חיים ולדר
1.
בואו ננסה להיכנס לראש של איראן.
הפגיעה שארה״ב פגעה בהם, אינה כזו שהם יכולים להבליג עליה. קאסם סולימאני לא היה סתם "בכיר במשמרות המהפכה", הוא היה האישיות הצבאית הכי בכירה והכי נערצת באיראן, יש אומרים אפילו יותר מהמנהיג חמינאי עצמו. אף אומה אינה יכולה להבליג על פגיעה כזו, ובטח לא אומה המחשיבה עצמה כמנהיגת העולם הערבי שהכבוד חשוב לו אף יותר מחייו.
ובכל זאת, אני לא מקנא במנהיגי איראן. מצד אחד הם מחויבים להגיב ומהצד השני הם יודעים היטב מה המשמעות של פגיעה קשה בארה״ב.
בשתי הפעמים בהן חטפה ארה״ב מכה קשה ומשפילה, היא הגיבה בעוצמה אדירה ובלתי פרופורציונלית, כזו, שגרמה נזק בלתי הפיך למדינה שפגעה בה, ובעצם, לא רק למדינה אלא גם לאומה כולה.
2.
בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר 1941, כשארה״ב עדיין היססה אם להשתתף במלחמת העולם השנייה תקפו מטוסים של הצי הקיסרי היפני, את בסיסו המרכזי של חיל הים של ארצות הברית בפרל הארבור שבאוקיינוס השקט. בתקיפת פתע זו איבדה ארצות הברית 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים ו־2,459 חיילים ואזרחים.
ההתקפה על פרל הארבור נצרבה בתודעה האמריקנית כאירוע של קלון לאומי, שכמותו לא אירע עד פיגועי 11 בספטמבר.
אך לכל מתקפה כנגד ארצות הברית יש "מוצאי מתקפה כנגד ארצות הברית". מה שלא הצליח לעשות צ׳רצ׳יל ושאר מנהיגי אירופה, הצליחה התקפה אחת משפילה. ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, ולמעשה הייתה זו שהביאה לכניעה מוחלטת של הגרמנים והיפנים.
באשר ליפנים, ובכן, להם נתנה ארה״ב "טיפול מיוחד" בדמות שתי מתנות שלאחת קראו "ילד קטן" ולשנייה "איש שמן". שמות מאד מוזרים לשתי פצצות אטום שהוטלו על הירושימה ונגאסקי והביאו למותם של למעלה ממאתיים וחמישים אלף תושבים בתוך שניות אחדות, ומיליוני אזרחים פגועים עם השלכות רפואיות ארוכות טווח. למעשה ארה״ב שברה את חוט השדרה היפני שהיה מבוסס, כמה מוכר, על "הכבוד". הקיסר כרע על ברכיו ויפן שינתה פניה מהיסוד. הרי לך חינוך מחדש.
3.
הפעם הבאה בה הושפלה ארה״ב עד עפר הייתה בפיגוע מגדלי התאומים.
בוקר יום שלישי 11 בספטמבר 2001 , תשעה־עשר טרוריסטים שהשתייכו לארגון הטרור אל־קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים.
שניים מהמטוסים הם ריסקו בכוונה לתוך מגדלי התאומים בניו יורק. שני המגדלים קרסו בתוך שעתיים. מטוס נוסף ריסקו החוטפים אל תוך בניין הפנטגון בארלינגון שבווירג׳יניה. כוונת הטרוריסטים הייתה לרסק את המטוס הרביעי אל תוך הבית הלבן, אך המטוס התרסק לבסוף בשדה פתוח ליד פנסילבניה, לאחר מאבק בין נוסעי המטוס לחוטפים.
2,977 אזרחים, נוסעים וצוות של ארבעת המטוסים, נספו בהתקפות אלו. למרות שכמויות כאלה של אנשים מתים מדי שעה באפריקה, הנועזות, האכזריות והתחכום נתנו את התחושה בארה"ב ובעולם ש״סוף העולם מתקרב".
מי ששילמה את המחיר הייתה עיראק והמנהיג האכזר שלה סדאם חוסיין. לא ברור אם הוא עמד מאחורי המתקפה אבל הוא היה מספיק טיפש לקחת עליה אחריות. הוא עצמו הוצא להורג בתלייה וממדינה שלו הפכה לשפחה הנרצעת של אויבתה הגדולה איראן.
4.
כעת לדילמה של איראן.
איראן נמצאת צעדים ספורים מהשגת נשק גרעיני.
ברגע שאיראן תהיה גרעינית ישתנו כל כללי המשחק במזרח התיכון. איראן תשלוט על כל האומה הערבית ותהיה לד, אמירה חזקה בכל הנעשה בעולם.
את זה מבינים כל מנהיג ערב, וזה למקרה שתהיתם מה קרה פתאום שסעודיה ועומאן ובחריין מתקרבות אלינו. הן פוחדות.
אבל גם איראן מבינה את זה.
ועוד דבר היא מבינה: שכל האדיבות שלה מבית ומחוץ, קרי מדינות ערב מחד וארה״ב וישראל מאידך, מעוניינות שהיא תגיב.
ישראל אינה יכולה לתקוף את מתקני הגרעין של איראן לבדה, וגם אם היא יכולה, המחיר הצבאי המדיני והכלכלי שהיא תשלם עשוי להיות גבוה כל כך שהיא בינתיים מעדיפה להמתין.
כלומר, מי שמפרידה בין החרבה מלאה של פרויקט הגרעין האיראני היא עוד השפלה של ארה״ב. כולם רוצים את זה (קונספירטיבים יאמרו – גם ארה״ב. כדי שיהיה לה תירוץ). מה איראן עושה כעת? מוותרת על הכבוד ומשיגה עוד כמה זמן גם כוח מכריע וגם כבוד? או מוותרת על הכל למען כבוד זמני – ונמחקת לגמרי.
המסקנה היא: שאם איראן תפעל על פי השכל ותבליג, היא תוכל בתוך שנה להשלים את פרויקט הגרעין שלה ולהפוך למעצמה. אך אס תפעל על פי הרגש, היא תצליח לגרום נזק, ואולי אפילו נזק גדול, אבל פרויקט הגרעין שלה יוחרב לגמרי וייתכן שגם היא עצמה.
5.
וכל הדילמה הזו הובאה כאן, לצורך השוואה לדילמות חינוכיות שהן דבר יום ביומו.
אנו ניכנס לראשי של נער שקצת מתקשה ללכת בתלם. קצת, או הרבה.
רוב הנערים הללו נמצאים בדילמה פנימית מאד קשה.
מצד אחד, היצר הרע קורא להם לסור מהתלם. פחות ללמוד, יותר לנסות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם החינוך שקיבלו, או סתם כך לפרוק עול.
מהצד השני, חייבים לדעת, שיש נקודת מעצור חזקה: הרצון שלא לצער את ההורים. הנקודה הזו לא תמיד נראית לעין ולעיתים יש הורים הסבורים בטעות שדווקא זה מה שהנער רוצה – לצער אותם. זה ההפך מהאמת. רוב רובם של הנערים (פרט לכאלה שסבלו מאלימות, השפלה מכוונת ומתמשכת) נושאים בתוך ליבם אהבה, דאגה ומחויבות להורים. ובתוכם מלחמה גדולה בין עצת היצר לבין המחויבות הזו.
כעת: מהו הדבר הכי נכון לעשות?
לשמור בכל משמר על תחושת המחויבות והדאגה. לעטוף ותם ולהגן עליהם, כי הם הסכר האחרון מפני יצר הרע.
ואילו הנער: יש בו משהו פנימי הרוצה להשתחרר מה־ מחויבות הזו. הוא אורב ומחכה לאיזו פגיעה או עקיצה מצד הוריו כדי שיהיה לו תירוץ לומר לעצמו וליצרו: אם ככה הם מתנהגים אליי – אז אני לא חייב להם כלום.
6.
נחזור רגע לדילמה של איראן.
אם איראן רוצה לדעת כיצד עליה לנהוג, כל שעליה לעשות הוא לחשוב מה הצד שכנגד (ארה״ב וישראל) היו רוצות שתעשה. וברגע שהיא תפעל על פי החשיבה הזו היא תימנע מפעולה מפני שארצות הברית וישראל זקוקות להתגרות מצדה כדי להשמיד את תכנית הגרעין של איראן.
נחזור לנמשל.
לפעמים אני עובד עם הורים וילדיהם, וחש כאילו שערה קטנה ובלתי נראית מפרידה בין הנער לתהום רוחני, וההורים שלא יודעים על כך עושים הכל כדי לגזור את השערה הזו… ולא יודעים שלזה מצפה ומייחל היצר הרע של הנער. הוא זקוק לפגיעה, למריבה לעימות כדי "להשתחרר" מהכרת הטוב, מהאהבה ומהרצון להביא להם נחת.
7.
הרצון להגיב על ירידה רוחנית, התנהגות בלתי הולמת, הוא טבעי ומובן. הורה שמשקיע בילדיו שנים של חינוך, של נתינה ושל הרעפת אהבה, מצפה מהם ללכת בדרכו. בדרך כלל זה אכן קורה, ובמקרים מסוימים, הנער נקרע בין היצר הרע והיצר הטוב, בין החברים להורים, בין פיתויים ובין מה שהוא יודע שנכון לעשות.
הדבר הכי נכון עבור הורים זה לעשות מה שצריך לעשות ולא מה שהלב רוצה לעשות.
הלב כואב ודואב, חש שחייב להגיב, גם באופן אישי וגם באופן רוחני. אבל התגובה הזו עלולה לגרום להחמרת המצב ולעיתים אף למצב של אל חזור.
8.
איך ידעו הורים מה לעשות?
מניסיוני, אם בני אדם היו שומעים לקול הרב שלהם, ולא הולכים על פי התחושה המיידית שלהם המושפעת על ידי כעס כאב ואכזבה, הם תמיד היו עושים את הדבר הנכון.
יותר מזה: אם אדם היה עושה מה שהיה מייעץ לחבר שלו לעשות, הוא היה נוהג אחרת לגמרי. כי אצל הבן של החבר אתה פועל על פי השכל. אצל הילד שלך אתה פועל על פי הרגש.
בבואנו להגיב על כל דבר ועניין, ובפרט מול נערים בתקופות קשות של חייהם, עלינו לעשות שיקולים נבונים ולא רגשיים. להעדיף את העיקר צל הטפל, ואת העתיד על ההווה. ובעיקר, לא לתת לרגשות להשיג את ההפך ממה שאנחנו באמת רוצים.
(יתד)