לפתע זינק רבנו ממקומו כארי ונעמד מלוא קומתו. נבהלתי כהוגן, לא ידעתי מדוע זינק בעוצמה כזאת ממקומו.

כי מציון תצא תורה ודבר ד מירושלים

מי שראה את רבנו אפילו פעם אחת, הבחין מיד במראהו הדרוך והמרוכז. גם כשמביטים בתמונתו, מבחינים מיד שמוחו היה מצוי בריכוז שיא.

זו הייתה המציאות שלו!

איני יודע אם הדריכות הזו נבעה מן האחריות שהייתה המונחת על כתפיו – כשבכל רגע היה צריך להכריע בשאלות קשות ומסובכות שזרמו אליו מכל רחבי העולם היהודי – או שמא מתוך החרדה מאיסור ביטול תורה.

היה נראה כמו מצביא המצוי בעיצומו של קרב מכריע, שבו צריך להפעיל את שיקול דעתו בכל רגע, משום שכישלון במלחמה יוטל על כתפיו בלבד.

כך היה נראה בכל רגע משעות היממה.

תלמיד רבנו הג"ר אליהו דיסקין שליט"א, מספר:

ישנו מעשה מפורסם אודות הגה"ק רבי נתן אדלר זיע"א, שנסע יחד עם תלמידו החתם סופר בעיצומה של סופת שלגים. באמצע הנסיעה מת אחד הסוסים. נזדרז העגלון, עשה דרכו אל העירה הסמוכה וחזר, מאושר כולו, כשהצליח בקושי להשיג שור שיוכל לחלצם מן המייצר. בדעתו היה לרתום את השור לעגלה, וכך ישא השור יחד עם הסוס הנותר את העגלה עד העיירה הקרובה, שם יקנו סוס נוסף. כיון שראה ר' נתן אדלר מרחוק את השור פוסע לצד בעל העגלה, קפץ לפתע מן העגלה והחל לרקוד על גבי השלג בשמחה עצומה, כשהוא מזמר "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" לתמיהת תלמידו על פשר הריקוד באמצע השלג אמר, שבמשך כל ימי חייו לא הזדמן לו לקיים את צווי התורה "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", שהרי לא נתעסק בכגון אלו מעולם, ועכשיו כשהזדמן לידו, וכי לא ירקוד וישמח על כך?!

כשסיפר החתם סופר על גדלותו של רבו הגדול, הביא מעשה זה לדוגמא, איך צריך "לחיות" כל מה שלומדים ולקשר כל דבר מהתורה – למעשה. יכול אדם ללמוד את כל התורה, וכשמגיע הדבר למעשה הוא אינו מצליח לקשר בין המציאות שלפניו להלכה שלמד. הוא עצמו, בראותו את העגלון מביא את השור, לא עלה בדעתו האיסור הזה. רק מי ש"חי" את התורה, יודע לקשר בין המציאות לבין דברי התורה שלמד.

מעשה מעין זה חזיתי אני בדורנו אנו:

ספר תורה עתיק וזעיר, שגודלו מעט יותר מטפח, העלה עמו סבי זקני, הגאון רבי יהושע זעליג דיסקין זצ"ל, רבה של העיירה "פרדס חנה", בעת עלותו מן הגולה לארץ ישראל. ספר תורה זה נכתב לפני כמה וכמה דורות, ועבר בירושה מדור לדור. ספר התורה הזעיר והנדיר נשמר בקרב בני המשפחה כאוצר יקר.

באחד הימים התעוררה השאלה בנוגע לכשרותו של אותו ספר תורה. עליתי אל בית רבנו, כשבחיקי שמור מכל משמר אותו ספר תורה. רבנו, בהיותו מומחה עצום בהלכות סת"ם, יחיד בדורו ובדורות בעניינים אלו, התיישב לדקדק בדינו של ספר התורה, ובדרך אגב התעניין רבות בצורת האותיות.

יש רבנו וריכז את כל חושיו באותיות שלפניו. ישבתי מעברו השני של השולחן וגללתי את ספר התורה הזעיר.

לפתע זינק רבנו ממקומו כארי ונעמד מלוא קומתו.

נבהלתי כהוגן, לא ידעתי מדוע זינק בעוצה כזאת ממקומו.

לקח לי רגעים אחדים לתפוס את המתחולל...

ואז הבנתי...

תוך כדי שגללתי את הספר הזעיר היטיתי והרמתי אותו במקצת.. והלא הלכה פסוקה היא שצריך לעמוד מלוא קומתו בפני ספר תורה העומד.

היה זה ספר תורה זעיר. עקב כך, אפשר מבלי משים להרימו במקצת באמצע גלילתו, מבלי לחוש שמרימים אותו.

גם ההרגשה היא שונה. כשמגביהים ספר תורה גדול, הרי כל החושים דרוכים למשימה ה"הגבהה", שונה הדבר ספר תורה זעיר, שבתנועה קלה אפשר "להגביהו" מבלי לשים לב.

אבל כשהדברים אמורים ברבנו, הדרוך ומרוכז עשרים וארבע שעות ביממה כדי לעשות רצון קונו הרי הוא שם לב לכת תנועה קלה, מבלי לתת למראה העיניים להטעותו.

(גדולה שמושה)