ירדתי בשעטה את שמונה עשרה המדרגות הישנות, אחזתי בידית הברזל וכבר עמדתי לצאת אל האוויר הירושלמי. ופתאום אני שומע קול נעים ומלטף קורא בשמי. "ישראל מאיר; ישראל מאיר". ברגע הראשון לא התייחסתי. כמעט אף אחד בסביבתי לא קרא לי אז בשני שמותיי. ישראל ומאיר.
אבל אז הסתובבתי לאחור. מראש המדרגות חייכה אלי דמותו הקורנת של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. הוא עמד שם בחלוק בית וקרא בשמי. ביקש שאחזור אליו.
הימים: שלהי חודש אלול תשי"ח. שנתיים קודם לכן עוד למדתי כאן בישיבת 'קול תורה', ישיבתו של רבי שלמה זלמן. אלא שבתחילת שנת הלימודים תשט"ז גמלה בליבי החלטה לעבור ללמוד בישיבת פוניבז' שהייתה אז בשיא תפארתה.
איזה צוות לימודי מפואר היה לנו. בכותל המזרח, שליד ארון הקודש המוזהב, עמדו כל גדולי אותו דור. די אם נזכיר את שמותיהם של מרנן הגרא"מ שך, הגר"ד פוברסקי והגה"צ רבי חצק'ל לוינשטיין זכר צדיקים וגאונים לברכה. שלא לדבר על גדול מגידי השיעורים בכל הזמנים, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל שדמותו התמירה התנשאה מולנו בהדר וברהיטות. אח, אלו היו ימים של עמל תורה אמיתי.
ובכל זאת, תמיד זוכרים אהבת קדומים. כמה ימים לפני ראש השנה, הרגשתי שאני חייב לקבל את ברכתו של מורי, רבי שלמה זלמן, לקראת הימים הנוראים. מי לא רוצה לו כזה סנגור לקראת יום הדין, שיאחל לו כתיבה וחתימה טובה.
עליתי אפוא על האוטובוס העתיק ועשיתי את דרכי ירושלימה, אל שכונת 'שערי חסד'. שם, באותו חדר מפורסם שכל קירותיו היו גדושים בספרים, ישב רבי, פוסק הדור, עשרות שנים ולמד תורה. עשרות פעמים במהלך חיי זכיתי להגיע אל אותו חדר. בכל פעם הרגשתי מחדש את האהבה הגדולה שנשבה בו. אהבה של רב לתלמיד. אהבה שאי אפשר לפורטה במילים.
רבי שלמה זלמן כאילו המתין לי. הוא קיבל את פני במאור פנים, הושיב אותי לשיחה קצרה – והתעניין בלימודיי בישיבת פוניבז'. דבר ראשון מסרתי דרישת שלום מידידיו אנשי הצוות הרוחני. אבל הוא התעניין יותר בשלומי שלי, כיצד אני מסתדר ומה מעשיי. מיד לאחר מכן עברנו לשוחח בלימוד. על הסוגיה הנלמדת בישיבה. זה נמשך רבע שעה. לאחריה איחל לי כתיבה וחתימה טובה ויצאתי מביתו.
רק בתחתית המדרגות, זיהיתי שהוא יצא אחריי. מיד רצתי בבהלה למעלה, מה הרבי רוצה? רבי שלמה זלמן מביט בי ואומר: "ישראל מאיר, אני חושב עליך הרבה. אתה חקוק בליבי". השתתק לרגע והמשיך. "אני רואה שפניך לרבנות, כי לכך נוצרת. אבל אתה בודד. אין לך גב. לכל תפקיד צריך איזה גב. אתה יתום, אין מי שידאג לך".
שוב שתק ואז הוסיף: "אני לא יודע אם מכתב ממני יהיה שווה פעם משהו. אבל להזיק ודאי שלא יוכל. תרשה לי לכתוב לך מכתב המלצה 'במקום שאין מכירים' – אולי גם יתן לך גב. שכולם ידעו. רק תגיד לי, ישראל מאיר, לאן לשלוח את המכתב הזה?"
לא מצאתי מילים. לא היה לי בית. בסוף פלטתי: "הבחורים האחרים מקבלים מכתבים בתא דואר 26 בני ברק".
כך נגמרה השיחה.
***
ממרחק השנים, אחרי שזכיתי בעצמי להיות מחנך, אני עדיין מתפעל מהרגעים האלו. אני לא רואה בזה סיפור פרטי, אלא הדרכה כללית, שצריכה להיות לנגד עיניו של כל מי שבא לעסוק בחינוך של בני או בנות ישראל.
אנחנו מביטים בתלמידים שמולנו, הם קטנים ורכים. אנשים צעירים. אבל אם אנחנו מצפים מהם שיהיו נושאים פירות, אנחנו חייבים להתחיל לרומם ולפתח אותם. לתת להם שאיפות גדולות. להתייחס אל האדם הגדול שעומד לצמוח מהם.
זהו חינוך. "כי האדם עץ השדה", אומר הפסוק. יש כאן הוראה חשובה לחינוך. נחשוב על עץ רחב ומלא ענפים. הוא לא גדל ביום אחד. הוא מתחיל כגבעול דקיק. התפקיד שלנו הוא לטפח ולהשקות, לדשן ולדאוג לו לאור או לצל, כל אחד לפי המבנה והצורך שלו. אין שני עצים דומים. לא הרי ברוש, כהרי עץ האלון. לכל אחד צרכים ודרישות מיוחדות.
מניסיוני, הדרך של מקל חובלים אף פעם לא הייתה נראית לי כמצליחה. אם רוצים לגרום למישהו להתעלות, לשפר את המעשים, הדרך האוליטמטיבית היא ללא ספק לרומם אותו. לתלות בו תקוות. להתייחס אליו כמו אל רב או כמו אל מחנכת דגולה. זה נוסך עוז ותעצומות בשתילים הרכים.
כן עשה רבי שלמה זלמן, וכן עשו כל המחנכים שזכו להעמיד תלמידים מצוינים. מעולם לא שמעתי את רבי שלמה זלמן נוזף במישהו. במקרה הכי גרוע הוא הסתפק ברמיזה עוקצנית, וגם זה רק לעיתים נדירות. במוקם זה הוא פשוט נתן לנו להבין שהוא מצפה מאיתנו ליותר.
אין לך סגולה יותר מזו. ילד שיוצא אל ביתו בידיעה ש"הר"מ אמר שאני מסוגל ואני מוכשר", או "המורה טוענת שיש לי יכולות וכשרונות", הוא ילד שיצלח ויצמח יותר מכל. ולא פחות מזה, הוא ילד שכל חייו יזכור את המורה או המחנכת שלימדו אותו וגידלו אותו.
***
יומיים חלפו. בשעת הפסקת הצהריים, יצא אחד הבחורים ממשרד הישיבה כשבידיו ערמה של מכתבים. הוא נעמד במרכז והחל לחלק. אני לא הייתי רגיל לקבל הרבה מכתבים. אך להפתעתי שמעתי אותו מכריז: "לאו, יש לך מכתב".
עד היום יש לי אותה. מעטפה פשוטה. בלי שום בלנק או סימון. רק כיתוב בכתב יד עדין "לכבוד ישראל מאיר לאו. ת.ד. 26 בני ברק". ומאחור בכתב יד "שלמה זלמן אויערבך".
כשאני מראה את המכתב הזה לאנשים, הם מקבלים את זה באדישות. קשה לתפוס שזה נכתב לנער צעיר בן 18. יש שם שבחים שנכתבים לתלמידי חכמים מופלגים. שורה אחת נוספה בכתב יד. "וחנון מאת ד' – וסגולה יקרה ותפארה של לוקח נפשות. ועתיד גדול נשקף לו".
ואני נער. בחור ישיבה מן המניין. לא רב ולא "לוקח נפשות". בעיניי, יותר משיש כאן שבח אישי, יש כאן מסר לכל המחנכים והמחנכים בעולם.
השיעור שלמדתי מהמכתב של מורי ורבי: אם אנחנו מצפים מהילדים שלנו שיגיעו רחוק, אנחנו חייבים להתחיל לרומם ולפתח אותם. לתת להם שאיפות גדולות. להתייחס אל האדם הגדול שעומד לצמוח מהם. מהניסיון שלי, זו הדרך היחידה להצליח בחינוך. אם תסמנו לתלמידים את החלום, הם כבר יעמלו להגשים אותו. רק תרוממו.
(משפחה – כ"ה בתשרי תש"פ)