"לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א', ב')
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בר"ח סיוון שנת תרח"צ, נולד לרבינו בנו הבכור. כשעלתה סוגיית קריאת השם, השתוקק רבינו לקוראו על שם רבו האהוב רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין, אלא שהסבא, החותן רבי מרדכי גלבר, שהיה חסיד נלהב של האדמו"ר הגה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש שנפטר זמן קצר קודם לכן, ביקש שיקראו את הנכד על שם רבו. כהסכם של פשרה, נקרא הילד 'חיים מאיר' על שמם של שני הצדיקים.
לימים סיפר בנו הגאון רבי חיים מאיר שליט"א: בימים ההם, כשרבינו החליט לעלות ארצה, היה הדבר כרוך בסיכון לא פשוט. הורי נאלצו לנסוע באוניה בלתי לגאלית שעברה דרך חתחתים של נהרות ואגמים צדדיים. זו הייתה מסירות נפש לארץ ישראל. אותי הם לא יכלו לצרף למסע המפרך הזה, כי זו הייתה נסיעה בלתי ליגאלית, וכך נאלצתי כילד רך בשנים להיפרד מהם לתקופה ארוכה של כשבע שנים. כאשר בתחילה נשארתי אצל הסבא רבי מרדכי גלבר.
מאוחר יותר, כשנאלצו רבינו והרבנית לצלוח את חופי ארץ ישראל בשחייה לאחר שספינת המעפילים נתקעה בלב ים, התבררה ההחלטה ככזו שהצילה את חיי הבן הבכור.
כאשר כלתה הרעה ליהודי פרשבורג, ומשפחת גלבר כבר לא יכלה להחזיק את הילד מחשש פן יתגלה, הועבר ר' חיים לידי משפחה נכרית, כדי שתסתיר אותו עד יעבור זעם, בתמורה לסכום כסף גדול. ולמרות שכמה פעמים הגיע מידע לאוזני הקלגסים הנאצים, אודות הילד המתחבא, בשרשרת ניסים גלויים, הוא ניצל מידיהם.
בתחילה רבי חיים נשאר בצ'כוסלובקיה, כאשר גויה הונגרית מסתירה אותו מפני הנאצים, יחד עם בן דודו הוא עבר תלאות רבות. כל פעם שהנאצים ערכו חיפשו אחר ילדים יהודיים, נאלצה חסידת האומות, להעמיק את מקום מסתורם.
בשלב מסוים, לאחר הלשנת גויים רשעים שהתגוררו בשכנות, הצמידו הקלגסים את בעלה של האשה המסתירה, אל הקיר, ואמרו לה: "או שאת מסגירה את הילדים היהודיים, או שאנחנו יורים בבעלך". הנכרייה לא הסגירה – והבעל נורה.
לאחר תקופה מסויימת, הסתתרנו בבית חרושת לייצור גז בישול בצ'כוסלובקיה, סיפר רבי חיים. באחד הימים, הגיעו הנאצים וערכו סידרת הפצצות בבית החרושת. מראש נאמר לנו, שבמקרה של הפצצה, יהיה עלינו להסתתר בשוחה שהוכנה לשם כך מתחת לבית החרושת. שמענו את ההפצצות ונכנסנו לבונקר. בית החרושת הופצץ כולו, לא נותר ממנו דבר. אמנם אנחנו שהיינו מאחורי דלת ברזל כבדה, ניצלנו בחסדי השם. לימים, כשסיפרתי זאת לאבי הכ"מ, לא פסק פיו מלהודות להשם על ניסיו ועל חסדיו".
עמל התורה בשואה הפרטית
בתחילת דרכו של רבינו בארץ, סבל מקשיים רבים, הן קשיי פרנסה והן שבנו נשאר בעמק הבכא, ועוד קשיים רבים מבית ומחוץ. ועם כל זאת, היה רבינו עמל בתורה במסירות נפש יומם ולילה.
באותה תקופה, המתח בבית היה נורא ואיום, סיפרו ילדיו, אי אפשר לדמיין את החרדות שנתונים בהן הורים, שהשאירו ילד על אדמה בוערת, והשמועות שטפטפו ארצה על השואה האיומה גרמו פלצות לכל המשפחה. התגובה של הרבנית ע"ה הייתה לחץ דם גבוה והתמוטטות פיזית. המתח והפחד גרמו לה לסבול מכך במשך שנים.
בתקופות רגישות, היה לחץ הדם מטפס לרמות קריטיות, והיא הוכרחה לשכב חודשים על גבי חודשים ולא לקום מהמיטה. ועם כל זאת, רבינו מסר נפשו על התורה יומם ולילה, כאילו וכל ילדיו עמו בנחת ובשלוה בארץ ישראל, הוא היה שקוע בספריו ובתורתו יומם ולילה.
לימים סיפר בנו הגאון רבי חיים מאיר שליט"א, במשך שנה וחצי במהלך המלחמה לא ידע אבא כלל מה נעשה עמי, והיה מוטרד מכך עמוקות. מדי פעם היה שוטח את חששותיו הכבדים באזני הרב דושינסקיא, והוא הבטיח לו פעם אחר פעם בבטחה, 'שלומו של בנך טוב, ועוד תרווה ממנו הרבה נחת'.
גם הידיעות המחרידות שהגיעו מאירופה הבוערת לא הזיזו את רבינו מגמרתו והתמדתו. בירושלים של אז התגודדו תדיר חבורות של אנשים, להתעדכן בכל בדל של מידע, שמגיע מאירופה הכבושה, כאשר השומעים היו מוסיפים ניתוחים ופרשנויות משלהם. ובפרט גאה המתח, בעת שהצורר רומל וצבאו הגרמני, גמרו אומר לכבוש את ארץ ישראל.
אך רבינו, על אף המתח העצום והחשש הכבד לגורל משפחתו, ולחייו של בנו, הגה בתורה בשקידה ובהתמדה אינסופית, כאילו לא נוגע לו כל העניין, כאילו לא השאיר מאחור בני משפחה שגורלם איננו ידוע… רק אחת לכמה ימים, כאשר היה מחלץ עצמותיו מהישיבה או מהעמידה הממושכת בבית המדרש, היה ניצב לדקה או שתיים, לשמוע מהמתרחש בגולה העולה בלהבות, ומיד שב לתלמודו.
הילד האבוד מתאחד עם הוריו
במשך שנה וחצי האחרונות של המלחמה, לא היו לרבינו ידיעות כלל מבנו, היה נתק גמור בין אירופה לארץ ישראל. הגרמנים שלטו על העברת התקשורת ממדינות אירופה.
אולם כאשר החלו להתפזר ענני העשן מעל אירופה החרבה, וממדי הזוועה הבלתי נתפסת החלו להיחשף, החל רבינו לתור אחר גורל בנו. אנשים 'מציאותיים' טענו, כי לילד קטן לא היה כל סיכוי לשרוד, ומוטב לו לרבינו שיתמקד בחיפוש יתר קרוביו הבוגרים. אולם רבינו סירב להתייאש.
הבטחת המהרי"ץ דושינסקי, כי יזכה לראות את בנו חי וקיים, נסכה בו עידוד, ומידי יום ששי היה מכתת את רגליו לקונסוליה האוסטרית ולשאר הקונסוליות, שם היו מוקדי מידע ורשימות ניצולים, עד שבחסדי ה', הוא זכה לקבל 'אות חיים', תרתי משמע, מבנו ונודע לו שבנו זכה להינצל מהמלחמה הנוראית וכעת הוא נמצא בלונדון.
לאחר מכן שלחו לרבינו תמונה של בנו, וכך הוא ידע כיצד נראה בנו יקירו, שהרי כשנפרד ממנו הוא היה בן שנה וחצי, וכעת הוא היה מעל גיל שמונה. בפגישה שהתרחשה שבועות לאחר מכן, כאשר זכה רבי חיים להגיע לארץ ישראל בלוויית אחד מדודיו, רבינו זיהה אותו לפי התמונה.
לימים סיפר בנו הגר"ח על הפגישה בינו לבין רבינו. כמובן שההתרגשות הייתה גדולה מאד, אך רבינו היה מלא בשבח והודיה להקב"ה על כל הניסים שגמל אותנו. חז"ל אומרים שכאשר יעקב אבינו ראה את יוסף בעודו חי, הוא קרא קריאת שמע. זו הייתה הבחינה כשראיתי לראשונה את פני אבי זצוק"ל בארץ ישראל".
משפחת וואזנר שהתגוררה עדיין בירושלים שבה והתאחדה. השמחה התעצמה מאוחר יותר, כשהתברר כי גם הסבא, רבי מרדכי גלבר עצמו ובני משפחתו, ניצלו בחסדי שמים מהתופת הנאצית ועלו ארצה.
רבינו היה רגיל לומר שבנו רבי חיים ניצל בנסים גדולים מאד שלא כדרך הטבע, ועוד שנים רבות לאחר מכן היה מכנה אותו "ילדי האבוד". אך גם כאן ניצחה ההשגחה העליונה וזימנה ממשיך ומנהיג לקהילות שבט הלוי.
(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')
1/285