"כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי" (תהילים קט"ז, ח')
סיפר רבינו על פלאי ההשגחה, שמסובב הסיבות סיבב שגם הוא וגם רבי משה סולובייצ'יק יצאו לפני שנות הזעם של השואה מבריסק דליטא לשוייץ (תרצ"ד).
רבי משה סולובייצ'יק למד בקמניץ אצל רבי ברוך בער, גם אחיו למד שם. אחרי שמחת תורה נעלם אחיו. רבי משה שכר אופניים והסתובב כחודש ימים בין הכפרים שבסביבה לחפש את אחיו. בסופו של דבר התברר שכבר באותו לילה שיצא, נפל באחת הבארות וטבע. וכיון שהתחיל הזמן, וחודש שלם לא היה בישיבה, ובין כה וכה לא קיבל פטור מהצבא וחרב הגיוס היתה מונחת עליו, הביא אותו הדבר לחשוב לנסוע לשווייץ (כי למרות שהיו חייבים בגיוס, אם קיבלו אישור שהולכים לְלַמֵּד בשווייץ היו מקבלים פטור, כי היה כבוד לממשלת פולין שהיתה ארץ נחשלת ופרימיטיבית, שהיא תייצא השכלה ותרבות לשווייץ, שהיתה מדינה מאוד תרבותית).
רבי ברוך בער עמד לכתוב מכתב לראש ישיבת מונטריי שבשווייץ, שיקבל אליו את רבי משה סולובייצ'יק בתור ר"מ, וביקש רבי משה סולובייצ'יק (שתמיד מדגיש רבינו כמה טוב לב היה), מרבי ברוך בער להוסיף גם את רבינו למכתב. ואמר רבינו שחלק גדול בהצלתו (בנוסף לרבי משה כמובן), יש לרבי ברוך בער.
סיפר רבינו שהוא נסע לשווייץ לבדו, כי לסדר אשרת כניסה לשווייץ היה דבר לא פשוט. שהרי מצד אחד נכנס בתור סטודנט, ומצד שני צריך אישור להישאר בדרך קבע ולא כסטודנט שבא לשנה שנתיים. היה איזה עובד במשרד נסיעות שסידר זאת, ומיד כשסידר לו נסע רבינו לשווייץ. אולם כשרבי משה הגיע כבר תפסו את השיטה, ולא אישרו זאת יותר, והיה צריך להתעכב עד חנוכה. רק אז הצליחו לסדר לו אישור להיכנס לשווייץ בתור מורה.
סיפר רבינו שהיו לו תחנות ביניים בדרכו בוורשה ובברלין. וכשהגיע לוורשה נאמר לו שכעת ניתן לראות את רבי שמעון שקופ, שנמצא בחדר המתנה לרופא. ניגש לשם ואמר לו שלום, והשיב לו שלום. מאורע זה השאיר חותם עז על רבינו ומספר זאת תדיר.
אחר כך המשיך נסיעתו דרך ברלין שם החליף רכבת, והיה בתחנת הרכבת בלב ברלין בירת גרמניה הנאצית, משעה שש בבוקר למשך שש שעות, ולא עשו לו דבר. והגיע לשווייץ בחודש אייר לפני חג השבועות תרצ"ז.
על נוראות אותה תקופה סיפר רבינו, שזמן קצר אחרי שיצא מבריסק, החלו הגויים לעשות פוגרומים ביהודים. שר הפנים פרסם ברבים, שכלכלית ניתן לפגוע ביהודים, רק להרוג אותם אסור. ואז החלו הגויים לערוך פוגרומים של שוד וביזה ביהודים בכל מקום בפולין, וגם בבריסק בזזו חנויות. וכשקראו למשטרה היתה עומדת מן הצד ולא מתערבת, או כלל לא היתה טורחת להגיע. ופוגרומים אלו היו ללא שייכות כלל לעליית המפלגה הנאצית בגרמניה, אלא יוזמה של הפולנים עצמם עוד לפני השואה.
להחזיק מעמד ולהישאר בשווייץ גם לא היה דבר פשוט, כי לעבור מעיר של תורה כמו בריסק לארץ שאין כמעט עם מי 'לדבר בלימוד' לא היה פשוט. היה איתם נכד של רבי חיים מבריסק, שבא לשווייץ מוורשה והיה רגיל לאווירה הוורשאית (אביו היה חתנו של הגר"ח, ומקום מגוריהם היה וורשה), והרי בשווייץ לא היתה אווירה כזו. לא הצליח להסתגל וחזר לוורשה, ושם פגשה אותו המלחמה ונהרג.
באלול תרצ"ט פלשו הנאצים ימח שמם לפולין, והביסו בקלות את הצבא הפולני. תוך חודש כבשו הנאצים את כל פולין, ובזה התחילה השואה האיומה.
וסיפר שבאותו ראש השנה היו בכעין 'פנסיון' בבעלותה של זקנה, היה שם בקושי מנין. לבסוף הצטרפו אליהם באותו ראש השנה רבי אייזיק שר ראש ישיבת סלבודקא, וחתנו רבי מרדכי שולמן שעברו בשווייץ בדרכם לארץ ישראל. סיפר רבינו שרק לפני העמידה לתפילת שמונה עשרה הגיע האחרון להשלים מנין. ואת תקיעת השופר (שכתוב בספרים שהיא מערבבת את השטן והופכת את מידת הדין לרחמים) כמעט ולא הצליחו לתקוע באותה שנת זעם, ואפילו שרבי משה סולובייצ'יק היה תוקע מומחה, בקושי הצליח להוציא מינימום תקיעות, רק כדי שיעור שיצאו ידי חובה דאוריתא…
וסיפר שלמחרת ראש השנה המשיך רבי אייזיק שר בדרכו לארץ ישראל. וגם אותו מנין שהיה התבטל.
הממשלה ריכזה את כל הזרים וכלאה אותם במחנה עבודה
רבינו היה במחנה עבודה 'שאונברג' ליד באזל, והמשימה שהוטלה עליהם היתה לסלול כביש בין ההרים ברוחב שלושה מטרים ובאורך שלושה קילומטרים. ואמר רבינו שבימינו סוללים כביש כזה בזמן קצר, אולם בימים ההם היה כרוך הדבר בעבודה קשה מאוד, ובפועל ארכה סלילת הכביש כשלוש שנים.
למעשה לא יכל רבינו להועיל להם הרבה בעבודה קשה זו. (ותלמידי רבי משה סולובייצ'יק מספרים, שלפעמים היו נוסעים לשם והראה להם את הכביש, וסיפר שתוך זמן קצר החליט מנהל העבודה שרבינו אינו מתאים לעבודה כזו והוא אדם רוחני, ולכן הורה לו לשבת בצד ולהתפלל וללמוד, ולמעשה לא עבד כלום).
והיתה סיעתא דשמיא עצומה, שכל אותה תקופה ניצלו ממאכלות אסורות: באותו מחנה הנהיגו שכל מה שאוכלים יהיה על טהרת החלב, וכך אכלו תפוחי אדמה מבושלים בחלב, אטריות בחלב, כל המאכלים רק עם חלב, ולא הכניסו למחנה בשר כלל. ולמרות שהיו במחנה גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לא התנגדו לכך. ובדרך זו ניצלו מכל הבעיות החמורות של כשרות השחיטה על כל המסתעף – טרפות, מליחה, הדחה, וכו' שאין באפשרות למי שנמצא במחנה עבודה כזה לעמוד בהן, ותערובות בשר בחלב, וכך שמרו שלא להתגעל במאכלות אסורות. בארבע בבוקר היו יוצאים להשגיח על החליבה, כך שהחלב היה חלב ישראל. וסיפר רבינו שבשבת לא עבדו, והיתה אווירה מרוממת בדברי תורה ובשירי שבת יפים שהם היו מרבים לשיר.
אותה השגחה מופלאה ליוותה אותם גם בפסח, שהוא חג בו ניסיונות הכשרות קשים עד מאוד. וזכו שאז לא היו במחנה, והתארחו אצל משפחות. אולם, לא רק זאת, אלא למרות שלא יגע ועמל קשות במחנה, סובבו ממרום דרך לשחררו:
רבינו לא הרגיש טוב, כנראה היתה לו דלקת ריאות. שמו אותו בבידוד, ואחר כך העבירו אותו לבית חולים. בית החולים שמיש ברובו לחולי שחפת, שהיתה מחלה מסוכנת מאוד. בבית החולים ערכו לרבינו בדיקה, לקח אחד את המבחנה ונתן לאחד מחולי השחפת לירוק בתוכה. בדיקת המעבדה הראתה שרבינו חולה בשחפת, אבל כשהגיע לבדיקה הגופנית ראה הרופא שאין שום סימני שחפת, ולפיכך כתב בדיווח שלו, שלמרות שבבדיקת המעבדה רואים שיש שחפת, אין סימני מחלה על הנבדק, ולכן חושב שיש טעות (או רמאות) בבדיקה, ואין לחולה שחפת. ועם מכתב זה שוחרר מבית החולים. כאשר חזר רבינו למחנה העבודה, הסתפק האם להראות את המכתב, שהרי למסקנתו אין לו שחפת.
בסופו של דבר החליט: מה יש להפסיד?! נתן את המכתב לרשויות המחנה, ומשמיא סובבו שרופא המחנה החשיב את אותו סיכוי קטן שהבדיקה היא אמיתית, ואמר שאם יש סיכוי קטן, לא כדאי להחזירו למעגל העבודה, ולהסתכן שידבקו שאר העובדים שבמחנה, ושחרר את רבינו.
יש להוסיף שגם בבית החולים שמרו את רבינו מלהתגעל במאכלות אסורות. וסיפר בנו הגאון רבי משה שטיינמן שליט"א שרבינו חשש, שאמנם במחנה הצליחו לעשות תקנה שיאכלו רק חלבי, אבל בבית חולים איך ישמור עצמו? אמרו לו שבבית חולים יש אחות חרדית שתדאג לו. ובכל זאת לא נחה דעתו, שהרי מי יודע למי קוראים "חרדי" בארץ כמו שווייץ? רק אחרי שאמרו לו שהיא צמה את כל התעניות (דבר שלא היה מצוי אפילו בין החרדים באותה תקופה בשווייץ), נחה דעתו, כי דבר זה יש בו כדי ללמד על יראת השמים שלה, ואכן כל זמן שהיה בבית החולים דאגה לו לחלב ולאוכל כשר. אותה אחות נסעה לארגנטינה, וכשהיה רבינו במסע חיזוק שם – זכתה להתברך מפיו.
בשנת תש"ד נשא את הרבנית ע"ה בבית מלון קטן, ששימש כבית הבראה ומרגוע בעירה ארוזה שבשווייץ, שהיה שייך ליהודי ליטאי, הר"ר ביינוש לוין ז"ל. החתונה היתה ביום שישי, ואפילו שהוזמנו מנין מצומצם שכלל הגברים ונשותיהם סך הכל עשרים וחמישה איש, היה צריך רבינו ללוות כסף כדי שיהיה לו לאותה סעודה מצומצמת. בשנת תש"ה עלה לארץ ישראל.
פסח(מתוך הגדה של פסח 'אהלי תורה')
1/293