זוכרים את המציאות הזו, שחתונה לא הייתה יכולה להתחיל עם פחות מחמש מאות מוזמנים? ואולם מפואר ומנות יקרות ותפאורה יוקרתית וכיסא כלה שנלקח מעולם הדמיון ופרחים שמספיקים לגינה עירונית?

חיים ולדר

1. אני בטוח שזה קורה גם לכם.

בחודש האחרון, בכל פעם שאני רואה בעיתון תמונה של ציבור גדול מקשיב לשיחה, או אפילו שני מנהיגים לוחצים ידיים, אני נרתע לאחור באופן אינסטינקטיבי, ומיד לאחר מכן מתעשת ומבין שזו תמונה שצולמה לפני עידן הקורונה.

דברים שהיו ברורים לגמרי לפני חודשיים, יכולים כיום לשמש כתמונות משחק ל"יוצא דופן". כמו: אנשים אוחזים ידיים ורוקדים, כינוס המוני, אוטובוס עמוס, אנשים ללא מסיכות. לא בספר. באמיתי.

חודש אחד בלבד לקח לשמונה מיליארד אזרחי העולם לשנות לגמרי את דפוסי ההתנהגות שלהם, ועוד יותר מפתיע: דפוסי החשיבה שלהם.

דברים שהיו בגדר שגרה – פשוט אינם מתרחשים. גם לא בטעות. אין לחיצות יד. פשוט אין. אין התקרבות בין זרים שאינם בני משפחה גם לא לצורך לחישת סוד. ישנה התרחקות פיזית, ישנה מחשבה לפני כל משטח שנוגעים בו, בעיקר דלתות וכפתורים של מעליות. מדהים.

2. המציאות הזו מהווה סדנא חינוכית לכל אחד ואחד. בעיקר להורים ולמורים, אך גם לציבורים שלמים. היא מוכיחה משהו שאני טוען שנים: שכל מצב התנהלות שנראה כמו בלתי הפיך, הוא הפיך לגמרי בתוך חודש אחד.

הורים שסובלים מהיעדר משמעת מוחלט מצד ילדיהם, או הנהלת בית ספר שהרימה ידיים מכיתה "מופרעת" אחת שמחליפה מחנכים בקצב של צלצולי הפסקה. לכולם אני אומר: "די בחודש אחד של שינוי מוחלט בחשיבה שלכם ובהרגלים שאפשרתם להתרחש, כדי לשנות את כל מציאות חייהם מהקצה אל הקצה, זאת בתנאי שתפעלו כך בלי להתרשם מאיומים או מפחדים שהמצב יהיה חמור יותר, ובמילים אחרות: בלי להתייאש.

למרבה הצער, ישנם שהתקופה הזו חוללה דווקא נסיגה בסמכות ההורית שלהם, ובהחלט ניתן להבין זאת. העובדה שאין לאן לקום גרמה לכך שאין סיבה אמיתית מתי ללכת לישון. העובדה שמשפחה שלמה חיה חודשיים במאה מ"ר, גרמה לרבים להרפות (ולפעמים בצדק) מכללים שהיו נהוגים לפני כן. ובכלל, עצם הניתוק ממוסדות החינוך יצר פקק חינוכי של לחץ על זוג הורים שנאלצו, לא תמיד בהצלחה, להעסיק שבעה או עשרה ילדים במשך 24 שעות.

אז תחילה בשורה טובה: כפי שזה נסוג לאחור, זה גם יכול לחזור למקום שהיה קודם, ואפילו להשתפר. איך אנחנו יודעים זאת? תראו איך שמונה מיליארד אנשים שינו באופן קיצוני את הנהגותיהם בתוך חודש.

3. וכאן אני רוצה להתקדם צעד נוסף. בעצם, לא להתקדם. להישאר במקום.

ישנם דברים שקרו לנו בחודשיים האחרונים, שאם נהיה חכמים ונשמר אותם, אנו נשפר את החיים שלנו באופן משמעותי ונחסוך מאתנו המון לחצים והוצאות שהיו מנת חלקנו במשך השנים.

זוכרים את המציאות הזו, שחתונה לא הייתה יכולה להתחיל עם פחות מחמש מאות מוזמנים? ואולם מפואר ומנות יקרות ותפאורה יוקרתית וכיסא כלה שנלקח מעולם הדמיון ופרחים שמספיקים לגינה עירונית?

עוד?

ותזמורת חמישה נגנים וזמר צמוד, ושני צלמי סטילס ושני צלמי וידאו, ושעות נוספות, וכיסוי הכיסאות בבד לבן, ושבת "אופרוף" ושבת שבע ברכות שתי המשפחות יחד, ובכל יום שבע ברכות עם לפחות עשרים-שלושים איש?

ובכן, כל אלה נעלמו ביום אחד. האם אנשים לא התחתנו? התחתנו ועוד איך. האם החתונות היו עצובות? הן היו שמחות וייחודיות, אפילו מיוחדות יותר.

4. בתחילת השבוע התקיימה בשעטומ"צ ברית לנכדי. שמו נקרא, אגב, "אורי מאיר" על שמו של בני, מאיר צבי ז"ל. היה זה בדיוק ביום שמשרד הבריאות אפשר שמחות ל-50 מוזמנים, אך הורי הנימול העדיפו להמשיך לשמור על כללי הזהירות ולהסתפק ב-30 מוזמנים.

אני לא חושב שהברית הזו הייתה שונה מבריתות אחרות של נכדי. מה שכן, כסנדק, היא עלתה לי הרבה-הרבה פחות…

וזה מביא אותי להצטרף למהלך שהולך ומתגבש (ו"יתד נאמן" מקדיש לו מאז השבוע שעבר במה מכובדת) – להחזיר את השמחות לפרופורציה. להגביל את מספר המוזמנים (לפחות כאלה שצורכים מנות) ואת כמות הכסף ששופכים על שמחה שהיא כקיקיון דיונה, שבלילה אחד צמחה ובלילה אחד נעלמה… ואיתה המון מתח, עצבים, עמל, יזע ודמים. תרתי משמע.

5. בני צביקי ז"ל, עסק תקופה קצרה בחייו בהקמת תפאורות לחתונות. הוא היה מספר לי את האבסורד הגדול בכל תעשיית החתונות. בבזבוז הגדול של הפרחים, הקנדלברות, הכיסויים, המפות, התאורה וכל הדברים שנעלמים בתוך כמה שעות כלא היו.

בעיקר דיבר על "כיסא הכלה". הדבר הזה שנראה כמו כיסא זהב של מלך מהתקופה הביזנטית (כמה מהם אף קרויים על שם מלכים, כמו לואי למשל) עם מדרגות ומעקות, עמודי שש דר וסוחרת וגב במה שכולו פרחים ופיתוחים.

פעם צביקי צילם לנו את כל התהליך של בניית הכיסא. זה היה טראגי-קומי.

כל הכיסא המפואר הזה, עשוי מארגזים ומשטחים ישנים, פשוט אשפה עטופה בשיראין. הוא הראה בתמונות את תהליך הצביעה של ה"גדרות", העשויות מגלילי נייר או חלקי משטחים צבועים בספריי של זהב. תוחבים סמרטוטים, עוטפים את הבמה בבד לבן או איזה צבע שזה לא יהיה, והתוצאה כל כך מפוארת שהופכת את כל התהליך הזה לאמנות של ממש.

אין לי בעיה עם לעשות מכלום משהו. להפך. הבעיה היא שהתענוג הזה לבדו עולה אלפי שקלים, עד שנוצר מצב שאין כלה נכנסת לחופתה ללא שישבה על כיסא לואי ה-16 (על שם מספר הדקות שישבה עליו), ושמיד לאחר החתונה הוא מפורק לגורמים ורובו מושלך לפח האשפה יחד עם עשרות קילוגרמים של פרחים ופריטי תפאורה אחרים (פרט לעמודי השש וספת לואי שנשמרים לחתונה הבאה).

6. למעשה, לפני כ-15 שנה ניסיתי לקדם מהלך של "תקנות" שיגבילו את ההוצאות על שמחות בכלל וחתונות בפרט. בעזרת כמה עשרות אברכים ערכנו החתמה של אלפי אברכי כולל התומכים במהלך.

מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל אמר לי: "אני אחתום על זה, כי זה נכון וצודק, אבל שתדע מראש כדי שלא תתאכזב: זה לא יצליח. לא עכשיו". הגיע גם הסבר, והוא שמור עמי.

אכן, היוזמה, למרות התמיכה שקיבלה, לא הצליחה להיות מיושמת בשטח, ורבים חללים נפלו מאז. "חללים" הכוונה לאנשים ומשפחות שכרעו ונפלו כלכלית ונפשית, וגם לכאלה שנפלו ממש, כוח הלחץ הכריע את לבם.

7. אבל כעת ישנה הזדמנות בלתי חוזרת. כי לכולם הייתה האפשרות "לטעום" שמחות ללא מרור. חתונה ללא התקפת לב. ברית ללא הוצאה כואבת, כשהכסף מועבר לזוג ולילד הנולד למזל טוב.

שמונה מיליארד אנשים חונכו להישאר בבית, לחבוש מסיכות, לא ללחוץ יד, לא להתקרב, לא להתקהל, לא לעשות אירועים.

כעת מה שנדרש מאתנו זה לא לעשות שינוי כואב שנראה בלתי אפשרי, אלא להפך. להשאיר על כנו את הקיים שהחודשיים האחרונים הוכיחו שהוא אפשרי גם אפשרי.

ארגון בשם "איגוד הקופות" החל לפעול בנושא תקנות מסודרות בכל הנוגע לשמחות.

אין לי אלא להצטרף ליוזמה הזו בכל לבי, וטור זה הוא חלק מהמאמץ הקורם עור וגידים לקיים שמחות מתוך שמחה אמיתית.

הטור פורסם בעיתון "יתד נאמן"