד מה שיש תענוג שכלי בסברות התורה, יש גם תענוג ומתיקות בעצם הדיבור בדברי תורה, וכמאמרם (עירובין נד, א) חיים הם למוציאיהם בפה.
ונזדמן לי לאחרונה לעבור ליד בית כנסת, ושמעתי קול של ילד צעיר שלמד לעצמו גמרא עם ניגון ומתיקות נפלאה, והסביר לעצמו את פשטות הגמרא עם מתיקות מיוחדת, וכן רואים גם אנשים מבוגרים שאף על פי שאינם בעלי הבנה כל כך, לומדים כפי דרגתם גמרא עם רש"י, ויש להם בזה מתיקות גדולה עד שקשה להפסיק באמצע.
ובעיני ראיתי אדם שלמד בצעירותו בוואלוז'ין, ולאחר נישואיו התגורר בביאליסטוק ועסק במסחר לפרנסתו, ולעת זקנתו עזב את כל המסחר, ועלה לארץ הקודש, והיה יושב ולומד כל היום גמרא עם רש"י כפי דרגתו, ונהנה מזה מאד, אף על פי שלמד בלי חברותא. זהו כוח קדושת התורה שיש בה ערבות ומתיקות גדולה.
בביתו של ראש ישיבת מיר במודיעין עילית מרן הגאון הגדול רבי אריה פינקל שליט"א, זכינו לדלות דעת ותבונה מבאר חפרוה שרים בדרך המסורה במתיקות ובבהירות כדרכו בקודש:
מדוע לא כל אחד זוכה לדרגה זו של מתיקות בתורה? אולי זה מתנת שמים ומי שלא זוכה אין לו בה?
אני חושב שמתיקות בתורה יכול לקנות רק אחד שאין להם דברים מתוקים אחרים, מי שיש לו מתיקות בעולם הזה, הוא שקוע בעולם הזה, כל המחשבות שלו זה מחשבות רחוביות, אז הוא לא יכול לראות מתיקות בתורה, כי כל הזמן הוא קשור למתיקות של העולם הזה, אז הלימוד פשוט מפריע לו ומציק לו.
אז קודם כל לדעת שכל העולם הזה זה הבל הבלים, זה כמו שקר שאין לו רגלים, הכל הולך לאבדון. אם אחד מחדיר לעצמו, ג"כ ע"י התודעה ועמל התורה, הוא מחדיר לעצמו שהעולם הזה הוא חולף כמו הגה… ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה, מה אדם חושב שהוא יחיה לעולם? היית בן עשרים, היה לך משהו? לא, זה אבד. אבל יש לי עוד שנים לחיות… אחר כך עוד עשרים, ומה קרה? לא היה לי כלום…. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אם הוא יודע שזה הרי סופו, אז הוא לא מרגיש מתיקות בעולם הזה, לא מרגיש כאן שמחה, לא מרגיש כאן אושר. מה זה מתיקות? סתם ללקק קצת גלידה זה מתיקות??? אם הוא חדור במחשבות האלו, אז כשהוא לומד תורה הוא יודע שהוא נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, נטועה בתוכנו הנצחיות. זה הדבר היחיד שנותן לאדם את התקוה של החיים, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, האור זה החיים, החושך זה לא חיים, כל העולם הזה זה לילה וחושך, לא רואים כלום, לא יודעים כלום.
המסילת ישרים אומר בשורה הראשונה, אתה צריך לעבוד את ה', אבל המבט והמגמה צריך להיות העולם הנצחי, העולם הבא, שבו יהנה האדם, יתענג על ה' ויהנה מזיו שכינתו לעד ולנצח נצחים. אם הוא יודע שכאן הכל חולף ואין כאן שום תקוה להיות, החיים עוברים כמו הגה, וחולפים מהר מאד. הולכים ונעשים בשנות העמידה, ואח"כ בימי הירידה, ולאט לאט עוד ירידה ועוד ירידה, . אז הענין הזה שחיי עולם נטוע בתוכנו, נותן לו את העוז, את האושר, את התקוה לחיים האמיתיים הקיימים לעד. וזה נקרא מתיקות שאין כמוה. ההרגשה שאני חי וכל העולם הם מתים. והם מתים כל יום וכל שבוע וכל חודש את החיים שלהם. אני מנציח כל רגע של החיים שלי לקנות את העולם הנצחי. אני כבר חי חיים אחרים, אחרים לגמרי.
אין לי שום הסבר אחר להגיד. מתי התורה מתוקה בפיו של האדם, כשהוא מרגיש בזה את האושר הפנימי, זה העיקר. אני לא יודע מישהו שיכול להרגיש מתיקות בתורה עם כל החריפות שלו, כשכל התשוקה שלו ללכת אחרי התענוגות של העולם הזה, זה מפריע לו, זה עמל בשבילו. צריך להיות עמלים בתורה, אבל עמלים במתיקות עם המחשבות הנעלות האלו, מי שעמל עם מרירות לב, שחבל על כל יום שאני לומד, אני מפסיד את הכל, את כל ההבל המתהבל בעולם, הרי תלמודו מר ולא מתוק. זה היצר הרע אומר לו, תחטוף, תחטוף, תאכל תשתה, תהנה. היצר הטוב גם אומר תחטוף. הזמן מועט והפועלים עצלים, תחטוף, תקנה נצחיות בכל תיבה שאתה לומד, בכל תפילה, בכל חסד. התורה היא מתוקה מדבש ונופת צופים, ויקרה מזהב ומפז רב, כל המיליארדרים לא כלום לעומת הנצחיות, זה הכל.
יש איזה דרך להקנות להם איזה מתיקות עד שיגיעו להכרה העמוקה הזאת שהראש ישיבה אומר?
צריך להתחיל ללמוד, וצריך ג"כ לדעת חכמה ומוסר, צריך להחדיר להם שהתורה היא מתוקה והעולם הזה הוא לא טוב, הוא מר המות והרע. צריך אחד שידריך אותם, שיגיד להם מה זה לימוד, מה זה תורת אמת וחיי עולם, מה זה התורה הקדושה, מה זה נעשה ונשמע, מה זה יציאת מצרים, מה זה ארץ ישראל. לחזות בנועם ה', זה המתיקות, המתיקות היא האושר שבידיעה זו, אם הוא לא ילך בחוץ, הוא באמת יזכה לזה מהר.
בביתו של ראש ישיבת קמניץ מרן הגאון הגדול רבי יצחק שיינר שליט"א, זכינו לטעום טעם זקנים מבאר הרועים ולשמוע דברים תמציתיים בהירים ומאירים:
מה הם הדברים המפסידים את הטעם והערבות בלימוד התורה?
כמובן ההפסקות בלימוד וחוסר הרציפות, אבל יש עוד סיבות כמו תאוות עולם הזה יותר מידי [וכמו שאמרו במדרש (מובא בתוס' כתובות קד ע"א ד"ה לא): "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו"]. וכמובן גם מדות רעות שהורסות את הנפש כגון גאווה וכעס.
האם יש אופנים לקנות מתיקות בתורה, או שזה ענין שבא עם הלימוד?
ללמוד לאט, להבין, לא לרוץ, לחזור יסודי, ללמוד כמו שאוכלים משהו טעים. לא בולעים אותו מהר ולא לוקחים חתיכות שלימות, אלא אוכלים אותו לאט לאט כדי לתת לטעם ליכנס, הכא נמי צריך ללמוד לאט לאט ובמתינות כדי לתת לטעם ליכנס לנפש, וכשעושים זאת מגיעה המתיקות בתורה.
בביתו של ראש ישיבת חברון כנסת ישראל הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, זכינו לחופן אבני יסוד מיוסדים על דברי אדוננו הגר"א ודברי עצה והשכל נסוכים בניחוחות רוממות הנפש הסלבודקאית:
האם ערבות ומתיקות התורה זה דבר שבא עם הלימוד, או שצריך אופנים ומעשים כדי להגיע לכך? וא"כ מה הדברים שמביאים לידי זה?
צריכים לדעת שמתיקות התורה זה דבר שקיים בעצם הנפש הישראלי, הרצון והתשוקה ללימוד התורה קיים ומובנה בנפש של כל יהודי, וכמו שמביא בשיח יצחק בשם אדוננו הגר"א זיע"א, וכדאי לצטט את דבריו: "כי הנפש הישראלי יש לה בעצם רצון ותשוקה ללימוד התורה, רק החסרון הוא מה שמרגיל בעצמו לדברים הפכיים וכו', כי כאשר מרגיל אדם את עצמו בדברים בטלים וליצנות, בא לו תשוקה עזה לזה, אשר לא יוכל למוש ממנה, ולהיפך הוא מי שרגיל בלימוד התורה, משיג לזה תשוקה עצומה וחשק נפלא, וע"כ אנו מבקשים ותרגילנו בתורתך".
מבואר בדברי הגר"א זיע"א שהתשוקה והחשק ללימוד התורה, שזה הערבות ומתיקות התורה, קיימת בעצם בנפש כל איש ישראלי, אלא שהוסיף הגר"א שכדי להגיע לזה צריך שירגיל האדם את עצמו בלימוד התורה, וכשהוא מרגיל את עצמו לדברים בטלים, הוא מאבד את אותה תשוקה ואת מתיקות התורה.
מתיקות התורה קיימת בעצם בכל יהודי, וכשהוא לומד ועמל בתורה, מאליו מגיעה תשוקה ומתיקות זו, ואין צריך מעשים מיוחדים לעורר בעצמו את מתיקות התורה.
חוסר בסיפוק בלימוד שיש לבחורים צעירים רבים, הוא הגורם הכמעט עיקרי היום לרפיון למשברים ויאוש, האם יש דרכים להביאם למתיקות התורה שתביא להם סיפוק בלימוד? ובפרט בחורים שאינן בעלי כשרון, שחוסר הסיפוק שלהם נובע ממה שלא רואים ברכה בלימודם, כיצד הם יכלים להגיע למתיקות התורה?
כפי שאמרנו, ערבות ומתיקות התורה זה קיים בעצם בכל אחד, ורק שצריך להתמיד בלימוד ולהיות מונח בלימוד וזה מגיע מעצמו.
אלו שיש להם חוסר סיפוק בלימוד, זה ענין אחר לגמרי שלא קשור למתיקות התורה, וצריך לבדוק את הסיבה לחוסר הסיפוק, יש כאלו שזה נובע סתם מחוסר רצון או חוסר התמדה, ויש לעודדם שימשיכו ויעמלו וסוף הערבות המתיקות והסיפוק בלימוד לבא.
יש כאלו שהם אינם בעלי כשרון, וגם אחר עמל לא רואים ברכה, זה נובע מכך שכיון שהם לא מצליחים להגיע לרמה וההישגים של חבריהם לספסל הלימודים, ולא מצליחים גם אחרי השקעה לשלוט בסוגיא כיתר חבריהם, זה גורם להם חוסר מוטיבציה להמשיך להשקיע, כי הוא מרגיש שלא מעריכים אותו מספיק, וממילא הוא מאבד את מתיקות התורה. ובאמת שאם ניקח בחור כזה ונשיב אותו עם חברותא טובה בבין הזמנים באיזה בית מדרש שאין לו את הלחץ של החברה, ואין לו את הבחינה הקבועה של ההישגים שלו לעומת חבריו, וילמדו דף גמרא מצויין, הבחור הזה יצא עם הרבה סיפוק ויהיה לו מתיקות גדולה בלימוד הזה, כי ברגע שלומדים טוב המתיקות באה ממילא.
מה באמת אם כך, הדרך לעודד בחור שאינו בעל כשרון שנמצא במסגרת של ישיבה טובה ומצויינת, ובגלל חוסר הצלחתו כשאר חבריו, יש לו חוסר סיפוק ומוטיבציה ולא מצליח להגיע לערבות בלימוד?
הדרך היא לעודדו, ולומר לו, שאדם לא חי בשביל מה שאחרים יאמרו, שצריך להמשיך להשקיע מבלי להסתכל על ההישגים שלו, כי כגודל ההשקעה תבא לו ההצלחה והסיעתא דשמיא, וזה העיקר בלימוד התורה העמל וההשקעה, ובסוף רואים סיעתא דשמיא הצלחה גדולה, וגם יתפלל לה' שיצליח בלימוד, וכך ע"י שירגיל בלימוד תבא לו המתיקות והערבות שהן מנוף גדול להמשיך ולהצליח.
וצריך לדעת שמי שמשקיע בכל כוחו בלימוד אף שקשה לו יותר מאחרים, תהיה לו סיעתא דשמיא מיוחדת להגיע למתיקות התורה, וכיון שיש בדברים אלו לחזק רבים שלא ירפו ידיהם ממלחמתה של תורה, ראוי מאד לציין שדברים אלו כותב אדוננו הגר"א זיע"א במשלי על הפסוק (א, כג) "תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם", שזה נאמר כנגד כת הכסילים אשר ישנאו את התורה מפני חסרון הבנה, להם אומר "אודיע דברי אתכם" ותראו מתיקותה ותאהבו אותה וכו', וכך פירוש הפסוק: "תשובו לתוכחתי" – על ידי שיקח אדם לעצמו מוסר ויחזק עצמו בלימוד התורה [גם כשקשה לו הבנתה], "הנה אביעה לכם רוחי" – אתן לו סיעתא דשמיא, בכך ש"דברי אודיע אתכם" – שיזכה להבין את התורה ולראות מתיקותה ולאהוב אותה.
דבר זה רואים במציאות שגם בחורים בעלי כשרון בינוני שהשקיעו, הגיעו להצלחות גדולות, גם בישיבות טובות, וגם את זה צריך לומר לבחור, שהרבה שהשקיעו הצליחו בסופו של דבר והגיעו לדרגות נפלאות, וכמובן שחשוב להתאים לבחור ישיבה לפי מעלתו וכשרונותיו שאז נמנעים הרבה בעיות מאין אלו.
1/524