בבין הזמנים האחרון נסענו לקברי צדיקים בצפון ונהג האוטובוס החביב, ר' מרדכי זורגר, יהודי חסידי מפולפל ונעים שיחה, הנעים את הנסיעה הארוכה בהסברים על המקומות שראינו בדרכנו, בווארטים חסידיים משובבי לב על פרשת השבוע ובהרבה רוח טובה ופניני חכמה. במהלך הנסיעה סיפר סיפור נפלא שאירע לו, סיפור הממחיש לנו את כוחו של ניגון. וכך סיפר ר' מרדכי:
"לפני שש שנים בערך היה לי קו נסיעה יומיומי, בשעה שש וחצי בבוקר, מלוד לאשקלון, של רופאות ולבורנטיות העובדות במעבדות רפואיות. רוב הנוסעות עלו מברית המועצות והן נסעו באוטובוס בקביעות לעבודתן. באחד הימים אני מקבל שיחה בסלולרי מחוץ לארץ. על הקו עמד ידיד טוב, שסיפר לי שהוא נמצא כעת בקהילה חרדית בגרמניה, לצרכי בחינה והכרות למשרת החזן המקומי, והגבאים מבקשים שישיר בפניהם גם כמה שירים עממיים באידיש. החבר ידע שאני מתעסק קצת בחזנות ושירה וביקש שאזכיר לו כיצד שרים שיר ידוע באידיש, כדי שהוא ירשום לעצמו את מילות השיר ויחזור עליהם לעצמו. התחלתי לזמזם לו בקול, לאט ובהטעמה, בקצב הכתבה, את מילות השיר".
"לפתע אני שומע שאחת הנוסעות בוכה בכי תמרורים, בכי חסר מעצורים. חשבתי שאירע דבר המחייב את עזרתי ותהיתי כיצד אוכל לסייע. האישה, הרחוקה משמירת המצוות, הצליחה לומר בתוך הבכי ש"את השיר הזה סבתא היתה שרה ברוסיה, אחרי שהיא היתה מדליקה נרות לכבוד שאבעס קוידש"...
"הלבורנטית החילונית שהגיעה מארץ הכפירה, הקשיבה לזמזום הניגון והיא שבה עשרות שנים לאחור, אל ביתם השורשי של סבא וסבתא. היא המשיכה לבכות, ואני בניסיון להרגיעה, הבטחתי להביא למחר את הדיסק עם הניגון הישן נושן. כך עשיתי, והאישה הודיעה לכל הנוסעות בחגיגיות, שהיא מתכוונת להדליק נרות לפני שבת, בדיוק כמו שסבתא של הייתה מדליקה".
"חלפו מספר שנים ואני קיבלתי הביתה הזמנה להשתתף בחתונתו של בנה של הלבורנטית מלוד, בצירוף מספר טלפון. ואז התברר לי שאותה אישה,שהאזינה לניגון, החלה להדליק נרות לפני כניסת שבת. בהמשך החלה לשמור על כשרות ולהתחזק יותר ויותר , עד שבנה שב בתשובה שלימה. הוא נכנס ללמוד בישיבה לבעלי תשובה וכעת הוא נישא בשעה טובה, מקים בית חרדי לתפארה, והכל בזכות הניגון"...
••
"חכמת המוסיקא חשובה באומה, שהיא מכבדת הניגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בניגונים בבית הנכבד בעיתים הנכבדות. ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה, במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היו להם עסק זולתי המוסיקא", (הכוזרי, מאמר ב סד).
אלפי חללים נהרגים בחזית המלחמה, מלחמת העולם הראשונה. לכל אחד היו קרובים ומכרים באזורי הסכנה והשמועות החרידו כל לב. במתיבתא רבתא דקמניץ המשיכו ללמוד בהתמדה גדולה והתלמידים השתדלו להתגבר על ים הדאגות והפחד הגובר והולך. איש לא ידע מה ילד יום. לישיבה הגיעו פליטים, בני ישיבות שבאו ממקומות מסוכנים יותר, מספרים סיפורי בלהות על המתרחש לא רחוק. הישיבה גלתה למינסק והבחורים המשיכו לשקוד על תלמודם באחד מבתי הכנסיות, משקיעים את כל כולם בהוויות אביי ורבא, אך הלבבות גדושי הצער לא יכלו לעמוד מול העומס והלחץ, מה יהיה? מה ילד יום? ומה יעלה בגורלם של קרוביהם ומכריהם? ומה יעשו הקלגסים להם עצמם?
אחד מבני הישיבה הרהיב עוז ופנה אל נסיך מלכות התורה, ששידד מערכות עמוקות בשביל סורא ונהרדעא, יונק מתורתו העמוקה של רבו מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל, הלוא הוא ראש הישיבה, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל. "אנא ישיר לנו רבנו שיר, כדי לעודד את רוחנו!", ביקש וכל התלמידים הנהנו בראשם, מצטרפים לבקשה.
רבי ברוך בער נודע בכל רחבי ליטא בשיעוריו העמוקים. אך פן נוסף נודע באישיותו הכבירה של ראש הישיבה, כוח השירה והניגון המיוחד, לו זכה כמתנת חינם מן השמיים. לחניו של הגרב"ד נחשבים כנכסי צאן ברזל של עולם הישיבות ועד ימינו אנו משוררים אותם בהיכלי התורה. היתה זאת לכאורה בקשה טבעית, שרבי ברוך בער ישיר מלחניו המשובחים, יפיח רוח חיים בלבבות ובעצמות היבשות ויעלה את בני הישיבה לפסגות, שהרי כבר נודע שעולם הנגינה קרוב הוא לעולם התשובה. הבחורים מבקשים ור' ברוך בער שותק.
האם זהו הזמן הראוי לשיר? תהה ר' ברוך בער, האם שעה טרופה זו, בה נרצחים רבים משלומי אמוני ישראל, הוא הזמן הראוי לנגן בו ניגונים? ר' ברוך ממשיך לשתוק והתלמידים ממשיכים להפציר.
במינסק שהה אז מורו ורבו של ר' בברוך בער, מרן הגר"ח סולוביצ'יק זצוק"ל, והתלמיד הגדול נכנס, בהכנעה ובענוות חן, אל מעונו של מרן הגר"ח. "הבחורים מבקשים שאשיר בפניהם. האם כעת זהו הזמן לשיר?", תהה רבינו ה"ברכת שמואל".
ר' חיים השיב: "למה לא לשיר? הרי אתה יודע לשיר! אז תשיר!"
ור' ברוך בער שר. שיר רודף שיר, ניגון ועוד ניגון, לחן ועוד לחן, וקולו הנרגש והטהור של גאון התורה נישא בהיכלה של תורה ברחבי מינסק, נוגע במיתרי הנפשות, מעלה אותם למדרגות אמונה ובטחון, געגועים לשכינה, קשירת כתרי שירה לתורה הקדושה ולעמלה, ניגוני תפילות ובקשות ערגה וכיסופין לבורא העולם. הדמעות השתלבו בשמחה הגדולה ורוח הישיבה המשיכה לפעם בקרבם של בני אולפנא רבתא דקמניץ.
"מאותו ערב, בתוככי חשכת מלחמת העולם, לא חדל רבי ברוך בער לשורר את ניגוניו ולחניו בפני בני הישיבה הקדושה", סיפר לימים תלמידו הגאון הגדול רמ"ש שפירא זצוק"ל, "ר' ברוך בער לא שינה מאומה מדעת עצמו בצורת הישיבה הקדושה. ר' חיים זכרונו לברכה העניק לו רשות מפורשת לשיר בפני בני התורה בישיבה, וכשקיבל את אישורו של אבי הישיבות ר' חיים, הרי שכך היא צורת ומטבע הישיבה!"?..
1/342