התלונה שהתקבלה בתחנת המשטרה ברומניה הייתה מוזרה. "שלום, אני בעל המאפייה בעיירת המרפא בורסק", הציג הדובר את עצמו. "בעת האחרונה מבקר במאפייה מדי לילה אדם זר, ניגש אל התנור ומשליך לתוכו דבר מה".
יומנאי המשטרה רשם את הדברים, תוהה אם אינו נופל קרבן למתיחה, אולם המשך דבריו של המתלונן עורר את חושיו: "האיש יהודי, ונראה רב מכובד. גם לאחר שחשפנו את מעשיו והזהרנו אותו כי נתלונן במשטרה, לא נבהל והוא מוסיף לבוא".
הכפר בורסק שברומניה הוא כפר מרפא ונופש ידוע, שופע מעיינות מים מינרליים, בעלי סגולות רפואיות. מיקומו בהרי הקרפטים, בלב כרי דשא ושלל פרחים, לצד עצי ארז עתיקים שגובהם חמישים מטרים, יוצר שלווה קסומה, ומושך אליו בימי הקיץ מבקרים רבים, ובהם יהודים שומרי מצוות, רבנים ואדמו"רים.
הגאון הרב נפתלי הלפרט' שימש רבה של העיר סאטמר במשך עשרים שנה. הוא נולד בעיירה בורשא, במחוז מארמורש שבצפון-מערב רומניה. בניסי- ניסים שרד מן השואה, לאחר שאיבד באושוויץ את אשתו ושבעת ילדיו.
אחר השואה בא לעיר סאטמר, נישא שנית לבתו של הרב שמואל פלדמן, מתלמידי-החכמים שבעיר, ונולדה לו בת יחידה. ברבות הימים מונה לרב העיר וכל מחוז טרנסילבניה והרי הקרפטים. את כל כוחותיו השקיע בשיקום היהדות, בתחומי הכשרות, השבת, מקוואות, עירובין ועוד.
כך הוזמן על-ידי ראשי הקהל, בראשות רבה הראשי של רומניה, הרב משה רוזן, לפקח על הכשרות בכפר בורסק ולדאוג לשאר ענייני הדת, בדרך שתתאים לכל היהודים הנופשים שם.
כדי להבטיח שהלחם המקומי לא יהיה בגדר 'פת נכרי', טרח הרב ללכת מדי לילה בלילה אל המאפייה המקומית, והיה משליך לתנור קיסם עץ. פעולה זו הופכת את היהודי שותף לאפייה ומוציאה את הלחם מגדר 'פת נכרי'.
זו לא הייתה משימה קלה. בדרך היה הרב עלול להיתקל בפורעי חוק, סתם שיכורים ואף חיות טרף. ובכל-זאת הקפיד הרב הלפרט ללכת מדי לילה בלילה בתקופת הנופש אל המאפייה המקומית, כדי להשליך את קיסם העץ אל תוך התנור. הוא היה מתגבר על החששות בהזכירו לעצמו את מאמר חז"ל "שלוחי מצווה אינם ניזוקים".
בימים ההם שלט הקומוניזם ברומניה. הסתבכות עם רשויות החוק גבלה בסכנה ממשית, במיוחד לגבי יהודים. אך גם כשעובדי המאפייה הזהירו אותו כי יקראו למשטרה לא ויתר הרב הלפרט על הביקור הלילי במאפייה, כדי לאפשר ליהודים לאכול לחם כשר.
לילה אחד, כשהרב בא אל המאפייה, כדרכו, והשליך את קיסם העץ אל תוך האש הבוערת בתנור, נשמעה לפתע קריאה מאחוריו: "עצור!". הוא נפנה בבהלה אחורה וראה לפניו קצין משטרה רומני ובידו אקדח. "מה מעשיך כאן?! האם אתה מכשף?!", שאג הקצין. בלי להמתין לתשובה המשיך: "את התשובות כבר תספר לחוקר. אתה עצור!". הוא פקד על הרב להתלוות אליו.
בלי אומר ודברים התקדמו השניים לעבר מכונית המשטרה, ובינתיים נרגע הרב מעט וסידר את מחשבותיו.
לפתע פנה אליו הקצין בטון שקט: "שמע-נא, אני מבין שאתה רב. אם תיתן לי הסבר מתקבל על הדעת למעשיך, אולי אשחרר אותך".
מוחו של הרב עבד בקדחתנות, כיצד יסביר לקצין הרומני את הבעיה באכילת 'פת נכרי', במיוחד על רקע היחס של הקומוניזם ליהדות. באותו רגע נצנץ במוחו רעיון.
הוא פנה אל הקצין בחביבות ואמר: "הלוא אתה יודע כי אנחנו מאמינים בתורה ומקיימים את דבריה ככתבם וכלשונם. כלל חשוב נאמר בתורה – 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. אנו מאמינים כי על אדם לעמול כדי להשיג את לחמו. יהודי אינו מורשה לאכול לחם חינם, אם לא עשה מלאכה כלשהי, ולו קלה ביותר, למען השגת לחמו.
"מכיוון שהיהודים המבקרים בעיירה הם בתקופת נופש בה, ואינם עוסקים במלאכה, נאסרה עליהם אכילת לחם. לשם כך מינו אותי הנופשים, שאהיה נציגם לעשות מלאכה קלה, כהשתתפות בהכנת הלחם. לכן אני בא לכאן מדי לילה לזרוק אל התנור את קיסם העץ. בכך אני משתתף במלאכת אפיית הלחם והדבר מאפשר ליהודים לאכול ממנו".
דבריו של הרב הרשימו את הקצין, והוא ראה אותם עולים בקנה אחד עם ערכי העמל והעבודה של הקומוניזם… הוא היה מרוצה לגלות כי הרב הנכבד טורח כל-כך מתוך נאמנות לעקרונות שהם מיסודות המדינה…
יחסו של הקצין אל הרב השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא נפרד מהרב בלבביות ואף הצהיר בחגיגיות: "מהיום והלאה לא תצעד לבד בלילה. שוטרים מטעמי ילוו אותך עד למאפייה וחזור, ואף אתן בידך אישור רשמי המתיר לך להיכנס למאפייה בכל עת".
הרב הלפרט עלה בערוב ימיו לארץ ישראל, ונפטר בשם טוב בכ"א בתמוז תשמ"ח. יהי זכרו ברוך.
(מדי שבת בשבתו)