"כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג)
כתב הרה"ק רבי יעקב אריה מראדזימין זי"ע (ביכורי אביב בפרשתן) דלכן טבלו השבטים את כתונת יוסף בדם (לאחר מכירתו), כדי שיתייאש יעקב אבינו מלחפש אחריו, ומלהתפלל על חזרתו בשלום לבית אביו, ביודעם שאם לא כן – יבטח יעקב בה' שיחזור יוסף לביתו, ומי שיש לו בטחון ודאי יעזרהו השי"ת שלא יחסר לו הדבר אשר בוטח בו, וכל שכן יעקב אבינו – בגודל בטחונו היה גורם שיעזוב יוסף את מצרים ויחזור לביתו בשלימות גופו ונפשו. ומכיוון שלא רצו האחים הקדושים שיחזור, מחשש שמא יספר לאביו על המכירה, על כן אמרו ליעקב 'חיה רעה אכלתהו' – ובכדי להחזירו צריך 'תחיית המתים', וממילא יתנחם בלבבו מלהתפלל ולבטוח בה' שיוסף יחזור לביתו, ולא יתוודע לו דבר המכירה (באופן זה ביאר אותה הרה"ק מאז'יביצא זי"ע ['בית יעקב' וישב לז] גבי ענין התפילה, כי ידעו השבטים שאם ידע יעקב שיוסף חי יחזירוהו הנה בתפילתו ע"כ אמרו 'טרוף טורף' – כדי שייאש את עצמו מן התפילה ויישאר יוסף בגלותו במצרים).
בפרשתן (לט, ב) 'ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי', ומבאר הרה"ק ה'כתב סופר' זי"ע (שו"ת כת"ס או"ח סי' כז) בהקדמת דברי הגמרא (שבת ל:) 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה', וקשה, וכי מעשי הקב"ה כמעשי בשר ודם שמואס ומרחק את מי שפניו זועפות ולבו נשבר בקרבו? אדרבה, הרי הקב"ה 'שוכן את דכא'. אלא, כי מי שהוא בשלימות האמונה לא יכאב לבו ולא תתבלבל מחשבתו אם יבואו עליו אחד מהמקרים והצרות, ומי שכואב ונאנח ומצטער – יש בו חסרון אמונה ובטחון. על כן אמרו ז"ל 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה' – במי ששמח לבו על ידי שבטוח הוא בה' כי לטב עביד, אף על פי שאינו רואה איך ומה.
פעם אמר אברך להגה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מיקירי קרתא דשופריא בלכתו ברחובה של עיר: "ר' זלמן, לפי 'מצב רוחך' נראה כאילו די גאנצע גאס איז דיינע (כאילו רחוב העיר עם כל החנויות והבנקים שייכים לך, ולכן הנך כל כך שמח וטוב לב)", ויענהו ר' זלמן: "אכן, נכון הדבר, כל הרחוב שלי הוא, אלא שחס הבורא עלי, שלא אצטרך לשאת לבדי את כל ה'עול' מניהול החנויות והבנקים למיניהם, על כן העמיד עבורי אנשים לשמש אותי בכל מקום ומקום, אחד יעמוד על משמרתו בסופרמרקט, ומשנהו בבנק וכו', ואם תרצה אראה לך כי כנים דברי".
נכנס עמו ר' זלמן לאחת החנויות, ואמר למוכר: "הבה לי כיכר לחם!" תיכף נתן לו המוכר את מבוקשו כשר' זלמן נותן בעדם כמה פרוטות, לאחמ"כ נכנס עמו לבנק ויהי אך נקב בסכום מעות הנצרך לו מיד נתמלאה בקשתו. ביוצאם משם הושיט ר' זלמן את ידו לטקס'י (מונית) והנה הוא עומד לפניהם לשרתם. אמר לו ר' זלמן בניגון של שמחה: "הראית לדעת כי 'מלך' אנכי, וכל העם עומדים הכן לשרתני, כשרק אפצה את פי באיזה בקשה שהיא. וכי מדוע לא אהלך כשבת שחוק נסוכה תמיד על פני?!…"
עוד מסופר על אותו צדיק, שתמידין כסדרן היה 'שמח ומשמח אחרים', פעם שאלו אברך: "ר' זלמן, לשמחה מה זו עושה?" ענהו ר' זלמן: "התבוננתי בנעשה בהאי עלמא, והנה ראיתי, כי פעמים יש מי אשר עולה בלילה על יצועו כשהוא בבריאותו השלימה ובבוקר אינו פוקח את עיניו רח"ל, לאידך, יש מי שקם ומוצא עצמו בבית החולים לאחר שתקפו ליבו בעוד ליל, ועוד כיוצא בזה, ואילו אני, על אף שכמעט ולא עצמתי עין אחר שבני הקטן בכה כל הלילה מאין הפוגות, מכל מקום הריני עתה שלם בכל רמ"ח ושס"ה, אם כן, מן הדין ש'לא פסיק חוכיה מפומיה כל היום' (- לא ימוש השחוק מפיו כל היום), ושמא תאמר שיש לי להיעצב על שלא ישנתי – וכי אבכה על שחנני ה' בבנים ואינני 'עקר' ל"ע?!…"וממשיך ה'כתב סופר': וזהו אומרו ויהי ה' את יוסף – שאף בעת הצרה, השרה ה' שכינתו עליו, ומדוע? כי תמיד היה בשמחה, והאיך היה בידו להיות בשמחה בתוך הצרות, ע"י שהחשיב את עצמו איש מצליח, אף ש'ויהי בבית אדוניו המצרי', באמונתו שמאת ה' היתה זאת להיטיבו באחריתו, וממילא קיבל הכל באהבה ובשמחה ולכן – ויהי ה' את יוסף, שהשרה עליו את שכינתו.
גם יזכה באמונה זו לצאת מכל מיצריו ומ'בית האסורים' שלו, כדאיתא ב'שפת אמת' (פר' וישב תרמ"ו, תרס"א, ומקץ תרנ"ח) שיוסף הצדיק קיבל את הכל באהבה ובאמונה שכך הוא רצון ה', ואמונתו זאת הוציאה אותו מ'בית האסורים' קודם זמנו. וז"ל ה'שפת אמת'. וכן צריך איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה. וגם כשירד למצרים ולבית הסוהר ידע שזהו שליחות הבורא ית' ובכל מקום שרצונו יתברך לשלוח האדם, צריך האדם לעשות שם שליחותו ולעשות רצון המלך. עוד כתב (-לרום מדרגותיו של יוסף הצדיק), 'שבודאי היה ביד יוסף הצדיק לעשות תחבולות לצאת מבית האסורים, כי חכם גדול היה, וגם עשיר, שהרי היה בידו כל אשר לפוטיפר, ומסתמא היה יכול להציל עצמו מבית הסוהר, רק מאחר שהאמין כי כך הוא רצון ה' – שישב בבית האסורים, על כן 'היה שם' בלא תחבולות לצאת, והיינו דכתיב 'ויהי שם בבית הסוהר – בהווייתו היה שם', ואכן בזכות שלא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' לכן הייתה גאולתו קודם הזמן.
כדברים האלה איתא ב'קדושת לוי' בפרשתן על הפסוק (לט, כ): "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר… ויהי שם בבית הסוהר", ולכאורה נראה כייתור לשון, שהרי אם 'ויתנהו אל בית הסוהר' פשיטא ש'ויהי שם בבית הסוהר', ונראה, דהנה כשהקב"ה שולח על אדם ח"ו דבר לא טוב, אזי לא יעשה שום פעולה גשמית, רק יבטח בה' ובוודאי יהפוך לו לטובה, וזוהי המידה של נחום איש גם זו, שהיה אומר תמיד 'גם זו לטובה' (עי' תענית כא.), וזהו הרמז 'ויהי שם בבית הסוהר', אף על פי שהיה אפשר לו לעשות איזה פעולה שלא יהיה בבית הסוהר, לא עשה שום פעולה, כי בטוח היה בה' שבוודאי יהיה הכל לטובה.
כי הקב"ה משלם שכר טוב לכל הבוטחים בשמו באמת, וכפירש"י על הפסוק (תהילים נ, טו) 'וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני', וברש"י: שזהו 'כבודי' שאושיע את הבוטחים בי. מכאן, שכל הבוטח בה' יושיענו ה' בכל ענייניו, כי זהו כבודו של מקום.
….כי המתבונן יראה שפעמים נראה הדבר כ'צרה צרורה' ובאמת כולו טובה גמורה הוא, כפי שאירע ליעקב ויוסף (לז לג – לה), דבעת שהיה נראה לו שחיה רעה אכלתהו, וטרוף טורף יוסף – קרע יעקב שמלותיו… ומיאן להתנחם, והנה על פי אמת היה כאן הכנה לטובה כי על ידי 'מכירת יוסף' נתגלגלו הדברים שנתמנה למשנה למלך, וניזונו יעקב ובניו בשנות הרעב, לאידך, בעת אשר ירד יעקב למצרים 'בכבוד מלכים' – 'בעגלות אשר שלח יוסף', והיה נראה הדבר כטובה גדולה, על פי אמת, כאן היתה תחילת 'גלות מצרים' – בעבודה קשה בחומר ובלבנים. ללמדך שאין לאדם למדוד את קורות חייו בעת בוא עליו טובה, או להיפך – לפי ראות עיניו, כי פעמים ומה שנראה כייסורים כולו טוב הוא, וכן להיפך.
בגמרא (שבת כא:) נר חנוכה – מצוותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, הנה בכל התורה לא מצאנו 'שיעור' מעין זה – לתלות ההלכה ברגלי עוברי הדרכים, ומדוע לא כתבו 'שיעורו עד מחצית השעה', כשאר שיעורי חז"ל? ומבאר הרה"ק הרמ"ל מסאסוב זי"ע (משנת הרמ"ל סו"פ וישב), שמרמז לכל המהלכים בשווקים וברחובות לתור אחר הפרנסה, ואמר להם התנא, דעו נא, האף אומנם שנצטוויתם על 'השתדלות', מ"מ יש לכם ללמוד מהניסים שאירעו בימים אלו, שפך שמן אחד שלא היה בו סיפוק אלא כדי הדלקת יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הרי לך שהכל תלוי במוצא פי ה' – וברצותו ישלח ברכה אף במועט. מעתה יש לכם להבין ולהשכיל, שלא כל המרבה בסחורה יעלה ויבוא לבמתי העושר והאושר, כי הכל תלוי ברצון הבורא אם רב אם מעט… על כן 'תכלה רגל מן השוק' – להפסיק לכתת כל כך את 'רגליכם' יומם ולילה 'בשווקים' וברחובות, בחיפוש אחר הפרנסה, כי הכל מאת הבורא אחד המרבה ואחד הממעיט, ובידיעה זו תכלה רגל (כלומר השתדלות יתירה) מן השוק.
דבר זה אף נרמז במנהג ישראל קדושים לשחק ביומי דחנוכה ב'דריידעל' (סביבון), לרמז לן, שאין דבר נעשה כאן בעולם ללא שיכריזו עליו מלעילא – כמו שאי אפשר לאדם להחליט האם ה'דריידעל' יפול לצד אות ה' או ש' וכו', ואף אם יסובב את ה'דריידעל' בכל כוחו ובכל הנערוון' (עצבים), גם לא יועיל לו דבר, ורק דבר אחד 'ירוויח', שיצטרך ה'דריידעל' להסתובב עוד סיבובים רבים, בכדי להגיע אל מקומו הנגזר עליו, כך הוא לדידן, אין ביד האדם לשנות אפילו כמלוא נימא את מה שנגזר עליו, וכל הריבוי בהשתדלות רק יגרמו לו שיסתובב עוד סיבובים רבים עדי בואו אל המנוחה ואל הנחלה.
רמז נוסף מצינו בו, כי ה'דריידעל' מסתובב למטה אך ורק על ידי הסיבוב מלמעלה, כיוצא בו היא הנהגת העולם, שכל מה שמסתובב כאן למטה אך ורק על ידי הסיבוב מלמעלה, כיוצא בו היא הנהגת העולם, שכל מה שמסתובב כאן למטה מסתובב על ידי שוכן מעלה. עוד אמרו לרמוז, כי כפי שיסובב עצמו פנימה אל הבורא יתב"ש (זיך אריין דרייען צום באשעפער) כך יזכה לסובב עצמו החוצה מסבך צרותיו (זיך ארויס דריען פון אלע פראבלעמען).
מפורסם תירוצו של הט"ז (סימן תרע סק"א) דיום הראשון קבעו זכר על עצם מציאת פך השמן (דבלאו הכי לא היו זוכים לנס, שהרי אין הקב"ה עושה נס בבריאת יש מאין, כדאשכחן בשונמית שציוה עליה הנביא (מלכים ב' ד ג) 'לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך, כלים ריקים אל תמעיטי', ורק על ידי פח השמן שמצאו יכלו לזכות שיתרבה השמן ויספיק לשמונה ימים עי"ש). וביאר הגאון רבי אריה לייב צינץ זצ"ל את דבריו בספר 'קומץ המנחה' (דרוש לחנוכה אות ז) בדרך משל, למה הדבר דומה, לאחד שהיו לו עשרה ארגזים מלאים זהב, באחד הלילות פרצו גנבים לתוך ביתו וגנבו ממנו תשע ארגזים, כשהבחין בעה"ב בחסרון הכיס נדר נדר לאמר, שאם יהיה אלוקים עמו וימציא לו את מעותיו ינדב מכל ארגז שלושה דינרי זהב לצדקה, בד בבד עשה גם פעולות בדרך הטבע, ועם המעות שנשאר לו שכר שוטרים שיחפשו ויתפסו את הגנבים, ואכן שמע ה' לקול שוועתו ובתוך זמן קצר נתפסו הגנבים והם נאלצו להחזיר את הגניבה לבעליה, מיד קיים האיש מה שהבטיח וקרא לגבאי הצדקה ונתן לו כ"ז מטבעות עבור תשעה ארגזים שהוחזרו לו, שלושה מטבעות לכל ארגז, אולם הגזבר ביקש ממנו שיתן לו עוד שלושה מטבעות, תמה העשיר ושאלו מדוע, שהרי לא גנבו ממנו כי אם תשעה ארגזים, נענה הגזבר ק"ו שעליך להודות להשי"ת על הארגז שלא נלקח ממך מעיקרא, ורק עי"ז היו בידיך מעות לשלם לשוטרים שיחפשו אחרי הגנבים. והנמשל מובן, שעל זה גופא יש לנו להודות להקב"ה – על שנשאר פח אחד של שמן בחותמתו של כהן גדול בטהרה ועל ידו נמשך הנס לשאר הימים, ואדרבה, על זה צריך להודות יותר שלא נגעו בו הרשעים מעיקרא.
(קטעים נבחרים מתוך 'באר הפרשה' וישב-חנוכה תשע"ח)
1/238