"וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי" (שמות ז', ג')
עד היום נמצאת ברשותי מזוודה, מספר הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל, אותה אוהב אני להניח לצידי ביושבי אל השולחן בפורים ובליל הסדר. עם המזוודה הזו אירעו לי שלוש פעמים ניסים!
ראשית, מדובר במזוודה גנובה. מה פירוש 'גנובה'? ובכן, במחנה העבודה הרוסי בו שהיתי, היה בית חרושת לייצור רהיטים. אך טבעי היה הדבר, כי האסירים גנבו לבידים, ומהם הכינו מזוודות (בל נשכח שבאותם ימים הותקנו המזוודות מעץ ולא מחומרים פלסטיים כבימינו). ואם כי לאחר השחרור היה על האסיר להשאיר את "רכוש המדינה" הזה מאחורי חומת הכלא, מזוודה אחת כזו, מאיזשהו אסיר נפלה לידי ובה שמרתי את חפצי.
בסוף פברואר באותה שנה, קבוצת אסירים, ואני בתוכה, הועברה למחנה אחר. על יום ההעברה הודיעו בפתאומיות, והיה עלינו לארגן את החפצים תוך זמן קצר. עמדתי בפני בעיה מסובכת: כיצד אעביר את רכושי הסודי? תפילין, משניות, הגדה של פסח ותנ"ך, עליו כתבתי את הפסוק מתהילים: "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי" (קי"ט, צ"ב). איך יועבר כל זה? המחשבה על מה שעלול לקרות אם, חס ושלום, ימצאו את החפצים היקרים שלי, הפחידה אותי. איני מדבר על האשמות האנטי-מהפכניות, שהיו עלולים להאשים אותי בהן, אפילו שאלות מסוג "מהיכן הגיע זה וזה לכאן?" הספיקו.
והרי האיש שהביא לי את האוצר הזה, הזהיר אותי כל העת כי "אף אם יקרעו אותך לגזרים, אל תגלה להם דבר".
מה אעשה? להשאיר – ליבי לא נתן לי. לקחת עימי – ואם ימצאו? וכיצד זה לא ימצאו? הן עומדים להם שלושה פקחים, מביטים סביב בעיניים פקוחות, עורכים חיפושים יסודיים ביותר, ממששים כל חפץ…
החלטתי להתחכם. מה עשיתי? בתחתית המזוודה הנחתי את ספרי הקודש והתפילין, עליהם שמתי מעט צנימים, ומלמעלה – מכונת גילוח. לאסירים היה אסור להחזיק תער, והיה אדם מיוחד, "המספר", שגילח אותם. אך אני התגלחתי בעצמי – אך ורק במכונה, בגלל האיסור להתגלח בתער. מעל הכל הנחתי סירים שבמקורם הכילו אורז.
כיצד הגיעו לידי סירי האורז? מאחר שלא אכלתי דבר מלבד לחם, נהגה אשתי להביא לי פעם בעשרה ימים סירים ובהם אורז. עלי להודות, כי כה שבעתי מאורז עד שאיני מסוגל להביט בו עד היום!
באחד הימים, היה זה זמן קצר לפני העברתנו מהכלא, הביאה אשה כלשהי את האורז שלי.
"והיכן אשתי?" תמהתי.
"נשארה בבית עם הבן. יש לו דלקת באוזן התיכונה ומצבו חמור".
עברו עוד מספר שבועות, בהם לא הגיעה אשתי. אחר כך באה איזושהי גברת והביאה סיר אורז. "מה קורה?" שאלתי בדאגה.
והאשה הסבירה: "אשתך לא יכלה לבוא, היא חלתה". אמרה ונעלמה.
תארו לעצמכם עד כמה קשה היה מצבי! אנשים זרים מביאים לי אוכל, ולי אין כל מידע על אודות משפחתי! הייתי כה עצוב ומודאג, עד שלאחר העבודה, לא הצלחתי לאתר את הצריף שבו התגוררתי! את הצריף ובו הווילון – מצאתי, אבל את צריף מגורי לא הצלחתי למצוא. היה זה דבר מדהים, שהרי בסך הכל היה רק מספר קטן של צריפים כאלו. במשך מחצית השעה נתקלתי בכל פעם בצריף זה או אחר, אך את שלי לא הצלחתי למצוא. לבסוף ריחם עלי מישהו והוביל אותי לצריף שלי…
ובכן, שני סירי האורז שהובאו אלי, נותרו ברשותי, ומאחר שלא ידעתי למי עלי להחזיר אותם, הנחתי אותם למעלה במזוודה. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה לא מקרי היה אותו "צירוף מקרים", אך אז עדיין קשה היה לי להבין זאת.
אחזתי בידי במזוודה ובקשתי מה': "ריבונו של עולם, אני עושה את מה שביכולתי לעשות, ואני סומך עליך שתעשה הכל להצלתי!" הבודק הראשי, זה שהיה אחראי לבדיקות ולחיפושים, נקרא בשם אולימפייב. היה זה טיפוס נתעב, שנודע במעשיו הזוועתיים. לשם המחשה אספר רק סיפור אחד:
תמיד התאמצתי בכל כוחי לעבוד היטב. עשיתי ככל יכולתי שכולם יהיו שבעי רצון ממני. הבאתי מים לכל האסירים, ניקיתי את השטח כולו, ואף לקחתי על עצמי לנקות את סולם המתכת, שנמצא בצידו החיצוני של הבניין. היה זה סולם שגובהו כגובה שלוש קומות, וקרח רב היה מצטבר עליו מפעם לפעם. הייתי מנקה אותו בעזרת את ומטאטא, אותם הביאו לי במיוחד.
פעם, היה זה בעת שחתכתי קרח בעזרת האת, השענתי אותו רגע אל הקיר והסתובבתי כדי לקחת את המטאטא. באותו רגע חלף במקום אולימפייב. הרמתי את ראשי, והנה האת נעלם! מיהרתי לרוץ אחריו: "אזרח מנהל, היכן האת?"
הוא היתמם: "איזה את? לא ראיתי כל את".
אחר כך מיהר לציין בדו"ח, כי האסיר זילבר לקח את, לכאורה בשביל העבודה, אך למעשה מסר אותו לאסירים כדי שאלה "יסגרו חשבונות" זה עם זה. הוא צירף המלצה לכלוא אותי שלוש יממות בצינוק. היודעים אתם צינוק מהו? ובכן, מדובר בתא, בגודלו של תא טלפון. אי אפשר לשבת, רק לעמוד. הקור במקום – נורא! האסירים שם "מרקדים" כדי לחמם את הרגליים. מנת המזון שהוכנסה לצינוק כללה שלוש מאות גרם אוכל ושש מאות גרם מים ליום אחד.
למרבה המזל, כשל אולימפייב במזימתו. תחילה לא ידעתי מה הסיבה, רק הבנתי כי למרות ההוראה שניתנה, לא השליכו אותי לצינוק. רק אחר כך הבנתי כי מנהל המחלקה הסניטרית התנגד: "ומי יביא לנו מים עד שיימצא תחליף?" שאל.
ובאמת, לא היו מוצאים שוטה שכזה בין האסירים.
עתה ברור לכם איזה אדם היה אולימפייב. והנה, בדיוק הוא היה אחראי לחיפושים שנערכו אצלנו כשהועברנו למחנה אחר.
היה זה בעשרים ושבעה בפברואר, ביום שישי בשעה שתיים עשרה בצהריים, כאשר גירשו אותנו החוצה, שם עמדנו בכפור עד לשעה חמש. הקור באותו יום הגיע לשלושים ומשהו מעלות מתחת לאפס, ובנוסף לכך התחוללה סופה עזה. אנו קפאנו, פשוטו כמשמעו, אך למענים שלנו היה זמן. וכי מה אכפת להם? הם נכנסו לבניין, שתו תה, התחממו ונחו.
כאשר הגיע תורי לעבור בדיקה, היה אולימפייב עסוק בבדיקת חפציו של אסיר אחר. בודקים אחרים פתחו את מזוודתי, והדבר הראשון שבלט לעיניהם היו שני הסירים. הם פרצו בצחוק: "והרי האיש דתי, אינו אוכל דבר בחדר האוכל, רק לוקח לחם ותה. כפי הנראה מביאים לו אוכל בסירים הללו. חה-חה–חה!" הם התמוגגו מצחוק.
אולימפייב שמע את צחוקם ואמר מבלי לגשת אלינו: "כן, כן, אני מכיר אותו. יש לו שגעון נוסף: הוא אינו מתגלח בתער, רק במכונה משונה כלשהי! הוא קיבל אישור להחזקתה". הם הרימו את הסירים וגילו את הצנימים. בין הצנימים לקערות היתה גם מכונת הגילוח, אותה אישרו לי להחזיק ברשותי. בראותם את מכונת הגילוח, צחקו בקול רם: "אכן! הנה המכונה!"
ואולימפייב המשיך: "יש לו אישור להחזיק במכונה, זאת זוכר אני היטב. וגם המזוודה הזו היא מביתו – אני יכול להעיד על כך".
עד היום איני מבין: מדוע שיקר לטובתי? והרי במו עיני ראיתי כיצד במשך שלוש שעות בדק הוא שלושים מזוודות מאותו סוג. ברגע שרואים מזוודה כזו – ורואים מיד באיזה "דגם" היא, השליך מתוכה את כל החפצים על השלג, ובאיזו הנאה! ואת המזוודה זרק הצידה. בצד כבר נערמה ערימה שלימה של מזוודות שכאלו. והנה הוא מודיע כעת כי המזוודה הזו מביתי.
היה זה הנס הראשון.
והיה נס נוסף. אצל כל הנבדקים ערכו חיפושים יסודיים, אך אצלי הרימו את הסירים ואת מכונת הגילוח ולא המשיכו לחפש עוד! אילו היו מזיזים אפילו במעט את הצנימים, מיד היו מגלים את האוצר שמתחתם, ואז היה מקיץ הקץ על הכל. אך הם לא המשיכו לחפש, למרות חובתם, סגרו את המזוודה והניחו לי להמשיך!
זה היה הנס השני.
"לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו" (תהילים קכ"ד, ב'- ג').
(מתוך 'להשאר יהודי' – הרב יצחק זילבר זצ"ל)