נכנס לבית הכנסת ומתפרץ בבכי!
כותב רבינו זצוק"ל בספרו דברי תורה:
נאמר בפסוק, "ותיראן המילדות את הא־לקים ולא עשו…" (שמות א', י"ז, כ"א). מורי ורבי מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל בספרו משנת רבי א
הרן ביאר כי המילדות קיבלו שכר לא על עצם ההצלה, אלא על המניע של ההצלה. המניע של ההצלה היה יראת ה', על זה מקבלים שכר. המעשה עצמו הוא תולדה, אבל העומק שבדבר הוא, מה הביא אותן לקיים מצוה של הצלה: "ותיראן המילדות את הא-לקים". זאת אומרת, יש כאן מעשה המצווה. אבל יראת ה' זה המניע לעשייתה. השכר הוא על המניע שהוא יראת ה'.
רבינו ספיר על זקני תימן: זכורני בבית מדרשנו זקן אחד ירא ה' וסר מרע, כבר שהיה נכנס לבית הכנסת בערב יום כיפורים היה מתפרץ בבכי. אני זוכר זקנים וביניהם אבי ואמי ז"ל, ועוד מאות ואלפים שדיברו עם בורא עולם כאדם הזועק במצוקה – הצילו!
איך מגיעים לזה?
התשובה היא, לדעת שיש בורא
עולם, להכניס את זה לראש ולחוש את ה"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח'), שאין מקום פנוי ממנו יתברך, ו"מלא כל הארץ כבודו", ואותו בורא אדיר ונורא שלח מכתב אלינו, זו התורה, ולכן חכמי הגמרא בכו שהם הגיעו לפסוקים מסוימים (חגיגה ה', א'), כי הם חשו שהם לא סתם קוראים חומר, אלא מכתב א־לקים דיבר איתם!
★
מיהו אדם פשוט
זכינו לראות אנשים שלא ידעו ש"ס, לא ידעו לנאום ולא ללמוד, אבל התחושה הפשוטה של יראת שמים הייתה בוערת בלבבם.
לפני קרוב לשבע שנים, זכיתי ללמד קבוצה של מבחר זקנים בני תורה בני ע' – פ' שנה. אני אמנם אמרתי שיעור, אבל הרגשתי את
עצמי אפס לעומתם. כשהיינו מגיעים בשיעור לעניין שמח, היו פניהם צוהלות ומאירות, כאילו מישהו אמר להם דבר שמחה, וכשהיינו מגיעים לעניין מצער, ראיתי איך הם נכנסים לעגמת נפש והתכנסות פנימית. זאת אומרת, הם חיו את הלימוד, הם לא עברו על דפים או על "חומר", אלא הם חיו את התורה הקדושה. כל זה בא להם מהיסוד של הגר"א קוטלר הנ"ל – "וירא מצווה הוא ישולם".
היה יהודי זקן שאני מקנא בו. היינו לומדים יחד בשיעור קבוע לזקני תורה בבית מדרשנו, רמב"ם עם כסף משנה והרב המגיד והגהות מיימוניות. יום אחד הוא שואל אותי בתמימות: "למה אנחנו לא לומדים גם את הרב לחם משנה". אמרתי לו: "אנחנו לומדים רמב"ם וכסף משנה, הרב המגיד והגהות מיימוניות, למה צריך ללמוד גם לחם משנה?". והוא השיב לי כך: "תראה, יתכן שכאשר אבוא לעולם האמת, אני אפגוש את הלחם משנה, והוא יאמר לי: עברת לידי ולא הסתכלת עלי"… אני התכווצתי, הרגשתי תחושה עמוקה של אמונה ויראת שמים שלימה.
★
הריקוד בחתונה שהוריד גשמים
סיפר רבינו זצוק"ל במבואו לספר משכיל דורש:
מעשה מפורסם בזמנו, שח לי ידיד אמת, כי אירע פלא בזמן חתונת סבי הגאון רבינו עמרם קורח זצ"ל. שנת בצורת הייתה, זמן רב לא ירדו גשמים, שערי התבואות האמירו מיום ליום, ובכל בתי הכנסת קראו עצרות תפלה, הוציאו את התיבה (כיעויין תענית ט"ו א') אתם לבית החיים בכדי לעורר ולהישען בזכות החיים לנצח, עד שנדמה היה כי שערי תפילה ננעלו ח"ו. בחתונה היו למעלה ממאה קרואים ורוב חכמי התורה, ובראשם גאון הדור מרן הגאון רבי חיים קורח זצ"ל.
לפתע התרומם וקרא בקול רועד ומזעזע: "תנו דעתכם רבותי, אנחנו מתפללים בכל יום עד שהוצאנו אתנו התיבה לבית הקברות, והתבזינו די. והנה אנחנו נמצאים בחתונת בן מורינו הגאון רבי יחיא קורח זצוק"ל (בעל משכיל דורש ושא"ס), אפשר וזכותו תעמוד לנו, ויזכור אלו שהשתדלו בחתן היתום. אני אקום לרקוד עם החתן, ויפתחו בשיר, ביחד עם מארי אהרן הכהן, מארי אברהם שמן ומארי חיים בכה"ר יחיא עראקי, ומארי מוסי' משרקי". מחזה נדיר היה לראות הגאון רבי חיים קורח רוקד, והחתן אינו רוקד כלל, אבל אם כך ציוה, ודאי טעם כמוס עמו. כל הקהל נאלם ועיניים נשואות בדומיה למשוררים, שדמעות חרישיות שוטפות במרוצה ובלי הפוגה את פניהם המשולהבים, ורבי חיים הרוקד עם החתן ביראה ובהתרוממות, מריק את כיס דמעותיו, אף כל הקהל מבלי להעיז להוציא אנחה והגה צירף דמעותיו לנחל הדמעות, עד שנסתיים השיר, והנה שמים נתקדרו בעבים, לא יצאו מהבית עד שגשמי ברכה ירדו מאוצרות שמים. הכל ידעו כי ידו של סבי הגאון הקדוש רבי יחיא קורח זצוק"ל אביו של החתן מארי עמרם זצוק"ל, הייתה באמצע, והיא שעוררה את רחמי שמים".
★
הנה מארי! הנה מארי!
אמר רבינו זצ"ל בעצרת ענק ליהודי תימן:
זכורני, בילדותי כשהיינו משחקים בגולות, היה אחד מהילדים שהיה ממונה לראות אם הרב (מארי) עובר ברחוב, ומיד כשהיה עובר הרב, היה אומר אותו ילד הממונה: הנה מארי! הנה מארי! – כאשר היינו מיד מתפזרים מבושה שלא יראה אותנו משחקים. וזה היה אצל הילדים ועל אחת כמה וכמה אצל המבוגרים. איפה יש דברים כאלה היום. כל אחד ואחד הכיר את מקומו.
אך לדאבון כל לב, החורבן אירע כשהגענו לארץ, ואותם זדים הכניסו לאוהלים במכוון, כדי לגרום לחורבן – גדולי תורה ופוסקי הלכות עם עמי ארצות ביחד באותו אוהל, ואז ממילא התפוררה כל יראת הכבוד מגדולי התורה, שהרי אתך ביחד ישנתי, אתך אכלתי, אתך עמדתי בתור לבקש פרוסת לחם עם מרגרינה. פוררו את כל הסמכויות שהיה לגדולי התורה. וזה היה התחלת החורבן הנורא…
★
הלא מוטבעת לך על הפנים יראת שמים, וכיצד נעשית חצוף?!
כתב רבינו זצ"ל בספרו ראשית דעת:
אני אומר את זה בשפה פשוטה, כל אלו שעמדו במעמד הר סיני, שמו להם חותמת של יראת שמים, שהוטבעה בתכונתם של היהודים. אין אדם יכול לומר 'אין לי יראת שמים', כי היא הוטבעה בך. ואם אין לך בושת פנים, אז אתה מזרע מרעים, לא עמדו אבותיך בהר סיני. בתימן אם אדם לא היה מתבייש, היו רומזים לו בשימת אצבע על הלחיים לאמר: "הרי מוטבע לך על הפנים יראת שמים. מדוע אתה חצוף? כיצד נעשית חצוף?".
★
איך קיימו בתימן את הפסוק "ותורתך בתוך מעי"?
כותב רבינו זצ"ל: כתוב בתהלים, "ותורתך בתוך מעי" (מ', ט'). איך קיימו בתימן את הפסוק "ותורתך בתוך מעי"? אני זוכר כשהייתי ילד קטן, היו לוקחים ביצה, מבשלים אותה עד שתהיה קשה, מקלפים וכותבים "תורה ציווה לנו משה" וכל מיני פסוקים, ונותנים לילד לאכול אותה, שתהיה התורה במעיים. זהו פירוש תימני חינוכי לתינוקות של בית רבן…
★
כיצד נהג רבינו חיים כסאר בעת צרה, וכיצד נהג כבוד באמו
סיפר רבינו באחת מדרשותיו בפני ציבור בני התורה:
הגאון מארי חיים כסאר זצ"ל היה צדיק וקדוש, כולו פרוש מענייני עולם הזה לגמרי, זכורני שפעם אחת נקלעתי למצוקה גדולה מאוד. באתי אליו ואמרתי לו, מארי נקלעתי לבעיה גדולה מאוד. והוא השיב לי בכנות שהפחידה אותי, "נו, זה בעיה גדולה? מה אתה רוצה להיות יותר טוב מאברהם אבינו? מסכן, הפילו אותו לכבשן האש, לקחו את האשה שלו, היה ברעב גדול… ואתה יותר טוב מיצחק שהתעוור, ורצו לשחוט לו את בנו יחידו? אתה רוצה להיות יותר טוב מיעקב, שנרדף על ידי אחיו ורצה להרוג אותו. אין לך כלום, הכל בסדר!". הרגשתי באוויר שהוא פשוט אומר את זה בתום לב, מקירות לבו ממש, עד שהתביישתי לשמוע את זה.
יום אחד אבא עשה סעודת מצוה בבית, ואמר לי: לך תזמין את מארי חיים. הלכתי ואמרתי לו, "מארי, אבא ביקש שתבוא לסעודה". הוא השיב לי, "לך ובקש את רשותה של אמי שתחי'…" (הוא היה אז כבר זקן בעצמו, והוא אומר לי לך לבקש רשות מאמא). הלכתי וביקשתי ממנה ואמרתי לה, "אני רוצה שמארי חיים יבוא לסעודה". ענתה ואמרה, "לא, אני לא מסכימה לכך, כל אחד לוקח אותו". חזרתי למארי חיים ואמרתי לו שהיא לא מסכימה שיבוא לסעודה. אמר לי, "אם היא לא מסכימה, אני לא זז מפה – אבל לך ותפציר בה עד שתסכים". מלאתי דבריו עד שהסכימה ואמרה, "טוב, קח את מארי חיים ותחזיר אותו מהר". ואז הוא אמר לי, "בא נלך מהר לפני שתתחרט"… זה כיבוד אם של זקן וענק בתורה ויראה.
★
כיצד מוסרים תוכחה לציבור
סיפר רבינו:
אני נזכר לפני למעלה מארבעים שנה, הייתי רבות מתהלך עם הגאון הצדיק רבי שלום כסאר זצוק"ל (חכם זה עלה מתימן עם אביו בשנת ה'תרמ"ב, כשהיה בן שש, וכיון שגדל בשערי חסד שלט בשפת האידיש על בוריה, ואף מסר שיעורים בשפה זו), וכך סיפר לי:
פעם אחת פגשתי את הגאון רבי שלום שבדרון זצוק"ל, שהיה ידוע כחוצב להבות אש בדרשותיו, והמונים רבים היו באים לשמוע את דבריו. גם אני הייתי מדי פעם הולך לשמוע אותו בבית כנסת הגר"א, בשכונת שערי חסד בירושלים.
'וכך אמרתי לו' – סיפר לי רבי שלום כסאר זצ"ל: 'האם אתה חש כי אתה מצליח בכל יגיעותיך הרבות, שאתה מכתת רגליך ממקום למקום, בשביל לחזק את לב השומעים ולקרבם לאביהם שבשמים?'
רבי שלום שבדרון זצ"ל, ברוב ענוותנותו וצדקותו, השיב, 'אין אני חש בזאת'.
'אמרתי לרבי שלום' – המשיך רבי שלום כסאר – 'אספר לך מזקני רבני ירושלים, אשכנזים ספרדים ותימנים, שלפני שהיו מוכיחים את הציבור היו מקדימים והולכים בדממה לבית כנסת, פותחים את היכל ספרי התורה. שם היו בוכים בדמעות שליש לבקש על נפשם, מתוודים על שגיאותיהם, ומסיימים בתפילה שיתקבלו דבריהם בצבור'.
כיון שכך, מובן שגם התוכחה שנמסרה אחרי כן בציבור – היתה שונה לגמרי…
אף אני זכורני בילדותי, כאשר היו מתכנסים לעצרות תפלה לרבים, על בצורת ומחלות וגזירות המלכות, היו הרבנים קודם מפייסים איש את רעהו, שמא ח"ו יש בלב משהו, ומבקשים על עצמם, ומתנצלים לפני הקהל ואומרים: "אי רישי עמא מתתקן, כולי עמא מתקן". (עיין זוהר פרשת בחוקותי דף קי"ד). ורק לאחר מכן היו אומרים דברי כיבושין, ותוך כדי כך מברכין הצבור ופותחין בסגנון:' הצבור הקדוש ה' עליהם יחיו'. ושוב ממשיכים להתריע על תקלות וחסרונות שנמצאים במחנה.
★
דף נפתח דף נסגר
סיפר רבינו זצ"ל:
כשהגענו לארץ ישראל, בזמן המפולת הרוחנית שעברה בעיקר על יהדות תימן, ועל כל יהודי ארצות ערב – על ידי מרשיעי ברית, שבכוונה פיזרו והשפילו ולחצו אותם, כדי להעביר בניהם ובנותיהם על אמונתם ודתם, באתי למורי זקני מרן הגאון רבי עמרם קורח זצוק"ל, רבה הראשי האחרון של תימן בחרדה וזעקתי: "סבא, היהדות תשתכח!"
צחק הסב, ואמר לי: "בני, לך ותביא לי ארבעה ועשרים". כלומר, תנ"ך, כפי שהוא נקרא בלשון יהודי תימן. סימן לי: "תפתח כאן, ותקרא לי". פתחתי, והנה אני קורא: "ויעש הטוב… בעיני ד'… כאשר עשה". חזר ואמר לי: "תדפדף ותקרא". ושוב המשכתי וקראתי, "ויעש הרע… בעיני ד'". ושוב המשכתי, "ויעש הטוב… בעיני ה'".
הסביר לי סבא: "אתה רואה? דף נפתח, דף נסגר. כל תקופה משתנה לפי מצבה, אך הנה אנחנו חיים וקיימים לעד. לפיכך, אל תדאג – דת מישראל אי אפשר להשכיח!"
★
בדברים שנשא רבינו בהזדמנויות אחרות, אודות ה"דף החדש" שנפתח בתקופתנו אמר:
"תדעו לכם שיש היום חורבן רוחני, שאני מפחד מזה מאד, כי זה מזכיר לי את זמן העליה, כשעלינו לארץ מתימן, וגם אז הייתה התבוללות נוראה. הכל בגלל הפסולת שמסתובבת ברחובות, כל מיני מכשירים ששם אפשר לראות את כל הזוהמא.
"נהרסות ונחרבות משפחות, מתגלגלים ילדים ונערים החוצה, כי היצר הרע חדר ליד ולכיס… אני מכיר מקרוב לצערי, אנשים שמיד לקחו את הילדים לספר והורידו להם את הפאות, והתדרדרו לתהום, עשרות עשרות משפחות כאלו…"
★
עמלה של תורה, כיצד?!
שח נכד רבינו הרה"ג רבי רזיאל שאול שליט"א: לפני כשמונה שנים התקיימה ברית לבני בשבת, ורבינו זצ"ל התארח אצלנו בשבת. הוא ביקש שיקראו לו לתפילת ערבית. סיפר לי גיסי שהוא דפק ודפק אך ללא מענה, עברו חמש דקות וכבר עוד מעט מתחילה התפילה. בלית ברירה הוא פתח את הדלת ואמר: "סבא כבר הגיע הזמן של תפילת ערבית". אך עדיין סבא לא שומע, הוא התקרב עוד קצת ואמר: "סבא הגיע זמן של ערבית" – עד שהוא הזיז את השולחן ואמר: "סבא הגיע הזמן". או אז רבינו זצ"ל התעורר וקם מלימודו. הרגשנו שזה היה ניתוק מוחלט, כי לקחת אותו מהתורה, זה כמו לקחת בן אדם מהתענוג הכי גדול שלו. הוא קיים את מה שאומר הרמח"ל במסילת ישרים: 'ואני קרבת אלוקים לי טוב' -שזהו הטוב האמיתי, וכל זולת זה שיחשבו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נטעה.
שח אחד מנכדי רבינו: פעם הפצרתי בסבא שיגלה לי, כמה פעמים סיים את הש"ס בימי בחרותו. רק לאחר הפצרות מרובות ניאות הסבא לגלות, שהוא סיים שלוש פעמים!
1/353