ורבי צדוק הכהן הסביר: "בראש השנה מבקשים אנו 'זכרנו לחיים, כתבנו לחיים'. אם חלילה לא הייתי שומע אותו, והייתי מבקשו לבוא ליום המחרת, כשהייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא בתקיעת שופר שישמע סדר מלכויותינו היו אומרים לי משמים: ר' צדוק, אולי מחר נאזין לך, כפי שאתה אמרת ליהודי…"

"כי קרוב אליך הדבר מאוד"  (ל, יד)

 גדולי ישראל נותנים עיניהם ולבם למען הכלל. נכנסים אליהם אנשים שבורי לב, מלאי צער ועוגמת נפש, ויוצאים מהם כשחיוך מאיר את פניהם – יש מי שנושא את צערם, מרגיע, מנחם ומברך…

צדיקי ישראל מסוגלים לשאת שמיעת צרות אלו ונשיאת עולם של ישראל, כיון שניתנו להם כוחות מיוחדים, כוחות הנהגה על־טבעיים ממרומים.

אך גם מאתנו נדרש לנהוג בחסד לאחים נזקקים. בכל חוג וקהילה ישנם שבורי לב, נצרכים ונזקקים רבים. פעמים רבות פגשתי בכאלה שזעקו במר לבם: "איני מבקש עזרה כספית, יחס מיוחד או השקעה מרובה, אלא הקשבה, אנא תנו לי מספר דקות של האזנה, של שמיעה אמתית ושל פניות מכל הלב".

"גדול המלבין שיניים לחברו מהמשקהו חלב". האזנה במאור פנים ובחיוך והקשבה אמתית – הן אלו שמעניקות הרגשה טובה.

יהודי שמנתק את הטלפון כאשר בא לפניו מר נפש לשפוך את אשר על לבו, שאינו אומר לבני ביתו להגיד שהוא איננו נמצא… הוא פנוי כל־כולו לשמוע את הנזקק – הוא זוכה לגמול חסד אמתי.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ביאר את הבקשה שמבקשים אנו בברכת 'אהבה רבה': "לשמוע, ללמוד וללמד", שכדי לדעת איך להקשיב לזולת "לשמוע" אותו, מה עלינו לעשות? "ללמוד וללמד" – יש להרבות בלימוד. אין זו אומנות פשוטה לשמוע את זולתנו באמת.

 

הנער חשוב לי יותר מהכסף!

אדמו"ר מפיאסצנא, בעל ה'חובת התלמידים' הצטיין באהבת ישראל מיוחדת ובמסירות לכל יהודי באשר הוא. לא היתה לו חסידות גדולה, אבל היו לו אלפי אוהבים.

פעם שוחחו אודותיו בעל ה'פני מנחם' וה'אמרי מנחם' מאלכסנדר זי"ע. אמר ה'פני מנחם': "הרבנים הפולנים הצטיינו בדרך־כלל במוח, ובענין הרגש הם ידועים פחות, אך ספריו של האדמו"ר מפיאסצנא – 'חובת התלמידים' ו'הכשרת האברכים' – מלאי רגש ואהבת ישראל".

אביו של ר' נתנאל רזינר, שזכה לשמשו, סיפר, כי האדמו"ר ניהל עשרות ישיבות ברחבי פולין, הקים ארגונים שונים, ולשם כך נזקק לגייס כספים רבים.

היה יהודי עשיר, שבכל חודש נהג לבוא אל הרב ולתרום סכום עצום למען מוסדותיו.

באחד הימים נכנס בחור צעיר, שלא היתה לו שייכות לבעל ה'חובת התלמידים' כלל, ושאל האם יכול הוא להיכנס לרבי. נעתר הגבאי לבקשתו והכניסו לחדרו של הרבי. לאחר כשעה הגיע היהודי העשיר לבית הרב. קיבלו הגבאי בכבוד, והעשיר סיפר כי הוא נוסע לעסקיו ובא הנה לקבל את ברכת הרב להצלחתו, ובעוד כמחצית השעה יוצאת מהעיירה הרכבת שהוא אמור לנסוע בה.

הגבאי פתח את דלת חדרו של הרבי וביקש להכניס את העשיר, ובכך לגמול לו טובה על תרומותיו הנכבדות, אך הרבי השיב כי לא יכניסו. לאחר מחצית השעה ביקש העשיר מהגבאי שיבדוק אם כעת הרבי יוכל לקבלו אך גם בפעם הזו ענה הרבי בשלילה.

העשיר נאלץ למסור לידי הגבאי קוויטל עם בקשת עזרה לעסק, בתוספת פדיון גדול, ויצא לדרכו.

חלפו שעתים תמימות והבחור הצעיר יצא מחדר הרב כשפניו קורנות כשמש באמצע היום. הגבאי המסור נכנס אל הקודש, הקריא באוזני הרבי את הקוויטל, והרבי נתן את ברכתו.

פנה הגבאי הנאמן אל הרבי ושאל: "רבי, תורה היא וללמוד אני צריך. הרי היהודי העשיר רגיל לתרום לרבי סכומי עתק. האם לא היה טוב אילו היה הרבי מבקש מהבחור לחכות להמשך השיחה דקה או שתיים?".

השיבו ה'חובת התלמידים' במתק לשונו: "אהובי יקירי, אני מקים ישיבות וארגונים כדי להציל יהודים מרדת שחר ולקרבם. הבחור הזה הגיע אלי והתחנן: 'רבה, מר לי בלב…', הוא התחיל להשיח בפניי את אשר על לבו השבור. כשפתחת את הדלת לפני שעה חשתי שהוא מתחיל לשמוע אותי ולהבין את דבריי. אילו הייתי מבקשו לצאת לא היה קיום לכל שיחתי, כי כבר היה נגרם היסח הדעת".

והרבי הסביר את עיקרי משנת החסד, שהיו כה טבועים בו: "נכון, אני צריך כסף רב בשביל להציל ילדים, לשם כך גבירים ונדיבי עם מעניקים לי תרומות. אבל כעת בא לפניי הילד שאני רוצה להציל, שהוא המטרה בכל עסקיי, הוא חשוב לי הרבה יותר מאשר הכסף, ולכן לא יכולתי לפנות לקבל את העשיר בעודי עסוק בעיקר…".

 

שומע תפילת כל פה

זכיתי לשמוע מפה קדשו של ה'באר יעקב', הרבי מנדבורנה זצוק"ל, פעמים רבות, שאמר, כי הקדוש ברוך הוא זיכה אותו במתנה, שכאשר נכנס יהודי להשיח באוזניו את אשר מעיק על לבו, לאחר שהחל לספר מעט הוא מבין את כל יתר דבריו, אך בכל זאת הוא ממשיך להקשיב שעות על גבי שעות.

וביאר את סיבת האזנתו הממושכת לדברים שכבר הבין: "הנה, אני צריך זכויות שאוכל לענות לכל שואל תשובה אמתית. ובזה שאני מקדיש מזמני היקר על־אף שאני יודע לפרטי־פרטים את בעיית היהודי, וגורם לכל אדם לצאת מחדרי בהרגשה טובה, בשמים רואים זאת וניתנת לי סייעתא דשמיא לענות כהלכה, ומתקנים אותי בעצה טובה".

כאשר חבר, מחנך או כל יהודי מאזין לזולתו במאת האחוזים, מתנתק מכל הפרעה כמו שיחת טלפון, ומעניק לו הרגשה טובה – הוא יוצר אווירה נפלאה העשויה להניב תוצאות מופלאות וברוכות!

אין הכוונה שאם יש שיחת טלפון דחופה ביותר יתעלמו ממנה. מותר להרים, אך כדאי להקדים ולומר: "אני מחכה לטלפון דחוף, ייתכן שאצטרך להפסיק באמצע".

כאשר הנעזר רואה את הרגישות ואת ההתחשבות, הוא חש תחושה נפלאה.

"לשמוע – ללמוד וללמד" – כדי לדעת איך לשמוע צריך הרבה ללמוד וללמד, ובשמיעה נכונה צריך הרבה לחולל מהפכה.

על הקדוש ברוך הוא נאמר בתפילה כי הוא "שומע תפילת כל פה" – הוא מאזין ומקשיב לכל תפילותינו על־אף שהוא יודע את כל בקשותינו טרם פצינו פינו. כך עלינו להתייחס לזולתנו – לשמוע אותו ולהקשיב בסבלנות עד תום דבריו.

בקוברין תפילת 'נשמת' בשבת היתה נמשכת לעתים שעה ארוכה. ואמר הרבי מקוברין זצוק"ל: "כשיהודי נענה במאור פנים לחברו המבקש לשוחח עמו, הקשבתו נחשבת בשמים יותר מאמירת 'נשמת' אלף פעמים!".

אם נחשוב במשך כמה שנים מגיעים אנו לאלף אמירת 'נשמת' בשבתות, נראה כי חולפות כמעט עשרים שנה!

בהקשבה אחת יכולים אנו להרוויח אלף פעמים אמירת 'נשמת'!

 

שמוע בין אחיכם

בספר 'מאיר עיני ישראל' מובא, שבכל ליל יום הכיפורים בעת אמירת המילים "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם",  היה מרנא ה'חפץ חיים' זצוק"ל מתייפח בבכי עז.

באחת השנים שאלו תלמידו: "רב'ה, מדוע לבכות במילים אלו?". וה'חפץ חיים' הק', הכהן הגדול מאחיו, הסביר: גר שמתגייר לומד הכל מהתחלה. וכאשר הוא נכשל בתחילת דרכו בדבר איסור יודעים שרק עתה הוא למד, ומבינים שאין לגעור בו.

והנה, ביחס לקדוש ברוך הוא נחשבים כולנו כגרים. מגיע ליל יום הכיפורים וכל יהודי מבקש סליחה ומחילה מבורא העולם. ובמה יזכה שתתקבל תפילתו ויתקיים בו: "ויאמר ה' סלחתי כדברך?" – על־ידי שיקיים "ונסלח לכל עדת בני ישראל", ויתייחס לכל יהודי בסלחנות ובסובלנות, כפי שנוהג כלפי "הגר בתוכם".

בתפילת הימים הנוראים משבחים אנו את הקדוש ברוך הוא בהיותו "מבין ומאזין, מביט ומקשיב". לכאורה מהי השייכות בין האזנה והקשבה להבנה? אלא שהקדוש ברוך הוא מאזין האזנה מלאת בינה. הקשבתו יורדת עד לפרטים הדקים ביותר של המתפלל.

גם על משה רבינו אביר הרועים נאמר "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), כאשר משה רבנו שמע את זולתו ניכר היה במבע עיניו שהדברים טובים בעיניו. על־פי מבע עיני המקשיב אפשר לראות אם הוא מסכים לדברים ששמע, אם הוא חי ומרגיש אותם. יש ביטוי "עיניים אומרות".

"וישמע משה וייטב בעיניו" – זוהי השמיעה הראויה, יש להקשיב לכל יהודי בעיניים מאירות, שמחות ומבינות.

אם נטה אוזן לשמוע את חברנו בצורה הראויה ונדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, נגרום לאבינו שבשמים נחת רוח, ונזכה שגם הוא יבין ויאזין לבקשותינו.

 

אולי מחר נאזין לך…

רבי צדוק הכהן, הכהן הגדול מאחיו, חיבר עשרות חיבורים בנגלה ובנסתר, והיה בעל ראש חריף מאין כמוהו. הוא חישב את עתיו ורגעיו בדקדוק בצורה נפלאה. לפני ראש השנה היה רושם בפנקס את כל סדרי הלימוד שלו לפרטים למשך השנה הקרובה כולה.

באחת השנים נכנס לביתו בראש השנה באיחור של כעשרים וחמש דקות ואמר: "נראה שהשנה לא נוכל לאכול את האפיקומן לפני חצות".

סובביו לא הבינו את דברי ההייליגער רבי צדוק. והוא הסביר, כי סדר יומו תוכנן בקפידה. משהגיעה ההפסקה נכנס לחדר במטרה ללמוד ולשנן את הכוונות הראויות בתקיעת שופר, והנה נשמעו דפיקות בדלת. תחילה חשב לא לפתוח, אך כאשר הנוקש לא חדל מדפיקותיו פתח.

אל החדר נכנס יהודי וביקשו: "רב'ה, הלב שלי שותת דם. אני רוצה שהרב'ה ישמע אותי".

ר' צדוק רצה תחילה לדחותו לזמן מאוחר יותר, הרי מוכרח הוא להתכונן לתקיעת שופר. אך הוא התבטא: "הייתה לי סייעתא דשמיא שלא אמרתי לו את המילים האלו, אלא הכנסתיו ושמעתי אותו".

שיחתם ארכה עשרים וחמש דקות, "ועל כן מעכשיו עד אפיקומן כל הפנקס שלי נדחה בעשרים וחמש דקות".

ורבי צדוק הסביר: "בראש השנה מבקשים אנו 'זכרנו לחיים, כתבנו לחיים'. אם חלילה לא הייתי שומע אותו, והייתי מבקשו לבוא ליום המחרת, כשהייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא בתקיעת שופר שישמע סדר מלכויותינו היו אומרים לי משמים: ר' צדוק, אולי מחר נאזין לך, כפי שאתה אמרת ליהודי…"

אנחנו מבקשים מה' "עננו ה', עננו", מתחננים אנו "יהיו לרצון אמרי פי", "תקבל ברחמים וברצון את תפילותינו"… יש לנו עצה נפלאה – בזה שנשמע את זולתנו נזכה שמשמים ישמעו אותנו.

(מתוך: כבודם של ישראל)