שח רבה של מגדל העמק הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א: "הימים ימי קיץ תשל"א, ואני עושה את דרכי מירונה, אל עבר אתר ציון הקודש של רשב"י ואל מורי ורבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א, שבחר את פרשת בהעלותך בכל שנה ושנה כשבת של התעלות בסמוך לציון הרשב"י במירון.
אכן השבת היתה מרוממת ונעלית. במשך כל השבת השפיע הרבי מטובו דברי תורה וחיזוק על כל הסובבים. במוצאי שבת עברנו בסך כל החסידים להיפרד ממנו. אלו היו רגעים נעלים, כשכל חסיד קיבל מהרבי צידה לדרך, מילה טובה, הוראה פרטית או כלכלית או סתם ברכה לימים הבאים.
ואז בהגיע תורי, הושטתי ידי אל עבר ידו הקדושה, אבל זו נותרה תלויה באוויר. הרבי מרים עיניו כלפי ומצווה: "הישאר כאן". כחסיד המתבטל בפני רבו, לא שאלתי דבר ואכן נותרתי ללון במירון.
בשחר, לאחר תפילת שחרית שוב נכנסתי לחדרו של הרבי וביקשתי ליטול ברכת פרידה. שוב חזר הרבי על הוראתו: "איצ'ה דוד, הישאר כאן". כמובן שנשארתי, מתפלא לנוכח הבקשה הלא שגרתית של הרבי שעיניו משוטטות הרחק ובוודאי מתכוון לדבר מה.
ירדתי לציון הרשב"י ושפכתי שיח בפני בורא העולמים שיכוון דרכי בעצה טובה. רק שנה קודם, בחודש סיון תש"ל, מוניתי כרב העיר מגדל העמק והתעסקתי במלוא הלהט בפעילות קירוב באזור. זקוק הייתי לברכת ה' שתחופף על כל מעשי ידי ושל הרבנית תליט"א שאף היא עמדה לימיני וקירבה את נשות המקום.
לאחר תפילת מנחה הרהבתי שוב עוז להיכנס אל מורי ורבי, שהפעם חייך אליי את חיוכו הטוב ואמר: "עכשיו אתה יכול לנסוע". הדבר היה תמוה בעיני, מה ביקש אותו איש אלוקים ממני? וכי מה הועילה הישארותי כאן במירון כשהרבי אפילו לא שוחח עימי?! מה היתה מטרתו? תעלומה! נסעתי הביתה מהרהר בפליאה אודות כוונת הרבי, אבל ידעתי שיש סיבה לדבר.
בשעת ערב מאוחרת, עת אני נושק את המזוזה ונכנס הביתה, לפתע רעדו כותלי הבית רעידות איומות, פיצוצים עזים וקרובים נשמעו, ומיד אחר כך צרחות אימה ובהלה. משהו נורא קרה כאן, ממש קרוב לבית. נדרכתי ויצאתי לרחוב. סירנות אמבולנסים קידמו את פני המבוהלות. עשרות אנשים מבוהלים מתפזרים ורצים לכל עבר.
אט אט נודעו פרטי הטרגדיה: שישה בני משפחה מהבית שמולנו נהרגו מפגיעות רימוני יד שהושלכו לעברם בעיצומה של שמחת בר מצווה משפחתית. מדינת ישראל הוכתה באותו לילה באבל כבד. 'ליל הרימונים' הפך לאירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל, איך סכסוך משפחתי יכול לגרום לאובדן שכזה. הסיפור הזה גם גרם למגדל העמק לעלות על המפה הישראלית ולי כרב המקום היתה באותה עת מלאכה רבה, לסידורי הלוויות והקבורה ולשמש משענת רוחנית לבני המשפחה הרצוצה והשבורה.
בשעת לילה מאוחרת עם פינוי הנספים ועשרות הפצועים חזרתי אל ביתי והתחלתי לעכל את גודל הזוועה, ואז זה היכה בי. על דלת המקרר נחה לה ההזמנה המיותמת: אני והרבנית היינו אמורים להשתתף באירוע בר המצווה של נכד השכנים. לו הייתי מגיע הביתה מוקדם, בוודאי שהייתי משתתף באותה עת בבר מצווה, ומי יודע מה היה קורה איתנו חלילה. לולי ראייתו למרחקים של הרבי שעיכבני, ללא כל סיבה הנראית לעין במעון קדשו, מי יודע מה היה לנו. רק בזכות רוח קדשו וצייתנותי המוחלטת לדעתו היתה נפשנו לשלל".
1/492