"לא", השיב הקצב, "אינני ממלא את מקומו בקמצנות, ההיפך הוא הנכון! עד עתה מילאתי את מקומו, כי חילקתי לכם עופות מכספו של שמעון. צדיק הוא היה והתנה אתי שלא אגלה לאף אחד כי הוא זה אשר נותן את הכסף עבור העופות…"

הרב ישראל ליוש

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"   (כ"ה, ב')

פתח בלשון נסתר, "ויקחו לי תרומה", וסיים בלשון נוכח, "תקחו את תרומתי"?

הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל יישב בשני אופנים: א. הקב"ה ציווה למשה רבינו שהוא ואהרן לא יגבו בעצמם את התרומה מהמון העם, משום שישנם אנשים שלא ירצו לתרום בחפץ לב, ומכל מקום גם תרומה זו רצויה היא לפני הקב"ה, שהרי אחרי הכפייה וההכרח מתגלה רצונו הפנימי ונהפך התורם לרוצה, כמו שאמרו על מאמר חז"ל "כופין עד שיאמר רוצה אני", שישנו רצון שבא על ידי כפייה – כי לכל יהודי יש רצון פנימי וחבוי לעשות כדבר קונו, והכפייה מקלפת את קליפת העקשנות ומגלה את רצונו הכן והאמתי לעשות כמצוות הבורא. אם כן, אילו משה ואהרן יגבו את התרומה בעצמם, הרי הם יכירו על פני כל תורם מי תורם מלבו בכוונה רצויה ומי עושה זאת בעל כורחו, וממנו לא ייקחו את התרומה, ואת זאת רצה הקב"ה למנוע, שהרי כל תרומה רצויה לפניו, אף זו שבאה אחר כפייה; לכן ציווה על משה ואהרן למנות גובים שייקחו את התרומה מאת כל איש, ורק מי אשר ידבנו לבו ואכן כוונתו לתרום בחפץ לב בלי כל הכרח, מאלו תיקחו אתם את התרומה…

ב. כאשר רבים עושים מצווה כאחד, חלקם בכוונה רצויה לשם שמים וחלקם שלא לשם שמים, הרי העושים שלא לשמה נמנים יחד עם העושים לשמה ובטלים בהם, וכולם נחשבים רצויים לפניו יתברך. אבל זאת רק אם העושים שלא לשמה עשו את המצווה יחד עם העושים לשמה, אז חשובים הכל כעושי מצווה אחת וכולם לעושי לשמה ייחשבו. אבל כאשר העושים לשמה יירתמו מיד לעשיית המצווה ואילו אלו שאינם מכוונים לשם שמים יתרשלו ויתעצלו ויצטרפו אליהם רק לאחר זמן, אזי יפסידו את מעלת ה'לשמה', שכן אינם מצטרפים אל הזריזים שעשו את המצווה בחפץ לב וברצון.

על פי זה נבין, שבתחילה אמר הקב"ה למשה שיצווה את גבאי הצדקה לקחת תרומה מהמון העם, אף מאלו שאינם נותנים מרצון, כי ע"י האנשים אשר ידבנו לבם תהיה התרומה כולה רצויה לפני הקב"ה, ואז כאשר תושלם מלאכת הגבייה תיקחו אתם – משה ואהרן – את תרומתי מאת הגובים, כי עתה אחר הגבייה ההמונית מכולם כאחד, התרומה כולה רצויה וחשובה לפניו יתברך.

***

צדקה לשם שמים נמדדת במיעוט פרסום הנתינה ובהעלמת עקבות הנותן מהמקבל ומהסובבים אותו. ועל כך בסיפור הבא:

'שמעון הקמצן' – כך כינו אותו כולם. עשיר גדול היה, אבל כגודל עשירותו כך גודל קמצנותו. מעולם לא הוציא מכיסו מטבע עבור נזקק, ואף כאשר היו מתדפקים על דלתו ומתחננים אליו כי יתמוך בעני זה או אחר, היה אוטם אוזנו משמוע צרותיהם של אחרים וקומץ את ידו.

לעומתו, קצב העיירה נהג בדיוק הפוך. למרות שרווחיו לא היו גדולים כלל, והיה רחוק מלהיות עשיר, היה נוהג בכל יום שישי לחלק לעניי העיר עופות לכבוד שבת חינם אין כסף…

והנה, ביום מן הימים שמעון העשיר הקמצן הלך לעולמו. שמועה זו לא הכתה גלים ולא ציערה במיוחד את תושבי העיר, שכן בחייו לא הועיל ובמותו לא יחסר. אלא שבדיוק באותה עת הפסיק הקצב לחלק עופות לעניים בערב שבת. "האם החלטת למלאות את מקומו של הקמצן…?", שאלו התושבים את הקצב.

"לא", השיב הקצב, "אינני ממלא את מקומו בקמצנות, ההיפך הוא הנכון! עד עתה מילאתי את מקומו, כי חילקתי לכם עופות מכספו של שמעון. צדיק הוא היה והתנה אתי שלא אגלה לאף אחד כי הוא זה אשר נותן את הכסף עבור העופות, וכעת שהלך לעולמו אין לי מאין לתת לכם עופות…".

בושה גדולה כיסתה את פני התושבים, והבינו ששמעון לא 'קמצן' היה אלא 'צדיק נסתר' היה, שבחר להיות ללעג ולקלס בעיני שכניו ובלבד שלא יתפרסמו מעשיו, ותהיה צדקתו לשם שמים בתכלית.

כאשר נודע הדבר לרב העיירה, הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר זצוק"ל, בעל ה'תוס' יו"ט', השתומם מעוצמת הסתרתו של בעל הצדקה וביקש שכאשר יסתלק מן העולם יקברו אותו ליד צדיק נסתר זה.

***

בעלי צדקה נודעים, מלבד השקעתם הרבה בהסתרת מעשיהם נתנו לבם להיטיב את הרגשת המקבלים לבל יחושו מסכנים ונתמכים, וכפי שמסופר על האדמו"ר רבי מרדכי דוד טברסקי זי"ע.

בעבר היה אחד מחסידיו עשיר, אך גלגל חוזר בעולם והוא ירד מנכסיו. בצר לו בא לפני רבו ושפך את מר לבו ע"ג 'קוויטל'. רבי מרדכי קרא את הקוויטל, וכשאנחה עמוקה יוצאת מלבו הוציא מארנקו סכום נכבד והעניק ליהודי. שוב חזר רבי מרדכי וקרא את הקוויטל ושוב הוציא מכיסו עוד מעות והגישם ליהודי, ויחד עם המעות יצאה מלבו עוד אנחה קורעת לב. הלה סירב לקבל את הכסף, ואמר לרבי בעיניים דומעות: "וכי לשם כך באתי…?".

אך הרבי הביט בו ברחמים, והפציר בו כמתחנן על נפשו ליטול ממנו את המעות, והסביר: "הרי כתוב בתורה 'נתון תיתן לו ולא יירע לבבך בתתך לו', הפירוש בזה: תן לו שוב ושוב עד אשר לא יירע לבך ממצבו הדחוק… אם כן, מה אעשה שעדיין כואב לי על מצבך הדחוק…".

***

מאמצים מרובים עשה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל, רבה של פוניבז', לחלק קמחא דפסחא לעניים מבלי שירגישו בכך, ולשם כך היה מעביר את כספי התמיכה באמצעות הבנק המרכזי בקובנא היישר לחשבונם של הנזקקים, מבלי שיידעו את מקור הכסף.

מעשה שהיה בבעל בית מרקחת שהיה אמיד, ולאחר שנקלע למצוקה כספית קשה ירד מנכסיו. מצבו נודע לפונוביז'ער רב ובהתקרב חג הפסח זוכה גם חשבונו בסכום כסף, כאמור מבלי שיידע את מקורו.

למחרת ההפקדה פגש בעל בית המרקחת את הפונוביז'ער רב וכשדמעתו על לחיו אמר לרב: "זה לי יותר מארבעים שנה שאני משתתף במגבית 'קמחא דפסחא', אולם השנה עקב מצב עסקיי לא יכולתי לקיים את המצווה עד עתה, רק היום נזדמנו לי מעות באופן לא צפוי, ובעודו מדבר הוציא מארנקו מעשר כספים, עשירית מהסכום אותו הפקיד לו הרב אמש…