הרב יעקב יששכר קנובלוביץ
זהו אחד הנושאים שכולם דיברו עליו, כך או אחרת, בתקופה האחרונה, כאחת ההשלכות של עונת ה'קורונה' – הלא הן החתונות שנערכו בתקופה זו, מכורח המציאות, בצמצום משתתפים, אבל – כפי שיעידו רבים – בהרחבת היקף ועומק השמחה…
*
אנחנו רגילים לראות אנשים רצים, ואז לרוץ עם כולם. לרדוף אחרי כולם למקום בלתי ידוע, פשוט כי כולם רצים. התחרותיות אופפת אותנו בהרבה תחומים במהלך חיינו.
תחרותיות היא אכן תכונה טובה, כמאמרם ז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה", אך בכל מידה ומידה יש את הצד הטוב ואת הצד הרע (ראה בהרחבה בספרי המוסר המוכרים לכולנו). כך ברא הקב"ה בכל דבר: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב… ואת המות ואת הרע", והאדם מצווה: "ובחרת בחיים".
זהו זה, זה העיקרון!
לפעמים צריך לשים 'ברקס' לרגע, ולחשוב עד איפה אתה רוצה לרוץ. וכי בגלל שפלוני עשה כך אני חייב לעשות קצת יותר – כדי שיגידו כולם אח"כ "וואו!"…? "אל תשאלו איך היה בחתונה של…"? והבא אחריך חייב עוד קצת יותר… והבא אחריו עוד קצת יותר… נו, אז להיכן נגיע בסוף?!
אבל מרוצת החיים לא נותנת לנו לעצור ולהתבונן. אנחנו חיים במרדף מטורף ביום יום אחרי עצמנו… ויום רודף יום ושעה רודפת שעה. אלף תכניות יש לנו למחר, ואם נספיק עשירית זה הרבה. והיתר? נדחה למחרתיים עם עוד כמה דברים חדשים שחייבים להספיק… ועוד שיישאר לנו זמן לנוח אח"כ.
*
זהו, אז בא בורא עולם להיות לנו "מלך עוזר ומושיע ומגן", ושם לנו ברקס… שב בבית! שהה במנוחה עם ילדיך ובני ביתך. אין לך לאיפה לרוץ, אין למה למהר. אין חתונות, בר-מצוות… רגע! בעצם יש, אבל אני לא אמור להיות שם. מה, אני כל-כך קשור לשמחה כדי שאתפוס מקום מתוך העשרה או תשעה עשר המשתתפים? יש קרובים ממני.
נו, אז לפחות עכשיו יש לנו זמן לחשוב קצת… הלוואי.
הנה, ראה כמה דיבורים דיברו בתקופה האחרונה על חתונות, ועל שמחות בכלל… על 'חתונות הקורונה' כמודל ראוי גם להמשך. ובר-מצוה? בכלל מאן דכר שמיה! יעלה החתן לתורה, יאחלו לו כל השכונה מזל-טוב מהמרפסת… וזהו! והוא גדל ונכנס לעול המצוות כאיש בין אנשים. וכי בגלל שלא הביאו "הערינג" הוא יסכים להישאר קטן?…
רבים וטובים מאתנו משתתפים באירועים רבים ושמחות של אחרים, ידידים ומשפחה, מכרים ותלמידים כ"י, כאלו שאתה פוגש אותם שבוע לפני החתונה והם מספרים לך בהתרגשות טבעית שבשבוע הבא בשעה טובה הוא מחתן את… וכמובן יוסיף בנימוס: "אשמח מאוד לראות אותך". והוא באמת ישמח. מאוד יפרגן לו לראות אותך מאמץ ברצינות את דבריו וטורח לבוא בלבביות כזו ולברכו במאור פנים. הוא לא חשב עד עכשיו שאתה כה מעריך אותו.
ואתה, בוודאי משתדל בלב שמח, כדי לכבד, כדי לברך ולשמח, כמובן, לא בשביל האוכל.
מבט קצר בשמחות המקובלות מגלה, כידוע במחוזותינו, כי רוב האורחים שאינם בדרגת קרבה ראשונה לא מתיישבים לסעודה. רובם של הידידים מהכולל ומהקהילה יטרחו לבוא לאחל בידידות ברכות חמות אחרי ה'כולל ערב', כשהסעודה בדרך כלל כבר הסתיימה זה מכבר. בהרבה מקרים לא לטעום כלום ולחזור.
"אבל…"
בואו נעצור לרגע. לא הגזמנו?! האם אנחנו לא נכנסים מרצון למערבולת מסחררת? נכון, הוא באמת שמח אתך… וכי בשביל זה כל ידיד ומכר צריך לקבל כשלושים הזמנות לאירועים בשבוע? ואם הוא ישמח בשמחתך בלבו, ויברך אותך כשיפגוש אותך בבית הכנסת, האם יחסר משהו מהשמחה האמיתית שלך??
*
רבים מאתנו היו שמחים ומרוצים להפחית הרבה מאוד מהוצאות הענק האלה, שתפחו ועוד יתפחו (תלוי בנו) לממדי ענק. אך כל עוד לא השתנו הנורמות החברתיות, קשה מאוד מאוד, ואולי אף בלתי אפשרי לצפות לשינוי. כשכל חבריך הזמינו אותך לשמחותיהם, איך תרגיש כשאתה לא מזמין אי מי מהם? איך תצפה מהזוג הצעיר לוותר על מה שיש לכולם, ולכפות עליהם דבר שהם מתביישים בו בחברה בה הם נתונים? זה עוול, ודבר אסור (כך לענ"ד).
אם יהיו יחידי סגולה שמצפצפים על כל העולם ויציעו מיוזמתם להוריהם לצמצם, אשריהם ואשרי חלקם. אבל תסכימו שזה קצת מוזר. לא הרעיון של הצמצום, אלא החריגה מהמוסכמות. אין זה בטבע בני אדם בדרך כלל, להחריג עצמם ממוסכמות מקובלות. זה לא נעים!
הדברים בהחלט ראוי שישתנו, מסיבות מוצדקות, לטובת כולנו. ובאמת זה עיתוי מעולה לנצל אותו למהפך חיובי.
כמובן, לא צריך להתמקד רק במספר המוזמנים, אלא בכל המעטפת: צלם יוקרתי – כזה שמפעיל את החתן ואת… כמו מורה להתעמלות… נו, חייבים לנסות אלפיים תנועות / תנוחות כדי להוציא בסוף 500 תמונות שעברו נפה אחר נפה, עד שנקבל "סולת נקייה"; תזמורת מורחבת, צלמי וידאו + רחפת ועריכה דיגיטלית וכדו'; ואם זה לא מספיק אז יש גם סדרת תמונות בחיק הטבע… (לא אצל כולם, כמובן), תפאורה מפוצצת, עיצובי פרחים חיים לרוחב האולם ועל כל שולחן בנפרד, ושאר מרעין בישין שמוסיפים נתח לא מבוטל.
ושום דבר מכל זה, כידוע לך, אינו בחינם. ומזווית אחרת, גם אינו ערכי וחינוכי.
*
ועוד משהו לסיום: יסכימו אתי רבים שלא צריך בגלל זה לפצות את הרגש במה שחסכתי מצד אחד, וכדי לא להרגיש שאני "מסכן" בגלל זה – אני אוציא את החיסכון על מתנה לנער או לזוג. שאולי במקום לבזבז על להאכיל את כל השכונה, אחסוך את הכסף ואתן לחתן מתנה יקרה – 3,000 ₪ לספרים או 'צימר' לזוג + רכב שכור לבין הזמנים וכדו'… איזה יופי.
למה צריך לתת לילד (בן ה-13 או בן ה-20) את ההרגשה שגזלנו ממנו משהו, שמחייב אותנו להמיר את זה בפיצוי הולם ומשתלם שיחזיר לו בעיני חבריו את כבודו האבוד. אנו צריכים לחנכו – ולטובתו – שבזבוז אינו מביא תועלת אלא להיפך. אני חושב, שהדרך לזה היא לא להתעורר רגע לפני הבר מצוה/חתונה, כשבדמיונו הוא כבר חוזה איך הוא יושב על כסא רם ונישא… אלא מותר לפתח את הנושא בשיחה עניינית משפחתית או מורחבת יותר, ולא אישית, כשהוא צעיר יותר ומוכן לקבל ולהפנים איך המבט כלפי אחרים בנושא זה (כמובן בדרך כבוד). ואז, כשזה יהיה נוגע אליו, יהיה לו יותר קל לשפוט את עצמו ע"פ תובנות שמוקנות לו מקדם.
ישנם כאלה מ'חתונות הקורונה' המדוברות, ששכרו מעצבי אירועים יוקרתיים כדי לעצב להם מרפסת / גג בדירה של שכן באלפים רבים של שקלים, שחלילה לא יראו הדורות הבאים בתמונות איזה עלוב זה היה. ויצא שכרו בהפסדו. נראה לי, שזה לא הוסיף להם אפי' קמצוץ של שמחה, רק דמיונות.
*
ידידי היקר, אתה לפני שמחה בשעה טובה? בא ואציע לך גמ"ח בתנאים שלא הכרת עד היום:
הגמ"ח נותן לך בין 30,000 ל-50,000 ₪ לרגל שמחתך – ב-מ-ת-נ-ה !!!
כל מה שדרוש ממך לקבלת המענק, זה להיות שותף למהפכה.
נכון, אף אחד לא ירצה להיות 'ראשון', ולהביט ימינה ושמאלה לבדוק אם מסתכלים עליו במבט מוזר או בזים לו כקמצן. אבל בכל זאת, אנחנו יכולים לשנות.
נכון, לא ביום אחד, אך בלי צורך להתבייש. פשוט צריך להציף את הנושא, לדבר עליו בשיחות רעים. בהסעה מהכולל, כשאתה יוצא מבית הכנסת, בטלפון עם כל אחד, משפחה, ידידים וכו'. שכולם יפנימו שהגיעה העת לשינוי. שכולם יצפו שיהיה אי-מי שירים את הכפפה. ואפשר להרימה ביחד.
כשנגיע למוסכמות מלמטה, צריך לשלב גם המלצה / קביעה / הבהרה בדרכה של תורה, ממקום של סמכות תורנית, שתגרום לציבור שרוצה להיות ממושמע – לפעול לפי הנחיות מוכתבות מלמעלה. ככל שציבור גדול יהנה כמובן מהתוצאה ויצטרף לחוג הנאמנים והמרוויחים, זה יהפך לנורמה מקובלת שאינה מביישת אף אחד.
הנה, הצעה קטנה, למשל: ישנו שיתוף פעולה מבורך בתחומים שונים בין מנהלי הת"תים, שאפשר לנצל אותו כדי לקבוע חוקים מוגדרים ל'בר מצוה', שנעשית כאשר הנער עודו בין כתלי הת"ת. לא חובה שכל הכיתה תשב לסעודה, ואולי אפשר בכלל לחגוג בצמצום עם הכיתה ב"שעת שמחה" בימי שישי, למשל, למי שנעשה בר מצוה באותו שבוע, עם כיבוד קל, "מזונות" בלבד [תהיה בכך תועלת גם ללימודים של יום מחרת הבר מצוה בכיתה]. ברור שאי אפשר אחד כן ואחד לא. אבל "כולם לא", אפשר!
אני מאוד לא משוכנע שבהכרח מי שחגג בר-מצוה באולמות פאר עם הסרטות ותזמורת, או נישא בחתונות ראוותניות בגני אירועים יוקרתיים, עם הופעות של זמרים מוכרים ומקהלות, כשעל כל שולחן ניצב פמוט ענק ומטריד – מאושר יותר מהאנשים הצנועים והפשוטים שלא באו לנקר לאף אחד את העיניים.
*
אתה מסכים עם הדברים? קח אותם והראה אותם למכריך. צלם ושמור לך בכיס, שתף את מי שנראה לך, שיסכימו גם הם, כמה שיותר.
והלוואי ונהיה מהחלוצים המזכים ומשמחים את הרבים!
1/730